על חינוך ותפילה

מכתב למערכת על מאמרו של אבינעם הרש, התפרסם במוסף שבת של מקור ראשון (שבת צו, תשפ"ו).

המאמר של אבינעם הרש, כפי שהתפרסם בעמוד הפייסבוק שלו:

נראה שאין מחנך או ר"מ שלא מכיר את הסצנה הבאה:
הגיעה שעת תפילת שחרית. אתה סורק את המסדרון ואוסף על הדרך תלמידים ששקועים בטלפונים שלהם.
לאחר מכן התפילה מתחילה ואתה מוצא את עצמך הולך הלוך וחזור ומשתיק כל תלמיד שני תוך כדי ניסיון אמיתי להבין: למה הם פשוט לא מסוגלים להתפלל בשקט?
מניין הצורך התמידי הזה לדבר אחד עם השני? מה פספסנו כאן?
ובכן, נראה שבמרחב שבין כתלי בית המדרש המודרני לבין המרחב הווירטואלי האינסופי, מתחוללת אחת הדרמות האונטולוגיות המשמעותיות ביותר של עולם החינוך העכשווי:
אין המדובר עוד ב"משבר דתי" קלאסי כפי שהכרנוהו במאה הקודמת – כזה המבוסס על ספקות תיאולוגיים או על קונפליקטים שבין דת ומדע – אלא בתמורה עמוקה במבנה הנפשי של הפרט, ובקושי הולך וגובר לכונן עמידה דתית יציבה מול האינסוף.
ככל שאנו מעמיקים בחקירת מצבם של בני הנוער בחטיבות הביניים ובתיכונים הדתיים כמו גם בכיתות הגבוהות של בתי הספר היסודיים, מתברר כי האתגר המרכזי הניצב לפתחו של המחנך או המחנכת אינו "מה לומר", אלא כיצד ליצור את התשתית הנפשית שמאפשרת בכלל את פעולת הדיבור עם הקדוש ברוך הוא.
א. עריצות הרגע: בין ה'טיק-טוק' למחשבת הייחוד
הקושי הראשון והצורב ביותר נובע מהשינוי הרדיקלי בהרגלי הקשב:
התפילה, במהותה הפנומנולוגית, דורשת פעולה של "התייחדות" – תנועה נפשית של התכנסות פנימה, השהיה של הזמן החיצוני וניסיון לחתור לעבר מוקד של יציבות ועומק.
היא מחייבת את המתפלל להשהות את ה"אני" החושי שלו לטובת התבוננות פנימית ארוכת נשימה.
אולם, נער המצוי בעידן ה"רדוקציה הדיגיטלית", שבו המציאות כולה מתורגמת לסרטוני טיק-טוק בני חמש עשרה שניות, עובר תהליך של פרגמנטציה (קיטוע) נפשית:
המנגנון הקוגניטיבי שלו מורגל בסיפוקים מיידיים, בגירויים ויזואליים מהירים ובתזזיתיות שאינה מאפשרת השתרשות.
שערו בדעתכם, האם באמת ניתן לצפות מנער, שמוחו מחווט לתנועה אופקית ומהירה על פני השטח, לפתח את התכונה הנפשית המצריכה תנועה אנכית ואיטית אל עומק התודעה?
איך בדיוק מתבגר או מתבגרת ששקועים עד צוואר בשעות על גבי שעות של מסכים ומאות אם לא אלפי הודעות ווטסאפ, וטיק טוק ואינסטגרם, (הידעתם שישראל בין המדינות המובילות בעולם בגלישה ברשתות החברתיות ובצפייה במסכים?) אמור לומר בנחת. בישוב הדעת. את התפילה שלפני התפילה של רבי אלימלך מליז'נסק?
אולי פשוט ללחוץ על כפתור הקסמים וזהו?
יצא לכם פעם להגיע לישיבה תיכונית בבוקר, לפני התפילה?
יצא לכם להיתקל בתלמידים בדרך לישיבה או בתלמידות בדרך לאולפנה?
כל המהות שלהם שואגת מסכים. ראשם וליבם עסוק בניידים, בהודעות, בסרטונים.
עם מצב צבירה כזה הם נכנסים להתייחד למול קונם. ובכן, כמה מוצלח זה כבר יכול להיות?
בואו, אתם באמת חושבים שיש להם בכלל סיכוי? שזה באמת אפשרי?
