במה יוסף טעה כשרושש את העם המצרי?

הרב זקס, בספר "אני מאמין" (פר' מקץ), מבקר את יוסף על כך שהפך את המצרים להיות עבדים למלך ובעצם חייב אותם למכור את כל רכושם למלך.

גם הרב יהודה הרצל הנקין, בספרו "מהלכים במקרא" (פר' מקץ), מבקר על כך את יוסף.


אך בואו נשאל רגע, מה הנקודה בה טעה יוסף? מה בדיוק הוא היה צריך לעשות אחרת? האם הוא היה צריך לחלק בחינם את המזון? מנקודת מבט קפיטליסטית ברור שלא. לאנשים שמקבלים דברים בחינם אין תמריץ לחסוך או לצרוך רק את הנצרך מצדם.

ואולי הטעות היא שיוסף כנראה אסף את המזון בשנות השבע בחינם, בגזרת המלך, וכשהגיע הזמן לחלק את המזון הוא גבה על זה כסף. זה נראה לא הוגן לחלוטין. אך במבט שני, גם אם יוסף היה קונה את המזון בשנות השבע ברור שהמחיר היה נמוך בהרבה מזה שבו הוא נמכר בשנות הרעב.

זאת ועוד, שאין למדינה כסף משל עצמה. אם יוסף היה קונה את המזון בשנות השבע, התקציב לכך היה צריך להגיע מאן שהוא. הפתרון הנח הוא כמובן העלאת מסים. כלומר, גם אם יוסף היה קונה, הכסף שהוא היה משלם היה מגיע מכיס אחד של המוכר וחוזר ונכנס לכיסו השני.

אז האם יש מדיניות אחרת שיוסף היה יכול לעשות כדי לא לרושש את העם המצרי?

מחשבה לפרשת מקץ - השבת הכסף

פעמיים האחים מתייצבים בפני יוסף על מנת להביא אוכל חזרה למשפחתם בארץ כנען. בשני הפעמים יוסף מצווה לאשר על ביתו להשיב על כספם של האחים לאמתחותיהם. 

בפעם הראשונה (בראשית מב):

(כה) וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן: 

בפעם השניה (בראשית מד)

(א) וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ: 

אך בעוד שבפעם הראשונה, הכסף משחק תפקיד בעלילת הסיפור בהמשך: האחים מוצאים את הכסף ושואלים את עצמם בחרדה "מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" ועוד, בפעם השניה לכסף המושב אין בכלל מקום בעלילת ההמשך. הכסף השני לא מוזכר שוב בהמשך הפרק, ולא ברור מה היה תפקידו בסיפור. השבת הכסף בפעם השניה אינה מקדמת את הסיפור בשום צורה. 

נראה שזה מה שהביא את הרמב"ן ואחרים להגיע למסקנה שבניגוד לפעם הראשונה בה הכסף הושב ללא ידיעתם את האחים, בפעם השניה זה נעשה בידיעת האחים (רמב"ן בראשית פרשת מקץ פרק מד פסוק א):

"ושים כסף איש בפי אמתחתו - לדעתם, כי אמר להם ידע אדני כי עשה לכם חמס ויבקש להטיב לכם, שאם עשה זה כפעם הראשונה שלא לדעתם, היה להם התנצלות בגביע שנעשה בו כאשר נעשה בכסף, אבל היה לדעתם, וידעו בכסף כאשר ידעו במשא, כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת. ואם היה שלא לדעתם, אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון, ולא יתכן כן בגביע, ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו: "

לדברי הרמב"ן השבת הכסף בפעם השניה נעשה בגלוי כדי לפצות את האחים על האופן בו נהג בהם יוסף, כך שייפרדו ממנו בהרגשה טובה. עם זאת, יש לציין שקשה למצוא במילות הפסוק עדות לכך על ההבדל בין הפעם הראשונה, שהיה שלא מדעת האחים, לבין הפעם השניה, שהיתה מדעת האחים. 

