מעמד בתי המשפט בימינו

התורה מצווה (שמות כא א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". חז"ל הסבירו כך את הפסוק (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף פח עמוד ב):

ותניא, היה ר"ט אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות [רש"י: אסיפות] של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם - ולא לפני הדיוטות!

הגמרא שם ממשיכה לדון בסוף הדברים "לפניהם – ולא לפני הדיוטות" ומסבירה שכיום שאין לנו דיינים סמוכים וכל הדיינים הם בבחינת הדיוטות, עדיין מותר לדון מפני שהדיינים ממלאים את שליחותם של הדיינים הסמוכים. לעומת זאת, תחילת הברייתא מזהירה שלא להיזקק לדיינים גויים, גם אם דיניהם כדיני ישראל.

חז"ל מבארים את הדברים במדרש לפרשת שופטים (מדרש תנאים לדברים פרק טז פסוק יח):

ד"א "תתן לך" מלמד שלא ניתנו הדינין אלא לישראל וללמדך שכל ההולך לדין אצל אומות העולם כאלו עובד ע"ז שכך הוא אומר שפטים וש' תתן לך וכת' אחריו לא תטה משפט צדק צדק תר' לא תטע לך אש'. ולא עוד אלא שכל המניח דיני ישראל והולך לפני אומות העולם כפר בהקב"ה תחלה שנ' (לב לא) "כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים". למה? שאין חקותיהם טובים:
מלה"ד לחולה שנכנס הרופא לבקרו אמר לבני ביתו האכילוהו והשקוהו כל מה שרוצה אל תמנעו ממנו כלום. נכנס אל אחר אמר להן אל יאכל פלוני ואל ישתה דבר פלוני. אמרו לו: מפני מה לזה אמרת לאכול כל מה שהוא רוצה ולזה אתה אומר אל יאכל דבר פלוני ואל ישתה דבר פלוני? אמר להן הראשון אינו של חיים לפי כך אמרתי על תמנעו ממנו כלום בין אכל בין לא אכל ימות אבל זה של חיים לפי כך לא יאכל דבר פלוני ולא ישתה דבר פלוני. וכן חקות הגוים אינן של חיים שנ' (עי' יר' י ג) "כי חקות הגוים הבל" ואומ' (יחז' כ כה) "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים" אבל ישראל נתן להם חקים ומשפטים ומצות טובים לכך נאמר בהם (ויק' יח ה) "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם":

וכך פוסק הרמב"ם בסוף הלכות סנהדרין (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ז):

כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטות, היתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו.

מהמקורות שראינו עד כה יכול להשתמע שהבעיה ב"לפניהם ולא לפני גויים" הוא בזה שאדם מפנה את עורפו לשופטים בני עמו, ומעדיף על פניהם שופטים בני עם אחר, ולכן הדבר אסור גם אם אותם שופטים דנים כדיני ישראל. אלא, שמהדגש ברמב"ם שהעושה כן "הרים יד בתורת משה רבינו", אנחנו מבינים שיש כאן גם בעיה בהזדקקות למערכת משפט ולערכים שונים מזה של תורת משה.

כדי להבין את חומרת העניין, נ"ל שיש להסביר באופן הבא. הבאנו לעיל שתי מקורות מהתורה מהם נלמד שהדין צריך להיות דין תורה: 1. "ואלה המשפטים... לפניהם". 2. "שופטים ושוטרים תתן לך". תפקידם של השוטרים שאנו, כקהל/כציבור, מצווים למנות הוא "שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם, ויצוו בראוי לעשות וימנעו הדברים המגונים" (ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תצא). כלומר, שני הציוויים אמורים להשלים זה את זה: יש משפטים שהם "שלנו" ועל מנת שהם יתקיימו יש למנות שופטים "משלנו" שיוודאו את קיומם. במילים אחרות, חלק אינטגרלי ממבנה הקהילה היהודית הוא קיומו של מוסד שאחראי להטמעת חוקי האלוהים ותורותיו. לכן, מי שהולך אחר דייני או דיני הגויים, למעשה פורץ את גדרי הקהילה היהודית. ולכן הוא בכלל "הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו". מתוך ההבנה הזאת כבר נוכל להסיק גם את הבעייתיות העקרונית יש באימוץ מערכות חוקים זרות לתוך אותו מבנה קהילתי שדווקא אמור לשמר את הייחודיות היהודית.

נראה שמי שביסס במיוחד את הבעיה שיש בהתדיינות בפני דיינים יהודים הדנים לפי מערכת חוקית זרה הוא הרשב"א, שבאחת מתשובותיו כותב בין היתר (שו"ת הרשב"א חלק ו סימן רנד):

כל דבר שבממון תנאו קיים ובאמת אמרו שמתנין בכענין זה וכדאמרי' בירושלמי הני דכתבין אין מיתת בלא בנים תהדיר מוהרא לבי נשא תנאי ממון וקיים. ומוסיף אני על זה שבכ"מ שנהגו להתנות ולעשות כזה תנאי אפי' הנושאים שם סתם גובין מהם אם מתה בלא בנים שכל הנושא סתם ע"ד הנוהג שם בישראל נושא וזהו שקראוה בפ' המקבל דרישת הדיוט. ומ"מ לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נ"ל שאסור לפי שהוא מחקה את הגויים וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני גויים ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון. שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חקות הגויים ודיניהם ולא עוד אלא אפי' לעמוד לפניהם לדין אפי' בדבר שדיניהם כדין ישראל. ע"כ אנו פה תמהים מקום המשפט בעירכם מקום תורה ויתרון דעת איך נתנו יד לכלל דברים אלו שאסרתן תורה שלמה שלנו.

הרשב"א מזהיר מפני מצב בו נוהגים כפי משפט הגויים, מפני שהוא משפט גויים. לדבריו זהו חלק מהאיסור של "לפניהם - ולא לפני גויים". מאידך, הרשב"א מסכים שיכולים בקהילה, או גוף מסוימים להחליט ביניהם כיצד להתחלק בממון, גם אם זה שונה מהאופן הכתוב בחושן משפט. לכן, עולה השאלה: היכן עובר הגבול? כיצד נדע אם אנו נוהגים בצורה מסוימת כדין, או אם הנוהג המקובל נהיה רק מפני שכך עושים הגויים והוא למעשה פסול?

לאור ההסבר שנתנו לעיל, אין כאן כל סתירה. כשמסתכלים במבט קהילתי, ברור שהקהילה יכולה להחליט כיצד יתנהלו חבריה, וברור שישפטו את חבריה לאור ההחלטות הללו. אך אם הקהילה מנסה לאבד מייחודה היהודי, ולהיות ככל הגויים, כפי מטבע הלשון שנקבע שנים רבות לאחר הרשב"א: "לשבור את חומות הגטו", ברור שיש כאן פגיעה חמורה בזהות.

אלא שברבות הימים מעמדה של הקהילה היהודית והאוטונומיה שלה נחלשו. הקהילה כבר לא יכלה לקיים "שופטים ושוטרים תתן לך", ומול מציאות כזאת עלתה השאלה: האם אפשרי לקיים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", כשאין "שופטים ושוטרים"?

כשקמה מדינת ישראל היתה תקוה, שהביעו אותה הרב י.א. הרצוג ותלמידיו, שהמדינה תקיים את מצוות "שופטים ושוטרים תתן לך", ותמנה שופטים שידונו על פי חוקי התורה וכך נחזור לקיים את מצוות התורה ככוונתה.

כך לדוגמא התבטא הרב אליעזר ולדנברג בתקופת קום המדינה (קישור): 

תקווה זו לא נשאה פרי, כידוע.

וכעת נשארה השאלה, לאור דברנו אלה, כיצד נכון להסתכל על מה שיש היום בפועל במדינת ישראל? האם יבוא הזמן בו נוכל להסתכל על ספר החוקים של המדינה, ועל מערכת בתי המשפט הממלכתיים, ולומר לעצמנו בלב שלם שבסך הכל מדובר על חוקי הקהילה היהודית הגדולה שנוצרה כאן, בארץ ישראל?

פסק דין בעניין ייחוס ולד מתרומת ביצית

בחדשים האחרונים נחשפנו הן למשוכות הרבות העומדות בפני המתמנים לכהן כדיינים בבתי הדין הרבניים. נחשפנו מעט גם לעבודת בתי הדין בפרשת הגיורת שגוירה בידי הרב חצקל לוקשטיין. לאחרונה הגיע אלי פסק דין שנכתב לפני שנה בעניין ייחוס אשה שנולדה בתרומת ביצית.

הנה פסק הדין:

המקרה הנדון בפסק הדין הוא כזה:
אברהם ושרה רצו להביא צאצא לעולם. לצורך כך הפרו ביצית מהגר הגויה בעזרת הזרע של אברהם והשתילו את הביצית ברחמה של שרה - וכך נולדה רבקה. עתה שרה ורבקה ניצבות בפני בית הדין בבקשה להכיר ביהדותה של רבקה.
בפסק הדין בית הדין סוקר כמעט בצורה אנציקלופדית את הדעות השונות באשר לשאלה מי מוגדרת האם במקרה כזה: בעלת הביצית או בעלת הרחם או שמא שתיהן גם יחד.
בסופו של דבר בית הדין מחליט לא להכריע. הוא אינו מוכן להכריע אם רבקה היא יהודיה או לא, אלא מורה לה לטבול לשם גרות (שמשום מה נקרא בפסק הדין: "טבילה לשם יהדות").
לכאורה זה נראה הפתרון הקל: כך יוצאים ידי כל השיטות. אבל יש כאן לא מעט בעיות. על אחת מהן רומז בית הדין בדבריו: האם רבקה תוכל להתחתן עם כהן, שהרי גיורת אסורה לכהן? בית הדין מתייחס לזה וכותב: "ביחס לנישואין עם כהן יתבאר בהמשך". פסק הדין נכתב לפני שנה, ואני מוכן להמר, אם כי לא בודאות, שההמשך טרם הגיע.
בעיה נוספת היא: מה עם קבלת מצוות? הרי חלק מתהליך גיור זה קבלת מצוות, ומה יקרה עם האיש או האשה שנולדו מתרומת ביצית (ובאותו אופן אלו שנולדו מפונדקאית גויה, מביצית של יהודיה) אינם דתיים? לשאלה זו לא מתייחס בית הדין.

פסק הדין הזה הזכיר לי, כפי שגם רמזתי בתחילת דברי, את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בעניין גיורי הרב לוקשטיין:



גם בפסק הדין הזה בחרו הדיינים לא להכריע (כזכור, במקרה הדיינים גם בחרו להמתין לפרסום אי הכרעתם עד לאחר ישיבת הועדה למינוי דיינים). הם לא כותבים אם הם מקבלים את הערעור, או דוחים אותה. הם למעשה בדו הלכה חדשה מלבם - שקבלת עול מצוות בפני בית דין מספיקה כדי להכיר ביהדותה של המבקשת. הדיינים אף בחרו שלא לפרסם את נימוקיהם, כנראה מחוסר רצון להראות עוד יותר מגוכחים.

שני פסקי הדין הללו, ואני בטוח שיש עוד כמותם, צריכים להדליק נורה אדומה דווקא בפני מי שטובת המשפט העברי לנגד עיניו. אלו שגם ככה חושבים שבתי הדין הרבניים זה מוסד ארכאי שצריך לעבור מן העולם במדינה דמוקרטית, אינם צריכים ראיות לדבריהם. אך אלו שרוצים לשמר, אם לא להרחיב, את מעמד בתי הדין, צריכים לדאוג מאד לנוכח חוסר הרצון, וכנראה גם המסוגלות, של הדיינים להכריע בסוגיא שמונחת לפתחם. אפשר לדבר עד להודעה חדשה על נפלאותיה של המשפט העברי ועל אלוהים הנצב בעדת אל ועל גדלותם בתורה וביראה של הדיינים היושבים על מדין, אך עם תוצאות כאלה קשה להאמין שמישהו ישתכנע.
אך מעבר לכל זה, ראוי לשים לב לציטוט מדברי הגרז"ן גולדברג המובא בפסק הדין על ייחוס הנולד מתרומת ביצית (ושכנראה השפיע על ההחלטה הסופית):

למעשה מה שכותב כאן הגרז"ן זה שאין שום משמעות לבתי דין ממלכתיים. אם עד היום אחד הנימוקים למסירת דיני המעמד האישי לידי בתי הדין הרבניים היה למנוע פיצול העם לשבטים, מה שכתוב כאן הוא שבתי הדין אינם יכולים לספק את הסחורה הזאת, אלא אם כן הם יפסקו תמיד על פי השיטה הקיצונית והמחמירה ביותר.

