איסור שרצים (חלק ו) - הכרעת ההלכה

חלקים קודמים בסדרה:
- איסור שרצים (חלק א) - מה מוסכם על כולם?
- איסור שרצים (חלק ב) - האם התורה אסרה שרצים זעירים?
- איסור שרצים (חלק ג) - האם יש בשרצים זעירים דין בריה?
- איסור שרצים (חלק ד) - מהו מיעוט המצוי?
- איסור שרצים (חלק ה) - המחלוקת בדין שרצים זעירים


לאחר שראינו את שיקוליו של הרב אליעזר מלמד, את הבנתו שיש כאן שתי אסכולות הלכתיות, ראוי שנביא את הכרעתו להלכה (קישור):

כפי שלמדנו, על פי כמה יסודות, העיקר להלכה כדעת המקילים. אמנם גם לדעת המחמירים יש מקום בימינו, שכן היא מבוססת על שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים, שהעצימו בתודעתנו את הימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים. וניתן ליישמה בזכות פיתוחי המדע והטכנולוגיה שהעניקו כלים להתמודדות עם השרצים הזעירים, כמו פיתוח סבונים וחומרי ניקוי, שעל ידם ניתן לנקות את הירקות משרצים. וכן פיתוח מקררים שבהם ניתן לשמור ירקות ומזון בלא שיתפתחו בהם שרצים זעירים. כמו כן פותחו שיטות שעל ידן ניתן לגדל את רוב הירקות והפירות בתנאים שלא מתפתחים בהם שרצים זעירים. בעקבות זאת רבנים רבים בדורות האחרונים הורו להדר כשיטת המחמירים. ואף נכון לומר, שפעולות רגילות שאנשים עושים לצורך ניקוי הירקות והפירות, כגון השרייה ושטיפה, נכון לעשות לצורך הסרת השרצים הזעירים. אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת, יש לחזור לכללי ההלכה ולהורות כדעת המתירים.
הרי שככלל ישנן שלוש שיטות בהלכה: א) כשר, כפי עיקר ההלכה. ב) דרך האמצע, לנקות את הירקות והפירות בשרייה במים עם חומר ממוסס ושטיפה. ג) שיטת המחמירים לרוצים להדר. בהלכות הבאות נבאר לגבי מאכלים שונים את ההלכה לפי השיטות השונות.
ראוי לציין, שבמפעלים ובמטבחים גדולים לעיתים יש צורך להחמיר יותר מאשר בבית פרטי, מפני שפִרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. בנוסף לכך, הפיתוי לעבור בהם על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שלעיתים מרוב עומס מתקשים בביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים. כמו כן פעמים שתנאי האחסון במטבחים ובמפעלים פחות טובים, וגורמים להתפתחות של יותר חרקים. לפיכך, כדי להבטיח שמגיעים לכשרות בסיסית שנדרשת לפי ההלכה, פעמים רבות צריכים להורות למפעלים ולמטבחים גדולים כשיטת המחמירים, ובתוך כך מרוויחים שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

כדאי להעיר שאת דרך האמצע שמציע הרב מלמד, "לנקות את הירקות והפירות בשרייה במים עם חומר ממוסס ושטיפה", הביא הרב משה ביגל בספרו "אכול בשמחה" ולדבריו יוצאים בו גם ידי השיטות המחמירות (עמ' 144):

כדי לבדוק את שכיחות הימצאות החרקים בירקות עלים במציאות של ימינו במדינת ישראל, ואת הדרכים לנקותם, עשינו מחקר מקיף בנושא לאורך כל חודשי השנה ובכל אזורי הארץ. ממחקר זה התרר שכמעט כל סוגי החרקים מתנקים לאחר השרייה של חמש דקות בחומר הנקרא "סטרילי" ולאחר מכן שטיפה במים. 

 וכך גם כתב הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בספרו "שיח נחום" (סימן מה):

לפיכך, אם שורים את הירק כמה דקות במי מלח אחרי שמפרידים את העלים, ורואים שאין פורשים מהם שום תולעים, ואף בודקים את העלים במה שאדם רואה בעין בלתי מזוינת אזי זה מספיק.

כנספח לסדרה זו כדאי להזכיר גם את דבריו של הרב אשר וייס בעניין דיני תולעים ו"לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (קישור):

הנה כתבתם בשם אחד הרבנים דגם תולעים זעירים מאד שניכרים רק למיטיבי ראות ואדם בינוני אינו מבחין בהם כלל אסורים, דעד כאן לא כתבו האחרונים להקל אלא ביצורים מיקרוסקופיים שאינם נראים כלל לשום אדם, דכל כה"ג אמרו לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אבל כל שמישהו בקצה העולם רואה תולעים שוב אין לומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואסור. ומשו"כ פסק דפירות שדרכן להתליע צריך לבודקן ע"י מומחה שראייתו חזקה ואין כל אדם יכול לסמוך על בדיקתו.
אך באמת זו טעות גמורה ואין כל מקום לחומרא זו, דבכל התורה כולה אזלינן בתר אדם בינוני, ולעולם אין אדם צריך לחשוש שמא חרש אילם וסומא הוא ואחרים רואים ושומעים טוב ממנו, אלא אם אדם בינוני הוא סומך על חושיו בכל דבר. [...]
ומה שדייק רב פלוני דעד כאן לא כתבו החכמת אדם שער איסור והיתר כלל ל"ח סכ"ה, הערוה"ש סימן פ"ד סעיף ל"ו ושאר האחרונים דתולעת שאינה נראית למראה עין אין בה איסור משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, אבל כל שבני האדם יכולים לראות אף אם אחד הוא בסוף העולם מ"מ אין זה מלאכי השרת, טעות כפולה ומכופלת היא.

לדברים אלו הוא מביא שם כמה וכמה הוכחות מש"ס וראשונים. עיינו שם.

איסור שרצים (חלק ה) - המחלוקת בדין שרצים זעירים

חלקים קודמים בסדרה:
- איסור שרצים (חלק א) - מה מוסכם על כולם?
- איסור שרצים (חלק ב) - האם התורה אסרה שרצים זעירים?
- איסור שרצים (חלק ג) - האם יש בשרצים זעירים דין בריה?
- איסור שרצים (חלק ד) - מהו מיעוט המצוי?

בטרם נמשיך, נעשה סיכום ביניים על פי מה שראינו עד כה.
לדעת הרב מלמד, כשאדם פוגש במין מאכל שברצונו לאכול, עליו לשאול את עצמו תחילה: האם מהכרותי את המאכל הזה סביר שהוא נגוע במיני שרצים?
אם התשובה שלילית הרי שמותר לי לאכול את המאכל.
אם התשובה חיובית, הרי שעלי לבדוק את המאכל שאין בו תולעים. בבדיקת המאכל מספיק להסתכל בעיניים בלתי מזויינות ולראות שאין שום שרץ גלוי. כל עוד לא הבחנתי במשהו גלוי, הרי שמותר לי לאכול את המאכל, מכיוון שגם אם מתחבא בתוכו שרץ הרי שהוא בטל בתערובת.
וכן, אם לא ניתן לבדוק את המאכל, מכיוון שהוא כבר בתוך תבשיל, או בתוך סלט, הרי שמותר לי לאכול את המאכל מכיוון שכל איסור שיש בו בטל בתערובת.

לדעת ברי הפלוגתא של הרב מלמד, כשאדם פוגש במין מאכל שברצונו לאכול, עליו לברר מה מידת הנגיעות של אותו מאכל. אם יתברר שבאותו מאכל עלולים להיות שרצים זעירים, הרי שעליו לודא שהוא מצליח לנקות את המאכל לחלוטין מאותם שרצים, ואם לא ניתן לנקות את המאכל באופן שיהיה נקי לחלוטין, אם מפני שטכנית זה לא אפשרי, ואם מפני שהוא לא בקיא בכך, הרי שהמאכל אסור באכילה.
אם לא ניתן לבדוק את המאכל ולנקותו, מכיוון שהוא כבר בתוך תבשיל או בתוך סלט, אם סביר להניח שלא נותר בריה שלמה מהשרצים, המאכל מותר באכילה, ואם אין זו הנחה סבירה הרי שהמאכל אסור.

על פניו ניתן להצביע על תשובה של הרב משה פיינשטיין שמצדד בדרכו של הרב אליעזר מלמד (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן ב):

בעניין החרקים הקטנים הנמצאים בכמה מיני ירקות
ב' דר"ח אייר תשמ"ה
לכבוד נכדי אהוב נפשי הרב הגאון מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א
הנה אף שקשה לי לכתוב כעת שאיני בקו הבריאות השי"ת ירחם עלי בתוך שאר חולי עמו ישראל, מ"מ מחמת נחיצות העניין אומר הדברים האלה.
שמעתי איזה אנשים אמרו בשמי איזו סברה בעניין התולעים הקטנים שנודע שנמצאים בהרבה ממיני הירקות. והנה ידוע שלא אמרתי בזה שום הכרעה. ולהיפך דעתי נוטה יותר להקל, וכמו שהזכרת בשאלה, שאתה ובני הרה"ג מוהר"ר שלו' ראובן שליט"א כתבתם לי, שאפשר שדבר שלא נראה למעשה להדיא לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה שלא תיבטל בתערובת כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ק', וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השולחן סימן ק' סעיפים י"ג - י"ח, או שאפשר לסמוך על דעת הסוברים שבריה בטלה בקרוב לאלף, או שבריה שאינה קיימת לעולם בעין בפני עצמה והיא נדבקת בתערובת וא"א להפרידה משם - בטלה, או משום שרבנן לא גזרו שבריה לא תיבטל בדבר מאוס שנפשו של אדם קצה בו.
וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם (מש"כ רבינו במה שאין לשנות ממנהג דורות הקדמונים באגרות או"ח ח"ב סימן ק"ה ד"ה והנה להמחבר, יו"ד ח"ב סימן קמ"ו ד"ה ומה שכתר"ה דן להקל, או"ח ח"ג סוף סי' ט"ו, ויו"ד ח"ג סימן קנ"ד). ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים.
זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין. 

האגרות-משה מציין כמה נקודות בדבריו:
1. דבר שלא נראה בגלוי לעיניים אינו אסור.
2. לבטח הוא בטל בתערובת.
3. יש חשיבות גדולה למנהג העולם.
4. אין להוציא לעז על הדורות הקודמים

ומה עם העמדה הנגדית?
הרב יצחק דביר הקדיש מאמר (קישור) שבו הוא מערער על כלל הנקודות הנ"ל. לדבריו, גם הדורות הקודמים הקפידו הקפדה יתרה על אכילת מאכלים הנקיים משרצים, ובנוסף הפסיקה לאורך הדורות היא ששרצים קטנים אלו אינם בטלים בתערובת.
בדבריו הוא מצטט מקורות רבים.
לדוגמא, דברי המהר"ם בן חביב (שו"ת קול גדול, סי' ה):

שאלה: חומץ בן יין דרכו כשמתיישן לגדל תולעים דקים עד שמסננים אותו ד' או ה' פעמים ועדיין רישומן ניכר שהם רוחשים בשולי הכלי, והם דקים יותר מחוט השערה שאין בהם ממש, זולת הרחישה הניכרת בהם לאור השמש, מבעיא אם יש חשש בחומץ זה?... תשובה: מה שנראה מן המשנה ומן הגמרא ומן הפוסקים דבריה אפילו היא פחותה מן החרדל לוקה מן התורה, ואין חילוק אם היא דקה מחוט השערה או גסה מחוט השערה...

או דברי השל"ה לבניו (קדושת האכילה סי' קיג):

גם הנני מודיע אתכם, מחמת הכנימות הקטנות נקראות מילב"ן, רגילין להיות בימי קיץ בכל הפירות היבשות, כמו 'פלוימן', ו'רוזייני' גדולים וקטנים, וכן מיני קטניות, ואורז ודוחן, ובמדינתכם לא הורגלתם לראות אחר זה, והיא מילתא דשכיחא, וכמה פעמים בקהלה קדושה פראג אסרתי כל השוקא שמוכרים דברים אלו, מפני שהבודקם צריך להיות לו ראיה טובה ודקה, וכמה פעמים בדקו, ואמרו שאין שם מהם, ובא רואה אחר, והראה לכל איך שהם הרבה והרבה בלי ערך נעים ומתנודדים. על כן חל החיוב לראות אחר זה, שהוא איסורא דאורייתא.

ובהמשך, עוד מקורות רבים.

לאור דבריו, נשאלת השאלה: האם יש כאן צד אחד צודק וצד אחד טועה?

הרב מלמד רואה כאן מחלוקת בין שתי גישות (קישור):

יש מחמירים וסוברים שכאשר מדובר בירק או בפרי שידוע כמוחזק בשרצים, חובה לבדוק אחר כל שרץ שניתן לראותו בתנאים המיטביים. וכאשר קשה לבודקו בתנאים רגילים, יש להיעזר במומחים לדבר או בשולחן אור וכדומה, ורק לאחר שהתברר בוודאות שאין בו שום שרץ – מותר לאוכלו. וכאשר לא ניתן לבודקו בבדיקה טובה, אסור לאוכלו. לכן הורו המחמירים שלא לאכול ירקות כדוגמת קלח תירס וכרובית שלא ניתן לבודקם כראוי, וחיברו סדרות ספרים כדי להגדיר את מצבו של כל מין ומין, השרצים המצויים בו, וחובת בדיקתו (הרב ויא והרב רווח).
מנגד, יש מתירים וסוברים שההלכה נקבעת על פי ראייתם של האנשים בפועל, ואין איסור לאכול פרי או ירק שיש בו שרצים זעירים שאנשים בעלי ראייה טובה אינם רואים בראיה רגילה. וכיוון שכך נהגו ישראל במשך דורות רבים, אין נכון להחמיר בזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים.

