לשמור בסוד?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני מספר שנים פרסם הרב יובל שרלו מאמר שעורר פולמוס בכתב העת של צוהר. המאמר עסק בנושא תכנון המשפחה, ובמאמר עצמו לא היה חידוש הלכתי גדול חוץ מעצם העובדה שהוא התפרסם וזכה לתפוצה רחבה ועל זה הוא קיבל ביקורת מעמיתיו הרבנים. במאמר תגובה תחת הכותרת "ילדים זה לא טיטולים", טען הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, שיש נושאים הלכתיים שההנהגה הנכונה היא לא לפרסם את הפסיקה ההלכתית עם נימוקיה לציבור. מי שהשתתף בשיעורים של הרב בורשטיין יודע שהוא עקבי עם הגישה הזו, והוא מספר בשיעוריו שבכל תחום דיני אישות וטהרת המשפחה ניתן למצוא את הקוּלוֹת הגדולות ביותר דווקא בקרב רבני העדה החרדית, שבימים כהווייתם נחשבים למחמירים גדולים, אך בתורה שבעל פה ובהתייעצות אישית של זוגות במצוקה הם נוטים למצוא פתרונות הלכתיים שלא היו מביישים את אחרוני המקילים במגזרים האחרים.

לאור זאת ראוי שנשאל, מהי הדרך הנכונה ללכת בה? האם התשובות לשאלות מורכבות ואינטימיות אמורות להיות מוצנעות מעיני הציבור, או שעל הרב לפרסם את דעותיו ופסקיו לביקורת ציבורית?

לפני מספר שנים נשאל הרב של מצפה הושעיה ע"י אחת מתושבות היישוב המשחקת בקבוצת כדורסל מקצועית בחו"ל, לגבי סיטואציה בה יכולה להיווצר התנגשות בין רצונה לשחק בקבוצה לבין קדושת השבת. הרב ענה כפי שהיה נראה לו בהתאם לסיטואציה והדברים התגלגלו ופורסמו תחת כותרת מבליטה באחד העיתונים בארץ. הפירסום בעיתון לא דייק בפרטים, כדרכם של עיתונים, אך את תגובתו של הרב זכרו לבקש. הרב אמר לכתב העיתון שפנה אליו שהתשובה ניתנה למישהי ספציפית, בסיטואציה מאד ייחודית, ולא נועדה לפרסום כלל ובטח שלא לפרסום לרבים בעיתון. [אינני זוכר את כל פרטי המקרה הזה. אם טעיתי בפרטים - אני מתנצל מראש ואשמח שיתקנו אותי.]

אני זוכר שכשהייתי בתיכון נסעתי לטיול שנתי ועברנו באחד הכפרים הדרוזיים לא רחוק מהושעיה ושם הסבירו לנו קצת על הדת הדרוזית. המדריך אמר שאצל הדרוזים ההמונים אינם מורשים ללמוד את התורה וההלכה הדרוזיות, ורק לזקני העדה ולמי שמבקש להתמסר לעניין מותר להיחשף לפרטי הדת. הדת היהודית היא בודאי שונה וכל אדם מוזמן לגשת לארון הספרים וללמוד. ובכל זאת, אולי בכל זאת יש גם ביהדות תחומים ושאלות שאינן ברי פרסום? [לענ"ד אין להשוות לכך את ההגבלות על לימוד הקבלה. לימוד הקבלה משול לקורס במכניקת הקוונטים באוניברסיטה שפתוח רק בפני מי שסיים בהצלחה את הקורסים הבסיסיים בפיזיקה. כלומר, אין בעיה להעביר את הידע לאחרים, אך יש לוודא שלשומע יהיו הכלים להבין נכון את הידע.]

אני חושב שאין חולק על כך שהדרך המקובלת ביהדות מדורי דורות היא, שאין שום הגבלה על מה שמתפרסם. קשה להאמין שיש מישהו שחושב שהג"ר משה פיינשטיין ישב והוציא תשובות מספרו בגלל שהוא חשב שיש בהם חידושים מופלגים, או שהנצי"ב או ה'נודע-ביהודה' נמנעו מלפרסם תשובות בנושאים מסויימים כי הם היו יותר מדי מחודשים. ברור שגדולי הדורות פרסמו תשובות בכל הנושאים בהם טיפלו, גם כשהיו נושאים מאד אינטימיים. משום מה, דווקא בדור האחרון, דור חופש המידע, חידשו שיש נושאים שאין לפרסם אותם.

מן הסתם יהיו שיטענו כנגדי: איזו מין ראייה זו? אתה משווה בין גדולי הדור לכאלו שאינם! שגדולי הדור יפרסמו מה שהם חפצים, אך הרבנים האחרים צריכים להימנע מלפרסם נושאים סנסציוניים. טענה זו אולי נכונה, אך היא אינה מתייחסת לפרסום. מי שטוען טענה כזו יש לו בעיה עם עצם העיסוק של רב פלוני בנושא מסויים, לא עם הפרסום. שכן, אם אלו דברי תורה והם נכונים ועומדים במבחן הביקורת הסביר, מה רע שהם יתפרסמו? ואם הם מוטעים, אז גם טוב שיתפרסמו כדי שאחרים יוכלו להעיר על הטעות.

מאידך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שפעם רק מורה הוראה היה מגיע לספרי שו"תים ונחשף לחידושים מופלגים שניתנו בנסיבות מיוחדות, אך היום הדברים גלויים לכל ויש חשש שהציבור הרחב יאמץ כל מיני סברות שניתנו רק למקרים של דיעבד ושעת הדחק. כבר בגמרא (מועד קטן דף טז) מצאנו שדרשו שדברי תורה אינם צריכים להידרש בשוק, כדי שהם לא יובנו שלא כהלכה. לכן קבעו בגמרא שאין לדרשו בשוק אלא רק בבית המדרש (בהקבלה לדרוזים, אצלנו לא מונעים או אוסרים על אף אדם ללמוד, אך מי שמעוניין ללמוד צריך לבוא ולחפש אחר התורה). פעם שתי האפשרויות היו: לדרוש בשוק או לדרוש בתוך בית המדרש. כיום המציאות מכריחה אותנו לבחור בין שתי אפשרויות אחרות: לא לפרסם כלל או לפרסם באופן שכל הציבור יכול להיחשף לדברים. אפשרות של פרסום מוגבל כבר לא קיימת.

ייתכן ויש אמת בדעה הסוברת שאין לפרסם כלל בנושאים שהם סנסציוניים, אך גם מי שמאמץ גישה זו צריך לדעתי לדעת כמה דברים:
א. שגישתו היא גישה חדשה ביהדות שלא היתה כמותה לפחות מזמן שהתורה שבעל פה נתנה להיכתב,
ב. הפרסום והחשיפה לביקורת עשויה לנפות הרבה סייגים.
ג. בסופו של דבר דברי חז"ל ש"זכה נעשית לו סם החיים, לא זכה נעשית לו סם המוות" יתקיימו. אם הרב יקפיד לפרסם את דבריו בדייקנות, עם פירוט של התנאים המיוחדים בהם ניתנה התשובה, ומאן דהוא עדיין יפרש את דבריו שלא כהלכה הרי שאדם זה תמיד יצליח למצוא את "סם המוות" שלו בין אם הדברים יתפרסמו ובין אם לאו.