רבי יצחק אברבנאל חולק בזה על הרמב"ן, וסובר שגם בפעם השניה השבת הכסף היתה שלא מדעת האחים (אברבנאל בראשית פרק מג):

"עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים עוד נשאר ספק בלבו האם היה להם אהבה עם בנימן או אם היו עדין שונאים את בני רחל אמו ולכן רצה להביא את בנימן בפרט בנסיון הגביע לראות אם ישתדלו להצילו. אבל חשש עם זה אולי יחשבו אחיו שהיה אמת שבנימן גנב את הגביע כמו שרחל אמו גנבה את התרפים לאביה. ואולי מפני זה יאמרו הנפש החוטאת היא תמות ולא ידרשו בעדו בכל כחם לא לשנאתם אותו כי אם לבשתם מרוע המעשה. הנה מפני זה צוה יוסף לשום עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כלם שבזה יכירו הם שלא היה האשמת בנימן ורשעתו כי אם מעלילת האדון ובידיעתם זה אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבודתו יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתודע אליהם וייטיב עמהם כמו שעשה אבל אם המה יעזבוהו לעבד יודע שעדין המה עומדים במרדם ויתהפך להם יוסף לאויב והוא ילחם בם הנה התבאר צורך נסיון ענין הגביע ולמה היה בפרט בנימן ולמה הושם כספם באמתחותם והותרו בזה השאלה הג' והד'. וז"ש מלא את אמתחות האנשים אוכל כאשר יוכלון שאת ר"ל שלא יתן בשקיהם הבר במדה במשקל ובמשורה אלא שימלאו אותם בר בלי מדה כל מה שיוכלון שאת ושישימו כסף איש בפי אמתחתו רוצה לומר כל הכסף שהביאו אם כסף המשנה ואם כסף שברו הכל ישים באמתחותיהם. וכפי דרך הרמב"ן ראוי לפרש שהיה הבר נתון אליהם דרך חסד על עמלם ועקב המנחה אשר הביאו לאדון הארץ. ולכן הושב כספם מדעתם ואת גביע האדון המיוחד לו שהיה שותה בו תמיד ישים באמתחת בנימן עם כסף שברו המונח שמה מדעתו. אבל כפי מה שביארתי למעלה הכסף גם כן היה מבלי ידיעתם לאותה סבה שזכרתי. "

לדברי אברבנאל, הסיבה להשבת הכסף בפעם השניה היתה כדי שהאחים לא יחשדו בבנימין שבאמת גנב את גביע יוסף. ברגע שהם ראו את כספם באמתחותיהם, הם היו צריכים להגיע למסקנה שמשהו כאן לא כשורה. 

בעל החלומות

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

החלוקה בין פרשות וישב ומקץ הוא בין סיפור כשלון לסיפור הצלחה. גיבורם של שתי הפרשות הוא אותו אדם – יוסף, ואף על פי כן קשה לקבל שמדובר באותו אחד.

יוסף של פרשת וישב הוא כשלון מוחלט. כל דבר שבו הוא נוגע וכל דבר שהוא מנסה לעשות נכשל כשלון חרוץ. הוא מספר על חלומותיו לאחיו ולאביו – כועסים עליו, הוא בא לראות את שלום אחיו – הוא מוצא את עצמו בתחתיתו של בור ולאחר מכן נמכר מיד ליד כעבד, כשסוף סוף הוא חושב שהוא הגיע למנוחה כאחראי על ביתו של שר הטבחים – הוא מוצא את עצמו בבית האסורים על לא עוול בכפו, כשהוא מתחיל להצליח ומתווה איזו תוכנית לצאת מבית האסורים ע"י עזרתו של שר המשקים – התורה מבשרת לנו "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". מבנו בכירו של יעקב אביו בתחילת הפרשה, הוא מגיע לעבד שיושב בבית האסורים המצרי בסוף הפרשה.

