דבר תורה לפרשת תולדות (משך חכמה)

 רש"י על הפסוק "שני גויים בבטנך" כותב:

"שני גוים בבטנך" - גיים כתיב כמו (המו) גאים אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (ע"א יא)

מה ראה רש"י להביא את דברי חז"ל אלה כאן? 

המשך חכמה מבאר שרבקה ראתה שמאברהם יצא בן אחד טוב ובן לא-טוב. הבן הטוב משרה והבן השני מהגר. כך היא ציפתה שגם יהיה מיצחק, ושהבן הטוב יצא ממנה. אך כשהתחיל "ויתרוצצו הבנים בקרבה" היא הבינה שלא כך יהיה. "ותאמר אם כן למה זה אנכי" - מדוע אני, רבקה, שונה בזה משרה? 

על זה משיב לה ה': שני גויים בבטנך" - אלו אנטונינוס ורבי. כלומר, אצלך הטוב והרע נמצאים יחד, והם יונקים ולומדים זה מזה. בטוב יש דברים שלמד מהרע, וברע יש דברים שלקח מהטוב. 

ע"כ חידושו של המשך-חכמה. 

נראה שאותו עקרון בא לידי ביטוי בהמשך הפרשה במחלוקת בין יצחק לרבקה. יצחק מעוניין לברך את איש האדמה בעניינים גשמיים, ואת האיש התם בעניינים רוחניים. אך רבקה באה בדעה ש"אלו אנטונינוס ורבי" - גם האיש התם יכול וצריך להיות מעורה בנעשה בעולם הגשמי. 

לשון המשך-חכמה:

שני גוים בבטנך זה אנטונינוס ורבי כו'. הענין דשרה בררה חלק הטוב וחלק הרע נטלה הגר וכמו שאמ' עד יעקב אבינו לא פסקה זוהמה (שבת קמ"ו) וכיון שראתה שהבנים מתרוצצים וכשהולכת לבית ע"ז עשו מפרכס לצאת הרי כאן האחד טוב והאחד רע ולמה זה אנכי שלא כדרך שרה שלרבקה ניתן גם את הטוב גם את הרע ולא ביררו לה הטוב לעצמו והשיבו לה שני גוים זה אנטונינוס הרי שבחלק הרע שלך מעורבב גם הטוב ולכן המה שניהם בבטנך ודו"ק.

מחשבה לפרשת תולדות ומחר חודש

 

דברים אלו של הרב סולובייצ'יק מוכרים לי מזה זמן. אך רק עתה קלטתי שזה מהות ההפטרה שקוראים: שדוד צריך להיעלם לזמן מה כדי שהוא יוכל לשוב ולהתחדש כמלך.

והשנה זה גם מתאים לסופה של פרשתנו: יעקב נשלח לברוח לחרן, בטרם יחזור להגשים את ברכות אביו.

עוד נקודת מבט בעניין אחר מהרב יהודה הרצל בנקים בספרו מהלכים במקרא:

"ויקרא בשם ה'" (רעיון לפרשת תולדות)

בראשית פרק כו
(כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ:
(כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע:
(כד) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי:
(כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר:

אחרי שרבו עם יצחק על הבארות, מצליח יצחק לחפור באר מבלי שרבים עליה, והוא מצהיר "עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". אך להפתעתנו הרבה כבר בפסוק אחרי זה הוא עוזב את המקום ועולה לבאר שבע.

רשב"ם מסביר שמכיוון שה' אומר ליצחק "אל תירא", אנו יכולים להבין שמה שהניא את יצחק לעזוב את ארץ פלישתים ולהגיע לבאר שבע היה שהוא פחד מפלישתים (רשב"ם בראשית פרשת תולדות פרק כו פסוק כג):

ויעל משם באר שבע - כי היה מתיירא מהם, שכן מוכיח שאמר לו הק' אל תירא כי אתך אנ[כ]י, נמצא שהיה מתיירא: 

מהתובנה הזאת של רשב"ם אפשר להסביר ענין נוסף.
גם יצחק וגם אברהם קוראים בשם ה':

