"בין תורת משה לבין תורת אלחנן"

לפני מספר שבועות כתבתי אודות אחד המאמרים שהופיעו בספר "מחשבת ישראל ואמונת ישראל". הספר והכנס, שבעקבותיו נדפס הספר, ניסו לבחון את המתח והפער הקיים בין "אמונת ישראל", קרי מה שעם ישראל מאמין בו, לבין "מחשבת ישראל", קרי החומר הנלמד באקדמיה תחת השם מחשבת ישראל, או פילוסופיה יהודית.

לפני שאניח את הספר מידי, אני מבקש להתייחס לעוד מאמר אחד מתוכו, שלדעתי מטיב לתאר לא רק את השוני בין "מחשבת ישראל" ל"אמונת ישראל", אלא גם את המקום בו יש לעולם הישיבתי הכי הרבה מה ללמוד (ואולי אפשר לומר: כבר למד) מהעולם האקדמי. המאמר נכתב ע"י פרופ' מנחם קלנר ושמו "בין תורת משה לבין תורת אלחנן".

המאמר מתמקד בציטוט פיסקה אחת מתוך אגרת של הג"ר אלחנן וסרמן הי"ד (קובץ מאמרים ואגרות ח"א, עמוד צה):

משכתב בביאור הגר"א על הרמב"ם "שלא ראה את הפרדס", וכוונתו להשיג על מה שכתב הרמב"ם דמעשה בראשית היא חכמת הטבע, ובודאי אם כוונת הרמב"ם כפשוטן הן דברי תימה, דמעשה בראשית אלו לומדין בכל הגימנזיות!
אבל בדרשות הר"ן, דרוש א', פירש היטב את עומק כוונת הרמב"ם והכריח כפירושו, יעיין שם דיש חכמת הטבע נגלית ונסתרת, וכוונת הרמב"ם לחכמה הנסתרת שבטבע, וזה אי אפשר להשיג בשכל אנושי כי אם ברוח הקודש. עיין שם.

בדברים אלו מציג ר' אלחנן וסרמן שתי הבנות אפשריות בדברי הרמב"ם אודות "מעשה בראשית": או שמדובר בחכמת הטבע - פיזיקה, או שמדובר בסודות הטבע. הר"ן בודאי סבר, כפי שכותב ר' אלחנן וסרמן, ש"מעשה בראשית" זהו הבנת "צורת" הטבע (בניגוד ל"חומר" הטבע), ואת זה "אי אפשר שיודע כי אם בשפע אלוהי נבואיי" (מדברי הר"ן).
אך מה סבר הרמב"ם? האם הוא הסכים לר"ן?
עפ"י דברי ר' אלחנן וסרמן הר"ן בעצם רק הסביר את דברי הרמב"ם. אך מעיר פרופ' קלנר, דבר זה לא ניתן לאומרו, שהרי דברי הרמב"ם ברורים מאד שהוא אינו מדבר על סודות שניתן להגיע אליהם רק ע"י שפע אלוהי נבואי, אלא על הפיזיקה, שאריסטו הכיר. ויתרה מזאת, ברור מדברי הר"ן בעצמו שהוא לא אמר את דברו כדי להסביר את הרמב"ם, אלא כדי לחלוק עליו מכל וכל.
לאור זאת, קובע פרופ' קלנר באמירה מעט פרובוקטיבית, שלפחות עפ"י הדוגמא הזאת, "עולם המחקר מבין את הרמב"ם טוב יותר מעולם הישיבות".

ניסיתי לחשוב לעצמי האם הדוגמא בה בחר פרופ' קלנר להציג היא באמת מייצגת. אני לא בטוח באמירה הבאה, אך אני חש שבעולם החרדי היום, ובחלק מעולם הישיבות הציוניות, אכן הדוגמא הזאת היא מייצגת. אני נתקלתי בעבר בכל מיני ביטויים שמנסים להראות שבעצם כל הראשונים סברו כשיטה אחת, גם כשהשיטה הנגדית היתה כתובה אצל חלק מהראשונים במילים פשוטות שחור על גבי לבן. לעומת זאת, דומני שבחלק הארי של הישיבות הציוניות המושג של מחלוקות ראשונים ואחרונים סביב נושאים מחשבתיים והגותיים אכן מקובלת, ובמידת מה אופן הניתוח נרכש הרבה הודות לחדירה מסוימת של העולם האקדמי לכתלי בית המדרש.