הפנייה לבתי המשפט - תגובה מבית הלל ותגובה לתגובה (מתוך "אמונת עתיך")

לאחרונה יצא לאור גליון 111 של כתב העת אמונת עתיך. בגליון 110 כתב הרב אריאל בראלי ממכון "משפט לעם" תגובה ביקורתית על מסמך שפרסם בית המדרש ההלכתי של בית הלל (קישור). תגובתו של הרב בראלי פורסמה, עד כמה שידוע לי, ללא בקשת תגובה ממאן דהוא בבית הלל.
בגליון הנוכחי הרב עמית קולא, ראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל, כתב מאמר תגובה. ויחד עם מאמרו פורסמה תגובתו של הרב בראלי.
אני ממליץ מאד לקרוא את התכתובת ביניהם:



לוז המחלוקת בין הכותבים הוא לדעתי בפסקה ב' בדבריו של הרב בראלי - "כללי פסיקה". שם למעשה הוא כותב שהיה מקום למהלך של בית הלל, אלא שהם לא מסומכים לפסוק לכלל ישראל, ולכן עליהם להיות כפופים לשדרה המרכזית של רבני ישראל.
אני מוצא עניין רב באמירה הזאת, משום שלהבנתי בית הלל לא רואים את עצמם פוסקים לכלל ישראל, אלא עבור מי שרוצה לראות בהם מנהיגות תורנית (זו לפחות תפיסתי). לעומת זאת, אני לא חושב שאפשר לומר את אותו הדבר על המכונים התורנים השונים המאוגדים בכתב העת אמונת עתיך. הם דווקא כן רואים את עצמם כשורה התחתונה והבלעדית של פסיקת ההלכה. לכן, כל מי שרוצה להביע דעה השונה מהבון טון של המכונים הנ"ל יכול אולי לפרסם בבטאונם מאמר, אך מאמרו יתפרסם רק בליווי מאמרי תגובה שינסו להסביר מדוע הדעה הזאת, הסותרת את דעת המכון התורני התורן, לא יכול להתקבל בבית המדרש.

חוברת חותם למשפט

בשבוע האחרון נחשפתי לחוברת מאמרים "חותם למשפט" הדן בנושאים שונים הקשורים לדין תורה בימינו:

על פי הנאמר בדברי העורך מטרת החוברת היא:

לברר את הסוגיות העולות במפגש בין עולם התורה למערכת המשפט הישראלית ולהעלות על סדר היום את הדיון על מקומו של המשפט העברי ומעמדו של בית הדין הרבני במדינת ישראל. 

להלן כמה הערות קצרות לחלק מהמאמרים בחוברת.

מאמר שהפתיע אותי במיוחד זה מאמר הדן בנושא "היכולת לאכוף את חוקי התורה בהדרגה". מאמר זה נמצא במחצית השניה של החוברת בקבוצת מאמרים הדנים ב"משפט ההלכה בזמן הזה".
לדעת המחבר ישנם שלושה שיקולים להימנע מאכיפת חוקי התורה:
א. הפרה המונית של החוק, שלמעשה הופכת את האכיפה לחסרת תועלת.
ב. חוסר יכולת של השלטון לאכוף את החוק, בגלל חולשתו.
ג. כאשר אכיפת החוק תגרום לעוול במקרה מסוים (כדוגמת מעשה האשה החכמה מתקוע ודוד).

מסתבר שלדעת המחבר אין שום משמעות למשטר הדמוקרטי ועקרון חופש הדת. אך אם כך, האם "היכולת לאכוף את חוקי התורה בהדרגה" זו הבעיה שצריכה להעסיק אותנו? האם כבר יש הסכמה על שיטת המשטר הרצויה בעיני פורום חותם? האם פורום חותם תומך במשטר עריץ רק כשלדעות שהוא מסכים להם יהיה רוב בעם, או שהם תומכים במשטר כזה גם כשדעותיהם נמצאים במיעוט?

מאמר נוסף בקובץ הוא של הרב רצון ערוסי הדן בנושא "האשה כבעלת דין במשפט התורה". המאמר דן בשני נושאים בהם נשים כביכול מופלות לטובה בבית הדין. זאת, בשל הדאגה לצניעותה.
שני הנושאים הם:
א. זכות קדימה לדין תורה בו אחד המתדיינים היא אשה.
ב. שחרור האשה מחובת הופעה בבית הדין.

הרב ערוסי מראה מספרות הגאונים והראשונים שהמנהג היה שנשים שביום יום אינן נושאות ונותנות עם גברים פטורות מלהגיע לבית הדין ובית הדין שולח אליהן שליחים ופקידים כדי לשמוע את הצד שלהן וכדי לחייב אותם שבועה במידת הצורך.

גם לאור קריאת מאמר זה, לא ברור האם וכיצד המחבר מעוניין לפעול למימוש רעיונות אלה ב"משפט ההלכה בזמן הזה". האם לגבי כל אשה הנתבעת בבית הדין בית הדין יברר תחילה אם מדובר באשה ש"כל כבודה בת מלך פנימה" או שמדובר באשה שמשאה ומתנה עם בני המין השני ועל פי זה יקבעו את אופי הדיון? האם בתי הדין של הרב ערוסי פועלים כך היום?

מאמר נוסף שאני מוצא לנכון להעיר עליו זה מאמר הדן בנושא "הסתמכות על אומדן דעת במשפט העברי". מדובר על מאמר למדני המביא את השיטות השונות בהסתמכות על אומדנא. מוזר בעיני שהמחבר כלל לא מזכיר את עבודתו המקיפה של מו"ר הרב יהושע בן-מאיר בנושא זה.

בסוף החוברת מתפרסם דף העמדה של פורום חותם בנושא בחירת דיינים כהלכה. בדף העמדה יש סעיף מעניין:

ניתן לתת משקל מסוים למוצא עדתו של הדיין (ספרדי/אשכנזי) שכן על פי רוב הדבר משליך גם על צורת הפסיקה של הדיין, ועל הבקיאות שלו במקורות הפסיקה התואמות את עדתו. 

חשבתי שזה מאד מעניין שחברי המכונים המשתתפים בפורום חותם למעשה כותבים כאן כי הם אינם בקיאים מספיק במקורות התואמות את עדתם. קשה לי להאמין שזה נכון, קושי נוסף שהיה לי עם המשפט הזה הוא שישנן עוד חלוקות שניתן להציע המשליכות אף הן על צורת הפסיקה של הדיין. לדוגמא: היותו של הדיין אקדמאי. אולי אפילו נלך עוד צעד ונציע שימונו גם דיינים שאינם בוגרי כולל לדיינות, אלא בוגרי הפקולטות למשפטים עם התמחות מיוחדת במשפט עברי. ללא ספק זה רקע שישליך על צורת הפסיקה.
והס מלהזכיר את האפשרות שיהיו נציגות מהמחצית הנקבית של האוכלוסיה. הגם שיש להניח שגם מין הדיין משליך על צורת הפסיקה שלו/ה...

"האם חובה עלי לשלם קנס?"

בגליון אמונת עתיך האחרון (107) כתב אחד מחברי-רבותי מאמר קצר. כידוע, כתב העת אמונת עתיך יוצא לאור ע"י מספר מכונים תורניים, והם מפרסמים בגליונות כתב העת את תוצרי עבודתם.
חברי ומורי פרסם את מאמרו כחלק מאמרי מכון משפטי-ארץ, שניתן להבין משמו שהוא בא לחזק את מעמד המשפט העברי.
נושא המאמר: תשלום קנס.
הנה לכם הצגת השאלה עליה דן המאמר בן שלוש העמודים:

בקיצור, השאלה היא: אני חושב שניתן לי קנס שלא בצדק - האם עלי לשלמו?
המחבר דן בעניין דינא במלכותא, מעמד טובי העיר, מעמד הנוסע בתוך הרכבת כמקבל שירות ועוד כהנה וכהנה, ומגיע בסופו של דבר למסקנה הלא מפתיעה:

אקדים ואומר שחברי מחבר המאמר הוא יחיד ומיוחד, תלמיד חכם ברמה לא מאד מצויה, חריף ובקי. אני גם מרשה לעצמי לנחש שזה לא הוא בחר לפרסם את המאמר הזה, ואולי מישהו ממנהלי חיפש במה למלא עוד כמה עמודים בכתב העת והוא לקח את התשובה הזו, שאולי נכתבה רק כדי לתת לשואל להרגיש חשוב.
ואחרי כל זה, צריך לשאול: האם לשם כך צריך מכונים תורניים שיעסקו במשפט עברי? כדי לומר לאדם שעליו לשלם קנס שהוא מקבל?!
ואולי ירצה מאן דהוא לומר שהשאלה היתה רק היכי תמצי כדי לעסוק בנושאי יחס מקבל-נותן שירות, דינא במלכותא וכד', אם כן אשיב ואומר שהיה אפשר להרחיב את הדיון לאספקטים נוספים. לדוגמא:
א. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם הרב היה עובר על איסור לפני עיוור לא תתן מכשול?
ב. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם יכל השואל לתבוע את הרב שישלם עבורו את כפל הקנס שהיה מקבל?

בערב עיון בנושא משפט עברי שהשתתפתי בו לפני מספר חדשים עמד אחד מהפאנליסטים, פרופ' ידוע למשפטים והעלה את השאלה במלוא חומרתה:
איזה בשורה מוסרית מביא אתו העיסוק במשפט עברי? אם הבשורה היחידה היא שאפשר לעשות שמיניות באויר כדי להוכיח שכמעט בכל מקרה ניתן לנהוג כמנהג המדינה ואז לפסוק כפי החוק הישראלי, מה הועילו חכמים בתקנתם?
אני חושב ששאלת אותו פרופ' וביקורתי על פרסום המאמר הזה הם שני צדדים של אותו מטבע. העיסוק במשפט העברי שרק מוכיח את מה שידוע לכל ילד, או שבאופן עקבי רק מחזק את מנהג המדינה, הוא בהגדרה ריק. לא על זה אנו מתפללים בברכת "השיבה שופטינו".

התרת נישואין בטענת מקח טעות

פסק דין היסטורי ניתן בשבועות האחרונים בבית הדין הרבני בחיפה וזכה לחיזוק ואשרור ע"י בית הדין הרבני הגדול. המקרה הוא סבוך מאד וכמעט כל הדיינים שהביעו את דעתם בנושא סייגו את דבריהם בכך שפסק דינם נוגע אך ורק למקרה הספציפי הזה ושלא ניתן להקיש ממנו למקרים אחרים. עם זאת, השורה התחתונה היא שבית הדין התיר אשת איש לעולם בלא גט וקבע את מעמדה כרווקה לכל דבר וענין.

פסק הדין בשלמותו פורסם ברשת והוא נגיש כאן. נזכיר ממנו רק אי אלו נקודות.
המקרה המדובר הוא שאשה התחתנה עם אדם שלא ידעה שהוא סובל מסכיזופרניה ונוטל תרופות למחלת נפש, ולאחר מכן גם התברר שהיה מכור במידה כלשהי לסמים. האשה הגישה תביעת גירושין מיד כשנודע לה על מצב הבעל, וכבר שם טענה למקח טעות. הבעל ניסה להתאבד כתוצאה מהגשת תביעת הגירושין, אך נשאר בגדר צמח.