כאשר חז"ל דיברו על "חסידים ראשונים שהיו שוהים שעה אחת ומתפללים", הם הניחו קיומה של נפש המסוגלת לשתיקה.
היום, השתיקה נתפסת כוואקום המאיים שיש למלאו מיד בתוכן דיגיטלי.
הפער שבין קצב הלב האנושי בתפילה לבין קצב החלפת הפריימים במסך יוצר דיסוננס קוגניטיבי:
המחנך בחטיבת הביניים מוצא עצמו נלחם לא רק ביצר הרע, אלא בכימיה של הדופמין.
כמה פעמים יצא לי ולחברים שלי להסתובב בין התלמידים על תקן 'ציידים' ולהעיר על שקט.
לא כי התלמידים המקסימים של החמ"ד (ותאמינו לי...הם באמת מקסימים.
ומדהימים ומתוקים מדבש!) נופלים ממישהו אחר.
הם לא. להפך.
תשמעו אלו שאלות הם שואלים בשיעורי אמונה וכמה שהרוחניות טבועה ומוטמעת בהם.
אלא בגלל שאובייקטיבית, הם מגיעים לתפילה מתוך מצב צבירה מאתגר במיוחד:
כל הקוגניציה שלהם כמו עברה טרנספורמציה כזו, שבעצם שריר העמקות והיכולת להתבונן נמצאים אצלם כרגע על 'הולד' בגלל מכבש הלחצים של האינפורמציה הגועשת שעדיין מבעבעת בהם. בנשמה שלהם בנקודת הרתיחה.
זה פשוט לא כוחות!
התפילה הופכת עבור הנער לפעולה "אנכרוניסטית", לא בשל תוכנה, אלא בשל המבנה שלה, הדורש סבלנות אפיסטמולוגית שפשוט אינה קיימת בארסנל הכלים שלו.
שמעתי מהרב דוב זינגר מונח מקסים: אינטליגנציה דתית. רוצה לומר, שגם לתפילה צריך לדעת איך לגשת.
ובדיוק כמו שאנחנו לא באמת מצפים מתלמידים לגשר ישר לבגרות במתמטיקה חמש יחידות ולעבור אותה מבלי להתכונן, איך ולמה אנחנו מצפים מהם, להגיע לתפילה היישר מהבית וישר להתחיל אותה מבלי שום הקדמה צינון או זמן להתייחדות לפני התפילה.
"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום" אומרת המשנה.
רוצה לומר, למרות שמן הסתם אותם חסידים לא טבעו ב'טיק טוק', לא שחו באינסטוש וכנראה במחילה מכבודכם, גם לא ידעו מהי שוטטות באתר פורנו כמו שיודעים רבים מן המתבגרים והמתבגרות.
ובכל זאת היו שוהים שעה אחת.
האם לא הגיע הזמן שהישיבות והאולפנות כמו גם בתי הספר היסודיים יקדישו לפחות עשר דקות מובנות במערכת בכדי להכין את התלמידים לתפילה?
ב. הקומה הראשונה החסרה:
תשתית אמונית לעומת דוגמטיקה הלכתית
מעבר לאתגר הטכנולוגי, יש להצביע על כשל פדגוגי עמוק במבנה החינוכי של הישיבות והאולפנות:
קיימת נטייה רווחת במערכת החינוך הדתית להשקיע את מירב המאמצים ב"קומות העליונות" של המבנה הדתי – בדקדוקי הלכה, בלימוד גמרא אינטנסיבי ובשיח ערכי מופשט – תוך הזנחה פושעת של "הקומה הראשונה".
הקומה הראשונה היא הקומה האונטולוגית-קיומית:
המקום שבו הנער שואל לא "מה אני חייב לעשות", אלא "מי אני מול המציאות".
בניית תשתית אמונית נכונה מחייבת בירור של מושג ה"עמידה" לפני אלוהים. בהיעדר תשתית כזו, התפילה נתפסת כמטלה טכנית, כ"טקסט שיש לגמור" ולא כצורך חיוני של הנשמה.
אחת מהשאלות האהובות עליי בשיעורי אמונה, היא השאלה הכל כך פשוטה ואלמנטרית.
אני מסתכל אל התלמידים שלי ושואל אותם:
"תגידו לי, מי זה בעצם האלוהים הזה שאתם בכלל מתפללים אליו?"
