פוליטיקה בבית הכנסת 2

המכתב הבא פורסם במדור מכתבים למערכת במקומון "מודיעין News", כאן בעירי:

מה דעתכם?
[אני כתבתי פעם בעבר פחות או יותר על הנושא הזה בפוסט שכותרתו "פוליטיקה בבית הכנסת".].

מחיצה בבית הכנסת - חלק ה'

לפני כמה שנים כתבתי מספר רשימות בנושא המחיצה בבית הכנסת. מישהו החזיר אותי לשם השבוע אז אני רוצה להוסיף כמה דברים שנתחדשו לי מאז.

בזמנו ציינתי דברים ששמעתי מפי מספר גורמים שהרב סולובייצ'יק היה מורה שמחיצה הנצרכת היא בת עשרה טפחים. ציינתי שלא ראיתי לכך מקור כתוב, חוץ ממקום אחד.
לאחר מכן מצאתי שהרב יהודה הרצל הנקין, בשו"ת בני בנים ח"א סי' ב, מזכיר דעה זו גם כן בשם הרב סולובייצ'יק:

גם אגלה לו מה שראיתי ושמעתי מגאוני ארצי שהועד נאמנה שהגרי"ד סולובייצ'יק שליט"א כמה פעמים התיר תפלה במחיצה בת י' טפחים בשעת דחק גדול. ומעשה היה כאשר יצקתי מים על ידי מו"ז [=מורי וזקני] הגאון האדיר ציס"ע הרי"א [=צדיק יסוד עולם הרב יוסף אליהו] הנקין זצלה"ה ושאלוהו לגבי בית כנסת בבית ספר תיכון שעמדו הבנים מקדימה והבנות מאחור ומחיצת י"א טפחים ביניהם בתפלות המנחה, ולא אמר לא איסור ולא היתר אבל נתן רשות לרב השואל אחרי שישתדל להגביה המחיצה אם רואה רואה שאי אפשר לו לשכנעם להגביהה ואין דרך אחרת, שיכול להתפלל שם. 

בעז"ה בעתיד הקרוב נחזור לעסוק בשיטתו של הרב הנקין בעניין מחיצה.

אל תשאירו את בית הכנסת ריק: אחדו מניינים בערב שבת

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
"בית הכנסת היה כמעט ריק" – כך סיפר לי חבר שביקר באחד מבתי הכנסיות בשכונתי בליל שבת האחרון. הריקנות בבית הכנסת בליל שבת אינה סימן להידרדרות רוחנית או לנטישת הציבור הדתי את אזור מגורים זה, אלא דווקא סימן לכך שיש בקהילה כמות גדולה של הורים לילדים קטנים המעוניינים לקיים את סעודת ליל שבת כשילדיהם עדיין ערים. אותם הורים דואגים להכניס שבת מוקדם ולהתפלל קבלת שבת וערבית במניין המתקיים בזמן פלג המנחה. זה לא שהמניין המוקדם היה כל כך מלא, אך מספיק שכמה משפחות נוסעות להוריהם לשבת ועוד כמה עשרות מכניסים שבת מוקדם, כדי להשאיר את תפילת ליל שבת במניין הקבוע של בית הכנסת מדולדל מאד.

האם זה כזה נורא? כנראה שלא, הרי הרבה מאתנו חיים עם זה, ומעט מאד מתלוננים. ובכל זאת, נדמה לי שניתן להסכים שיש משהו מרומם בתפילות ליל שבת כשקולות השירה בוקעים מכל ספסלי בית הכנסת.

האם זה חייב להיות כך? הורגלנו לחשוב שזו הדרך הטובה ביותר, או למצער הרע במיעוטו. באופן הזה יכול כל אחד לבחור את המניין המתאים, את שעת התפילה המתאימה לו, את האנשים המתאימים לו. כל פתרון אחר יחייב כפייה על מי מהצדדים, שהרי אם נקיים רק מניין אחד מרכזי מוקדם, המאחרים יצטרכו להתקפל, ואם נקיים רק מניין אחד מרכזי מאוחר המקדימים יצטרכו לוותר. אפשר אמנם לערוך הצבעה, ואם יהיה רוב לכיוון אחד, אזי יהיה על המיעוט לקבל את דעת הרוב. אם לא ריבוי דעות, לפחות נדבק בשלטון הרוב.

מסתבר שאפשר גם אחרת, אך זוהי דרך שמעטים בלבד דרכו בה. אפשר לנסות להגיע להסכמה. לא צד זה יקבל את כל תאוותו ולא צד זה, אלא הצדדים יסכימו על אפשרות ביניים. לדוגמא, בנושא של תפילות ליל שבת אפשר להסכים להתחיל ערבית בשקיעה, ולהקדים את מנחה וקבלת שבת בהתאם. זוהי פשרה. בהחלט ייתכן שכולם יצאו לא מרוצים מהפשרה, ואז אין סיבה להנהיג אותה. אך יכול להיות שכל הצדדים יבינו שהם אמנם מוותרים על מה שהם היו מעוניינים בו מלכתחילה אך הם מרוויחים משהו אחר, שהוא אולי שווה יותר מהדברים עליהם הם נאלצים לוותר.

אם כל זה נשמע לכם דמיוני, אולי תתפלאו לשמוע שיש מקומות בהם זה עובד ממש כך. ביישוב טלמון שבחבל בנימין מתקיים זה שנים רבות (כך לפחות ידוע לי, אם זה לא השתנה בזמן האחרון) מניין אחד ויחיד ביישוב בליל שבת. בתפילות האחרות מתקיימים מניינים שונים, על פי חלוקה לעדות, ולזמנים שונים, אך בליל שבת כולם מתקבצים לבית הכנסת המרכזי של היישוב לתפילה משותפת ברוב עם הדרת מלך. כך כותב רב היישוב טלמון, הרב רמי ברכיהו, לתושבי היישוב על המאמץ להשאיר על כנו את המניין המרוכז לליל שבת (מתוך הספר "טל לברכה – שאלות והתמודדויות לרב ולקהילה ביישוב קהילתי", חלק ב', עמ' 282):

הדבר הקל ביותר הוא להתנתק וליצור מנין משלך. "אני את שלי עשיתי", "אני פותר את הבעיות שלי לבד". לצערי הרב אנו חיים בתרבות של כיתתיות. המילים 'כלל', 'ציבוריות', 'קהילתיות', הן מילים שעבר זמנן... עם זאת, הלכות רבות בנויות על הערך של 'ברוב עם הדרת מלך'. אין מדובר בכלל הלכתי טכני, או ברעיון יפה גרידא, אלא באידיאל עצום. לא בכדי הדגישה התורה שלפני מעמד הר סיני 'ויחן שם ישראל נגד ההר', ודרשו זאת חז"ל כדבר המביע את אחדות האומה – 'כאיש אחד בלב אחד'. עבודת ה' ברוב עם, משמעה היכולת להיות שותף לקבוצה גדולה ככל שתהיה המבקשת קרבת אלוקים ביחד.

אם נצליח להגיע לחיים משותפים מתוך הבנה, הסכמה ופשרה בקהילות הקטנות שלנו, אולי נצליח לדרוש מהמנהיגים שלנו גם כן למצוא את הדרכים בו חלקים שונים מהציבור ירגישו בנוח.

הנהגת חיובים

הלבוש מביא בספרו על אורח חיים סימן רפב את סדר הקדימויות בין החיובים השונים לקבלת עלייה תורה. הדברים מובאים במגן אברהם (סימן רפב ס"ק יח):

הנהגת חיובים מספר הלבוש עם מעט נופח משלי: בפוזנא התוקע והמתפלל מוסף בר"ה ויה"כ חיובים ובקצת מקומות אין נוהגין כן עעסי' תקפ"ד, אבי הבן בשבת שקודם המילה והמוהל והסנדק [ויש לדקדק מלשונו שאם הילד חלוש שאין יכולין למולו בשבוע זו אינו חיוב אלא בשבת שקודם המילה], ומכל מקום נ"ל דמי שחלה המילה בשבוע זו קודם דמילה בזמנה עדיפא ואם היו סבורים למול בשבוע זו והיה חיוב ואחר כך נדחה המילה אינו חיוב פעם שנית: ואם המילה בשבת אפילו הם מבה"כ אחרת או שאין להם דין עירנות הם חיובים [ונ"ל דמי שאין לו דין עירנות אינו דוחה שום חיוב כמש"ל גבי בר מצוה וק"ו הוא אבל מי שבא לבית הכנסת אחרת צ"ע אם דוחה]: ואבי הילד בשבת שהולכת אשתו לבה"כ הוא חיוב שהוא במקום קרבן [ר"ל מלשונו שאם היא חולה ואינה יכולה לילך לבית הכנסת אינו חיוב עד שתלך לבה"כ] ומ"מ נ"ל דאם הוא מ' יום לזכר ופ' יום לנקבה הוא חיוב דאז הוא זמן הבאת קרבן ואם מתה אשתו שוב אינו חיוב ונ"ל דהמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה דאז אינו דוחה חיוב אחר דשמא אינו ולד: אם חל יום שמת אביו או אמו בשבת הוא חיוב, החתן בשבת שקודם החתונה ואף אם לא יהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך בדרך רחוקה על החתונה ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרים אותו לא (ונ"ל דאם סבור שתהיה החתונה באותו שבוע והיה חיוב ואחר כך נדחה החתונה אם רוצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית בשבת שלפני החתונה), ונער בר מצוה באותו שבת אם יש לו עירנית דוחה לכל החיובים כיון שהוא יום חינוכו חוץ מן החתן שמזמרים אותו שהוא שוה לו שדוחה ג"כ לכל החיובים ויפילו גורל, וחתן ביום חתונתו קודם לבר מצוה ואם אין לו דין עירנות לבר מצוה אינו דוחה שום חיוב ועמ"ש סימן רכ"ה: החתן שהיה חתונו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוקא כשהוא בחור או היא בתולה, ומי שאשתו הולכת לבית הכנסת הוא קודם לחתן זה, הסנדק הוא דוחה לאבי הבן, ואבי הבן למוהל ואם המוהל הוא מילד אחר יפילו גורלות, וצ"ע אם יש ב' מילות בשבת וא"א לקרות אלא שני חיובים היאך נעביד אם נאמר ששני האבות קודמים יבא מוהל של זה אצל אב של זה ומוהל של זה אצל אב של זה ויאמר נפילו גורל, ואם יזכו המוהלים יאמר כל אב למוהל שלו אני קודם לך, ונ"ל דמ"מ האבות קודמין, ואיש של יולדת בת קודם לאבי הילד הזכר, ויום שמת בו אביו או אמו ג"כ קודם לאבי הילד, ובשבת שהולכים לבית הכנסת אפילו לבן הוא קודם לכל החיובים [ומ"מ נ"ל דסנדק קודם] חוץ מן החתן בשבת שמזמרין אותו, זה הכלל יום שמת בו אביו הוא אחרון לכל החיובים ואבי הילד קודם המילה הוא אחרון לו, ובבראשי' שנוהגין למכור נדר ויכלו, ובפ' ויחי שיש נדר המלאך הגואל יכול לו לקנותם ולדחות כל הלוים החיובים חוץ מחתן שמזמרין ומנער בר מצוה ויש עוד מנהגים אחרים נהרא נהרא ופשטיה:

ובאופן דומה מובא גם בביאור הלכה (סימן קלו):

ועתה נסדר החיובים שהסגן מחוייב לצוות לקרותם קודם לאחרים וכפי התקנות והנהגות שהנהיגו רבותינו הגדולים וכפי המבואר בלבוש ומ"א בסי' רפ"ב וש"א. חתן ביום חופתו. חתן בשבת קודם החתונה שמזמרים אותו. נער שנעשה בר מצוה באותה שבת. בעל אשה יולדת בשבת שהולכת לביהכ"נ. חתן בשבת שאחר החתונה. יאר צייט בשבת שהוא יום שמת בו אביו או אמו. אבי ילד זכר בשבת שלפני המילה ויש מקומות שנוהגין שגם המוהל והסנדק הם חיובים ויש שאין נוהגין כן רק מכבדין אותן בהגבהת הס"ת. חתן ביום חופתו. היינו בחול כשיעשה החופה ביום זה הוא קודם לכל החיובים אפילו לנער שנעשה בר מצוה ביום זה וכ"ש שקודם ליא"צ. נער שנעשה בר מצוה באותו שבוע אם יש לו עירנית [דהיינו שהוא מתושבי העיר] הוא קודם לכל החיובים כיון שהוא זמן חינוכו [וכשקוראין נער בר מצוה אביו מברך ברוך שפטרני מעונשו של זה כדלקמן בסימן רכ"ה] מלבד חתן שמזמרין לו שהוא שוה לו ויטילו גורל ואם אין הנער שנעשה ב"מ מתושבי העיר אף שמחוייבין לקרותו מ"מ אין דוחה שום חיוב של תושבי העיר. החתן בשבת שקודם החתונה הוא ג"כ קודם לכל החיובים ואפילו אם לא תהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך לעשות חופתו בעיר אחרת רחוק מכאן דוחה ג"כ לכל החיובים ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרין אותו אינו חיוב בשבת שלפני החתונה אפילו אם היא בתולה [ובשערי אפרים כתב שאם אין חיובים יש לקרותו קודם לאחרים] ואם היה החתן סבור שתהיה החתונה בשבוע זה ואח"כ נדחה החתונה והיה בשבוע אחר אם רוצה שיזמרו אותו שנית הוא חיוב לקרותו אז ואם לאו אינו חיוב. מי שהיה חתונתו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוחה חיוב יא"צ ואבי הבן לפני המילה ודוקא שהוא בחור או שנשא בתולה וא"ל אינו חיוב ומי שאשתו הולכת לביהכ"נ הוא קודם לחתן זה אפילו לבחור שנשא בתולה [ובשער אפרים כתב דאפילו אם היה החתונה בשבוע זה קודם יום ד' אע"פ שאין דוחה חיוב אחר מ"מ יש לקרותו קודם לאחרים] ובחור שנשא בתולה קודם למי שנשא אלמנה ואלמנה לחלוצה וגרושה. יאר צייט הוא חיוב ונדחה מפני שאר חיובים חוץ מחיוב אבי הילד קודם המילה ואפילו אם המילה באותו שבת נדחה מפני היא"צ לפי שסופו לעלות בשבת שתלך לביהכ"נ ואם היא"צ אינו ביום השבת רק בשבוע שאחריו אינו חיוב לדחות אבי הילד ומ"מ נוהגין לקרותו כשאין חיוב אחר. אבי הילד בשבת כשאשתו בריאה והולכת לביהכ"נ מחויב לקרותו אבל אם היא חולה ואינה יכולה לילך אינו חיוב עד שתלך ואם הוא מ"ם יום לזכר או שמונים לנקבה הוא חיוב אף שאינה הולכת דהוא זמן הבאת הקרבן והמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה. בשבת כשאשתו הולכת לביהכ"נ [והיינו בין לבן ובן לבת] הוא קודם לכל החיובים חוץ החתן בשבת שמזמרין אותו ונער שנעשה בר מצוה שהם קודמין וכנ"ל. נוהגין לקרות התוקע לעלות לתורה בר"ה ויש מקומות שש"ץ המתפלל מוסף בר"ה הוא ג"כ חיוב לעלות לתורה באותו יום שהוא מתפלל ודוקא אם הוא תוקע ומתפלל בחנם אבל אם בא בשכרו אינו חיוב כלל ויש מקומות שבר"ה ויוה"כ אין משגיחין בחיוב כ"א על המתנדבים בעין יפה על צדקה. אם אחד קנה עליה אחת ונזכר הסגן שיש חיוב שצריך לקרותו יכול לחזור בו שמכירה בטעות הוא. אם יש שני חיובים שוים יטילו גורל מלבד אם אחד ת"ח הוא קודם. מי שהיה חולה ונתרפא וכיו"ב שצריך לברך ברכת הגומל יש לקרותו קודם לאחרים כיון שנהגו לברך בשעת קה"ת ומ"מ אינו דוחה שום חיוב כיון שמן הדין יכול לברך בעשרה אף בלאו עליה לס"ת יש לו לעשות כן ולא ידחה החיוב מפניו. נוהגין לקרות למי שעתיד לצאת לדרך ולהשתהות אחר השבת או בא מן הדרך וכן נוהגין לחלוק כבוד לאורח נכבד ולקרותו והוא טוב ויפה אך אין דוחין שום חיוב מהחיובים הנזכרים ופשוט דבמקום שהמנהג למכור המצות ונופל המעות לצדקה באלה שאינם מהחיובין רק משום מנהגא אין להפסיד צדקה בשבילם ומ"מ תלוי לפי ראות עיני הסגן ומשמע מאחרונים דאף במקום שנהגו למכור כל העליות ולא להשגיח אף על החיובים מ"מ חתן בשבת שקודם החתונה וכן נער שנעשה בר מצוה אין דוחין אותם. ונ"ל שאף יתר החיובים הנ"ל ג"כ אין לדחותם מכל וכל שהוא מנהג קדמונים רק עכ"פ יתנו להם בעליות הנוספות. ויתר פרטי כל הענינים עיין בשערי אפרים:

[הקטנתי את הגופן של הציטוטים דלעיל כדי שיתפוס קצת פחות מקום - אם זה בעייתי בעיניכם בבקשה אמרו לי ואגדלהו]

שאלותיי ובקשותיי מקוראי:

א. לפני שמדברים על סדר קדימויות החיובים צריך להיות מוסכם שיש חיובים. מה המקור לכך שאנשים אלו הם אכן חיובים?

ב. האם אפשר להגדיר מכנה משותף לכלל החיובים? מה משותף לבעל יארצייט וחתן בר-מצוה?

ג. בקרב האחרונים האשכנזים, דוגמת אלו שהובאו לעיל, נקראים עולים אלו בשם "חיובים", בקרב הספרדים אינני מכיר מינוח כזה. המינוח המצוי בקרב הספרדים שאני ראיתי הוא "נוהגים להעלות" (ראו כאן לדוגמא). האם המונח של "חיוב" בכלל נמצא בקרב האחרונים הספרדים? מיהם ה"חיובים" לדעת האחרונים הספרדים? אשמח למקורות בנושא. 

אודה לכל מי שייתן לי קצה חוט. 

דיבורים בתפילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני מספר שנים, בקהילה בארצות הברית, נמאס לרב קהילה מהפטפוט הבלתי נגמר במהלך תפילות השבת בבית הכנסת שלו. הוא החליט לקום ולעשות מעשה. לפני הימים הנוראים, בזמן שהגבאים מחלקים לחברי הקהילה דפים ובהם הסבר על האפשרות לקנות מקום לתפילות הימים הנוראים, חילק גם הוא דף לכל המתפללים. בדף היה כתוב בערך כך: "כחבר בקהילה אני ער לרעש שנוצר כתוצאה מדיבורים, אני מעוניין לשנות את המצב, ולכן מעתה אני מתחייב להימנע מלדבר במהלך התפילה". הרב פנה בשיחה לחברי הקהילה וביקש מכל מי שנושא הרעש בתפילה מטריד אותו, לחתום על הטופס ולהחזיר לו את הטופס. כעבור כמה ימים נתלתה על לוח המודעות רשימה של החותמים. לאחר שבוע אחד הרשימה כללה פחות ממחצית מחברי הקהילה, אך לאחר שהרב הזכיר את הנושא כמה פעמים ולאחר שאנשים ראו שחבריהם חתמו על ההצהרה, עלה המספר ליותר מתשעים אחוז מהמתפללים הקבועים באותו בית כנסת. יחד עם עליית מספר החותמים ירדה רמת הרעש בתפילה עד שהתפילה התנהלה בשקט מופתי.

הסיפור הזה פורסם בשעתו באינטרנט באתרים יהודיים בארצות הברית, ועורר דיונים נרחבים. חלק מהמתנגדים טענו שזה לא יחזיק להרבה זמן. אין לי את הכלים לדעת מה המצב כיום בקהילה המדוברת, אך גם אם הטענה הזו צודקת והמצב חזר לקדמותו, קשה לומר שאין רווח גם בשיפור לזמן מה, גם אם השיפור לא מחזיק מעמד לעולם. מתנגדים אחרים טענו שהמהלך של הרב אמנם משפר את איכות התפילה, אך זה בא על חשבון הרגשת הביתיות של חברי הקהילה. כלומר, בהנחה שיש אחוז מסוים של חברים המגיעים לבית הכנסת כשבראש מעייניהם החיבור החברתי שהם חשים בבית הכנסת, מהלך שיבטל לחלוטין את האפשרות להתרועע יגרום בעקיפין למספר אנשים לירידה במוטיבציה להגיע לתפילה. יהיו שיאמרו מן הסתם, שאם אותם אנשים אינם באים לבית הכנסת להתפלל עדיף שלא יבואו כלל, אך קביעה זו אינה כל כך פשוטה. החיבור לבית הכנסת, במיוחד בחו"ל, הוא חיבור לחיים יהודיים לא רק עבור אב המשפחה אלא עבור כל בני המשפחה. התרחקות של כל אדם מבית הכנסת, מאיזה סיבה שתהיה, יכולה להיות בכייה לדורות.