דייני בית הדין, הרב מימון נהרי, הרב יוסף יגודה, והרב יצחק רפפורט, כתבו להתיר את האשה (את פירוט הנימוקים להיתר אפשר לראות כאן):

ביארנו שלכל הדיעות, במום גדול מהסוג של המקרה דנן שיש אנן סהדי שלא תימצא אשה שתסכים להינשא לבעל כזה, תופסים הקידושין לכל היותר מדרבנן, ומשכך, יש להסתמך על הדעות המקילות להתיר ללא גט במקום עיגון גמור

אחד הדיינים, הרב יצחק רפפורט, כתב בדעת מיעוט שיש לזכות גט לאשה, כדרך שנעשה לא מזמן בפסק דין של בית הדין הרבני בצפת. כנגד דעה זו, וברקע גם כנגד פסק הדין של בית הדין בצפת, מאריך אב בית הדין הרב נהרי לכתוב שבשום פנים לא ניתן לזכות גט לאשה במקום שאין בעל.

דייני בית הדין בחיפה שלחו את פסק דינם לזקני הדיינים בארץ, ביניהם הרב צימבליסט והרב שלמה פישר ואחרים שגם הם הסכימו לפסק הדין. לאחר מכן בית הדין התנה את קיום פסק הדין באשרורו ע"י בית הדין הגדול. בבית הדין הגדול נזקקו לענין הרב יצחק יוסף, הראשון לציון, הרב דוד לאו, הרב הראשי, והדיין הרב ציון אלגרבלי. שלשתם הסכימו עם פסק הדין והחזירו אותו לבית הדין בחיפה לביצוע.

לתועלת הקוראים אני מצרף כאן את עמוד הסיכום מתוך מאמרו של הרב דוד בס שהתפרסם בתחומין כד בנושא "התרת נישואין בטענת מקח טעות":

דייני הצללים

בימים האחרונים יש תכונה רבה סביב פסק דין שיצא מבית הדין של הרב אברהם דב לוין. בהרכב ישבו הרב א.ד. לוין (אב"ד), הרב ד"ר מיכאל אברהם והרב דוד ביגמן. הדברים נחשפו בכתבה הבאה ממוסף צדק של העיתון מקור ראשון (לחצו להגדלה):

הסיפור כולו הוא מוזר מאד בעיני. בית דין שאין לו שום סמכות חוקית החליט לעין בתיק שנידון בבית דין רשמי של המדינה. זאת, כאשר שני דיינים מתוך השלושה, שעל אף היותם תלמידי חכמים מובהקים, אינם יושבים על מדין ביום יום.
הדבר משול בעיני לחבורה של פרופסורים למשפטים יתכנסו ויוציאו פסק דין הסותר פסק דין של בית משפט של המדינה. האם מישהו היה מתייחס לזה ברצינות?

מה שהופך את הסיפור הזה למעניין הוא שההרכב הזה בעצם מנסה לצעוק שהמלך הוא עירום. הם טוענים שבית הדין נמנע מלתת את פסק הדין המתבקש משיקולים של קטנות מוחין. את הטענה הזו, בניסוחים שונים, אפשר לשמוע מזה עשרות שנים מאישים ומגופים שונים מתוך ומחוץ למערכת בתי הדין הממלכתיים. אך זו הפעם הראשונה שמתפרסמת פסק דין מנומק, מטעם "בית דין צללים", על מקרה ספציפי שבו דנו ולא הגיעו להכרעה המתבקשת.

כאמור, גם אם המקרה הזה יגיע לבג"ץ, קשה לי להאמין שבג"ץ יתייחסו לזה ברצינות. במידה ובג"ץ כן יתייחס לזה ברצינות, יווצר מצב שבית דינו של הרב לוין בעצם נתן את ידו וחתימתו לפגיעה קשה מאד במערכת בתי הדין הממלכתיים.

עוד כמה קישורים בנושא:
לפסק הדין המלא - לחצו כאן.
לסיכום פסק הדין - לחצו כאן.
לתגובת הרב מיכאל אברהם לטענות פרופ' פרימר בכתבה - לחצו כאן.

דין התורה שלי: פסק הדין

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"

למי שלא זוכר את המקרה: הנתבעת התלוננה להנהלת המוסד בו עבדה שהתובעת תקפה אותה פיזית. התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה לבית הדין על הוצאת שם רע וטענה שהיא פוטרה מעבודתה בשל התלונה. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, התובעת עדיין עובדת באותו מוסד ובאותה המשרה. הנתבעת בחרה לסיים את עבודתה במוסד המדובר בעקבות האירועים שהתרחשו סביב התלונה והתביעה. 

ועתה הגיע הזמן להציג את פסק הדין. הנה הוא לפניכם כאן - אתם מוזמנים לקרוא אותו. 

יש לי כמה הערות ונקודות לציין בפסק הדין, אך אני מעדיף לדחות זאת להזדמנות אחרת (ואולי חלק מהדברים יעלו כבר בתגובות לרשימה הזאת). לעת עתה אני מסתפק במספר הערות על הקובץ המוצג בפניכם:

- למי שאין כח לקרוא את הקובץ, אפשר לדלג לעמוד האחרון. 

- למי שאין כח גם לקריאת העמוד האחרון, המסקנה של בית הדין הוא שהם מקבלים את טענותינו שהתובעת לא הוכיחה שנגרם לה כל נזק, וכן שהנתבעת נהגה כהלכה כשפנתה להנהלת המוסד להתלונן על הפגיעה בה, הגם שלא היו לה ראיות לדבריה. בית הדין גם קיבל את טענת הנתבעת שיש מקום לראות בתביעה נסיון להטרדה כנגדה. כיוון שכך, בית הדין השית על התובעת לשלם את מלא הסכום של אגרת בית הדין, במקום שהצדדים יתחלקו בתשלום האגרה. עם זאת, בית הדין לא חייב את התובעת בהוצאות משפט. 

- השתדלתי להציג רק את הנדבך המרכזי של פסק הדין, בו מופיעים הנושאים לדיון, הדיון עצמו והמסקנה. 

- עשיתי כמיטב יכולתי להעלים מפסק הדין כל אזכור של שמות וגופים שהיו מעורבים בתיק הזה. זאת, על מנת לשמור על צנעת הפרט וכן לשמור את הדיון ענייני ככל האפשר. 

- בחרתי לא לפרסם את שמות הדיינים, מכיוון שאני סבור שזה יסייע להשארת הדיון ענייני ועקרוני. 

בעז"ה ברשימה הבאה בנושא אעיר מספר הערות על פסק הדין, ולאחר מכן נתייחס לשאלה: מהן המסקנות שצריך להסיק מכל הליך דין התורה שעברתי? 

דין התורה שלי: תקופת ההמתנה

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"

רוב התקופה בה היינו מעורבים בהליך דין התורה עבר במעין תקופת המתנה. התקופה הזו התחילה עם סיום הדיון היחיד שהתקיים בתיק בסוף חודש ניסן, והסתיימה עם הודעת בית הדין שהדיינים מתחילים לכתוב את פסק הדין, בחודש כסלו - שמונה חדשים לאחר מכן. 

תחילתה של התקופה בכך ששני הצדדים היו צריכים להשיב לחיוב או לשלילה על הצעת הפשרה של בית הדין. כמו כן הצדדים היו צריכים להמציא לבית הדין מסמכים שונים שדבר קיומם הוזכר במהלך הדיון, ובית הדין ביקש להמציא לו את המסמכים עצמם. 

התקופה הראשונה ארכה כחודשיים. בחצי השנה שהגיעה אחרי כן היינו מקבלים מדי כמה שבועות מכתב מהתובעת או בא-כוחה ונתבקשנו מבית הדין לשלוח את תגובתנו. בדרך כלל התובעת הגיבה על התגובה שלנו ואז אנחנו הגבנו על התגובה שלה וכך זה נמשך כחצי שנה. 

מצידה של התובעת היה רווח בתקופה הזו. לטענתנו, היא מלכתחילה הגישה את התביעה על מנת לנקום בנתבעת ולייצר מין הרתעה. ולכן עצם זה שבית הדין נתן לה את האפשרות לגרור את הנתבעת שוב ושוב להגן על שמה הטוב, היה מבחינתה הישג. 

ייאמר, שלאחר סיום ההליך שלנו, כשיצרתי קשר עם גורמים בבית הדין והתלוננתי על התקופה הארוכה הזו, הסכימו אתי אותם גורמים והבטיחו לערוך בדק בית רציני כדי לוודא שבעתיד דבר זה לא יחזור על עצמו. 

למען טובת הקוראים אבהיר שיש לבית הדין מספיק כלים להתחמק ולמנוע את קיום הפינג-פונג הארוך והמתיש (ושבמקרה שלנו גם היה מיותר לחלוטין, לדעתי) בין הצדדים, דרך מכתבים אין-סופיים. משום מה במקרה שלנו משהו השתבש והכלים הללו נשארו בארגז הכלים. 

מה בדיוק השתבש? כנראה שלעולם לא אדע בודאות. אך יש לי שתי השערות (שאינני בטוח עד כמה הן נכונות או מוכרחות, אך אני חושב שכדאי לציין אותם, ולו בכדי שמי מהמגיבים יוכל להעמיד אותי על טעותי):

א. היה ויכוח בין הדיינים בתיק שלנו מה תפקידו של בית הדין. האם על בית הדין להכריע על פי הראיות שהובאו לפניו, או שעליו לנסות ולברר מה ארע באותם רגעים באותו חדר בו טענה הנתבעת שהותקפה פיזית. או אולי נציע ניסוח אחר במקצת:  היכן לוז התביעה - בנזק שנגרם לתובעת, לטענתה, או בטענתה שהתובעת שיקרה בתלונתה? 

להבנתי, לאור הדעות החלוקות בנושא הזה, לא הצליחו הדיינים להכריע האם לזמן את העדים שהיו נוכחים בחדר בשעת מעשה לתת עדות או אין זה נצרך. הזמן הממושך שלקח לדיינים להכריע תרם, לדעתי, להימשכות ההליך. 

ב. כבר הזכרתי שלפחות שניים מהדיינים שישבו בהרכב שלנו הם מהשורה הראשונה של היושבים על מדין (השלישי הוא צעיר יותר, ומטבע הדברים אני פחות מכיר את הישגיו). יש לי תחושה שהדיינים הללו אינם מקבלים משכורת בכדי לדון בתיק וכדי לכתוב פסק דין. הם אינם עובדים של בית הדין. כיוון שכך, אין אף מנהל שיושב להם על הגב ואומר להם: "רבותי הדיינים, כמה זמן לוקח לסגור את התיק הזה?". 

אם השערתי הזו נכונה, זו בעיה גדולה שצריכה לעמוד מול עיניו של כל מי שחפץ בטובת בית הדין. להעמיד מערכת, איכותית ככל שתהיה, המסתמכת על עבודה בהתנדבות, או חצי בהתנדבות, היא לדעתי כמעט בגדר הבלתי-אפשרי. מאידך, אין לבית הדין הכנסה קבועה משום מקור, וכולו חי על בסיס תרומות ותקציבים זעומים מהמדינה, אז איך בדיוק אמורים להתנהל בצורה כזו?

אין לי תשובה לשאלות הללו, ואפילו אינני יודע אם השערתי נכונה. אך אומר שוב, מי שמבקש את טובת בית הדין חייב להתייחס לשאלות הללו במסגרת תוכניות האב שהוא בונה. 

הסכם לכבוד הדדי – תגובה, מאת: בניה גולדברג

בניה גולדברג הוא ידיד שלי משנות נעורי, וכיום סטודנט לתואר שלישי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן. הדברים הבאים נכתבו על ידו בעקבות הפרסום בתקשורת למען חתימה על ההסכם לכבוד הדדי. 

