במלואת יובל למלחמת יום הכיפורים

בגליון המעיין, תשרי תשפ"ד, יש מספר מאמרים לציון יובל שנים למלחמת יום הכיפורים. אני מבקש להביא לידיעתכם שלושה מהמאמרים שנגעו בי.

1. הודאה על מלחמת יום כיפור – סיפור אישי ובירור הלכתי / הרב זאב ויטמן
2. זיכרונות ובירורי הלכה סביב מלחמת יום הכיפורים / הרב (סא"ל מיל.) יהושע בן-מאיר
3. דיונים הלכתיים מתקופת מלחמת יום הכיפורים / הרב ד"ר (סא"ל מיל.) מרדכי הלפרין

במאמרו של הרב ויטמן הוא מתאר כיצד מצא את עצמו אל מול פני המלחמה בחזית רמת הגולן ביום הכיפורים תשל"ד, הגם שכלל לא היה מגויס, והיחידה שלו באותו זמן הוקפץ לחזית הדרום בסיני. הוא מתאר את ניסי הניסים שעבר וכיצד הצליח להיחלץ משם בחיים. לאחר שהגיע הביתה ביום השלישי למלחמה, ביום שני בצהריים, הוא מתאר כך את המפגש עם אביו (הציטוט הוא מההספד שנשא על אביו):

"אני זוכר היטב את החיבוק העז ואת הדמעות ששטפו את עיניך כשנפגשנו. "ראות פניך לא פיללתי" - הרגשתי שאתה משחזר את הרגשתו של יעקב אבינו כשנודע לו שיוסף בנו חי. מיד לאחר ההתרגשות הגדולה שבפגישתנו כל מה שביקשתי היה לישון כמה שעות. אמרתי לך ולאמא שמחר בבוקר אצא ליחידת השריון שלי - אליה לא יכולתי להגיע ביום כיפור מכיוון שהיינו נצורים ברמת הגולן.

לא אשכח את תדהמתך הגדולה על כך שאני מתכוון להישאר בבית מספר שעות בטרם אסע ליחידת השריון שלי. "הייתכן?!" אמרת. "יש מלחמה! קיבלת צו 8 לגיוס מיידי! איך ייתכן שאינך יוצא מיד ליחידה?!" ממש כמו אברהם אבינו האומר 'הנני' כשהקב"ה מצווה עליו להעלות את בנו האהוב והיחיד לעולה, גם אתה לא חשבת על עצמך ולא על כל הימים הקשים שעברו עליך ועל אמא, ולא על הסכנה הגדולה בה אני הייתי נתון עד לפני מספר שעות, ולא על הסכנות אליהם אני נשלח כעת."

במאמר של מו"ר הרב יהושע בן-מאיר הוא מתאר כיצד כרב יחסית צעיר היה צריך לקבל החלטות הרות גורל. הדברים כתובים בנימה מאד אישית והם מרגשים מאד. כך הוא מתאר את המפגש שלו עם מורו הגרש"ז אוירבך לאחר שהשתחרר ובא לשאול אותו אם פעל נכון כשהורה לפנות חללים תוך חילול יו"ט (חג ראשון של סוכות):

"בשבוע השני של חודש מרחשון, כשבועיים לאחר פינוי החללים ביו"ט ראשון של סוכות, לאחר הפסקת האש שנקבעה לכ"ח תשרי תשל"ד [אם כי היא לא נשמרה לגמרי], יצאתי בפעם הראשונה מתחילת המלחמה הביתה. בהתאם להבטחתי, עברתי דרך ביתו של מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל. היה כבר מאוחר בלילה, והגרשז"א כבר הלך לישון, אך הוא יצא אליי וישבנו בחדרו. סיפרתי לו את כל סיפור המעשה, ושאלתי אותו אם בנסיבות אלו מותר היה לי לנסוע בחג.