 לביסוס דעות המחמירים מביא הרב מלמד את הציטוטים הרבים שנמצא במאמר של הרב דביר שהוזכר לעיל. החידוש בדבריו נמצא דווקא בדברי הביסוס שלו לדעות המקילים (שם בהערה):

ואף שלא כתבו זאת במפורש, כך מוכח מהתלמוד, הראשונים, הרמב"ם ושולחן ערוך, שלא הרחיבו בביאור דיני בדיקת השרצים לכל ירק ופרי באופן מפורט, כפי שהיה ראוי אם אכן מדובר בחובה שנועדה למנוע איסור תורה או אפילו איסור דרבנן, וכפי שהרחיבו בכל שאר איסורי אכילה הנפוצים. וגם לא קבעו הדרכות הכרחיות לבדיקת השרצים, כגון שיבדקו את השרצים על רקע בצבע מנוגד, ושהבדיקה תהיה תמיד בשמש ולא בתוך הבתים שהיו אפלוליים בלא חלונות גדולים כמקובל בימינו, ושמבוגרים מגיל חמישים לא יבדקו, הואיל וראייתם נחלשת והם אינם יכולים לראות את השרצים הזעירים. גם לא דרשו שמומחים יעסקו בבדיקת השרצים, אלא סמכו על בדיקת כל אדם, ורק מי שנמצא חומט (לטאה קטנה לרס"ג וחילזון לרש"י) במאכל שבדק, איבד את חזקתו, כי הוא נראה לעיניים בבירור (שו"ע פד, יא). ולא הוצרכו הפוסקים לכתוב זאת במפורש, כי כך היה ידוע במסורת.

והגם שהרב מלמד משתדל להעמיד את דברי אלו ודברי אלו כדברי אלהים חיים, הוא בהחלט חולק על הדעות המחמירות הן בהבנת חלק מהמקורות והן בהבנת המציאות היום (שם בהערה):

ויש מהמחמירים שטוענים שבימי התלמוד והראשונים לא היו מצויים שרצים זעירים, שנעשו נפוצים בעקבות המסחר המסועף שהחל להתקיים בין ארצות שונות כולל אמריקה, שהביא עמו שרצים ממקום למקום (עי' אור החיים ויקרא יא, מג). אולם אף שבעקבות המסחר הבין-יבשתי מספר מיני השרצים הנפוצים עלה בכל מקום, מסתבר שבפועל מספר השרצים ששורצים על כל פרי וירק לא עלה, שכן הם מתרבים לפי כמות המזון שמצויה להם. המחמירים גם טוענים שהשרצים כיום נאחזים בפירות ובירקות יותר בחזקה והם גם יותר זעירים, אולם קשה לקבל טענה זו בלא סימוכין. עוד טוענים המחמירים, שבעבר רוב האנשים עסקו בחקלאות וידעו להבחין בשרצים כמומחים שבימינו, ועל פיהם נקבעה ההלכה. אולם כיוון שלא חייבו לבדוק את כל המאכלים נגד השמש, גם מומחים לא יכלו להבחין בשרצים הזעירים. בנוסף לכך, מסתבר שהחקלאים התעניינו בשרצים שהזיקו לשדותיהם ולא בשאר השרצים הזעירים. ונראה שהמציאות הפוכה מטענת המחמירים, וכיום הירקות המגיעים מחקלאות מודרנית הרבה יותר נקיים משרצים שניכרים לעין, הואיל והצרכנים דורשים סחורה נקייה ומשובחת. ואילו בעבר היו השרצים מצויים יותר, וכפי שגם כיום הם מצויים יותר בגידולים פרימיטיביים, כדוגמת הירקות שמגדלים בכפרים ערביים ביהודה ושומרון, שמצויים בהם שרצים רבים שניכרים לעין. וכפי הנראה כלפיהם נאמרו רוב אזהרות המחמירים. שכן ברור שאין לאכול חסה שיש בה זבובונים ועכבישים קטנים, וכל מה שביקשו הוא שיבדקו את החסה ברצינות על ידי אנשים שראייתם טובה ולא בחיפזון או באור האפלולי שהיה בבתים. בנוסף לכך, בתנאי החיים בעבר, כאשר סמוך לבתים גידלו בהמות וחיות, והכינים שרצו לרוב, והבתים לא היו מרוצפים, פעמים רבות שרצו תולעים רבות במזון, ובתוך מציאות כזו אמרו המחמירים את דבריהם.
לפי זה אין מקורות איתנים בדברי הפוסקים לשיטת המחמירים (זולת חכמי ארם צובא ועוד כמה יחידים), ובוודאי ששיטתם מנוגדת למסורת. אולם כפי הנראה עמדתם התגבשה והתעצמה בתקופת האחרונים בעקבות שני גורמים: א) התפתחות כלי המדע והמחקר כגון זכוכית מגדלת, משקפיים ומיקרוסקופ שאִפשרו לראות היטב את השרצים הזעירים. ב) בחברה המודרנית כל תחום נעשה מיוחד למומחים, וכך גם העוסקים בשרצים למדו להכיר את הזעירים ביותר, לצלמם ולהמחישם על ידי ספרים וסרטים. וכיוון שהם הפכו למוכרים וידועים, קשה להתעלם מהם. אולם המקילים סוברים, שהשינויים הללו לא יצרו דין חדש לפיו צריך להחמיר לבדוק אחר שרצים זעירים, הואיל וגם היום אנשים רגילים אינם רואים ומודעים למציאותם של השרצים הזעירים.

על דבריו אלה זכה הרב מלמד לביקורת, לדוגמא מהרב יגאל קמינצקי שתמה עליו (קישור):

1) היש לכותב מקור לפיו האחרונים החמירו רק בחרקים גדולים יותר מאלו המצויים בימינו?
2) כיצד הוא כותב 'מסתבר שהאחרונים התכוונו באזהרותיהם לשרצים גדולים יותר', כשהוא בעצמו מביא רשימה של אחרונים שלפני דורנו שאסרו חרקים זעירים וקטנים מאוד?

לכשעצמי, אינני יודע כיצד ניתן להכריע בשאלות הללו. כיצד ניתן לקבוע בודאות על איזה גודל חרקים דברו הראשונים והאחרונים, מבלי שיש לנו תמונות ומדידות מדויקות מהתקופות השונות. השאלה נכונה לשני הצדדים: כיצד ניתן לקבוע שמחבר פלוני התייחס בדבריו על שרצים זעירים למה שאנו מכנים זעירים, או למשהו אחר.

איסור שרצים (חלק ד) - מהו מיעוט המצוי?

חלקים קודמים בסדרה:
- איסור שרצים (חלק א) - מה מוסכם על כולם?
- איסור שרצים (חלק ב) - האם התורה אסרה שרצים זעירים?
- איסור שרצים (חלק ג) - האם יש בשרצים זעירים דין בריה?

בחלק א' ראינו שיש מספר עקרונות המוסכמים על כולם:
1. יש כמה וכמה איסורים מהתורה לאכול שרצים.
2. בריה שנתערבה בתערובת אינה בטילה (מדרבנן).
3. פרי או ירק שחזקתו נגוע, או אפילו רק מיעוט מצוי ממנו נגוע, אסור לאכלו עד שיבדק וימצא נקי.
4. חרק אסור רק אם הוא נראה בעין בלתי מזוינת.

בחלק ב' ראינו את סברת הרב אליעזר מלמד שהתורה לא אסרה אכילת שרץ כאשר "לא נודע כי באו אל קרבנה" - לא בטעמו ולא בממשו. לסברא זו לא מצאנו מקור, לא לחיזוק אך גם לא לסתור. 

בחלק ג' ראינו את הדעות הסוברות שבריה אינה בטילה רק אם יש חשיבות לאותה בריה, אך בשרצים זעירים אין סיבה שלא יבטל, אם לא בששים, אז באלף. הזכרנו את הדעות החולקות על עקרון זה הסוברות כי הדעות ההלכתיות הסוברות ששרצים זעירים בטלים בתערובת נאמרו רק כלימוד זכות במצב קשה של חוסר אוכל שהיה קיים בזמנם.

הפעם נעסוק בנושא החיוב לבדוק ב"מיעוט המצוי".
השאלה הגדולה היא איך מודדים נגיעות. הנה התשובה של הרב מלמד (קישור):

רובם המכריע של הפוסקים לא הגדירו מהו 'מיעוט המצוי', ולא קבעו מהי היחידה שלפיה קובעים רוב ומיעוט, הרי שהתכוונו לתת את הדבר ביד כל אדם, שלפי מה שהוא מכיר ומבין, יחליט באיזה רמה של חשש נמצא המאכל שלפניו. ואף שכמה פוסקים ניסו להגדיר באופן חלקי את מושג 'מיעוט המצוי', בפועל לא נתנו הגדרה שניתן לקבוע על פיה את מעמד כל המאכלים, שכן שכיחות השרצים אינה תלויה רק בסוג המאכל אלא גם בתנאי גידולו ואחסונו. כאשר מגדלים את הירק ומאחסנים אותו בתנאי חום ולחות – השרצים מתרבים, ובתנאי קור – מתמעטים, עד מצב שאינם מסוגלים להתפתח. כמו כן, ככל שמשך אחסון המאכל מתארך והמקום מלוכלך, הסיכוי שיתרבו בו שרצים גדול יותר. הרי שאין אפשרות לקבוע את חובת הבדיקה לפי מין המאכל או עונת השנה. לפיכך, מוכרחים לומר, שהאחריות לקביעת מעמד המאכל תלויה בתודעתו של האדם, כל אדם לפי מה שהוא, ובהתאם לרמות שלמדנו לעיל, יקבע האם חלה עליו חובת בדיקה. אמנם גופי כשרות צריכים לקבוע הגדרות ברורות יותר, כפי שיבואר בהערה.

את דבריו הוא מבאר שם בהערה:

מהו מיעוט המצוי: כפי שכתבתי למעלה, רובם המכריע של הפוסקים לא עסקו בהגדרת 'מיעוט המצוי', הרי שהתכוונו שכל אדם יחליט בזה לפי תודעתו. אולם בדורות האחרונים, התרגלנו למדוד כל דבר במספרים ובאחוזים, ובלא זאת אנו מתקשים לקבוע את תודעתנו, ועלה הצורך לנסות לכמת את שיעור 'מיעוט המצוי'. ובמיוחד גופי כשרות שאינם יכולים לקבוע את עמדתם בכל מקרה לפי הערכתו האישית של המשגיח. לפיכך חזרו לעיין ולדייק בדברי הפוסקים כדי למצוא הגדרה מספרית. בשו"ת הריב"ש קצא, כתב שמיעוט המצוי הוא "קרוב למחצה ורגיל להיות". וכ"כ בית אפרים יו"ד ו. ונטו לדבריו מו"ר הרב ישראלי (התורה והארץ ח"ג עמ' 151), הרב מאזוז, ומשנה הלכות ז, צט. ונראה שכוונת הריב"ש בין כ-25% ל-49%. ואין לומר שפחות מ-40% כבר אינו 'קרוב למחצה', כי לא הצריכו לבדוק זאת במדויק, וקשה לאדם להבחין בהערכתו בין 40% ל-30%. מאידך, ברור שאין כוונתו לפחות מ-25%, הואיל ואינו נחשב "קרוב למחצה". דעה אחרת למשכנות יעקב יו"ד יז, שהביא מקור לכך שכבר מ-10% הוא 'מיעוט המצוי' היינו "מצוי תדיר". ורבים נוהגים להורות כמותו, כמובא בדרכי תשובה לט, ג; ישועת משה ח"ג סב, ג; מנחת שלמה ח"ב סא, א; אכול בשמחה עמ' 212.
ועדיין הדברים קשים, שכן השאלה תלויה בגודל היחידה לפיה קובעים רוב ומיעוט. ככל שיחידת המדידה גדולה יותר, כך יש יותר סיכויים שיימצא בה שרץ, וממילא תהיה חובה לבדוק יותר מאכלים. אם למשל יחידת המדידה תהיה מחסן גדול, מסתבר שבכל המאכלים ימצאו לפחות שרץ אחד, ואזי כל המאכלים יהיו חייבים בבדיקה. מנגד, אם יחידת המדידה היא גרם, לא ימצא מאכל שיהיה מוחזק בשרצים. למעשה ישנן ארבע אפשרויות, וכל אחת נכונה מזווית מבט אחרת: א) ארוחה: מהזווית של זה שמכין את הארוחה, אין זה משנה אם ניפה קמח עבור שני סועדים או עשרה, שכן בכל פעם שהוא מנפה קמח, הקמח שניפה נחשב בתודעתו כיחידה אחת (ולכך נטיתי להלן בהלכה טז לגבי קמח). ב) מנה: מהזווית של האוכל, מנה היא היחידה שנמצאת בתודעתו (כ"כ הרב זאב ויטמן והרב יואל פרידמן). ג) מאכל: אם נמקד את תודעתנו במאכל, הרי שהיחידה היא כפי שהמאכל מופיע לפנינו, פרי או ירק, בין גדול בין קטן (עי' חת"ם סופר ב, עז). ונראה שבמאכלים ארוזים כקמח וכקטניות, כפי שהאריזה לפנינו, קילו או חצי קילו. ד) נגיסה אחת: אם נמקד את תודעתנו בזווית ההלכתית, נתייחס לכל נגיסה כיחידה בפני עצמה, כי היא פעולת האכילה, וממילא על פיה יש לקבוע את היחידות. (עי' שו"ע קט, א, שמבחינת התודעה ההלכתית כל נגיסה נחשבת כיחידה בפני עצמה). כפי הנראה, כיוון שכל אחת מהאפשרויות מתאימה יותר לסוג מסוים של מאכל או אירוע, לא הגדירו הפוסקים הלכה זו, אלא היא צריכה להיקבע לפי הרושם שמציאות השרצים בכל מאכל ומאכל משאירה בתודעה (כעין זה כתב מו"ר הרב ישראלי ב'התורה והארץ' ח"ג עמ' 151). עוד נראה, שככל שהשרץ גדול יותר כך הוא תופש יותר מקום בתודעה, ויש לחשוש לו גם בשכיחות נמוכה יותר וביחידות מידה גדולות יותר.
ועדיין לא נפתרה הבעיה, מה עושים כאשר יש לנו ספק מה התודעה הקובעת את שיעור 'מיעוט המצוי', ובמיוחד כיצד צריכים לנהוג גופי כשרות, כאשר הם משרתים אנשים שונים בעלי תודעות שונות. למעשה, נראה שהתודעה הממוצעת היא שהיחידה היא מנה ממוצעת של אדם, שהיא גם הקבועה ביותר והנוחה ביותר לחישוב, שכן אינה תלויה בגודל המשפחה או הפרי או האריזה. אמנם בשעת הצורך, הואיל ויסוד חיוב הבדיקה מדרבנן, אפשר להקל למדוד לפי נגיסה. וקל וחומר שכאשר מדובר בשרצים זעירים, שיש לחשב לפי נגיסה (כמבואר להלן בהלכה ז הערות: 13, 15).
אמנם נראה שכאשר ידוע על מאכל שברוב המקרים נמצאים בו שרצים גדולים עד שבעת האכילה יכולים להרגיש בטעמם, אסור מהתורה לאוכלם בלא בדיקה, שכן הולכים אחר הרוב. אמנם עדיין יש ספק לפי מה קובעים רוב, לפי נגיסות או ארוחות, וכיוון שהספק מהתורה יש להחמיר. ויש מרבני זמנינו שכתבו, שבמצב של רוב, גם כשאין אפשרות להרגיש בטעם השרץ, חובת הבדיקה מהתורה (הרב יהודה עמיחי ב'אמונת עתיך' 11 עמ' 21; הרב יגאל הדאיה שם 35 עמ' 30; הרב רווח ב'תולעת שני' ז, ב). אולם כפי שלמדנו, מהלך הסוגיה אינו כן, ונראה שאין לדבריהם מקור מבוסס.