אקדמת מילין

לאחרונה התנועות הדתיות הליברליות החלו במסע פרסום נרחב לשכנע את הציבור לחתום על "הסכם לכבוד הדדי" (=הל"ה). לאחר מספר דיונים עם חברים, התברר את אשר כבר ידוע, אי אפשר לנצח מילה כתובה אלא באמצעות מילה כתובה אחרת. משכך, התיישבתי לכתוב. קורא נאמן הביע דעתו כי אשר נכתב אינו קריא עבור קורא שאינו משפטי. חככתי בדעתי מעט והכנתי גרסה מקוצרת ופחות מנומקת והרוצה להעמיק יקרא את הגרסה הארוכה (קישור).

*אדגיש כי בדבריי לקמן אני מתייחס להל"ה בלבד, ולא לנספחיו או לכל הסכם ממון אחר.

מהו הל"ה?

אין כדברי הנחתום המעיד על עיסתו, אז פשוט אצטט מאתר "בית הלל" (ההדגשה שלי):

"הסכם קדם נישואין, דוגמת ה'הסכם לכבוד הדדי', מביא את שני בני הזוג להידברות דווקא במצבים שבהם יש תסכול או כעס בין הצדדים. מתוך ההידברות הם מגיעים להסכמה – או להתגרש בשיתוף פעולה או לחזור לשלום בית בעזרת משקם נישואין. זה נעשה באמצעות לחץ כלכלי על שני הצדדים. מנגנון ההסכם יוצר התחייבות כספית למזונותיו של בן הזוג האחר כל זמן היותם נשואים, מצד בן הזוג המסרב/ת להתגרש. השלבים של מימוש התחייבות זו הם:

א. שליחת הודעה מבן זוג למשנהו.

ב תקופת ניסיון שיקום נישואין של 180 יום מיום ההודעה (עם אפשרות של הארכה לתקופה נוספת של 90 יום); במהלך תקופה זו תתקיים הידברות בין הצדדים מתוך שאיפה להגיע לגט בהסכמה אם לא ניתן לשקם את הנישואין.

ג. בתום התקופה, תכנס לפועל ההתחייבות הכספית של המסרב/ת להתגרש כלפי הצד השני, עד אשר בני הזוג מתגרשים בפועל. הידיעה שהמציאות אכן תשתנה בתום שישה או תשעה חודשים תגרום לסרבן/ית להבין שלטובת עצמו/ה כדאי להסכים לגט – אחרת ישולם סכום נכבד של כסף כדמי מזונות חודשיים לבן הזוג".

הל"ה כחוזה

הל"ה איננו תרופת פלא וברמה העקרונית הוא חוזה לכל דבר ועניין. היינו, כשם שאם קניתם דירה והקבלן מסרב למסור אותה לידכם עליכם לפנות לבית משפט כדי לממש את זכותכם, ועד שבית המשפט יורה על אכיפת החוזה, כל שיש לכם ביד הוא פיסת נייר, כך גם עם הל"ה. כדי לממש את זכותכם לחיובים המגיעים לטענתכם (אותם מזונות מוגדלים), עליכם לפנות לבית משפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני (=בד"ר), ורק לאחר שהוא יפסוק ויקבע כמה מגיע לכם, הזכות תהיה אכיפה וברת ביצוע. מאחר ולאכיפה יש צורך בגוף שיפוטי ממילא הדברים אינם כה פשוטים וקלים. הצד הסרבן יכול לטעון כי הל"ה חסר תוקף כפי שניתן לתקוף כל חוזה (טענות דוגמת טעות, הטעיה, כפיה, עושק, חוסר תום לב וכד').

לטענתי, מעמדו של הל"ה (שלא קיבל אישור של גוף שיפוטי) יהיה אף גרוע יותר ממעמדו של חוזה מסחרי. בלשון פשוטה יהיה יותר קל לבטל את הל"ה מאשר חוזה לרכישת דירה. הל"ה הוא חוזה מן המוכן, שניתן להוריד מן המרשתת ולחתום עליו ללא כל ייעוץ משפטי, וללא מחשבה מרובה. הל"ה דרך כלל נחתם על ידי זוג צעיר ולקראת חתונה. לעיתים תוך לחץ של אחד הצדדים, הורים, רבנים או חברה סובבת. כל הנסיבות הללו  יתמכו בטענת צד המעוניין בביטול כי הוא חתם מתוך טעות, הטעיה, עושק וכד'.

לעניין זה אעיר, כי לדעתי ייתכן ומחברי ההסכם אופטימיים מדי. ניתן למצוא התבטאויות מהן עולה כי לדעתם אין לבית המשפט או בית הדין שיקול דעת, והם ייאלצו לבצע את ההתחייבות שנקבעה בהל"ה (המזונות המוגדלים). מי שמכיר את העולם המשפטי והרבני במקצת, יודע שלבית המשפט ובד"ר לעולם יש שיקול דעת, ומעולם לא אילץ אותם אדם לעשות דבר מה, אלא אם כן רצו בכך.

ההיגיון העומד מאחורי הל"ה פגום לכאורה

הרציונל העומד מאחורי הל"ה הוא כי סרבן גט פוטנציאלי לא יעמוד בסירובו, שכן כל עוד הוא מסרב, הוא יחוב בתשלום מזונות מוגדלים (1,500$ או חצי ממשכורת חודשית), וכידוע אף אחד לא אוהב לשלם כסף. לטענתי, הרציונאל הזה פגום.

1. כעיקרון, בעל חייב במזונות אשתו כל עוד הם נשואים. קשה להאמין כי בעל סרבן יהיה מוכן לשלם מזונות רגילים, אבל ברגע שיתחייב במזונות מוגדלים הוא יזדרז ליתן גט.

2. פעמים רבות בן הזוג מסרב ליתן גט כדי להשיג יתרון כלכלי כלשהו. אם נניח שהסירוב נובע מהתעקשות על קבלת חצי דירה (שווי של 300,000 ₪), הרי שלכאורה הסירוב עדיף על פני ההסתכנות שבחיוב של המזונות המוגדלים.

3. אם בן זוג אכן סרבן כדי להשיג יתרון כלכלי שאינו זכאי לו, מדוע שלא ינקוט באותו אופן אף כלפי המזונות המוגדלים? נדגים: האישה רוצה חצי מהדירה, נניח שלא כדין, ומסרבת לקבל גט עד שתירשם מחצית הדירה על שמה בטאבו. הבעל פועל על פי הל"ה והאישה מתחילה לחוב במזונות מוגדלים (הכוונה 'לחוב' "על הנייר", שכן בינתיים אין פסיקת בי"מ/בד"ר בעניין). אז עכשיו האישה תוסיף לדרישותיה לקבלת הגט, כי בנוסף למחצית הדירה, על הבעל גם למחול לה על כל המזונות המוגדלים, שבהם התחייבה.

4. בישראל על סרבן גט יכולות להיות מופעלות מספר סנקציות, חלקן בעלות אופי ממוני (פיצוי לבן הזוג) וחלקן בעלות אופי עונשי (איסור יציאה מארץ, החזקת כרטיס אשראי, חשבון בנק, מאסר וכד'). אם בן הזוג הסרבן לא נרתע מאותן סנקציות מדוע שיירתע מהסנקציה של מזונות מוגדלים?

רק כדי לשבר את האוזן, בעניין אחד נפסק לאישה על ידי בית משפט פיצוי בסך 400,000 ₪ ועוד 4,000 ש"ח לחודש עד שהבעל יסכים ליתן גט. אם פסק דין שכזה, לא מרתיע סרבנים פוטנציאליים, קשה לי להאמין שהל"ה ירתיע.

גט מעושה

כידוע אין האיש מגרש את האישה אלא מרצונו החופשי. גט שניתן שלא מרצון חופשי, הינו גט מעושה, שהינו גט פסול מדאורייתא. הצד השני של המטבע הוא כי גם האישה אינה מקבלת גט אלא לרצונה, ועל פי חרם דרבינו גרשום. לכן, לגירושין במדינת ישראל צריך את הסכמת שני הצדדים.

כאמור, צד מסורב יכול לפנות לבית משפט אזרחי בתביעת נזיקין, ולקבל פיצוי על הנזק שנגרם לו בשל סירוב בן הזוג ליתן/לקבל גט. דא עקא, ובד"ר מסרב לסדר גט במקרה שקיים פסק דין שכזה. בד"ר תופס חיוב שכזה כהתערבות שאינה ראויה בהליך הגירושין. בד"ר סבור כי החיוב שמטיל פסק הדין האזרחי, שלא על דעתו, עלול לגרום לגט להיות גט מעושה. בד"ר אף טוען "כי ייטיבו לעשות עורכי הדין העוסקים בדיני משפחה, אם ישקלו היטב בטרם ימליצו לאשה להגיש תביעת נזיקין לבית המשפט האזרחי בגין סרבנות גט. המלצה כאמור עלולה לעלות כדי רשלנות מקצועית, וספק בעיני אם אפילו החתמת הלקוחה מראש על ויתור מפני תביעת רשלנות שכזו, תועיל...".

לדעתי, כשם שבד"ר מסרב לסדר גט במקרה שבית משפט אזרחי פוסק חיוב נזיקי על צד סרבן, כך הוא גם יסרב לסדר גט במקרה שבית משפט אזרחי יפסוק חיוב תשלום במזונות מוגדלים מכוח הל"ה. כך גם ספק אם בד"ר יהיה מוכן לפסוק בעצמו מזונות מוגדלים, מחשש לכך שהגט יהיה גט מעושה.

הל"ה כמקור לסכסוך נוסף בין הצדדים

מעבר לכל האמור, אני מאמין כי הל"ה יכול לשמש כעוד נושא שבגינו הצדדים יוכלו להסתכסך. בנוסף, לכל הנושאים הרגילים (רכוש, משמורת ילדים וכד'), עתה הצדדים גם יכולים למצוא עצמם מתווכחים על הפירוש שיש להעניק להל"ה, והאם מגיע אם לאו מזונות מוגדלים לאי מי מהם.

בנוסף, לטענתי הל"ה אינו הסכם פשוט, והוא מכיל מספר קשיים, עליהם הרחבתי מעט בגרסה המורחבת.

גירושין מהירים כאידאל

הל"ה מבקש לעודד הליך מהיר של גירושין, והשאלה היא האם זה תמיד טוב, או שמא אולי יש מקום ליתן הזדמנות לשלום בית מעבר ל180+90 יום.

מעבר לכך נניח ומדובר בכהן. ההשלכה של גירושין מהירים תהיה כפולה. האחת, כי המעוות לא יכול לתקון, והוא לא יוכל להחזיר את גרושתו. השנייה, כי אם מדובר בכהן חרדי, הרי שהנוהג המקובל בחברה הוא שידוך גרושה לגרוש, מה שיקשה על הכהן הגרוש למצוא לשידוך שני (כך על פי הרב בס).

שיווק הל"ה

מעבר לאשר טענתי למעלה, לענ"ד הדרך שבה משווק הל"ה אינה הוגנת אם לנקוט בלשון עדינה, וכדלקמן:

(א) אחת הטענות מדוע יש לחתום על הל"ה הינה טענה בדבר 100% הצלחה בארה"ב, אלא שהדברים מטעים:

-        הדין בארה"ב שונה מהותית מהדין הישראלי, כך שספק רב שניתן להשוות בין השניים.

