‏הצגת רשומות עם תוויות קבורה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קבורה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 9 במרץ 2026

אודות קברים רקים ומנהגי אבילות

במקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד. ונראה לי שגם במקום שהורי הרוגי מלכות עומדים, גם כן אין כל בריה יכולה לעמוד. לכן אני ניגש לנושא הזה בדחילו ורחימו, אך הוא נראה לי מספיק חשוב כדי שיתייחסו אליו.

לפני כשבועיים התפרסם במקור ראשון מאמר מפרי עטו של ד"ר שמחה גולדין, אביו של הדר הי"ד. כותרת המאמר היא: "לחשוב מחדש על קברים ריקים". 

בתמצית, קורא ד"ר גולדין לרבנות הצבאית לשנות מהרגלה לקבור חללי צה"ל גם אם הגופה חסרה, ולהימנע מלהדריך את המשפחה לנהוג במנהגי אבילות בטרם הובאו עצמות החלל לקבר ישראל. 

נסביר מעט, עד כמה שידי מגעת מלהבין את הסיטואציה. במקרה ונהרג חייל צה"ל וגופו נחטפה בידי מחבלים, על הרבנות הצבאית האחריות לקבוע אם החייל הוא בין החיים או לא. הנפקא מינה היא בעיקר אם החייל היה נשוי, אך במהלך השנים התקבעה הנוהג שהרבנות הצבאית מקבלת החלטה גם עבור חיילים לא נשואים. כיצד יכולה הרבנות הצבאית לקבוע אם החייל בין החיים או לא? ובכן, יש כמה מדדים. אך לענייננו המדד החשוב הוא שאם נמצא כמות דם של החייל, שאדם לא מסוגל לחיות עם איבוד כזה של דם, או שנמצא איבר חיוני, שאדם לא מסוגל לחיות ללא איבר כזה, הרי שניתן לקבוע שהחייל איננו בין החיים. 

במקרה כזה, שנמצא איבר חיוני, מה יעשו עם האיבר לאחר שהוא נבדק ונקבע מה שנקבע? ברור שיקברו אותו. 

עד לכאן, נדמה לי שאין מחלוקת, ואני מקווה שההבנה של המציאות כפי שתיארתי היא אכן נכונה. 

בשנים האחרונות, במקרים שהמוות נקבע על בסיס איבר חיוני, ונדמה לי שגם במציאת כמות דם, היתה הרבנות הצבאית מודיעה למשפחה שאמנם רוב גופת החלל הוא חטוף, אך יש מה לקבור. לאור זאת, הרבנות הצבאית היתה מורה למשפחה לערוך לוויה ולאחר הלויה לנהוג מנהגי אבילות כנהוג. 

כנגד ההוראה הזאת של הרבנות יוצא ד"ר שמחה גולדין. לדעתו, וכך הוא מנסה להציג גם את חכמת הדורות של חכמי ההלכה, אין זה מוצדק לעשות לוויה ל"קבר ריק", ואין זה נכון להורות למשפחות לנהוג מנהגי אבילות. לדבריו:

"המסקנה הקשה שהגעתי אליה היא שההכוונה של הרבנות הצבאית אינה עולה בקנה אחד עם חוכמת הדורות היהודית, עם ההלכה הקבועה והמתפתחת. במשך שנים, כשהעמקתי בלימוד יותר ויותר, הבנתי כמה חשוב להעמיד את הציבור על הטעות הקשה הזו"

[עלי להדגיש, שאינני בטוח כיצד מורה הרבנות הצבאית לענין מנהגי אבילות במקרה שאין כלל חלקים מהגופה, ואין כלל הלוויה, וקביעת המוות נעשתה על בסיס מידעים מודיעינים ואחרים. כפי שנראה בהמשך, אני לא מצפה שהדין יהיה שונה.]

נפרוס את דברי הפוסקים העיקריים בסוגיא.

הדיון מתחיל ממסכת שמחות (פרק ב):

"הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר, מאימתי מתחילין להן למנות, משעה שנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב."

במקרה שגופת הרוג מלכות נמצא בידי המלכות, "משעה שנתיאשו מלשאול", כלומר, שקרובי ההרוג נתיאשו שהמלך יחזיר להם את הגופה, גם אם לא נתייאשו מלגנוב את הגופה ולהביאה לקבר ישראל, הרי הם מתחילין "למנות" שבעה ושלושים. 