לאמיתו של דבר, הרב המדובר פעל בחכמה רבה. הוא אמנם לקח סיכון שהמהלך שלו לא יצלח ושרק מעטים (שהוא כנראה הכין את השטח ודיבר איתם על כך עוד לפני שהוא פתח במהלך), ייאותו לחתום ולהחזיר את הטפסים, אך בסופו של דבר הוא הצליח לגייס את רוב הציבור להביע עמדה ברורה בעד הפסקת הפטפטת, עמדה שמצופה גם מהמיעוט לקבל.

רב אחר סיפר לי לאחרונה שהמצב בבית הכנסת שלו עבר את גבול הטעם הטוב והוא עמד וקרא לכל מי שהמצב מפריע לו להעיר לשכניו על מנת שהשקט ישוב לשרור בבית הכנסת. מצד אחד דפוס פעולה זה בודאי נכון, שהרי אם הייתי הולך להצגה בתיאטרון ומישהו היה יושב לידי ומפטפט ללא הרף בודאי הייתי מעיר לו, כך שאין סיבה לא לעשות זאת אם מדובר בתפילה או בקריאת התורה. מאידך, ההבדל הוא שאנחנו מעוניינים שכמה שיותר אנשים יבואו לראות את ה"הצגה" בבית הכנסת. ומצד שני, בארץ אין כל כך חשש שמישהו יעזוב קהילה אורתודוקסית בגלל שהעירו לו על דיבורים בבית הכנסת.

כאמור, המשותף לשני המקרים הוא שהרב החזיר את הכדור למגרשם של בני הקהילה להחליט עד כמה חשוב להם שהתפילה תיערך באופן מכובד ומי נותן את הטון הרוב או המיעוט. בעיני ברור שזה דפוס הפעולה היחיד שיכול להביא תוצאות לאורך זמן, בייחוד כשמדובר בפטפטת כתופעה, אך גם כשמדובר באירועים נקודתיים יותר. אם הרב רק יעמוד וידרוש על קדושת בית הכנסת, חשיבות הריכוז בתפילה וכד', אינני חושב שהוא יצליח להביא שינוי. אמנם, הכרתי גם רב ששינה את מקומו ועבר לשבת בספסלים האחוריים של בית הכנסת כדי להביע את מורת רוחו מכמות הרעש המיוצרת במקום, וזה אכן עזר. היה שקט מופתי מהספסלים האחוריים של בית הכנסת. לפחות עד שהוא חזר למקומו במזרח...

מזוזה בבית הכנסת - שיטת הירושלמי

הבית יוסף בהלכות מזוזה (יורה דעה סימן רפו) כותב כך:
ובירושלמי פרק בתרא דמגילה (הי"ב) משמע דבי מדרשא דרבי חנינא היה בו מזוזה

כוונתו לדברי הירושלמי הבאים:
ודא מזוזה יהבין לה היכא (=וזאת המזוזה, היכן נותנים אותה)?
רבי זעורה רב יהודה בשם שמואל משלשו ונותנו בתחילת שליש העליון
ר' חלבו בשם רב חונה חוצה את הפתח ומשלשו ונותנה בסוף שליש התחתון
מה ביניהון? מקום מזוזה ביניהון
בר טברי שאל לר' יצחק: הגע עצמך שהיה שער גבוה. א"ל: נותנה כנגד כתיפיו.
בית מדרשיה דר' חנינה עביד כן

הרב רא"ם הכהן, במאמר שפורסם בשמו, מעיר על הבנת הבית יוסף בירושלמי:
אולם לענ"ד אין ראיה מדברי הירושלמי מפאת שתי סיבות:
א. הירושלמי שם דן במיקום המזוזה בפתחים גבוהים, ואפשר לבאר את הירושלמי לא כתאור הבנין של בית מדרשו של ר' חנינא, אלא כהנהגה שכך נהגו תלמידי בית מדרשו של ר' חנינא.
ב. אולי בבית מדרשו של ר' חנינא היה בית דירה לחזן הכנסת או לר' חנינא, והחיוב אינו מצד בית המדרש.

מעניין לציין לסוגיא בבבלי שיכולה אולי להאיר את שיטת הירושלמי (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מז עמוד א):
רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא, קדמיה חמריה דרבין לדאביי, ולא אמר ליה ניזיל מר. אמר: מדסליק האי מרבנן ממערבא גס ליה דעתיה. כי מטא לפתחא דבי כנישתא, אמר ליה: ניעל מר. אמר ליה: ועד השתא לאו מר אנא? - אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה. דאית בה מזוזה אין, דלית בה מזוזה - לא? אלא מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה, הכי נמי דאין מכבדין? אלא אימא: בפתח הראוי למזוזה.

[תרגום: רבין ואביי היו הולכים בדרך, הקדים חמורו של רבין את של אביי ולא אמר לו "ילך אדוני בראש". אמר אביי בלבו מכיון שעלה חכם זה מא"י לבבל גסה רוחו. כאשר הגיעו לפתח בית הכנסת אמר לו רבין לאביי: יכנס אדוני בראש. אמר לו: ועד עתה לא הייתי "מר"?! אמר לו רבין: כך אמר ר' יוחנן, אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה. על זה שואלת הגמ': שיש בה מזוזה דווקא, אבל שאין בה מזוזה לא! והרי בבית הכנסת ובבית המדרש שאין בה מזוזה גם כן לא מכבדים? מתרצת הגמ': אמור: בפתח הראוי למזוזה, הגם שבפועל אין בה מזוזה.]

בסיפור זה, נפגשים רבין המגיע מארץ ישראל עם האמורא הבבלי אביי. רבין מגיע לבית הכנסת ומצטט את גדול אמוראי ארץ ישראל, רבי יוחנן, שמכבדים בפתח שיש בה מזוזה. התלמוד הבבלי לא מבינה מה פתאום רבין מתייחס לבית הכנסת כמקום שיש בה מזוזה ומפרשת את דבריו שהוא מדבר על מקום הראוי למזוזה.

לאור הבנת הבית יוסף בירושלמי, ייתכן ורבין הביא איתו מסורת מארץ ישראל שלא רק לבית המדרש היה מזוזה, אלא אפילו לבית הכנסת היה מזוזה. התלמוד הבבלי שנקט מסורת אחרת, פרשה את דבריו באופן שיסתדר עם המציאות והמנהג בבבל.

שינויים בבית הכנסת

כבר כתבתי לא מזמן על כך ששהיתי בחו"ל בקהילה יהודית מאד חמה שחנכה בית כנסת חדש לאחרונה - נתון שמיקד אותי לשים לב לכל תופעה שהיא שונה מבתי הכנסיות בארץ.
בבית הכנסת בו התפללתי, המחיצה בין עזרת הנשים לעזרת הגברים עברה באמצע אולם התפילה וחצתה אותו ממערב למזרח. המחיצה מתחילה בכותל המערבי, עוברת במרכז בית הכנסת עד הבימה, בבימה המחיצה שוברת שמאלה לכיוון צפון ואז שוב ממשיכה לכיוון מזרח. המחיצה איננה מגיעה עד הקיר המזרחי בו נמצא ארון הקודש, אלא נעצרת כמטר לפני הדוכן.
תופעה זו של הצבת המחיצה במרכז בית הכנסת היא לדעתי תופעה די שכיחה בארה"ב בקהילות דתיות-לאומיות. אני זוכר שלפני קרוב לעשר שנים ביקרתי בבית כנסת ישן בניו-יורק, בו היתה עזרת נשים בגלריה, והציבור הצעיר שהשתלט על בית הכנסת המזדקן, הציב מחיצה לאורך בית הכנסת ובעצם הפך חצי מעזרת הגברים להיות עזרת נשים.
התופעה הזו באה לבטא את השויון בין המינים, והיא סוג של נסיון של "ללכת עם ולהרגיש בלי".

כדי לקבע את ה"מנהג" החדש הזה בהצבת המחיצה באמצע אולם התפילה, בבית הכנסת בו הייתי נאלצו לשנות מנהגי בית כנסת שהיו מקובלים בקרב קהילות אשכנז זה כמה מאות שנים.
לדוגמא:
- הצבת הבימה במרכז האולם: מכיוון שהבימה היא זו שגורמת למחיצה לסטות ולא להיות באמצע, הזיזו את הבימה קדימה לעבר ארון הקודש כדי שברוב אורכה תהיה המחיצה באמצע (אני יודע שאפשר גם אחרת, אך כך היה למעשה ונראה לי שגם מבחינה אסטתית קשה לעשות אחרת).
- בבתי כנסת אשכנזים נוהגים שיש מושבים בין הבימה לארון הקודש. בבית כנסת זה מכיוון שהעבירו את הבימה קדימה לא היתה אפשרות להושיב אנשים במקום זה.

עם זאת, המחשבה שהעסיקה אותי הכי הרבה זה מדוע אנחנו לא רואים תופעה כזאת בארץ. אז אמנם, פה ושם אפשר למצוא בתי כנסיות בארץ שהמחיצה עוברת לאורך בית הכנסת, אבל זה יחסית נדיר מאד.

אני חשבתי על שתי תשובות לשאלה שהעסיקה אותי:
א. ככלל, הציבור הדתי בארץ הוא שמרני יותר מאשר הציבור בארה"ב. אינני יודע לומר בודאות מדוע זה כך, אך יכול להיות שזה קשור בכך שהחינוך היהודי והדתי בארץ חזקים בהרבה מהחינוך היהודי והדתי בחו"ל.
ב. הבלוג הזה ידע להעביר לא מעט ביקורת על הציבור המכונה חרד"לניקים בארץ, והפעם צריך גם להגיד עליהם מילה טובה. הגוון החרד"לי כמעט ולא קיים בארה"ב. מי שמתחזק מבחינה דתית, איננו מתחבר לקו "מרכז הרב" אלא קונה כובע שחור. בארץ, מכיוון שהציבור הדתי-לאומי והחרד"לי עדיין מתפקדים כציבור אחד, יש הרבה יותר זהירות בכל מה שקשור לשינויים במרחב הציבורי של קיום המצוות. בארה"ב, שאין את שומרי הסף החרד"לים, יתחוללו כל מיני שינויים כמו שתיארנו.

על המפה, הגשם ושינויי תפישה

בשבועות האחרונים שהיתי בצפון ארצות הברית בקהילה יהודית שזה לא מכבר, בערב ראש השנה האחרון, חנכה בית כנסת חדש. בימים הקרובים עוד אכתוב על אותו בית כנסת, אך הפעם אני מבקש לעמוד על אלמנט אחד שתפש את עיני.

בבית הכנסת המדובר לא היה כיסוי לתיבה (שחלקכם מן הסתם יקראו לו בימה). התיבה היתה בנויה מעץ והחלק עליו מניחים את ספר התורה היה מצופה פורמייקה מבריקה, ללא כיסוי הבד המקובל.

בתחילה זה מאד הפריע לי. זכרתי את דברי הגמרא (מסכת סוטה דף לט עמוד ב):
ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: אין שליח צבור רשאי להפשיט את התיבה בצבור, מפני כבוד צבור.

