נפילת מצדה לאור ההלכה והשלכותיה לימינו

מיתוס גבורת לוחמי מצדה אומץ ע"י ראשי התנועה הציונית כמיתוס מכונן של גיבורים המוכנים למות עבור חירותם.

בשנת תש"כ (1960) מפרסם הרב שלמה גורן, שכיהן אז כרב הצבאי הראשי, מאמר שכותרתו "גבורת מצדה לאור ההלכה", בו הוא מבקש לקבוע כי לוחמי מצדה פעלו עפ"י ההלכה, ושיש ללמוד ממעשיהם לקח גם לימינו.

את הדיון ההלכתי מתחיל הרב גורן מסיפור מיתתו של שאול המלך המבקש מנושא כליו לקום ולהרגו.

[כאן נחרוג מעט מהמהלך של הרב גורן]

ר"י אברבנאל שואל מדוע וכיצד ציווה שאול לנושא כליו להרוג אותו:

השאלה הראשונה למה שאול הרג את עצמו? ואיך צוה לנושא כליו שיעמוד עליו וידקרהו? והנה ההורג עצמו כאלו שופך דמים ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים, כמו שחז"ל הוכיחו מאמרו (בראשית רבה פרשה ל"ד דף ל"ח ע"ב) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט' ו'). ואם נאמר שעשה זה מהסבה אשר זכר פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי, הנה אם היתה העלילה שימיתוהו הנה הוא היה הורג עצמו גם כן, ואם היה שיעלילו בגופו הנה לא ימלט מזה גם אחרי מותו, ואם כן למה הרג עצמו?

תשובתו היא ששאול בחר בכך כי חשש שייפול חי בידי הפלישתים והוא חשש שיתעללו בו בטרם יהרגו אותו, ומכיוון שיש מעלה בבחירת מוות על פני קלון, בחר שאול במוות.

והנה שאול לא חטא במה שהרג את עצמו לפי שהיה יודע כי סופו למות במלחמה ההוא, כי כן אמר לו שמואל ומחר אתה ובניך עמי, וכאשר ראה שנתקיים דברו בבניו אשר מתו לעיניו ושהמורים היו הולכים סביבו ושהיה בלתי אפשר להמלט מידם בחר ליהרג ביד נערו או ביד עצמו, באופן שלא יתעללו בו פלשתים כי פחד שיעשו לו כאשר עשו לשמשון או לצדקיהו ושיבזו אותו בקלון מתמיד וחרפה רצופה, ולהיותו מעולה בטבעו אוהב הכבוד והמעלה היה ראוי שיבחר מות מקלון, כל שכן כשיתחברו יחד, ועל כיוצא בזה אמר אגג מלך עמלק (בסי' ט"ו ל"ב) אכן סר מר המות כמו שפירשתי שם. וכן אחז"ל בב"ר (פר' ל"ד ל"ח ע"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול? תלמוד לומר אך. הנה התבאר שלא חטא שאול בזה, והותרה השאלה הראשונה:

את דבריו מסיים ר"י אברבנאל בדברי המדרש בב"ר המחריג פעולה כמו זו של שאול מעונש על רצח:

אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול? תלמוד לומר אך

דברים דומים לאלה מצינו בדברי הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער הסוף - ענין ההספד):

וכן מצינו בגדול שאיבד עצמו לדעת מפני האונס שמספידין אותו כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו אלא שהיה אבודו מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה (פל"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך, לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו כשלא הספידוהו כראוי, כדאמרינן ביבמות (ע"ח ב') ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים. על שאול שלא נספד כהלכה וכו'.

וכך נפסק גם בשלחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שמה סעיף ג):

וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר.

מכל הנ"ל ניתן להסיק מסקנה שאדם הנמצא במצבו של שאול מותר לו לאבד עצמו לדעת, אך האם ניתן לומר שמצוה לעשות זאת?

הרב גורן מציע שתי אפשרויות למקורות הדוגלות בכך שאכן מצוה למסור את נפשו.

המקור הראשון הוא דברי שמואל הנביא לשאול (שמואל א פרק כח יט):

וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי

על זה אומר הילקוט שמעוני (שמואל א רמז קמא):

שאמר שמואל לשאול אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב תהא מיתתך כפרה עליך ויהא גורלך עמי במקום שאני שרוי שם, ושמע שאול לעצתו ונהרג הוא ובניו עמו שיהא חלקו עם שמואל הנביא שנאמר עמי עמי במחיצתי.