נסכם את דברי הרב מלמד:
- ישנה מחלוקת איזה אחוז נחשב מיעוט המצוי:
לדעת המשכנות יעקב (יו"ד סימן יז) מיעוט המצוי זה 10%. הנה המקור לדבריו (קישור):

אחרים סברו שמיעוט המצוי זה קרוב ל50%. כך לדוגמא בשו"ת הריב"ש (סימן קצא):

לפי שכשאנו אומרים פרס ועזניה בישוב לא שכיחי רצו לומר שאינן נמצאין ואם היו נמצאין עדיין לא היה נקרא זה מעוט מצוי. שמעוט מצוי ר"ל שהוא קרוב למחצה ורגיל להיות. 

אך גם אם נגיע להכרעה או להסכמה כמה אחוזים זה מיעוט המצוי, הרי שעדיין הספק רב. כיצד מודדים את אותם אחוזים? האם מודדים על פי הכמות שרגילים לאכול בבת אחת (נגיסה? מנה?), או על פי יחידה? לדוגמא, אם נגיד אחד מכל מאה צימוקים הוא נגוע (1% נגיעות), אבל רגילים לאכול כמות של 10 צימוקים בבת אחת (בקבוצות של 10 צימוקים הנגיעות היא כבר 10% - קבוצה אחת מכל עשר קבוצות נגועה). אז מה האחוז הקובע?
לכן קובע הרב מלמד שההכרעה ניתנה לאדם על פי תפיסתו את המאכל שלפניו:

הרי שהתכוונו לתת את הדבר ביד כל אדם, שלפי מה שהוא מכיר ומבין, יחליט באיזה רמה של חשש נמצא המאכל שלפניו

כדברים האלה כתב גם הרב שאול ישראלי (קישור) בתשובה לשאלה ממכון התורה והארץ:

בס"ד יום רביעי ל' סיון תשנ"א.
לכבוד מרן הרה"ג שאול ישראלי שליט"א
השלום והברכה!
נפסק בשו"ע (יו"ד סי' פד סעי' ח) שפרי שדרכו (מיעוט מצוי) להתליע - חייבים לבודקו לפני האכילה. התלבטתי למה מתייחס המיעוט המצוי: האם לחביות או לארגזים, או לכל פרי בפני עצמו, או אולי לכל עלה בירקות עלים? שהרי אפשר שבארגז שלם יש מיעוט המצוי של מתולעים, אך בכמות קטנה של פירות הנאכלת באותה סעודה אין מיעוט מצוי של מתולעים? והנפק"מ היא גדולה מאד, (למשל בתבלינים ששיעור האכילה הוא קטן מאד) בודאי שאין בו מיעוט מצוי.
ויעויין בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' עז) שכתב שאף שיש רוב בחביות, אך רק מיעוט מצוי בכל פרי - מיעוט מצוי קרינא ביה.
אבקש מכת"ר להכריע בשאלה זו, ואודה לו מאד.

בכבוד רב ובברכת התורה והארץ
יואל פרידמן

תשובת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל
ב"ה, ד' תמוז תשנ"ג, ירות"ו.
לכבוד הרב יואל פרידמן
שו"ב.
למכתבך מיום ל' סיון, א' דר"ח.
הראשונים שקבעו את ענין מיעוט המצוי (דוגמת שאלת הריאה) ומחייבים לכתחילה בדיקה, לא הזכירו בשום מקום האחוז שנקרא מיעוט המצוי, שבזה אין סומכים על הרוב, דוגמת בדיקת הטריפות, שאין חייבים בהם. ומזה נראה שאין להחמיר בכגון דא, אלא הדבר ניתן להכרעה לכל אחד לפי הרגשתו, שירחק הספק מלבו.
בברכת התורה והארץ שאול ישראלי

הרב שאול דוד בוצ'קו, במאמר שפרסם בענין "בדיקת פירות וירקות משרצים", כתב עוד סברא בענין. לדבריו, גם אם פרי או ירק מוגדרים כנגועים במיעוט המצוי, הרי שאחרי "טיפול" רגיל של שטיפה ובדיקה בעין לא ניתן להגדיר יותר את הפרי או הירק כנגועים במיעוט המצוי, שהרי לא "מצוי" נגיעות (קישור):

על דבריו אלה של הרב אליעזר מלמד חלקו ברי הפלוגתא שלו בשתי נקודות:
א. לדידם, במציאות ירקות עלים אינם בגדר מיעוט המצוי, אלא רוב המצוי, ולכן כל הדיון בעניינם אינו מתחיל ופשוט שאסור לאכול מהם מבלי לבדוק אותם היטב ואם לא ניתן לבדוק אותם מפני הקושי וחוסר המומחיות, הרי שהירק הוא בבחינת איסור.
כך כותב הרב יגאל קמינצקי במאמר הביקורת שלו (קישור):

לצערי הכותב לא בדק היטב את הנתונים. המציאות כיום היא שירקות עלים הגדלים בשטחים פתוחים מוגדרים היום כרוב מצוי, כפי שמצוין בדוחות שהתפרסמו ע"י רוני שרייבר ב'אמונת עתיך (כסלו תשנ"ה). הדוחות סותרים לחלוטין את דברי הכותב ומוכיחים שכמעט בכל ירקות העלים הגדלים בשטח פתוח מצוי רוב של חרקים, וממילא חיוב הבדיקה בירקות אלו הוא מדאורייתא.
בדיקת ירקות עלים שצמחו בשטח פתוח:
1) סלרי: נבדקו 4 ראשים, כולם נמצאו נגועים במידה רבה מאוד. בכל ראש נמצאו למעלה ממאה אקריות ועוד חרקים שונים. הפיזור של החרקים היה בכל מקום בסלרי.
2) כרובית: נבדקו 7 ראשים שנקנו בשתי הזדמנויות שונות. בממוצע בכל אחד מהם נמצאו 25 חרקים ממינים שונים. רוב החרקים נמצאו בתוך התפרחת, אבל חלק מהם נמצאו גם על גבי הגבעולים. סימני כרסום והפרשות של חרקים נמצאו בכל מקום.
3) בצל ירוק: נבדקו 20 ראשים, מתוכם 18 נמצאו נגועים בתריפסים, 5–6 בממוצע בכל אחד מהם. ממצאים דומים היו גם בבדיקה אחרת שנערכה לפני כשנה.
4) שמיר: נבדקה אגודה של כ-300 גר' ובה כ-150 ענפים. 15 מתוכם נמצאו נגועים.
5) פטרוזיליה: נבדקה אגודה של כ-400 גר' ובה כ-250 ענפים. 18 מתוכם נמצאו נגועים.
6) כרוב אדום: נבדקו 7 ראשים, כולם נמצאו נגועים בחרק אחד או שניים, אך בעלים החיצוניים בלבד עד השלישי. חרקים נוספים נמצאו בתוך בקע שהיה באחד הראשים.
7) חסה: נבדקו 4 ראשים, כולם נמצאו נגועים. בכל אחד מהם כ-11 חרקים בממוצע (תריפסים עכבישים כנימות פרודניה). החרקים נמצאו גם בעלים הפנימיים.
תוצאות אלו הינן דוגמית מבדיקות שנערכו בשטח פתוח במשך תקופה ארוכה. הן התפרסמו ב'אמונת עתיך' מגיליון 3 עד גיליון 18. אפשר להתרשם מן התוצאות, והן מדברות בעד עצמן.

ב. יש ענין להפריש את הציבור מן האיסור, ואם ידוע לעוסקים בתחום שיש נגיעות בפרי או ירק מסוימים, הרי שלא ניתן לתת ביד כל אדם, שאינו מומחה בתחום, להחליט את מידת הנגיעות באותו המין. כדברים האלה כתב הרב יצחק דביר במאמר בנושא "בירור נגיעות במינים שנגיעותם אינה ידועה" (קישור):

סיכום
יש עניין ומצווה בבירור נגיעותם של מוצרים, גם כאשר הם אינם מוחזקים כנגועים, כדי להפריש את הציבור מאיסורים, וקשה לסמוך על כך שהאוכל מהם נחשב כ'מתעסק' מכמה סיבות:
א. יש אומרים שאינו נחשב כמתעסק כשכוונתו לאכילת הפרי עם כל מה שעליו.
ב. יש הסוברים שטעמו של החרק מושבח ונחשב כ'נהנה', ויש הסוברים שגם אם טעמו פגום נחשב כ'נהנה'.
ג. יש הסוברים שאין לפטור כ'מתעסק' בעניין חיוב בדיקה מחרקים, מכיוון שישנה מצוות עשה לבדוק ולברר את נגיעות הפירות והירקות.
ד. גם אם האוכל נחשב כ'מתעסק' – אכילת האיסור משפיעה על הנפש ומטמטמת את הלב, ויש עניין להפריש את הציבור מכך ולקדשו.

ועל זאת יש להוסיף שההכרעה של הרב מלמד שמיעוט המצוי הוא על פי תודעת האדם גם היא אינה מוסכמת.
כך למשל כתב הג"ר שלמה זלמן אוירבך שיש לחשוש לשיטת המשכנות יעקב (מיעוט המצוי ב10%) ושמודדים לפי היחידה היותר גדולה (שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן סג):

א) טוב להתחשב במש"כ המשכנות יעקב (סימן יז) [דשיעור מיעוט המצוי הוא עשרה אחוז], ועל זה שבדקו מאה קופסאות [של ירק הנקרא ברוקולי במשך שנה ויותר] ונמצאו תולעים כמעט בכולם, [אף על גב שמוכרים אלפי אלפים קופסאות במשך השנה] וידוע שרובם באים מאותו העיר, נלענ"ד שצריכים לחשוש על כל המובא עד שיתברר אחרת.
ב) מסתבר דכיון שאם בא לאכול את כל האגודה של חסא, צריכים לחשוש שהיא מתולעת וטעון בדיקה, ממילא א"א גם להתיר עלה אחת מפני הטעם שכנגד זה ליכא כלל מיעוט דמצוי. (מצינן כעי"ז לענין בדיקת חמץ דבמקום שמכניסין בו חמץ חייבין לבדוק בי"ד אף על גב דחצר אינה צריכה בדיקה מפני שעורבין מצויין, ונשי דידן ודאי בודקות טפי מעורבין ואפי"ה אין זה פוטר מחובת בדיקה שכבר נתחייב בה, ושאני עורבין דמעיקרא לא חייל חובת בדיקה, ויודע אני דאין להשוות חובת בדיקה של חמץ לנד"ד, ולא כתבתי אלא לדוגמא וגם מפני שעכשיו ערב החג). ועיקר כוונתי לומר שיש להחמיר כאילו יודעים שיש תולעת בתוך האגודה וכולה צריכה בדיקה, דאל"כ אפשר תמיד לאכול חצי פרי או רבע ולסמוך על זה שכנגד חצי ליכא כלל השיעור של מיעוט המצוי, כי לא ידעתי מנלן להתחשב עם מספר העלים של דרך האוכלים וכדאמרן שיכולים תמיד לאכול קימעא קימעא, ולא נזכר כלל בזה לחלק בין נאכל ע"י אדם אחד או יותר. 

איסור שרצים (חלק ג) - האם יש בשרצים זעירים דין בריה?

חלקים קודמים בסדרה:
- איסור שרצים (חלק א) - מה מוסכם על כולם?
- איסור שרצים (חלק ב) - האם התורה אסרה שרצים זעירים?

בחלק א' ראינו שאחד העקרונות המוסכמים על הכל הוא שבריה אינה בטילה בששים. זה, כמובן, עקרון מוסכם. אך כאשר אנו מדברים אודות שרצים זעירים יש מקום לתהות אם אכן מדובר בבריה שאינה בטילה.
הרב מלמד (סעיף ד) כותב:

לדעת רבים, גם שרץ זעיר שנמצא במאכל, למרות שהוא שלם, אין לו חשיבות של ברייה ובטל בשישים (משכנות יעקב יו"ד לו; פת"ש ק, א; חכמת שלמה פד, א; יד יהודה, ועוד, להלן הערה 12).

את הבסיס לדבריו הוא מביא כאמור בהערה 12:

גם כשברור שמעורבים במאכל שרצים זעירים שבטלים מהתורה (כפי שהתבאר בהערה הקודמת), לדעת הרבה פוסקים, גם מדברי חכמים הם בטלים מסיבות שונות, (כמבואר לעיל בהערה 5). א) יש סוברים שבריה בטלה ב-960 (ר"ש, או"ז ורשב"א), ומצרפים דעתם להקל (פלתי ק, ב; משכנות יעקב יו"ד לו; ערוה"ש ק, טו; רב פעלים ח"ד יו"ד ח). ב) יש סוברים שגזרו חכמים על בריה שאינה בטלה מפני חשיבותה, אבל כשהיא זעירה ואינה נראית במבט רגיל, אין לה חשיבות והיא בטלה (משכנות יעקב יו"ד לו; חכמת שלמה פד, א; יד יהודה; חזו"א יו"ד יד, ו-ז; להורות נתן יב, סג; חבלים בנעימים ד, כב; אג"מ יו"ד ד, ב; הרב רבינוביץ'). ג) יש אומרים שלשרצים מאוסים אין חשיבות והם בטלים בשישים (תפארת למשה קג, א; הרב קלישר בצבי לצדיק; כת"ס יו"ד סג; ערוה"ש ק, יז-יח; התעוררות תשובה ד, לו, ועוד).