דממה בכיתה. פרצופים מסתכלים אליי במבוכה רבתי. אני ממשיך:
"לא באמת, אתם מגיעים לכאן, יום אחרי יום אחרי יום.
חלק מכם נמצאים כאן בגלל שההורים שלהם שלחו אותם. חלק בגלל שהם מתחברים לרעיון של ישיבה. אבל איך שלא תהפכו את זה, אתם צריכים להקריב מהזמן שלכם לעומת נניח תלמיד בגיל שלכם בחטיבה או תיכון חילונים.
אז אני אשאל שוב: למה אתם בכלל עושים את זה? מי זה האלוהים הזה שבשבילו אתם מגיעים לתפילה וצריכים להשקיע כל כך הרבה זמן?".
והם מסתכלים אליי. וממשיכים לבהות בי. והרוב המוחלט פשוט שותק.
הוא שותק כי אף פעם לא פתחו איתו את הנושא הזה ברצינות. יודעים מה, אהיה זהיר...כמעט אף פעם לא פתחו. או נדירים לדעתי המקרים שכן. ומי שרוצה להעמיד אותי על טעותי...בכבוד.
ביסודי? הרי הם קטנים מידי זה לא שייך.
בחטיבה הבוגרת של היסודי?
טוב, הם לא מספיק בשלים. כאילו זה תחילת גיל ההתבגרות, אבל בשביל לפתוח נושא כזה אנחנו צריכים מישהו בעל שיעור קומה שידע איך להנגיש ולתווך להם את זה.
אז בוא נשאיר את זה לחטיבה ולתיכון. ומה אז? ובכן, בחטיבה והתיכון או שפותחים. או שלא.
ולמרות שאני מכיר בחטיבה ובתיכון הרבה רמי"ם יקרים ומוכשרים שכן פותחים, האם תמיד זה מספיק?
האם זה לא קצת מאוחר מידי? לא יודע. נראה שנשאר בצריך עיון. גדול.
כי לא תמיד יש זמן ומקום לפתוח את זה כי גמרא, מה תהא עליה?
וכך יוצא שבמקרים רבים, אנו מנסים להטמיע את עניין התפילה דרך שיח של חובה או דרך הסברים רציונליים-תועלתניים, מבלי לבנות קודם לכן את המצע הרגשי והרוחני של הזיקה לאינסוף.
רוצה לומר, הנער בבית המדרש עשוי לדעת לנתח סוגיה מורכבת בקידושין, אך הוא נותר חסר אונים מול הסידור, משום שלא הוקדש זמן מספיק לפיתוח ה"שמיעה הרוחנית" שלו.
לניקוי התדר ולבניית הצלילות הרוחנית שתוכל לחדור ולהתיישב על ליבו ונשמתו בצורה כזו, שהוא באמת ייהפך לכלי של 'כל עצמותי תאמרנה'.
אנו מלמדים אותם את ה"איך", אך משאירים אותם יתומים מה"למה".
התוצאה היא תפילה של "מצוות אנשים מלומדה", שהופכת למעמסה נפשית כבדה במקום למקור של חיות.
תפילה שכל כמה רגעים, תלמיד אחר ניגש ומבקש ממך לצאת להתפנות כי אובייקטיבית למי יש בכלל כוח לשבת ארבעים וחמש דקות ולא לדבר.
וזה מבלי להיכנס בכלל לדוגמא האישית שהתלמידים חווים מכל מיני דמויות סמכותיות בחיים שלהם, שגורמות להם לשאול:
'רגע, כך נראית תפילה? אז למה מצפים ממני בישיבה להתרכז בתפילה אם בזמן השיחה של הרב בשבת, אני רואה אנשים שאני מחזיק מהם יוצאים החוצה לדבר?'
ג. בין האקסטזה של הסליחות לסיזיפיות של ה"תמידים כסדרם"
הנקודה השלישית המאפיינת את המשבר הנוכחי היא המתח שבין ה"חוויה" לבין ה"קבע".
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מרתקת:
אלפי נערים ונערות נוהרים לירושלים בחצות הלילה לסליחות, ממלאים את רחבת הכותל בשירה נרגשת ובדמעות. הנשמה שלהם, כך מתברר, צמאה לרוחניות, לריגוש ולמגע עם הקדושה. הם מחפשים את ה"אורות".
