חשיבה מחודשת על ה'הסדר'

"עמיתי, ראש הישיבה, לא היה ממשיך לקיים את מסגרת ה'הסדר', אילו הצורך בה לא היה מצדיק את יצירתה יש מאין. אולם להרגשתי, אדם צריך לקבוע בנקודות מסוימות את נתוני היסוד ואת הכיוונים של זהותו הרוחנית, בלי להעמיד את ההנחות הבסיסיות למבחן מתמיד. ועם זאת מקובל עליי שיש בהחלט לעסוק מזמן לזמן בהערכה מחודשת.
...
"חוששני שיותר מדי זמן עבר מאז ערכנו בדיקה מחודשת כזו ברמה הציבורית. אני סבור שאנו עדיין משלמים את מחיר ההתנשאות המוסרית והשלווה האידיאולוגית שאחזו בנו, במשך אותה תקופה שבה נהנינו מבלעדיות יחסית. אם כעת אנו נדחקים להסביר את עמדתנו, אל לנו להסס מלהרים את הכפפה. חשבון נפש כן ואמיץ יהיה רק לברכה לנו."

(הרב אהרן ליכטנשטיין, באור פניך יהלכון, עמ' 240)

הדברים המתחדשים בכל יום

כמה הערות על הנעשה בעולמנו בימים האחרונים:

א. ישיבות ההסדר
יש שתי אפשרויות: לסגור את ישיבות ההסדר או לאפשר לתלמידי ישיבות ההסדר שירות מקוצר.
אין אפשרות שלישית של שויון השירות לישיבות ההסדר והמשך קיומם של ישיבות ההסדר. זו פנטזיה.
ועכשיו צריך לשאול: מה הציבור החילוני מעדיף?
אני חושב שתלמידי ישיבות ההסדר, שמוותרים על שירות בהרבה יחידות נחשקות בצה"ל לטובת שירות קרבי ביחידות החי"ר והשריון, מצדיקים את קיום המסלול.

אני לא סבור שאסור בשום אופן לגעת ב'הסדר' או שיש קדושה דווקא ב'הסדר' הנוכחי. בודאי שאפשר לפתוח את ה'הסדר' לדיון ולבדיקה מחדש, אך אם רוצים שישיבות ההסדר ימשיכו להתקיים, אז המסלול חייב להיות אטרקטיבי.
ואם המסלול ימשיך להיות אטרקטיבי, הוא יוכל להיות גם הצעה אפשרית לציבור החרדי.

ב. האם יש בטלנים בישיבות ההסדר?
אני לא התבטלתי בישיבה. שמרתי על כל הסדרים (ויותר מכך) כעל בבת עיני. על זה יכול להעיד כל אחד שהיה אתי בישיבה (זה לא כל כך הרבה אנשים, ובכל זאת). אני יכול להעיד שלא הייתי היחיד שנהג כך.
האם היו בטלנים בישיבה? כן. אבל הם היו מיעוט קטן.
אני סברתי שעם התפתחות המכינות הקדם-צבאיות, מספר הבטלנים בישיבות ההסדר ירד. אינני יודע לומר אם זה נכון. ברור לי שלעולם יהיו בטלנים. צריך גם לזכור שהגילאים 18-23 הם סוף תקופת ההתבגרות, וגם אם בחור מגיע כעילוי בגיל 18 ועם מוטיבציה בשמים ללימוד, לא בטוח שהוא יישאר כזה אחרי השירות הצבאי וכשהוא צריך להחליט מה הוא עושה אחרי תקופת ה'הסדר'.

ג. מלחמות הרב הראשי והבית היהודי
ח"כ אורי אורבך פרסם הבוקר סטטוס בפייסבוק ובו כתב:

ובלי קשר לזהות הרבנים הנבחרים - כולם מועמדים מצוינים ואהובים - עלינו לשאול את עצמנו כבר עכשיו מי צריך לנהל את המהלכים הפוליטיים של הציונות הדתית: רבנים (ושמשיהם) או פוליטיקאים? ולמי הפוליטיקאים הדתיים מחויבים - רק לרבנים (עם כוחם הפוליטי המשוער), או לציבור הבוחרים הרחב? לי התשובות ברורות מתמיד.

