לפני כשבועיים התפרסם במקור ראשון מאמר מפרי עטו של ד"ר שמחה גולדין, אביו של הדר הי"ד. כותרת המאמר היא: "לחשוב מחדש על קברים ריקים".
בתמצית, קורא ד"ר גולדין לרבנות הצבאית לשנות מהרגלה לקבור חללי צה"ל גם אם הגופה חסרה, ולהימנע מלהדריך את המשפחה לנהוג במנהגי אבילות בטרם הובאו עצמות החלל לקבר ישראל.
נסביר מעט, עד כמה שידי מגעת מלהבין את הסיטואציה. במקרה ונהרג חייל צה"ל וגופו נחטפה בידי מחבלים, על הרבנות הצבאית האחריות לקבוע אם החייל הוא בין החיים או לא. הנפקא מינה היא בעיקר אם החייל היה נשוי, אך במהלך השנים התקבעה הנוהג שהרבנות הצבאית מקבלת החלטה גם עבור חיילים לא נשואים. כיצד יכולה הרבנות הצבאית לקבוע אם החייל בין החיים או לא? ובכן, יש כמה מדדים. אך לענייננו המדד החשוב הוא שאם נמצא כמות דם של החייל, שאדם לא מסוגל לחיות עם איבוד כזה של דם, או שנמצא איבר חיוני, שאדם לא מסוגל לחיות ללא איבר כזה, הרי שניתן לקבוע שהחייל איננו בין החיים.
במקרה כזה, שנמצא איבר חיוני, מה יעשו עם האיבר לאחר שהוא נבדק ונקבע מה שנקבע? ברור שיקברו אותו.
עד לכאן, נדמה לי שאין מחלוקת, ואני מקווה שההבנה של המציאות כפי שתיארתי היא אכן נכונה.
בשנים האחרונות, במקרים שהמוות נקבע על בסיס איבר חיוני, ונדמה לי שגם במציאת כמות דם, היתה הרבנות הצבאית מודיעה למשפחה שאמנם רוב גופת החלל הוא חטוף, אך יש מה לקבור. לאור זאת, הרבנות הצבאית היתה מורה למשפחה לערוך לוויה ולאחר הלויה לנהוג מנהגי אבילות כנהוג.
כנגד ההוראה הזאת של הרבנות יוצא ד"ר שמחה גולדין. לדעתו, וכך הוא מנסה להציג גם את חכמת הדורות של חכמי ההלכה, אין זה מוצדק לעשות לוויה ל"קבר ריק", ואין זה נכון להורות למשפחות לנהוג מנהגי אבילות. לדבריו:
"המסקנה הקשה שהגעתי אליה היא שההכוונה של הרבנות הצבאית אינה עולה בקנה אחד עם חוכמת הדורות היהודית, עם ההלכה הקבועה והמתפתחת. במשך שנים, כשהעמקתי בלימוד יותר ויותר, הבנתי כמה חשוב להעמיד את הציבור על הטעות הקשה הזו"
[עלי להדגיש, שאינני בטוח כיצד מורה הרבנות הצבאית לענין מנהגי אבילות במקרה שאין כלל חלקים מהגופה, ואין כלל הלוויה, וקביעת המוות נעשתה על בסיס מידעים מודיעינים ואחרים. כפי שנראה בהמשך, אני לא מצפה שהדין יהיה שונה.]
נפרוס את דברי הפוסקים העיקריים בסוגיא.
הדיון מתחיל ממסכת שמחות (פרק ב):
"הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר, מאימתי מתחילין להן למנות, משעה שנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב."
במקרה שגופת הרוג מלכות נמצא בידי המלכות, "משעה שנתיאשו מלשאול", כלומר, שקרובי ההרוג נתיאשו שהמלך יחזיר להם את הגופה, גם אם לא נתייאשו מלגנוב את הגופה ולהביאה לקבר ישראל, הרי הם מתחילין "למנות" שבעה ושלושים.
הדברים הובאו גם בדברי הרמב"ם (הלכות אבל פרק א):
"הרוגי מלכות שאין מניחין אותן להקבר מאימתי מתחילין להתאבל עליהן ולספור שבעה ושלשים משיתיאשו לשאול למלך לקברן, אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותן."
וכך גם בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שעה):
"הרוגי מלכות שאין מניחים אותם ליקבר, מאימתי מתחילין להתאבל עליהם ולמנות ז' ושלשים, משנתיאשו לשאול למלך לקברן, אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותם."
הדברים הם פשוטים. במקרים שבהם נתקלנו בשנים האחרונות, כל עוד המשפחה התייאשה מלצפות שמחבלי החמאס יחזירו מיוזמתם את הגופה, הרי שעליהם להתחיל במנהגי אבילות. וזאת, גם אם המשפחה לא התיאשה מכך שידו הארוכה של צה"ל תגיע לחלל ותבאהו חזרה לגבולות הארץ (שזה להבנתי בכלל "לא נתיאשו מלגנוב אותם").
אם אני מבין נכון את טענתו של ד"ר גולדין, הרי שהוא סבור שכיוון שהמשפחה לא התיאשה מלהביא את החלל לקבר ישראל אזי אין מקום לנהוג מנהגי אבילות. ויתרה מכך, הוא תולה את ההסכמה של המשפחה לנהוג במנהגי אבילות סוג של מודעה לממשלה שגם הם יכולים להתייאש. אני חייב לומר שלא הבנתי כיצד הוא מוצא אסמכתא לדבריו במקורות, ועם תחושותיו אינני יכול להתווכח, כפי שפתחתי את דבריי.
המסקנה שלי, לאור ההבנה שלי את מקורות ההלכה לאורך הדורות, היא שהרבנות נוהגת נכון שהיא מורה למשפחות לקיים מנהגי אבילות, לאחר שהיא קבעה את מותו של חלל. לעניין השאלה אם מוצדק או לא מוצדק לערוך טקס לוויה כשרוב גופת החלל חסרה, אין לי דעה בנושא. הסברא שלי אומרת שגם אם רוב גופת החלל חסרה, והקבר למעשה ריק, עדיין עדיף שתהיה למשפחה מצבה. כך נראה לי.
אסיים בתפילה שהדיון הזה יישאר להלכה ולא למעשה.