לעומת זאת, יוסף של פרשת מקץ הוא הצלחה מטאורית. הוא מתחיל את הפרשה כעבד בבית האסורים, כהרף עין מוצא את עצמו מייעץ למלך ומיד אחר כך מתמנה למשנה למלך. כמשנה למלך הוא מצליח להתוות תוכנית שיגרום לאחיו למלא אחר מבוקשו לראות את בנימין, והוא מסיים את הפרשה כשאחיו מרגישים כנועים לו. [במאמר מוסגר נוסיף שזו כנראה הסיבה לסיום המשונה של פרשת מקץ "ואתם עלו לשלום אל אביכם" – אמצע דו השיח בין יוסף ליהודה. מכיוון שזו נקודת השיא בסיפור הצלחתו של יוסף].

זה לא מקרה ששני הסיפורים של יוסף, הכשלון וההצלחה, נסובים סביב חלומות. יוסף הוא חולם, דרכם של חולמים הוא שיש בידם להגיע להצלחות יוצאות דופן אך גם לכשלונות צורמים. די אם נזכיר חולמים כמו שמעון פרס או מרתין לותר קינג ג'וניור כדי לעמוד על השינויים העצומים, להצלחה ולכשלון, אליהם מסוגלים להוביל חולמים.

יוסף מכונה ע"י חז"ל יוסף הצדיק. זאת, בעקבות עמידתו בנסיון אשת פוטיפר. אך נראה שיש קשר הדוק בין היותו בעל החלומות לבין היותו הצדיק. בניגוד למנהיג מעשי הזקוק להיות קשור למציאות, פן חלומותיו יובילו לכשלונות נוראיים, המנהיג הרוחני יכול להרשות לעצמו לחלום. לא רק שהוא יכול להרשות לעצמו לחלום, נדמה לי שזה אפילו נדרש ממנו. גם כשכולם מסביבו עסוקים וטרודים בעיסוקים היום-יומיים המתישים, עליו להיות מסוגל לחלום על מציאות אחרת ולשאוף להוביל לשם. גם הוא יכול למצוא את עצמו נכשל פעם אחר פעם, אך אם הוא יתמיד יש סיכוי שבסופו של דבר הוא גם יצליח.

גם זה תפקידו של רב הקהילה. לחלום.

ואם מדברים על חלומות, איך אפשר שלא לצטט את דבריו של הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, מתוך העמוד האחרון של ספרו המרתק על דרכו בעולם הרבנות, "ציוני דרך":

"המורשת החשובה ביותר שאני יכול להשאיר לנכדי האהובים, הוא: אף פעם אל תפסיקו לחלום. חלמו בהקיץ, לא רק בשנתכם. ודאגו שלחלומכם תתלווה תוכנית פעולה שתאפשר את הגשמתו. חשוב מכול, קשרו את חלומכם בחלומו של ישראל סבא, בחלומה של כנסת ישראל. עגנו אותו בהיסטוריה של עמנו הנצחי.
"יהי חלומכם סולם בין שמים לארץ, גשר בין רוח וחומר, חלום המקדש את כל צדדיו של העולם הגשמי "שאנו חיים בו.
...
"זכרו שלא עליכם המלאכה לגמור, אך אינכם בני חורין להיבטל ממנה. לא כל מי שחולם זוכה לראות את חלומו מתגשם, אבל אם אין לכם חלום בכלל, אין ספק שהוא לא יתגשם. ולפעמים, אם ה' ירצה באמת, ואם אתם תכרו אוזן למסרים שהוא מטמין לכם, ההתגשמות תהיה אולי גדולה אפילו יותר מהחלום. אני אוהב לחשוב שמי שמאמין באל הבלתי נראה, יש לו עין פנימית שיכולה לחלום את הבלתי אפשרי, ושרק מי שמעז לחלום את הבלתי אפשרי, יש לו סיכוי להשיג את הבלתי ייאמן."

"אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו"

משהו מפרשות וישב-מקץ.

המדרש בתחילת מקץ כותב כך (בראשית רבה (וילנא) פרשת מקץ פרשה פט):

"אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו", זה יוסף, "ולא פנה אל רהבים", ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים 

לכאורה המדרש קשה מיניה וביה. אם יוסף הוא זה "אשר שם ה' מבטחו", כיצד המדרש כותב שהוא קיבל שנתיים נוספות בבית האסורים עקב כי אמר "זכרתני" "והזכרתני"? ואם הוא קבל שנתיים נוספות בגין "זכרתני" "והזכרתני", אז הוא כנראה בגדר "פנה אל רהבים" ואיך יתכן לומר עליו שהוא "שם ה' מבטחו"?

חשבתי להסביר בפשטות שהמדרש מתאר תהליך. בתחילה יוסף היה בגדר "פנה אל רהבים" וקבל שנתיים נוספות על שאמר זכרתני והזכרתני. אך במשך הזמן שנשאר בבית האסורים הוא עבר תהליך. תהליך, שבסופו הוא הגיע לדרגת "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו", והוא הבין את טעותו בכך שבתחילה פנה אל רהבים.

עקבות לפירוש כזה אני מוצא בדברי השפת אמת (שנת תר"מ ד"ה בזוהר):

בזוהר כתב על פסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, דמיותר וישכחהו. ומפרש שע"י שנעשה פגם בזכרון שאמר יוסף לשר לשר המשקים שיזכרנו לכן הביא את יוסף לשכחה והיה ירידה למדריגת יוסף ע"ש

[הנה דברי הזוהר (זוהר כרך א (בראשית) פרשת מקץ [דף קצג עמוד א]):
כיון דאמר ולא זכר שר המשקים מהו וישכחהו אלא וישכחהו אתר דאית ביה שכחה ודא הוא קץ דסטרא דחשך, שנתים ימים מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה ]

אם אני מבין נכון את דבריו, אזי הוא מתאר תהליך הפוך שארע לשר המשקים וליוסף. ברבות הימים כששר המשקים התחיל לשכוח מיוסף, אזי יוסף גם כן התחיל לשכוח משר המשקים וכך התחיל תהליך עד שהגיע חזרה לבטחון בה'.

ראוי לציין גם לרש"י בסוף פרשת וישב:

ולא זכר שר המשקים - בו ביום:
וישכחהו - לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר (תהלים מ ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרוים (ישעיה ל ז) רהב:

רש"י אינו מזכיר את דברי המדרש "אשרי האיש אשר שם ה' מבטחו" - זה יוסף. 

עוד בענייני מדרש. גליתי לאחרונה כי באתר המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן ישנם הסברים על המדרש מאת מו"ר הרב שבתי רפפורט. לכל פרשה ישנם מספר דפים עם שאלות ונקודות לעיון על המדרש לפרשת שבוע, ובמחזור האחרון ישנו גם דף עם פתרון השאלות. ראו שם.

"ויאמרו איש אל אחיו" - למה עכשיו?

טז שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ, וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם; וְאִם-לֹא--חֵי פַרְעֹה, כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם.
יז וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים.
יח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת-הָאֱלֹהִים, אֲנִי יָרֵא.
יט אִם-כֵּנִים אַתֶּם--אֲחִיכֶם אֶחָד, יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם; וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ, שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.
כ וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן.
כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת.
כב וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד--וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם-דָּמוֹ, הִנֵּה נִדְרָשׁ.
כג וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף: כִּי הַמֵּלִיץ, בֵּינֹתָם.
כד וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

בתחילה יוסף מציע לאחים לשלוח אחד להביא את בנימין ושהשאר יישארו במעצר במצרים. לאחר מכן כולם נשארים במעצר שלושה ימים. לאחר מכן יוסף חוזר בו מהצעתו ומציע הצעה חדשה: להשאיר אחד במעצר ושהשאר ילכו להביא את בנימין.

