יום ראשון, 31 במאי 2015

עקידת יצחק: תפיסת הרב רבינוביץ'

ראו גם:
עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק
עקידת יצחק: תפיסת הרב יונתן זקס
עקידת יצחק: תפיסת הרב שג"ר

מתוך: ויקיפדיה
דברי הרב נחום אליעזר רבינוביץ בנושא עקידת יצחק מופיעים בספרו "מסילות בלבבם" במאמר בשם "המוסר הטבעי ומוסר התורה" (על חלק אחר ממאמר זה כתבנו כאן), בסעיף הנקרא "בין מוסר טבעי לצו דתי - פרשת העקדה" (עמ' 80-88 בספר).
להלן חלק מדבריו (הדגשים במקור):
מה היתה המטרה בנסיון הזה? לא רק לבחון את אמונתו של אברהם במראה הנבואה, אלא גם ללמדו שגם כדי לקלוט את האמת שבנבואה יש צורך בתורה. מדוע עשה לו הקב"ה את זה? כדי שאברהם יבין שאי אפשר לסמוך על מוסר טבעי ושכל אנושי בלבד, אלא צריך גם תורה. אין תורה אלא בהתגלות נבואית לעם ישראל כולו, ולא בהתגלות אישית לנביא.
...הקב"ה בא ללמד את אברהם שבינת האדם לבדה אינה מספיקה, גם אם האדם מצליח לגלות באמצעותה את הבורא יתברך ולהבין את רצון הבורא, מכל מקום שכל האדם מוגבל הוא בתפישתו. הוא משיג רק את מה שהוא מבין מתוך הרגל של לשון, תרבות ושפה. לפיכך, הוזקק אברהם ללמוד את המשמעות האמתית של הצו: "קח נא את בנך... והעלהו שם לעלה", מתוך ניסיון אדיר, עד דכדוכה של נפש.
... ושני צדדים לדבר: מצד אחד, התורה באה להדריך את האדם בדרך הישר והיא מורה לו מהי האחריות המוסרית שהוא מחויב בה. ומצד שני, מי שלא פיתח רגישות מוסרית גבוהה - לא ידע לפעול כראוי על פי התורה. 

יום רביעי, 27 במאי 2015

עקידת יצחק: תפיסת הרב שג"ר

ראה גם:
עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק
עקידת יצחק: תפיסת הרב יונתן זקס


דברי הרב שג"ר על העקדה מובאים בספר "נהלך ברג"ש" במאמר בשם "אי הוודאות כניסיון העקדה". הוא בונה את דבריו סביב דברי חז"ל במדרש הגדול:
ועליו הכתוב אומר: "הניסה דבר אליך תלאה", נאמר הפסוק הזה כנגד אברהם אבינו, שבשעה שאמר לו הקב"ה: שחוט בנך והעלהו לפני, מיד קיבל עליו והלך לשחטו. קדמו השטן לדרך...
אמר לו: זקן שכמוך יטעה בכך?! לא אמר אלא להטעותך ולהלאותך, הרי כתיב בתורה "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", ואתה טועה והולך לשחוט את בנך?! יכול אתה לומר לו "שאמרת לי" - הוא אומר לך: מי מעיד בי? ואפילו יש לך עדים, עבד שמעיד ברבו אי אפשר, ואם העיד אין עדותו כלום. חזור בך!
אמר לו: איני שומע לך שלא לעשות רצון אבי שבשמים, לך נאמר: "הניסה דבר אליך תלאה". 
הרב שג"ר מנתח מדרש זה באריכות ומשווה את דברי השטן ודברי אברהם לטענות רעי איוב. 
הנה מסקנתו של הרב שג"ר מדברי חז"ל על העקדה (עמ' 121):
הלקח ברור: עמדה דתית יומרנית ויודעת כל הופכת את הניסיון ועמו את המאמץ הדתי בכלל, לפיקציה. הניסיון בפרט, וחיים דתיים ומגע ממשי עם האלוקים בכלל, קיימים רק במקום של אישיות בעלת ענווה המסתפקת באי ידיעתה. עמדה יומרנית נובעת מגאווה, והיא קולו של השטן. הניסיון שייך תמיד לסובייקט שמעצם טיבו נתון בערפל. אובייקטיביזציה של הניסיון הדתי היא הפרכתו. מכאן תגובתו של אברהם אבינו, שאמנם יודע את האמת האובייקטיבית, אך ידיעה זו אינה גורעת כמלוא הנימה מהניסיון ומרצינותו.
נוכל אם כן לסכם את דברי המדרש בהקשר הדיון שלפנינו. טענת המדרש נגד הניסיון כפולה:
ראשית, הציווי המוסרי הנורמטיבי אוסר את מעשהו של אברהם. שנית, אי אפשר להגיע לוודאות לגבי טיבו של הניסיון. מהו רצון ה' האמיתי - לקיים את הציווי או למרוד? כל אמירה אלוקית נתונה לפרשנויות שונות ואפילו הפוכות. מהו, אם כן, רצונו של אלוקים? עונה המדרש: תמימות. אך העימות המוסווה בין תגובתו של איוב לזו של אברהם מלמד שלתמימות זו אין אפיק אחד קבוע וברור מראש. המחאה, לפי המדרש, היא תגובה דתית נכונה, שאיננה נופלת מהציות בהקשר של הניסיון.