הרב אמר לי: 'אתה שואל שאלה של עם הארץ. השאלה היא אם מותר היה לך להכניס את עצמך ואת החיילים למקום סכנה שיש בו הפגזות, שהרי אתה בעצמך מספר ששני חיילים שלך נפצעו. אם מותר היה לך להיכנס למקום סכנה כדי לחלץ חללים, ק"ו שמותר לך לפנות אותם בשבת וחג, שהרי הסכנה דוחה שבת'. אמרתי 'טוב, אז האם מותר היה להיכנס למקום סכנה לצורך פינוי חללים?' הרב האריך בתשובה שמותר. הוא אמר שהוא שמע שהרב גורן התיר במלחמת ההתשה לשלוח חיילי רב"צ להכשיר את המעוזים לפסח, למרות שהייתה סכנה והיו חיילים שנהרגו, ולמרות שלחלק מהחיילים במעוזים ההכשרה לא הייתה נחוצה, ולחלקם אף לא הייתה רצויה. אך לדבריו הרב גורן צדק, כי העובדה שהרבנות הצבאית מפעילה את סמכותה ואוסרת גם להם את השימוש בחמץ בפסח, מעניקה להם את התחושה שהם חלק מהמערכת, ממדינת ישראל, והם שותפים אפילו להגבלות של הרבנות, ובסופו של דבר זה משפיע ומחזק אותם מורלית. לדבריו אין ספק שפינוי התאג"ד והטנקים מהחללים היה פיקוח נפש. אך גם הפגיעה המורלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד הכביש ואף אחד לא יטפל בהם הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש.

סיפרתי לו שלא התרתי לאנשי היק"פ לעשות רישומים על החללים שפינו. הרב מאוד התלבט, והסביר שלדעתו בסוף המלחמה, למרות שיש הרבה חללים, חזקה על המת שישתכח מהלב. אבל הנעדרים יהיו בעיה שתמשיך להציק לאורך הרבה זמן [לאחר שנים הבנתי שבדבריו אלו רואים בעליל את אמיתת דברי חז"ל שחכם עדיף מנביא]. כמו כן, כשחייל חושש שאם ייפול במלחמה אשתו תישאר עגונה, ולא יורידו את יורשיו לנכסיו וכדומה – תפגע באופן חמור הנכונות שלו להסתכן. חז"ל התירו דברים רבים מכוח 'שלא להכשילם לעתיד לבוא', ולדעתו אין מכשילם לעתיד לבוא גדול מזה [דברים אלו אמר לי הגרש"ז אוירבך אף שלעניין חזרת רופא בשבת לא התיר איסורי תורה מכוח שלא להכשילם לעתיד לבוא!].

אמרתי לו 'אם כן הרב אומר שמותר גם לעשות בשבת רישומים בשינוי (ביד שמאל וכדומה) כדי שנוכל לזהות את מי שמפנים בשבת?' הרב אמר לי 'אני אומר? מי אני שאומר! צריך אחרי המלחמה לכנס את כל הרבנים והדיינים בבנייני האומה, ושם כולם ידונו ויפסקו בעניין. שם אני אומָר את דעתי להתיר. אבל דבר כזה אני לא יכול לבד להתיר!' אמרתי לו: 'ועד שיעשו את הכנס הזה בבניני האומה, מה לעשות עד אז?' והוא ענה לי 'עד אז לעשות כמו הכלל בהלכה "והשואל הרי זה שופך דמים"!'"

גם המאמר של הרב מרדכי הלפרין, ידיד נפשו של הרב בן-מאיר, מתאר את קורותיו ואת ההתמודדויות שלו בזמן המלחמה. הנה קטע שנהניתי ממנו באופן מיוחד, העוסק ב"ישיבת גושן", הלא היא הישיבה שהקים הרב הלפרין מערבית לתעלת סואץ (!):

"בין חיילי היק"פ היה איש מילואים מתנדב בשם אביגדר נבנצל, רב העיר העתיקה ירושלים, ותלמידו המובהק של מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל. הגאון ר' אביגדר נבנצל עדיין לא הגיע אז לעשור החמישי של חייו, אבל היה כבר ת"ח מופלג וידוע. לשמחתנו הוא הסכים להתנדב גם להרביץ תורה בישיבת גושן, כדי שנוכל אנו ותלמידינו ללמוד ממנו ככל שנוכל. בנוסף, הרב נבנצל נסע ליחידות סמוכות שהיו בכוננות ולכן לא יכלו להגיע לישיבה, ומסר שיעורים לפני עשרות חיילי מילואים בני תורה.