אך אחר כך ראיתי שרש"י ובעקבותיו הרמ"א, משנ"ב וערוך השלחן, מסבירים שהבעיה זה לא עצם הפשטת התיבה אלא טורח הציבור:
שהיה דרכם להביא ס"ת מבית אחר שמשתמר בו לבית הכנסת ופורסין בגדים נאים סביב התיבה ומניחין אותה בתוכה וכשיוצאין משם ונוטלין ס"ת להוליכו לבית המשתמר בו לא יפשיטו הבגדים מן התיבה בפני הצבור שטורח צבור לעכב שם עם ס"ת אלא מוליך ס"ת לביתו ומניחו והעם יוצאים אחריו ואח"כ הוא בא ומפשיט את התיבה.


אך גם אם אין משהו נגד ההלכה הכתובה, בודאי שיש כאן שינוי במנהג המקובל - שהשלחן יהיה מכוסה במפה.
אחר כך חשבתי על זה עוד קצת והגעתי למסקנה שאולי יש כאן שינוי בתפישה האסטטית של האנשים. אולי פעם שלחן ערום היה נחשב לדבר לא מכובד ולא אסטטי, ואילו היום הוא נחשב יותר יפה מאשר שלחן המכוסה במפה.

אם אכן השתנתה התפישה - אולי זה נכון שגם הנוהג המקובל בבתי הכנסת של כיסוי הבימה במפה דינו להשתנות בהתאם.

בעודי שוהה בחו"ל ומהרהר על נושא זה התפרסם בארץ המכתב של הרב משה ליכטנשטיין בנושא תעניות על גשמים (קישור). הרב ליכטנשיין סבור שבעקבות השינוי התפישתי של בן האדם המודרני ביחס לגשם, שכבר איננו רואה את פרנסתו וכלכלתו תלויים באופן ישיר בגשם, יש להבין אחרת את פסוקי התורה. כשהתורה אומרת "ועצר את השמים ולא יהיה מטר" - הכוונה אליבא דשיטתו תהיה למשברים פיננסיים מקומיים ועולמיים.

כשנתקלים בדוגמאות מהסגנון הזה של שינויי מנהג הנובעים משינוי המציאות והתפישה האנושית תמיד תעלה שאלת הגבול: האם אפשר להגיד כך על כל דבר? האם לא סטינו יותר מדי מהכוונה המקורית?
לשאלות אלו אני לא מכיר תשובה ברורה. אך ברור שאי אפשר לומר מחד שכל שינוי הוא לרעה או מאידך שאם לא כתוב בפירוש שזה אסור אז זה כנראה בסדר.

מה לכלב בבית הכנסת? חלק ב'

בחלק א' ראינו את תשובת הג"ר משה פיינשטיין המתיר להכניס כלב נחיה לבית כנסת שנבנה על תנאי והוא הביא לכך ראיה מהירושלמי שכתב:
ר' אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנויכלומר, ר' אמי ציווה לסופרים (תלמידי החכמים) שאם יבוא אדם אצלכם שהוא מבין בתורה - תהיו מקבלים אותו ואת חמורו ואת כליו.

בסוף דבריו הוא אף מעלה אפשרות שאולי יש מקום להתיר אף בבית כנסת שלא נבנה על תנאי שכן הכנסת הכלב הוא לצורך התפילה, בניגוד למאכל ומשקה שאינם לצורך התפילה ולכן אסורים.
כמו כן ר' משה כותב בפירוש שהמוטיבציה שלו להתיר הוא אי חסימת בית הכנסת בפני הסומא.

ה'חלקת יעקב' (אורח חיים סימן לד) חולק בעוז על דבריו של האגרות משה, וזאת בשבעה טיעונים (לצורך הפשטות אני מביא כאן רק ששה):
א. הירושלמי דיבר על מקום שהוא בית מדרש - מקום מיוחד ללימוד ולא בית כנסת - מקום מיוחד לתפילה. בבתי כנסיות שלנו מקפידים שלא לאכול בהם ובודאי שלא להכניס לתוכו בעלי חיים (לכאורה יש כאן מחלוקת במציאות. האגרות משה חי במזרח אירופה ובארה"ב ותיאר את מה שראו עיניו והחלקת יעקב תיאר את המקובל במערב אירופה, בציריך, מקום כהונתו. כך נראה לי).
ב. הירושלמי לא דיבר על זמן התפילה. בודאי שיש בהכנסת בעל חי בזמן התפילה הפרעה למתפללים:
דבחמור או כלב באמצע ביהכנ"ס וביהמ"ד בודאי יבא לידי היתול והוללת והנערים ישחקו בהם, ואין לך קלות ראש יותר מזה באמצע התפלה.ג. יכול להיות שכוונת הירושלמי ל"חמר" - האיש המנהיג את החמור, ולא ל"חמור".
ד. גם אם הירושלמי מדבר על חמור, כלב גרע מחמור שהוא מתועב בעיני ה'.
ה. ועוד וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שהפקירות כך מצוי' ויהדות כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות... א"כ בשלמא כשאחד יראה חמור בביהכנ"ס שהוא שם לאיזו סיבה, ליכא חשש למיגדר מילתא שגם הוא יכניס לשם חמור, אבל כשיראה שם כלב ודאי יש מראית העין שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיו"ב שמלווה אותו לדרכו לביהכ"נ, ... וחוץ לזה יפסוק לעצמו כשהותרה הרצועה לאיזה צורך להכניס כלב לביהכ"נ, גם לו יש צורך גדול להכניס כלב וכאמור, בעווה"ר שהיהדות כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול - שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לביהכנ"ס מותר...
ובעוונה"ר לא די שאין לנו כח לגדור גדר, נפרוץ בעצמנו גדר הגדור, מי שהוא מיראי הוראה צריך להתבונן כמה אחריות נוטל עליו בהוראה כזו. ועי' בהקדמת אגרות משה או"ח דברים מלהיבים בענין זה של יראי הוראה וע"ז נאמר חכמים הזהרו בדבריכם של עצמיכם.ז. אין מקום להתיר משום חסימת בית הכנסת בפני הסומא, שכן אם ירצה לבוא הוא יוכל למצוא מישהו שיביא אותו ויסייע לו ואם לא ימצא מישהו שיעזור לו אזי הוא אנוס ואונס רחמנא פטריה.

מחלוקת דומה נמצא באותה תקופה בין הרבי מליובביץ' לבין בעל התורה-שלמה, הג"ר מנחם כשר, ראו בקישור. (קישור לדברי הרב כשר). שם הרב כשר טוען שאין מקום לטענתו של ר' משה פיינשטיין ש"כלב לא גרע מחמור", שכן התורה כתבה "לא תביא... ומחיר כלב" (אדם שהחליף כלב בשה - השה פסול לקרבן) ומכאן שכלב גרע.

הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל והמקומות הקדושים, פרסם מאמר בתחומין כט (הספר לא לפני, אני כותב מהזיכרון) על כניסת עיוור עם כלב נחיה לרחבת הכותל המערבי. הוא מסיק שם שכיוון שסדרני הכותל יכולים להיות לעזר לסומא אזי אין שום מקום להתיר הכנסת כלב (הוא כותב מתוך הנחה שקדושת רחבת הכותל הוא כקדושת בית כנסת שלא נבנה על תנאי). בין טיעוניו הוא כותב שכשם שאסור להכניס כלב לתיאטרון, כך לא תהא כהנת בפונדקית, ואין מקום להכניס כלב לבית כנסת או לרחבת הכותל המערבי.

יש מקום נרחב לומר ש"מבחן התיאטרון" הוא אכן המבחן שיקבע. כשלא יהיה מקובל (ויתכן מאד שכבר היום לא מקובל) לאסור על כניסת כלבי נחייה למוסדות תרבות, כך גם בתי הכנסת יצטרכו למצוא פתרון הלכתי לחסימת בית הכנסת בפני המוגבל.

אך מעבר לשאלה בספציפית והפיקנטית על כלבים בבית הכנסת, השאלה הזו מציפה את הקונפליקט הכפול בין ההרגשה הטבעית של האדם (לאסור הכנסת כלבים מחד ומאידך לא למנוע מאף אדם גישה לבית הכנסת) לבין ההלכה היבשה שלא תמיד תואמת או משקפת את ההרגשה הטבעית. בקונפליקטים כאלו נתקלים לעיתים די תכופות.
קחו לדוגמא את המקרה הבא: בית כנסת רגיל לארח שיעורים מפי מרצים אורחים. שבוע אחד מרצה לא יכל להגיע ובמקום זה החליטו לשדר לקהל שידור וידאו מימי העיון בתנ"ך בגוש עציון. שמו מסך לפני הארון קודש ושידרו כך. האם יש בזה בעיה?
כמה שבועות אחרי זה שוב מרצה לא יכל להגיע והציע הגבאי לשדר סרט דוקומנטרי על נושא שקשור לפרשת השבוע. האם בזה יש בעיה? אם כן, מדוע?

מה לכלב בבית הכנסת? חלק א'

הג"ר משה פיינשטיין (אורח חיים חלק א סימן מה) נשאל אם ניתן לאפשר לעיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב הנחיה שלו. הוא פוסק להתיר וכראיה לדבריו הוא מביא את דברי הירושלמי:
ר' אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי
כלומר, ר' אמי ציווה לסופרים (תלמידי החכמים) שאם יבוא אדם אצלכם שהוא מבין בתורה - תהיו מקבלים אותו ואת חמורו ואת כליו.

מכאן מסיק ר' משה שכשם שלתלמידי חכמים מותר להשתמש בבית המדרש לצורך מאכלם ומשקם - גם כניסתו של החמור הוא לא גרוע ממאכל ומשקה. ולכן, בבתי כנסת שנבנו על תנאי ושהעם נוהג להתיר בהם אכילה ושתייה אין סיבה למנוע את כניסתו של כלב הנחיה, שכן כלב לא גרע מחמור וכניסת החמור היא לא גרועה ממאכל ומשקה.

בסוף התשובה הוא מסביר את המוטיבציה לדבריו:
ואין לנו שעה"ד גדול מזה שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקה"ת וקריאת המגילה בצבור וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד כגון בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים עיין ברמ"א ס"ס פ"ח, שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לביהכ"נ להתפלל ולשמוע קה"ת וכדומה. אך טוב שישב סמוך להפתח שלא לבלבל את הצבור.

לאחר מכן הוא ממשיך וטוען שאולי יש לומר שהכנסת כלב הנחיה עדיפה על מאכל ומשקה, שכן הכנסת הכלב זה לצורך התפילה של בעליו, ואילו המאכל והמשקה אינם לצורך התפילה. לאור זאת יש מקום לומר שאפילו בבתי כנסיות שלא נבנו על תנאי יהיה מקום להתיר את כניסת כלב הנחיה של העיוור ובכך לתת לעיוור אפשרות להתפלל בציבור.