המחלוקת שהביאה לפטירתו של הרב עמיאל

בתחילת הספר "המידות לחקר ההלכה" של הג"ר משה אביגדור עמיאל זצ"ל (תרמ"ב - תש"ו), רבה של תל-אביב, בהוצאת מוסד הרב קוק מובאים תולדות המחבר שכתב הרב יהודה סג"ל זצ"ל. כך מתואר פטירתו של הרב:
הוא היה מהיר לשון ולא פעם התקיף את מתנגדיו מעל גבי הבימה ובעיתונות. והנה באו כמה חמומי מוח והתקיפו אותו, בעמדו לפני הציבור בדרשה בבהכ"נ הגדול. השמש נזדרז ועלה וסטר על לחיים של המתקיפים, הציבור התעורר והגיב, והללו ברחו להם. שוטרים רצו לאסרם אבל הוא מנעם. לאחר זמן, בשבת הגדול, באמצע הדרשה לפני קהל מאות רבות, ביניהם הרבה ת"ח שוב באו כמה אנשים תקיפים שעלו על הבימה וקראוהו בשמות גנאי. הדבר קומם והסעיר את הציבור וגם אותו עד שקיבל התקף לב. קמה בהלה והציבור התרגש מאד, ושוטרים באו בעת שהללו ברחו לנפשם. ואולם הוא הגיע עד שערי מוות ובמוצאי שבת כבר לא נותר בין החיים.

ניסיתי לשוטט ולחפש קצת יותר אינפורמציה על טיב המחלוקת המוזכרת כאן. הדבר היחיד שמצאתי זה הפסקה הבאה מהערך הויקיפדי על הרב שך (קישור):
בשנותיו הראשונות בארץ שימש הרב שך כר"מ בישיבת היישוב החדש, שהייתה ישיבה תיכונית בתל אביב. לאחר תקופה קצרה פנה הרב שך לרב אברהם ישעיה קרליץ, "החזון איש", ששימש באותם הימים כסמכות חשובה בציבור הליטאי, בשאלה, מדוע הוא חש שתמהים עליו על הוראתו בישיבת "היישוב החדש". ה"חזון איש" השיב לו כי אכן עליו להפסיק את ההוראה שם, עקב ביקורתם של ה"חזון איש" ורבנים חרדיים נוספים על ראש הישיבה דאז, הרב משה אביגדור עמיאל, רבה של תל אביב. לאחר שעזב את ישיבת "היישוב החדש" כיהן כר"מ בישיבת נובהרדוק בירושלים, ולבקשת דודו הרב מלצר כיהן לאחר מכן כר"מ בישיבת הדרום ברחובות. באותו זמן למד אצלו בישיבה קרובו (מצד אשתו) הרב יהודה עמיטל, שלאחר שנים היה שם לר"מ.

[אגב, בשיטוטי הגעתי לאתר האינטרנט של הרבנות תל-אביב, בו יש ביוגרפיה קצרה על כל אחד מרבני תל-אביב באופן הבא: הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ז"ל, הרב שלמה אהרונסון ז"ל, הרב משה אביגדור עמיאל ז"ל, הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל, הרב איסר יהודה אונטרמן ז"ל, הרב עובדיה יוסף שליט"א, הרב שלמה גורן ז"ל, הרב יצחק ידידיה פרנקל ז"ל, הרב חיים דוד הלוי ז"ל, הרב שלמה משה עמאר שליט"א ומרן הרב ישראל מאיר לאו שליט"א].

אם למישהו יש יותר מידע על דבר המחלוקת שהביאה לפטירתו של הרב עמיאל, אשמח לשמוע.

אגב, באותה מהדורה של הספר מובאים גם צילומים של מכתבים מגדולי ישראל לרב עמיאל. אחד מהם הוא מכתב מראש ישיבת מיר הג"ר אליעזר יהודה פינקל הפונה של הרב עמיאל, בהיותו עדיין באנטוורפן שיקבל למשרת ר"מ בישיבתו את הרב שמחה וסרמן, בנו של הרב אלחנן וסרמן. זה מעניין משום שהרב עמיאל היה קשור מאד למזרחי וחוץ מישיבה הוא הקים גם בית ספר תחכמוני באנטוורפן. לעומתו, הרב אלחנן וסרמן נתפס כמי שסלד מכל מה שהיה קשור לציונות ולהכנסת לימודי חול לתוכניות הלימודים בבתי הספר.

המשבר הכלכלי העולמי בעין יהודית

לפני כחדשיים שאל אותי חבר אם אני מסוגל לתת הרצאה בנושא "המשבר הכלכלי העולמי בעין יהודית". עניתי לו שלצערי אינני יודע מה יש לומר על "המשבר הכלכלי העולמי בעין יהודית". מה רבה היתה שמחתי כשהתארחתי ברעננה בשבת פרשת וישלח והרב יעקב מאיר, רב קהילת "לכו נרננה" ייחד את דרשתו השבועית לנושא זה בדיוק. להלן ראשי פרקים של דבריו.