בראשית פרק יב
(ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה':
בראשית פרק יג
(ד) אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה':
בראשית פרק כא
(לג) וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם:
בראשית פרק כו
(כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר: 

הרמב"ן מסביר מדוע מצאנו קריאה בשם ה' אצל אברהם ויצחק, אך לא אצל יעקב (רמב"ן בראשית פרק יב פסוק ח):

והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו ואלהותו לבני אדם, כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך", היה למוד ללמד ולפרסם האלהות. וכן אמר הכתוב (להלן כו כד) ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח אל תירא כי אתך אנכי, שבנה מזבח "ויקרא בשם ה'". כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם. ולא נאמר ביעקב כן מפני שהוליד בנים רבים כלם עובדי ה', והיתה לו קהלה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם, ונודעה לכל עם, וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען. וכך אמרו בבראשית רבה (לט טז) מלמד שהקריא שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל בריה: 

כלומר, לדעת הרמב"ן, אברהם ויצחק זיהו הזדמנות להפיץ את בשורת הא-ל, ולכן קראו בשם ה'. יעקב לא נצרך להשפיע על אחרים, שכן הוא עצמו הקים משפחה גדולה של עובדי ה'.

לאור דברי רשב"ם אתם פתחנו, יתכן להסביר קצת אחרת.

יש הבדל בין ההתנהלות של אברהם ויצחק להתנהלות של יעקב. אברהם ויצחק התנהלו בארעיות, נטו את אהליהם במקום שיכלו, ולאחר זמן עברו למקום הבא.
יעקב, עוד בדרכו לארץ כנען בונה בית. כשהוא מגיע לארץ, הדבר הראשון שהוא עושה זה לקנות שדה בו יוכל לגור. זו כבר לא התנהלות של ארעיות, אלא של רצון להיות מקובע.

אברהם ויצחק, כשהם מגיעים למקום, הם נוטים את אהליהם, בונים מזבח, וקוראים בשם ה'.
יעקב, לעומת זאת, נאמר עליו, כשהוא מגיע לשכם:

ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל

הקריאה בשם ה' היא דרך הפצת האמונה כשמתהלכים בצורה ארעית, בדומה לסוחר העובר ממקום למקום ומודיע "מי רוצה לקנות?". יעקב מבקש לקבע את עצמו בארץ והוא כבר לא נצרך לקרוא בשם ה'. הוא קורא למקום (עי' שם במחלוקת המפרשים) "אל אלהי ישראל" - זה המקום למי שמעוניין להכיר את אלהי ישראל!

"הלעיטני נא"

את הדברים הבאים למדתי מרבותי בפורום הרבנים

אחד הדיבורים הידועים של רש"י על פרשת השבוע מבחינה בין יעקב ועשו באופן הדיבור אל יצחק. על הפסוק "הקול קול יעקב כותב רש"י כך (רש"י בראשית פרק כז כב):

קול יעקב - שמדבר בלשון תחנונים (פסוק יט) קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דבר (פסוק לא) יקום אבי:

מקריאת פירוש זה של רש"י עולה השאלה על אופן דיבורו של עשו בתחילת הפרשה:

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי

מה פתאום עשו משתמש בלשון הנימוסית "נא" בדיבורו עם יעקב, מה שהוא לא עשה כשדיבר עם יצחק?

התרגום מתרגם את המילה "נא" בשני אופנים:
- כען - שמובנו עכשיו. כך הוא מתרגם את המילה "עתה" שבפסוק "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי".
- בבעו - שמובנו בבקשה.
כך אנחנו מוצאים שבתפילת משה על מרים "אל נא רפא נא לה" מתרגם אונקלוס את המילה "נא" בשני אופנים שונים: "אלהא בבעו אסי כען יתה"
אצלנו בפרשה מתרגם אונקלוס את המילה "נא" - "כען", גם בפסוק "הלעיטני נא" וגם אח"כ בדברי יעקב "קום נא שבה".
כך שלדידו אין שאלה על עשו, אך הוא גם לא יכול לומר את הדברים של רש"י שיעקב דבר בלשון תחנונים.