בספר מפניני הרב עמ' מו שכתב הרב צבי (הרשל) שכטר על רבו הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (שהיה גם בן-דודו של ר' משה פיינשטיין) מופיע האנקדוטה הבאה:
פעם אירע שאדם סומא שילם בעד זכות מקום-תפילה בבית הכנסת בעד הימים הנוראים, ובבואו בראש השנה לבית הכנסת, הביא אתו את כלבו, שהולך עמו תמיד לסייעו ללכת ברחוב, והביאו אל תוך בית הכנסת. המתפללים שבבית הכנסת הקפידו עליו והתרו בו שלא יכנס עם הכלב, והוא התעקש והכניסו, וברצונם למונעו בחזקה מליכנס עם הכלב דחפוהו ונפל הסומא לארץ והוזק, והגיש תביעה בבית המשפט החילוני לתשלומי נזקין נגד אנשי בית הכנסת. השופט שבבית המשפט הכריע שעניין תשלומי הנזקין תלוי בדין התורה, שאם לפי ההלכה רשאי היה להכניס את כלבו אז חייבים המתפללים בנזקיו ואם לפי ההלכה אסור היה לו להכניס את כלבו אז יהיו פטורים מלשלם דמי נזקיו. והשופט ביקש מאת רבנו לחוות את דעתו בנדון ההלכתי. ורבנו אמר לנו שאמר שלפי דעתו אסור היה להכניס את הכלב אל תוך בית הכנסת.

באנקדוטה זו לא מובאים הנימוקים לאסור - את אלו נראה בעז"ה בהזדמנות אחרת.

חנוכת בית הכנסת

להלן דברים שאמרתי בעת חנוכת בית הכנסת שלנו:

בראש ובראשונה יש לנו לתת שבח והודיה להקב"ה על שזכינו להגיע למעמד הזה.

[וכאן ברכתי בשם ומלכות ברכת שהחיינו, כפי שכתוב בספר כף החיים. בחרתי דווקא בשיטה זו משום שנדמה לי שאנשים יותר מכירים ומוקירים את ברכת "שהחיינו" על פני חברתה "הטוב והמטיב". ועל אף שאולי יש עניין לערוך היכרות דווקא עם הברכה הפחות מוכרת, מכיוון שיש גם כאן וגם שם מחלוקת בחרתי ללכת בדרכו של כף החיים ולברך שהחיינו.]

בהלכה כתוב שכדי שיחול על מבנה שם בית כנסת והמבנה יתקדש בקדושת בית כנסת, אין זה מספיק שהקהל יקדיש אותו לשם בית כנסת, וגם לא שייבנו אותו לשם בית כנסת. ההלכה דורשת שגם יתפללו בו.

בשלוש השנים האחרונות התפללנו מדי שבת בשבתו בגן ילדים - אך כולנו יודעים שגן הילדים לא התקדש בקדושת בית כנסת.

שני התנאים נדרשים: הן הרצון שיחול קדושת בית כנסת על מבנה זה, והן הפעולה שיהפוך את הרצון למשהו ממשי.

בשמחת חנוכת בית הכנסת אנחנו חוגגים את השלמת הרצון - זה שזכינו להעמיד בניין על תילו אחרי שחברי הקהילה השקיעו הרבה מאד משאבים וכוחות - זה מוכיח מעבר לכל ספק שיש רצון מצד הקהל שמבנה זה יתקדש בקדושת בית כנסת ושבהחלט יש רצון שיהיה כאן בית כנסת.

אך כדי שיחול קדושת בית כנסת על המבנה הזה אסור שאנחנו נעצור בשלב הרצון, אנחנו צריכים להתקדם לעבר המעשה. המעבר מהרצון למעשה הוא בודאי לא מעבר קל, אך בהכירי את הדמויות הפועלות בקהילה שלנו ואיך שהם הצליחו להרים את המבנה הזה, אני בטוח שעוד יהיו לנו הזדמנויות רבות בעתיד לחגוג גם את קיום המעשה של החלה בפועל של קדושת בית הכנסת על המבנה הזה.

הנה תמונת בית הכנסת מבחוץ, כפי שאתם רואים עוד צריך לסיים את חיפוי האבן (בית הכנסת הצמוד, עם הקיר הכתום, זהו בית הכנסת השכן של קהילת השחר):

והנה מקהלת הילדים העומדים על התיבה החדשה בתוך בית הכנסת:

ברכת "הטוב והמטיב" על חנוכת בית כנסת

עודכן

האם מברכים "הטוב והמטיב" על בניית בית כנסת?

השולחן ערוך (אורח חיים סימן רכג סעיף ג) כותב:
בנה בית חדש, או קנה כלים חדשים, אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה, או קנה וחזר וקנה, מברך על כל פעם, שהחיינו

בשו"ת הלכות קטנות (חלק ב סימן קעט) הוא מביא את השאלה האם מברכים על בניית בית כנסת:
שאלה קהל שבנו או שקנו בית הכנסת אם מברכין: תשובה יעמוד הש"ץ ויברך בקול רם בא"י הטוב והמטיב.

המשנה ברורה (סימן רכג ס"ק יא) מביא את דברי בעל הלכות קטנות (מתוך הבאר היטב) שמברכים הטוב והמטיב:
וה"ה אם קנה בית ודוקא כשבנה או קנה לעצמו אבל אם יש לו שותפות בגוה כ"א מהשותפים מברך הטוב והמטיב [גמרא] וע"כ קהל שבנו או קנו בהכ"נ יעמוד ש"ץ ויברך בקול רם הטוב והמטיב להוציא את כולם:

לעומתו, ערוך השולחן (אורח חיים סימן רכג סעיף ח) חלק עליו מהטעם שאין בית הכנסת שייך ליחיד:
ועל בניין בהכ"נ אין לברך כיון שהוא של רבים דלא כיש מי שהורה שהש"ץ יברך הטוב והמטיב

הכף החיים (סי' רכג) כותב כמו ערוך השלחן בשם החיי אדם:

ואם בנו בית כנסת חדש אין מברכין לא שהחיינו ולא הטוב והמטיב משום דאיכא פלוגתא בזה אלא חזן הכנסת מברך שהחיינו בקול רם על מלבוש חדש או פרי חדש ויכוין לפטור בהכ"נ ויכוונו עליו כל הקהל.

בשערי תשובה (שם) הוא מביא מחלוקת בדבר ברכת "שהחיינו" בעת חנוכת בית כנסת:
וכשבנו בה"כ בק"ק אמשטרדם דרש הרב לחינוכו והורה שהחזן יברך שהחיינו ורב אחר חלק עליו והורה שלא יברך וכן דעתי

החתם סופר (חלק א אורח חיים סימן קנו) מביא מעשה על גדול אחד שנהג לא לברך בשם ומלכות כרגיל, אלא להבליע את הברכה באופן שונה - בתוך אמירת הפסוק "ויברך דוד". החתם סופר מסיק שבודאי מדובר דווקא על הטוב והמטיב ולא על שהחיינו (שפשוט לו שאין לברך). בסופו של דבר מסיק החתם סופר שהמברך לא הפסיד:
והנה נהירנא אלוף נעורי הרב מו"ה מענדל לילג ז"ל רב בבהמ"ד בפ"פ סיפר לי, שהיה הוא תלמיד מובהק של הגאון הגדול מו"ה דוד שטרויז כ"ץ זצ"ל שהיה אב"ד בק"ק פיורדא ותחלתו היה ראש בפפ"ד, וכשנסע מפ"פ ודרש בפ"פ +אולי צ"ל: בפיורדא+ בבהכ"נ, יען היה שמו דוד התחיל ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דוד ברוך ה' אלקינו מלך העולם שהחיינו וכו' (או אפשר הטוב והמטיב לא נהירנא), נראה שהיה הגאון ז"ל מסופק וחש לברכה לבטלה על כן עביד כנ"ל:

נחזור להנ"ל נראה מהגאון ז"ל מדעסיק בחנוך בהכ"נ בהאי ענינא נראה שבירך ברבים הטוב [והמטיב] ושהחיינו ודאי לא בירך, חדא שמביא דברי מג"א לקמן סס"י רכ"ג, ועוד לא שייך שהחיינו אבהכ"נ שנשרף אבל הטוב [והמטיב] שייך, דאפילו אהרוגי ביתר תיקנו כשניתנו לקבורה [תענית ל"א ע"א] ה"נ כשזכו לפאר בית אלקינו ולרומם חורבותיו יברכו:

היוצא מדברינו המברך אינו מפסיד, וטוב בתוך דרשה בשבת להמשיך הענין עד שיבא לכעין שכתבתי בשם הגאון מהר"ד שטרויז כ"ץ זצ"ל, והמברך יתברך:

כדי להשלים את התמונה יש להזכיר את שיטת הב"ח (בסימן כ"ט) שברכת שהחיינו הינה ברכה התלויה בלב, ולכן כל עוד האדם מרגיש שמחה בלבו הוא יכול לברך. לשיטה זו לא אומרים בברכת שהחיינו ספק ברכות להקל.

ראה גם מאמרו של הרב יהודה זולדן בנושא (שמהבחינה ההיסטורית הוא מאד עצוב) - קישור. במאמר זה הוא דן בברכת שהחיינו, הטוב והמטיב וכן על ברכת "מציב גבול אלמנה" בעת בניית בית כנסת. הוא גם מחלק בין בית כנסת בארץ ישראל לבית כנסת בחו"ל.

חנוכת בית הכנסת

הנחת אבן פינה לבית כנסת

עיקרי הדברים לרשימה זו לקוחים מהמאמר הזה, ונוספו מספר הוספות משלי.

בשנים האחרונות התרחב מנהג לעשות ארוע ציבורי בעת שמתחילים לבנות מבנה ציבורי-קהילתי בכלל ובית כנסת בפרט. מה מקור המנהג הזה?

בבית המקדש הראשון איננו מוצאים ארוע מיוחד לכבוד התחלת הבנייה, עם זאת הנביא כן מזכיר פעמיים את התאריך שבו התחילו בבניה (ויכול מאד להיות שהתאריך הוזכר מפני שציינו את היום באיזה שהוא צורה) (מלכים א פרק ו):
(א) וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה':
(לז) בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו:
(לח) וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָיו וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים:

לעומת זאת, כאשר יסדו את בית המקדש השני בימי ישוע בן יהוצדק הכתוב מתאר לנו ארוע שנעשה (עזרא פרק ג):
(י) וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:
(יא) וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה' עַל הוּסַד בֵּית ה':
(יב) וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל:
(יג) וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק:

הרב יואל בן-נון טוען במאמרו יום יסוד היכל ה' שעל סמך הפסוקים הבאים מהנביא חגי (פרק ב):
(יח) שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם:
(יט) הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ:

שיום כד בכסלו מצויין ע"י הנביא כיום שהוא מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה', ומשמע שלמחרת ("מן היום הזה אברך") ביום כה בכסלו (שבעתיד יהיה בו חג החנוכה) כבר התחילו לבנות את היכל ה'. יום זה, כה בכסלו, כנראה נרשם גם הוא בתודעה הציבורית כיום חשוב (בין אם נערך בו טקס רשמי ובין אם לאו) שבו התחילו לבנות את היכל ה'.

