מחשבה לפרשת מקץ וחנוכה

אם קוראים את פרשת מקץ כיחידה סגורה, מבלי לחשוב על מה שיש לפניו או לאחריו, מגיעים לתובנה מאד מעניינית.

האחים חוזרים ממצרים ומספרים ליעקב אביהם את כל הקורות אותם. יעקב מגיב לדבריהם ולדרישה להוריד את בנימין למצרים:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה.
וַיֹּאמֶר, לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם: כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן, שְׁאוֹלָה.

עובר מעט זמן והקורא נתקל בדמות חדשה, ישראל, שגם הוא מתמודד עם שאלת הורדת בנימין למצרים. אך הוא מתמודד באופן שונה מיעקב:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ--קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, קְחוּ בְיֶדְכֶם; וְאֶת-הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם, תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם--אוּלַי מִשְׁגֶּה, הוּא. וְאֶת-אֲחִיכֶם, קָחוּ; וְקוּמוּ, שׁוּבוּ אֶל-הָאִישׁ. וְאֵל שַׁדַּי, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת-אֲחִיכֶם אַחֵר, וְאֶת-בִּנְיָמִין; וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי.

אם נמשיך לקרוא את פרשת מקץ כיחידה סגורה, אף נגלה כי יעקב, ולא ישראל, הוא זה שצדק, שהרי כך מסתיימת פרשת מקץ:
וַיֹּאמֶר--חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם.

כמובן, שאנחנו יודעים שיעקב וישראל הם אותו אדם, ושבסופו של דבר הסיפור הסתיים בפרשת ויגש על הצד היותר טוב. אך תורה מציגה את הדברים באופן כזה כנראה לא לחינם.
אפשר להתבונן, מתוך הצגת הדברים באופן הזה, בתכונות השונות המרכיבות את אופיו של יעקב אבינו. מצד אחד יש את יעקב - מי שסך הכל מבקש לישב בשלוה, איננו מעוניין לריב עם אף אחד (אם הוא יצטרך, אזי הוא ידע להתמודד עם כל מיני טיפוסים כלבן וכעשו, אך הוא לא מעוניין להגיע לעימות כזה). לעומתו יש את ישראל המבין שלפעמים יש צורך להאבק כדי להגיע לעלות השחר. ישראל מבין שלפעמים יש גאולה שאינה נראית בטווח הקצר, אך אם לא נקח סיכונים ונהיה מוכנים להאבק למענה, לעולם לא נגיע לגאולה הנכספת.

תכונות אלו גם מאירים את ימות החנוכה. המכבים יכלו לשמור תורה ומצוות בסתר ולהיות מעין אנוסים, אך הם העדיפו להשתמש בתכונותיו של ישראל ולצאת ולהאבק מול צבא גדול וחזק למען גאולה עתידית שלא היה בטוח כלל שיגיעו אליה. בסופו של דבר, בעז"ה קיבלנו את חג החנוכה.