מכאן, טוען הרב גורן "שנצטווה שאול לנהוג כך". והוא ממשיך "ואין לומר ששאול עשה עפ"י צו הנבואה כמבואר בילקוט, שהרי המדרש מלמדה מן המקרא של פרשת נח הקובע הלכה לדורות שבמקרה דומה אין איסור של איבוד לדעת".

מקור נוסף, הוא מהגמרא בעבודה זרה המספרת אודות הוצאתו להורג של רבי חנינא בן תרדיון, שלא היה מוכן לפתוח את פיו ולקרב את מותו משום ש"מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו". על זה כותב רבינו תם שם:

דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו

התוס' בעבודה זרה מפנה לתוספות בגיטין הכותב שכשיש חשש ליסורין או לעינויים ניתן (מצוה??) לשלוח יד בנפשו.

כדי להשלים את התמונה יש להביא את דברי האורחות החיים המובא בבדק הבית בבית יוסף הכותב שיש מפרשים ששאול "שלא ברצון חכמים עשה" (בית יוסף יורה דעה סימן קנז):

[בדק הבית] וכתוב בארחות חיים (סי' ד הל' אהבת השם אות א) בבראשית רבה (פרשה לד אות יג) דורש ואך את דמכם לנפשותיכם וגו' (בראשית ט ה) אזהרה לחונק את נפשו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך פירוש שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון וכן יכול אפילו כשאול בן קיש (שמואל א לא ד) שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה תלמוד לומר אך. ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד ויש אוסרים ומפרשים הך תלמוד לומר אך שאינו יכול להרוג עצמו וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה. ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם.

הרב גורן דוחה דעה זו, בטענה שהוא מנוגד לכל מה שראינו עד כה.

את דבריו מסיים הרב גורן, באופן מעט מפתיע, עם מסקנות מעשיות:

מכל האמור נוכל להסיק כי:
א) הנופל בידי אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה וירא שיכופו אותו תוך כדי יסורים לעבור על סוג עבירות כאלה שנצטווינו עליהם לההרג ולא לעבור, כגון עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, מצוה למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ב) הנופל בידי האויב כנ"ל העומד ודאי לכוף אותו לעובר על עבירות אחרות תוך יסורי מות כבדים מנשוא, שבזמן רגיל אין מצוה להיהרג עליהם; אבל האויב כוונתו תהיה להעבירו על דתו ואמונתו ולבסוף יהרגו אותו, דינו כבשעת גזירת השמד ורשאי למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ג) כאשר נפילתו בשבי האויב יביא לידי חילול השם, ויתן בידי האויב אמצעי להתפאר ולהתגדל בו, ובסופו של דבר יהרגו אותו, מותר גם כן למות בידי עצמו ולא ליפול בידי האויב מעין מה שקרה לשאול המלך ולאנשי מצדה.
ד) כאשר קיים חשש שלפני המוות תוך כדי יסורים והתעללויות ינסה האויב לסחוט ממנו ידיעות בטחוניות חשובות, שגם על אי מסירתם לידי האויב אנו מצווים למסור את הנפש, כי המוסר ידיעות כאלה לידי האויב נדון כרודף אחר חברו להורגו וכמוסר נפש מישראל לידי הגויים, שמצווה על כל אדם להורגו, לכן ההימנעות מזה היא גם כן מצווה, ומוטב להיהרג על כך ולא לעבור.
ה) כאשר ירא מפני יסורים נוראים ביותר בנופלו בידי האויב, ללא קשר עם כפיה על דת, והאויב הוא אכזרי שבודאי ימיתהו בסופו של דבר, תוך כדי יסורים שאין לעמוד בהם, יש שמתירים גם בזה למות בידי עצמו ע"מ למנוע נפילתו בידי האויב.
ו) בכל המקרים הנ"ל מסתבר שמוטב למות בידי עצמו ולא לצוות על ישראל אחר שיהרגהו, אבל ממעשיהם של אנשי מצדה ומקרהו של שאול המלך ונושא כליו נראה שאין הבדל בזה, ומותר גם לבקש אחרים שיהרגוהו.
ז) כל שאין חשש ליסורים ממושכים כבדים מנשוא בנופלו בידי האויב, ולא לכפיה לעבור על הדת, ולא קיים חשש של התפארות ומתן כבוד מדיני לאויב בנפלו לידם, וגם אין חשש לכפיה למסור ידיעות בטחוניות לאויב, גם כאשר המתתו בידי האויב בטוחה, אסור לו להמית את עצמו וחייב לסמוך על רחמי שמים.
ח) מעשהו של שאול המלך בנופלו על חרבו היה ע"פ צו הנבואה, ומעשי הגבורה של לוחמי מצדה היו בהתאם להלכה המקובלת בידינו, על פי המדרש ושאר הפוסקים הראשונים ביניהם הארחות חיים, הרמב"ן, הרא"ש, הבית יוסף ושאר המקורות הנקוטים בידינו.