יום שלישי, 12 במאי 2015

עקידת יצחק: תפיסת הרב יונתן זקס

ראה גם: עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק
הרב זקס
ויקיפדיה

הרב השר יונתן זקס דן בפרשת העקידה, בספרו "השותפות הגדולה" (ספר מעניין ומעורר שנהניתי עד מאד לקרוא. מומלץ מאד!), כאשר הוא מנסה לבנות תזה כי "לוז אמונתו של אברהם [הוא] האהבה ככוח-העל היצירתי שבתוך העולם" (עמ' 158).
אחת הבעיות שיש בטענה זו הוא שאנו מוצאים את אותו א-להי אהבה מצווה על אברהם לעקוד את בנו!
לצורך התמודדות עם הבעיה הזו, מנסח הרב זקס הבנה חדשה לפרשת העקידה. נביא את עיקרי דבריו (עמ' 172-174, הדגשים במקור):
אלוהים מבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב שני דברים, פעם אחר פעם: ילדים ונחלה... ופעם אחר פעם ההבטחות נתקלות במכשולים ובהשהיות... ילדים וקרקע הם הטבעיים שבנכסינו. כמעט לכל אחד יש מהם... מה שלכולם יש באופן טבעי, [לאבות ולאמהות האומה] יש רק כמתנה מאלוהים... האמהות, לבד מלאה, היו כולן עקרות. כשנפקדו בילדים, ניכר היה שזו מתת אל...
וכך גם הארץ... האבות היו נוודים... ישראל נעשה לעם שיש לו ארץ רק בחסד האל...
בני ישראל אינם בעליה של הארץ. הם רק תושבים בה, וזכותם זו מותנית בהכרתם שהיא שייכת לא להם אלא לה'. והאמור על הארץ אמור גם על הילדים. אברהם... נועד לעבור על בשרו חוויה שתכונן... את ההכרה שילדינו אינם שייכים לנו, אלא אך ורק לה'...
הניסיון שנתנסה אברהם בעקידת יצחק נועד אפוא לבחון אם הוא מוכן לותר על הבעלות על בנו ולהשיבו לידי אלוהים. לזאת מכוון המלאך כשהוא עוצר את אברהם משלוח ידו בנער ומסביר לו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".
...התורה אומרת לעם הברית: אינכם הבעלים של ארצכם, ובאותו אופן גם אינכם הבעלים של ילדיכם. זו הייתה לידתה של דמות האב המקראי, האב-כמחנך, המנוגדת לתפיסה האחרת של האב, תפיסת האב-כבעלים.
לדבריו, הניסיון נועד ללמד את אברהם תובנה שכלל לא היתה מקובלת בזמן העתיק: שהילדים אינם שייכים להורים. לילדים יש חובות כלפי ההורים, אך גם להורים יש חובה לחנך ולדאוג לילדים, כפיקדון שנתן להם האלוהים.