הפסוקים הללו קשים מאד להבנה. 

א. מהו "ויעשו כן" המופיע בפסוק כ'?

ב. מדוע הוידוי "אבל אשמים אנחנו על אחינו" מתרחשת כעת? האם במהלך 22 השנים שעברו מעולם לא עלתה על דעתם שאולי הם טעו? ואם לא, אז מדוע זה לא קרה במהלך שלושת הימים בו היו נתונים במעצר? 

כל עוד יוסף הציע לשלוח אחד להביא את בנימין, ההחלטה את מי לשלוח היא החלטה עניינית ומקצועית. מן הסתם האחים היו בוחרים לשלוח את מי שיכול לעשות את הדרך באופן הכי מהיר, או את מי שיש את מרב הסיכויים שיצליח לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין. 

אך כאשר יוסף אומר שאחד יישאר במעצר וכל השאר יחזרו ליעקב, מתחילה ויכוח בין האחים מי הוא זה שיישאר מאחור (במקום שיש בו מן הסתם גם סכנת חיים). זהו "ויעשו כן" - האחים התחילו לדון מי יהיה זה שיישאר מאחור. בשלב הזה מתחילים האשמות ההדדיות, ואז יוצאת לה הוידוי "אבל אשמים אנחנו על אחינו". 

יוסף שומע את הדיון בין האחים ואת דבריו של ראובן. ייתכן שכעת הבין ששמעון היה האחראי הישיר לגורלו, או שהוא מנקה את ראובן לאחר דבריו "הלוא אמרתי אליכם", ולוקח את הבא בתור בפיקוד את שמעון. 

[מבוסס על פירוש הנצי"ב לתורה, העמק דבר]

מחשבה לפרשת מקץ וחנוכה

אם קוראים את פרשת מקץ כיחידה סגורה, מבלי לחשוב על מה שיש לפניו או לאחריו, מגיעים לתובנה מאד מעניינית.

האחים חוזרים ממצרים ומספרים ליעקב אביהם את כל הקורות אותם. יעקב מגיב לדבריהם ולדרישה להוריד את בנימין למצרים:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה.
וַיֹּאמֶר, לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם: כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן, שְׁאוֹלָה.

עובר מעט זמן והקורא נתקל בדמות חדשה, ישראל, שגם הוא מתמודד עם שאלת הורדת בנימין למצרים. אך הוא מתמודד באופן שונה מיעקב:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ--קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, קְחוּ בְיֶדְכֶם; וְאֶת-הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם, תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם--אוּלַי מִשְׁגֶּה, הוּא. וְאֶת-אֲחִיכֶם, קָחוּ; וְקוּמוּ, שׁוּבוּ אֶל-הָאִישׁ. וְאֵל שַׁדַּי, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת-אֲחִיכֶם אַחֵר, וְאֶת-בִּנְיָמִין; וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי.

אם נמשיך לקרוא את פרשת מקץ כיחידה סגורה, אף נגלה כי יעקב, ולא ישראל, הוא זה שצדק, שהרי כך מסתיימת פרשת מקץ:
וַיֹּאמֶר--חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם.

כמובן, שאנחנו יודעים שיעקב וישראל הם אותו אדם, ושבסופו של דבר הסיפור הסתיים בפרשת ויגש על הצד היותר טוב. אך תורה מציגה את הדברים באופן כזה כנראה לא לחינם.
אפשר להתבונן, מתוך הצגת הדברים באופן הזה, בתכונות השונות המרכיבות את אופיו של יעקב אבינו. מצד אחד יש את יעקב - מי שסך הכל מבקש לישב בשלוה, איננו מעוניין לריב עם אף אחד (אם הוא יצטרך, אזי הוא ידע להתמודד עם כל מיני טיפוסים כלבן וכעשו, אך הוא לא מעוניין להגיע לעימות כזה). לעומתו יש את ישראל המבין שלפעמים יש צורך להאבק כדי להגיע לעלות השחר. ישראל מבין שלפעמים יש גאולה שאינה נראית בטווח הקצר, אך אם לא נקח סיכונים ונהיה מוכנים להאבק למענה, לעולם לא נגיע לגאולה הנכספת.