להבהיר את הענין, נחזור על הראשונות.
המשנה אומרת שגיד הנשה שנתערב בין הגידים, אם אינו מכירו כולם אסורים (תלמוד בבלי מסכת חולין דף צו עמוד ב):

גיד הנשה שנתבשל עם הגידים, בזמן שמכירו - בנותן טעם, ואם לאו - כולן אסורין.

הגמרא מבארת, מדוע הגיד אינו בטל ברוב (תלמוד בבלי מסכת חולין דף צט עמוד ב):

וליבטול ברובא [רש"י - כי אין מכירו]! בריה שאני:

לאור דברים אלו פוסק השולחן ערוך (שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן ק סעיף א-ב):

בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל. [...]

דבר שהוא בריה שנתבשל עם ההיתר, אם אינו מכירו הכל אסור, והרוטב בנותן טעם. ואם מכירו, זורקו, והאחרים והרוטב צריך שיהיה בהם ס' כנגדו, חוץ מגיד הנשה שאין טעמו אוסר, דאין בגידים בנותן טעם, אבל שמנו, אוסר, וצריך ששים כנגדו להתיר הרוטב. לפיכך ירך שנתבשל עם גידו, אם מכירו זורקו, וכל השאר מותר, אם יש בו ס' כנגד שמנו. ואם אינו מכירו, כל החתיכות אסורות. ואם יש בקדירה ס' כנגד השומן, מותר הרוטב; ואם לאו, אסור. ואם נמוח הגיד ואינו ניכר, צריך גם כן ס' כנגדו.

על דברי השלחן ערוך ש"אפילו באלף לא בטל" מעיר ר' יהונתן אייבשיץ (פלתי על שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן ק סעיף א):

בריה. אי בריה באלף בטיל או לא, יש מחלוקת, ולהיות כי לצורך נפש הוא, כי בעו"ה במדינות הללו בימים החמים, ממש אין פרי ומחיה ומזון לחם וכדומה שאין בו רחש, ואי אפשר כמעט לבודקן, אמנם הוא מעט הכמות, עד אשר אם נחית לביטול במועט יבטלו, אמרתי מאין לנו עזרה אשר נענה ביום פקודה, אנוסה לבית המלך מלכי רבנן, ולחקור הדין, ודעת קדושים נמצא הסוברים דבטלים באלף. 

ומביא ראיות לשיטות הראשונים הסוברים שגם בריה בטלה באלף.

בנוסף, יש לדון מה נחשב בריה, לענין זה שנאמר שאינה בטלה.
ראשית, הרמב"ם כותב מפורשות שהסיבה שבריה אינה בטלה היא מפאת חשיבותה (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טז הלכה ו):

ואם אינו מכירו הכל אסור מפני שהוא בריה בפני עצמו הרי הוא חשוב ואוסר בכל שהוא.

האם ניתן בפשטות לומר ששרץ זעיר נחשב לדבר חשוב, שלא יהיה בטל כל עוד הוא בריה שלמה?
המשכנות יעקב (רבי יעקב ברוכין אב"ד קרלין, יצא לאור לראשונה תקצ"ח) יו"ד סימן ל"ו (קישור) סבר שלא ניתן לקרוא לדבר בריה כשהוא תמיד מופיע באופן שהוא דבוק לדבר אחר, ולא עומד לעצמו:

אך ערוך השלחן שהביא את דברי המשכנות יעקב כתב שבכל זאת יש לערער על דבריו (ערוך השולחן יורה דעה סימן ק סעיף טז):

אבל יש למערער לערער על זה דהרי עכ"פ התורה חייבה עליו מלקות וכדאיתא בש"ס אכל נמלה לוקה חמש וכפי שנתבאר הוה הטעם שהחמירו חכמים בביטולן מפני שהתורה חייבה מלקות א"כ כל זמן שלוקין עליהן כשהן בפ"ע אינן בטילין בתערובתן: 

מנגד, ערוך השלחן מציע ששרץ כזה לא ייקרא בריה מפני שזה דבר מאוס (ערוך השולחן יורה דעה סימן ק סעיף יז):

ולפענ"ד יש היתר אחר לכל הדעות דהנה בסוף סימן ק"ד כתב רבינו הב"י דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהן למיאוסן ואפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותר וכו' עכ"ל ומעתה ק"ו הדברים דאם במין בשאינו מינו דלרוב הפוסקים טעם כעיקר דאורייתא עכ"ז בדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן א"צ ס' כ"ש בביטול בריה דזהו רק מדרבנן דפשיטא שלא גזרו על דברים המאוסים כנמלים וזבובים והן אמת דבאכילה בפ"ע חייב מלקות מ"מ חכמים כשגזרו מפני זה שלא יהיה להם ביטול א"א שיגזרו על דברים המאוסים 

ובהמשך הוא דוחה את ערעורו שלוקין על זה בכל זאת, מפני שטעם זה אינו מופיע בגמרא:

ועוד דאטו טעם זה דהגזירה היא מפני חיוב מלקות נאמרה בגמ' והרי רק יש מהפוסקים שכתבו כן ופשטא דלישנא משמע מפני החשיבות כחתיכה הראויה להתכבד ודבר שבמנין וכשם שהתורה חייבה מלקות על בריה משום חשיבות כדאיתא במכות כמו כן גזרו חכמים על ביטולה מפני חשיבותה אבל התורה כשחייבה מלקות חייבה אף כשנסרחה הבריה כמ"ש הרמב"ם בספ"ב ממאכלות אסורות ע"ש וא"כ אינם גרועים דברים המאוסים מבריה סרוחה דטעמי המצות נעלמו מאתנו ונעו מעגלותיה לא תדע אבל בנתינת טעמים הא גם מן התורה נותן טעם לפגם מותר וכ"ש דרבנן לא יאסרו דבר הסרוח וא"כ גם בדברים המאוסים לא יגזרו שלא יהיה לזה ביטול 

אמנם, לא ראיתי שמבקריו של הרב מלמד ביקרו אותו על עקרון זה. אך בהזדמנויות אחרות המחזיקים בימינו בשיטה ההלכתית שאסור לאכול ירק עלים אלא אם גדל בגידול מיוחד ללא תולעים כתבו על עקרון זה שכל מה שכתבו האחרונים שהבאנו (ערוך השלחן, המשכנות יעקב, הכרתי ופלתי ואחרים) הוא רק בבחינת לימוד זכות (כפי שכותב ערוך השלחן בסוף דבריו שם: "והמקום ידין אותנו לזכות כשם שאנו דנין זכות על כלל ישראל") ואין ללמוד מכאן להנהגה לכתחילה.

הנה דוגמא לשיטה ההלכתית האוסרת כנ"ל:

איסור שרצים (חלק ב) - האם התורה אסרה שרצים זעירים?

בחלק א ראינו שישנם מספר עקרונות שעליהם אין חולק:
1. יש כמה וכמה איסורים מהתורה לאכול שרצים.
2. בריה שנתערבה בתערובת אינה בטילה (מדרבנן).
3. פרי או ירק שחזקתו נגוע, או אפילו רק מיעוט מצוי ממנו נגוע, אסור לאכלו עד שיבדק וימצא נקי.
4. חרק אסור רק אם הוא נראה בעין בלתי מזוינת.

בטרם נמשיך, כמה קישורים חשובים לעניינו:
- הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, כשרות ב, איסור שרצים
- הרב יצחק דביר (כושרות), איסורם של תולעים וחרקים קטנים
- הרב יגאל קמינצקי (מכון התורה והארץ), תגובה לסדרת מאמרים מאת הרב אליעזר מלמד בנושא חרקים
- הרב מאור קיים (מכון הר ברכה), תגובה למאמרו של הרב יגאל קמינצקי

עתה נתחיל לראות את העקרונות שהנחו את הרב אליעזר מלמד בספרו החדש פניני הלכה - כשרות ב' אודות איסור שרצים.

העקרון הראשון שנראה מופיע בהערה 1:

שרצים רבים הם קטנים וזעירים, אולם נראה בפשטות, שהתורה אסרה שרץ שניתן לחוש בטעמו או בבליעתו, אבל שרץ זעיר שאין מרגישים בטעמו ובליעתו, אין בו איסור תורה

הרב מלמד מסביר את שיטתו שבשרצים זעירים ממש אין איסור תורה בבליעתם בהערה 14:

למדנו בחולין קג, ב, שלר' יוחנן עיקר אכילה היא הנאת גרונו, כלומר הנאת החיך. ולריש לקיש הנאת המעיים. והלכה כר' יוחנן (רמב"ם מאכ"א יד, ג). כיוצא בזה כתב אחיעזר ג, פא, שאכילה שאין בה הנאת גרון ומעיים, אין בה איסור תורה. אמנם מסתבר שאם יראה את השרץ ויבלענו, למרות שלא ירגיש בטעמו ובבליעתו, יעבור באיסור חכמים, כעין דין 'אחשביה' שאמרו לגבי מאכלים שנפסלו מאכילת אדם (רא"ש, תה"ד קכט, ט"ז תמב, ח; להלן לד, 8). אולם האוכלם בלא משים, גם מדברי חכמים אינו עובר באיסור. כיוצא בזה התירו לאכול שרץ שרוף לרפואה הואיל ובטל טעמו, ונחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלו סתם, מצד אחשביה או בל תשקצו (שו"ע פד, יז, ומפרשים).

הבה נעיין במקורות אליהם מפנה הרב מלמד.

הגמרא בחולין מביאה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש (תלמוד בבלי מסכת חולין דף קג עמוד ב):

אמר ר"ש בן לקיש: כזית שאמרו - חוץ משל בין השינים, ורבי יוחנן אמר: אף עם בין השינים; אמר רב פפא: בשל בין שינים - דכולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - בין החניכיים, מר סבר - הרי נהנה גרונו בכזית, ומר סבר - אכילה במעיו בעינן. 

ר' יוחנן וריש לקיש חולקים איזה הנאה היא ההנאה הקובעת לעניין איסורי אכילה של התורה: הנאת הגרון, או הנאת המעיים.
הרמב"ם פסק כר' יוחנן שמתחייבים על הנאת הגרון (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה ג):

כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים, אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית, אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב, שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור. 

פירוש הדבר שכדי להתחייב על אכילה אסורה מהתורה, הרי שצריך להיות לאדם הנאת גרון, או החיך, מהאכילה.

באופן דומה דן האחיעזר (הג"ר חיים עוזר), ח"ג סימן סא (ולא פא), בשאלה האם מתחייבים על אכילה ביום כיפור דרך אינפוזיה או מתקן דומה. גם הוא סבור שהקובע הוא הנאת החיך, ולכן "שלא בדרך אכילת הגרון, דלא הוי עלה שם אכילה כלל, ל"ש בזה שום חיוב מה שמכניס לתוך מעיו".

האם הדברים מחזקים את הטענה הנטענת כאן שבדבר שאין מרגישים בטעמו אין בו איסור תורה?
לענ"ד אין ממקורות אלו ראיה חד משמעית, אלא רק שאכילה האסורה מהתורה היא פעולת אכילה רגילה - כזאת העוברת דרך הפה והגרון.

חשבתי שאפשר להביא ראיה מסוגיא במסכת פסחים (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו עמוד ב):

אמר רבא: בלע מצה - יצא, בלע מרור - לא יצא. בלע מצה ומרור - ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא. כרכן בסיב ובלען - אף ידי מצה נמי לא יצא. 

רבא אומר שאם אדם בלע מצה מבלי כלל להרגיש בטעמו הרי שהוא יצא ידי חובת מצה. זאת, מכיוון שגם זה נחשב לאכילה בסופו של דבר (רשב"ם שם).
בדין נוסף, אומר רבא, שאם כרך את המצה בסיב (הגדל סביב הדקל) לא יצא ידי מצות אכילת מצה, שכן המצה כלל לא היתה בפיו (רשב"ם) או משום שאין כך דרך אכילה (ר"ן).

לכאורה אפשר להסיק מכאן שאדם שאכל דבר ע"י חציצה הרי שזה לא נחשב חציצה. כך שבמקרה שלנו שהשרץ הזעיר נמצא מוקף כולו באוכל, והאדם אוכל את האוכל החוצץ על השרץ, וכלל לא מרגיש באכילת השרץ, אולי אין זה נחשב כלל לאכילה.
אך הג"ר שלמה זלמן אוירבך מוכיח שזה ניתן להיאמר רק במקום שאין זה דרכו של המאכל הנכרך להיות כרוך כך, אך אם זה דרכו הרי שאין כאן כלל מחיצה (שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן סה):

אך בזה לענ"ד הצדק עם הדברי הלל, דאין שום עדיפות בכריכה זו דהסברא נותנת דעכ"פ כיון דלקיחת הסמים אורחא בכך בכריכת האובלאטין אינם חוצצים כלל והוי כשותה את הסמים עצמם במינם, ולכן נראה דאם הסמים מרים הם ואין החיך נהנה מהם היינו שלא כד"א דכו"ע מודי דשרי לצורך חולה שאב"ס.
ומלבד זאת נראה ג"כ דהאובלאטין הוי כטפל להסמים, וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' חמץ ה"ב דאם בלע מצה ומרור כאחד יצא ידי מצה מפני שהמרור טפלה למצה ולכך אינו חשוב הפסק, ועיין בכת"ס חאו"ח סי' צ"ז שכתב אהא דמחלק הרמב"ם בפ"ג משאה"ט הל' ה' בדין נבלת עוף טהור בין כריכה בחזרת לכריכה בסיב, היינו מפני שדרך לאכול את הבשר בחזרת ולכך אינו חוצץ, וא"כ ה"נ כאן דרך שתיית הסמים הוא ע"י כריכה זו וגם מעיקרא אין האובלאטין עשויים כי אם לכריכת סמים. 

[אולי היה מקום לראות מסוגיא זאת ראיה לסתור את דברי הרב מלמד, שכן מהסוגיא עולה שהירק בו נמצא השרץ אינו חוצץ בפניו והוי כדרך אכילה. אך נראה שבמקרה שלנו יש צד להקל, והוא שספק רב אם האדם ירגיש כלל באכילת השרץ הזעיר גם אם יאכלנו לבדו.]