-        קצת קשה לדלות מהמקורות השונים של ד"ר לבמור (ראו כאן הערה 23), מה בדיוק הסטטיסטיקה, בכל אופן, איך שיהא, אין המדובר במדגם של ממש שניתן להסיק ממנו משהו. נראה כי יש שתי אפשרויות להבין את הסטטיסטיקה אודות הקיים בארה"ב וכדלקמן: (1) הכוונה כי עד לשנת תשס"ה היו 15 זוגות שחתמו על הסכם קדם נישואין והתגרשו בהגינות ובשקט. כמובן, שלא ניתן להסיק דבר מכך, כי אולי היו מתגרשים בהגינות ובשקט גם בלי ההסכם. (2) הכוונה היא כי עד לשנת תשס"ה היו 30 זוגות שחתמו על הסכם קדם נישואין ומתוכם 28 התגרשו בהגינות ובשקט, ו-2 קצת התקשו אך כאשר הוגשה בקשה לממש את הסכם קדם הנישואין הבעלים ניאותו ליתן גט. היינו, הל"ה עמד במבחן התוצאה רק פעמיים (גם זה רק כפלצבו, שכן הל"ה לא נידון לגופו). לדעתי קצת קשה להסיק מכך מסקנות מרחיבות כלשהן.

-        נציין כי גם בשנת תשס"ט ד"ר לבמור מפנה לנתונים אלו, ולא ראיתי כי קיימים נתונים יותר מבוססים או עדכניים במקום כלשהו.

(ב) שימוש במסורבות גט כפרנזטוריות.

מסורבות גט כותבות מכתבים ציבוריים המגוללים את סיפורם האישי, ומסקנתם כי סבלם היה נמנע לו היו חותמות על הל"ה.

-        בעיניי יש פסול לבקש טובה ממישהו שלא יכול לסרב. אותן מסורבות מקבלות עזרה וסיוע מאותם גופים המבקשים מהן טובה חזרה. הן לא בדיוק בעמדה נפשית לסרב או לשקול באופן הגון ושקול בקשה מעין זו.

משל למה הדבר דומה. לרופא המבקש ממטופל לפרסם תרופה נסיונית אשר לטענת הרופא הייתה יכולה לרפא את תחלואיו לו רק היה משתמש בה מבעוד מועד. האם המטופל, שחב את חייו לרופא, מצוי בעמדה לסרב לבקשת הרופא? 

-        מעבר לכך, הסיפור שהן מספרות בדרך כלל הוא קשה. באותו מקרה קשה, ספק רב אם הל"ה כלל היה מסוגל לעזור. כאמור, הל"ה לא יעזור להביא אדם מחו"ל, וכן לא יעזור מקום בו בן הזוג מפגין התעלמות מחיוביים כספיים עצומים המוטלים עליו.

(ג) הל"ה קיים, ככל הנראה, משנת 2001, היינו למעלה מעשר שנים. עד ליום זה, לפי מה שהצלחתי למצוא, הוא לא נידון לגופו, ולא ניתן  לדעת אם יש בו משום תועלת או נזק. המשמעות הפשוטה של עבודה זו, כי החתימה על הל"ה מהווה תרופה ניסיונית, שאין כל הוכחה שהיא עובדת בישראל (ולטענתי גם בארה"ב). מן הראוי היה, לענ"ד, שלא להצניע עובדה זו.

(ד) עוד נעיר כי מהרוח הנושבת ניתן להתרשם כי בעיקר מדובר בבעל סרבן, אולם לפי הודעת בד"ר באמצע שנת 2007 היו בישראל כ-180 מסורבות גט וכ-190 מסורבי גט (כך לפי ההגדרה שאומצה על ידם, הגדרה עליה ארגוני הנשים חולקים).

(ה) האמת תיאמר, כבודם של הרבנים וארגוני הנשים המצדדים בהל"ה מונח במקומם, אך אין דעתי נוחה מכך, שלא ראיתי עורכי דין או שופטים המתעסקים בדיני משפחה המצדדים בהל"ה.

הל"ה כפלצבו

לטענתי, הל"ה בעיקר יכול להיות בעל משמעות כתרופת פלצבו. כשם שזו יש בכוחה להועיל על אף שאין בה ממש הוא הדין להל"ה. הל"ה יכול להרתיע בן זוג סרבן פוטנציאלי שיחשוש מהתשלומים שהל"ה יטיל עליו, אז מלכתחילה בן הזוג לא יסרב וישתף פעולה.

האם זה נימוק מספיק טוב כדי להצדיק את הל"ה, לטעמי לא, מאחר ולצד יתרון זה הוא יכול להציב קשיים רבים.

אתגר

אם תרשו לי, אבקש לאתגר (to challenge) את רבני בית הלל המבקשים לעודד את הסכמי קדם נישואין, ולהעלות למרשתת את ההסכמים האישיים עליהם הם חתומים. כידוע, הסכם קדם נישואין, ניתן לעשות גם בתר נישואין, ואין בין זה לזה, אלא שזה האחרון נדרש לאישור בד"ר או בית משפט בדווקא.

הערה לפני סיכום

הרב עמיטל זצ"ל היה נוהג לומר "אין פטנטים". לדעתי, טוב שזוג טרם שיינשא יתכבד וילך לעורך דין ויחתום על הסכם ממון אישי המותאם למידותיו. היתרון שבכך, הוא הסדרת הנושאים הממוניים (ואולי עוד נושאים) קודם לחתונה, והפחתת נושאי החיכוך במקרה של גירושין.

סיכומון

אם אסכם, לדעתי להל"ה יכולות השפעות חיוביות על צדדים שיאמינו בו ומראש ימנעו מהצבת קשיים, ובדומה לאפקט פלצבו. מקרים אלו הם המקרים הקלים, כאשר לדעתי במקרים הקשים לא יהיה בו כדי לסייע. בנוסף, לצד ההשפעות החיוביות, יכולות להיות להל"ה גם השפעות שליליות. ימים יגידו האם הל"ה מסייע אם לאו, ואני לא באתי אלא לעורר את הציבור לדיון בעניין.

* לצורך הכנת רשימה זו עיינתי במספר מאמרים ובספרה של הד"ר לבמור, בחוברת של מרכז רקמן, בדבריו של הרב קנוהל, בפסקים של בד"ר, ועוד מספר מקורות.

דין התורה שלי: הצעת הפשרה

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"

כפי שכתבנו בפעם הקודמת, הדיינים הציעו לצדדים להגיע לפשרה.

זו הפשרה שהוצעה:
הנתבעת תמשוך את תלונתה שהתובעת הרימה עליה יד, והתובעת תמשוך את תביעתה כנגד הנתבעת.


הצעת הפשרה הזו נראתה לי ולנתבעת כהצעה לא הוגנת ואף מעליבה מטעמים שאסביר להלן. אך קודם אני רוצה לנסות להציג את הצד של הדיינים, כפי שאני מבין אותו.

הרציונל מאחורי הצעת הפשרה הזו היא להחזיר את הזמן לאחור. אם הסכסוך בין התובעת לנתבעת התחיל בזמן מסוים בו הנתבעת הגישה את התלונה להנהלת המוסד ושבעקבותיה הוגשה התביעה, אזי הפשרה מציעה בעצם להתעלם מכל מה שהתרחש מאז הגשת התלונה ע"י הנתבעת.

עוד יש להוסיף שמבחינת הדיינים הם אינם טוענים שהפשרה היא טובה לצדדים, אלא הם מציעים לצדדים לשקול מה הם מעדיפים: להתחיל הליך שלם של דין תורה והבאת ראיות שאורכת זמן רב (אם כי אינני חושב שהדיינים חשבו שהוא ייארך עד לכמעט שנה תמימה) או לסיים את ההליך כאן ועכשיו אבל לותר על השגת הצדק.

ייתכן, ואחד השיקולים של הדיינים בהצעת הפשרה כאן אף היתה שהאלימות שהתרחשה, לטענת הנתבעת, לא היתה מאד חמורה ולא נגרם לה מזה נזק פיסי.

זה, להבנתי, האופן בו ראו הדיינים את הדברים.



לעומת זאת, הנתבעת ואני ראינו את הדברים אחרת לגמרי.

לטעמי, גם אם יש הגיון בכך שיש סיכוי מסוים שהנתבעת תעדיף לסיים את ההליך כאן ועכשיו גם במחיר משיכת תלונתה להנהלת המוסד, בעידן בו אנו חיים אני מצפה שבית הדין יימנע מלהציע הצעה כזו. לא הייתי רוצה לראות כותרת בעיתון: "התלוננה כנגד פגיעה אלימה במקום עבודתה והדיינים הורו לה למשוך את תלונתה". ברור שאני נוגע בדבר, אך להרגשתי אין סיבה להתייחס לתלונה על אלימות פיזית באופן שונה ממקרה של אלימות מינית, או לכל הפחות למקרה של שליחת ידיים או הערות מיניות. הייתי רוצה להאמין שבמקרים כאלו לא היה בית הדין מציע לנתבעת למשוך את תלונתה, הגם שכל הסיבות שמניתי לעיל קיימות גם במקרים אלו.

יתרה מזאת, להבנתנו כל הסיבה שבגינה התובעת הגישה את התביעה לא היה כדי לקבל פיצוי כספי על "פיטוריה" (שכזכור לא היו), אלא כדי להפעיל לחץ על הנתבעת למשוך את תלונתה להנהלת המוסד וכך למנוע הליכים משמעתיים כנגדה. הצעת הפשרה למעשה גורמת שיהא החוטא נשכר ומוסרת לנתבעת את רב ככל תאוותה בידה.

אם הצדדים היו מקבלים את הפשרה, בית הדין היה שולח את הצדדים לדרכם, כאשר לבית הדין אין שום יכולת לכוף חוסר התעמרות מתמשכת של התובעת בנתבעת בעתיד. ביטול התלונה והתביעה לא היה בו בכדי להביא שלום בין הצדדים, אלא הוא היה גורם לצד המתלונן להתמרמרות ולצד התובע/הפוגע לתחושת ניצחון. כך שלחלוטין לא ברור מה היה קורה אילו לאחר הפשרה המקרה היה חוזר על עצמו, והנתבעת היתה מוצאת את עצמה שוב מותקפת בידי התובעת. איזה מסר בדיוק בית הדין מעביר לנתבעת ביחס לתלונות עתידיות בהצעת פשרה כזו?

אחרי שפרטתי את כל הטענות שלי כנגד הצעת הפשרה, השאלה שנותרה היא: האם הטענות הללו הן סיבה לכך שבית הדין לא היה צריך כלל להציע את הצעת הפשרה הזו, או שהן רק סיבות עבורי לדחות את הצעת הפשרה, והם לא מהוות סיבה שבית הדין לא יציע את ההצעה?

זו השאלה המרכזית של הרשימה הנוכחית.

בנוסף לאמור לעיל, במקרה שלנו, זמן קצר לאחר הצעת הפשרה של בית הדין, הנתבעת החליטה שהיא לא יכולה יותר לעבוד באותו מקום עבודה עם התובעת והגישה את התפטרותה להנהלת המוסד. הנתבעת פנתה לקבל ייעוץ משפטי באשר לזכויותיה בגין תביעת פיצויי פיטורין מהמוסד. הייעוץ המשפטי קבע שמצבה מוגדר "מתפטר כדין מפוטר" (לא כאן המקום להרחיב) ומגיעים לה פיצויי פיטורין. בשלב זה קלטנו שאילו היינו מתפתים לקבל את הצעת הפשרה של בית הדין היתה סבירות גבוהה שהנתבעת היתה מאבדת את העילה לתביעת פיצויי פיטורין, ובכך היתה מפסידה סכום כסף לא קטן.

המסקנה מהפסקה האחרונה היא שגם אם אתם חושבים שהפשרה כן מתאימה לכם. לעולם כדאי לקבל ייעוץ משפטי לפני שאתם מסכימים לחתום עליו.

דין התורה שלי: הדיון ושברו

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"
ברשומות הקודמות אודות "דין התורה שלי" הצגתי באריכות את המקרה ואת הצפיות שלי. אחזור על עיקרי המקרה בשורה אחת כדי להזכיר במה המדובר:
הנתבעת התלוננה להנהלת המוסד בה עבדה כי התובעת הרימה עליה יד. התובעת טוענת כי לא היו דברים מעולם, והתלונה שיקרית, ולכן תובעת שבית הדין יקבע שהנתבעת שיקרה וכן שהנתבעת תחוייב לשלם לה פיצויים על כך שפוטרה מעבודתה בעקבות התלונה (כזכור, עד היום התובעת ממשיכה לעבוד באותו מוסד).