בתשובה ה' לאיוב לאחר כל טענותיו נאמר כך (איוב פרק לח):
(א) וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר:
(ב) מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת:
(ג) אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי:
(ד) אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה:
(ה) מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו:
(ו) עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ:
(ז) בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים:

את פסוק ו'-ז' הבינו הן רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים מאמר ד', פרק ח') והן המלבי"ם כתיאור לטקס הנחת אבן הפינה לעולם. כך כותב המלבי"ם:
ברן יחד כוכבי בקר: דרך המלכים שבעת שמניחים אבן פינה ליסד בית מקדש מלך, יעמידו שרים ומנגנים לנגן ולהריע תרועה גדולה. על פי זה מצייר שבעת ירה אבן פנת הארץ רננו כל כוכבי בקר וכל בני א-להים הריעו.

המלבי"ם (ור' יוסף אלבו) מזכיר את טקס הנחת אבן הפינה כדבר שהיה מקובל בין המלכים, הוא איננו מזכיר מנהג כזה אצל היהודים.

על כל המקורות הנ"ל יש להוסיף עוד דבר אחד. מזמור ל' בתהלים המוכר כ"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", מעלה מספר תהיות פרשניות. מחד, דוד המלך לא השתתף בחנוכת הבית. שנית, גם אם נאמר שדוד המלך כתב את המזמור כדי שיאמרו אותו לכשיחנכו את הבית, כיצד יש להבין את תוכנו של המזמור "ארוממך ה' כי דלתני... ה' אלקי שועתי אליך ותרפאני" - מה קשור רפואה והצלה לחנוכת בית המקדש?

הרב ראובן מרגליות כותב (כמדומני בספרו "המקרא והמסורה", הספר לא לפני כעת) שמזמור זה חובר ע"י דוד כשרכש את גורן ארונה היבוסי, הלא הוא הר הבית, ובנה שם מזבח. לסיוע לדבריו הוא מביא את הפסוק מדברי הימים (שאיננו מופיע בסיפור בשמואל) (דברי הימים א פרק כב):
וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל:
אם נרצה, זה מעין הנחת אבן הפינה לבית המקדש הראשון, ועליו שר דוד "ה' אלקי שועתי אליך ותרפאני".


נראה (כך מובא במאמרו הנ"ל של ד"ר אהרן ארנד) שהמנהג לערוך טקס להנחת אבן פינה לבתי כנסת התחיל לראשונה בבתי התפלה של הרפורמים והם כנראה השאילו מנהג זה מהגויים הנוצרים. רק בדור האחרון אנו מוצאים כי הטקס גויר ומקבל משמעות גם בקרב שלומי אמוני ישראל.

עיקר תוכנו של הטקס הוא להודות לה' על העבר שזיכנו להגיע עד הלום לתחילת בנייה של בית מקדש מעט ולשאת תפילה על העתיד, שנזכה במהרה לשבת בבית ה' ולחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו.

להשלמת העניין, אציין כי יש מנהג (שמקורו אינו נראה יהודי, לפחות במבט שטחי) לחתום על מגילת יסוד ולהטמין העתק שלו לבית הכנסת. להלן הנוסח שקבענו לקהילתנו, קהילת מיתר, עפ"י נוסח שנתן לי המרא-דאתרא הרב דוד לאו נר"ו עם מעט שינויים שלי:

והאבן הזאת יהיה בית אלוקים

ברוך ה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה
להניח אבן פינה ליסוד בניין חדש
לבית כנסת ומרכז קהילתי, עמותת מיתר

"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"
ביום שלישי בשבת, ששה עשר לחדש שבט
שנת חמשת אלפים ושבע מאות וששים ותשע לבריאת העולם
שנת ה-61 למדינת ישראל
ושנת ה-42 לשחרור עיר הקדש והמקדש ירושלים ת"ו
כאן בעיר מודיעין תבנה ותכונן
אנו רבנים, אישי ציבור וחברי הקהילה
התכנסנו בשמחה להודות לה' יתברך על מנת חלקנו
בתפילה – כי חפץ ה' בידינו יצליח.

בעזרת ה', יהא "מקדש מעט" זה
לבית תפילה וכינוס לכל עם ישראל,
בו יבואו באהבה ואחוה להגות בתורה ולהביע תפילה,
להשכיל וללמוד את תורתנו הקדושה
להתחזק וללכת בדרכי ישראל סבא
מתוך דרך ארץ וכבוד לכל גברא
ואנו מתנים כי המקום מוקדש לתורה, לתפלה,
לסעודות מצוה ולמפגשי קהל לתועלת הציבור
עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו
ויהי רצון שתקוים בנו ברכת הכתוב:
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

והאבן הזו המונחת היום כנדבך בישוב ארצנו
תהיה לאבן יסוד מוסד לתפילתנו, בשמחה ובטוב לבב.

מחיצה בבית הכנסת - חלק ד'

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

לחלק א' - המקור לעשיית מחיצה בבית כנסת - כאן

לחלק ב' - הפן ההיסטורי - כאן

לחלק ג' - טעמה וגדריה של המחיצה - כאן

סיכום להלכה

סיימנו את חלק ג' בסיכום שלוש השיטות בעניין גדרה של המחיצה:

א. המחיצה צריכה למנוע הסתכלות של הגברים לנשים.

ב. המחיצה צריכה למנוע אפשרות של שיחה משני עברי המחיצה (אך גם למנוע ראיית דברים המוגדרים כערוה).

ג. למחיצה יש גדר כמו כל מחיצה הלכתית הבאה לתחום שטח שמספיק לה (מעיקר הדין) אפילו עשרה טפחים.

כיצד יש לעשות למעשה? כאיזה מהשיטות?

בספר "פסקי תשובות" כרך ב' סי' קנא אות ד הוא מצדד כשיטה הראשונה ואת דעתו של הג"ר משה פיינשטיין הוא מביא רק בהערת שוליים (13#) ובו הוא כותב:

וכולם (= "דברי יואל", "ציץ אליעזר", "משנה הלכות" ועוד) הסכימו לדחות את דברי שו"ת אגרות משה שמקיל בעניין גובה המחיצה, וגם הוא לא אמר דבריו אלא לשעתו ובמקומות מסויימים.

לצערי גישה זו רווחת בקרב ציבורים שונים, שאין להם בעיה לטעון שנושא שר' משה כתב עליו למעלה מעשר פעמים בשו"ת שלו ולא הזכיר שזה רק "לשעתו ובמקומות מסויימים", איננו נחשב כהוראה לרבים. אמנם, ר' משה כתב שתבוא ברכה על אלו המחמירים לשים מחיצה שלא רואים דרכה, אך בודאי שהוא לא הסכים עם דברי הפוסקים המחמירים שאין להיכנס לבית כנסת שרואים את הנשים דרך המחיצה.

אך יש בעיה נוספת עם גישתו של ה"פסקי תשובות", לכאורה יש מנהג כבר כמה מאות בשנים בקהילות רבות ממזרח וממערב שבנו את המחיצה לעזרת הנשים באופן שניתן לראות דרכו את הנשים. בתמונה הבאה (מכאן) ניתן לראות בית כנסת בהולנד שנבנתה באמצע המאה ה17, ורואים בברור שניתן לראות את עזרת הנשים מעזרת הגברים:

אני חושב שכל אדם שביקר או ראה תמונות מבתי כנסת חדשים או ישנים ברחבי העולם חש מיד שהמנהג הרווח בכל תפוצות ישראל הוא כפי שכותב הג"ר משה פיינשטיין, המחיצה יוצרת הפרדה ממשית בין המינים אך בדרך כלל אינה מונעת לחלוטין הסתכלות.

[ישנה גישה האומרת כי אין להביא ראיה מכך שעובדה שכך בנויים בתי כנסת בהווה ובעבר כי לעולם ייתכן שבית הכנסת נבנה שלא כדין, וגם אם ידוע שאחר כך היה במקום מורה הוראה חשוב, ייתכן ולא עלה בידו לשנות את המציאות. דומני ששמעתי בעבר גישה זו מהרב צבי שכטר מארה"ב בשיעור באינטרנט, אך לא הצלחתי לע"ע למצוא אותו. אני מוכן לשקול גישה זו במידה ולא מדובר בדבר הרווח במקומות שונים בעולם, אחרת אין מנוס מלומר שכך המנהג ושעל כן יש להורות כך להלכה. יש הרבה יותר מה להרחיב בגישה זו, אך אין כאן המקום כעת.]

כאן במודיעין שבתי כנסת נבנים בתקציב דל יחסית, המחיצה המצויה היא חצי-קיר בגובה כמטר אחד ולמעלה מהקיר וילון שדרכו ניתן לראות במעורפל באופן שהנשים תוכלנה לראות מה מתרחש בעזרת הגברים אך הגברים לא יוכלו לראות במדוייק (אך גם הם יכולים לראות במעורפל) את הנעשה בעזרת הנשים. מחיצה כזו בודאי עונה לגדר השלישי שלעיל (זה המיוחס לרב סולובייצ'יק), אך האם היא עונה לגדר של ר' משה פיינשטיין?

על פניו נראה, שכיוון שהמחיצה היא גבוהה מגובה הכתפיים וכיוון שלא נוח לדבר דרכו כדבר איש אל רעהו, אזי היא מהווה הפרדה מספקת המבדילה בין גברים לנשים (על אף שבודאי רצוי יותר עזרת נשים המוגבהת בכמעין מרפסת). עם זאת, אני חושב שיש מקום לדרוש להחמיר מעט יותר ולדרוש שהוילון יהיה עשוי באופן שלא בקלות ניתן להסיט אותו הצידה. אם כל אדם העומד מצד אחד של הוילון יכול להסיט אותו הצידה וכך לדבר בחופשיות אל האדם העומד מנגד, אזי אין כאן הפרדה המונעת קלות ראש, כפי שהגדיר זאת ר' משה פיינשטיין, לכן נראה שיש מקום להקפיד יותר ולדאוג לכך שהוילון יהיה ברובו רציף ויהיו בו רק פתחים מועטים כדי שהוא באמת יהווה גורם חוצץ בין שתי העזרות.