הדברים הובאו גם בדברי הרמב"ם (הלכות אבל פרק א):

"הרוגי מלכות שאין מניחין אותן להקבר מאימתי מתחילין להתאבל עליהן ולספור שבעה ושלשים משיתיאשו לשאול למלך לקברן, אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותן."

 וכך גם בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שעה):

"הרוגי מלכות שאין מניחים אותם ליקבר, מאימתי מתחילין להתאבל עליהם ולמנות ז' ושלשים, משנתיאשו לשאול למלך לקברן, אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותם."

הדברים הם פשוטים. במקרים שבהם נתקלנו בשנים האחרונות, כל עוד המשפחה התייאשה מלצפות שמחבלי החמאס יחזירו מיוזמתם את הגופה, הרי שעליהם להתחיל במנהגי אבילות. וזאת, גם אם המשפחה לא התיאשה מכך שידו הארוכה של צה"ל תגיע לחלל ותבאהו חזרה לגבולות הארץ (שזה להבנתי בכלל "לא נתיאשו מלגנוב אותם"). 

אם אני מבין נכון את טענתו של ד"ר גולדין, הרי שהוא סבור שכיוון שהמשפחה לא התיאשה מלהביא את החלל לקבר ישראל אזי אין מקום לנהוג מנהגי אבילות. ויתרה מכך, הוא תולה את ההסכמה של המשפחה לנהוג במנהגי אבילות סוג של מודעה לממשלה שגם הם יכולים להתייאש. אני חייב לומר שלא הבנתי כיצד הוא מוצא אסמכתא לדבריו במקורות, ועם תחושותיו אינני יכול להתווכח, כפי שפתחתי את דבריי. 

המסקנה שלי, לאור ההבנה שלי את מקורות ההלכה לאורך הדורות, היא שהרבנות נוהגת נכון שהיא מורה למשפחות לקיים מנהגי אבילות, לאחר שהיא קבעה את מותו של חלל. לעניין השאלה אם מוצדק או לא מוצדק לערוך טקס לוויה כשרוב גופת החלל חסרה, אין לי דעה בנושא. הסברא שלי אומרת שגם אם רוב גופת החלל חסרה, והקבר למעשה ריק, עדיין עדיף שתהיה למשפחה מצבה. כך נראה לי. 

אסיים בתפילה שהדיון הזה יישאר להלכה ולא למעשה. 

יום חמישי, 9 באוגוסט 2012

קבורת צדיק עם רשע, מאת: הרב שמואל דוד

בעקבות המקרה המזעזע של הוצאת המת מקברו מטעמים לא ברורים, לפניכם תשובה של הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, בנושא קבורת צדיק עם רשע:

במס' סנהדרין (דף מו ע"א) שנינו על אדם שנתחייב סקילה: "לא היו קוברים אותו בקברות אבותיו, אלא שני בתי קברות היו מתוקנים לבית דין, אחת לנהרגים ולנחנקים, ואחת לנסקלים ולנשרפים". ובגמ' (דף מז ע"א): "לא היו קוברים אותו בקברות אבותיו, וכל כך למה? לפי שאין קוברים רשע אצל צדיק ... וכשם שאין קוברים רשע אצל צדיק, כך אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל (רש"י: לפרושי טעמא דמתניתין מהדר, דלפי כך נתקנו שני בתי קברות, שאין קוברים נסקלים ונשרפים שהם רשעים חמורים, אצל נהרגים ונחנקים שהם רשעים קלים). וליתקון ארבעה קברות (רש"י: דהא נשרפים אצל נסקלים, קלים הם)? שני קברות גמרא גמירי (רש"י: הלכה למשה מסיני)".

צריך עיון מה באה ללמד ההלכה למשה מסיני, האם באה ללמד שיש רק שני בתי קברות להרוגי בית דין, או שמא רוצה לומר שאין קוברים רשע חמור אצל רשע קל, אבל בין שני חמורים אין צורך להפריד.