יום ראשון, 10 במאי 2015

עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק

רשומה ראשונה בסדרה (בעז"ה)
רמברנדטעקדת יצחק1635
מתוך: ויקיפדיה

עקידת יצחק היא ללא ספק אחת הפרשות המעסיקות מאד את עולמנו הדתי. הן מפאת שזו מוצגת בתורה כשיא חייו ומפעלו של אברהם אבינו, והן מפאת המתח הבלתי נמנע בין המצפון לבין הציווי האלקי. מחברים רבים כתבו וניתחו את העקידה ומשמעויותיו, ואני מבקש בסדרה זו לעסוק בחלק מתשובותיהם לשאלות: מה היתה מטרת העקידה? מה ניסה הקב"ה ללמד את אברהם ואת הדורות אחריו?

הרב קוק כתב מסה ארוכה של פרשנות על פרשת העקידה בסידור עולת ראיה, אך מסתבר שתפיסתו של הרב קוק אינה פשוטה להבנה כלל.
הרב חיים סבתו מביא סיכום לדברי הראי"ה (קישור) והוא מסביר את מהות הניסיון כך (הדגשים שלי):
כל מעשה העקידה בא להוכיח את ההיפך מהחוויה המצויה בעבודת הפסילים. העקידה נעשית מתוך שיקול דעת והיגיון, ועל כן היא דרגה גבוהה בהרבה מעבודות ה-ל הנעשית בשיכרון דעת.
על פי הבנה זו של דברי הרב קוק העיקר בנסיון העקדה להראות שבעבודת ה' יש פוטנציאל להגיע לדבקות בה' גם ללא צורך באקסטזה רגעית, אלא בשיקול דעת והיגיון.
אך העקידה מסתיימת בציווי לא לשלוח יד אל הנער כדי להמחיש ולהראות שהקב"ה חפץ בחיים:
על כן, מוכיחה פרשת העקידה על תפיסתה ההפוכה של התורה לעבודת ה'. הלא עיקרה הינה באמירה "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", אולם רוצה התורה להראות לאדם את הדבר והיפוכו, את כך שאין זה רצון ה"כלל", אולם אם היה זה רצון ה' - לא היה בדבר חיסרון.
הרב יואל בן-נון בספרו "המקור הכפול - השראה וסמכות במשנת הרב קוק" מנתח גם הוא את דברי הרב קוק על העקידה. אך אם היה מי שאינו יודע כי מדובר על אותו טקסט ועל אותו רב קוק, בקלות אפשר היה לחשוב כי מדובר על משהו אחר לחלוטין. מה היתה מטרת העקידה לדעת הרב קוק? כך מסביר הרב יואל את דברי הרב קוק (עמ' 180-183):
כל הקונפליקט שבניסיון, בין הציווי על העקדה, לבין המוסר ואיסורי התורה על תועבות המולך, נכון רק עד לרגע שבו קרא מלאך ה' מן השמים, הרגע שבו תם הניסיון, והעתיד המוסרי, התורני והאנושי חזר לחיות, אחרי שהיה בסכנה של חדלון גמור... מלאך ה' החזיר את המוסר למקומו. האלוהים ניסה את אברהם, עצירת הניסיון הופיעה דרך מלאך ה' - הופעת דבר ה' באמצעות מלאך, מסביר הראי"ה, מבטאת את החזרה אל האיסור המוסרי על שפיכות דמים בכל תוקפו, ואת רחמי האב על בנו, שגם הם "מן השמים".
... הראי"ה ראה דווקא בפרשת העקדה מקור מובהק, אשר מבסס את הצדק והמוסר, כמו את החסד ואת האהבה הטבעית. כל הערכים האנושיים, הטבעיים והמוסריים, אשר נראה כנידחים כליל בשלב הניסיון, "חוזרים ונראים" ביתר שאת בדבר ה' השני שמופיע בקריאת מלאך ה' מן השמים. הנסיון לא בא אלא כדי לחשוף את מסירות הנפש של אברהם, ואילו קיום המוסר והערכים האנושיים הטבעיים לדורות מכוח דבר ה' ואהבתו - נובע מקריאת מלאך ה' מן השמים, בשלב השני של הפרשה.
... פרשנים והוגים, מתוך שכנוע פנימי עמוק או מתוך מצוקת האימה, הפכו את ניסיון העקדה לאבן פינה יחידית או עיקרית, לשם הגדרת תפיסת התורה. הם קראו את הופעת ה' בפרשה באופן ברור - רק פעם אחת - ולא נתנו משקל לכך, שאמירתו מופיעה ונשמעת בפרשת העקדה שלוש פעמים - שבעיקרן הן שתיים, הנסיון מחד גיסא וקריאת מלאך ה' "מן השמים" מאידך גיסא, ויחד הן מגדירות היטב את המקור הכפול של הסמכות ושל הערכים.
פרשת העקדה אצל הראי"ה, דוקא היא מקור מובהק להכרעה מן השמים לטובת המוסר, באשר העיקר בה במאמר ה' הוא: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה".
לדידו של הרב יואל בן-נון, בהבנת דברי הראי"ה, השיא של העקידה היא בציווי השני בה הקב"ה מלמד את אברהם (ואת כולנו) שאין סתירה בין המוסר האלקי לבין המצפון האנושי, וויתור על אחד מהם הוא פגיעה בא-ל.