לסיכום כל מה שראינו כאן, נדמה שאפשר לומר שלסברתו המחודשת של הרב מלמד, שאין איסור תורה על אכילת שרצים זעירים, לא מצאנו ראיה. כך שאפשר להבין את מבקריו של הרב מלמד (לפחות בנקודה הזאת). אם כי, יש להודות, שגם אין בידינו ראיה לסתור את סברתו.

סברא זו, שאין איסור תורה בשרצים זעירים, אינו היסוד היחיד עליו מבסס הרב מלמד את דבריו. בחלקים הבאים נראה את היסודות הנוספים עליהם מבסס הרב מלמד את פסיקתו.

איסור שרצים (חלק א) - מה מוסכם על כולם?

בימים אלו רואה אור כרך כשרות ב' מסדרת פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד. 
הכרך החדש כבר עלה לרשת (קישור) ולאפליקציה. 
בכרך זה ישנם שני פרקים שעוררו דיון תורני פורה, בסדרת רשומות ארצה להתייחס לאחד הפולמוסים הללו, בנושא איסור שרצים, ובעז"ה בעתיד הלא רחוק נזכה לעסוק גם בפולמוס השני, בנושא בליעה בכלים. 

ברשומה זאת, הראשונה בסדרה שתעסוק באיסור שרצים, נסכם תחילה את העקרונות המוסכמים על כולי עלמא.

כידוע, התורה אוסרת, בפרשת שמיני שבספר ויקרא ובפרשת ראה שבספר דברים, לאכול שרצים.

המשנה במכות מפרטת את העבירות עליהן לוקין, ובכללן (תלמוד בבלי מסכת מכות דף יג עמוד א):

והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים 

הגמרא מפרטת שיש סוגי שרצים עליהם לוקים מלקויות מרובות (תלמוד בבלי מסכת מכות דף טז עמוד ב):

והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו'. אמר רב יהודה: האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא - מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ. ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא, ונגדיה רב יהודה. אמר אביי: אכל פוטיתא לוקה ארבעה; נמלה - לוקה חמש, משום שרץ השורץ על הארץ; צרעה - לוקה שש, משום שרץ העוף. אמר רב אחאי: המשהה את נקביו - עובר משום לא תשקצו. אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא - קא עבר משום לא תשקצו. אמר רבא בר רב הונא: ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית - לוקה ו', ה' משום בריה, ואחד משום כזית נבילה. רבא א"ר יוחנן: אפילו שנים והוא. רב יוסף אמר: אפילו אחד והוא. ולא פליגי: הא ברברבי, והא בזוטרי. 

מחומרת האיסור קבעו חכמים ששרץ, כל עוד הוא בריה שלמה, אינו בטל בששים אם הוא התערב בתערובת (שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן ק):

בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל. ואין לו דין בריה, אלא אם כן הוא דבר שהיה בו חיות, לאפוקי חטה אחת של איסור. וכן צריך שיהא דבר שאסור מתחלת ברייתו, לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל. וכן צריך שיהיה דבר שלם, שאם יחלק אין שמו עליו, לאפוקי חלב. וכן צריך שיהיה שלם.

עוד קבעו חכמים שפירות שדרכן להיות מתולעים יש לבדוק אותן לפני האכילה (שולחן ערוך יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה סימן פד סעיף ח):

כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת 

ושם מובא בשם הרשב"א:

( ולא מהני בהם אם בדק הרוב, אלא צריך לבדוק כולם, דהוי מיעוט דשכיח) (רשב"א בת"ה ובתשובה סימן רע"ד). 

הדברים מבוססים על דברי הרשב"א בתשובה (שו"ת הרשב"א חלק א סימן רעד):

שאלת עוד במה שכתבתי בשער הכשר האוכלין עדשים ופולים וזתים הרחש מצוי בהן הרבה במחובר ולפיכך צריכין בדיקה. ונסתפק לך אם בדק קצת ולא מצא אם נחזיק אותן במין שאין הרחש מצוי בהן במחובר ושוב אין צריך לבדוק או צריך לבדוק כל אחת ואחת?
תשובה המינין הללו בלי ספק הרחש מצוי בהן ולפיכך אעפ"י שבדק קצתן אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה. כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומכל מקום הוי מיעוט המצוי. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא על בדיקת הרוב. והמשל בזה בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין בדיקת המקצת על בדיקת המקצת ואפילו על הרוב. 

כלומר, גם אם אין חזקה שהפירות מתולעים, אלא רק יש מיעוט המצוי המתולעים, יש לבדוק כל פרי, ולא מספיק בדיקה מדגמית.

מכלל הן נשמע ללאו, שפירות המוחזקים לנקיים, כלומר שיש בהם פחות ממיעוט המצוי מתולעים, אין חייבים לבדקם כלל.
וכך מצבם של רוב הפירות בימינו (פניני הלכה סעיף ה):

וכך הוא מצבם של רוב המאכלים, הפירות והירקות שבידינו, שרק ב'מיעוט שאינו מצוי' שלהם יש שרצים. אמנם אם ראו בהם סימני ריקבון או קורים או נקבים, עלו למדרגת מוחזקים בשרצים, וחובה לבודקם.

עוד מוסכם שהשרצים שאסרה התורה הנם רק שרצים שניתן לראותם בעין, ולא כאלה שניתן לראותם רק בעזרת זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ. כפי שכותב ערוך השלחן (יורה דעה סימן פד סעיף לו):

יש מי שכתב בשם חכמי הטבע דהמסתכל בזכוכית המגדלת שקורין ספאקטיוו"א יראה בחומץ מלא תולעים והנה בחומץ אין חשש כמו שנתבאר דהתולעים המתהוים בתלוש התירה התורה אמנם שמעתי שבכל מיני מים וביחוד במי גשמים מלא ברואים דקים שאין העין יכולה לראותם ובילדותי שמעתי מפי אחד שהיה במרחקים וראה דרך זכוכית המגדלת עד מאד כרבבות פעמים במים כל המיני ברואים ולפ"ז איך אנו שותים מים שהרי אלו הברואים נתהוו במקורם אמנם האמת הוא דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו דלא ניתנה תורה למלאכים דאל"כ הרי כמה מהחוקרים כתבו שגם כל האויר הוא מלא ברואים דקים מן הדקים וכשהאדם פותח פיו בולע כמה מהם אלא ודאי דהבל יפצה פיהם ואף אם כן הוא כיון שאין העין שולט בהם לאו כלום הוא אמנם כמה שהעין יכול לראות אפילו נגד השמש ואפילו דק מן הדק הוה שרץ גמור: 

עד כאן הדברים מוסכמים, כאמור, אליבא דכולי עלמא. ברשומות הבאות ניכנס לעובי הקורה של המחלוקות הקיימות בנושא איסור שרצים, ונראה כיצד הכריע הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה.

בדיקת תותים

לאחרונה הארגונים העוסקים בהלכות תולעים, כדוגמת כושרות, פרסמו שיש נגיעות גדולה מבעבר בתות-שדה.



שיטת הבדיקה של כושרות היא לשטוף, להשרות, ולהבריש את התותים ואז לסנן את המים ולבדוק מה ירד מהתותים. לדבריהם, במים נמצאו כמויות גדולות של חרקים גם אחרי שטיפה שניה.
יש להדגיש, שהחולשה של שיטת הבדיקה הזאת היא שהבדיקה אינה מוכיחה שהתותים נקיים, אלא רק בודקת אם היה עליהם לכלוך/חרקים שיורדים בעזרת שטיפה/השריה/שפשוף. לכן, ייתכן שיש חרקים שלא יורדים בשיטות הללו והינם עדיין על גבי התותים.

לאור תוצאות הבדיקות שלהם, ערכתי בדיקת תותים משלי.

קניתי חבילת תותים בסופר:

חתכתי את ראשי ארבעה תותים:

השריתי את התותים במים:

שפשפתי את התותים במברשת:

אח"כ סיננתי את המים בנפה של קמח (תודה לאשתי שלא התרגשה מהבלאגן שעשיתי במטבח בערב שבת):

והנה התוצאות לפניכם:

זה תמונה דרך זכוכית מגדלת (לא מוצלחת במיוחד):

התבוננתי ארוכות בכל השאריות שנשארו במסננת. לא מצאתי שום דבר שנראה כמו חרק. בצר לי, הוצאתי את זכוכית המגדלת שברשותי והסתכלתי גם באמצעותו. גורנישט.

כפי שכתבתי, בדיקה זו אינה מוכיחה שהתותים אינם נגועים, אלא רק שמה שירד מהתותים אינם חרקים (לפחות לפי טביעת העין שלי). לכן, הסתכלתי בתותים שוב בעיניים ובדקתי שאין עליהם חרקים. משלא ראיתי שום חרק, אכלתי את התותים לתיאבון.

אינני יודע כיצד להסביר את הפער העצום בין מה שעיני ראו ורואות לבין מה שכושרות וארגונים אחרים מפרסמים. לאור תוצאות הבדיקה שלי, התבוננתי בעוד מספר תותים מהחבילה שנראו במבט ראשון מעט פחות איכותיים. על אחד מהם מצאתי משהו שייתכן והיה חרק, לא יכלתי לקבוע בודאות גם כשהשתמשתי בזכוכית מגדלת. אך גם אם אותו עצם כהה שמצאתי היה חרק, אינני חושב שהוא אסור הלכתית, ואינני יודע לומר אם הוא היה יורד בשטיפה פשוטה במים.

מסקנתי היא שאין סיבה לא להמשיך לצרוך תותים: לחתוך את הראשים, לשטוף ולהתבונן בעין שהתות נקי, ואז לברך ולאכול.

עדכון:
נספח: תוצאות הבדיקות של כושרות:

תולעים וסטרילי - האם תותים נגועים יותר מחסה?

בגליון אמונת עתיך האחרון (גליון 111) הופיע המחקר הבא שפרסם הרב יהודה הלוי עמיחי ממכון התורה והארץ:



מסקנתו, כפי שמופיעה בסוף בטור הנ"ל היא שיש להשרות את התותים שלוש פעמים במי סבון או בסטרילי, ובפחות מכך יש חשש לאכילת שרצים יחד עם התותים.

בספר "אכול בשמחה" (ראו כאן וכאן) של הרב משה ביגל מוזכר מחקר שערך המחבר יחד עם האגרונום שמעון ביטון. הנה עיקרי הדברים:

במחקר נבדקו סוגי ירקות העלים במהלך רוב חודשי השנה ונבחנה היעילות של תהליכי הניקוי שלהם. לשם כך נאספו מראש ירקות שהיו נגועים מאד בחרקים שונים.
במחקר התברר שכל החרקים שטופלו על ידי השרייה בתכשיר שנקרא "סטרילי טבע" למשך 5 דקות ואחר כך נשטפו במים, נמצאו נקיים לחלוטין מכל סוגי החרקים - מלבד סוג אחד של חרק [המצוי רק בעלי סלרי ובזילקום].
לכן את רוב ירקות העלים ניתן פשוט להשרות במי תמיסת "סטרילי" ולשטוף אחר כך. 

דבריו ברורים ביותר: חסה, כוסברה, שמיר ואחרים ניתנים לניקוי ע"י השרייה פעם אחד למשך חמש דקות בסטרילי.

מה יוצא מהשוואת שני המחקרים הללו?
על פניו ישנן שתי אפשרויות: או שתותים נגועים בכמות עצומה של חרקים, הרבה יותר מחסה וכד', או שהחרקים הנמצאים על התותים עמידים יותר מאלו הנמצאים על החסה.

אבל, האם באמת סביר לומר שתותים נגועים יותר מאשר ירקות עלים? [כדאי לחזור ולהעיר כאן שהרבה ניסו למצוא חרקים על גבי התותים ולא עלתה בידם, מה שאין כן בחסה.]
זה כמובן דבר שקשה מאד לאומרו.

אם נרצה להסביר את העולה משני המחקרים באופן שונה, ישנן מספר אפשרויות להסבר:
א. מה שהרב ביגל מגדיר כנקי עדיין מוגדר אצל הרב יהודה עמיחי כנגוע - ראו בטבלה לעיל כיצד בכל הטורים לאחר שטיפה אחת יש מעט מאד נגיעות, ולאחר שתי שטיפות בחלק לא מבוטל מהטורים כבר הנגיעות הגיע לאפס. ואעפ"כ הרב עמיחי דורש שלוש השריות, והוא כלל לא דן באפשרות שאולי יש אפשרות אחרת להסתכל על הנתונים.
ב. ייתכן והחרקים אותם מונה הרב עמיחי, כלל אינם נחשבים לחרקים האסורים עפ"י ההלכה מכיוון שייתכן והם אינם נראים לעין האדם הממוצע. גם בנוגע לנקודה זו, הרב עמיחי לא טרח להציג בפני הקוראים מה המשמעות לא מציאת כניסה או פסוק וכד', ומדוע ברור לו שהם אסורים עפ"י ההלכה.

