שלום כיתה א´

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בימים אלה בתי ספר יסודיים דתיים ברחבי הארץ מקיימים את מסיבת הסידור המסורתית לתלמידי כיתות א'. מדובר באירוע מרגש מאד המציין את סיום לימוד הקריאה ואת האפשרות להתחיל לומר את התפילה מתוך הסידור "כמו גדולים" ולא בעל פה כפי שהתרגלו הילדים מאז היו בגן הילדים. במסיבת הסידור, לאחר טקס רב רושם וברכות מפי מכובדים, כל ילד יקבל לידיו את הסידור ולמחרת בבוקר את תפילת שחרית כבר יאמרו מתוך הסידור.

אין ספק כי מדובר באחד מרגעי השיא של כיתה א' עבור הילדים המתאמנים לקראת המסיבה שבועות רבים. אף עבור ההורים שבתחילת השנה נפרדו מילדיהם בשער בית הספר עם לא מעט דאגות בלב, באשר למוכנותו של ילדם לישיבה על ספסל הלימודים, מסיבת הסידור מהווה רגע שכל כולו נחת.

לפני מספר שנים, בשבת לאחר שבני הבכור חגג את מסיבת הסידור שלו בכיתה א', הסתכלתי סביבי על ילדי כיתה א' שהיו בבית הכנסת וחשבתי על אלו שלא היו בבית הכנסת. אמרתי לעצמי: הן רק לפני יום או יומיים ילדים אלו חגגו את קבלת הסידור ואת העובדה שעתה הם יודעים לקרוא מתוך הסידור, מדוע אם כן אין הדבר בא לידי ביטוי גם בהיכל התפילה, הלא הוא בית הכנסת.

הגעתי אז למסקנה שכדאי למצוא דרך לחבר בין מסיבת הסידור שילדי הקהילה חוגגים יחד עם הוריהם בבתי הספר המקומיים, לבין המתרחש בבית הכנסת בשבת. התלבטתי כיצד לעשות זאת. פניתי לאנשים נוספים בקהילה והסברתי את תחושותיי, ובקשתי לשמוע את דעתם כיצד ניתן לעשות חיבור למסיבת הסידור גם בבית הכנסת.

לאחר מספר דיונים קצרים עלה הרעיון לערוך מסיבת סידור קהילתית בבית הכנסת עבור ילדי הקהילה הלומדים בכיתה א'. החלטנו שיהיה נכון להעניק לכל ילד וילדה עוד סידור, בנוסף לסידור שכבר קיבלו בבית הספר, מכיוון שגם כך בבית הכנסת מתפללים בנוסח אחר מנוסח הסידור שהילדים מקבלים בבית הספר. אך הסיבה העיקרית היתה אחרת.

כשהתחלנו לגבש את הרעיון עלתה המציאות שבבית הכנסת מתפללים משפחות לא מעטות ששולחות את ילדיהם ללמוד בבתי ספר ממלכתיים. ילדים אלה אינם לומדים להתפלל בבתי הספר. עבורם בית הכנסת, אליו הם מגיעים עם אביהם בשבת, הוא המקום היחיד בו הם פוגשים את התפילה והסידור. הסידור שאנו מחלקים, שעבור רבים מהילדים הוא הסידור השני שהם מקבלים באותו שבוע, עבור ילדים אלו הוא הסידור היחיד אותו יקבלו ומסיבת הסידור הקהילתית תהיה היחידה בה הם ישתתפו.

עבור מסיבת הסידור הקהילתית גיבשנו טקס קצר הכולל דבר תורה, הענקת הסידור, ברכת האבות את הילדים ושירת "המלאך הגואל אותי" על ידי כל הקהל. בסיום הטקס הורי הילדים עורכים קידוש לכבוד הילדים ולכבוד הקהל.

את מסיבת הסידור הקהילתית הראשונה ערכנו בשנה שעברה ונרשמה התרגשות גדולה מצד כל הקהל. משמועות שהגיעו לאזני אף שמעתי על רבנים בקהילות נוספות באזור שבעקבות מסיבת הסידור בבית הכנסת שלנו קיבלו בקשות לערוך אף אצלם מסיבת סידור דומה. בעז"ה בשבת הקרובה נערוך את מסיבת הסידור הקהילתית השניה.

הרב סולובייצ'יק התנגד מאד לעריכת "טקסים" (ראו גם כאן):

"ההלכה שונאת טקסים היא. ...יש...בסמלים אסתטיים-צרמונאליים משום סילוף ההלכה הטהורה. ...על ידי (הכנסת הטקסיות), בוקע ועולה נוהג חדש של המצאת תחליפים למצוות" (דברי הגות, עמ' צג)

אני בהחלט ער לדבריו. אינני מנסה למצוא תחליף למצוות. אך בעולם שבו הטקסים הם חלק מהחיים שלנו, כולל טקס מסיבת הסידור אותו חווים הילדים בבתי הספר, אני חושב שאין מנוס מאשר למצוא את הדרך לחבר באופן הכי טוב שאפשר את אשר חווים הילדים בבית הספר למה שהם רואים וחווים מחוץ לכתלי בית הספר.

הרב והסופרבול

לפני איזה זמן פרסמתי רשימה על שאלות העולות בפני הרב בתקופת משחקי גביע העולם בכדורגל. לפני מספר ימים עלה רשימה באתר המזוהה קצת עם אגודה בארה"ב הדן בשאלות דומות סביב הסופרבול. לפי המאמר באחד מבתי הכנסת באזור ניו-ג'רסי הודיעו למתפללים שביום הסופרבול תפילת ערבית יתקיים עשר דקות אחרי סיום המחצית הראשונה של המשחק (זמן הפסקת המחצית).
הכותב, הרב עמנואל פלדמן (אינני בטוח אם מדובר באיש הזה, ששימש כרב כארבעים שנה ושהינו כיום קרוב לבן תשעים) מציין שבתוך היהדות האורתודוקסית קיימים שתי גישות: א. אלו הדוחים לחלוטין את צד העולם החיצוני ומבקשים לסגל לעצמם סגירות מוחלטת מפניה. ב. אלו המנסים להחזיק ולהכיל גם את העולם החיצוני תוך שהם שומרים גם על העולם היהודי-הפנימי.
את דבריו הוא מסיים בשאלה לקוראים:
אם אתם הייתם הרב של בית הכנסת הזה בניו-ג'רסי, מה הייתם עושים? להזיז את ערבית בכדי שיהיה מניין לערבית או למאן לשנות את הזמן לתפילה ובכך לחנך שתפילה איננו נחות מהסופרבול?

עוד הערה על חכמים ד' - בין רב לשמואל

ברשימה קודמת הערתי שלדעתי סדרת חכמים של הרב ד"ר בנימין לאו היא אחת הסדרות הטובות ביותר שיצאו בשנים האחרונות. באותה רשימה אף הבאתי דוגמא למקרים בספר בהם לדעתי הרב בני לאו סוטה מדרך הישר בפרשנותו למקור בחז"ל.

הפעם אני מבקש להראות את הצד השני ולהביא דוגמא הממחישה מעט מדוע אני רואה בסדרה הזו סדרה כל כך מוצלחת.

בעמ' 166 הרב בני לאו עומד על ההבדל בדרכי הלימוד בין רב לשמואל, כש"בחוגו של רב חיפשו באופן שיטתי אסמכתא לכל דבר בפסוקי המקרא". זאת, לעומת חוגו של שמואל ש"העדיפו ליצור את פרשנות המשנה ולא לחתור לשורשה ולמקורה". כדוגמא לכך מביא הרב לאו את דברי הגמרא בזבחים מז ע"א:

כדבעא מיניה שמואל מרב הונא: מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול? שנאמר: (ויקרא א) ושחט את בן הבקר לפני ה', עד שתהא שחיטה לשם בן בקר.
א"ל: זו בידינו היא, לעכב מנין?
א"ל: (ויקרא יט) לרצונכם תזבחהו - לדעתכם זביחו. שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד.

