כשרות ירקות המוחזקים בחרקים - תגובה

בעקבות הרשימה "כשרות ירקות המוחזקים בחרקים, מאת: הרב זאב וייטמן", שלח לי הרב יואל פרידמן, ממכון התורה והארץ, את התגובה הבאה:

א. השתוממתי כשעה כשקראתי את מה שכתב הרב וייטמן. הבעיה המרכזית בדבריו של הרב וייטמן נעוצה בחיבור שבין ההקדמה וסעי' 1 מחד לשאר הסעיפים. בסעי' 1 מדובר בחרקים שמותרים באכילה, והרוצה לאכול אותם שיערב לו! (וגם בהם הפוסקים חששו מפני בל תשקצו, ואכמ"ל). אך בסעיפים שלאחר מכן מדובר בחרקים שאסורים מדאורייתא אלא שהם מותרים בדיעבד אם התערבו. ומשל למה הדבר דומה, לרוצה לאכול ב'סעודת מסורת' חתיכת חזיר טחון שהתערבה במרק. על כגון דא חוששני מהיות נבל ברשות התורה.
ב. חשוב לציין שכל הדעות המקילות שצויינו נאמרו בדרך של לימוד זכות (בבחינת מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים), ואף האגרות משה שאומר שחרק אינו ברייה מחייב בסלט כרוב בגלל בעיית הטריפסים (עי' אגרות משה, יו"ד סי' לה).
ג. אין זה נכון שבדורות קודמים אכלו את כל ירקות העלים ללא בדיקתם, אלא להיפך לרוב הפוסקים אסרו את אכילתם כי קשה היה לבדוק ופחדו שלא יבדקו כראוי, עי' פרי חדש, יו"ד סי' פד ס"ק לד; כרתי ופלתי, סי' פד ס"ק יט; בן איש חי, פ' צו סעי' כז. ובדורות קודמים רצו לאכול את החסה רק בערב פסח. בדורנו, דור העכשוויזם והאינסטנט רוצים לאכול את כל סוגי ירקות העלים במשך כל השנה ובלא להתאמץ בבדיקתם.

אינני מתכוין להתחיל ולפרסם תגובה לתגובות לתגובות וכו' מכיוון שאני חושב שעמדתו של הרב וייטמן ברורה. עם זאת רק אציין על דבריו של הרב יואל פרידמן שהטענה שדברים נכתבו בדרך של לימוד זכות, בעיני איננה טענה שעומדת בפני עצמה - כתבתי על זה כאן.

לאוהבי הדיונים על חרקים למיניהם אוכל לבשר שמכובדנו ר' איתם הנקין עומד לפרסם ספר/קונטרס בחדשים הקרובים בהוצאת "המכון לרבני יישובים" על נושא "כשרות תות השדה וקלחי התירס".

הנה שתיים מההסכמות לספר (ההסכמה של הרב מזוז פורסם בסוף השבוע ב"ספרים בלוג" יחד עם לינק לספר עצמו, הלינק מאז ירד. למען הסר ספק, את ההסכמות אני מפרסם באישור מפורש של המחבר.):

אני מניח שיהיו מן הקוראים שיראו בדבריו של הרב מזוז מעין תגובה לדבריו של הרב יואל פרידמן לעיל.

גיור ו'זרע ישראל' I

הספר של ח"כ הרב חיים אמסלם "זרע ישראל" הגיע לידי זה לא מכבר. בשבועות הקרובים נכתוב על אי אלו נקודות מהספר.

בהסכמה שנותן רבו של המחבר הג"ר מאיר מזוז כותב בין השאר כך:
אבל גדול שנתגייר מרצונו הטוב אפילו חזר ועבד עבודה זרה דינו כישראל מומר כידוע. ולפני ל"ז שנים רצה הרב גורן ז"ל לטהר את "האח והאחות" מספק ממזרות, בטענה שאמם נישאה בראשונה לגר מפוקפק שלא שמר תומ"צ וקידושיו בטלים למפרע, וכל העולם רעש על זה כידוע ומפורסם.

יש כאן לכאורה שיטה חדשה (לפחות חדשה לי).
עד עתה הכרתי את השיטה החרדית-ליטאית שאמרה שיש לחלק: במקרה של הרב גורן היה אסור "לבטל" את הגרות ואילו במקרים שאנו נפגשים איתם כיום זה שונה ויש לבטל את הגרות מכיוון שאנחנו יודעים שבית הדין שגייר אותם לא פעל בזכות. הכרתי גם את השיטה הציונית-דתית (שעליה כנראה הסתמך גם הרב גורן ודעימיה) שגרסה שאין בכלל מקום להשוות, הרב גורן עמד מול מציאות של ממזרים שיש מקום לצרף ספקות והיו עוד פרטים בתיק הספציפי שהעמיד את כל נושא הגיור בסימן שאלה, לעומת הגיור בימינו שאין שום דרך לבטלו מכיון שאין שום סיבה להניח שבית הדין לא היה ער לחלוטין למהות העומדים לפניו.
הרב מזוז מציג בדבריו מעין גישת ביניים האומרת שאין לבטל גרות בשום פנים ואופן, לא במקרה של האח והאחות (שהרי כל העולם רעש על זה כידוע) ולא במקרים שנידונו בשיח הציבורי של השנים האחרונות.