בית כנסת לקהילת מיתר - מתחילים לעבוד בשעטו"מ

מחיצה בבית הכנסת - חלק ג'

לחלק א' - המקור לעשיית מחיצה בבית כנסת - כאן

לחלק ב' - הפן ההיסטורי - כאן

טעמה וגדריה של המחיצה

בפעמים הקודמות ראינו כי יש הסכמה רחבה בין הפוסקים כי הצורך במחיצה בבית הכנסת נובע מההפרדה בין המינים שהיתה קיימת בבית המקדש. לצורך בהפרדה בין המינים בבית המקדש (ולאור זאת גם בבית הכנסת) ניתנו שני טעמים.

הרמב"ם בפירוש המשניות כותב כך (מסכת סוכה פרק ה משנה ב):
שהיו מכינים מקום לנשים ומקום גדור לאנשים, ומקום הנשים למעלה על מקום האנשים גבוה ממנו כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים.

לעומת זאת, במשנה תורה (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב) הרמב"ם איננו מזכיר את עניין ההסתכלות אלא:
כדי שלא יתערבו אלו עם אלו

דברי הרמב"ם במשנה תורה הינם לכאורה עפ"י פשט הסוגיא (דף נא עמוד ב), שמשמע שהקלות ראש היתה התערובת בין המינים:
בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.

בנוסף הטעם של הסתכלות הוא קשה ביותר: הרי מי שנמצא למטה יכל לראות את הנשים שלמעלה? התוספות יום-טוב מתרץ קושי זה כך:
כי האנשים שלמטה היו הרואין בשמחה לא השמחים בעצמן. כמ"ש הר"ב במדות שם. כי השמחים היו חסידים

יש נפקא מינה ברורה אם הטעם הוא משום הסתכלות או משום תערובת המינים. לדוג' קיר זכוכית שקופה (כפי שניתן לראות לדוג' בתמונה הבאה מכאן - הזכוכוית שבתמונה אינה חד כיוונית), מונע לחלוטין תערובת אך איננו מונע הסתכלות כלל. כך שנשאלת השאלה: אילו מן הטעמים הוא המכריע - ההסתכלות או התערבות?

אחרונים רבים נטו אחרי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות שהמחיצה צריכה להיות כזאת שלא ניתן לגברים לראות את הנשים, כך לדוג' כותב הג"ר אליעזר וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן ח):
והנה שאלת המחיצה כבר נתעוררה בדור הקודם ובספר לב העברי ח"ש נדפס פסק דין על כך אשר עליו חתומים למעלה משבעים גאונים ובראשם המהר"מ אש והגר"ש גאנצפריד ז"ל ובסע' ה' מהפס"ד פסקו בסכינא חריפא וז"ל: אסור לעשות המחיצה המבדלת בין עזרת נשים ואנשים רק באופן אשר לא יוכל להסתכל אנשים בנשים, רק יעשו כנהוג בימי קדם, וכן אם כבר נעשה לא יכנסו בה עכ"ל.


הג"ר משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה נקט בשיטה אחרת (התשובה הראשונה בעניין זה נכתבה בתש"ו ור' משה פיינשטיין נשאל שוב ושוב על עניין זה כמעט בכל אחד מחלקי השו"ת העוסקים באורח-חיים). לדעתו יש לנקוט לדינא כדברי הרמב"ם במשנה-תורה שהצורך במחיצה הוא כדי למנוע עירבוב המביא לידי קלות ראש. ר' משה קובע כי עיקר דין המחיצה הוא למנוע תערובת המביאה לידי קלות ראש ולא מצד איסור הסתכלות (אגרות משה אורח חיים חלק א סימן לט):
אבל מסתבר לע"ד שסגי במחיצה גבוהה עד אחר הכתפים, דהרי חזינן שהמחיצה אינה מצד איסור הסתכלות

גובה המחיצה לפי ר' משה צריך להיות כמטר וחצי. הגדר להפרדה לפי ר' משה הוא שלא יהיה ניתן "לדבר ולהרבות שיחה עם הנשים בלי שום קושי וליגע בידיהם ואין לך קלות ראש גדולה מזו ונחשבו כמעורבין ממש ואסור מדאורייתא".

אמנם, בתשובות נוספות באגרות משה, ר' משה מסייג את דבריו מעט יותר. אמנם לשיטתו שהעיקר הוא למנוע תערובת יספיק גם מחיצת זכוכית שקופה, אך זה רק במקום שהנשים באות לבית הכנסת בלבוש צנוע ובכיסוי ראש. במקום שבאות נשים באופן שיש בו חשש לבעייה של תפילה כנגד הערוה, יש לדאוג שהמחיצה תהיה באופן שהגברים לא יוכלו לראות את הנשים.

ישנה גישה נוספת ביחס לדין מחיצה ששמעתי אותה מספר פעמים כתורה שבעל פה בשם הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, אך לא ראיתיה בכתב, חוץ מהמעשה הבא המובא בספר מפניני הרב של הג"ר צבי שכטר (עמ' מו - ההדגשות שלי):
מעשה בבחור אחד מתלמידי הישיבה שהיתה לו הזדמנות לשמש כרב בבית הכנסת אורטודוקסי שבפנסילוויניא רק לימים נוראים, ולהרויח בזה סכום הגון, אלא ששמע שהמחיצה שמה היתה קצת פחותה מארבעים אינטשעס [=1 מטר], ושאל עצה מרבנו [הגרי"ד סולובייצ'יק] ז"ל, אם לקחת את המשרה או לא. והשיבו שאינו מן הנכון לנסוע לשם. ושאלו אותו התלמיד, שהלא אומרים בשמך שמספיק למחיצה שתהיה בת יו"ד טפחים, והיינו ל"ו אינטשעס [=90 ס"מ]. וכאן הרי היה קצת יותר גבוה מזה. והשיבו, אמת כן הדבר, אך הני מילי ברב שבדעתו להיות שמה משך כל השנה, ולהטיף דברי מוסר להבעה"ב, וללמדם תורה ומצוות, ולהשפיע עליהם, אבל שאחד ילך לשם רק על כמה ימים, ולא יוכל להשפיע עליהם כל כך, וגם שאין לו שום דוחק פרנסה, שהרי בחור היה, וגר בבית הוריו, בודאי אינו מן הנכון.

נמצא בידינו שלוש שיטות:
א. המחיצה צריכה למנוע הסתכלות של הגברים לנשים.
ב. המחיצה צריכה למנוע אפשרות של שיחה משני עברי המחיצה (אך גם למנוע ראיית דברים המוגדרים כערוה).
ג. למחיצה יש גדר כמו כל מחיצה הלכתית הבאה לתחום שטח שמספיק לה (מעיקר הדין) אפילו עשרה טפחים.

פוליטיקה בבית הכנסת

בשבת הקרובה אמור להתארח בעיר מודיעין הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ' המתמודד בראש רשימת הבית היהודי בבחירות הקרובות לכנסת. הגיעה פנייה לבית הכנסת שלי אם נסכים שהוא ייתן דבר תורה בבית הכנסת בליל שבת בין קבלת שבת לערבית.

האם יש לאפשר למועמדים ממפלגה זו או אחרת לבוא ובעצם לתת נאום בחירות אצלנו בבית הכנסת?

האמת צריכה להאמר, שבנוגע לאדם הספציפי הזה הזדמן לי ולרעייתי לשמוע את הרב פרופ' הרשקוביץ' מדבר בתחילת הקיץ וגם הכרתי את אתר האינטרנט שלו ומאד התרשמנו ממנו ומאופן דיבורו. באותו הזדמנות הערתי לעצמי שבעתיד כדאי לנסות ולהביא את הרב הרשקוביץ' לדבר פעם במודיעין. כך שקשה לי להסביר לעצמי מדוע דווקא עכשיו אחרי שהוא הצטרף למרוץ הפוליטי, פתאום לא ארצה שהוא יבוא לדבר אצלי בקהילה.

בכלי התקשורת בארץ מקובל שברגע שאדם מצטרף למפלגה אז הוא כבר לא יכול לכתוב טור דעה בעיתון. לדוג' אורי אורבך ומשה פייגלין שכתבו טורים שבועיים בעיתון הפסיקו לכתוב ברגע שקיבלו מקום ברשימות השונות לכנסת. בעיני, יש בזה קצת צביעות, שכן בכל אותם השנים שהם כתבו הם הביעו את אותם הדעות ותמכו באותם מצעים פוליטיים שעליהם הם מתמודדים, אז מדוע דווקא עכשיו עליהם להפסיק לכתוב?

אלא מאי? שאם הם ימשיכו לכתוב יהיה בזה חוסר הגינות כלפי המתמודדים האחרים שגם ירצו טור קבוע בעיתון, או במקרה שלנו גם ירצו לבוא ולדבר בבית הכנסת.

ניסיתי לחשוב אם תגובתי היתה שונה אילו היה מדובר על מישהו ממפלגה שאני פחות מזדהה איתה. אני חושב שהדברים שכתבתי לעיל, נכונים גם במפלגות אחרות. אם הרב שלמה בניזרי או מתמודד אחר מש"ס או מיהדות התורה שיכול לתרום מחכמתו התורנית לטובת הקהילה שלי היה רוצה לבוא, אינני רואה סיבה למנוע זאת. והדברים נכונים כמובן גם כלפי ר' אבי רט או כצל'ה מהאיחוד הלאומי, שאשמח אם יבואו לדבר בפני הקהילה. סך הכל מכל האנשים הללו אני חושב שיש לי ולחבריי בקהילה הרבה ממה להתרשם וללמוד.

כמובן שיש גם סיכון בדבר. אם מתמודד אחר שבניגוד לדוגמאות שהבאתי לעיל, אף פעם לא התעסק בנושאי חינוך ותורה ורק היה עסקן כל חייו ירצה בשם השוויון גם כן לבוא ולדבר, לא נוכל למנוע זאת ממנו. זה אכן סיכון, אך כאמור לעיל אינני רואה בזה מספיק סיבה למנוע מאדם שכן מתאים לבוא ולדבר בפני הקהילה.

לאחר כל האמור יש להקפיד על שני דברים:
א. אופי הדיבורים - השיחה/שיעור צריכים להיות עיקרם בדברי תורה כיאה לבית הכנסת. במקרה של האנשים שהזכרתי כאן בשמם, אני חושב שניתן לסמוך עליהם שהם יודעים לשמור על הגבולות הנכונים.
ב. לבית הכנסת אסור להיות מזוהה עם מפלגה מסויימת - אנשים שונים מרקעים שונים מגיעים להתפלל בבית הכנסת, ויש לשמור על כך שברור שבית הכנסת איננו רק מיועד למי שמצביע למפלגה כזו או למי שלא מצביע למפלגה אחרת.