את דבריו של הרב גורן מבקר בחריפות הרב משה צבי נריה, במאמר שכותרתו "התאבדות אנשי מצדה בהלכה". כבר מניסוח הכותרות ניתן לחוש בהבדלי הגישה בין שני הרבנים.

טענתו העיקרית של הרב נריה היא שאכן הרב גורן לא הצליח להוכיח כי יש מצווה למסור את הנפש, אלא רק היתר לעשות זאת במקרים מסוימים.

גם דברי רבינו תם המנוסחים באופן ש"מצוה לחבל בעצמו", מצוטטים במקורות אחרים כ"מותר לחבול בעצמו", וכך נכתב גם בפסקי התוספות בגיטין. אם נוסיף לזה את הדעה המובאת באורחות חיים, ששאול לא נהג כהוגן, הרי יש להתרחק ממסקנותיו של הרב גורן.

בתוך דבריו הוא מביא גם את דברי ר"י מבעלי התוספות, ואת מסקנת המהרש"ל מדבריו (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ח) שאסור לו לפגוע בנפשו:

היינו נמי שאסור להרוג את עצמו בשביל שום דבר שירא. וכן פסק ר"י להדיא (תוד"ה אלא). ונראה, אפילו אם נתפס בידי גוים. ומתיירא שלא יענו אותו עד שיעבוד ע"ז. מ"מ לא ימית את עצמו. ויסבול כל העינויים לפי כחו, והבא לטהר מסייעים לו. ואולי יכול לקבל הענויים.

הרב נריה מסיים את דבריו במילים הבאות:

ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגיטאות ובמחנות המות, והיו צפויים ליסורים והתעללויות ולהעברה על דת – אילו היו נוהגים כפסק דין זה לא היה נשאר מהם שריד ופליט.

במאמר שפרסם ד"ר ירון זילברשטיין (בין גבורת שאול לגבורת מורדי הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב משה צבי נריה, דעת 81 2016 עמ' 411-440) מנתח המחבר את הבדלי ההשקפה בין הרב גורן לרב נריה, כפי שהם באים לידי ביטוי במאמריהם על מצדה.

הוא מציע את החלוקה הבאה (עמ' 437):

ההבדל המרכזי בין תפיסותיהם של שני הרבנים הוא יחסם למושג 'יהודי חדש' ולמושג 'קידוש ה'', התלוי בו, וכן למשמעות קיומה של מדינת ישראל. הרב גורן מבקש לעצב 'יהודי חדש' הכולל גבורה יהודית ואף 'ישראלית', ששבי איננו אפשרות מבחינתה, בעוד עצמאות מדינית וריבונות הן מרכיב מרכזי בתפיסתה. מלחמות ה' נתפסות כחלק מהגבורה היהודית, והניצחון בקרב כקידוש ה'. לדעתו, הקריאה בדברי אלעזר [בן יאיר]: 'אשרי הנופלים בקרב, כי מתו בהילחמם בעד חירותנו ולא במכרם אותה לאויבים', היא שצריכה להדריך גם את חיילי צה"ל במלחמותיהם.

[...]
הגבורה לדידו [של הרב נריה] איננה גבורת הנשק והמוות, אלא דווקא גבורת כיפוף הקומה, שבה על היהודי לותר על חירותו ועל ריבונותו ולחיות חיים יהודיים של 'וחי בהם'. [...] 'היהודי החדש' של הרב נריה הוא למעשה אותו יהודי ישן המוכר משנות הגולה הארוכות.