על הדיבור הראשון לאברהם, הציווי על העקידה, מסביר הראי"ה שאברהם נכנע לחלוטין למלא את הצו בלי שום רגש "של כהות, של רישול ושל דיכאות". כשהרב יואל בן-נון מביא דברים אלו של הראי"ה הוא מעיר על כך הערה מאד אישית:
מעולם לא יכולתי לקבל במנוחת הנפש פירוש זה של הראי"ה - הרגשתי ממש סלידה וריחוק בניגוד עמוק למה שהרגשתי בדרך כלל בכתביו. רק ההמשך הרגיע את נפשי הסוערת, כאילו עברתי משהו מהניסיון. 
ואכן ההמשך, שהבאנו לעיל, הרגיע את נפשו של הר"י ושוב הוא מעיר על דברי הראי"ה:
תגלית זו היתה בשבילי חויה מכוננת - המשמעות היהודית העיקרית (לדורות עולם) בפרשת העקדה, איננה הניסיון, אלא דבר ה' מפי מלאכו, שבא לחזק את הערכים האנושיים, המוסריים והרגשיים, ולגלות בהם את משמעותם העליונה מכוח דבר ה'.

יום ראשון, 3 במאי 2015

לפעמים זה כיף להיות כאילו חולה... (אם אתה ילד), מאת: חיים ולדומירסקי

פורסם בעלון "עולם קטן"