חבל לי שרק עתה מצהיר כך אורי אורבך. כבר בתחילת מעשי המרכבה של הרב דרוקמן זה היה די גלוי שזה מוביל לאסון.
יכול להיות (ואני לא סבור כך) שהיה נכון שהרב דרוקמן יעשה קצת פוליטיקה מלוכלכת, אך היה צריך להיות ברור שהרב דרוקמן משמש במעין יועץ לחברי הכנסת ומדווח להם. אינני יודע אם הרב דרוקמן ממרומי המעמד שלו היה מוכן ומסוגל לתפקד באופן כזה, אך אם לא היה צריך למצוא מי שכן מסוגל. לשלוח את הרב דרוקמן עם ברכת הדרך לפעול בדרך מסוימת כשלא ברור כלל מה ההיררכיה בין פעולותיו לבין הפוליטיקאים היתה טעות עצומה. להבנתי, הבית היהודי יצטרכו לעבוד קשה מאד כדי שהטעות הזאת לא תבוא לידי ביטוי בקלפי.

ד. חוק שטרן והגוף הבוחר
אני לא מתלהב מחוק שטרן. אמנם יש שם הגדלת מספר הנשים בגוף הבוחר, דבר שהוא לא רק מבורך אלא גם כנראה כורח המציאות (ההנחה שלי זה שאם החוק לא יעבור, ארגוני הנשים יגישו בג"ץ שיתקע את הבחירות לחדשים).
עם זאת, החוק נותן יותר מדי כח לשר הדתות ולשר המשפטים. ההנחה שלי היא שלא לעולם חוסן ושיש סיכוי יותר מסביר שבבחירות הבאות לרבנות הראשית, משרד הדתות יחזור לידיים של ש"ס. האם אנחנו מעוניינים לתת את הכח הזה בידי שר מש"ס?
גם רשימת הרבנים שיתווספו לגוף הבוחר, בעקבות חוק שטרן, הוא לא לחלוטין הגיוני. לדוגמא: 10 רבני קיבוצים. כלומר, לקיבוצים יהיה 5% מהקולות של הגוף הבוחר, כמעט 10% מקולות הרבנים בגוף. האם זה הגיוני?
מנגד, אלו שמקדשים את הרכב הגוף הבוחר הנוכחי - על מי בדיוק הם עובדים? גם ההרכב הנוכחי נולד כדי להבטיח את היבחרותו של רב ספציפי, ולמנוע בחירת רב אחר. מה בדיוק הקדושה שבו? זאת ועוד, האם הגוף הבוחר הנוכחי הוכיח את עצמו במערכות הבחירות האחרונות לרבנות הראשית ולמועצת הרה"ר?

תורה מחוברת ותורה מנותקת

המוסף "שבת" מבית מקור ראשון הקדיש גליון מיוחד לעולם הישיבות. חלק מהמאמרים עסקו במתרחש בעולם החרדי, כדוגמת מאמר בנושא הישיבות הספרדיות-ליטאיות או מאמר על הנסיך לבית מיר. אך רוב המאמרים עסקו דווקא בעולם הישיבות הציוני.
אני מבקש להפנות את תשומת הלב לארבעה מאמרים:
א. רועי הורן כותב על שלושה ראשי ישיבות צעירים (יחסית) - על החזון שלהם, על החינוך שהם מעניקים, על החיבור והפירוד בין עולם הקודש לבין עולם החול וכד'.
ב. הרב אלחנן ניר כותב על בחורי השיעורים שלאחר הצבא בישיבות ההסדר שמרגישים נתק מסוים מהלימוד.
ג. הרב אביב זגלמן כותב אודות המסגרת אותו הוא מארגן ומנהל - בית המדרש הקהילתי לבוגרי ישיבות.
ד. הרב עזריאל אריאל כותב על הצורך להוציא מהשיעורים הגבוהים בישיבות ובכוללים את מי שאינו מתאים ללימוד ולעבודה רבנית לעיסוק בעבודה המכבדת את בעליה.