ועתה, הגיע העת להתחיל לתאר מה היה בהליך עצמו.
נקבע תאריך לדיון, שבועות ספורים לאחר שהוגשו התביעה וכתב ההגנה, בבית הדין של ארץ-חמדה בירושלים. לדיון הגעתי יחד עם הנתבעת, והתובעת הגיעה יחד עם עורך דינה. הדיון התקיים בפני שלושה דיינים חשובים (שניים מתוך שלושת הדיינים הינם ראשי כוללים לדיינות וידועים כתלמידי חכמים גדולים ששמם יוצא לפניהם). הדיון ארך כארבע שעות. במהלך הדיון התובעת הציגה את כל קורות התביעה מנקודת מבטה, מדי פעם הדיינים שאלו שאלות על גרסתה, ניסו להבין מי הנפשות הפועלות ומה סדר הזמנים וההשפעות שהיו במהלך הפרשה. לאחר דבריה של התובעת, הגיע תורה של הנתבעת, שתיארה את המקרה המדובר מנקודת מבטה, והגיבה לנקודות שהיא לא הסכימה איתן בדבריה של התובעת. גם את הנתבעת עצרו הדיינים מדי פעם בשאלה.
לאחר ששני הצדדים הציגו את עמדתן, ניתן לכל אחד מהצדדים להציג שאלות לצד השני, כאשר הדיינים עמדו על כך שהשאלות אכן יהיו שאלות ולא הצהרות.
לאחר כל זה, אב בית הדין סיכם במילים ספורות את אשר נאמר בדיון. הדיינים יצאו להפסקה של כמה דקות.
כשחזרו מההפסקה, אב בית הדין אמר בערך כך:
"בית הדין מבקש להציע לצדדים פשרה. הצעת הפשרה אינה אומרת שעל הצדדים לקבל את הפשרה. הצדדים יכולים לומר שהם אינם מעוניינים בפשרה ורוצים ללכת לכיוון של הכרעה. קבלת הצעת הפשרה אינה אומרת שאחד הצדדים צודק או לא צודק, אלא שהצדדים החליטו שהם מעדיפים לסיים את הפרשה עכשיו עם הפשרה המוצעת ולא להמשיך את התהליך עם כל הכרוך בו".

ניקח כאן הפסקה לרגע וננסה להבין מה קרה.

כך כתוב בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן יב סעיף ב):

מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח. במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר:  איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם. אבל אחר, שאינו דיין, רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט. ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה. 

ובכן, כך נהגו הדיינים. הם שמעו את הצדדים כפי שמתאר השולחן ערוך "אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה", ואז הם הציעו פשרה.
סעיף זה לא היה חדש לי, ולכן ברגע שאב בית הדין הציע את הפשרה אנחנו אמרנו שאיננו מעוניינים בפשרה, אלא בהכרעה מי הצדיק ומי הרשע. הדיינים בכל זאת ביקשו שנשקול את הפשרה.

בית הדין הפעיל אמצעים שונים, בדיון ולאחריו, שנתנו לנו הרגשה שמנסים ללחוץ עלינו לקבל את הצעת הפשרה. אני מניח שבזה בית הדין ניסה למלא אחר דברי הסמ"ע (סימן יב ס"ק ו):

עיין דרישה [סעיף ב'] שהוכחתי לפי מאי דקי"ל [סנהדרין ו' ע"ב] דמצוה בפשרה, צריך הדיין להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה, וכן היא ג"כ כונת המחבר במ"ש שאומר להם הדין אתם רוצים, ר"ל במה שבאתם לפנינו לדון, אם כונתכם דוקא אדין או הפשרה, כי כן הוא נכון לעשות פשרה, ע"ש:

הזכרתי בפעם הקודמת שלאחר שכל ההליך הסתיים נפגשתי עם בכירים בבית הדין. אחת הנקודות שהעליתי בפניהם היה שבמבחן בוזגלו, הצדדים היו מקבלים את הפשרה, הגם שזה לא מה שטוב להם ולא מה שהם היו מעדיפים, בגלל אותה תחושת לחץ שחשנו שבית הדין מפעיל עלינו. 

אותם בכירים שאתם נפגשתי קבלו את דברי ואמרו שהם ישפרו נקודה נקודה זאת בעתיד, כדי לודא שאם הצדדים מקבלים את הפשרה זה יהיה באמת כי הם חשים שזה המוצע הטוב עבורם. 

ברשימה הבאה בעז"ה נפרט מה היתה הצעת הפשרה, אך לאור הדברים עליהם כתבתי הפעם (שאין בהם שום דבר ייחודי לדין התורה שלי) נותרתי עם מספר שאלות לא פתורות:

- האם דברי השולחן ערוך שמצוה להציע פשרה, הם נכונים בכל מקרה? האם אין זה משנה בכלל מה המקרה ומה הנסיבות, תמיד נשמע הצעת פשרה מצד בית הדין? תזכרו את השאלה הזו, נחזור אליה בפעם הבאה. 

- כיום יש דוקטרינה הנקראת גישור. בתי המשפט עושים שימוש במגשרים כדי להוריד מעליהם את הלחץ. להבנתי, יש בגישור כדי למלא את הצורך עליו הורו חז"ל כשאמרו שמצוה להציע פשרה. יש הבדלים שונים בין הגישור והפישור. אחד מהם, לדוגמא, שהגישור עושה שימוש בנתונים שהם כרגע לא בדיון כדי לרצות את שני הצדדים, והפישור עושה שימוש רק בנתונים שהם על השלחן.

לדוגמא: אם ראובן תובע 100 ש"ח משמעון, פשרה אפשרית תהיה לקבוע ששמעון ישלם לראובן איזה שהוא סכום בין 0 ל100 ש"ח. לעומת זאת, הצעת גישור יכולה להיות ששמעון לא ישלם כלל לראובן, אך שמעון ייתן טרמפ לראובן מביתו לעבודה בחודש הקרוב. בהצעת הגישור הכניסו לתמונה את הטרמפ לעבודה שעד כה לא היה בדיון. 

עוד הבדל בין הגישור לפישור הוא שהגישור צריך לקחת בחשבון את היחסים לטווח ארוך. לא מספיק להגיע להבנה או לפשרה בסכסוך המקומי, אלא צריך למצוא דרכים שימנעו הישנות המקרה בעתיד ויאפשרו חזרה ליחסים תקינים בין הצדדים. 

כאמור, בתי המשפט עושים שימוש במגשרים מקצועיים. אם בתי הדין רוצים למלא אחר רוח ההלכה ולהציע פשרה לפני הכרעת הדין, האם לא יהיה זה נכון יותר להציע גישור במקום פישור לצדדים? 

הבעיה בהצעה הזאת זה שאם בית הדין יפנה מתדיינים למגשרים, אזי לענ"ד כוחו של בית הדין ייחלש מאד, כי יהיה אפשר לפטור חלק גדול מאד מהמקרים הדורשים בוררות בדרכי גישור וכלל לא להגיע לעמידה לפני דיינים. בבית המשפט זו הכוונה, אך מערכת בתי הדין קמה כדי שיעמדו בפני דיינים שידונו דין תורה...

דין התורה שלי: חוזרים

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"
לפני כחדשיים לקחתי הפסקה מסדרת רשימות בנושא "דין התורה שלי", בהם אני מבקש לתאר את החוויה שהיתה לי כשלויתי בת משפחה במהלך דין תורה שנתבעה אליו בבית דין של ארץ-חמדה.
בחדשיים שעברו הספקתי גם להיפגש עם גורמים בכירים מאד בבית הדין של ארץ חמדה ששמעו את טענותי על ההליך ואף הגיבו עליהם. בעקבות אותה פגישה, ובעקבות הזמן שעבר מאז סיום התהליך, אני מרגיש כיום הרבה פחות להוט להוריד את אשר היה על ליבי.
כשאני הצטרפתי להליך בבית הדין, שמעתי קודם לכן רק דברים טובים על בית הדין בפרט, ועל הליך דין התורה בכלל. "זה הליך נוח למשתמש, מהיר, צודק ועוד", כך שמעתי מרבים וטובים. "בבית הדין, לעומת הליכים אחרים, יודעים לחתוך את הדין, לקבוע מי הצדיק ומי הרשע, לא ממסמסים דברים", שמעתי פעם בהרצאה מפי אדם שהיום משמש כדיין בבית דין לממונות. ההליך אותו עברתי, ועליו התחלתי לספר לכם, ובעז"ה אמשיך לספר עליו, היה שונה לחלוטין ממה שצפיתי ומנוגד לטעמי לכל מה ששמעתי. יש סיכוי מסוים שנפלתי על הרכב יוצא דופן, או שכל מיני תנאים בתיק הזה, או תנאים חיצוניים, גרמו לכך שדווקא התיק בו אני הייתי מעורב הפך להיות כל כך רחוק מהצפיות שלי. בהחלט ייתכן ו"דין התורה שלי" הוא יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, אך אני חושב שחשוב, גם לתועלת מערכת בתי הדין עצמם, שיתפרסמו סיפורים כמו שלי, כדי שהם יידעו ושהציבור יידע שיש לאן להתקדם.
אין לי כוונה להעמיד את הדיינים שישבו בהרכב שלנו אל עמוד הקלון או לשפוט אותם. אך יש לי כוונה לשאול, מבלי לקבוע תשובה חד משמעית, האם הכשלים שהתגלו בתיק שלנו הם מקרה פרטי ויוצא דופן, או בעיות שמעידות על פגם מהותי במערכת.
מערכת בתי הדין מציבה את עצמה כאלטרנטיבה למערכת בתי המשפט בישראל. כך גם הם משווקים את עצמם לציבור. יש להם, ללא ספק, הרבה הצלחות שהם קנו בצדק ובזכות. אך זה אינו פוטר אותנו, הציבור, מלשאול את עצמנו, האם אכן מערכת זו יכולה להוות אלטרנטיבה? ברור לי שלמקרה הספציפי שלי אין שום משקל משמעותי כשדנים בשאלה כל כך הרת גורל, ואף על פי כן אני חושב שיש חשיבות בפרסום המקרה גם ביחס לשאלה זו.
ברור לי, ואני מקווה שגם ברור לכם, שאינני יכול לכתוב בצורה אובייקטיבית על ההליך שעברנו. גם אין זו כוונתי. כוונתי היא לתאר את נקודת מבטו של אחד מבעלי הדין.
ברשימות הבאות אתאר את שהתרחש במהלך ההליך, ולאחר מכן אנסה לעורר לדיון את השאלה מה, אם בכלל, צריכים להיות המסקנות מההליך שתיארתי.

דין התורה שלי: למה צפיתי?