על גמרא זו כותב הרב לאו כך:

כבר בעלי התוספות העירו על הפלא שהרב (שמואל) מבקש תורה מן התלמיד (רב הונא) וכתוצאה מקושיה זו הציעו שמדובר על רב הונא אחר ("תרי רב הונא"). אולם התשובה הפשוטה היא שבמפגש בין שמואל לרב הונא (בודאי לאחר פטירת רב) מבקש שמואל לשמוע דרך שיטת הלימוד של סורא [=מקום מושבו של רב בבבל], שיטת אסמכתאות מן המקרא, את הבסיס להלכה הידועה.

כמה עמודים לאחר מכן הרב לאו מספר אודות שינויי שלטון בבבל. לדעתו של הרב לאו ניתן להבחין בהבדלי גישה לשלטון החדש, שהצר את צעדי היהודים ואת האוטונומיה לה זכו עד כה, בין רב לשמואל. הבדלי הגישה מתבטאים הן ביחס לשלטון עצמו והן ביחס לכהני הדת. רב מגלה יחס חושש במיוחד ומסתגר, ואלו שמואל קובע ש"דינא דמלכותא דינא" וכלל אין מתח ביחס לשלטון החדש ולכהני הדת. לדברי הרב לאו:

לעומת המתח בבית מדרשו של רב וסביבו, אין כל התייחסות לאותה תקופה בבית מדרשו של שמואל. אנשי נהרדעא [=מקום מושבו של שמואל] נמצאים בה מאות רבות בשנים ונראה שלמדו להסתגל לחברת הרוב המשתנה בהתאם לשלטון. 

דברי הרב שמידט על "בית הלל"

הרב יהושע מרדכי שמידט, רב היישוב שבי שומרון וראש ישיבת 'ברכת התורה', כתב השבוע ב'בשבע' מאמר תגובה למאמר של הרבנית פנינה נויבירט שהתפרסם בשבוע שעבר על "בית הלל" (את מאמרה לא מצאתי ברשת).
אני רוצה להתמקד רק בנקודה אחת מדבריו. הרב כותב כך:

ולסיום אומר דבר נוסף: ישנם כאלו הרוצים להקל ולרוץ לרדיו, לעיתון ולעלון ולזעוק על דברים מסוימים הנראים בעיניהם כחומרות. לפעמים זה לא חומרות, זו ההלכה. ואף אם זו חומרה, מדוע הם רצים לתקשורת ואינם מלבנים זאת בתוך הבית? הם פוגעים בציבור שלם ויצא שכרם בהפסדם, עד שהם צדיקים כלפי החילונים וגורמים לחילול ה'. הם פוגעים באחרים ומעמידים אותם בעיני חלק מהציבור כאנשים הזויים שאינם מבינים את הציבור, ולא היא. לא כל המדקדק במצוות הוא סגור ולא כל המכונה 'פתוח' הוא פתוח. לפעמים אנשי 'הפתיחות' יושבים במגדל השן ומקיימים דיונים פילוסופיים ומנותקים מן העמק, ודווקא 'הסגורים והאדוקים' הם המעורים עם הבריות ואהודים על הבריות, ויש לכך דוגמאות רבות.

הבאתי את כל הפיסקה, על אף שאני מבקש להתמקד רק בחצי הראשון של הדברים ולשאול שתי שאלות:

א. לדברי הרב יש ללבן דברים מסוימים בתוך הבית במקום לרוץ לתקשורת. אני הייתי מעוניין לדעת היכן ניתן לברר דברים אלו בתוך הבית? באיזה פורום נמצא הרב שמידט יחד עם הרבנית פנינה נויבירט כדי שיוכלו ללבן דברים? אני מוכן להקל יותר  ולשאול: באיזה פורום נמצאים יחד הרב שמידט עם הרב רונן נויבירט בכדי שיוכלו ללבן דברים?
עד כמה שידוע לי לא קיים פורום כזה. האם כל האשמה על כך שלא קיים פורום כזה נופל רק על כתפי מייסדי בית-הלל או על כתפי הרב שמידט? לא נראה לי. אבל אם הרב שמידט באמת רוצה שנושאים כאלו ואחרים יתלבנו בתוך הבית, אני הקטן ממליץ לו שבמקום לתקוף את בית הלל על חילול השם פוטנציאלי שיקים את הגוף שבתוכו אפשר ללבן נושאים.

ב. לדברי הרב הריצה לתקשורת יש בה חילול השם ופגיעה באחרים והעמדת חלק מהציבור כאנשים הזויים. על זה אני חושב שיש לשאול: היכן היה הרב כשרב בכיר מאד התראיין לרדיו ואמר שיש לצאת ממקום שיש בו שירת נשים גם אם בחוץ ממתין להם כיתת יורים (אני יודע שהוא אמר משהו מעט יותר מורכב, אבל ללא ספק זה מה שהציבור הבין מדבריו, גם ללא עזרת רבני בית-הלל)? האם לא היה אז ראוי לפרסם מאמר ובו קריאה ללבן דברים בתוך הבית במקום לרוץ לתקשורת?
מה באמת אמורים החלקים מהציבור הדתי שלא מסכימים עם אמירות מהסוג והסגנון הזה לעשות? לעמוד בצד ולמחוא כפיים? האם הפנייה והתגובה שלהם לתקשורת זה מה שהופך את הצד השני להראות כהזוי, או שמא הראיון הראשוני כבר גרם לכך?

איך קוראים את זה?

זה אמנם לא קשור כלל לאקטואליה תורנית, אבל ברוח ימי אדר בחרתי לשתף אתכם בכמה שלטים שהוצבו לאחרונה בסביבת מקום מגורי.
העברית היא נוראית - האנגלית משעשעת בטירוף!

לחצו על התמונות להגדלה

עיקרים - revised

מזה זמן שכולנו, הן מצד ימין והן מצד שמאל, עומדים משתאים לנוכח השינויים שעוברים על דתנו ואמונתנו בדור האחרון. 

לאור השינויים הללו אני חושב שהגיע הזמן לעדכן את העיקרים שהציע הרמב"ם. הנה לפניכם חלק מהצעותי (כאמור, הן מצד ימין והן מצד שמאל):

- אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהיה מוחלפת. חוץ משיעור כזית, דין מורידין ולא מעלין וכד'. 

- אני מאמין באמונה שלמה שמצות התורה הן שיא המוסריות חוץ מדיני עבדים, היחס לגויים וכד'. 

- אני מאמין באמונה שלמה ששמיעת קול שירתה של אשה מביא לידי הרהור.
- אני מאמין באמונה שלמה שאם חיילים יאזינו היום לשירת נשים, בעוד שנה יכפו עליהם לאכול בשר בחלב.
- אני מאמין באמונה שלמה שאיסור שמיעת שירת נשים זה אחד מיסודות תורתנו וראוי לפחות לשני עיקרים אם לא שלושה.
- אני מאמין באמונה שלמה שלו לבדו ראוי להתפלל. נ.ב. לו = אחד מהבאים: ה', ר' נחמן, הרבי, אחר: _____
-אני מאמין באמונה שלמה שכל מי שתמך בהתנתקות וקרה לו משהו רע זה בגלל שהוא תמך בהתנתקות, וכל מי שתמך בהתנתקות ולא קרה לו משהו רע יקרה לו משהו רע בגלל שהוא תמך בהתנתקות.
-אני מאמין באמונה שלמה שקצב לא עשה שום דבר רע, ואם הוא כן עשה אז הוא כנראה חזר בתשובה, וחוץ מזה אשה פסולה לעדות והשופט הוא גוי.
-אני מאמין באמונה שלמה הרב מוטי אלון לא עשה שום דבר רע, ואם הוא כן עשה אז הוא כנראה חזר בתשובה, וחוץ מזה לא היה בית דין. ועימות כמובן, ועימות.
- אני מאמין באמונה שלמה בביאת הרבי, ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.
- אני מאמין באמונה שלמה שחבישת פאה זה יותר צנוע ממטפחת (מוקדש לקוראים החב"דניקים).
- אני מאמין באמונה שלמה שהגרי"ש אלישיב הוא פוסק הדור, הגם שאינני יודע להצביע אפילו על פסיקה אחת שלו שהשפיעה על הדור.
- אני מאמין באמונה שלמה שכשהרב גורן היה הרבצ"ר גם האוכל החלבי בצבא היה גלאט וגם הרמטכ"ל הלך עם ציצית.
- אני מאמין באמונה שלמה שאם רק אחתים מאה רבנים על מכתב כולם ישתכנעו.
- אני מאמין באמונה שלמה שהאות ץ' במילה בג"ץ משמעותה צדק.
- אני מאמין באמונה שלמה שעד שבחרו בשם "בית הלל" לא ידענו שרבני בית הלל חושבים שהקבוצה הנגדית מחמירים ושאין הלכה כמותם בנושאים ציבוריים ובאופן כללי מרחיקים את הציבור מיהדותו. כל זה התחדש רק אחרי שבחרו בשם "בית הלל".
- אני מאמין באמונה שלמה שהרב רפי פרץ ראוי לגיבוי מוחלט על עמדותיו ובכלל הוא רבצ"ר טוב. חבל שאין לו זקן כדי שהוא גם ייראה כמו רב, אבל לא שמעתם את זה ממני.
- אני מאמין באמונה שלמה שהתורה מגנא ומצלא. בגלל זה כשיש טילים באשדוד הישיבות עוברות לבני ברק כדי שיוכלו להמשיך ללמוד ולהגן על עם ישראל.
- אני מאמין באמונה שלמה שבת-פרעה קיבלה עליה את כל המצות לפני ששלמה התחתן איתה.