אך יש גם כיוון פרשנות אחר.

ישנם המפרשים את המילה "נא" שבלשונו של עשו "הלעיטני נא" במובן של: לא מבושל, או ליתר דיוק: לא נגמר בישולו. לפירוש זה, עשו אכן לא דבר בנימוס ליעקב, אלא רצה את האוכל כמה שיותר מהר, עד כדי כך שלא היה מוכן לחכות שיעקב יסיים לבשלו.

כך מפרש בילקוט מעם לועז (אות עט):

וביתר הרחבה בספר "אבני שהם" של הרב משה ליב שחור:

שני המקורות מתוך "אוצר החכמה"

כישורים או קשרים?

אף על פי כן מינוי קרובים נחשב היום שיא השחיתות, משום שלא מדובר במינוי הנובע מכישורים. מינוי שעובר בירושה נתפס כיום גם כפגם אתי, משום שהוא מנוגד לחובת המינוי הענייני... למעשה מדובר בפגם אתי כפול: כלפי הקהילה והציבור, הזוכים בממונה שאינו ראוי, וכלפי המתחרים האחרים על התפקיד, שאינם יכולים להתמודד התמודדות שוויונית מפאת עדיפותו של היורש.  

(הרב יובל שרלו, אתיקה רבנית, רבנות: האתגר, עמ 413)

ויבז עשו את הבכורה - הראה לדעת לפני הבריות שעיקר מנהג בכורה אינו בדעת ישרה אלא מי שהוא מוכשר יותר במעלת עצמו ראוי להיות נכבד באחיו. ואחר דעת עשו נהרו כמה גדולי אומות העולם לבוז יחס ההולדה, אלא הכל תלוי בכשרונות טבע האדם.

(הנצי"ב מוולוז'ין, העמק דבר, בראשית כה לד)

יעקב, אמת ופוסטמודרניזם

מן הסתם שמעתם לפחות פעם בחיים את הדרשה/שיעור/תזה הבאים על יעקב אבינו:
יעקב אבינו היה מוכרח לרמות את אביו כדי שיתקיים אמת הרבה יותר גדולה. כלומר, על מנת לקיים את דברי ה' "ורב יעבוד צעיר" שהם בודאי אמת, היה מוכרח יעקב לותר על האמת מול אביו. אך בשורה התחתונה מה שהנחה את יעקב ואת רבקה אמו הוא אמת - אמיתות דברי ה'.

מכיוונו של בית מדרש אחר, אולי שמעתם דרשה/שיעור/תזה מעט הפוכה:
יעקב אבינו רימה את אביו ולכן נענש שבניו רימו אותו, לא התקיימו בו ברכותיו של יצחק והוא נשלח לגלות בחוסר כל.

אחד מיסודות הרעיון הפוסט-מודרני הוא ההתנערות מהאמת המוחלטת:
החשיבה הפוסטמודרנית מתנערת מן האמת המוחלטת. הרעיון הרלטיוויסטי מצוי בהשקפה שהפילוסופיה איננה משקפת דבר הקיים במציאות ושהשפה מייצרת את המציאות ולא להפך (למשל, "משחקי שפה" על פי ליוטאר בהשראת ויטגנשטיין). משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקיפה אפריורי, ולכן אין בסיס לאדם לשאוף לכך שהאמת בה הוא מאמין, תהיה תקיפה בצורה כלשהי על אדם אחר. רעיון זה טוען כי על כל אדם למצוא מכלול אמונות התקפות אך ורק לדידו, וכי לא ניתן להשליך כלל מוסרי כלשהו על פרט אחר.