נספח

הרב משה צבי נריה, התאבדות אנשי מצדה בהלכה (מתוך "אוצר החכמה"):

ד"ר ירון זילברשטיין, בין גבורת שאול לגבורת מורדי הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב משה צבי נריה:

הכותל - לרגל יובל שנים לנצחון מלחמת ששת הימים

היום התקבל בציבור הציוני-דתי קצת לזלזל בקדושת הכותל המערבי. כדאי לחזור ולהתבונן בדברים שנכתבו לפני יובל שנים, עם הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אודות שחרור הכותל המערבי דווקא.

הרב שלום נח ברוזבסקי, האדמו"ר מסלונים בעל ה"נתיבות שלום", בשיחה בעת נצחון מלחמת ששת הימים (קישור):

הרב שלמה גורן, תחקיר ענף היסטוריה של צה"ל, כ"ד תשרי תשכ"ח (קישור):

הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן כו):

ב"ה. ג סיון תשכ"ז, לפ"ק, ירושלים ת"ו.
בהיות כי בימים אלה הפליא השם יתברך חסדיו ונפלאותיו עמנו, גבר עלינו חסדו, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, ויצאנו מאפלה לאורה, ומיגון לשמחה, ברוך הוא ומבורך שמו אשר שם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, וברוב רחמיו וחסדיו זכינו גם לשחרורו של הכותל המערבי שריד בית מקדשינו ותפארתינו, ואף כל שטח הר הבית והמקדש נתונים נתונים המה בחסות שלטון ישראל, לכן עמדתי ואתבונן בדבר מחלוקת רבותינו הראשונים אם מותר להכנס בזמן הזה למקום המקדש, ואם יש לפרסם איסור בדבר, כדי למנוע מכשול מהחרדים לדבר ה'. 

[...]
פשט משמעות דבריהם (בילקוט שמעוני שיר השירים ב', ובזוה"ק פר' שמות דף ה ע"ב) הנה זה עומד אחר כתלינו אחר כותל מערבי של ביהמ"ק שנשבע הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם. ומ"ש לא אוכל לצייר שתהיה שכינה מצויה בזה"ז בין טומאת הגוים, תמיהני שהרי הודה הרב שהשכינה בביהמ"ק לעולם ועד, אף על פי שהוא ביד הישמעאלים הטמאים, ושועלים הלכו בו בעוה"ר. וע' בזוהר חדש (ר"פ ויצא) דר' אלעזר הוה קא בכי, דחמי, דהאי אבנא קדישא דמינה אשתיל עלמא, והיא אבנא דשוי יעקב רישיה עלה, זמינן לשוואה סואבת עממיא ופגרי מיתייא דילון על האי אבנא, ווי לעלמא ווי לההוא דרא, ע"ש. וכתב מהר"מ חאגיז בס' אלה מסעי (דף ט), שעינינו הרואות שנתקיים דבר זה בעוה"ר, שכל מת של הישמעאלים קודם קבורה מכניסין אותו לכיפה במסגד אל אקצא הנקרא היום מדרש שלמה סמוך לאבן השתיה וכו'. והובא בס' חיבת ירושלים (צד רסד - רסה). ע"ש. ושכינתא בגלותא בעוה"ר. וא"כ יש להניח מאמר חז"ל שמעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, פשוטו כמשמעו, על הכותל המערבי שלנו, ואין צורך להשיאו לדבר אחר. וצ"ע.  

הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן ה):

אבל כבר נמנו וגמרו שכותל זה אינו מכותל העזרה כי אם מהר הבית, וכקטן כגדול נגשים אל הקודש לשפוך שיח. ופוק חזי מאי עמא דבר, ובני ישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הן 

מכתב הסתדרות אגודת ישראל העולמית (קישור):

החלטת מועצת הרבנות הראשית, ר"ח סיוון תשכ"ז (קישור):

בישיבה מיוחדת של מועצת הרבנות הראשית לישראל, היום עש״ק פ' נשא תשכ״ז, הובעה השמחה הגדולה האופפת את כל בית ישראל מתשועת ד׳ הגדולה והניסים הגלויים שזכינו לראות בניצחון המכריע של צבא ההגנה לישראל בכל החזיתות, ובהשבת ירושלים עיר הקודש ומקום המקדש לעם ישראל. בשורה זו נתקבלה בעליצות המונית ע״י כל ישראל, ואויבינו יבושו. 