תכונות אלו גם מאירים את ימות החנוכה. המכבים יכלו לשמור תורה ומצוות בסתר ולהיות מעין אנוסים, אך הם העדיפו להשתמש בתכונותיו של ישראל ולצאת ולהאבק מול צבא גדול וחזק למען גאולה עתידית שלא היה בטוח כלל שיגיעו אליה. בסופו של דבר, בעז"ה קיבלנו את חג החנוכה.

אור החיים לפרשת מקץ וסיפור חסידי לחנוכה

"פרעה חולם" הנה לצד שהיא תחילת ההודעה היה צריך לומר "חלם פרעה" או "ויחלום פרעה"... עוד אפשר שיכוין לומר כי שנתיים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה, אלא שלא היה יודע שחלם, ולסוף שנתיים חלם ולא שכח.

האור החיים שואל על לשון הפסוק "ופרעה חולם" - מדוע לא נכתב "ויחלום פרעה", כלשון הרגילה במקרא?
תשובתו של האור החיים היא מפתיעה. פירוש הביטוי "ופרעה חולם", לשיטת האור החיים, הוא שפרעה כל הזמן חולם. חלום זה כבר חוזר על עצמו שנתיים, אלא שרק עכשיו הוא שם ליבו לחלום זה.

*********************

באחד מימי החנוכה נכנס פתאום הצדיק ר' נחום משטפינשטי, בנו של הצדיק הרוזיני, לבית מדרשו, וראה שאילו אנשים יושבים ושוחקים במשחק ה"דאהם", כמנהג העולם בחנוכה. האנשים בראותם כי רבם נצב עליהם, נבהלו מאד. פתח הצדיק ואמר:
- הידעתם את כללי משחק זה?
שתקו האנשים.
אמר להם הצדיק: אני אגיד לכם את הכללים: נותנים אחד בשביל לקחת שניים, שני צעדים בבת אחת אסור ללכת, הולכים רק למעלה ולא למטה, כשמגיעים למעלה אפשר כבר ללכת לכל מקום שרוצים.
(מתוך סיפורי חסידים/הגרש"י זוין, מועדים, חנוכה ח')

סיפור זה הופך את המשחקים הפשוטים והידועים, הדמקה, לאיזה משחק עם מסר חינוכי וערכי עליון. מעניין לציין שהסיפור מתרחש בחנוכה. אמנם, מהסיפור זה נראה כי הסיפור מתרחש בחנוכה כי מנהג ה'עולם' לשחק במשחקים כגון זה בחנוכה. אך נראה שזה קורה בחנוכה, לא לחינם. הסיפור מתרחש בחנוכה גם כדי להאיר את ההארה של חנוכה. בחנוכה, חג האורים, הדברים הכי פשוטים שאנו נתקלים בהם מדי יום פתאום מוארים באור חדש ורואים בהם נקודות שלא ראינו בהם עד היום.

*********************

פרשת מקץ, שאנו קוראים מדי שנה בשבת חנוכה, מתחיל בדיוק באותו נושא עפ"י האור החיים. פרעה פתאום מגלה שחלום שהוא כבר חולם שנתיים ימים הוא לא סתם עוד חלום.

מדרש לפרשת מקץ

"ופרעה חולם" א"ר יוחנן: הרשעים מתקיימין על אלהיהם: "ופרעה חולם והוא [כך בגירסא שלפני במדרש, בפסוק כמובן "והנה".] עומד על היאור", אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם (בראשית כח) "והנה ה' נצב עליו".