על פניו, היה נראה נכון לשייך את הדרשה הראשונה לקבוצה הדוגלת ברעיון "כל אחד והאמת שלו", ואילו את הדרשה השנייה לקבוצה הדוגלת ברעיונות היותר שמרניים מודרניים (לעומת פוסט-מודרניים). [אני גם ער לבעייתיות שבשיוך הזה שכן תזת "כל אחד והאמת שלו" היא מקובלת בעולם הפוסט-מודרני כל עוד אמת של קבוצה אחת אינה פוגעת בקבוצה אחרת.]
משום מה בשנים האחרונות אני דווקא שמעתי יותר את הרעיון הראשון מדוברים שניתן לשייכם ללא ספק לקבוצה היותר שמרנית, ואילו את הרעיון השני מדוברים מהקבוצה שבדרך כלל מאמצים את הרעיונות החדשים של העולם בשתי ידיים.

מחשבה לפרשת תולדות

האם קניית הבכורה של יעקב מידי עשו היא חוקית ובעלת תוקף? איך היו פוסקים כיום בתי הדין אם היה מגיע לפניהם תיקם של עשו ויעקב, כשעשו טוען שהוא הונה ושהמקח נעשה בצל חשש ממוות?

או אולי נמקד יותר את השאלה: מה שויו של ה"בכורה"? מה זה משנה מיהו הבכור? האם חייו של יעקב השתנו בגלל שהוא קנה את הבכורה?

נדמה שגם יעקב עצמו לא היה כל כך בטוח במקח הזה.

כשרבקה אומרת ליעקב:
הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה, וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי, לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים, וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ.

רבקה אינה מזכירה ערמה או רמאות. מדבריה ניתן להבין שמדובר כאן על מעשה ישר לחלוטין שיעקב יכנס לאביו עם מטעמים שהכינה אמו ויבקש ברכה מאביו בטרם ימות. לכאורה היינו צריכים לתהות על תגובתו של יעקב:
הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ, וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה

מדוע יעקב לא אומר: "כן! אכנס אל אבי ואומר לו שאני קניתי את הבכורה מידי עשו! לבטח הוא יברך אותי!"?

אלא שנראה שגם יעקב לא חשב שהמקח עומד בעינו או שהוא הרויח משהו ממקח זה.

אך עתה עלינו לשאול: למה התורה מספרת לנו על אותו מקח אם אין לו שום נפקא-מינה?
נראה שמהות הסיפור בא כדי להמחיש לנו מיהו יעקב ומה עומד בראש מעייניו. יעקב לא היה מוכן להסתפק במקומו הנחות במשפחה. את זה אנחנו רואים כבר כשהוא יצא עם ידו האוחזת בעקב עשו. אך יעקב לקח את זה צעד אחד קדימה והוא שם לנגד עיניו תמיד את הרצון לשנות את מעמדו. יתכן מאד שסיפור הנזיד הוא רק דוגמא לעוד מקרים רבים שבהם יעקב ניסה להטמיע בקרב בני משפחתו את יכולותיו ואת שאיפותיו.

יעקב מסמל כאן את מי שלא מוכן להסתפק במקום בו החברה שמה אותו והוא מוכן להשקיע ואולי אף להקריב כדי להגשים את יכולותיו.

אור החיים לפרשת תולדות

"על כן קרא שמו אדום" פירוש הוא עשו קרא שמו אדום, והטעם לא לצד שקרא שם האדום האדום שני פעמים, אלא לצד שהיה הולך למות ובו החיה נפשו קרא שמו אדום בשמו ועשו בדיק בשמא היה כאומרו "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים".

האור-החיים מתקשה לקבל את זה ששמו של עשו השתנה רק בעקבות זה שהוא אמר פעמיים "האדום האדום". לכן הוא מסביר שהנזיד האדום היווה עבור עשו מעין קו פרשת המים – נקודת ציון חשובה. מכיוון שהוא עמד למות ו"האדום האדום" הציל את חייו הוא הרגיש שחייו הושפעו כל כך מאותו "אדום אדום" שהוא מעתה יתקרא כך: אדום.
האור החיים מוסיף הבחנה מאד חדה: עשו בדיק בשמא היה – עשו היה מקפיד בשמות, היה רואה בשם משמעות גדולה לדברים המרחשים בחיים.
לאור זאת, מעניין לבחון את העובדה שבפסוקים הראשונים של הפרשה, עוד לפני שאנחנו מספיקים לעכל את הדמויות, מופיעים לעשו שלושה שמות. שניים בגלוי: עשו ואדום, ואחד נסתר: שעיר.