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא.
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

בשני טורים בשבוע האחרון (דין התורה שלי: מסגרת התביעה, תביעות לשון הרע) הצגתי בפניכם מקרים, מקרה אחד אמיתי ושלושה מקרים בדויים, עליהם בקשתי מכם לחוות את דעתכם ולכתוב את סברותיכם.
אני מבקש הפעם לכתוב מה אני צפיתי שיקרה. כלומר, איך אני התייחסתי למקרה של דין התורה שלי, כשקבלתי את כתב התביעה.
אקדים ואומר, שאינני רואה שום אבחנה בין המקרה שתיארתי ב"דין התורה שלי: מסגרת התביעה" לבין שלושת המקרים המתוארים ברשימה "תביעות לשון הרע". בשלושתם מדובר שהתובע טוען שהנתבע הגיש כנגדו תלונה שקרית, והנתבע טוען שהוא דבר אמת בתלונתו. במצב כזה, לענ"ד, אין זה משנה כלל אם נגרם נזק ישיר או עקיף, בגרמא או בגרמי, או בכל אופן אחר לתובע (שעליו הגישו את התלונה), כל עוד אין לתובע ראיה שהנתבע שיקר בתלונתו, אין בכלל עילה לתביעה. כלומר, אני לא רואה שום סיבה שבית הדין בכלל יתייחס לתביעה.
זה הכלל שסברת הכרס שלי הורתה לי. אני בטוח שיש גם יוצאים מן הכלל. לדוגמא, מקום שבו התובע אינו יכול להוכיח שהנתבע שיקר, אך יכול להראות כי פעל ממניעים פסולים וכד'. אך ככלל, כל עוד התובע לא יכול להוכיח שהנתבע משקר, על מה יש לו לתבוע? או במלים אחרות, כל עוד התובע לא יכול להראות שהנתבע פעל שלא כהלכה, אין לו מה לחפש בבית הדין.
כך במקרה שלנו, שהנתבעת התלוננה למעסיקה שהתובעת תקפה אותה פיזית. כך במקרה של עובדת שהתלוננה שהמנהל שלה פגע בה מינית. כך במקרה שאדם התלונן על אחר שגנב ממנו. וכך במקרה שאחד ייעץ לשני לא לעשות עסקים עם אדם אחר פן יבולע לו. בכל אחד מהמקרים הללו, אינני מצליח להבין איזו עילה לתביעה קיימת, כל עוד אין שום ראייה שהמתלונן/הנתבע לא פעל כהלכה.
כפי שאתם מן הסתם מנחשים, בית הדין לא בדיוק פעל כפי שאני צפיתי שיפעל.

מה הלאה?
לפני מספר ימים פנה אלי חבר, שאני מעריך מאד, וטען בפני שאני יותר מדי מחומם על הנושא הזה, ולכן ההגינות בכתיבה שלי נפגעת. לחיזוק דבריו, הוא הביא לדוגמא את אשר כתבתי על הזימון לבית הדין. לדבריו, העובדה שלא הדגשתי את ההבדל היסודי הקיים בין מכתב הזימון לבית הדין של הרב ערוסי, אותו הבאתי בהתחלה, לבין מכתב הזימון לבית הדין של ארץ חמדה, אותו הבאתי לאחר מכן, מראה על חוסר הגינות. במכתב הזימון של ארץ חמדה מודגש בפני המקבל (הנתבע) שיש לו אפשרות להודיע שהוא מעוניין להתדיין בפני בית דין אחר, מה שנעדר לחלוטין ממכתבי זימון של בתי דין אחרים. [נקודה זו עלתה גם בדברי חלק מהמגיבים לטור ההוא.]
אני מקבל את דברי הביקורת הללו. לאור זאת, החלטתי לקחת פסק זמן מהנושא של "דין התורה שלי" עד אחרי פסח. גם ככה התקופה שבין פורים לפסח היא תקופה מאד לחוצה אצלי. אינני בטוח שזה יעזור, שכן חלק מהסיבה שאני כל כך מחומם על הנושא הוא שלקחתי על עצמי שלא להתבטא עליו בפומבי במהלך השנה שבו התנהל דין התורה. עם זאת, אני מקווה שעד אחרי פסח אצליח להיות יותר מפוקס ולהצליח להתמקד בנושאים שעלו במהלך דין התורה שיש בהם עניין ציבורי, לדעתי, ולעשות זאת במרב ההגינות.  

תביעות לשון הרע

בראשית חשבתי להמשיך במסורת משנים קודמות ולכתוב טור היתולי בליל ראש חדש אדר, אך הרב אבינר בטורו הרב הפופוליסט "גנב" לי את הרעיון לטור השנה. זאת ועוד, שהתגובות לרשימה מאמש אודות "דין התורה שלי: מסגרת התביעה" הצליחו לעורר בי תאבון לפתח עוד את הנושא. 

לפניכם שלושה מקרים. בבקשה כתבו, במידה ואתם הדיינים שהתביעות הללו מגיעים לפתחם, כיצד אתם נוהגים. או כפי שהגדרנו זאת אמש, מהם הנושאים עליהם יש לדון בכל אחד מהמקרים? וכמובן, האם יש הבדל בין המקרים הללו עצמם? והאם יש הבדל בינם לבין המקרה שתואר אמש?

א. שמעון מובטל מזה חודשיים.
ראובן הגיש תלונה במשטרה על שמעון, כך נאמר בה: "ביום א' בעת שהחניתי את רכבי בחניה, אני רואה את שמעון יוצא מחלון ביתי עם הטלויזיה שלי בידו. לא הספקתי לצאת מהמכונית, והוא נעלם. אני יודע שזה היה שמעון כי זהיתי את פרצופו וגם הוא חבש את אותו הכובע שהוא חבש בבוקר כשראיתי אותו קונה משהו בסופר."
המשטרה פותחת בחקירה.
כעבור שבוע, שמעון צריך להוציא תעודת יושר על מנת להתקבל לעבודה חדשה. המשטרה אינה מספקת לו תעודת יושר בעקבות החקירה נגדו. שמעון לא מתקבל לעבודה.
כעבור חודש התיק נסגר מחוסר ראיות.
שמעון תובע את ראובן לבית הדין על הוצאת לשון הרע שגרמה לו לא להתקבל לעבודה החדשה.

ב. שרה פנתה למחלקת משאבי אנוש בחברה בה היא עובדת והתלוננה על יעקב, מנהל בחברה, שלדבריה אנס אותה בתוך משרדו.
יעקב נקרא לשימוע בו הוא מכחיש את המיוחס לו, והוא מושעה מעבודתו באופן מיידי עד לבירור התלונה.
התלונה וההשעיה הגיעו כשבועיים לפני שיעקב היה אמור להיות מקודם לתפקיד בכיר יותר. הקידום בוטל לעת עתה, ובהתאם לשמועות המהלכות במסדרונות קשה לראות מצב שאי פעם יתבצע.
יעקב תובע את שרה על הוצאת דיבתו רעה בפני בית הדין.

ג. ראובן סיפר לשמעון כי הוא עומד לפתוח עסק חדש עם יהודה. שמעון שומע זאת ואומר לו: "אני ממליץ לך לחשוב על זה שנית. אני פתחתי עם יהודה עסק לפני כחמש שנים, והוא לא נהג אתי בישרות". בעקבות דבריו של שמעון, ראובן חזר בו מסיכומיו עם יהודה.
יהודה תובע את שמעון על הוצאת דיבה שגרמה לו להפסיד הזדמנות עסקית נדירה.

מעניין לעניין, השופט נועם סולברג, שופט בבית המשפט העליון, כתב לא מעט על נושא לשון הרע, גם במשפט העברי:

• על לשון הרע, "לשון טובה" ופיצויים
• לשון הרע על ציבור
• זכות האדם לשם טוב, חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת
• פסק דין בעניין לשון הרע

דין התורה שלי: מסגרת התביעה

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא.
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

להלן אנסה לתאר, עד כמה שאני מסוגל באופן אובייקטיבי, על מה היתה התביעה בבית הדין. 

הנתבעת התלוננה למנהל הישיר שלה במקום עבודתה, כי התובעת, שאף היא עובדת באותו מוסד, תפסה אותה בחזקה בידה.

התובעת הגישה תביעה לבית הדין בו נכתב שהנתבעת הוציאה עליה דיבה, שכן היא מעולם לא הרימה יד על הנתבעת, ושהיא אף פוטרה מעבודתה בעקבות תלונת הנתבעת. 

סכום התביעה: 200,000 ש"ח. 

אני ממליץ לכל הקוראים לעצור רגע ולחשוב מהם נושאי הדיון כאן, לאור התביעה. כלומר, שימו את עצמכם בכסאות הדיינים וחישבו: מה הנושאים בהם אתם צריכים לדון בתיק הזה? אתם מוזמנים לכתוב אותם בתיבת התגובות. 

כדי לתת תמונה יותר שלמה, הנה עוד כמה פרטים:

• המקרה המדובר ארע בחודש יולי 2011. למחרת שלחה הנתבעת מכתב למנהל הישיר שלה, שהעביר את התלונה למחלקת משאבי אנוש.
• תצהיר של אדם שהיה נוכח בחדר באותו עת, ושנכתב לתובעת, הוגש לבית הדין בו נאמר: "ברצוני להבהיר, כפי שאמרתי לך יום לאחר המקרה, כי אני לא זוכר ולא שמתי לב לכל מגע פיזי ביניכן".
• בחודש דצמבר 2011 הגישה התובעת תביעה בבית הדין של הרב רצון ערוסי. 
• בעקבות התביעה פנתה הנתבעת ישירות למנהל המוסד וטענה בפניו כי התלוננה על אלימות פיזית מצד התובעת, אך לא קבלה שום מענה מצד מחלקת משאבי אנוש, ואף נתבעה על כך בבית דין. בעקבות פניה זו החליט המוסד להקים ועדת בירור שיבדוק את אמיתות התלונה יחד עם עוד שתי תלונות כנגד התובעת, מצד עובדות אחרות, על אלימות פיזית. 
• במקביל, הנתבעת פנתה לבית הדין של הרב רצון ערוסי, לאחר קבלת התביעה, ובקשה להעביר את הדיון לבית הדין גזית - ארץ חמדה. 
• בתחילת חודש פברואר 2012 ועדת הבירור סיימה את עבודתה וכתבה במסקנותיה כי פגשה את עובדי המחלקה המדוברת בדלתיים סגורות, לאחר שהובטח חיסיון על כל מה שיאמרו לועדה, ולאור זאת התרשמה כי יש אמת בכל שלוש התלונות. 
• בסוף חודש פברואר הנתבעת קבלה את התביעה (אותו כתב תביעה בדיוק אשר הוגש לבית הדין של הרב ערוסי) מבית הדין של ארץ חמדה.
• בחודש אפריל התקיים הדיון בבית הדין של ארץ חמדה. זה הדיון היחיד שהתקיים בבית הדין.
• שרשרת מכתבים ופניות מבית הדין אל התובעת והנתבעת וכן מהתובעת והנתבעת אל בית הדין.
• בסוף חודש נובמבר 2012 הודיע בית הדין כי הדיינים מתחילים לכתוב את פסק הדין.
• 31 ינואר 2013 - בית הדין סיים לכתוב את פסק הדין.
• נכון לכתיבת שורות אלו התובעת עדיין עובדת באותו מוסד.

דין התורה שלי: הזימון לבית הדין

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא. 
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

בשלב הראשון נתבענו לדין תורה בבית הדין לדיני ממונות של הרב רצון ערוסי. קבלנו בדואר את המכתב הבא (לחצו להגדלה):

הנתבעת סרבה להתדיין בפני בית הדין של הרב רצון ערוסי ובקשה להעביר את הדיון לבית הדין של גזית ארץ חמדה. מארץ חמדה קבלנו את המכתב הבא (לחצו להגדלה):

ישנם הבדלים בין שני המכתבים, אך הצד השווה שבהם הוא שכתוב בשניהם המשפט: עלייך לחתום על הסכם בוררות, וגם מצוין שעל הנתבעת לשלוח כתב הגנה עד לתאריך מסוים.

אך האם זה נכון? האם יש חובה עלי לחתום על הסכם בוררות כשנשלח אלי כתב תביעה מבית דין? האם אני בכלל מחויב להגיב על כתב תביעה כזה?
על פי החוק במדינת ישראל, בודאי שלא. לבית הדין אין שום מעמד חוקי, כל עוד לא חותמים על שטר בוררות. הוא יכול לבקש שאחתום, אך הוא בודאי אינו יכול להורות לי לחתום. ניסוח נכון יותר של המשפט הזה יהיה "אם ברצונך להתדיין בבית הדין, עלייך לחתום על כתב בוררות ולהגיש כתב הגנה וכו'".
אז אם על פי החוק אין עלי חובה לחתום על כתב הבוררות, מדוע כתוב שעלי לחתום על כתב הבוררות? התשובה היא כנראה שבתי הדין סבורים שעל פי ההלכה אתה מחויב לחתום. בואו נבחן את זה.