נסיים את דברינו כאן עם דברים שפרסם לאחרונה הג"ר אשר וייס בנוגע לנקודת נראות החרקים (קישור):

הנה כתבתם בשם אחד הרבנים דגם תולעים זעירים מאד שניכרים רק למיטיבי ראות ואדם בינוני אינו מבחין בהם כלל אסורים, דעד כאן לא כתבו האחרונים להקל אלא ביצורים מיקרוסקופיים שאינם נראים כלל לשום אדם, דכל כה"ג אמרו לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אבל כל שמישהו בקצה העולם רואה תולעים שוב אין לומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואסור. ומשו"כ פסק דפירות שדרכן להתליע צריך לבודקן ע"י מומחה שראייתו חזקה ואין כל אדם יכול לסמוך על בדיקתו.
אך באמת זו טעות גמורה ואין כל מקום לחומרא זו, דבכל התורה כולה אזלינן בתר אדם בינוני, ולעולם אין אדם צריך לחשוש שמא חרש אילם וסומא הוא ואחרים רואים ושומעים טוב ממנו, אלא אם אדם בינוני הוא סומך על חושיו בכל דבר

הרבנות הראשית: ירקות ושאר ירקות

לפני שבוע פרסמה הרבנות הראשית הודעה לתקשורת לפיה:

פסק הלכה שיצא הבוקר (ה') ע"י הרב שלמה עמאר נשיא בית הדין הרבני, קרא לציבור להיזהר ממכשילים וגופים לא מקצועיים העלולים לסכן את בריאותם של הציבור . הרב מבקש מהציבור להישמר בקניית ירקות עלים ללא תולעים, שאין להם פיקוח של משרד הבריאות לאחר שהתייעץ עם מומחים שטוענים: ישנם מגדלים המשתמשים בכמות ריסוס הגדולה מן המותר

בהמשך הופיעו הציטוטים הבאים מהרב עמאר:

"על בעלי הירקות מוטלת חובת ההוכחה להוכיח בבירור גמור את צדקת טענתם, ואין שום הצדקה שאנשים שנזהרים מאיסור תולעים וחרקים משלמים על זה במיטב כספם, ואף מיעוטי יכולת מקמצים מעיסתם וחוסכים מאכל מפיהם ומפי עולליהם, כדי להינצל מאיסורים חמורים, ויפלו בסכנות שהם חמורות יותר מן האיסורים"
יחד עם זאת כתב הראשון לציון תשובה ארוכה ומפורטת המתייחסת לאופני בדיקת העלים והירקות במגזר הפרטי כדי להימנע מאכילת חרקים. כשמרביתה בנויה על אופני בדיקת הירקות וכיצד יש לנקותם ולבודקם כראוי מחשש תולעים. לדברי הרב "העניין אפשרי בהחלט, וכפי שעשו בדורות שעברו אבותינו ואבות אבותינו".
הרב מסכם ומזהיר את הציבור: "הספקות מונחים לעיני כל, וכל איש יעשה בביתו כפי שנראה לו, או כפי אשר יורו לו רבותיו. ולעניין הכשרים ציבוריים הדבר נתון לשיקול דעתם של נותני ההכשר, כל אחד יבדוק עד היכן שידו מגעת ויורה הלכה כאשר נראה לו". 

כל זה מההודעה לתקשורת שיצאה, כאמור, מהרבנות הראשית (כפי שהגיע לידי מאחד האתרים שפרסם את הידיעה), ואשר פורסמה באופן בולט בתקשורת (קישור).

יש לי כמה בעיות עם מה שנאמר בהודעה זו:

- היכן "פסק ההלכה שיצא הבוקר"? נסיתי להשיג את פסק ההלכה מגורמים ברבנות הראשית, ונאמר לי שפסק ההלכה עדיין איננו לפרסום. 

אינכם מבינים מן הסתם מה פתאום הרבנות הראשית מפרסמת לתקשורת שיצא פסק הלכה כשפסק ההלכה איננו לפרסום. גם אני לא מבין.

- הרב עמאר מצוטט כאומר ש"כל איש יעשה בביתו כפי שנראה לו או כפי אשר יורו לו רבותיו". האין זו אמירה מוזרה? האם הרב הראשי לישראל הוא לא בגדר "רבותיו"? האם הוא לא צריך להורות מה שנכון בעיניו? 

בעקבות דברי הרב מחלקת הכשרות של הרבנות הראשית פרסמה כי תשלול את הכשרות מירקות שאינם עומדים בתקנים של משרד הבריאות (קישור). 

משום מה הפרסום הרב בנושא יצר רושם בציבור כי ישנה בעיה בכלל מייצרי הירקות ללא-תולעים. בעקבות כך, חברת חסלט פרסמה מכתב לפיה הם עומדים בכל התקנים הן בארץ והן בתקני היצוא למדינות אירופה. 

עוד בענייני הרבנות הראשית, פורסם היום (קישור) כי "נאמני תורה ועבודה" מתכוונים לעתור לבג"ץ נגד הרבנות על כך שהם לא מפרסמים את שמות הרבנים שזכו ב"כושר" ללא עמידה במבחנים. אני תמה על עמדת הרבנות, האם הם סבורים שהם יצליחו להגן על עמדתם בבג"ץ? 

בנושא זה, אני יכול להוסיף ששמעתי מאחד מחברי הועדה שאמורים לאשר "כושר" שלפחות מאז שהוא הצטרף לועדה קיצור הדרך הזה ניתן במקרים יחסית חריגים ואך ורק לרבנים ידועים ומוכרים. מכלל דבריו אולי ניתן להסיק שאצל קודמיו זה לא היה כך, או שמא גם הוא וגם קודמיו השתדלו ככל יכולתם, אך תמיד יש יוצאים מן הכלל. אין לי ספק שבג"ץ יקבל את עתירת "נאמני", אז נחכה ונראה. 

אחד הקוראים שלח לי הבוקר את הסיפור הבא שמסכם בצורה יפה את הנושא הזה (הסיפור התרחש לפני אי אלו שנים): 

אני סיימתי את הבחינות לכושר לרב עיר, הלכתי לוועדה. היו שם כמה וכמה אנשים מבוגרים עם זקן יותר גדול משלי וכיפה בצבע שונה בתור. הם הסבירו לי שהם לא עשו את הבחינות בגלל "טרדות הזמן" (ציטוט מדוייק). נכנסו וקיבלו את הכושר לרב עיר.
אני, לעומתם, עשיתי את כל הבחינות (סיימתי בהצטיינות), נכנסתי פנימה.
הסבירו לי שמאחר ואני:
א. צעיר
ב. לא עשיתי בחינות בשחיטה וטריפות וחופה וקידושין (כי צריך רק 6 מ8 ובחרתי לא לעשות את אלה כי באותה תקופה הם היו פחות רלוונטיות לי)) לא אקבל כושר וזה למרות שאלו שלפני קיבלו כושר בלי אף בחינה.

"לכם יהיה לאכלה"

לפני זמן מה כתבתי אודות קונטרס מאת ר' איתם הנקין הנמצא בשלבי הכנה לדפוס. בשעה טובה נתבשרתי שהקונטרס צמח לכדי ספר בן כ170 עמודים ויצא לאור בהוצאת המכון לרבני יישובים בקרית ארבע. הספר, "לכם יהיה לאכלה" שמו, עוסק בנושא הבוער של חרקים ותולעים למיניהם במזון באופן כללי ובאופן מפורט גם בנושא ה"איסורים" שפרחו בשנים האחרונות כנגד אכילת תותים וקלחי תירס.

לטובת קוראי הבלוג אני מפרסם כאן, ברשותו של המחבר, את המבוא ותחילת הספר. ברשימה הקודמת שעסקה בספר זה הבאתי את הסכמותיהם של הרב מאיר מזוז והרב אביגדור נבנצאל, אני ממליץ לעיין בקובץ שלפניכם ובו תוכלו למצוא בין היתר גם את הסכמתו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ובו חידוש גדול בנושאי חרקים.

קישור

פירות משולחנו של הג"ר עובדיה יוסף

התמונה הבאה פורסמה באתר "בחדרי חרדים" (קישור) כסיקור סדר ט"ו בשבט בביתו של הג"ר עובדיה יוסף:









הוספתי לתמונה שלושה ריבועים אדומים.

הריבוע העליון זה תאנים טריות. שני הריבועים האחרים הם... תותים!



אז עבור הפעם הבאה שתשמעו מישהו אומר שראוי לבן-תורה להמנע מלאכול תאנים ותותים - אני ממליץ שתשמרו את התמונה הזאת במקום נגיש במחשב.

כשרות ירקות המוחזקים בחרקים - תגובה

בעקבות הרשימה "כשרות ירקות המוחזקים בחרקים, מאת: הרב זאב וייטמן", שלח לי הרב יואל פרידמן, ממכון התורה והארץ, את התגובה הבאה:

א. השתוממתי כשעה כשקראתי את מה שכתב הרב וייטמן. הבעיה המרכזית בדבריו של הרב וייטמן נעוצה בחיבור שבין ההקדמה וסעי' 1 מחד לשאר הסעיפים. בסעי' 1 מדובר בחרקים שמותרים באכילה, והרוצה לאכול אותם שיערב לו! (וגם בהם הפוסקים חששו מפני בל תשקצו, ואכמ"ל). אך בסעיפים שלאחר מכן מדובר בחרקים שאסורים מדאורייתא אלא שהם מותרים בדיעבד אם התערבו. ומשל למה הדבר דומה, לרוצה לאכול ב'סעודת מסורת' חתיכת חזיר טחון שהתערבה במרק. על כגון דא חוששני מהיות נבל ברשות התורה.
ב. חשוב לציין שכל הדעות המקילות שצויינו נאמרו בדרך של לימוד זכות (בבחינת מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים), ואף האגרות משה שאומר שחרק אינו ברייה מחייב בסלט כרוב בגלל בעיית הטריפסים (עי' אגרות משה, יו"ד סי' לה).
ג. אין זה נכון שבדורות קודמים אכלו את כל ירקות העלים ללא בדיקתם, אלא להיפך לרוב הפוסקים אסרו את אכילתם כי קשה היה לבדוק ופחדו שלא יבדקו כראוי, עי' פרי חדש, יו"ד סי' פד ס"ק לד; כרתי ופלתי, סי' פד ס"ק יט; בן איש חי, פ' צו סעי' כז. ובדורות קודמים רצו לאכול את החסה רק בערב פסח. בדורנו, דור העכשוויזם והאינסטנט רוצים לאכול את כל סוגי ירקות העלים במשך כל השנה ובלא להתאמץ בבדיקתם.

אינני מתכוין להתחיל ולפרסם תגובה לתגובות לתגובות וכו' מכיוון שאני חושב שעמדתו של הרב וייטמן ברורה. עם זאת רק אציין על דבריו של הרב יואל פרידמן שהטענה שדברים נכתבו בדרך של לימוד זכות, בעיני איננה טענה שעומדת בפני עצמה - כתבתי על זה כאן.

לאוהבי הדיונים על חרקים למיניהם אוכל לבשר שמכובדנו ר' איתם הנקין עומד לפרסם ספר/קונטרס בחדשים הקרובים בהוצאת "המכון לרבני יישובים" על נושא "כשרות תות השדה וקלחי התירס".

הנה שתיים מההסכמות לספר (ההסכמה של הרב מזוז פורסם בסוף השבוע ב"ספרים בלוג" יחד עם לינק לספר עצמו, הלינק מאז ירד. למען הסר ספק, את ההסכמות אני מפרסם באישור מפורש של המחבר.):

אני מניח שיהיו מן הקוראים שיראו בדבריו של הרב מזוז מעין תגובה לדבריו של הרב יואל פרידמן לעיל.

כשרות ירקות המוחזקים בחרקים, מאת: הרב זאב וייטמן

לפני כמה ימים מצאתי ברשת את הדברים (קישור) שאמר הרב זאב וייטמן, רב תנובה, במסגרת "סעודת המסורת" שאירגנו ד"ר ארי גרינספן והרב ד"ר ארי זיויטובסקי. הרב וייטמן נאות לבקשתי והסכים להעביר אלי לפרסום את תמליל הדברים - ואני מודה לו על כך. הנה הם לפניכם (ליתר אריכות וביאור בנושא זה עיינו במאמרו של הרב וייטמן בכתב העת "אמונת עתיך" בהוצאת מכון התורה והארץ - קישור. לעוד תגובות בנושא באותו כתב עת תוכלו למצוא כאן).