- אני מאמין באמונה שלמה שכנראה לא יהיה יותר עיקר שכל פלגי היהדות יסכימו אודותיו. 

יש לכם עיקרים נוספים להציע? השתמשו בתיבת התגובות...

הרב גורן על חברה מעורבת

לא מזמן הזכרנו מאמר שהתפרסם ב'בשבע' בנוגע לעמדתו של הרב שלמה גורן בנושא "שירת נשים" בצה"ל.
לפני שבוע וחצי התפרסם מאמר של אמנון שפירא העוסק אף הוא ברב גורן ובתמיכתו בתנועת בני-עקיבא כתנועה מעורבת.
בשבוע האחרון פרסם העיתון מאמר תגובה של הרב מתניה אריאל (לחצו להגדלה):

שימו לב! הרב מתניה אריאל כותב בתחילת דבריו שהוא הרגיש צורך לפרסם את מאמרו כי אמנון שפירא הכשיל את הציבור! ומה הם ראיותיו לכך שאמנון שפירא הכשיל את הציבור?
סימנתי אותם במאמר בריבוע תכלת - אני לא הצלחתי להבין איזה ראיה יש כאן.
לכל היותר אפשר לומר שאולי אפשר להבין אחרת את הרב גורן. אבל ראיה? לא מתקרב אפילו!

אוטובוסים בשבת בתל-אביב

במסגרת הסערה התורנית בדבר תחבורה ציבורית בשבת בעיר תל אביב, "בית הלל" פרסמו את ההודעה הבאה:

רבני בית הלל רואים בשאלת התחבורה הציבורית בשבת הזדמנות לשיח מחודש בנושא דת ומדינה. לא הוגן ולא חכם לשבור את הסטטוס קוו באופן חד-צדדי. עם זאת, אנו סבורים שהסטטוס קוו הפסיק מזמן למלא את ייעודו ההיסטורי. הגיע הזמן להבנות חדשות בין דתיים לחילוניים, כגון ברוח אמנת גביזון-מדן בנושא זה. המפתח להבנות החדשות צריך להיות: יותר יהדות, פחות כפייה. מניעה אותנו דאגה ואחריות לדמותה של השבת בחברה הישראלית. השבת צריכה להיות מורגשת במרחב הציבורי, אך עלינו להחליט ביחד מה תהיה דמותה. אנו צריכים להידבר בנוגע לדרכים שבהן נעשיר את זהותה היהודית של החברה שלנו.

מישהו שלח לי את הכרוז הבא, להזכיר שזה לא הפעם הראשונה שיש בעיות עם תחבורה ציבורית בשבת בתל-אביב (לחצו עליו להגדלה):

הרב ברוך אפרתי סבור שאנחנו בכיוון לחזור למציאות של אז. חבל שהוא לא היה אמיץ מספיק בכדי להמר תוך כמה שנים עומד להיות רוב דתי בתל-אביב. 

מעשה בשבת שקלים

הבוקר גליתי את הקטע הנחמד הבא מתוך כף-החיים או"ח סימן רפב:

למי שמתקשה לקרוא:

מעשה בשבת שקלים שנאבד המפתח של שני היכלות [=ארונות הקודש] ובאו ושאלו את פי ואמרתי שיביאו גוי וישבר הפותחות כיון דמקלקל אינו אלא איסור דרבנן והוי שבות דשבות במקום מצוה דלא גזור רבנן. וכשהלכו לקרוא לגוי נפתח היכל אחד במפתח של בית אחר ואותו ההיכל אין בו אלא ספר שני שהכינו לפרשת שקלים אבל ספר שהכינו מערב שבת בסדר היום [=פרשת השבוע] היה בהיכל אחר ולכך הוצרך הש"ץ לגלול ספר תורה האחר בעוד שהקהל עסוקין בזמירות התפלה ואחר שהכינוהו והחזירוהו למקומו נמצאו המפתחות ונפתח ההיכל הסגור ונסתפקו איזה מהס"ת יוציאו אם הישן או החדש והסכימה דעתם להוציא החדש ואמר מורי ז"ל שיפה עשו. 

פירושם של דברים (כך הסביר לי ת"ח אחד ודבריו נראים): אחרי שנמצאו המפתחות לשני ההיכלות, הקהל הסתפק באיזה מספרי התורה לקרוא, שהרי עתה היה להם שני ספרים שהיו מוכנים לפרשת השבוע. הסכימה דעתם לקרוא מהחדש, דהיינו מהספר שגללו באותו בוקר. על זה מזכיר הכף-החיים שמורו סבר שיפה עשו כנראה שבזה גילו דעתם שהגלילה לא היתה לשוא.

אני עדיין לא לגמרי מבין מה ההבדל בין לקרוא מהחדש או הישן, בכל מקרה עמדו לפניהם שני ספרים גלולים לפרשת השבוע שמתוכם היה עליהם לבחור אחד ואת הספר השני לגלול לפרשת שקלים. האם באמת יש נפקותא מאיזה ספר קוראים?

צניעות וכלכלה

בשבוע שעבר יצאנו, רעייתי ואני, לחופשה של כמה ימים. במסגרת זו נאלצתי ללוות את אשתי לקניון הסמוך כדי להיפטר ממזומנים עודפים. בזמן שהמתנתי לה הצצתי בחנויות בגדי הגברים שהיו באזור. בחנויות כבר היו מבצעי סוף-עונה למלאי החורף והתחילו למכור כבר בגדים לעונת הקיץ. הסתכלתי בחולצות השרוול הקצר וגליתי שלצערי שוב אאלץ לוותר על קניית חולצות קצרות חדשות גם בקיץ הנוכחי.
מזה כשנתיים החולצות המוצעות למכירה לגברים הנם בעלי שרוול קצר מאד. אני לא מוצא את החולצות הללו נוחות. אני מחפש חולצה עם שרוול קצר שמתארך עד קרוב למרפק. את חולצות השבת הלבנות בגזרה הרצויה אני מצליח למצוא, אך חולצות צבעוניות ויפות לימות החול אני מתקשה למצוא.
מאז שהתחילה האופנה החדשה, אני שואל את עצמי: האם האנשים האחרים לא הבחינו בשינוי האופנתי? האם הם מוצאים את השינוי הזה נח לצורכיהם? בהחלט ייתכן שאני יוצא דופן בנושא הזה, ובאמת לכולם טוב עם השינוי באופנת החולצות, חוץ ממני. אאלץ אם כן לסבול עד שהאופנה תשתנה שוב ותחזור לגזרה הנוחה והיפה.
אך יכול להיות שאני לא לבד בתחושותי אלה, ויש רבים אחרים שגם כן מחפשים את השרוולים הקצרים הארוכים, אם כן אני שואל את עצמי: היכן הכלכלה?
תמיד היה פשוט לי שאם יש ביקוש, אז יהיה מי שיספק את ההיצע. משום מה, אני לא רואה את ההיצע, ואני לא מבין למה.