מתבלטת השתוקקות גדולה של כל הצבור לשוב לשפוך שיח לפני ד׳ על יד הכותל המערבי שריד מקדשנו. בעניין זה מועצת הרבנות הראשית רואה לנחוץ להזכיר לצבור כי מפני קדושת המקום שמעולם לא פקעה, אסור לנו לעלות על הר הבית, עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו. גם אלה מהצבא העולים לשם בתוקף תפקידם חייבים להיזהר במורא מקדש ולא לנהוג ח״ו בקלות ראש במקום הקדוש בקדושת עולמים. הגישה לכותל צריכה להיות כפי שהיה מקובל: או דרך שער האשפות או דרך שער יפו.

הרב קלמן כהנא (קישור):

אפשר להסתכל על דברים אלו, מלפני יובל שנים, בשני אופנים:
א. ניתן להעביר ביקורת על כך שטחו עיניהם מלראות את ההזדמנות הגדולה שהביא הקב"ה לפתחם, ודודי חמק עבר...
ב. ניתן לומר שאיננו חכמים יותר מהם, וכנראה שהם הבינו משהו אז שהיום אנחנו מייחסים לו פחות חשיבות, בצדק או שלא בצדק.
באיזה מהאפשרויות אתם בוחרים?

ביקורת ספרים: בעוז ותעצומות - אוטוביוגרפיה, הרב שלמה גורן

מזמן לא נהניתי מספר כמו שנהניתי בקריאת הספר הזה!

בשנותי בתיכון נזדמן לי כמה פעמים להתפלל בימות החול בבית הכנסת של הרב גורן במחיצתו. בנוסף, חלק מחבריי הטובים באותן השנים היו מקורבים מאד לרב. כמעט מכל סיפור על הרב גורן ומכל משפט שיצא לו מהפה הייתי מרגיש את התקיפות, את הנחישות, את האמונה בצדקת הדרך, ואת הייחודיות של הרב.

מהרגע שפתחתי את הספר "בעוז ותעצומות" וקראתי את המשפט הראשון של הספר ועד המשפט האחרון, הרגשתי איך שהרב גורן קם לתחייה מתוך דפי הספר ונעמד מול עיני. הרגשתי כאילו אני רץ יחד עם הרב גורן במעלה שער האריות במלחמת ששת הימים ומגיע להר הבית, וכיצד אני עומד לידו בשעה שהוא מתווכח עם משה דיין. אילו רק בשביל החוויה הזאת - דיינו.

אבל יש בספר הרבה יותר. הרב גורן חי, התהלך ופעל במוקד של הארועים ההיסטוריים הכבירים שעם ישראל עבר במאה השנים האחרונות. אין ספק בלב כל מי ששירת בצה"ל, שלא ניתן לשער בכלל כיצד היה נראה צה"ל ללא הרב גורן. גם בכל הקשור לעיצוב יחסי הדת והמדינה, היה לרב גורן יותר מיד ורגל. הרב גורן כילד עלה לארץ, היה קשור דרך אביו לייבוש הביצות, הכיר את כל גדולי דור דעה בא"י בתקופה שלפני קום המדינה, לחם במלחמת השחרור ובשאר מלחמות ישראל כרב הראשי לצה"ל, היה מקורב לבן-גוריון, היה מקושר לרב קוק ומחובר למשנת הרב דרך חמיו הגדול הרב הנזיר, כיהן כרב הראשי לישראל, ועוד ועוד. לצערנו הגדול הספר מסתיים בתקופה בה הרב גורן מתמנה לרב הראשי ובמלחמת יום הכיפורים. נדמה שהיה אפשר ללמוד הרבה מנקודת מבטו של הרב גורן גם בשנים שאחרי כן. לצערנו אנחנו נאלצים להסתפק במה שיש, אך גם זה הוא אוצר בלום.

הספר כולו כתוב בגוף ראשון, והוא למעשה שוכתב ביד אומן ע"י אבי רט, מתוך הקלטות של הרב גורן. הספר מציג את כל הארועים מנקודת מבטו של הרב גורן, נקודת מבט שהיא ללא ספק אינה יכולה להציג את כלל התמונה.
לדוגמא: בעמ' 179 בספר הרב גורן כותב ש"התרתי לחיילים לצאת מחוץ לתחום על מנת לשמוע תקיעת שופר". הוא מביא ש"על הפסק הזה התקיפו אותי רבנים מסוימים" ואח"כ הוא כותב שהחזון איש היה אחד מאלה שלא הסכימו אתו, ושתקפו אותו בעיתונות של אגודת-ישראל. אחד הדברים שלא מוזכרים בדבריו הוא שאחד מאלה שחלקו על ההיתר של הרב גורן היה הרב הראשי דאז, הרב הרצוג, שכותב (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן מז):