לכתחילה, תמהתי מה לירקות ולסעודת המסורה העוסקת במאכלים הבאים מהחי. אך במחשבה שנייה הבנתי שגם כאן חשוב מאוד לשמור על המסורת שמותר לאכול ירקות עלים, כי אינני בטוח שבעוד כמה שנים לא יינזרו גם מירקות אלו מטעמי כשרות, מחמת חשש איסור תולעים וחרקים.
לכאורה, היה ראוי להקפיד במסגרת זו לאכול ירקות עלים שלא מגידול מיוחד, כדי להעביר ולהנחיל את המסורת, שמותר לאכול גם ירקות שלא מגידול מיוחד, וכפי שנהגו בעם ישראל במשך דורי דורות עד השנים האחרונות בהן נתפתח המסחר בגידול ירקות ללא חרקים, דבר שהביא לכך שכיום שוללים את כשרותם של מטבחים ציבוריים שלא משתמשים בירק מגידול מיוחד.
עד כאן ההקדמה ומכאן ראשי הפרקים בקצרה:
1. לא כל חרק וכל תולעת אסורים באכילה. בסעיף הראשון בהלכות תולעים בשו"ע מופיע שתולעים הגדלים במים שבכלים ובבורות שאינם נובעים – מותרים, ובסעיף נוסף נאמר שתולעים הגדלים בפירות בתלוש מותרים, ובסעיף אחר - תולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה מותרים לפי שאינם רוחשים, ובסעיף נוסף - תולעים הנמצאים בדגים בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרים, וברמ"א שם כתוב שנוהגים לאכול את התולעים שבגבינות אע"פ שקופצין אנה ואנה. ואולי – הצעה לסעודת המסורת הבאה - להגיש כמנה ראשונה גבינות עם תולעים הקופצים אנה ואנה שהרמ"א מעיד שנהגו לאוכלם, ואז נוכל לדון גם בשאלת כשרותה של גבינה מתולעת, וגם בשאלה הנוגעת למסורת נוספת המובאת ברמ"א לאכול בשבועות מנה ראשונה חלבית ולהמשיך בארוחה בשרית, ולברר האם מותר לאכול אחרי גבינה מתולעת בשר או שמא היא נחשבת לגבינה קשה שצריך להמתין לאחר אכילתה שש שעות לפני אכילת בשר.
2. נקודה שניה - אינו דומה האוכל שבלולים או סרטנים במסעדה צרפתית שעובר ארבעה או חמישה לאוין מהתורה, למי שאוכלים סלט הכולל ירק שלא נבדק מחרקים אסורים, שעוברים לכל היותר איסור דרבנן, מכיוון שמדאורייתא מדובר בתערובת והאיסור בטל ברוב ההיתר. ואם יש איסור הרי הוא מטעם איסור דרבנן, שבריה איננה בטילה.
3. לגבי איסור ברייה - יש רבים הסבורים מנימוקים שונים ומגוונים שאין לחרקים הזעירים בהם אנו דנים גדר בריה - דבר שלא ניכר בברור ובקלות לעיניים איננו נחשב לבריה (אגרות משה, מנחת שלמה), חרק שאיננו מוכר כיצור עצמאי אלא בחיבורו לירק ותמיד הוא מופיע עליו איננו נחשב לבריה (משכנות יעקב), דבר שנפש אדם קצה בו איננו חשוב לבריה (כתב סופר, ערוך השולחן), שרצים שאינם אסורים מתחילת בריתם אלא רק לאחר ששרצו אינם נאסרים מטעם בריה (כרתי ופלתי, פתחי תשובה, ערוך השולחן, אגרות משה, מנחת שלמה). דבר שאין לו כל חשיבות עצמאית אין דין בריה (מנחת שלמה), ולגבי טריפסים וחרקים אחרים בגודל דומה ניתן לומר גם שדבר שלעולם אין מציאות שילקו על אכילתו אינו יכול להיחשב לבריה, ומכיוון שאי אפשר ללקות על אכילת טריפסים, מכיוון שאין אפשרות מחמת גודלם המזערי לאוכלם כדרך הנאתן.
4. פוסקים אחרים (רבנו שמשון והרשב"א וכן פסק הכרתי ופלתי) סבורים שגם אם נחשב לבריה – בטל ב960. ואחרים מעירים שאף שבריה לא בטילה הרי שבמקרה והיא פוגמת את התבשיל או הירק היא כן בטלה ב60.
5. כל זה בדיעבד אם נתערב, שייתכן וגם איסור דרבנן אין לנו כאן, אך לכתחילה ההלכה מחייבת במקרים בהם הירק מוחזק בתולעים לבודקו היטב ולא לסמוך על ביטול איסורים. ולעניין זה, אין חובה לבדוק בזכוכית מגדלת או ע"י מומחים. חרק שלצורך זיהויו נדרשת הגדלה בעזרת מכשיר – לא נאסר. אף שיש חובת בדיקה אין חובה להביא את הירק הנבדק למומחה או לבעל חוש ראיה חד במיוחד. וכל מי שבדק בדיקה אנושית פשוטה יצא ידי חובת בדיקה ואם לא מצא מותר לו לאכול את הירק שבדק והתורה לא ניתנה למלאכי השרת.
6. להשלמת חלק זה נביא את בעל האגרות משה שמדגיש שאין למהר להוציא לעז על הראשונים שאכלו איסורים, ושיש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העם והציבור שעד לאחרונה לא דקדקו בדבר. ואת הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה שכותב ש"לא מסתבר שהראשונים כמלאכים ח"ו נכשלו בזה, כי לא ברור כלל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי". ואת דברי ערוך השולחן האומר: "המון בית ישראל אינם מדקדקים ואוכלים מכל הבא בידם כשאינם רואים להדיא המילבין וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה".
7. ואחרי כל מה שאמרתי אני רוצה להדגיש שבכל הדברים שנמצאים תחת אחריותי הכשרותית אנו לא סומכים על ההיתרים והקולות הללו ואנו משתדלים להגיע לרמה גבוהה ביותר של ניקיון לפני מתן ההכשר. העיקרון הוא להגיע לרמת נקיות כזו שמוציאה את הירק מחזקת נגוע והוא נחשב לירק שחזקתו נקי שמותר לאוכלו ללא בדיקה.
8. אדגים את הדברים ממה שנעשה לגבי כרובית וברוקולי של חברת סנפרוסט. הירקות הללו גדלים בשטח פתוח אך במהלך כל הגידול יש פיקוח על השדות של מכון התורה והארץ בגוש קטיף על מנת להבטיח שהשדות מטופלים באופן שהם יהיו ללא טריפסים וחרקים.
9. לפני הקטיף נעשות בדיקות מדגמיות שבה לוקחים מאות ראשי כרובית וברוקולי מכל רחבי החלקות הנקטפות כדי לוודא שהן נקיות. המטרה היא להגיע לכך שחלקה בה נמצא בבדיקת המדגם עשרה או יותר ראשים נגועים מתוך מאה לא תיכנס לעיבוד במפעל.
10. במפעל עצמו עוברים הכרובית והברוקולי ניעור, הרקדה ושטיפות מסיביות בג'קוזי ובאופן שמוריד חלק ניכר מאוד מהנגיעות שבכל אופן נכנסה.
11. לאחר העיבוד – נערכים בדיקות מדגמיות גדולות מאוד של מאות ק"ג על מנת לוודא שהתוצרת אכן נקייה.
12. המצב הסופי הוא שהסיכוי שבפרח כרובית או ברוקולי יימצא טריפס או חרק הוא אחד לכמה מאות.
13. מצב זה טוב יותר מהרבה מאוד חברות המשווקות ירקות המוגדרים כמהדרין וכללא חרקים.
14. ודבר אחרון שחשוב מאוד לזכור בדוננו בסוגיה זו הוא שחמירא סכנתא מאיסורא וגם על הרבנות וגם על החברות מוטלת אחריות כבדה לשלום הציבור ולבריאותו, ועל כן הם צריכים להיזהר מלגרום לכך שהחקלאים ירססו במידה מוגזמת ובאופן שמסכן את בריאות הציבור ושלומו.

כושרות, בישול גויים ולימוד זכות

השבת בבתי הכנסת ברחבי הארץ חולק יחד עם עיתוני בית הכנסת כמין סימניה של ארגון כושרות (ניתן לראות כאן). בסימניה יש פירוט של ההבדלים שבין כשרות רגילה וכשרות מהדרין (שנקרא אצל אנשי כושרות: רמת כשרות גבוהה), עם הסבר של כשלוש שורות על כל סעיף המסביר עקרונית מה ההבדלים. באופן כללי, ניתן לומר שהסימניה יכולה להיות מועילה למי שמכיר את הנושאים המדוברים. מי שאינו מתמצא בעניין לא יפיק הרבה תועלת מהסימניה, ומן הסתם גם לא יחפש אחר ההרחבה המצויה באתר האינטרנט (החדש, עד כמה שידוע לי) של הארגון (ראו כאן).

[לפני שנכנס לעניינים מעט יותר מהותיים, יש להעיר על תקלה רבתי שיצאה מתחת ידיהם של אנשי כושרות, שלא ברור כיצד עברה את עיני המגיה. בנקודה הראשונה בסימניה יש שאלה: "מי נותן את ההכשר ובאיזו רמה?" התשובה היא כך: אם זו רמת כשרות גבוהה - נותן הכשרות הוא "רבנות מהדרין או בד"ץ מוכר", אם זו רמת כשרות רגילה - נותן הכשרות הוא "רבנות בכשרות רגילה או בד"ץ לא מוכר או גוף שנפסל ע"י הרבנות". רק בהערה הם מציינים: "ודאי שבמקום בו אין כלל השגחה או תעודת כשרות - אין לאכול בו".
אני מאד מקווה שזה היה רק פליטת קולמוס ולא יותר מזה, כפי שכתב פעם מו"ר הרב יהושע בן-מאיר (קישור) על מקרה דומה: "בכדי למנוע לעז על ראשונים ובזיון ת"ח הכשילו הקב"ה בדבר דזיל קרי ביה רב הוא, ואפילו הצדוקים מודים בו. יצא נוסח העוקר ל"ת שבתורה, וכדי בזיון וקצף."]

כעת לעניין מעט יותר מהותי. אחת השאלות בסימניה היא "האם יהודי מבשל או גוי?", בהערה המסבירה את התשובה נכתב כך: "אם יהודי מדליק את האש וגוי מבשל: לאשכנזים די בהדלקת האש ע"י יהודי - מותר לאכול. לספרדים המקפידים שרק יהודי יבשל - אין לאכול שם והכלים טרפים."

גם בהרחבה המופיעה באתר של ארגון כושרות נכתבו דברים דומים:
שלפי מרן בשלחן ערוך וכך היא ההלכה לבני עדות המזרח לא די בהדלקת האש בלבד אלא צריך שגם ישראל יבשל את המאכלים... האמת היא, שלצערנו, בהרבה מאד מקומות אין הקפדה על בישול ישראל לפי מרן. רבנויות מסוימות, בכל מקום שיש בהן הכשר רגיל, מורות למשגיחים להקפיד על בישול ישראל רק לפי הרמ"א.

כידוע הג"ר עובדיה יוסף דן בנושא זה בתשובה ידועה. את דבריו הוא פותח במילים "ונראה ללמד זכות על הנוהגים להקל בדבר " אך לבסוף הוא מסכם כך (שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן נד ):
גם הספרדים ובני עדות המזרח יש להם על מה שיסמוכו להתארח ולאכול בבתי מלון ובמסעדות הכשרים על ידי השגחת הרבנות המקומית, אף על פי שהטבח שמבשל התבשילים הוא גוי, כיון שישראל הוא המשגיח על הכשרות מדליק בעצמו את האש של תנורי הבישול והאפיה. (ואם כיבו את האש, צריך להזהר שישראל יחזור וידליקנה). והמחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה.

כושרות משום מה אינם רואים לעצמם צורך להביא את דבריו של הרב עובדיה יוסף בעניין זה. זאת, על אף שהרב עובדיה לא כתב את הדברים לפלפול בעלמא אלא הנהיג כך למעשה ברבנות תל-אביב בשעה שהיה רבה של העיר. בעקבותיו קבעו במועצת הרבנות הראשית שכשרות רגילה יכולה להסתמך על שיטת הרמ"א בבישולי גויים גם לספרדים.

חבר טוב, מהקוראים הקבועים של הבלוג, פנה פעם עם שאלה זו לארגון כושרות ושם השיבו לו שכיוון שהג"ר עובדיה יוסף כתב את הדברים רק כלימוד זכות אין לסמוך על זה לכתחילה.

לפני כמה חדשים כתבתי כאן על כשרות התותים. בתגובה לדבריי כתב הרב יהודה עמיחי כדברים האלה (קישור):
אפשר אולי ללמד זכות על מי שאכל, כדרכו של בעל ערוך השלחן המלמד זכות על כל אחד מישראל, אולם ברור שאם אפשר להגיע למצב שלא צריך ללמד זכות אלא אפשר לאכול לכתחילה ולמהדרין הרי שעדיף טפי. ובכך אפשר לראות את דרכו של מכון התורה והארץ, שרוצה להביא את עם ישראל למצב של לכתחילה ולא ללמד זכות.

דבריו של הרב יהודה עמיחי מכוונים לדברים הללו של ערוך השלחן (יורה דעה סימן ק סעיף יג):
ודע דבכל המדינות הידועים לנו בימות הקיץ הרחש מצוי בכל מיני מאכל וביחוד אלו הנמלים הנקראים מילבי"ן מצויים הרבה בכל מיני קמח ובכל מיני גרויפי"ן וכמעט שא"א להמלט מזה ובודאי הזריזים מדקדקים בכל האפשר להמלט מזה ועדיין כולי האי ואולי וק"ו כל המון בית ישראל שאינם מדקדקים ואוכלים מכל הבא בידם כשאינם רואים להדיא המילבין וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה ולא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי וראוי לחפש זכות וכבר נתעוררו גדולים בדורות שלפנינו להמציא זכות בענין הגדול הזה ונבארם בס"ד מה שהם אמרו ומה שנראה לענ"ד:

בזמנו כשהגבתי לדבריו של הרב עמיחי כתבתי שיש עוד נושא אחד שאתייחס אליו בעתיד, והנה הגיע הסימניה של כושרות כדי להזכיר לי את חובתי.

האם זה שרב פלוני כותב בלשון של לימוד זכות, זה אומר בהכרח שלא ניתן לסמוך על ה"היתר" שלו?
קשה לי מאד לקבל הנחה כזו. הרי הרב עובדיה לא כתב בסיכום דבריו בלשון "המקיל יש לו על מה לסמוך וירא שמיים יחמיר." כך גם בדברי ערוך השלחן הוא איננו כותב שראוי להמנע מלאוכלם או אפילו שהוא עצמו נמנע מלאכול, וכך גם משמע מדבריו בסימן פד סעיף סד:
ודע דכל מיני קמחים המונחים בחנויות בקיץ בודאי יש בהם מילבי"ן ואין שום תקנה לזה דלהניחם בתנור חם אי אפשר ולחם הוא חיי נפש ולכן עכ"פ יזהרו לראות אם יש בהם מילבי"ן אם לאו
כלומר, על אף שלא ניתן להמנע מאותם תולעים ערוך השלחן איננו כותב להמנע כמה שאפשר מאכילת לחם.

כשרות התות - עוד על דעת הג"ר שלמה עמאר

לפני שכולם יתחילו לשלוח לי מיילים על עניין התותים מחדש, הנה מה שפורסם באתר מחלקה ראשונה:

הרב הראשי לישראל, שלמה עמאר, מבהיר כי בניגוד לפרסומים בעיתונות מעולם לא התיר אכילת תותים, וכי העיתונאי ששמע את השיחה לא הבין את הדברים כראוי.
בראיון חג השבועות למוסף "עונג שבת", שיתפרסם בגיליון הקרוב של השבועון "יום ליום", הסביר כי אמר כי אם היו בתותים רק תולעים שאינן נראות בעין בלתי מזוינת, היה מקום להקל באכילתם, אולם בתותים יש תולעים הנראות לעין, ולכן אסור לאוכלם.
"לא עלה על דעתי, חלילה, לחלוק על האיסור שבאכילת תולעים הנראים!", אמר הראשון לציון בנחרצות, "זו הטעיה שאינה אמת". בניגוד לנכתב באותה ידיעה ולפיה "העביר הרב הראשי שיעור בנושא ההיתר לאכילת תותים", מספר הרב כי שיעורו כלל לא התמקד בתותים. "בשיעור עסקתי בתוכנה של תשובה הלכתית אותה כתבתי לאחרונה. באותה תשובה לא דיברתי כלל על התותים. עסקתי רק בדינן של תולעים שאינן נראות! כתבתי כדעתם של רבים מגדולי ההלכה בדורנו ובראשם מרן מאור ישראל (הרב עובדיה יוסף, ע.י.) שאין בהן איסור, ובעיון ההלכה חידשתי שיתרה מכך - הן אינן נחשבות כלל בדין תולעת!".
לדברי הרב עמאר, בין הדוגמאות שעלו בשגרת הלשון של הדברים הייתה גם זו של התותים, שאם יש בהם תולעים שכאלו לא הן האוסרות את התותים, אולם לא הייתה התמקדות בהן כ"חידוש" או אפילו "פסק" מחודש. "על-פי מה שהתברר על-ידי המומחים, שעוסקים בחלק הטכני של ההתבוננות בתולעים, הרי שכיוון שבתותים המציאות היא שיש גם תולעים שכן נראות לעין רגילה בהתבוננות טבעית, בלי מכשירים, לכן יש להיזהר בהן מאוד כדין כל אכילת תולעים שנאסרה בתורה, ואם אין אפשרות לנקות מהן את התות בוודאי שאין לאוכלו", דברי הרב עמאר.