אולם, התשוקה הזו לרוחניות אינה מצליחה לתרגם את עצמה לשפת ה"תמידים כסדרם".
כאן נעוץ אחד האתגרים הגדולים של החינוך בדורנו:
המעבר מהחוויה האקסטטית החד-פעמית לתפילה היומיומית, האפורה והשגרתית.
נדמה כי הנער המודרני מוכן להשקיע הרבה מאוד משאבים על חוויה רוחנית עוצמתית, אך הוא מתקשה להתמודד עם ה"סיזיפיות" של השחרית בכל בוקר בשעה שבע וחצי.
עבודת השם הפכה עבור רבים ל"פרויקט של חוויות". אך התפילה, במהותה היהודית, היא עבודה של התמדה.
קורבן התמיד לא היה אירוע של פעם בחיים, אלא סדר קבוע.
הפער הזה מעיד על כך שהנפש הצעירה מחפשת את ה"גבוה" מבלי לרצות לעבור דרך ה"נמוך", דרך העבודה המפרכת של בניית כלי.
האתגר החינוכי הוא ללמד את הנער שדווקא בתוך ה"אפור", בתוך הדיבור הקבוע והפשוט, נמצא העומק האמיתי. שהתפילה אינה רק "התפרצות של רגש", אלא עיצוב תמידי של הרצון.
סיכום: קריאה למחנכי הדור
על המחנכים בחטיבות הביניים ובתיכונים להבין כי איננו יכולים עוד להמשיך בשיטות הישנות.
עלינו להכיר במגבלות שהעידן הדיגיטלי כופה עלינו ולבנות מודלים חדשים של עבודה רוחנית.
זה דורש מאיתנו:
1. ליצור מרחבים של שתיקה.
2.לפתח שפה אמונית שמדברת אל הקומה הראשונה של הנפש, ולתווך לתלמידים את הערך של ה"קבע" כבסיס הכרחי לכל "חוויה".
3.להכיר בחשיבות התפילה למול מקצועות נחשבים אחרים. כמה הורים אתם מכירים נכנסים ליום הורים ושואלים את המחנך של הילד שלהם:
"תקשיב, לפני שאתה מתחיל לדבר איתנו על מתמטיקה ואנגלית, איך התפילה שלו?".
מנהלים ואני חלילה לא בא להכליל או להוציא לעז כי יש המון מנהלים שאני מכיר אישית שממש 'אול אין' על עניין התפילה, אבל יצא לי גם לעבוד עם כאלו שבמחילה...לא בדיוק התייחסו לתפילה כמו אל מקצוע ליבה והנגזרת התממשה בהקצאת הזמן.
התפילה אינה עוד פרט אחד במערכת השעות:
היא זירת המאבק על האנושיות עצמה, על היכולת של האדם להיות יותר מאשר צרכן של סרטונים קצרים.
אם נשכיל לבנות את הקומה הראשונה, אולי נזכה לראות דור שלא רק צמא לרוחניות בלילות סליחות, אלא יודע למצוא את האלוקים גם בשחרית של יום חול רגיל.
נראה שאין מנוס וגם אין באמת קיצורי דרך:
בלי בניית הקומה הראשונה כמו גם יציקת התשתית האמונית והחווייתית לתפילה, אין סיכוי שהתלמידים והתלמידות יגיעו ויפתחו בעצמם את היכולת הנדרשת בכדי להגיע ולנשום את המילים:
"קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת."
באמת באופן נקי. בלי פילטרים. בלי אלגוריתם שמשחק להם עם המוח. בלי פיד שמרעיל אותם.
רק עם הסתכלות וכמיהה לקול הפנימי הזה, שכל כך עורג לדבקות אמיתית בקב"ה.
כחיות הנוהמות ביער. כחסידים הראשונים.


ע"כ

הנה הדברים שהגבתי, לפני עריכה:

רצה הגורל ומאמרו של אבינעם הרש, העוסק בתפילתם של התלמידים בישיבות התיכוניות, התפרסם דווקא בימים שבהם זה מספר שבועות שכלל התלמידים בארץ אינם פוקדים את מוסדות החינוך, עקב המבצע באיראן. התגובה הראשונית שלי למקרא דבריו של הכותב היתה לשאול: ומה עושים תלמידיך כשהם אינם נמצאים תחת השגחתך? מזה כמה שבועות שהם אינם מגיעים בכל בוקר לישיבה התיכונית, האם הם מתפללים?