המכנה המשותף בין כל המאמרים הללו הוא: איך להפוך את התורה למשהו מחבר בין האדם ועולמו ולא למשהו מנתק או למשהו שצריך עבורו להתנתק מהעולם.

בערב שבת האחרון ישבתי עם אדם שלמד כמה שנים מתחתי בישיבה התיכונית ודיברנו על הרב נתנזון. הרב נתנזון היה המחנך שלי בכיתה י"א ושלו בכיתות ט',י' וי"א. קבלתי הרבה מאד מרבותי במסגרות העל-תיכוניות, אך מחנך כמו הרב נתנזון עוד לא פגשתי. בן-שיחי, שצבר פי שלוש שעות הרב נתנזון ממני, הסכים אתי בזה. הרב נתנזון, שמן הסתם עודנו בחיים על אף שאכתוב עליו בלשון עבר, היה אדם בעל מידות תרומיות. כר"מ ומורה בישיבה תיכונית אינני זוכר אפילו פעם אחת שהוא הרים את הקול על מישהו. הוא ממש לא היה קפדן אך כולנו ידענו שיש דברים שלא עושים לידו (אחת הדוגמאות ששנינו זכרנו באופן מובהק היה שהוא לא הרשה לקרוא אחד לשני "מפגר").
ולמה אני מספר לכם עתה על הרב נתנזון? אז אחת המידות שבו היה שהוא היה מקפיד מאד על הזמנים. פחות מדקה אחרי הצלצול להיכנס לכתה הוא כבר היה בכיתה עם הגמרא פתוחה ומוכן להתחיל ללמד. בצלצול לצאת הוא היה עוצר גם אם הוא היה באמצע משפט. חברי הזכיר לי שבמסגרת ההקפדה שלו על זמנים, הוא לא היה מוכן להקדיש בכלל זמן על חשבון השיעור לדבר על אקטואליה. "אנחנו היינו בתיכון בתקופת רצח רבין, הרבה מאתנו היינו מדריכים, כל כך רצינו להתווכח ולדון", כך סיפר לי חברי, "והיינו אומרים לו: מה הרב אומר על כך וכך? והוא תמיד היה אומר רק: אני אומר שאנחנו נמצאים בתוספות".

כמה שנים אחרי שהייתי בוגר הרב נתנזון וכבר הייתי בישיבת הסדר, פניתי לר"מ שלי בתלונה שאני לא מבין איפה הסוגיא (למדנו אז גיטין, למי שהתעניין) שאנחנו לומדים מתחבר לחיים שלנו. הוא ענה לי בפשטות, שאם אחפש היכן כל סוגיא מתחבר לחיים שלך זה יוביל למפח נפש גדול, כי יש הרבה סוגיות שלא מתחברות לחיים שלך, וגם אם תמצא את נקודת החיבור בסוגיא הספציפית הוא יהיה מוכן להציע לי עוד חופן של סוגיות שלא אוכל למצוא את נקודת החיבור. כשהדברים נאמרו לי ועוד זמן מה אחרי, הרגשתי מפח נפש.

הסיפורים הללו שבמידה רבה עצבו את מי שאני היום, מכניסים אותי לעמדת מגננה בכל פעם שאני נתקל בתביעה שהתורה הנלמדת צריכה להיות מחוברת לעולם. אני גם מבין את הסכנה שיש במצב של תורה המנותקת לחלוטין מן העולם.
ההרגשה שלי בשלב הזה בחיי הוא שמי שרוצה להיות בן-תורה צריך להכיר הן את התורה המנותקת מן העולם והן את זו המחוברת לעולם.

עוד הערה אחת על הגליון של מקור-ראשון: אני מציע למערכת להקדיש גליון נוסף לנושא והפעם מנקודת מבטם את התלמידים והאברכים: אברך מבוגר שלא מוצא עבודה בתחום התורני שיכתוב על ההישגים ועל הכשלונות שלו בעולם הישיבות, בוגרי הישיבות המקדישים ושאינם מקדישים מזמנם ללימוד - איך הם זוכרים את זמנם בישיבה? האם היו חוזרים לשם? וכך הלאה.