ומלבד כל זאת אם כי עדיין לא נכרתה ברית שלום עם שכינינו, אבל מצב של מלחמה איננו קיים, ואין טעם לזה לכלול את אחינו השרויים במשלטים, בכלל בני מחנה היוצאים למלחמה ולפוטרם אפילו מעירוב בשביל אלפיים האמה, אבל ביטול איסור תחומין, לא תהא כזאת בישראל, יצחק אייזיק הלוי הרצוג ראש הרבנים לישראל 

אינני רואה בחד-צדדיות של הספר מגרעת. כאמור, נהניתי מכל רגע מהתחושה שהרב גורן משתף אותי-אותנו באופן שבו הדברים נחרטו בזיכרונו. אני מעלה את הדברים כדי לדרבן חוקרים חרוצים להמשיך במלאכה ולהכין ביוגרפיה מקיפה על חייו ופועלו של הרב גורן.

יש בספר, ובחייו של הרב גורן בכלל, נגיעה בהרבה נושאים שהינם רלוונטיים ואקטואליים מאד בימינו. הרב גורן לחם ועמד על כך שלא יהיה צבא של דתיים וצבא של חילונים, אלא צבא אחד לכולם. זאת, בניגוד לדעתם של הפוליטיקאים הדתיים (ואפשר לנחש שגם בניגוד לעמדתם של רבנים אחרים). בהסתכלות לאחור, אינני יודע אם יימצא היום מישהו שמוכן לומר שהרב גורן טעה בדרך בה הוא הוביל. אך כיום אנחנו בתקופה שיש שוב רצון להקים מסגרות נפרדות לחיילים חרדים. האם היום זה כל מוצדק? האם היום נשקלים גם הסכנות שיש בהקמת יחידות נפרדות?

שורות אלו נכתבות שבוע בלבד לפני סיום מערכת הבחירות המכוער ביותר לכס הרב הראשי. קשה לנחש מה היה נאמר היום על הרב גורן, מקרב מחנינו, לו היה מתמודד לכס הרב הראשי. האם היו כותבים עליו הבלים כמו שהוא לא מקבל מרות (לאורך כל הספר, לא ניתן להצביע אפילו על אדם אחד שהרב גורן חש כפוף אליו)? האם היו אומרים שהוא לא מועמד לגיטימי משום שהוא היה קשור בטבורו לשתי פסיקות מוזרות וסותרות בענייני גיור (פרשת הלן זיידמן, בו הרב גורן הכשיר גיור רפורמי, ופרשת האח והאחות, בו הרב גורן פסל גיור שלא ברור אם התבצע ואם התבצע לא ברור אם היה בו קבלת עול מצוות)? האם היו אומרים שהוא מכופף את התורה לעם, או מרומם את העם לתורה?

 יש עוד הרבה מה להאריך בכל מיני סיפורים ופרשיות המובאות בספר, ובעז"ה נמצא לזה זמן בעתיד. עד אז אני ממליץ לכל אחד/ת מכם להשיג עותק של הספר ולהתמוגג מקריאתו.

בעוז ותעצומת - אוטוביוגפיה, הרב שלמה גורן. בעריכת: אבי רט. הוצאת ידיעות ספרים 361 עמ' + שלושה קבצי תמונות. 

הרב גורן על חברה מעורבת

לא מזמן הזכרנו מאמר שהתפרסם ב'בשבע' בנוגע לעמדתו של הרב שלמה גורן בנושא "שירת נשים" בצה"ל.
לפני שבוע וחצי התפרסם מאמר של אמנון שפירא העוסק אף הוא ברב גורן ובתמיכתו בתנועת בני-עקיבא כתנועה מעורבת.
בשבוע האחרון פרסם העיתון מאמר תגובה של הרב מתניה אריאל (לחצו להגדלה):

שימו לב! הרב מתניה אריאל כותב בתחילת דבריו שהוא הרגיש צורך לפרסם את מאמרו כי אמנון שפירא הכשיל את הציבור! ומה הם ראיותיו לכך שאמנון שפירא הכשיל את הציבור?
סימנתי אותם במאמר בריבוע תכלת - אני לא הצלחתי להבין איזה ראיה יש כאן.
לכל היותר אפשר לומר שאולי אפשר להבין אחרת את הרב גורן. אבל ראיה? לא מתקרב אפילו!