הרמב"ם לא הביא דין זה להלכה. ויתכן שהוא הבין שרשע קל ורשע חמור היינו נהרגים בבית דין, ומי שלא הוענש במיתה ע"י בית דין, אין לו דין רשע שאין לקוברו עם צדיק[1]. ועוד יתכן שאפילו אם רשע אינו דוקא כזה שהורשע בעונש מוות בבי"ד, אבל כיון שכיום אין לנו בית דין המטיל עונש, איך בכלל נוכל לומר שפלוני רשע, וכי יצא דינו בבית דין כרשע?

אכן הרמב"ן (תורת האדם, ענין הקבורה, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' קיח) הביא דין זה והוסיף גם: "וכן צדיק בינוני אין קוברים אותו אצל חסיד גמור ומופלג", ועיין שם בראיה שהביא. וכך נפסק בטור ובשלחן ערוך (סימן שסב סעיף ה)[2]

ברם עיין בב"ח שם שכתב בשם אור זרוע כי: "צדיק היינו שמקיים את התורה כדינה, אבל חסיד היינו שמקדש עצמו במותר לו". ואם כן צריך עיון כלום יש כיום צדיק. ועוד יש לשאול: וכי יש כיום רשע, והלוא אין בינינו מי שיודע להוכיח, וכיצד נוכל להגדיר אדם כרשע, ועוד דמעשה התקופה בידיהם, שפרקו עול התורה מעל צוארם, ועוד דהוי כתינוקות שנשבו, ואם כן, אפילו שלא על פי הרמב"ם, וכי יש בידינו להגדיר צדיק או רשע? וממילא נפלה פיתא בבירא.

ועוד, בספר יוסף דעת (הובא בספר בית מועד פרק י' הלכה ז' בהערה) כתב: "אנחנו לא נדע לשקול מעלת הצדקות והחסידות... ולהעריך מעלת כל איש ואיש... וכבר אמרו ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה". ואמנם בשדי חמד (מערכת אבלות אות קסד) השיב על כך: "ופשיטא שצריך לדקדק בזה, ואם אין אתנו יודע... האדם רואה לעינים, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת". ברם מכמה סוגיות עולה שאין אנו יודעים קנה מידה של מעלה, וכגון: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה". מי מאתנו היה מעלה על דעתו להכניס אורחים בשעה שהשכינה מדברת עמו? וכיון שמעשים בכל יום שקנה המידה שלנו מוטעה, צדקו הסוברים שאין מעלת האנשים בידינו כלל וכלל.

לסיכום:
1.ברמב"ם לא הובא דין מניעת קבורת רשע עם צדיק. ומשמע שאינו סובר כך, ויתכן הוא משום שלדעתו כאשר אין לנו בית דין סמוכים היכולים להרוג, ואין לנו גם בכלל בית דין שיגדיר את פלוני כרשע, אין לנו היכולת להגדירו כך, וממילא אין לאסור לקבור את אותו אדם עם צדיקים.
2.הרמב"ן, טור ושלחן ערוך הביאו הדין שלא לקבור רשע עם צדיק, אלא שגם על פיהם בלתי אפשרי להגדיר רשע, ואין גם צדיקים על פי הגדרת הב"ח. ועוד, שאיננו יודע להבחין מי צדיק ומי רשע.
3.כיון שקיום ההלכה הזאת לוקה בחסר, ומאידך המשמעות הצבורית, הפירוד בעם והכעס שקיום הלכה זו יגרור, על כן יש להמנע מלעשות חלקות נפרדות לשומרי שבת או לדתיים וכיוצא בזה.





הערות שוליים:

[1] בדומה בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן שמא)–דגזרת הכתוב היא דוקא בהרוגי בית דין. אלא שהוא רצה ללמוד שהוא הדין בכל רשע אצל צדיק, וכתב דלמאן דאמר דלא דרשינן טעמא דקרא, אין לנו אלא גזרת הכתוב. ולפי דברינו אף אם דרשינן טעמא דקרא, רק למי שהורשע בבית דין, יש דין רשע!
[2] וכך סיים החתם סופר שם שהרמב"ם יחיד הוא, וכל הפוסקים חלקו עליו. אבל ראה בשו"ת ציץ אליעזר חלק ה, אבן יעקב סימן כו) שאף על פי שהרמב"ם כנראה יחידאה הוא בזה, בכל זאת כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, במקום שישנם עוד כמה צירופים.