אם התשובה היא חיובית, והם מצליחים להתפלל בלא עזרת המחנך בתקופה הזאת, לכאורה כבר אין טעם לכתוב מאמרים על הקושי להביא את התלמידים להתפלל בישיבות התיכוניות. המציאות מראה שעם כל הקושי שיש לדור הצעיר, ועם כל המניעים, הם עדיין מתפללים גם כשהם מחוץ למסגרת.
אך יתכן ואני טועה, והתשובה היא שלילית. ואכן, תלמידיו של הכותב מתפללים רק כשהם נאלצים להגיע למוסד החינוכי.
אני מניח שהאמת נמצאת באיזה שהוא מקום באמצע: יש קבוצה גדולה מהתלמידים שמקפידים על תפילה במניין גם כשאין לימודים. יש קבוצה שיעדיפו להתפלל ביחידות, הן על מנת לקצר את זמן התפילה, והן משום חוסר חיבור לתפילה עצמה. ויש קבוצה שלישית שיוותרו על התפילה לחלוטין, וגם בימים שהם מגיעים לישיבה התיכונית הם לכל היותר נמצאים בתפילה, אך אינם מתפללים.
כשהכותב מתאר את הר"מ הרודף במסדרונות אחר תלמידיו כדי להביאם לתפילה או שבמקום להתפלל בעצמו הוא מסתובב ומעיר לתלמידים להיות בשקט, עם איזה משלוש הקבוצות הוא מתמודד? הקבוצה הראשונה אינה זקוקה לעבודה הנמרצת של הר"מ הזה. הר"מ אולי משכנע את עצמו שהקבוצה השניה אינה מדרדרת לכיוון הקבוצה השלישית בזכות ההשקעה שלו. בפועל, אני מניח שרוב העבודה מושקעת בקבוצה השלישית. השקעה, שיש לומר בהגינות, אין ממנה שום ריווח. לא לר"מ ולא לתלמידים. הר"מ רודף אחרי תלמידים להיכנס לתפילה, התלמידים נכנסים ומפריעים לר"מ ולתלמידים האחרים להתפלל, ואז במקום לקבל עונש ראוי על כך שהם מפריעים לאחרים להתפלל, מעירים להם בעדינות להיות בשקט, ואחרי כמה רגעים הם חוזרים לסורם ולכל היותר יעירו להם שוב. הלזה ייקרא חינוך?!
בעיני, המטרה של המחנך אינה לשכנע את תלמידיו להתפלל, על ידי הערות כאלה ואחרות. המטרה היא לייצר סביבה בה יש תפילה, ובה מי שרוצה להתפלל יוכל להתפלל.
הכותב שואל מדוע בארועי שיא, כמו סיורי סליחות, פתאום רואים תלמידים מתחברים לתפילה.וזו בדיוק הטענה שלי. יש סביבה ואוירה בה מרגישים תפילה, ופתאום יותר תלמידים מתפללים.
להסתובב במסדרונות ולחפש אחר תלמידים סוררים, כדי להביאם להפריע לתפילה, ואחר כך לוותר על התפילה של עצמך על מנת להסתובב ולהעיר לתלמידים שמפריעים, כיצד זה תורם לייצור אוירה וסביבה של תפילה? התלמידים צריכים שהר"מ שלהם יתפלל, וייצר אוירה של תפילה, והוא משקיע בדיוק בהיפך.
זה בוודאי לא פשוט, וכמו בבתי כנסיות רבים יהיה צורך להתמודד עם מפגעי רעש. אבל לא הייתי רוצה להתפלל בבית כנסת בו הרב מסתובב בכל תפילה בין השורות ומעיר למתפללים. הטיפול בתלמיד שהגיע לתפילה ומפריע לאחרים צריך להיות טיפול חינוכי כזה שלא נופל מהטיפול בתלמיד שמפריע לחבריו ללמוד בשיעור מתמטיקה או אנגלית. תלמיד שלא מגיע לתפילה, צריך להיות מטופל כמו כל תלמיד שמחריג את עצמו ממסגרות בית הספר. לא משחקי חתול ועכבר, לא קבלה בהבנה למי שמפריע לאחרים, פשוט תפילה.

ע"כ