‏הצגת רשומות עם תוויות אבילות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אבילות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 9 במרץ 2026

אודות קברים רקים ומנהגי אבילות

במקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד. ונראה לי שגם במקום שהורי הרוגי מלכות עומדים, גם כן אין כל בריה יכולה לעמוד. לכן אני ניגש לנושא הזה בדחילו ורחימו, אך הוא נראה לי מספיק חשוב כדי שיתייחסו אליו.

לפני כשבועיים התפרסם במקור ראשון מאמר מפרי עטו של ד"ר שמחה גולדין, אביו של הדר הי"ד. כותרת המאמר היא: "לחשוב מחדש על קברים ריקים". 

בתמצית, קורא ד"ר גולדין לרבנות הצבאית לשנות מהרגלה לקבור חללי צה"ל גם אם הגופה חסרה, ולהימנע מלהדריך את המשפחה לנהוג במנהגי אבילות בטרם הובאו עצמות החלל לקבר ישראל. 

נסביר מעט, עד כמה שידי מגעת מלהבין את הסיטואציה. במקרה ונהרג חייל צה"ל וגופו נחטפה בידי מחבלים, על הרבנות הצבאית האחריות לקבוע אם החייל הוא בין החיים או לא. הנפקא מינה היא בעיקר אם החייל היה נשוי, אך במהלך השנים התקבעה הנוהג שהרבנות הצבאית מקבלת החלטה גם עבור חיילים לא נשואים. כיצד יכולה הרבנות הצבאית לקבוע אם החייל בין החיים או לא? ובכן, יש כמה מדדים. אך לענייננו המדד החשוב הוא שאם נמצא כמות דם של החייל, שאדם לא מסוגל לחיות עם איבוד כזה של דם, או שנמצא איבר חיוני, שאדם לא מסוגל לחיות ללא איבר כזה, הרי שניתן לקבוע שהחייל איננו בין החיים. 

במקרה כזה, שנמצא איבר חיוני, מה יעשו עם האיבר לאחר שהוא נבדק ונקבע מה שנקבע? ברור שיקברו אותו. 

עד לכאן, נדמה לי שאין מחלוקת, ואני מקווה שההבנה של המציאות כפי שתיארתי היא אכן נכונה. 

בשנים האחרונות, במקרים שהמוות נקבע על בסיס איבר חיוני, ונדמה לי שגם במציאת כמות דם, היתה הרבנות הצבאית מודיעה למשפחה שאמנם רוב גופת החלל הוא חטוף, אך יש מה לקבור. לאור זאת, הרבנות הצבאית היתה מורה למשפחה לערוך לוויה ולאחר הלויה לנהוג מנהגי אבילות כנהוג. 

כנגד ההוראה הזאת של הרבנות יוצא ד"ר שמחה גולדין. לדעתו, וכך הוא מנסה להציג גם את חכמת הדורות של חכמי ההלכה, אין זה מוצדק לעשות לוויה ל"קבר ריק", ואין זה נכון להורות למשפחות לנהוג מנהגי אבילות. לדבריו:

"המסקנה הקשה שהגעתי אליה היא שההכוונה של הרבנות הצבאית אינה עולה בקנה אחד עם חוכמת הדורות היהודית, עם ההלכה הקבועה והמתפתחת. במשך שנים, כשהעמקתי בלימוד יותר ויותר, הבנתי כמה חשוב להעמיד את הציבור על הטעות הקשה הזו"

[עלי להדגיש, שאינני בטוח כיצד מורה הרבנות הצבאית לענין מנהגי אבילות במקרה שאין כלל חלקים מהגופה, ואין כלל הלוויה, וקביעת המוות נעשתה על בסיס מידעים מודיעינים ואחרים. כפי שנראה בהמשך, אני לא מצפה שהדין יהיה שונה.]

נפרוס את דברי הפוסקים העיקריים בסוגיא.

הדיון מתחיל ממסכת שמחות (פרק ב):

"הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר, מאימתי מתחילין להן למנות, משעה שנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב."

במקרה שגופת הרוג מלכות נמצא בידי המלכות, "משעה שנתיאשו מלשאול", כלומר, שקרובי ההרוג נתיאשו שהמלך יחזיר להם את הגופה, גם אם לא נתייאשו מלגנוב את הגופה ולהביאה לקבר ישראל, הרי הם מתחילין "למנות" שבעה ושלושים. 

הדברים הובאו גם בדברי הרמב"ם (הלכות אבל פרק א):

"הרוגי מלכות שאין מניחין אותן להקבר מאימתי מתחילין להתאבל עליהן ולספור שבעה ושלשים משיתיאשו לשאול למלך לקברן, אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותן."

 וכך גם בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שעה):

"הרוגי מלכות שאין מניחים אותם ליקבר, מאימתי מתחילין להתאבל עליהם ולמנות ז' ושלשים, משנתיאשו לשאול למלך לקברן, אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותם."

הדברים הם פשוטים. במקרים שבהם נתקלנו בשנים האחרונות, כל עוד המשפחה התייאשה מלצפות שמחבלי החמאס יחזירו מיוזמתם את הגופה, הרי שעליהם להתחיל במנהגי אבילות. וזאת, גם אם המשפחה לא התיאשה מכך שידו הארוכה של צה"ל תגיע לחלל ותבאהו חזרה לגבולות הארץ (שזה להבנתי בכלל "לא נתיאשו מלגנוב אותם"). 