הדרשה נסבה סביב הפסוק מפרשת וישלח על בואו של יעקב לשכם "ויחן את פני העיר" שעפ"י דעת רב (שבת לג ע"ב) משמעו הוא:
מטבע תיקן להם

דברי רב אלו מוסברים ע"י מרן הרב קוק זצ"ל בספרו עין איה כך (לינק1 לינק2):
הגברת המוסר הטוב המתאים אל הצדק העליון והגברת כח החברה הקיבוצית הוא ע"י התמדת היחש שימצא בין אדם לחבירו, שיהיה כל אחד מרגיש איך שע"י מה שחבירו נמצא בעולם וגם יש לו צרכים שלפי ההשקפה החיצונה הוא דוחק את גבולו וממעט את צרכיו הוא, באמת אין זאת אלא השקפה של טעות, שמזה נולדת השנאה והתחרות וצרות עין בין אדם לחבירו ובין מדינה לחבירתה. אבל המבט הפנימי מורה אותנו שכל מה שיתרבו בני אדם, יותר יוכלו להועיל איש לאחיו ע"י התחלפות הכחות שיוכל כ"א להשתמש וליהנות במה שחבירו מוציא אל הפועל. וכל מה שתהיה הכרה זו יותר גלויה ובולטת, יותר יתרחב כח האהבה ואחוות החברה האנושית, שממנה תוצאות לכל הטוב היותר נשגב שראוי להיות שורר בעולם. והנה כדי להגביר את הרושם של הטוב המושפע לבנ"א איש מרעהו, יש ע"ז שלשה דרכים: הדרך האחד הוא, להרבות את התמדת המצבים שעל ידם יכיר האדם את יחוסו לחבירו, והנה כ"ז שלא נמצא מציאות המטבע, ידע האדם שהוא יכול להיות נהנה בתוצאות פעולותיו של חבירו רק כ"ז שיזדמן שהוא צריך למה שביד חבירו וחבירו יהיה צריך למה שבידיו, אבל כ"ז שלא יפגשו שתי אלה הנקודות, לא ירגיש את הטוב שהוא מקבל מחבירו. אבל בהיות התמצית של הנקודה כלולה במטבע העוברת לסוחר, הרי בכל עת שיש לו מותר מצרכיו הוא מוכרם במטבע, והוא בטוח שכבר בא לידו כח שסוף כל סוף יביאנו להשיג ע"י עמל חבירו את הנצרך לו, א"כ מתרבה רושם האהבה שהוא יסוד המוסר בריבוי האיכות ע"י המקרים המתמידים.

תורף דברי הרב זצ"ל הם שמציאות המטבע מעניקה פלטפורמה נוחה לקיום חברה שבה האחד מרגיש שיש לו צורך בשני, בעצם זה שהוא יכול לעשות איתו מסחר, גם אם אין לו עניין במה שהשני מייצר שכן השני יכול לתת לו כסף. כך יוצא שהכסף נועד לחבר בין אנשים שאחרת לא היה כל קשר ביניהם.

לדברים אלו הוסיף את דבריו של הג"ר אלחנן וסרמן הי"ד (קובץ מאמרים ואגרות עמ' טז-יז) שכתב בזמן המשבר הכלכלי העולמי בין שתי מלחמות העולם (את הקרדיט למקור זה נתן הרב מאיר לרב שלמה אישון ממכון כת"ר):

ר' אלחנן וסרמן מתחיל בניתוח המשבר העולמי:

החלק הארי מאוצרות הכסף נמצא בידיהם של מיליונרים פרטיים או בקופות המדינות אבל ללא תנועה. אבד האמון באנשים, לא מאמינים זה לזה באופן שיעניקו אשראי ויאפשרו קיום מסחר ועסקים.

את החטא שגרם לאבדן האמון תולה הרב וסרמן בסוף דבריו באבדן האמונה בבורא העולם, והמשבר העולמי ואבדן האמון בבני האדם הוא מידה כנגד מידה.

ע"כ דברים ששמעתי מהרב יעקב מאיר בפר' וישלח.

מעניין מה היה אומר הג"ר אלחנן וסרמן על המשבר הנוכחי. ברור שהמשבר נוצר מזה שגופים בעלי ממון מפחדים להשקיע את ממונם - חוסר אמון. אך המשבר הנוכחי נגרם כתוצאה מאמון יתר - הבנקים בארה"ב שנתנו אשראי לאנשים וגופים שלא היו ראויים לאמון.