הגר"א נבנצל ענה על שאלותינו ולימד אותנו את דבר ה' זו הלכה. אך מדבר אחד הוא נמנע בעקביות: הרב נבנצל לא היה מוכן לפסוק הלכה בשום פנים ואופן. לדעתו, לראש ישיבת גושן היה מעמד של 'מרא דאתרא', ואסור לו, לרב נבנצל, להורות במקומו של מרא דאתרא. הדבר הגיע לידי כך, שכאשר נשאלתי שאלה הלכתית עליה לא הייתה בידי תשובה, שלחתי את השואל לר' אביגדר, אך הוא סירב לפסוק לשואל. גם כשניגשתי עם השואל לר' אביגדר הוא לא היה מוכן לפסוק, וטען שאיני רשאי למחול על כבודי. כדי לצאת מה'פְּלוֹנְטֵר' ביקשתי מר' אביגדר: "אינני יודע את ההלכה בעניין זה. אנא למדני, שהרי אין שום איסור ללמד תורה גם אם התלמיד מוגדר כמרא דאתרא"... הרב נבנצל נענה, ופרס לפנינו את הדין על מקורותיו. כשהרב סיים, אמרתי לשואל שהיה איתנו: "שמעת את מה שלימד כאן הרב נבנצל? זו ההלכה וכך תעשה".

שנה אחר כך ירדתי לסיני לבקר את תלמידיי מישיבת הגולן שהתאמנו שם. שמעתי מהם את המשך הסיפור:

'לפני שבוע, הגיע אלינו הרב אביגדר נבנצל. הוא לימד אותנו את פסק ההלכה שפסקת בישיבת גושן במצרים.'    

זה היה אותו פסק הלכה עליו 'הוריתי' בישיבת גושן אחרי שלמדנו את הדין מהרב נבנצל. הרב נבנצל סבר להלכה שאמנם הוא לימד, אך את ההוראה ההלכתית פסק אז ראש הישיבה... קיבלנו גם שיעור כפול בהלכה, וגם שיעור בענוות אמת."

מלבד שלושת המאמרים הללו, אני ממליץ מאד לשמוע את תיאורו של זבולון אורלב על קורותיו בזמן המלחמה, עליהם זכה בעיטור המופת:

המעיין תשרי תשע"ג

לפני זמן לא רב עלה לרשת גליון המעיין של תשרי תשע"ג. הנה התוכן עם הערות שלי על מספר מצומצם של מאמרים.

בתוכן:
'הבטחון בה' מונח בטבע הבריאה' [דברי פתיחה] / העורך
בענין האהבה לילדים וקדושת הבכור, טעמי המצוות ואבולוציית המוסר: פיסקה חדשה מאת הראי"ה קוק זצ"ל / הרב ארי יצחק שבט
הרב אלישיב זצ"ל – פסיקות בענייני משק וחקלאות / הרב זאב וייטמן - הציבור הדתי-לאומי מעולם לא הגדיר האם גם הוא מחשיב את הרב אלישיב זצ"ל כגדול הדור (או למצער אחד מגדולי הדור). מכיוון שהציבור הדתי-לאומי לא ממש מכיר במושג הנקרא גדול-הדור, זה גם לא כל כך משנה. ברור הוא שהרב אלישיב היה גאון גדול, אך גם כל מי שנחשף לפסיקותיו של הרב אלישיב יודע שהם ככלל בבחינת דבר שאין הציבור הדתי-לאומי יכול לעמוד בו. הבנה זו מקבלת אשרור נוסף במאמרו של הרב ויטמן, ובכמה נושאים גם משתמע מדבריו של הרב ויטמן עצמו חוסר היכולת לקבל פסיקה כזו. יש לי עוד הרבה מה להאריך בנושא, אך נדמה שכבר כתבתי יותר מדי.
תשובות בענייני שבת בצבא / הרב יהודה זרחיה סגל זצ"ל
עוד בעניין ספר התורה המיוחס לר"ן והצד"י ביו"ד הפוכה / הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין
תפילה על אחרים שיחזרו בתשובה / ישראל איסר צבי הרצג
"לעוון חטאימו חטֵא" / הרב נתן קמנצקי
'לא בשמים היא' והכרעת הדין / שמעון קלמן
מרכיבים ומורכבות בתפילות ה"יזכור": "אשכנז" בצפון איטליה / ד"ר מאיר רפלד
מנהג הוספת 'הרחמן' לשבת ומועד בברכת המזון / הרב צבי רון
קפידת רב חסדא ורב הונא / אריאל קליין
עיונים בפרשת העקדה / הרב אליעזר בן פורת
בליעה ופליטה / הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר - זה מאמר בהחלט מעורר למחשבה. לכאורה, המחבר הוכיח במחקרו שיש בליעה ופליטה גם בכלים מודרניים. זו אמירה לגמרי לא פשוטה לעיכול. נרגעתי כשנזכרתי שהבליעה שעליה דברו חז"ל היא בליעת טעם. וזה בודאי לא הוכח בניסוי זה. 