כך מופיע בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן יא סעיף א):

כיצד מזמינים בעל דין לדין, שולחים לו בית דין שלוחם, שיבא ליום המזומן לדין. לא בא, מזמינים אותו פעם שנית. לא בא, מזמינים אותו פעם שלישית. לא בא, ממתינים לו כל היום. לא בא, מנדין אותו למחרתו. במה דברים אמורים, במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס; אבל מי שהוא מצוי בעיר, אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת, ואם לא בא כל אותו יום, מנדין אותו למחרתו. 

על פי הנאמר שם, אם בית הדין קוראים לי, אם לא אענה לקריאתם אזי בית הדין ינדו אותי. מכאן אולי משתמע שיש על הנתבע חיוב להיענות לדרישתם לחתום על שטר בוררות ולהתדיין בפניהם.
אבל בואו נקח צעד אחד אחורה. מה הטעם של ההלכה הזו? מדוע בית הדין מנדים אדם שלא מוכן לבוא ולהתדיין בפניהם? הטעם הוא פשוט - האדם הזה פוגע בסדר הציבורי באופן הכי פשוט. הוא מערער את יסודות החברה.
בימינו, כשאין לבית הדין הרבני שום סמכות, חוץ ממוסד בוררות, הסיבה שאין הם יכולים לנדות היא לא רק דבר טכני, שבמקרה המחוקק נטל מהם את הזכות לנדות, זה גם נכון מהותית. מי שמסרב להתדיין בפני בית הדין איננו פוגע בשום סדר חברתי, שכן תמיד אפשר לתבוע אותו בבתי המשפט האזרחיים ואז הוא יהיה חייב לבוא. לכן, להבנתי, דברי השולחן ערוך הם נכונים וצודקים, אך לא נוגעים כלל לבתי הדין הרבניים בשבתם כבוררים.

אך אולי צודקים בתי הדין מצד אחר. אם אנו סוברים שפנייה לבתי המשפט האזרחיים הינו בגדר פנייה לערכאות של גויים, אולי כשאני מסרב להתדיין בבית הדין אני עובר על איסור ערכאות. להבנתי, גם אם נקבל את ההנחה שפנייה לבתי משפט הינו בגדר פניה לערכאות, אזי אני כנתבע אינני זה שפונה לערכאות. אני סך הכל אומר לתובע, שלדעתי הוא מנסה להוציא ממני ממון שלא כדין, ואינני רואה שום צורך להקל עליך. אם אתה, התובע, רוצה לפנות לערכאות - זו בעיה שלך! היכן מצינו שעל הנתבע לסייע לתובע לתבוע אותו? זו איננה קטנוניות. עמידה בפני בית הדין צורכת המון משאבים, נפשיים וממוניים. אם הנתבע יכול להתחמק מזה על פי שורת הדין (שלא לומר, על פי החוק), מדוע שלא יעשה זאת?

לכן אחזור ואומר שניסוח נכון יותר של המשפט המופיע במכתבים דלעיל יהיה "אם ברצונך להתדיין בבית הדין, עלייך לחתום על כתב בוררות ולהגיש כתב הגנה וכו'". להבנתי, המשפט כפי שהוא כיום, אם היה נאמר בכל מסגרת אחרת, היה קרוב להיות אונאה. 

דין התורה שלי: הקדמה

לפני כשנה נתבעה אחת מבנות משפחתי לדין תורה. בתור הרב במשפחה גויסתי לסייע לה ולעמוד לצידה בכל הקשור לדין התורה הזה. לא הועילו ההסברים שלי שהידיעות שלי בחושן-משפט מוגבלות מאד, בתור רב הרי ברור שאני אמור לדעת מה יחשבו הדיינים. וכך מצאתי את עצמי מעורב רגשית ומעשית בדין תורה שהתנהל בפני הרכב של דיינים במערכת בתי הדין של גזית וארץ חמדה, עד שהרגשתי שאני הוא זה שעומד לדין.
במהלך המשפט נמנעתי מלכתוב על מה שהתנהל בבית הדין, כדי שלא יחשדו בי שאני מנסה להשפיע על המתרחש בתוך כותלי בית הדין. השבוע קבלנו את פסק הדין ואני מרגיש שאני יכול סוף סוף לתת דרור לרגשות ולמחשבות שהיו לי בשנה האחרונה.
במהלך השבועות הקרובים אנסה לתאר בפניכם את מה שהתרחש במהלך התביעה בבית הדין, את המחשבות שעלו בי במהלך הזמן הזה, ואת המסקנות שלי מהאירוע הזה.
כדי לחסוך בהוצאות שנראו לנו מיותרות, נמנענו מלהעסיק עורך דין או טוען רבני. כן הסתייענו והתייעצנו במספר חברים שההתמצאות שלהם בתחום הזה הוא רב.
כפי שכתבתי, הידע שלי בחושן משפט הוא מצומצם מאד. בנוסף, אין לי גם כמעט ניסיון עם מערכת בתי המשפט האזרחית, או עם מערכת בתי דין אחר, כך שאינני ממש יכול להשוות איך הדברים היו מתנהלים במערכת אחרת. אשמח לקבל תגובות על הדברים (מכל הקוראים וגם) מהבקיאים בעולם המשפטי (התורני או האזרחי): בוגרי כוללים לדיינות, עורכי דין, שופטים וכד'. אם מי מהבקיאים בנושא מעוניין לכתוב תגובה מפורטת וממש להיכנס לעובי הקורה אוכל גם להעביר אליו חלק מהחומרים.


הערה לחברי הקרובים הקוראים את הדברים: ייתכן ואתם יודעים פרטים ופרטי פרטים על דין התורה שאינני מעוניין לחשוף ברבים. אעשה כל מאמץ לחשוף כמה שצריך כדי לתת לקוראים תמונה שלמה של כל מה שהתרחש. עם זאת, יהיו פרטים שאסתיר או אשנה מעט כדי להגן על הפרטיות. אני מבקש מכם באופן אישי לא לחשוף כאן בתגובות או במקומות אחרים פרטים שאני בחרתי להעלים או לשנות. אם אתם מרגישים שהפרט שהעלמתי משנה את התמונה, אנא פנו אלי באופן אישי ואשתדל לשפר את התיאור. 

עוד על בתי דין, דו-פרצופיות וחסינות

בשבת האחרונה התפרסמה המודעה הבאה בעיתון 'בשבע':

המודעה הזו קשורה לאותו גוף המנסה להעמיד לדין תורה את ח"כ משה גפני מיהדות התורה. בזמנו כאשר פרסמו את התביעה כנגד משה גפני, כתבתי כי בעצם כל הנוגעים בדבר משחקים בנדמה לי, ואף אחד לא מוכן להצביע על הפיל שעומד באמצע החדר.
גם מודעה זו שכאילו מוקירה את בתי הדין ומאמינה משום מה ביכולתם להביא צדק, בעצם מוזילה את בתי הדין בעצם זה שהיא צועקת שלבתי הדין אין כח לדון את אריה דרעי כלל וכלל. וגם אם נניח שמליון יהודים יחתמו על העצומה הקוראת לאריה דרעי להסכים לדין תורה, אך אריה דרעי עצמו לא יהיה מוכן לחתום על כתב הבוררות, לא יכול בית הדין לעשות לו כלום.

ולאחר שהובהר שהמודעה רק פוגעת במעמד בתי הדין, יש לשאול: כיצד בדיוק התובעים חושבים שבית הדין ידון את אותו נבחר ציבור?
- האם בית הדין יכיר בחסינות הנדון? אמנם אין בהלכה חסינות לאיש בפני דין התורה, אך אינני רואה סיבה מדוע לא ניתן להגדיר את החסינות כתקנת הקהל.
- האם בית הדין יחייב על גרמא בנזיקין? האם מעשיו של דרעי הם יותר מגרמא?
- על מה בדיוק התביעה? ממון? קנס? דיני נפשות?

אני יודע שאני מייחס אולי יותר מדי חשיבות למודעה די זניחה, אך כואב לי שאת הבזיון הזה עושים על גבה של אם ואשה שכולה. 

החוק האזרחי כמנהג המדינה בבתי הדין

ראו גם כאן וכאן

בתחומין כרך לב, שיצא לאור לאחרונה, התפרסם מאמר של הרב ד"ר רון קליימן בשם "החוק האזרחי במדינה – 'מנהג המדינה'?". במאמר שואל הרב קליימן:

האם לחוקי המדינה בענייני ממון יש תוקף הלכתי מחייב של 'מנהג'?

או במילים אחרות, כשאדם פונה לבית דין תורני שידון בינו לבין חברו, בדבר שיש לגביו חוק ברור שעל פיו דנים בתי המשפט האזרחיים, כיצד יפסקו הדיינים? האם הם יקחו בחשבון את מה שנוהג במשפט האזרחי, שהרי זו 'מנהג המדינה', או שהם יסתפקו אך ורק במופיע בחושן-משפט?

המחבר סוקר שלוש שיטות בטיפול השאלה הזו:

א. הרב משה פיינשטיין סובר שכל עוד לא הותנה אחרת, הצדדים פועלים על פי חוק המדינה, וכאלו התנו ביניהם לפעול על פי חוק זה. עם זאת, טוען המחבר, שר' משה מקבל את החוק כמנהג המדינה, רק בתנאי שבעלי הדין הם אלו שהעלו את הטיעון ש'מנהג המדינה' פועל לטובתם.

ב. הרב דב ליאור עושה הבחנה בין "הסדר חוקי ספציפי בתחום מסוים, לבין הסדר כולל... בודאי בתחום ספציפי אפשר לקבל הסדר חוקי ומערכת משפט, אך קבלת מערכית כללית של חוק חדש... מהוה סכנה לנתוקנו ממשפטנו ומקור חיותנו".

ג. הרב זלמן נחמיה גולדברג סבור ש"כל חוק אזרחי ש'נתפשט בין כולם שמקבלין עליהם כפי החוק'... יש לו תוקף של מנהג, כי מתקשרים על דעת חוק זה. 'אבל חוקים שלא נתקבלו ברבים' אינם נחשבים למנהג'... לדעתו, אין זה משנה אם הצדדים ידעו על קיומו של החוק בעת ההתקשרות בעסקה אלא הכול 'תלוי אם רבים נוהגים כן'". דבריו אלה של הגרז"ן מסוייגים בדיני קניין, ראו במאמר ליתר פירוט בנקודה זו.

לשלוש דעות אלו אפשר להוסיף את שיטת בתי הדין של ארץ-חמדה (ראו כאן).

מסקנתו של המחבר היא "אם רוצים לעודד התדיינויות בבתי דין לממונות, יש לשאוף ליתר ודאות בפסיקתם." פירוש הדבר במילים פשוטות הוא שאם ראובן ושמעון רוצים להתדיין בדיני תורה, כל עוד הם לא עשו מחקר מעמיק אין להם שום דרך לדעת על פי איזה חוק הולכים לדון אותם. ייתכן והדיין בפניו יתייצבו, יכיר בחוק כמנהג המדינה, וייתכן שדווקא בנושא עליו הם מתדיינים הדיין לא מקבל את החוק כמנהג המדינה.

[יש גם להעיר, שכשאנחנו כותבים "חוק" הכוונה היא הן לחוקי הכנסת והן להלכת בית-משפט אזרחי.]

הדברים מעלים שאלה נוספת, שבעז"ה נשוב אליה בהמשך. במאמר שהפנה אליו בעבר פרופ' נדב שנרב, שואל פרופ' שנרב מדוע לבתי הדין אין דין של ערכאות. בנושא זה השאלה עולה כפליים – אם בסופו של דבר בית הדין הרבני מקבל את החוק כמנהג המדינה, אז במה הוא שונה מבית המשפט האזרחי?