הרב גורן על משמר השבת

בגליון בשבע האחרון הופיע מאמר תגובה יוצא דופן. המאמר נכתב ע"י ר' קובי דמבינסקי, מנהל הארכיון של כתבי הרב גורן, כתגובה להתקפה של הרב אליעזר מלמד על הרב הצבאי הראשי. עלי לציין שבדרך כלל גם אם אינני מסכים עם דברים של הרב מלמד, אני יכול להבין את עמדתו. לא כן ביחס לטור הזה. הרב מלמד השווה בין הרבצ"ר הנוכחי לבין הרב גורן והרב גד נבון וקבע ללא עוררין ששני הרבצ"רים שמנוחתם עדן היו עומדים בפרץ ולא היו נותנים למטכ"ל לקבוע שעל חיילים להשאר בטקסים בהם יש שירת נשים.

[להגדלה - לחצו על התמונה]

גיור ו'זרע ישראל' I

הספר של ח"כ הרב חיים אמסלם "זרע ישראל" הגיע לידי זה לא מכבר. בשבועות הקרובים נכתוב על אי אלו נקודות מהספר.

בהסכמה שנותן רבו של המחבר הג"ר מאיר מזוז כותב בין השאר כך:
אבל גדול שנתגייר מרצונו הטוב אפילו חזר ועבד עבודה זרה דינו כישראל מומר כידוע. ולפני ל"ז שנים רצה הרב גורן ז"ל לטהר את "האח והאחות" מספק ממזרות, בטענה שאמם נישאה בראשונה לגר מפוקפק שלא שמר תומ"צ וקידושיו בטלים למפרע, וכל העולם רעש על זה כידוע ומפורסם.

יש כאן לכאורה שיטה חדשה (לפחות חדשה לי).
עד עתה הכרתי את השיטה החרדית-ליטאית שאמרה שיש לחלק: במקרה של הרב גורן היה אסור "לבטל" את הגרות ואילו במקרים שאנו נפגשים איתם כיום זה שונה ויש לבטל את הגרות מכיוון שאנחנו יודעים שבית הדין שגייר אותם לא פעל בזכות. הכרתי גם את השיטה הציונית-דתית (שעליה כנראה הסתמך גם הרב גורן ודעימיה) שגרסה שאין בכלל מקום להשוות, הרב גורן עמד מול מציאות של ממזרים שיש מקום לצרף ספקות והיו עוד פרטים בתיק הספציפי שהעמיד את כל נושא הגיור בסימן שאלה, לעומת הגיור בימינו שאין שום דרך לבטלו מכיון שאין שום סיבה להניח שבית הדין לא היה ער לחלוטין למהות העומדים לפניו.
הרב מזוז מציג בדבריו מעין גישת ביניים האומרת שאין לבטל גרות בשום פנים ואופן, לא במקרה של האח והאחות (שהרי כל העולם רעש על זה כידוע) ולא במקרים שנידונו בשיח הציבורי של השנים האחרונות.

כבוד הרב

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). מעתה ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני מספר שבועות כתבתי כאן מאמר על רבנים פופוליסטים, כאשר עיקר דבריי היה, כי המדד החשוב איננו הפופוליזם אלא יראת השמים העומדת (או ח"ו הנעדרת) מאחור. על המאמר הזה הגיבו מספר טוקבקיסטים ואני מבקש הפעם להתייחס לשניים מהם. ליתר דיוק, לאמירה אחת שחזרה אצל שניהם, אם כי לא באותן המילים. כך הם כתבו:
- למען האמת, אחרי שאני קורא דבר כזה אני בספק מאוד גדול אם אתה רב.
- בתקווה שאתה לא באמת רב.
התואר "רב" הינו תואר כבד מאד, הרבה יותר מכל תואר אחר שאני מכיר. לא פעם ראיתי וקראתי מאמרים שנכתבו על ידי אי אלו אישים המתהדרים בתואר ד"ר. לא פעם מאמרים אלו היו מעצבנים מאד ומלאי בורות, בין אם הם היו בתחום מומחיותו של הד"ר הכותב ובין אם לאו. אך מעולם לא ראיתי טוקבקיסט למאמרים כאלו שיכתבו "בתקווה שאתה לא באמת ד"ר" או "אני בספק גדול אם אתה ד"ר".