הרב צבי שכטר מארה"ב סיפר פעם שכשהוא למד כימיה אצל אחיו של הרב, פרופ' שמואל סולובייצי'ק, הם עשו פעם ניסוי עם מבחנות מזכוכית. הוא פנה לפרופ' ושאל אותו אם אפשר להוכיח שאין בליעה בזכוכית. הפרופ' התחיל לצעוק עליו: "אידיוט! אתה לא מבין שאם היה אפילו בליעה ופליטה של משהו, כל הניסויים בעולם לא היו יכולים לעבוד? היו צריכים להשתמש במבחנות חדשות לחלוטין בכל ניסוי, מחשש שהחומרים מהניסוי הקודם ייפלטו לתוך החומרים של הניסוי הנוכחי!". 

בכל מקרה, ההתלבטות של פוסקי ההלכה לנוכח הכלים המודרניים תימשך.
עוד בענין ההדפסה הראשונה של שו"ת התשב"ץ / הרב יואל קטן

תגובות והערות
על זמן הקרבת קרבן פסח ועל קדושת חול המועד / הרב אביגדר נבנצל
על המהדורה החדשה של ספרי המהר"ל – תגובה לביקורת / יצחק יודלוב; תגובה לתגובה / הרב ד"ר אליהו גורפינקל
בעניין הגדרת תינוק שנשבה / הרב אברהם יהודה רוס; תגובה / הרב טוביה כצמאן
בעניין הדפסת המהדורה החדשה של חומש 'העמק דבר' / הרב דוב שפירא - הרב שפירא מבטל לחלוטין את הסיפור אודות שינוי נוסח הנצי"ב בעקבות שיחת טלפון (ראו כאן), ולדבריו להד"ם. בזמנו כשהסיפור הזה התפרסם פנה אלי אחד מקוראי הבלוג ואמר לי שהסיפור הוא בדוי לחלוטין, העברתי את דבריו לעורך המעיין, והלה השיב שמספר הסיפור נאמן עליו ביותר. עתה מגיע האחראי על הוצאת הספר ומחזק את דבריו של אותו קורא בגלוי. אז אם אתה קורא את דברי, אני מתנצל שלא פרסמתי את דבריך כבר אז (עם דבריו של עורך המעיין), ואולי זה היה חוסך מעט בושות מהרב שמריה גרשוני שקצת ירד על המו"ל בעקבות פרסום אותו סיפור.

נתקבלו במערכת

כשרות ירקות המוחזקים בחרקים - תגובה

בעקבות הרשימה "כשרות ירקות המוחזקים בחרקים, מאת: הרב זאב וייטמן", שלח לי הרב יואל פרידמן, ממכון התורה והארץ, את התגובה הבאה:

א. השתוממתי כשעה כשקראתי את מה שכתב הרב וייטמן. הבעיה המרכזית בדבריו של הרב וייטמן נעוצה בחיבור שבין ההקדמה וסעי' 1 מחד לשאר הסעיפים. בסעי' 1 מדובר בחרקים שמותרים באכילה, והרוצה לאכול אותם שיערב לו! (וגם בהם הפוסקים חששו מפני בל תשקצו, ואכמ"ל). אך בסעיפים שלאחר מכן מדובר בחרקים שאסורים מדאורייתא אלא שהם מותרים בדיעבד אם התערבו. ומשל למה הדבר דומה, לרוצה לאכול ב'סעודת מסורת' חתיכת חזיר טחון שהתערבה במרק. על כגון דא חוששני מהיות נבל ברשות התורה.
ב. חשוב לציין שכל הדעות המקילות שצויינו נאמרו בדרך של לימוד זכות (בבחינת מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים), ואף האגרות משה שאומר שחרק אינו ברייה מחייב בסלט כרוב בגלל בעיית הטריפסים (עי' אגרות משה, יו"ד סי' לה).
ג. אין זה נכון שבדורות קודמים אכלו את כל ירקות העלים ללא בדיקתם, אלא להיפך לרוב הפוסקים אסרו את אכילתם כי קשה היה לבדוק ופחדו שלא יבדקו כראוי, עי' פרי חדש, יו"ד סי' פד ס"ק לד; כרתי ופלתי, סי' פד ס"ק יט; בן איש חי, פ' צו סעי' כז. ובדורות קודמים רצו לאכול את החסה רק בערב פסח. בדורנו, דור העכשוויזם והאינסטנט רוצים לאכול את כל סוגי ירקות העלים במשך כל השנה ובלא להתאמץ בבדיקתם.

אינני מתכוין להתחיל ולפרסם תגובה לתגובות לתגובות וכו' מכיוון שאני חושב שעמדתו של הרב וייטמן ברורה. עם זאת רק אציין על דבריו של הרב יואל פרידמן שהטענה שדברים נכתבו בדרך של לימוד זכות, בעיני איננה טענה שעומדת בפני עצמה - כתבתי על זה כאן.

לאוהבי הדיונים על חרקים למיניהם אוכל לבשר שמכובדנו ר' איתם הנקין עומד לפרסם ספר/קונטרס בחדשים הקרובים בהוצאת "המכון לרבני יישובים" על נושא "כשרות תות השדה וקלחי התירס".

הנה שתיים מההסכמות לספר (ההסכמה של הרב מזוז פורסם בסוף השבוע ב"ספרים בלוג" יחד עם לינק לספר עצמו, הלינק מאז ירד. למען הסר ספק, את ההסכמות אני מפרסם באישור מפורש של המחבר.):

אני מניח שיהיו מן הקוראים שיראו בדבריו של הרב מזוז מעין תגובה לדבריו של הרב יואל פרידמן לעיל.

כשרות ירקות המוחזקים בחרקים, מאת: הרב זאב וייטמן

לפני כמה ימים מצאתי ברשת את הדברים (קישור) שאמר הרב זאב וייטמן, רב תנובה, במסגרת "סעודת המסורת" שאירגנו ד"ר ארי גרינספן והרב ד"ר ארי זיויטובסקי. הרב וייטמן נאות לבקשתי והסכים להעביר אלי לפרסום את תמליל הדברים - ואני מודה לו על כך. הנה הם לפניכם (ליתר אריכות וביאור בנושא זה עיינו במאמרו של הרב וייטמן בכתב העת "אמונת עתיך" בהוצאת מכון התורה והארץ - קישור. לעוד תגובות בנושא באותו כתב עת תוכלו למצוא כאן).

