האם יש הידור בהדלקת נר חנוכה בשמן זית?

 לפני מספר ימים נתקלתי בשני מאמרים בירחון "האוצר" הדנים שניהם בשאלה הזאת, "האם יש מעלה/הידור להדליק נרות חנוכה בשמן זית דווקא?"

בתחילה לא היתה ברורה לי בכלל השאלה, כפי שאני בטוח שחלק מהקוראים מרימים כעת גבה.

הרי הרמ"א (תרע"ג, א) כותב: 

ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר. ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשמנים שאורן זך ונקי.

כך אכן כולנו למדנו עוד מקטנות. 

אלא שהשאלה מתעוררת ביחס לטעם ששמן זית היא מצוה מן המובחר. 

בגמרא (שבת כג ע"א) מובא שרבי יהושע בן לוי אומר ש"כל השמנים כולן יפין לנר, ושמן זית מן המובחר". בהמשך אביי מבאר שטעמו הוא משום ש"צליל נהוריה טפי" [=אורו צלול יותר]. יש ראשונים שהבינו שגמרא זו עוסקת בנר שבת, אך התוספות כתבו שהנושא המדובר הוא נר חנוכה.

כלומר, הטעם המובא בגמרא להעדיף שמן זית הוא משום שאורו צלול יותר. אם כן, אם נמצא שמן או נר שאורו צלול כמו שמן זית או אף יותר משמן זית, הרי שההידור הוא להשתמש בשמן שאורו צלול יותר. 

ואעפ"כ, הכלבו והמאירי כותבים שעדיף להשתמש בשמן זית משום ש"בו היה הנס".

כאמור, ההבנה שראשונים אלו מבכרים את השימוש בשמן זית דווקא כי בו נעשה הנס השתרש מאד בדורנו.

וכך, לדוגמא, מסכם את הנושא הרב יוסף צבי רימון בספרו החדש על הלכות חנוכה:

אלא שכפי שפתחתי, בשני המאמרים הקצרים שהתפרסמו החודש טוען אחד המחברים שדברי הכלבו והמאירי באו לחלק בין שמן בכלל לשעוה, ולא בהכרח להעדיף בדווקא שמן זית (הידור, שיתכן ואף אחד לא מבחין בו מעבר למדליק עצמו). המחבר השני טוען בין היתר שמה שראשונים אחרים לא הזכירו את העקרון ש"בו היה הנס" הוא משום שעקרונית הם מתנגדים לתפיסה שהדלקת נרות החנוכה היא זכר לנס פח השמן, ודבקים בתפיסה שהסיבה לחגיגה היא משום הנצחן במלחמה וחנוכת המזבח. 

הנה המאמרים במלואם:

נס פך השמן

כ"ה בכסלו הוא תאריך הפותח וסוגר חנוכות שונות מימי בראשית ועד אמצע ימי הבית השני. יום זה הוא היום שבו מתחילה השנה להאיר, והאור גובר על החושך. על כן דיני החג קשורים לשמן ומאור, כמקבילים לעונה החקלאית.
ב-כ"ה בכסלו:
– נקבע יום טוב של שמונה ימים ע"י האדם הראשון.
– הסתיים בנין המשכן.
– יום ייסוד היכל בית ה' השני.
– יום חילולו ע"י היוונים, בהקריבם שיקוץ על המזבח.
-יום חנוכת המזבח מחדש על ידי החשמונאים.

(מתוך פיסקת הסיכום של המאמר הזה)

ובכן, קוראים יקרים, מה חסר מהרשימה המכובדת הזו?
כמובן, שנמצא פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול וממנו הדליקו שמונה ימים את המנורה.

ועכשיו לשאלה הקשה יותר: מדוע שכח המחבר להזכיר את המאורע החשוב הזה?

אינני יודע את התשובה לגבי המחבר הספציפי הזה, אך בהחלט ניתן להצביע על קו מנחה בדור האחרון בכל הקשור להתייחסות לנס פך השמן, "אגדת ילדותנו" (כפי שמכנה זאת הרב יואל בן-נון במאמרו החשוב "יום יסוד היכל ה'").

הנה עוד דוגמא:
איפה כן מסופר על החג? בתלמוד הבבלי. שם שואלים: "מהו חנוכה? על שום מה מדליקים שמונה נרות?" ועונים: "על נס פך השמן". שם, בתלמוד, שנכתב בעומק החשכה של גלות בבל, מתחילים לספר לנו את סיפור פך השמן... זהו הסיפור המוכר והבולט מבין סיפורי החג...
כך נולד סיפור חדש, סיפור על נס שלא מאיים על שום אימפריה ומאפשר לחגוג את זיכרון החנוכה ללא כל הפרעה. זהו אופי בעל מטען עמוק של גלות והיעדר ניחוח עצמאי.
(הרב דר' בני לאו, חכמים ח"א עמ' 144)

האם אך מקרה הוא שבבסיס החג, המסמל יותר מכל את ההתנגשות בין תורת ישראל לבין חכמת הגויים, עומד לו סיפור שהוא עצמו נמצא במוקד הויכוח בין קבלת המסורת כפי שעברה מדור לדור לבין חוש הביקורת האקדמי?