כשרות התות - דעת הג"ר שלמה עמאר

לא יכלתי לבקש יותר.
בסוף שבוע שעבר, הודיע הראשון לציון, הג"ר שלמה עמאר, שהוא איננו רואה בעיה באכילת תותים ושאין מקום לחשוש לתולעים על התותים. עפ"י הידיעה שהתפרסמה השבת במקור ראשון (ושהיום התפרסמה בכל אתרי האינטרנט):
הרב עמאר קבע שדי להשרות את התותים במים, לשטוף והסיר את החלק העליון כדי לאכול את הפרי.
הנימוק שהובא הוא:
התורה אסרה על אכילת שקצים ורמשים שנראים בעין בלתי מזויינת ולא אסרה על חרקים שנראים רק במיקרוסקופ.

האתר כיפה (קישור) ביקש את תגובתו של הרב יהודה עמיחי לדברי הראשון לציון, ולדבריו:
הרב עמאר לא קיבל את הנתונים המלאים באשר למצבם של התותים והחרקים המצויים בהם, ועל-כן האיסור על אכילת התותים כפרי שלם נותר בהינו.

אני רואה צורך להוסיף, שאני ער לכך שהרב יהודה עמיחי נחשב לבקי גדול מאד בנושא זה, ובהחלט ייתכן שבעוד שנה או שנתיים כולנו נודה שהוא צדק. עם זאת, אני חושב שצריך להיות ברור לכל אחד שזה לא נכון לפרסם איסור לרבים מבלי לפרסם גם תיאור ופירוט מדוייק של ממצאים יחד עם משא ומתן הלכתי בפני העולם הרבני בפרט ובפני הציבור בכלל. לכן, אני שמח מהידיעה אודות דברי הרב עמאר, לא רק בשל ההיתר אלא יותר בשל האמירה האומרת שמי שרוצה לאסור צריך להוכיח לכל העולם שהוא צודק ושבאמת יש טעם לאסור.

עוד בנושא כשרות התותים:
- כשרות תות שדה - מחפש מעט שפיות...
- התות והשפיות - תגובה מאת: הרב יהודה עמיחי
- התות והשפיות - תגובה לתגובה

התות והשפיות - תגובה לתגובה

ראשית, להווי ידוע שכפי שפורסם כבר עשרות פעמים מעל במה זו: דברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

כעת ניגש לעניין. מספר הערות שלי על דבריו של הרב יהודה הלוי עמיחי בעניין כשרות תותי השדה.

א. אינני יודע מה ביקש הרב עמיחי להראות מהקישור שהביא לעלון של הרב לאנדאו בני ברק. בעלון זה (שהתפרסם לקראת ט"ו בשבט התשס"ט - שיא עונת התותים) כתוב שמותר לאכול תותים שעברו בדיקה מדגמית. אני הכרתי את העלון הזה בטרם כתבתי את הרשימה בנושא התותים והתלבטתי אם להביא אותו לחיזוק לדבריי. בודאי שאינני רואה כיצד זה מחזק את דבריו של הרב עמיחי.

ב. מכון התורה והארץ פרסמו את עניין התותים לפחות בשלוש במות ברשת. בהתחלה כפי שכתב הרב עמיחי רק בבמות קטנות יחסית. לאחרונה הם התראיינו בנושא גם לאחד מאתרי האינטרנט הפופולאריים ביותר בארץ. כל זאת, מבלי שפורסם כל מחקר מקיף בנושא ומבלי להסביר דברים מינימליים לציבור כדוגמת מה נשתנה בחמש השנים האחרונות וכד'. את כל זה כתב הרב עמיחי בתגובתו וחוץ מהניסוח אין אף תוספת שלי.
אני אמנם רב צעיר, אך לעולם לא יעלה בדעתי, לדוגמא, להוציא הודעה לקהילה שלי, שמהשבת הבאה אנו נשנה את אחד המנהגים בקהילתנו, מבלי לתת אפילו הסבר מינימלי. לרוב אני מקבל ביקורת בנפש חפיצה (וזה גם אחת המטרות המוצהרות של הבלוג הזה - קבלת ביקורת), אך הפעם לדעתי על אנשי המכון לבדוק את עצמם היטב לפני שהם מפנים את הביקורת אלי.

ג. לצערי, הרב עמיחי לא התייחס כלל לפער שיש לכאורה בין הגורמים המקצועיים הטוענים שניתן לראות את התולעים בעיניים לבין הציבור שמעולם לא חזה בתולעים אלו. אני חושב שזה חידוש גדול להגיד שיש חרקים הנראים לעין ולכן הם אסורים, אך הציבור לא יוכל לראותם בעיניו ולבדוק בעצמו את הימצאותם. [לענ"ד אין להשוות את העניין כלל לירקות עלים. כל אחד שגדל בבית שצרכו ירקות עלים לפני עידן חסלט יודע שעקרת הבית הממוצעת היתה מוצאת חרקים על כמעט כל סוגי ירקות העלים (ומי שצורך כמויות גדולות של ירקות חסלט יודע שגם שם לפעמים ניתן למצוא אי אלו יצורים). מה שאין כן בתותים שאינני מכיר אף עקרת בית שמצאה באופן תדיר, או אפילו באופן נדיר, חרקים]. ככלל, מוזר בעיני לטעון שיש כיום על התותים נקודות חומות הנראות לעין שלא היו בעבר, ושרק מעטים מאד בציבור (הדתי והלא-דתי, היהודי והלא יהודי) הבחין בכך.

על עניין "לימוד הזכות" שהזכיר הרב עמיחי, אתייחס במועד אחר.

לסיכום העניין הזה, מבחינתי, אני ממליץ לקוראים לעיין גם בדיון מרתק שפורסם ב"המעיין" טבת ה'תשס"ז - קישור (פורסם כתגובה למאמר הזה מגליון תשרי ה'תשס"ז). זכור הרב "מענה לשון" לטוב, שהפנה אותי למאמרים אלו.

התות והשפיות - תגובה מאת: הרב יהודה עמיחי

אחד מעובדי מכון התורה והארץ ביקש מהרב יהודה עמיחי להגיב לדברים שכתבתי כאן בעניין תולעים בתותי השדה. להלן תגובתו כפי שהועברה אלי. תגובה קצרה שלי לדבריו תתפרסם בעז"ה ביום ראשון בערב.

שלום וברכת ד'
קיבלתי את דברך בעניין המאמר של "הרב הצעיר". אינני יודע מיהו הרב הצעיר, ומהם דעותיו ומחשבותיו. אולם זאת ידעתי שהציניות וחוסר היושר מככבים בדברים, האמירה כאילו מכון התורה והארץ כעת פירסם על התותים שהם אסורים, הם למיטב שגגה, שהרי כבר בניסן תשס"ח (למעלה משנה) בתשובה לשאלה באתר ישיבה (קישור) מופיע כתשובה לשאלה שאין לאכול תותים. לאחר מכן במשך השנה יש עוד תשובות בעניין איסור אכילת התותים. כך שלומר שרק כעת מכון התורה והארץ פרסם לאסור זה במקרה הטוב שגגה ובמקרה הרע ציניות חצופה ולשון הרע.
מאז שהתגלה נושא החרקים בתות השדה (לפני כשנה וחצי) כל גופי הכשרות פרסמו לאסור אכילת תותים, ואפילו הורידו הכשרים ממוצרים מסוימים שהכילו תות שדה. כולל הרב לאנדאו בני ברק וכן העדה החרדית, שארית ישראל, חב"ד, הרב וויא שליט"א, ואפילו הרבנות הראשית לישראל הביאה הודעה זו בשם העדה החרדית.
מכון התורה והארץ לא פירסם את הדבר ולא הפיץ, לא בחוברות "אמונת עתיך" ולא בספרים וכנסים, אומנם כאשר נשאלנו ענינו שלצערנו אין לאכול תותים אלא בדרכים מסוימות (קילוף, חיתוך, ריסוק וכדו') דבר שמוריד מאד את הטעם וההנאה מאכילת התות.
מכון התורה והארץ רואה את עצמו כגוף שבא לעזור לחקלאים ולצרכנים לשמור את מצוות התלויות בארץ. ותפקידו למצוא פתרונות מעשיים ויישומיים. לפני כשנה וחצי כשהתגלה עניין החרקים בתות שדה החלו לעבוד על נסיון לפתור את הבעיה על הדרך ההלכתית הטובה ביותר, ואנשי המחקר והחקלאים החלו לעלות רעיונות כיצד להתמודד אם השאלה החדשה. במשך השנה נעשו נסיונות רבים, והושקעה מחשבה הלכתית וחקלאית כיצד להתגבר על התופעה החדשה.
לשאלת כתב yent שפנה בתחילת מאי, הובהר לו שמכון התורה והארץ אוסר לאכול את התותים הללו, וכמו כן כבר צויין כבר אז בכתבה שיש נסיון לפתרון של הבעיה - קישור.

ב"ה לאחר זמן מה התגלה הפתרון כיעיל, וב"ה מכון התורה והארץ זכה שוב להביא לציבור הרחב אפשרות לאכול תותי שדה כשרים למהדרין.
לגבי השאלה ההלכתית אינני חושב שאינטרנט הוא מקום לברורים הלכתיים. בכל אופן אין חולק וגם מכון התורה והארץ מסכים עם דברי הראשונים והאחרון וכפי שכנסם הראשון לציון הגרע"י שליט"א שחרק שלא רואים בעין אין לאסור, אולם מה נעשה שהחרקים המדוברים נראים בעין כאשר הם עוברים ממקום למקום, אמנם כשהם מוסתרים, אפשר לראות אותם כנקודה חומה, אולם לא להבחין בהם כבעלי חיים בעלי רגלים וידים, אולם בשעה שהם זזים ממקום למקום אפשר לראות אותם, (כאותה כנימה, המכוסה ולא זזה, ורק בתנועה היא ניכרת), ועל כן דינם כדבר שנראה לעין ואין להתיר אותם באכילה. אפשר אולי ללמד זכות על מי שאכל, כדרכו של בעל ערוך השלחן המלמד זכות על כל אחד מישראל, אולם ברור שאם אפשר להגיע למצב שלא צריך ללמד זכות אלא אפשר לאכול לכתחילה ולמהדרין הרי שעדיף טפי. ובכך אפשר לראות את דרכו של מכון התורה והארץ, שרוצה להביא את עם ישראל למצב של לכתחילה ולא ללמד זכות.
השאיפה להתעלות היא הדרך הנכונה ולא להעלים עין ממה שאנו יודעים.
על כן לדעתי צריך להודות לכל מי שעסק ועוסק בשאיפה להתקדמות ולהטהרות ולהביא לעם ישראל מפירות הארץ הקדושה והטהורה.
בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ

כשרות תות שדה - מחפש מעט שפיות...

לפני שבועיים, ימים אחדים לפני חג הפסח פרסמו מספר גופים שאסור לאכול תותים. לא ראיתי שום דיון הלכתי כלשהוא בנושא מפורסם לאחרונה, אך מכון התורה והארץ העבירו הודעות בנושא לאתר YNET והרב שמואל אליהו הגיב גם כן בנושא - הנה הקישור לידיעה בYNET יהדות.
היום פורסם באותו אתר (קישור) ידיעה האומרת שמכון התורה והארץ נותנת הכשר לתותים שגדלו באופן מיוחד שאין בו תולעים.

מעבר לציניות שבדבר שהגוף שפרסם את האיסור בתזמון מעט מוזר (בימים האחרונים של העונה) מפרסם מיד לאחר מכן שיש לקנות רק מחברה מסחרית מסויימת, הייתי מצפה למעט תוכן הלכתי - על מה מבוססת ההודעה האוסרת? האם לדעת מכון התורה והארץ יש להסיר את תעודות הכשרות ממסעדות המגישות תות שדה?

למי שלא מכיר את הנושא, הנה שתי מקורות שכדאי להכיר (ההדגשות שלי):
א. תשובת הג"ר משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן ב):
שמעתי איזה אנשים אמרו בשמי איזו סברה בעניין התולעים הקטנים שנודע שנמצאים בהרבה ממיני הירקות. והנה ידוע שלא אמרתי בזה שום הכרעה. ולהיפך דעתי נוטה יותר להקל, וכמו שהזכרת בשאלה, שאתה ובני הרה"ג מוהר"ר שלו' ראובן שליט"א כתבתם לי, שאפשר שדבר שלא נראה למעשה להדיא לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה שלא תיבטל בתערובת כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ק', וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השולחן סימן ק' סעיפים י"ג - י"ח, או שאפשר לסמוך על דעת הסוברים שבריה בטלה בקרוב לאלף, או שבריה שאינה קיימת לעולם בעין בפני עצמה והיא נדבקת בתערובת וא"א להפרידה משם - בטלה, או משום שרבנן לא גזרו שבריה לא תיבטל בדבר מאוס שנפשו של אדם קצה בו.
וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם. ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה זה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים.

ב. תשובת הג"ר עובדיה יוסף (שו"ת יחווה דעת חלק ו סימן מז):
האם יש איסור בתולעים הנמצאים במים או בפירות גם כשאינם נראים לעין כלל, אלא רק על ידי מיקרוסקופ?
תשובה: הדבר ברור שכל מה שאסרה תורה בדברים התלויים בבדיקה על ידי ראיה, אינם אלא על ידי ראיה טבעית, כי האדם יראה לעינים, ולמראה עיניו ישפוט, אבל לא על ידי ראיה במיקרוסקופ וזכוכית מגדלת. ולכן תולעים שאינם נראים לעין כלל, אין בהם שום איסור, אע"פ שנראים הם ע"י זכוכית מגדלת ומיקרוסקופ...
בסיכום: תולעים הנמצאים במים ובפירות שאינם נראים לעין כלל, אלא רק על ידי מיקרוסקופ, אין בהם שום איסור כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

גם הג"ר שלמה זלמן אוירבך מסכים לעיקרון שדבר שאינו נראה לעין אינו בכלל איסור תולעים, והוא גם מוסיף (שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן סג):
גם לא מסתבר שהראשונים כמלאכים ח"ו נכשלו בזה, כי לא ברור כל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי

אם יש ביד מי מהקוראים מאמר הלכתי המסביר את הודעתיהם של מכון התורה והארץ, אשמח לקבל ולפרסם.