אינני יודע עדיין אם אהיה בעיר בשבת הקרובה (זה תלוי בהמשך המלחמה), אם כן ואם הרב דניאל הרשקוביץ' אכן יבוא לדבר אצלי בבית הכנסת, אשמח לעדכן אתכם אם נשמרו הגבולות דלעיל.

מנורת בית המקדש וחנוכית בית הכנסת

לרגל "זאת חנוכה" עוד רשימה קצרה בנושא חנוכה.

התורה מצווה את בני ישראל להעלות כל יום נרות במנורה בבית המקדש (ויקרא פרק כד):
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
(ג) מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(ד) עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד:

רש"י שם מסביר:

יערך אתו אהרן מערב עד בקר - יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להם:

כלומר, שכל ערב הכהן היה נותן לכל נר חצי לוג שמן שזה אמור להיות מספיק לדלוק עד הבוקר.

[לפי זה יש לחשב את גודלו של ה"כד קטן" שאותו מצאו המכבים. שמן המספיק ליום אחד הוא שבע פעמים חצי לוג. חצי לוג זה שלושה ביצים - סך הכל 21 ביצים. ביצה זה בערך 60 סמ"ק, כך שיוצא שגודל הכד הקטן היה כליטר.

עוד יש להוסיף, שאם בזמן הנס נתנו לכל נר חצי לוג שמן והשמן דלק לשמונה ימים, יוצא שבהחלט היה נס גם ביום הראשון. שכן חצי לוג שמן זה מספיק כדי לדלוק מהערב עד הבוקר אבל אם השמן המשיך לדלוק עד הערב יוצא שהיה נס ביום הראשון. עוד תירוץ לקושיית הבית יוסף.]

התורה מדגישה כי עריכת הנרות היא "לפני ה'", דבר המעיד בפשטות על הימצאות המנורה בבית המקדש. חז"ל דרשו את המינוח הזה על ה"נר המערבי". כך מביא רש"י שם:

לפרכת העדת - שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים:

יש מחלוקת בין הראשונים איזה מהנרות נקראת נר המערבי.

הגמרא במנחות (צח ע"ב) מביאה מחלוקת תנאים בשאלה כיצד היתה מונחת המנורה. המנורה עמדה משוכה לדרום בתוך ההיכל. התנאים חולקים האם המנורה עמדה מדרום לצפון (כך שמי שנכנס ממזרח רואה לפניו את כל שבעת הנרות) או ממזרח למערב (מי שנכנס רואה את המנורה מהפרופיל). אם המנורה עומדת מדרום לצפון, איזה נר ייקרא נר המערבי? ובכן, לפי שיטה זו כיוון שנרות המנורה משני הצדדים היו פונים לכיוון הנר האמצעי והנר האמצעי היה פונה קדימה - אזי נר זה, האמצעי, שהיה פונה מערבה לכיוון קודש הקדשים הוא הנקרא נר המערבי. זה שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה (תמיד פרק ג) ובמשנה תורה.

אם המנורה עומדת ממזרח למערב, על פניו הנר המערבי הוא הנר המערבי ביותר, זה הקרוב ביותר לקודש הקדשים. כך כותב הרמב"ם בפירוש המשניות (תמיד פרק ו משנה א) אליבא דשיטות הסוברות שהמנורה עמדה ממזרח למערב. אך בדבר זה יש מחלוקת (הקשורה גם לגירסא במס' תמיד פרק ו משנה א). יש ראשונים הסוברים כי הנר המערבי איננו הנר הקיצוני מצד מערב, אלא הנר השני ממזרח. הסבר זה מסתמך על כך שהנר המזרחי ביותר (הקרוב ביותר לכניסה), הוא בודאי נקרא "נר מזרחי" וכל נר אחריו יכול להיקרא "נר מערבי" שכן הוא יותר מערבי מהנר המזרחי. וכיוון שה"נר המערבי" הראשון שאותו פוגש הנכנס להיכל זה הנר השני - זהו הנקרא בפי חז"ל "נר המערבי", דהיינו השני ממזרח (עי' רבינו עובדיה מברטנורא, מסכת תמיד פרק ג').

נרות החנוכה המודלקים בבית הכנסת הינם זכר לנרות המנורה בבית המקדש. הדלקה זו, בניגוד להדלקה בבית שהוא דין דרבנן, הוא מנהג בלבד (עם זאת, מנהג די קדום). לאור המחלוקות שהבאנו בנושא נרות המנורה, יש מחלוקות כיצד הראוי ביותר להדליק את נרות החנוכיה בבית הכנסת. לכו"ע יש להניח את החנוכיה מצד דרום, שכך היה בבית המקדש, אך נחלקו האם להעמיד את החנוכיה מדרום לצפון או ממזרח למערב.

אם מעמידים את החנוכיה ממזרח למערב, יש מחלוקת נוספת היכן עומד המדליק. האם המדליק עומד עם פניו לצפון או לדרום. אם המדליק עומד עם פניו לצפון, יוצא שלעולם ידליקו את הנר הקרוב ביותר לארון הקודש (במקומות שירושלים במזרח) - זהו המקבילה של ה"נר המערבי" לפי השיטה השנייה שהבאנו לעיל. כך מובא במשנה ברורה שראוי לעשות (עי' או"ח תרעא סע' ו. מימי לא ראיתי בית כנסת אשכנזי הנוהג כך למעשה, וצ"ע).

יש כמובן דעה האומרת שהמדליק עומד עם פניו לדרום, ומדליק כך (זו דעת הג"ר מרדכי אליהו עפ"י הכף החיים). זו לכאורה שיטה הקרובה יותר לשיטה השלישית שהבאנו לעיל.

"סגירת" בתי כנסת

הנושא הזה מטריד אותי די הרבה שנים. לצורך המחשת הנושא אנסה לתאר בקצרה איך שהדברים התגלגלו בקהילה שלי, אך דברים דומים קרו בעוד קהילות בהם הייתי במהלך חיי.
לפני כשנה התחילו בקהילה להערך לקראת בניית מבנה קבע לבית הכנסת. בנוסף לתקציב שקיבלנו ממשרד הדתות (או לפחות ממה שהיה פעם משרד הדתות), שהספיק לבנות בערך את עזרת הנשים, הוחלט לאסוף מכל מי שמעוניין להתפלל בבית הכנסת סכום כסף (שהוא שווה ערך למטר בנייה פחות או יותר) ובתמורה מובטח למי שתרם שיהיה לו מקום קבוע בבית הכנסת שייבנה. לפני מספר חדשים ראשי העמותה היו צריכים לחתום על חוזה מול הקבלן המבצע ובו להתחייב על גודל המבנה שייבנה. ראשי העמותה חישבו לפי כמות הכסף שהצליחו לגייס ועוד הלוואה שהם מתכננים לקחת וסיכמו עם כל הגורמים המקצועיים על גודל מבנה מסויים. גם אחרי חתימת החוזה, מספר משפחות נוספות פנו מתוך רצון לתרום את הסכום האמור ולהיות שותפים בקהילה, והם התקבלו ושמם צורף לרשימה של אלו שיהיה להם בעז"ה מקום בבית הכנסת שייבנה.
לפני זמן לא רב, התחילו ראשי העמותה לחשב את מספר הכסאות שייכנסו במבנה החדש והגיעו למסקנה שהם כבר לא יכולים להתחייב כי יוכלו להעניק מקום למי שיצטרף מעתה ואילך. בישיבה שכונסה הוחלט, כמעט בפה אחד, שכרגע לא ניתן יותר לקבל חברים חדשים, אך ייפתח רשימת המתנה וכאשר יסתיים הבנייה יראו כמה כסאות באמת ניתן להכניס ואם כן הרשומים ברשימת ההמתנה יקבלו אפשרות להצטרף כחברים מן המניין לקהילה. אותם רשומים ברשימת ההמתנה לא יידרשו לשלם את דמי הבנייה עד שיתברר שניתן באמת להתחייב לתת להם מקום קבוע בביהכ"נ. עם זאת, ייעשה כל מאמץ לא לגרום לאי נעימות לאף אדם, וכל אחד שיבוא להתפלל יופנה ע"י הגבאי למקום פנוי. כך הוחלט בישיבה, ועד כמה שידוע לי כך גם מתבצע בפועל.

עד כאן תיאור המציאות. המציאות הזו גורמת לכך שבפועל בתי כנסיות הופכות להיות סגורות בפני מצטרפים חדשים. חלקם של המצטרפים החדשים, עברו להתגורר במקום בזמן מאוחר מהאחרים וזה חטאם הגורם לכך שהם לא יכולים להצטרף כחברים לבתי הכנסת. חלק אחר היו אדישים בזמן גיוס הכספים, ועליהם אני פחות מרחם, על אף שהייתי רוצה למצוא פתרון גם עבורם. יודגש שבפועל אותם אנשים יכולים להיות מתפללים קבועים באותם בתי כנסת שהם אינם חברים בהם מחוסר מקום, אלא שמשבת לשבת הם עוברים מקום.
כשהייתי צעיר יותר חשבתי שזו טעות להתחייב מראש שמי שישלם לקרן הבנייה יזכה במקום קבוע, היה עדיף לגייס כמה שיותר כסף עתה ולדחות את בעיית המקומות למועד מאוחר יותר. כיום אני רואה את הדברים קצת אחרת. איך שאני רואה את הדברים, הרבה אנשים לא היו תורמים מבלי שיובטח להם מקום או תמורה ממשית אחרת. אינני מנסה לומר שזה מצב אידיאלי, ובודאי שהייתי מעדיף שכל הציבור היה רואה בבניית בית כנסת מטרה נעלה שצריך להוציא כסף עבורו, אך אלו פני הדברים כפי שאני רואה אותם.

אך עם כל הרצון לנתח את המציאות כפי שהיא, אני נשאר עם שאלות ובעיות שאין לי עבורם פתרון. חוץ מהבעיה שהזכרתי לעיל, בנוגע לאנשים שהינם מתפללים קבועים בבית הכנסת אך אינם חברים בו. יש בעיה של אנשים שאין להם את התעוזה הנדרשת להיות מתפלל קבוע בבית כנסת שאתה נאלץ כל שבוע לשאול מי לא נמצא בשבת. אנשים אלו, חלקם ימצא מקום אחר להתפלל בו וחלקם פשוט יגיע פחות לבית הכנסת. יש גם פן נוסף, וזה הדור הצעיר. בית הכנסת מלא ואינו יכול לקלוט חברים חדשים, אך החברים בו אינם נהיים יותר צעירים והאפשרות לצרף חברים צעירים לשורות בית הכנסת ולעודד אותם לקחת תפקידים בניהול בית הכנסת כמעט ולא קיים בגלל הבעיה שהעלנו כאן. כך, במקום שיהיה מעבר דורות מסודר, אנו מוצאים לעתים קרובות בתי כנסת שרק על סף גסיסה, מתעוררים לצרף כוחות צעירים לבית הכנסת וזה חבל מאד.