אם אני מבין נכון את טענתו של ד"ר גולדין, הרי שהוא סבור שכיוון שהמשפחה לא התיאשה מלהביא את החלל לקבר ישראל אזי אין מקום לנהוג מנהגי אבילות. ויתרה מכך, הוא תולה את ההסכמה של המשפחה לנהוג במנהגי אבילות סוג של מודעה לממשלה שגם הם יכולים להתייאש. אני חייב לומר שלא הבנתי כיצד הוא מוצא אסמכתא לדבריו במקורות, ועם תחושותיו אינני יכול להתווכח, כפי שפתחתי את דבריי. 

המסקנה שלי, לאור ההבנה שלי את מקורות ההלכה לאורך הדורות, היא שהרבנות נוהגת נכון שהיא מורה למשפחות לקיים מנהגי אבילות, לאחר שהיא קבעה את מותו של חלל. לעניין השאלה אם מוצדק או לא מוצדק לערוך טקס לוויה כשרוב גופת החלל חסרה, אין לי דעה בנושא. הסברא שלי אומרת שגם אם רוב גופת החלל חסרה, והקבר למעשה ריק, עדיין עדיף שתהיה למשפחה מצבה. כך נראה לי. 

אסיים בתפילה שהדיון הזה יישאר להלכה ולא למעשה. 

יום שני, 3 בנובמבר 2008

אבלות כשלא משתתפים בקבורה

הדברים הנכתבים בבלוג הזה הינם להלכה ולא למעשה.

כשהתחלתי ללמוד למבחני ההסמכה הרבנות, אמר לי אחד מרבותי (רב קהילה ותיק בירושלים) שאת לימוד הלכות אבלות בדרך כלל מריצים ולא מתייחסים במלוא הרצינות אך זה התחום שבו מגיעות הכי הרבה שאלות. אמרתי אז בליבי, שאני כן אתייחס ללימוד אבילות ברצינות. אך כשהגיע השעה ללמוד אבלות גם אני, כמו רבים וטובים אחרים, למדתי בזריזות, ולצערי לולי ספרי הקיצור אינני יודע אם הייתי מוצא את ידי ורגלי בהשבת תשובות לשאלות שמגיעות מדי פעם. לזכותי יאמר, שהרבה מהשאלות אינן נידונות בספרי הפוסקים המקובלים אלא רק בספרי קיצורים ובספרי מנהגים למיניהם.

בימים האחרונים הגיעה אלי השאלה הבאה, שדווקא כן נידונה בספרי הפוסקים. אדם המתגורר בארץ קיבל הודעה שקרובו הגר בחו"ל נפטר והוא איננו מתכוין לטוס להלוויה. ממתי הוא יושב שבעה?

השולחן ערוך כותב כך (יורה דעה סימן שעה סעיף ב):
מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו, ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל (ל' רמב"ם פ"א מה"א ד"ו); וההולכים עמו, מונים משיקבר.

מכאן משמע לכאורה שאם הם היו יכולים לדעת מתי הוא ייקבר אזי יש להם לחכות עד הקבורה. בימינו שניתן ליצור קשר מידי מקצה אחד של העולם לקצה השני ואפילו ניתן לשדר בשידור חי דרך הטלפון את ההלוויה והקבורה, נראה שפשוט שהקרובים שלא נמצאים ליד המיטה צריכים לחכות עד הקבורה כדי להתחיל לשבת שבעה. יתרה מזאת כותב הנצי"ב שאפילו אין עליו דין של "מחזיר פניו" (שו"ת משיב דבר חלק ב סימן עב):
נראה ברור דזה הדין אינו אלא במי שמתו מוטל לפניו והוא מתעסק עמו ואז כשמוסרו לקוברו נפטר הוא ממנו ונוהג אבילות. משא"כ מי שהוא בעיר אחרת ולא נתעסק עמו אינו נוהג אבלות עד שנקבר ממש.

אלא שהדבר לא פשוט כל כך. הג"ר משה פיינשטין (אגרות משה יו"ד א רנג) חולק על הנצי"ב ושואל: מדוע דינו של ה"מחזיר פניו" הוא שהוא מתחיל להתאבל מיד והוא לא מחכה את הזמן שלוקח להגיע לעיר האחרת? אלא מכאן ראיה שלא מחכים עד הקבורה, ומי שלא יהיה בקבורה מתחיל להתאבל מיד כשהוא שומע.

בספר פני-ברוך על הל' אבילות הוא מביא את שתי הדעות (סי' ח סע' יא) ולא מכריע ביניהם.

הרב גבריאל גולדמן, בספרו "מעולם ועד עולם" (לא כתבתי על הספר הזה עד עתה, מפני שאינני מעוניין לכתוב ביקורת ספרים על ספר אבילות וגם מפני שכבר כתבו עליו במספר במות שונות. הספר הוא "ספר הדרכה לאבלים" וממש מפורט בו כל דבר שהאבל צריך לדעת. בניגוד להרבה ספרים אחרים הוא ממש יכול לסייע לאבל בשעת צערו ולא להגדיל אצלו את הבלבול. אני ממליץ מאד שבכל קהילה יהיה לפחות ספר אחד כזה שיהיה אפשר להשאיל אותו למי שנצרך.) מכריע כך (פרק מח, סע' יא, עמ' 245):
אדם ששמע שמת לו קרוב בעיר אחרת, ואין בכוונתו להשתתף בלוויה. אם יודע שהלוויה תתקיים באותו יום - ימתין ויתחיל לשבת שבעה מזמן סיום הקבורה. אם הקבורה מתאחרת, ולא תתקיים באותו יום - יתחיל לשבת מיד ולא ימתין לקבורה. אם אינו יודע מתי תהיה הלוויה, יתחיל באבלות מרגע ששמע על הפטירה.