ואם בגברים בלבד הדבר היה כך החרשתי, אך ממה שאני שומע מרעייתי הדבר הוא נכון גם בגזרה הנשית.
נשים רבות שהתרגלו ללכת עם חצאיות עד הרצפה צריכות לחפש מתחת לרצפה כדי למצוא חצאיות ארוכות. אשתי מספרת לי על חברותיה המתקשות למצוא עבור בנותיהן המתבגרות חצאיות באורך נורמלי. תופעה דומה מתרחשת גם בחולצות הנשיות. עד לפני מספר שנים היה קשה למצוא חולצות עם שרוולים באורך נורמלי. אז התרחש נס והתחילו להאריך את השרוולים, אך זה היה על חשבון הבד שאמור לכסות את האזור סביב הצוואר.
גם כאן אני שואל את עצמי (או יותר נכון, אשתי שואלת אותי): לנשים האחרות נוח עם ההיצע הקיים של החצאיות והחולצות עבורן ועבור בנותיהן? האם ממיעוט ההיצע צריך להסיק שאכן הציבור שלם עם הטרנד האופנתי הקיים?
אם לא, איך יכול להיות שלא קם מישהו שמוכן להכנס לוואקום שנוצר ולמכור בגדים שיענה לדרישות הצרכנים?

הערה לחיים ולדומירסקי: מחכה לתגובה שלך על זה שאני סתם קמצן.

נפש בריאה בגוף בריא

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני מספר ימים התפרסם באתר הOU מאמר קצר תחת הכותרת "מדוע אני מרגיש רגשות אשמה בשעה שאני מתעמל?". הכותב הוא רב בישיבה בארצות הברית שהתחיל לרוץ לצורכי בריאות והצליח להשיל מעליו כ40 קילו הודות לריצה הקבועה.

הכותב מונה מספר סיבות שיכולים להוביל לרגשות האשם אותם הוא חש: ביטול זמן, התובנה שהגוף נמצא במאבק מול הנפש והקדשת זמן לצורכי הגוף הוא בעצם כניעה ליצר הרע.

בסופו של דבר הכותב מתאר שמה שגרם להפסקת אותם רגשות אשמה היתה ההרגשה שעם ההתקדמות בריצה הוא גם מצליח לחשוב ביתר בהירות ובמילים שלנו "נפש בריאה בגוף בריא".

ההתמודדות של הכותב עם רגשות האשמה פותח לנו חלון לפן אחר של ההתמודדות האין-סופית שלנו כיהודים מאמינים עם העולם המודרני. איך אנחנו מתייחסים להתעמלות? האם מי שמתעמל הוא ממשיך דרכם של היוונים או שהוא סך הכל מנסה לשמור על הפקדון הגופני שה' נתן לו?

אנחנו רגילים לראות תמונות של נשיאי ארצות הברית בריצת ג'וגינג, אך איך היינו מתייחסים לרב העיר שלנו אם היינו רואים אותו יוצא לסיבוב פעמיים בשבוע יחד עם ראש העיר?

ישנם סיפורים אודות החזון איש שהיה מקדיש זמן יקר בכל יום להליכה ברחובות בני-ברק במצות הרופאים. האם ההליכה היחידה המותרת היא במצות הרופאים, או שניתן לצאת להליכה גם שלא במצות הרופאים? האם יש סוגי התעמלות שאותם אפשר לאמץ בשתי ידיים, ואחרות שנעדיף לדחות?

רבים מאתנו מכירים את דברי הרב קוק בשבח ההתעמלות (אורות התחיה לד):

"ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חבירו כלל. "ויעש דוד שם", "ודוד עשה משפט וצדקה לכל עמו", - "ויואב בן צרויה על הצבא", "ולא נענש אבנר אלא מפני שעשה דמן של נערים שחוק". אבל שיצחקו הנערים לחזק כחם ורוחם, בשביל גבורת האומה בכללה, עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעליתה ע"י שירות ותשבחות, שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים, אלא שע"י הכונות העליונות עולה הנשמה הפנימית, וע"י המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל עולה הרוחניות החצונית. ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות כלם, בהבלטת אפיה של האומה בפרשה הקטנה שכל גופי תורה תלוים בה : בכל דרכיך דעהו. ואל יפלא אם יש חסרונות במהלך החיים של העוסקים באמוץ הגופני ובכל החזוקים הארציים שבישראל, כי אפילו הופעת רוח הקודש צריכה ברור מתערובות צחצוחי טומאה שמתערבים בה, והיא הולכת ומטהרת, מתקדשת ומתבררת, פודה את עצמה מגלותה, עד שבאה לכלל דרך צדיקים ואור נוגה הולך ואור עד נכון היום."

האגדה מספרת כי הרב צבי יהודה רצה להוציא את הפסקה הזאת מהספר "אורות" לפני שהחוברת יצאה לאור כי הוא חשש שהפסקה הזאת תעורר הרבה ביקורת על אביו, הראי"ה קוק. הרב קוק לא הסכים להוציא את הפסקה הזאת מהספר. אף על פי כן, אינני יודע אם יש לנו עדויות על פעילויות ספורט שהרב קוק השתתף בהם.

בקיץ האחרון עת טיילתי עם משפחתי באחד מנחלי הצפון, עקפה אותנו משפחה שילדיה גדולים מילדי ולא רצו להשתרך מאחורינו. אבי המשפחה היה לבוש במכנס קצר וקרוקס. אין סיכוי שהייתי זוכר זאת, לולי שאותו אב היה מוכר לי כמי שמשמש בתפקיד רבני בכיר בארץ. כשהגענו לאמצע המסלול הבנתי שבעצם יש כאן מעשה רב המלמד אותי שכדאי לברר לפני שמתחילים את המסלול אם המסלול דורש הליכה במים, ואם כן לא מומלץ ללכת עם מכנס ארוך ונעליים סגורות.

תודה לרב ראובן ספולטר על ההשראה לרשומה הזאת. 

יועצת הלכה ומניינים שוויוניים

בשעה שאני כותב את השורות הללו מתקיימים בשכונה שלי שני כינוסים.
הראשון הוא ערב המיועד לנשים שאני הייתי בין יוזמיו ובמרכזו מפגש עם יועצת הלכה. הקשר עם יועצת ההלכה, שגם הביא לארגון הערב, נוצר לאחר שפרסמתי טור בנושא יועצות הלכה, ואני מקווה שזה יהיה פתח לקשר בין הקהילות בשכונה לבין יועצת ההלכה.
השני הוא אסיפה לכינון מה שנקרא מניין שוויוני בשכונה, ברוח מניין שירה-חדשה הירושלמי.

שני האירועים קשורים מאד למושג הנקרא "העצמת נשים", כלומר נתינת יותר מקום לאשה בקהילה שומרת המצות. אך גם ההבדל בין שני הדברים גדול מאד. בעוד שהמושג של יועצת ההלכה זה שינוי ממה שהיה מקובל בדורות עברו, עדיין זהו שינוי של עקב בצד אגודל. לעומת זאת, השינוי שיש בתופעת המניין השוויוני, הוא שינוי גדול ובעצם יש בה פריצה מהמסגרת המסורתית. זאת התפיסה הרווחת, בין אם יודו בכך המארגנים ובין אם לאו.
אם הייתי צריך לשים את כספי ולהמר איזה משני השינויים ישפיע לאורך זמן על ההלכה היהודית ועל עבודת ה' של עם ישראל, אין לי ספק שאני הייתי הולך על יועצת ההלכה.