לכתחילה, תמהתי מה לירקות ולסעודת המסורה העוסקת במאכלים הבאים מהחי. אך במחשבה שנייה הבנתי שגם כאן חשוב מאוד לשמור על המסורת שמותר לאכול ירקות עלים, כי אינני בטוח שבעוד כמה שנים לא יינזרו גם מירקות אלו מטעמי כשרות, מחמת חשש איסור תולעים וחרקים.
לכאורה, היה ראוי להקפיד במסגרת זו לאכול ירקות עלים שלא מגידול מיוחד, כדי להעביר ולהנחיל את המסורת, שמותר לאכול גם ירקות שלא מגידול מיוחד, וכפי שנהגו בעם ישראל במשך דורי דורות עד השנים האחרונות בהן נתפתח המסחר בגידול ירקות ללא חרקים, דבר שהביא לכך שכיום שוללים את כשרותם של מטבחים ציבוריים שלא משתמשים בירק מגידול מיוחד.
עד כאן ההקדמה ומכאן ראשי הפרקים בקצרה:
1. לא כל חרק וכל תולעת אסורים באכילה. בסעיף הראשון בהלכות תולעים בשו"ע מופיע שתולעים הגדלים במים שבכלים ובבורות שאינם נובעים – מותרים, ובסעיף נוסף נאמר שתולעים הגדלים בפירות בתלוש מותרים, ובסעיף אחר - תולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה מותרים לפי שאינם רוחשים, ובסעיף נוסף - תולעים הנמצאים בדגים בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרים, וברמ"א שם כתוב שנוהגים לאכול את התולעים שבגבינות אע"פ שקופצין אנה ואנה. ואולי – הצעה לסעודת המסורת הבאה - להגיש כמנה ראשונה גבינות עם תולעים הקופצים אנה ואנה שהרמ"א מעיד שנהגו לאוכלם, ואז נוכל לדון גם בשאלת כשרותה של גבינה מתולעת, וגם בשאלה הנוגעת למסורת נוספת המובאת ברמ"א לאכול בשבועות מנה ראשונה חלבית ולהמשיך בארוחה בשרית, ולברר האם מותר לאכול אחרי גבינה מתולעת בשר או שמא היא נחשבת לגבינה קשה שצריך להמתין לאחר אכילתה שש שעות לפני אכילת בשר.
2. נקודה שניה - אינו דומה האוכל שבלולים או סרטנים במסעדה צרפתית שעובר ארבעה או חמישה לאוין מהתורה, למי שאוכלים סלט הכולל ירק שלא נבדק מחרקים אסורים, שעוברים לכל היותר איסור דרבנן, מכיוון שמדאורייתא מדובר בתערובת והאיסור בטל ברוב ההיתר. ואם יש איסור הרי הוא מטעם איסור דרבנן, שבריה איננה בטילה.
3. לגבי איסור ברייה - יש רבים הסבורים מנימוקים שונים ומגוונים שאין לחרקים הזעירים בהם אנו דנים גדר בריה - דבר שלא ניכר בברור ובקלות לעיניים איננו נחשב לבריה (אגרות משה, מנחת שלמה), חרק שאיננו מוכר כיצור עצמאי אלא בחיבורו לירק ותמיד הוא מופיע עליו איננו נחשב לבריה (משכנות יעקב), דבר שנפש אדם קצה בו איננו חשוב לבריה (כתב סופר, ערוך השולחן), שרצים שאינם אסורים מתחילת בריתם אלא רק לאחר ששרצו אינם נאסרים מטעם בריה (כרתי ופלתי, פתחי תשובה, ערוך השולחן, אגרות משה, מנחת שלמה). דבר שאין לו כל חשיבות עצמאית אין דין בריה (מנחת שלמה), ולגבי טריפסים וחרקים אחרים בגודל דומה ניתן לומר גם שדבר שלעולם אין מציאות שילקו על אכילתו אינו יכול להיחשב לבריה, ומכיוון שאי אפשר ללקות על אכילת טריפסים, מכיוון שאין אפשרות מחמת גודלם המזערי לאוכלם כדרך הנאתן.
4. פוסקים אחרים (רבנו שמשון והרשב"א וכן פסק הכרתי ופלתי) סבורים שגם אם נחשב לבריה – בטל ב960. ואחרים מעירים שאף שבריה לא בטילה הרי שבמקרה והיא פוגמת את התבשיל או הירק היא כן בטלה ב60.
5. כל זה בדיעבד אם נתערב, שייתכן וגם איסור דרבנן אין לנו כאן, אך לכתחילה ההלכה מחייבת במקרים בהם הירק מוחזק בתולעים לבודקו היטב ולא לסמוך על ביטול איסורים. ולעניין זה, אין חובה לבדוק בזכוכית מגדלת או ע"י מומחים. חרק שלצורך זיהויו נדרשת הגדלה בעזרת מכשיר – לא נאסר. אף שיש חובת בדיקה אין חובה להביא את הירק הנבדק למומחה או לבעל חוש ראיה חד במיוחד. וכל מי שבדק בדיקה אנושית פשוטה יצא ידי חובת בדיקה ואם לא מצא מותר לו לאכול את הירק שבדק והתורה לא ניתנה למלאכי השרת.
6. להשלמת חלק זה נביא את בעל האגרות משה שמדגיש שאין למהר להוציא לעז על הראשונים שאכלו איסורים, ושיש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העם והציבור שעד לאחרונה לא דקדקו בדבר. ואת הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה שכותב ש"לא מסתבר שהראשונים כמלאכים ח"ו נכשלו בזה, כי לא ברור כלל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי". ואת דברי ערוך השולחן האומר: "המון בית ישראל אינם מדקדקים ואוכלים מכל הבא בידם כשאינם רואים להדיא המילבין וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה".
7. ואחרי כל מה שאמרתי אני רוצה להדגיש שבכל הדברים שנמצאים תחת אחריותי הכשרותית אנו לא סומכים על ההיתרים והקולות הללו ואנו משתדלים להגיע לרמה גבוהה ביותר של ניקיון לפני מתן ההכשר. העיקרון הוא להגיע לרמת נקיות כזו שמוציאה את הירק מחזקת נגוע והוא נחשב לירק שחזקתו נקי שמותר לאוכלו ללא בדיקה.
8. אדגים את הדברים ממה שנעשה לגבי כרובית וברוקולי של חברת סנפרוסט. הירקות הללו גדלים בשטח פתוח אך במהלך כל הגידול יש פיקוח על השדות של מכון התורה והארץ בגוש קטיף על מנת להבטיח שהשדות מטופלים באופן שהם יהיו ללא טריפסים וחרקים.
9. לפני הקטיף נעשות בדיקות מדגמיות שבה לוקחים מאות ראשי כרובית וברוקולי מכל רחבי החלקות הנקטפות כדי לוודא שהן נקיות. המטרה היא להגיע לכך שחלקה בה נמצא בבדיקת המדגם עשרה או יותר ראשים נגועים מתוך מאה לא תיכנס לעיבוד במפעל.
10. במפעל עצמו עוברים הכרובית והברוקולי ניעור, הרקדה ושטיפות מסיביות בג'קוזי ובאופן שמוריד חלק ניכר מאוד מהנגיעות שבכל אופן נכנסה.
11. לאחר העיבוד – נערכים בדיקות מדגמיות גדולות מאוד של מאות ק"ג על מנת לוודא שהתוצרת אכן נקייה.
12. המצב הסופי הוא שהסיכוי שבפרח כרובית או ברוקולי יימצא טריפס או חרק הוא אחד לכמה מאות.
13. מצב זה טוב יותר מהרבה מאוד חברות המשווקות ירקות המוגדרים כמהדרין וכללא חרקים.
14. ודבר אחרון שחשוב מאוד לזכור בדוננו בסוגיה זו הוא שחמירא סכנתא מאיסורא וגם על הרבנות וגם על החברות מוטלת אחריות כבדה לשלום הציבור ולבריאותו, ועל כן הם צריכים להיזהר מלגרום לכך שהחקלאים ירססו במידה מוגזמת ובאופן שמסכן את בריאות הציבור ושלומו.