צהובונים חרדים שונים מתמחים בהענקת ובשלילת תארי רבנות וגאונות. באותו מאמר על הרבנים הפופוליסטים הזכרנו את פסיקתו של הרב שלמה גורן בנושא האח והאחות. לאחר פסיקה זו איבד הרב גורן את סמיכתו באותם צהובונים. אני זוכר שגם עשרים שנה אחרי אותו מקרה, עדיין כונה הרב גורן בכינויים משפילים וללא התואר "רב" במאמרים ובכתבות שיצאו מתחת ידיהם של כותבים חרדים (למען האמת, אפילו אחרי המאמר שלי קיבלתי תגובה אחת מקורא חרדי שהתפלא איך יכול להיות שאני מזכיר את שמו של הרב גורן לשבח). זאת, על אף שהרב גורן כיהן עד יומו האחרון כרב קהילה, הספיק להיות הרב הצבאי הראשי, וכן הרב הראשי לישראל ודומני שאין חולק על גדלותו בתורה.

יש לי מספר חברים ומכרים שהינם רופאים. כשהם מתקשרים לפציינטים שלהם הם מזדהים ואומרים "שלום, מדבר ד"ר ...". לעומת זאת, הרבה רבנים מתחבטים בשאלה איך להזדהות כשהם מתקשרים לבני קהילתם או לתלמידיהם. לדוגמא, אם אתם תושבי הישוב בית אל (אל"ף, כמובן) ואתם מקבלים שיחת טלפון ומהעבר השני אתם שומעים קול בעל מבטא צרפתי האומר "שלום, מדבר שלמה" האם הייתם יודעים במי המדובר? האם הייתם מצפים לשמוע "מדבר הרב אבינר"? (אתם מוזמנים לטקבק ולענות על השאלה הזאת, בלי קשר לאופן בו הרב אבינר באמת מזדהה).
מדוע זה? מה יש בתואר רב שאנשים מרגישים קושי כל כך גדול בשימוש בו?

שמעתי פעם מהפסיכולוג הרב רפי פוירשטיין שבכל מה שקשור לתואר רב מתרחשת תופעה פסיכולוגית הנקראת דיסוננס קוגניטיבי. במילים פשוטות פירושו הוא שברגע שמכנים אותך "הרב" אתה מאבד מהאישיות שלך כאדם פרטי והופך להיות בתודעה של בן קהילתך כל מה שהוא חושב שרב אמור לייצג. לדוגמא, אם בעיניו רב אמור להיות אדם המחמיר מאד (לחיוב או לשלילה), הוא יהיה בטוח שכל אדם שהוא מזהה כרב יהיה בהכרח כך. כשיתגלה לו שהרב העומד לפניו דווקא איננו מחמיר, במקרים רבים הוא יעדיף לומר לעצמו שאדם זה איננו בדיוק רב, מאשר להכיר בכך שאולי ויתכן שהתפיסה שלו שגויה.

רבנים מכהנים מעדיפים פעמים רבות שלא לכנות עצמם בתואר "רב", זאת למרות שבני קהילתם קוראים להם כך, וחלקם אף היו מעדיפים שהרבנים יציגו עצמם כך. לרוב הסיבה לכך היא ענוותנותם של הרבנים, הקשורה גם היא לאותה תופעה פסיכולוגית. לדעתי, ענווה זו נובעת מאותו קושי להיכנס לאותה דמות רבנית בה מבקש בן שיחם להלביש אותם ברגע שהוא מכנה אותם "הרב" ולא סתם אדם.

חוגגים שנה
טור זה באתר כיפה חוגג השבוע יום הולדת שנה. אני מודה לבוראי שנתן לי את הכוחות והרעיונות לכתוב על עולמה של הרבנות כפי שאני רואה אותה בשנה האחרונה ונושא תפילה שימשיך לסייעני ולהובילני בדרך זו. זו גם ההזדמנות להודות לידידי יוחאי המסייע לי בדרך קבע בהגהת הטור והערות מחכימות לפני שהדברים רואים אור.
כשהתחלתי לכתוב את הטור, לפני שנה, הצבתי לי שתי מטרות: לעודד קוראים מתאימים לראות ברבנות אתגר אליו כדאי ורצוי לשאוף, ול"הנגיש" את דמות הרב לציבור הרחב.
האם הצלחתי במטרות אלו? האם יש נושאים שצפיתם לראות והתאכזבתם? אתם מוזמנים לטקבק ולספר לי.