המגיה בהוצאת מוסד הרב קוק, הרב ישראל יוסף פרידמן, הבין (או יותר נכון לא הבין) את דברי האור החיים כך:
ר"ל עשו קרא לנזיד 'אדום' על שמו כי לשון נופל על לשון הוא... ועי' דעת זקנים לבעלי התוס' שהקשו וכי בשביל הלעטה של מעט עדשים יקראו שמו אדום... ולדברי רבינו לא דבאמת כינו לעשו בשם אדום עוד קודם אכילת הנזיד, ועשו הוא הקורא לנזיד עדשים בשם אדום על שמו, ובזה יתיישב גם מה שאמר הכתוב 'על כן קרא שמו אדום' ולא אמרו 'קראו' לשון רבים [דאז הכוונה שקראו כן לעשו].
מלבד הטעות המוחלטת בהבנת דברי אור-החיים, המגיה לא שם ליבו להסביר, עפ"י שיטתו, מדוע שהתורה תספר לנו איך קראו לנזיד? האם זו קושיא פחותה מזו של בעלי התוספות?

מדרש לפרשת תולדות

"ויזד יעקב נזיד" אמר לו: מה טיבו של נזיד זה? אמר לו: שמת אותו זקן. אמר: באותו הזקן פגעה מדת הדין?! אמר לו: הין! אמר: אם כן, לא מתן שכר ולא תחיית המתים! ורוח הקדש צווחת: (שם כב) "אל תבכו למת ואל תנידו לו" זה אברהם "בכו תבכה להולך" זה עשו:

המדרש מתאר שיחה בין עשו ליעקב על רקע הכנת הנזיד ע"י יעקב. אגב שאלתו של עשו על "טיבו" של הנזיד, יעקב מודיע לו שאברהם אבינו מת. עשו רואה בידיעה זו חיזוק לתובנה שכנראה אין שכר ועונש בעולם ואין תחיית המתים. המדרש מסיים ודורש את הפסוק מספר ירמיהו: "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת, וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ; בְּכוּ בָכוֹ, לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד, וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ." על אברהם ועשו, שעל אברהם המת לא ראוי לבכות, ואילו על עשו החי ראוי לבכות.

היכן ראו חז"ל את דו השיח הזה בתוך הפסוק "ויזד יעקב נזיד"? גם אם על פי חישוב השנים יוצא שאברהם אבינו מת בזמן זה, מי הכריחם להכניס את מיתתו לסחר-מכר שמנהלים יעקב ועשו על הנזיד?

הדברים שחז"ל מציגים כאן בדו-שיח בין יעקב ועשו, נועדו רק להעצים את דו השיח המתרחש במקרא ואת נקודת ההבדל המרכזית בין יעקב ולבין עשו המתגלית בו:

כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף.

ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ, אֱדוֹם.

לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי.

לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה.

לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב.

לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת הַבְּכֹרָה.

עשו, כל כולו ממוקד על כאן ועכשיו. יעקב, לעומתו, ממוקד כולו על הבכורה - לכאורה מושג וירטואלי שאין לו הרבה משמעות לחיים המעשיים. חז"ל, במדרש זה, ביקשו להדגיש את התכונה הזו של עשו. זה לא היה ארוע חד פעמי, ולא דבר מקרי. עשו, כשיטה, לא האמין בדברים נצחיים, כל דבר שאיננו ניתן להמחשה מיידית לא נחשב בעיניו לכלום. חז"ל קראו את דמותו של עשו, והשליכו את נטייתו זו על מיתתו של אברהם. גם כלפי המוות מתייחס עשו באותה צורה - אם הוא איננו כאן ולא ניתן לחוש אותו כרגע, הוא איננו קיים.