תשאלו, הרי אני כתבתי על כך שהתורה מפלה נשים לרעה, ושיש מקום לשינויים מרחיקי לכת בכל מה שקשור ליחס ההלכה לנשים, מה יש לי כנגד מניינים שוויוניים?
אנסה לנסח את תחושות לבי, מלבד זה שאני שמרן.
גישת המניין השוויוני אומרת בא נלך עד לקצה הגבול שההלכה היבשה מתירה. לדוגמא: אין שום איסור הלכתי שאשה תהיה חזנית לפסוקי דזמרא, לכן נתיר לאשה לעבור לפני התיבה לפסוקי דזמרא. הרצון מאחורי הגישה הזאת זה הרצון שבאמת יהיה שוויון הזדמנויות בין גברים לנשים גם בשטח בית הכנסת.הבעיה היא שגם אחרי שנוקטים בגישת "נלך עד הגבול", לא מגשימים את הרצון לשויון הזדמנויות. עדיין נשארים תחומים רבים וחשובים בבית הכנסת שהם סגורים בפני נשים, כדוגמת קריאה בתורה וכד'.
במצב זה, איזה מין מסר העברנו לדור הבא? לטובת הערך החשוב של שויון הזדמנויות אנחנו מוכנים לשבור את המסורת הנהוגה בבית הכנסת כפי שאנחנו גדלנו. מנגד, לטובת שמירה על ההלכה, שאינה מאפשרת לאשה להוציא ידי חובה בקריאה בתורה, אנחנו כפופים להלכה ואיננו מאפשרים שוויון הזדמנויות אמיתי.
אני מכיר בערך החשיבה המורכבת והחינוך לחשיבה מורכבת, אבל אני חושב שתסכימו אתי שזה כבר מוגזם. האם באמת ניתן לצפות מהדור הבא לומר: הורי עשו כל מה שניתן עלינו להשלים עם זה? ואם אנחנו מצפים מהם שיעשו את הצעד הנוסף שההורים שלהם כיום אינם מוכנים לעשות, משמעות הדבר הוא שיש כאן פגיעה לא רק במסורת הנהוגה בבית הכנסת אלא הרבה מעבר לזה.

יש כאלה שיטענו את אותה הטענה גם ביחס ליועצת הלכה: אם אתה משנה ומכניס יועצת הלכה, כדי לתת שוויון הזדמנויות לאשה, בסופו של דבר תגיע שתשנה עוד ועוד עד שתגיע לאותה תקרת זכוכית שהמניין השוויוני כבר נמצא בו היום. אז אולי כדאי לרדת גם מרעיון יועצת ההלכה? אני חושב שכבר בטענה מורגש שזו טענה חלשה בהרבה, אך אנסה גם להסביר מדוע.

אני מודה שאינני יודע לאן יוביל השינוי של יועצות ההלכה (אני יכול להיתמם ולומר שתמיד היו יועצות הלכה בתפקיד נשות הרבנים וכד', אך אני מעדיף להציג את הדברים כהוויתם). אני גם לא חושב שיש מישהו שיודע לאן זה יוביל בדורות הבאים. אבל אני יודע שמדובר בצעד קטן מאד. אמנם צעד לכיוון הנכון וצעד שאינני חושב שיהיה ניתן לחזור ממנה, אך בכל זאת צעד קטן מאד. הצעד הקטן הזה, לא נוצר מתוך רצון לייצר שוויון הזדמנויות, אלא מתוך חשיבה שזה דבר נכון באופן עצמאי. אינני רואה בעייתיות להמשיך ולומר שאיננו יכולים ליצור שוויון הזדמנויות כי אנחנו כפופים להלכה, גם כשיש יועצות הלכה וגם בעוד כמה דורות כשפריצת הדרך של יועצות ההלכה תתרחב גם לתחומים נוספים.

ועוד הערה אחת לסיום: בסופו של דבר אני חייב לציין שכרב של קהילה ספרדית בשכונה, לכינון מניין שוויוני (אם אכן הוא יצליח לקום) אין כמעט שום השפעה עלי. קהל היעד של המניין הזה הוא שונה בתכלית מקהל היעד של בית הכנסת שלי. כאב הראש הפעם הוא בעיקר של האשכנזים באזור. 

הערה על חכמים ד'

בשבועות האחרונים התחלתי לקרוא את הכרך הרביעי של סדרת חכמים מאת הרב ד"ר בנימין לאו ובהוצאת ידיעות ספרים. לדעתי, סדרת חכמים הוא אולי סדרת הספרים החשובים ביותר שיצאו לאור בעשור האחרון. אני נהניתי מאד מהכרכים הקודמים ולמדתי מהם הרבה. אני מתכוין לחזור לכרוך בעתיד כשאסיים לקרוא את כולו. עד אז, רק הערה קטנה.

בספר יש תערובת של מחקר אקדמי עם הבנה בית-מדרשית. הרב בני לאו מצליח בדרך כלל בעין ביקורתית לדחות דברים מוזרים. כך לדוגמא בעמ' 72 הוא מביא אגדה מהירושלמי (בתרגום):

רבי יהודה נשיאה שלח לרבי הושעיה ירך אחת וכד יין. שלח ואמר לו: קיימת בנו ומתנות לאביונים. חזר ושלח לו עגל שלם וחבית יין, שלח לו ואמר קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו. 

בדבריו על אגדה זו הוא דוחה את דבריו של הרב אהרן הימן בתולדות תנאים ואמוראים הסבור שיש מכאן ראיה שרבי הושעיה היה עני. במקום זה הוא מסביר:

חוט של הומור משוך על הסיפור הזה... החכם מגיב בהומור ביקורתי מושחז כלפי הנשיא שמביא לו מתנה שאינה ראויה למעמדו. 

לעומת זאת, לפעמים אני מרגיש שאני בכלל לא מבין מניין מגיע הרב לאו.
הרב לאו מימרא אחרת מהירושלמי (בתרגום) בעמ' 76:

רבי יהושע בן לוי היה מנחה את תלמידיו: לא תקנו לי ירק אלא מגינתו של סיסרא. הופיע (אליהו הנביא) זכור לטוב אמר לתלמיד: לא אמור לרבך אין כאן "גינת סיסרא", זהו שטח של יהודים שנרצחו וסיסרא גזל מידיהם. אם אתה רוצה להחמיר - תחמיר על עצמך ותשתווה לחברך. 

על בסיס מימרא זו קובע הרב לאו (בעמ' 77) שרבי יהושע בן לוי מפגין "יחס ענייני" כלפי הנוכרים הפאגאניים שבעירו, וכן שניכרת "הרוגע שבהתנהלות ריב"ל עם הפאגאנים בשוקי לוד".
בעיני הבנה זו קצת תמוהה.

עוד על תחנון בבר-מצוה, הרבי מליובביץ'

כבר הזכרתי שאני עוסק קצת בנושא בר ובת מצוה בימים האחרונים.

היום מצאתי בספר "אוצר רשימות" (מדובר בספר שהוציאו לאור "תורת חב"ד לבני הישיבות", שהוא ליקוט מתוך ה"רשימות". ה"רשימות" הינו כינוי לאוצר של כתבי יד שנמצאו במגירת שולחנו של הרבי מליובביץ' לאחר פטירתו ושרובם הגדול נכתבו בטרם נתמנה לאדמו"ר) התייחסות לנושא שנגענו בו לא מזמן: אמירת תחנון ביום שיש בו בר-מצוה.

כך כותב הרבי (עמ' רנז) במכתב שנשלח לחתן בר-מצוה (אינני בטוח אם מדובר באחיין או בן-דוד של הרבי) משנת תרפ"ט (1929):

לכאורה, יום הבר-מצוה כשנער יהודי נעשה למחויב במצות כגדול שנחשב הוא מאז לאדם, צריך היה יום זה להפטר מאמירת תחנון, להאסר בעשית מלאכה וכיו"ב, כאחד היו"ט. שהרי אז בא בו יצר הטוב והנער נכנס לכלל ישראל. והנה לא כן הוא! אומרים תחנון, לומדים כבכל יום וכו' וכו'.
סבת חזיון זה, כי כל אחד ואחד מאתנו לא לחג ויו"ט נוצר, אלא לעבודה ומלאכה "אדם לעמל יולד". אין העולם בי הלולא, אין האדם אורח הלבוש מלבושי שבת ובא אל משתה, ואין ימי חייו יו"ט ושבתות. עולם זה, עולם מעשה ועבודה הוא: היום לעשותם, המלאכה מרובה, והאדם לא נברא אלא לשמש לשמור ולעבוד, ואינו בן חורין להבטל מזה. וכשמתחייב הוא בעול תורה ומצות, לא יו"ט יעשה, אלא יום המעשה ועבודה בפועל. 