רכישת יין אוצר בית דין לאחר מועד הביעור

לפני כשבוע פרסמתי רשימה בשם עוד על ביעור פירות ויין שביעית ובו הבאתי את דעתו של הרב אליעזר מלמד כפי שהתפרסמה בעיתון בשבע שנכון לא לקנות יין מאוצר בית דין הנמכר במרכזי השיווק השונים, מכיוון שהוא לא עבר ביעור (מועד הביעור היה בערב פסח). לאחר שכתבתי את מה שכתבתי פנה אלי רב חשוב והעיר לי שדברי הרב מלמד צודקים, ובאמת אי אפשר להחשיב את הסופרים השונים והחנויות השונות כשליחי בית הדין. לחיזוק דבריו הוא הביא מספר נתונים שלא הכרתי. לאחר אותה פנייה, הבנתי שאין לי מספיק נתונים בנושא. לכן, פניתי לרב זאב ויטמן, רב תנובה, שעמד בראש ועדת השמיטה של הרבנות הראשית לישראל ומי שאחראי בעצם על כל מה שהתרחש והתחדש בשמיטה האחרונה בנושא אוצר בית הדין של הרבנות הראשית. הוא הסכים לסכם בקצרה את דעתו לתועלת קוראי הבלוג. בשם הקוראים ובשמי אני מודה לו שהוא הקדיש לכך זמן.
הנה דבריו:

לגופו של עניין, יש לדעת שראש בית הדין היה הרב דב ליאור ויחד עמו ישבו רבנים נוספים - הרב מרדכי עמנואל מביתר שהיה גם מפקח מטעם בית הדין על ביצוע ההוראות, הרב יונה דוברת ממבוא חורון, הרב ישי סמואל מיונתן, הרב אלישיב קנוהל מכפר עציון ואנכי.
אם רוצים להגיע לשמירת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל אין כמובן כל דרך לשווק את היינות לכלל הציבור במדינת ישראל באמצעות תחנות חלוקה מקומיות המתבססות על מתנדבים כמו שעשו בהר ברכה, אלא חייבים לעבוד עם מערכות השיוווק הקיימות ובאמצעות החנויות ואין בכך בעיה הלכתית אם החנויות ממונות כשליחי בית דין.
מכיוון שהרבנויות המקומיות לא שיתפו כל כך פעולה בהחתמת החנויות למרות שנתבקשו לעשות זאת, הרי שנקטנו בפעולה נוספת שבה הוחתמו כל מקבלי היין (באמצעות תעודות המשלוח שהגיעו מהיקבים) שהם לא זוכים ביין עד שהוא מגיע לצרכן הסופי כך ש/במועד הביעור היין היה ברשות בית הדין.
אפשר להמשיך להפקיע את מצוות השמיטה ע"י מכירת הקרקעות ולהשתדל לשפר את המכירה שאכן תהיה מכירה רצינית ותקפה (ולא כפי שנעשה בחלק גדול מהמקומות), אך אם רוצים להתקדם לשמירת שמיטה ולא להפקעתה חייבים להתחיל להתמודד עם קיום המצווה ולהבין שלא בשמיטה אחת נגיע למחוז חפצנו שהוא שמירת שמיטה אידיאלית ומושלמת.
בליבי אין כל ספק שהדרך שהלכנו בה בהקמת אוצר בית דין ארצי עדיפה, למרות כל הקשיים והבעיות והמכשולים שערמו בדרכנו, על ההפקעה ומכירת הקרקעות, וק"ו כשמכירה זו נעשית בלי גמירות דעת ולא ע"י בעלי הקרקעות המוסמכים וכשאין בדיקה רצינית שהיבולים מובאים מהשדות והכרמים שאכן נמכרו.
דברי נכונים לגבי מטעים. לגבי ירקות אני חושב שצריך לנקוט בדרך השניה של מכירה רצינית ומשופרת כפי שעשינו בשמיטה האחרונה וב"ה לגבי הירקות המכירה נעשתה ברובם המוחלט של המקרים באופן מועיל וטוב שאי כל בעיה לסמוך על מכירה זו.

בשיחה בע"פ הרב ויטמן הוסיף שברוב החנויות היין שנמצא כעת (ארבעים יום אחרי פסח) על המדפים הגיע לחנויות רק לאחר הפסח, ובכלל היה בידי היקבים בערב פסח, והיקבים הם בודאי שליחי בית הדין.

אני מסיים עניין זה במכתב נוסף שהרב ויטמן שלח לי ובה הודעה לציבור שנשלחה לרבנויות המקומיות:
היין בקדושת-שביעית שנמצא ברוב מוחלט של החנויות והמרכולים, היה ברשות בית הדין בפסח ולכן אינו חייב בביעור.
במקרים בהם חנויות לא מונו כשלוחי בית דין והם לא קיבלו את היין ישירות מהיקב אלא באמצעות סוכני משנה, הרי מי שקונה מהם לאחר פסח יין שהגיע לרשותם לפני פסח יבער יין זה באופן מיידי, ויסמוך בכך על הפוסקים המתירים לבער את היין גם לאחר הפסח, במקרים בהם שגגו ולא ביערו אותו במועד.