המדרש מנגיד את הרשע והצדיק: הרשע מתקיים על אלהיו, אבל אצל הצדיק האלוהים מתקיים על הצדיק. המילה "מתקיים" כאן כוונתו הוא עומד, כפי שמתרגם אונקלוס "עומד" - "קאים", וכפי שרואים מהפסוקים שהמדרש מביא שהכוונה הוא "עומד" ו"ניצב".

מה המשמעות של "לעמוד על אלהים" או ש"אלהים יעמוד על הצדיק"? בפסוק שהמדרש מביא לגבי פרעה אפשר להסביר שמדובר בעמידה פיסית - פרעה עמד פיסית על היאור (אפשר כמובן להסביר שהכוונה שפרעה עמד על יד היאור). בפסוק השני המדרש מביא הפשט הוא כנראה שה' היה מעל יעקב - שזה כמובן לא עמידה פיסית. כך או כך, נראה שכוונת המדרש מתכוין לומר מי נמצא מעל מי.

באופן זה יש להסביר את החלוקה במדרש בין הצדיק לרשע באופן של מי נמצא מעל מי: בעולמו של הצדיק האלוהים נמצא מעל האדם ובעולמו של הרשע האדם נמצא מעל האלוהים. עפ"י הבנה זו, בעולמו של הרשע האדם הוא יותר חשוב מהאלוהים ומה שנמצא בפסגת השאיפות והשיקולים זה רצונותיו של האדם, ובעולמו של הצדיק השיקולים המובילים הם רצונותיו של הקב"ה.

ניתן גם להסביר אחרת. מי שנמצא למעלה יותר ניזון ומקבל את כוחו ממי שנמצא מתחת. עד כמה שהסבר זה נראה לחלוטין לא הגיוני ולא מתקבל, מפתיע לגלות שהנצי"ב מפרש באופן זה מדרש אחר (אך דומה) מבראשית רבה (העמק דבר, בראשית מא א):
ומזה העלו חז"ל בב"ר כונה נפלאה (ההדגשה שלי): "אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על אלהי או אלהי עלי אמר לו אתה על אלהיך" הורו שיש בזה המקרא כונה שניה שלא מענין כ"כ דפרעה חולם תמיד כמחשב ומסתפק מי העיקר בהצלחה הנפלאה שהיתה אז למצרים. אם הצלחת המלך הוא ובשבילו המדינה והיאור מוצלחים או להיפך. ונתגלה באותו מעשה שהוא עומד על היאור, שהרי כל ענין הרעב לא היה אלא כדי שיתגלגל הדבר שירדו ישראל למצרים. ונגרר בזה פרעה בשביל המדינה והיאור שנגזרה ישיבת ישראל בה, ולא היתה הגזירה שישבו בגלות אצל פרעה זה כמובן.

אם תרצו ניתן לראות בנצי"ב הזה מעין דיון על קומוניזם מול קפיטליזם - האדם בשביל המדינה או המדינה בשביל האדם. בהסבר המדרש שלנו נראה שהכוונה יהיה כך: אצל הרשע (ואולי בגלל זה המדרש נקט בלשון צדיק/רשע ולא יהודי/גוי) האלוהים זה משהו גדול שהרשע איננו מרגיש שום קשר תלותי בו, הוא אמנם יודע שהוא מקבל מדי פעם עונשים ממנו אך הוא בוחר לחיות את חייו ומדי פעם לבוא ולהציץ מלמעלה על מה שקורה בעולם ששם, על פי תפיסתו, נמצא האלוהים. הצדיק לעומת זה, ממליך את הקב"ה בכל מעשיו. כשהוא חוטא אז הוא גורם לשכינה להסתר ממנו וכשהוא מקיים את התורה הוא כביכול מוסיף כח בהתגלות ה' בעולם. כך נ"ל יש להסביר על פי דברי הנצי"ב.