ראויים הדברים להיאמר ע"י מי שבתקופת נשיאותו לא יצא לחופשה אפילו פעם אחת!

קריאת כיוון

סיימתי לקרוא את החוברת של הרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, "קריאת כיוון לציונות הדתית ב'".

אני חייב לציין שהסכמתי עם רוב ככל דבריו.

אפשר תמיד לדון ולהתפלסף על כל מיני נקודות קטנות, כגון: האם כל האקסיומות והנחות היסוד שלו נדרשות בכדי להגיע למסקנות? אך כמדומני שאין לזה צורך. המסקנות הן ברורות ונכונות, ובקלות היו יכולות להיכתב גם ע"י "בית הלל".

מצאתי עניין מיוחד דווקא בשתי פיסקאות מתוך פרק שמלכתחילה אפילו חשבתי לדלג עליו מפני שנושאו לא עניין אותי במיוחד - "השתלטות הדתיים על הצבא - האמנם?".
הפיסקא הראשונה עסקה במכינות החילוניות:

לכן אגב, היוזמה להקים מכינה קדם–צבאית גם לחילונים באה דווקא מהמכינה שלנו בעלי. פנינו לזאב נתיב והצענו לו להקים מכינה שתהיה שלוחה של עלי. ואכן במשך שנתיים מדרשת נחשון תיפקדה כשלוחה של עלי, ולאחר מכן עמדה עצמאית על רגליה, ובעקבות הנחשונים הוקמו עד היום קרוב ל–20 מכינות לציבור החילוני, וגם מכינות מעורבות — וכל זה לברכה גדולה, כדי לעורר את הנוער החילוני לחזור למלא תפקידיו כבעבר.

השנייה עוסקת ברצונם של גורמים מסוימים מתוכנו להשתלט על הצבא:

אגב, אני מודע לכך שיש רבנים או אנשי ציבור שמדברים בשפה של "השתלטות". אני תמיד מתחלחל כשאני שומע נימה זו, אבל לא קשה לזהות מאיזה בית מדרש הם באים. בדרך כלל הם שייכים לזרם ה"לא ממלכתי", אלו שחושבים שעל ידי כוח ואיומים אפשר לקדם מטרות דתיות בעם ישראל, ואני הקטן חולק עליהם מכל וכל. ומי שיבדוק היטב יגלה, שדווקא אלו שמדברים כך — יש להם מעט מאוד תלמידים בצבא בכלל ובצבא קבע בפרט.

אמרו לי קוראים יקרים, מאיזה בית מדרש הם באים? רמז: הזרם ה"לא ממלכתי" זה לא יוצאי בית המדרש ב"הר עציון".

"רבונו של עולם! מה נשתנו אלו מאלו?"

ישנה מדרש המופיע פעמיים בש"ס. פעם במסכת מגילה ופעם במסכת סנהדרין. ההבדלים ביניהם דקים עד כדי לא קיימים.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קיא עמוד ב:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנאמר (ישעיהו כ"ח) ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו וגו', מאי לעטרת צבי ולצפירת תפארה - לעושים רצונו ומצפים לישועתו. יכול לכל - תלמוד לומר לשאר עמו - למי שמשים עצמו כשירים. (ישעיהו כ"ח) ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה. ולרוח משפט - זה הרודה את יצרו, וליושב על המשפט - זה הדן דין אמת לאמיתו, ולגבורה - זה המתגבר ביצרו, משיבי מלחמה - זה שנושא ונותן במלחמתה של תורה, שערה - אלו שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד ב:

ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנאמר: (ישעיהו כ"ח) ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי [וגו']. מאי לעטרת צבי ולצפירת תפארה - לעושין צביונו ולמצפין תפארתו. יכול לכל - תלמוד לומר לשאר עמו - למי שמשים עצמו כשירים. ולרוח משפט - זה הדן את יצרו, וליושב על המשפט - זה הדן דין אמת לאמתו. ולגבורה - זה המתגבר על יצרו. משיבי מלחמה - שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה. שערה - [אלו תלמידי חכמים] שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

המעניין הוא שדווקא בסופה של המדרש יש שינוי גדול.

בסנהדרין:

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו?
אמר לה: (ישעיהו כ"ח) וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו [וגו'] פקו פליליה, ואין פוקה - אלא גיהנם, שנאמר (שמואל א' כ"ה) לא תהיה זאת לך לפוקה, ואין פלילה אלא דיינין, שנאמר (שמות כ"א) ונתן בפללים.

במגילה:

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה נשתנו אלו מאלו?
אמר לה הקדוש ברוך הוא: ישראל עסקו בתורה, אומות העולם לא עסקו בתורה.אמר ליה: גם אלה ביין שגו ובשכר תעו... פקו פליליה, אין פקו אלא גיהנם, שנאמר (שמואל א' כ"ה) ולא תהיה זאת לך לפוקה, ואין פליליה אלא דיינין, שנאמר (שמות כ"א) ונתן בפללים.

הרב שטיינזלץ מסביר את הגמרא בסנהדרין כך:

מה נשתנו אלו מאלו - מה דינם של אחרים העוסקים בתורה ואין בהם מדות טובות אלה? אמר לה: - ...שאנשים שלא עסקו כך בתורה תעו ושגו, ואין ראויים למתן שכר, אלא להפך מזה. 

תוספת המשפט "אמר לה הקדוש ברוך הוא: ישראל עסקו בתורה, אומות העולם לא עסקו בתורה" בגמרא במגילה מעלה את השאלה מיהו הדובר של המשפט האחרון "גם אלה ביין שגו". בגמרות שלפנינו מופיע "אמר ליה" - דבר שלא יכול להיות נכון לאף אחד מהכיוונים. אם הקב"ה הוא המדבר אל מידת הדין היה צריך להיות "אמר לה", ואם מידת הדין היא הדוברת היה צריך להיות "אמרה ליה". זאת ועוד, שאם מידת הדין היא הדוברת של המשפט האחרון יוצא שהוכוח מסתיים עם דברי מידת הדין. תמוה ביותר. 

לאור זאת, כותב הרב משה צוריאל בספרו "לקט פירושי אגדה" על המשפט שנוסף בגמרא במגילה:

כל השורה הזו בגמרא היא מוזרה ואין לה שייכות לסוגיא הקודם ולא לאח"כ. וגם בסוגיא המקבילה בסנהדרין היא חסרה. והשורה הזו חסרה בכת"י מינכן. ורשם שם הרב רפאל נתן רבינוביץ', מחבר "דקדוקי סופרים" שאינה נמצאת בכל כתבי היד, "עין יעקב" ו"אגדת התלמוד" וכוד. אלא כנראה היא הוספה ע"י איזה תלמיד טועה. 

הרב צוריאל גם מפרש את הגמרא במגילה, כפי שהרב שטיינזלץ מפרש את הגמרא בסנהדרין:

ובכן נקראו כך [- חמור נושא ספרים] אותם רבנים ודיינים שמסתפקים בשטחיות חיצוניות של הדברים שלמדו ולא טורחים להבין סודם. ולכן "ביין שגו" גם הוא משל שהם עוסקים בשטחיות ובלי ההבנה הראויה. לכן אין להם כל הברכות הנ"ל וזה מה שהקב"ה עונה למידת הדין.