שעה ל...

הדברים הבאים מבוססים על דברים שנכתבו בשבועות האחרונים ברשימת התפוצה של הרב "מענה לשון".

בעבר הבאנו את הערותיו של ר' אליהו לוין על אחת הסליחות הנאמרות בצום י"ז בתמוז. הפיוט שנכתב בידי ר' שלמה אבן-גבירול פותח בחרוז הבא:
שעה נאסר / אשר נמסר
ביד בבל / וגם שעיר

ר' אליהו לוין העיר שחלק מהסידורים הספרדיים החדשים בהשפעת הג"ר מאיר מזוז שינו את המילים הראשונות להיות:
שעה לנאסר

תיקון זה מתבסס על דברי רבי אברהם אבן-עזרא שכתב (ס' צחות, ש' הפעלים):
וישע ה' - דבק עם מלת אֶל... והאומר שְעֵני הוא טועה, רק: שעֵה אלי.

כלומר, השורש ש.ע.ה. לעולם יהיה עם מילת "אל", כדוגמת "וישע ה' אל הבל... ואל קין... לא שעה".

על פי תובנה זו, ישנם חילופי נוסחאות בברכת "רצה":
"ותפלתם שעה" לעומת "ולתפלתם שעה".

התיקון בפיוט "שעה נאסר" לי"ז בתמוז איננו התיקון היחיד שבצע הנאמ"ן ס"ט בסידורו על עניין זה.
כך ניתן למצוא שגם פיוט "דרור יקרא" של דונש תוקן, ובמקום "שעה שועת בני עמי" נכתב "שעה לשועת בני עמי".
בפיוט "אלקי, אל תדינני" של הפייטן יצחק בן לוי אליסיאני הנאמר בקרב קהילות הספרדים כרשות לנשמת ביום ראשון של ראש השנה תוקן הבית האחרון:
שְׁעֵנִי נָא רְצֵנִי אֵל אֱמוּנָה. וְתִיטַב לָךְ תְּשׁוּרַת מַהֲלָלִי:
תְּנַהֲלֵנִי יְמֵי מִדַּת צְבָאִי. וְתִרְעֵנִי יְמֵי חֶלְדִּי וְחֶדְלִי:
חֲמֹל עֲלַי וְכַפֵּר מַעֲלָלַי. וְשׁוּר שִׁירִי כְּשִׁיר מוּשִׁי וּמַחְלִי:
וְעֵת תָּבִיא יְצוּרֶיךָ בְּמִשְׁפָּט. אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי:

במקום שתי המילים הראשונות, נכתב:
שעה לי נא

מכיוון שהזכרנו את הרב "מענה לשון", ר' אוריאל פרנק, נזכיר גם שלאחרונה יצא לאור תיקון קוראים בהוצאת חורב ר' אוריאל פועל להפצתו. סקירה על התיקון ניתן לקרוא בדבריו של הרב יואל קטן בגליון המעיין האחרון - קישור. התיקון כולל הנחיות לקורא בתורה (+רשימת טעויות שכיחות), הדגשת שווא נע וקמץ קטן ועוד, על פי נוסחו המדויק של הרב ברויאר זצ"ל על פי כתר ארם צובא. התיקון מעומד בעימוד הסטנדרטי, ע"פ התיקון של הרב דוידוביץ'.
המזמין עתה יזכה במחיר מיוחד של 75 ש"ח, והנחה נוספת למזמין שני עותקים ומעלה.

שני עניינים לקראת פורים

1. בשנה שעברה כתבנו כאן על מקום אמירת פיוט "מי כמוך" בפרשת זכור. הזכרנו את מנהג יוצאי מרוקו לאמרו באמצע "נשמת" מיד לאחר "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" ולהמשיך בפיוט "מי כמוך ואין כמוך". על הדברים שכתבנו בשנה שעברה אני מבקש להוסיף כעת תיקון קטן. בשנה שעברה כתבנו שרבי יהודה הלוי חיבר פיוט זה לאמרו לאחר "ה' מי כמוך" ולכן פתח בו במילים "מי כמוך ואין כמוך". אך בשנה החולפת מצאתי שבסידור "איש מצליח" של הג"ר מאיר מאזוז כתב דבר אחר. לדבריו, הפיוט חובר על מנת לאמרו בסוף ברכות קריאת שמע, לאחר "מי כמוכה באלים ה'". לכן, כותב הרב מאזוז מסתיים הפיוט במילים "אז שוררו שירה חדשה, כי כמוכה באלים ה'". לדברי הרב מאזוז, מעולם לא התקבל לומר את הפיוט בברכות ק"ש והוא הועבר למקום שהיה נראה קשור שזה "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
כפי שכתבנו ברשימה משנה שעברה, גם על מנהג זה יצאו עוררים רבים בגלל ההפסק ובהרבה קהילות הזיזו את הפיוט לגמרי לאחר תפילת שחרית, לפני או אחרי קריאת התורה. עם זאת, כפי שהבאתי מהג"ר שלום משאש שם, ברור לחלוטין שבמרוקו המנהג המקובל היה לאמרו בסוף נשמת (גם אני יכול להעיד שיש בידי סידורים ישנים מלפני השואה שכתוב בפשטות לאמרו בנשמת).