אני לגמרי מקבל את דברי הרב צוריאל, אך מעניין לציין שהמהרש"א כנראה כן גרס את המשפט האמצעי. כך הוא מעיר בפירושו למגילה:

שם מה נשתנו אלו מאלו א"ל הקב"ה ישראל עסקו בתורה או"ה לא עסקו בתורה א"ל גם אלה ביין כו' כצ"ל:

אך יש להתבונן, רש"י בפירושו לגמרא במגילה אכן לא מזכיר את המשפט השני "ישראל עסקו בתורה וכו'", אך מפרש את המשפט האחרון כך:

גם אלה - אלו הרשעים הנידונין בגיהנם.
ביין שגו - כלומר: אף הם עשו כהם, לפיכך דנם.
פקו פליליה - לגיהנם נשפטו.

כיצד יש להבין את המלים "לפיכך דנם" המופיעות ברש"י? האם אין כאן מישהו/י (מידת הדין?) המדבר/ת אל הקב"ה?

ציוצים מכנס היסוד של "בית-הלל"

נוכחתי הערב בכנס היסוד של "בית-הלל" וצייצתי משם. לנוחיותכם אספתי להלן את הציוצים (לא ערכתי אותם, כי אני עייף ורוצה ללכת לישון וגם מחר לא יהיה לי זמן. אם מישהו מהקוראים רוצה לערוך אותם ולשלוח לי אותם בצורה ערוכה - אחליף את הפוסט למה שישלח).

הגעתי, קצת באיחור, לכנס בית הלל. ובעז"ה אנסה לעדכן במה שקורה כאן.

ההתרשמות שלי זה שיש כאן בין מאה למאתיים איש ואשה.

עוברים כעת לדיונים במעין ועדות. אני רשום (לבקשתי) לועדה בנושא חברה ודמוקרטיה.

במחילה מכבודכם, לא הצלחתי להתחבר לרשת במשך הועדות. אצטרך בהזדמנות אחרת להשלים את זה.

בסופו של דבר נכנסתי לועדת בנושא "חברה וחינוך". הדיון נסב יותר סביב חינוך.

רוב הדיון היה סביב נושא מורכבות בחינוך. איך מחנכים לחינוך?

הציבור שנמצא כאן הוא יחסית מגוון. יחסית, כמובן.

יש אמנם הרבה רבנים מגולחים, אך יש גם הרבה זקנים לבנים. מתוכם: הרב דוד מישלוב, הרב אהרן כ"ץ, הרב דניאל שילה, הרב שמואל דוד, הרב יואל בן-נון.

הקול שאני שומע מכאן הוא לא רצון לשבור מוסכמות, ובודאי שלא לפלג את הציבור, אלא להציג נושאים באופן יותר אמיתי.

בועדה בו הייתי, "חברה וחינוך", היה קול ברור האומר שהחינוך למורכבות היא שולית, יחסית לצורך לחינוך לאמונה.

המשמעות היא שאם ניגשים לאמונות ודעות שונות כשיש אמונה אמיתית, אז יכולים להתמודד גם עם דברים מורכבים. אני חושב שיש הרבה אמת בדעה זו.

עכשיו מדבר יו"ר מרכז הבינוי הישראלי, אדם לא דתי, המתגורר ברמת השבים.

הוא מדבר על "ציבור הכיפות השקופות", על החיזוק הרחב שיש בציבור הכללי.

על אף החיזוק הגדול שיש, הציבור הדתי במקום לצאת החוצה מתכנס עוד ועוד לתוך עצמו.

למי שלא ראה, יש סיכום של חלק מהדברים שהיו בכנס בדף הפייסבוק של בית-הלל: ‎https://www.facebook.com/B.Hillel‏

המשך דבריו של ערן רויס, ממרכז הבינוי: אם הציבור שמאמין ברמה האידיאולוגית בחיבור, לא יעשה משהו כדי לצאת מהבועה ולהתחבר קצת, אף אחד לא יעשה

יש כעת סיכום של הועדות.

ועדה שעסק במעמד האשה: לא התמקדנו בנושאים הלכתיים פרטניים, אלא בנושאים העקרוניים יותר.

הנשים מרגישות פיצול אישיות - בעולם החיצוני הן שוות בין שווים, בעולם הדתי - הן לא חלק מהציבור ובודאי שלא שוות.

האם רוצים לגשר על הפער בין העולם החיצוני לעולם הפנימי, או שעדיף לומר שאין מה לעשות - ככה זה ביהדות.

ועוד, האם יש לנו צורך או חובה לזעוק ולמחות על הדרת נשים (בין היתר כמו בכנס פועה)?

עצם המפגש שבו השתתפו נשים וגברים היה בו משהו מאד פורה. אחד הרבנים בועדה: אחרי הרבה דיוני רבנים שישבתי בהם זה הראשון שיושבות בו גם נשים.

מיכל טיקוצ'ינסקי היא המציגה את סיכום הועדה.

מיכל טיקוצ'ינסקי היא ראש בית המדרש לנשים בבית-מורשה.

המשך: לא צריך להתבייש להשמיע את הקול שלנו, שאפשר לנסות להחזיק את החבל משני קצותיו.

היתה הסכמה: שהפתיחות צריכה להיות באיטיות ובהדרגה, מתוך מחויבות הלכתית.

הרב רונן לוביץ' מציג את מסקנות הועדה שעסקה בנושאים הקשורים לדמוקרטיה: סירובי פקודה, יחס לגויים וכד'.

עיקר הדיון בועדה נסוב סביב סוגיית שירת הנשים בצבא.

מה שעלה, די בקוסצנזוס: חשוב שלא תהיה כפיה דתית (או אנטי דתית) על חיילים. אך יחד עם זאת, ערכים שהם נר לרגלנו נזנחו בשיח.

ערכים כמו: אחדות עם ישראל, כבוד הבריות, ויתור על האישי למען הכלל. ערכים אלו צריכים לחזור ולתפוס את מקומם הנכון. כל זה מתוך מחוייבות להלכה.

אנחנו דבקים ברצון לשמור על ההלכה, אך יחד עם זאת לא לזנוח את הערכים העומדים בבסיסה של הציונות הדתית.

בשם אורי אורבך (שהשתתף בדיון): צריך לומר דברים מתונים, אך בתקיפות.

הרב מאיר נהוראי מציג את הנקודות שעלו בועדת החינוך.

היתה הסכמה שצריך חינוך למורכבות. אך עלו הרבה קשיים במימוש.

האם עדיף לחנך ליראת שמים מצומצמת ורק בגיל מבוגר יותר מציגים את המורכבות, או שמחנכים מגיל 0 למורכבות ולדעות שונות.

עלתה זעקה שאסור להתעלם מהחינוך הדתי שאינו חינוך ישיבתי (מקיפים למיניהם). במוסדות רבים אין בכלל שאלת מורכבות.

במוסדות רבים עיקר עבודת הצוות החינוכי הוא לחבר את התלמידים למשהו! לא משנה מה! העיקר שיתחברו!

סיום דבריו: אנחנו עדיין בית שמאי עם תורה בשמיים, צריך להוריד את הרעיונות לארץ.

עכשיו הערות ושאלות מהקהל.

אורי אורבך: מחכים לקול שלכם. התורה מוצגת כקול גס ולא רלוונטי ומחכים לשמוע תורה מחוברת.

חשוב שהציבור יזדהה עם מסרי התורה הנאמרים בציבור. הלל לימד את התורה על רגל אחת - רגל אחת של הלומד, המלמד צריך להיות עם שני רגליים על הארץ.

הרב יואל בן-נון: כבר ברכתי שהחיינו בהתחלה.

כתוב בגמרא על הלל שיושב לפני שמאי כפוף לפני שמאי והיה קשה אותו יום שיום שנעשה בו העגל.

הלל הלך בדרכו של אהרן - מן הסתם הוא הבין שבדרכו של אהרן יכול לצאת עגל. זה מה שחשב שמאי על הלל. עם הקולות שלו יכול לצאת עגל. המדרון החלקלק.

הלל אומר: מכל דבר הם (שמאי) עושים עגל. וזה חורבן עולם. לכן היה קשה כיום שנעשה בו העגל - שני הצדדים מסכימים שיש כאן עגל...

אני קצת כמו בבא בן בוטא - תלמיד של שמאי, שהבין שההלכה צריכה להיות כהלל. בתקיפות של שמאי - טען כהלל.