2. נושא שמטריד אותי זה שנים, זה כיצד לנהוג לגבי אמירת ברכת "הרב את ריבנו" לאחר קריאת המגילה במקום שאין מניין של גברים. מדי שנה בשנה מזדמן לי לקרוא בפני קבוצה של נשים ואני מתחבט כיצד לנהוג למעשה. כדי לתת תחושה של הבעיתיות, להלן הסעיף המדבר על ברכה זו בספר "מקראי קודש" של הרב משה הררי:
יש אומרים שכאשר קוראים את המגילה בפחות ממנין, אין לברך את הברכות שלפני הקריאה ושלאחריה. ויש אומרים שאף הקורא ביחיד יברך את הברכות שלפניה, ורק את הברכה שלאחר הקריאה אין לברך כשאין מנין. ואחרים אומרים, שהקורא ביחיד מברך הן את הברכות שלפני הקריאה והן את הברכה שלאחריה.
והעיקר להלכה, שלמנהג האשכנזים וחלק מהספרדים יש לברך רק את הברכות שלפני קריאת המגילה אם אין מנין. ושאר הספרדים נוהגים, שאף כאשר אין מניין מברכים גם את הברכה שלאחריה.
על ההתחבטות הכללית כיצד יש לנהוג כאשר אין מניין, יש התחבטות נוספת האם מניין נשים נחשב למניין לעניין זה.
בשנה החולפת ראיתי בסידור "עוד אבינו חי", סידור ליוצאי טריפולי, שכותב כך:
הקורא לנשים בביתו להוציאן ידי חובתן, אף על פי שבירך כל הברכות וקרא את המגילה בבית הכנסת, יכול לחזור ולברך להן כל הברכות כולן, כולל ברכת שהחיינו וברכת הרב את ריבנו, שלאחר קריאת המגילה. ואין צריך עשר נשים. ועיין מה שכתב באריכות בזה מו"ר הרה"ג רבי יעקב רקח זצ"ל בספרו "שלחן לחם הפנים".
[רבי יעקב רקח, עפ"י הנאמר בהקדמה לסידור זה המופיע בחלק מההוצאות, הינו אחד מחכמי לוב ומכונה ע"י המו"ל "החכם השלם רבן של כל ישראל].
בסידור זה, "עוד אבינו חי", יש מכתב הסכמה/הקדמה מאת הג"ר שלום משאש ובו הערות על הדברים הכתובים בסידור. על עניין זה כותב הרב משאש:
המנהג לברך לנשים ברכת הרב את ריבנו ליל פורים, בלי שם ומלכות, אפילו יש עשרה נשים.

"שליפות" עם הגאון נאמ"ן ס"ט

לא בכל יום מתפרסם ראיון עם אחד מגדולי ישראל ובטח לא ראיון מהסוג הזה. אני מבקש להפנות תשומת לב לראיון יוצא דופן עם הג"ר מאיר מאזוז שליט"א, שנערך ע"י אתר האינטרנט של העיתון מעריב - NRG יהדות. הראיון איננו ראיון רגיל, כמו זה שהתפרסם בעיתון בשבע לפני זמן מה, אלא ראיון בסגנון "שליפות" דהיינו שהמראיין נותן למרואיין מילה או ביטוי וזה צריך לומר משפט קצר וקולע על אותו המשפט. כל השליפות מהנות ומומלצות וברצוני רק להצביע על כמה שאני מצאתי בהם עניין מיוחד:
כתר ארם צובא - התנ"ך העתיק ביותר בעולם, אבל לא המדויק ביותר.
ס"ט - ראשי תיבות "סיפי טב" (סופו יהיה טוב – י"נ). ההסבר שמדובר בראשי תיבות של "ספרדי טהור" הוא שקר וכזב. בעניין זה כדאי לעיין גם ברשימותיו המאלפות של פרופ' מארק שפירא בספרים בלוג.
הר הבית - יש להציע גבולות ברורים על דעת גדולי הרבנים.
האקדמיה ללשון העברית - יש להם הרבה מה לתקן בשפה. הם מוותרים ביודעין על מבטא האותיות הגרוניות, על הדגש, על השווא הנע, על מלעיל ומלרע ועוד ועוד.
יציאה בשאלה - שיצאו! סופם לחזור. כבר הבטיח זאת הרמב"ם.
ועוד אחד אחרון:
הרבנות הראשית לישראל - עומדים בראשה תלמידי חכמים גדולים.

הראיון בכללותו נמצא כאן.

באמת מגיע הפעם כל הכבוד לצוות אתר האינטרנט NRGיהדות, שהצליחו להשיג את הראיון הזה עם הרב מזוז, ונקווה שהם ואתרים אחרים ימשיכו בדרך זו ויביאו רק תכנים איכותיים כאלה לקהל הקוראים.