הרב דניאל שילה: כשדנים בבעיות כואבות זה חשוב מאד, אך שלא יווצר רושם שיש כאן עוד ארגון מיליטנטי. לא צריך לתקוף.

צריך להזמין קולות נוספים לדיון: כדוגמת עלי, קשת וכד'. אם כולם מסכימים עם כולם - זה בעיה.

לא להצטייר כקבוצה לוחמנית - אלא להוסיף אורה. [גם העיר על השם "בית הלל" שהוא עוקצני מדי].

הרב צבי קורן: הגרי"ד הוסיף שיש עיקר 14 - שזאת התורה יכול להתקיים בכל מקום ובכל זמן. זה מטרת הכינוס כאן - להוכיח שהתורה רלוונטית תמיד.

מאד אוהב את השם בית-הלל (הרב דני שילה: מצויין. זה בדיוק מה שרציתי - שתהיה מחלוקת!).

לא צריך לכלול יותר מדי קולות. צריך אמירה ברורה, שלא לכולם יהיה נוח איתה. לאחר מכן, אפשר לנהל דיאולוג עם קבוצות אחרות.

אין סיבה שלא יתקיים שיח עם הרב שלמה אבינר שהתנגד למקומן של נשים בהנהגה. לא צריך לדבר על, אפשר לדבר עם.

דברי סיום של הרב רונן נויברט.

הסקר שהתפרסם לאחרונה על 80% שמאמינים. אסור לעסוק רק בציבור הדתי. הציבור הכללי מעוניין בחיבור לאמונה - ויש שם מקום לרבנים.

צריך לעסוק ב"מה", וגם צריך לעסוק ב"איך". לשנות את השיח הרבני לשיח לא-מתלהם ולא-משמיץ. אנחנו מכבדים גם את אלו שאנחנו לא מסכימים איתם.

אי העמידה על קוצו של יו"ד זה דבר חשוב מאד בהתנהלות שלנו כארגון.

רוצים דמוקרטיה מלאה בארגון. איך בדיוק זה יתנהל - יתגבש בהמשך.

החשיפה התקשורתית: המטרה היא לשקץ לציבור את הדעות של כולם (היושבים כאן). לא רק את דעות המקימים, ולא רק את דעת הדוברים.

החשיפה התקשורתית בימים האחרונים היתה גדולה לאין ערוך ממה שצפינו.

הערה ביחס לצהר: לא מתחרים בצהר, אלא להוסיף על פעולתם. כל המהלכים כאן נעשו בתיאום עם צהר.

לא פיצול ולא מחלוקת, אלא רצון גם להשמיע את הקול שלנו בציבור.

עד כאן מכנס היסוד של בית-הלל במלון בלו-ביי.

מבקשי פניך

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

זה לא כל יום שרב חשוב ומוערך ע"י רבים עומד בפני קהל ועולם ומעריך את עצמו.

זה קרה לפני מספר שבועות בערב השקה לספר "מבקשי פניך – שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין", מאת הרב חיים סבתו, שהתקיים בבית הכנסת הגדול בירושלים. בסוף דבריו באותו ערב אמר הרב ליכטנשטיין לקהל (דברי הרא"ל הללו החל מדקה 1:34:00):

"לפעמים אני שומע מאנשים המכירים את הישיבה שלנו, שבישיבת הר עציון יש שני ראשי ישיבה. אחד עם נשמה חסידית גדולה וידע בשאלות ותשובות, פיקח, חכם. השני שכלתן קר, רציונליסט שבינו לבין דביקות אין ולא כלום. מי שלא העריך את גדלותו של הרב יהודה עמיטל ז"ל על כל היבטיו שגה בגדול. גדלותו בתורה היתה מרשימה בכל חדרי התורה בהם עסק.
אני יוצא מכאן, אני מקווה שמידת הענוה לא תיפגע יתר על המידה, אבל עם משהו... בבחינת 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', בבחינת החשיפה למלכות שמים, ואולי בעיקר... להיות 'מבקש ה''... אנחנו כמאמינים רוצים להיות מבקשי ה'... לפנות לקב"ה ולומר... אנא תעזור לי בדרך, אנא תנחה אותי, אנא תן לי משהו מהאור האדיר שבוקע מעולם ועד עולם..."

בדברים גלויים ונדירים אלו הרב ליכטנשטיין לא רק נותן הערכה עצמית, אלא גם מבטא קושי מסוים שהוא חש כמחנך, כרב וכראש ישיבה. לדבריו, תלמידיו, או לפחות חלק מתלמידיו, לפעמים העריכו אותו על חכמתו, על ישרותו, על "בריסקיותו", אך פחות הבחינו במידות המבטאות יראת ואהבת ה' כגון: דבקות בה'.

אני מאד מתחבר לדברים אלו והם נוגעים בי במקום מאד פנימי. כרב, הייתי רוצה שאדם המגיע לבית הכנסת לא רק ירגיש שהוא ממלא את חובתו כלפי הקב"ה ושהוא יכול לסמן וי ליד הסעיף בשלחן ערוך המורה לו להיות בבית הכנסת או בתפילה. אני שואף שמי שמשקיע מזמנו בחייו הרוחניים ובית הכנסת תופס מקום חשוב בחייו, יחוש שהוא קיבל רוחניות. לצערנו, הדברים לא תמיד הולכים יחד. ישנן קהילות דתיות שיש בהן לפעמים תחושה הקרובה למה שהרב קוק זצ"ל מתאר בדברים הבאים (חדריו פח):

"אני רואה עולם מלא של נשמות ישנות, נשמות שבגוף, נשמות ששמרי הגוף מתאחזים בהן, שאין להן המעוף הגמור, הטיסה העליונה, שמעל כל שאר וגוף, ממשלה מוחלטת על הגוף ועל כל ערכי הגוף."

בהמשך אותה פסקה מופיע גם התיאור שאני שואף אליו גם לעצמי וגם הייתי רוצה שכך ירגיש אדם המקושר לבית הכנסת:

"ואחרי כן אור חדש יופיע, אוצר חיים חדש ומלא רעננות, נשמות חדשות, מלאות הופעת חיים גאיוניים, ממשלת עולמי עולמים הפורחת ועולה, המשחקת בכל עת לפני הדר אל עליון, האצולות מזיו החכמה והגבורה של מעלה."

אני מניח שזו שאלה ששואל את עצמו כל רב, ר"מ בישיבה או באולפנה: כיצד אני יכול לגרום לבני קהילתי או לתלמידיי ולחניכיי להרגיש התעוררות רוחנית? כיצד אני דואג שעבודת ה' לא תיעשה כמצות אנשים מלומדה?

אחת מהאפשרויות להתמודדות עם השאלה זה לאמץ הנהגות מדרכי החסידות והקרליבכיות שיכניסו מעט חמימות והתלהבות לקהילה. דרך זו עלולה להועיל לחלק מהקהילות, אך יש לה גם תופעות לווי. לתופעות הלואי נדרש לאחרונה גם הרב אמנון בזק במאמר שפרסם. בקהילות אחרות, בעלות אופי יותר מסורתי, ייתכן ויועיל דווקא גישה המצויה בערוצים כדוגמת ערוץ ההדברות. כמובן, שגם לגם לשיטה זו יש תופעות לווי שיש לקחת בחשבון. כך או כך נדמה ששיטות המגיעות מבחוץ לעולם לא יתאימו לכולם.

אני מרגיש שהתשובה העיקרית לשאלת ההתחברות הרוחנית היא דוגמא אישית. הרב ושאר אנשי הרוח בקהילה צריכים לשקף לבני הקהילה שיש בקיום מצוות יותר מכמות של סעיפים קטנים. זה כמובן לא יכול לבוא רק מדיבורים בעלמא, אלא באופן שגלוי לאחרים שהחיבור לתורה ולעבודת ה' הולכת יחד עם שאיפות רוחניות ועבודה רוחנית שבסופו של דבר יש בה גם התעלות רוחנית.

ולוואי ונזכה להטמיע דבר זה בלבנו כדי שנצליח גם להנחילה לאחרים.