כשנגמרה חופשת הפסח בשעה טובה ומוצלחת, אחרי שעברנו את שבוע החופש שקיבלו הילדים שבוע לפני פסח כדי לעזור בנקיונות הבית, ולאחר שעברנו גם את האיסרו דאיסרו חג שקיבלו הילדים ע"מ שיוכלו להישאר בירושלים אחרי שעלו לרגל, אתה כבר מריח את החופש האמיתי – החזרה לעבודה. אלא מה הקטנטונת שלנו מאוד מאוד נהנתה בחופש, עד כדי כך נהנתה שהיא ממש לא תכננה לסיים אותו בכזו קלות. איך שהיא התעוררה החלו הקרעכצן – "אמא, אני לא מרגישה טוב", "מה כואב לך חמודה?" שאלנו בדאגה, ואז החלה הנסיכה לירות בכל התותחים – "כואבת לי הבטן, והקול שלי צרוד וכואב לי הגרון". האינסטינקט הראשוני שלך כהורה הוא שילד לא מתלונן סתם על זה שהוא לא מרגיש טוב, חס וחלילה! למה שילד יתלונן סתם?! הוא לא מתלונן סתם, הוא פשוט משקר כדי לא ללכת לבית ספר. אבל בכל זאת זה ממש לא נעים לך לומר לילד שלך "לא מאמין לך שקרן קטן", זה יכול לגרום למשבר אמון קשה ביניכם, אז אתה מרחם עליו אבל קצת – "בואי חמודה, נשתה תה ואז נרגיש הרבה יותר טוב", "שתיתי כבר וזה לא עזר" השיבה הילדה בנחרצות, "אני יודע מה יעזור לך – פרק של ארתור בטלפון של אבא וממתקים במכולת לפני הגן", אבל הילדה מכוונת הרבה יותר גבוה - היא רוצה את כל החבילה – למה להסתפק בפרק של ארתור אם אפשר בקצת נחישות לקבל יום חופש שלם עם אמא (או אבא כשלאמא נשבר) שבו תוכל לראות 50 פרקים ברצף?
אין ספק שזו דילמה, איך אפשר לדעת מתי הילד באמת חולה ומתי הוא קצת מורח? אני יודע, אני יודע, יש את ההורים המצקצקים בלשונם כעת ואומרים לעצמם "הילד שלי לא צריך לשקר. אם הוא לא רוצה ללכת לבית ספר הוא פשוט אומר לי והוא נשאר בבית", אבל מצד שני אולי יום אחד הם ימצאו עבודה ואז מי יישאר עם הילד בבית ? חכמי אומות העולם היו מודעים לבעיה וע"כ הגו את המדחום. מעתה נקוט האי כללא בידך ואי אתה בא לידי תקלה – כל שהוא מעל 37.5 הרי הוא בבית וכל שהוא מתחת מתחזה. אלא אם כן הילד למד לעבוד על המדחום. אבל זה לא כ"כ פשוט – כשהיינו ילדים היתה שמועה שלבלוע גיר מעלה את החום, אבל מה יעשו הילדים המסכנים היום? יבלעו טוש מחיק? כשהייתי ילד אף פעם לא הצלחתי לעבוד על המדחום, שפשפתי את המדחום במכנסיים, חיככתי אותו עם הלשון, כלום לא עזר. אמנם פעם קירבתי את המדחום למנורה אבל כשהגשתי בגאווה את המדחום לאבא שלי, הוא אמר לי שלפי המדחום אני לא חולה. אני מת. האמת שהיום אני כבר יודע איך לעשות את זה אבל זה מאוחר מדי. באחת הפעמים שהבן שלי דחף את המדחום בפעם העשירית מתחת ללשון והצליח לסחוט ממנו, אחרי כל נסיונות הזיוף, רק 36.5 , אמרתי לו "ככה לא עושים את זה, תביא לאבא שיראה לך" הכנסתי מתחת ללשון והוצאתי 39 ללא קושי מול עיניו הכלות. מאחר שהגיליון חשוף לעיני כל מיני מתחזים פוטנציאליים הסוד יישמר במערכת.
אין מה להגיד כשאתה ילד זה יכול להיות נחמד כשאתה חולה, במיוחד אם אתה לא חולה. אבל כשאתה מבוגר זה קצת איבד מהקסם. קודם כל תמיד ישנה ההתלבטות – האם אני חולה או סתם מפונק? אני יכול הרי לקחת כדור ולהסתדר איכשהו... אני אמנם משתעל כמו חולה שחפת, מפוצץ בנזלת, אבל בכל זאת... גם לא נעים בעבודה. בכל זאת...יש לך משהו דחוף לסיים והשיחה הזאת לבוס "אני לא יכול לבוא. אני לא מרגיש כ"כ טוב" נשמעת לך בדיוק כמו הילדים שלך שמנסים לעבוד עליך. אז אתה בא לעבודה, מחרף את נפשך למען הצלחת החברה, העם והארץ. ואז באמצע ישיבה עם ראש מתפוצץ, צרוד כמו הזמר אדם בשנות ה80, אתה נתקף בהתקף שיעול מול הבוס שלך ובמקום שיגיד לכולם "שימו לב איזה עובד מצטיין יש לנו כאן! איזו הקרבה!" הוא מתרחק ממך בכעס ושואל "בשביל מה באת? להדביק פה את כולם?"... מצד שני להישאר בבית אמנם יכול להישמע מפתה – להיכנס כל היום מתחת לפוך ולהשלים שעות שינה שתמיד חסרות, אבל אז מסתבר לך ש"כל היום" הוא מושג פיקטיבי. אחרי שגירדת את עצמך מהמיטה להניח תפילין ולהתפלל שחרית, אתה רואה שאפקטיבית נשארו לך פחות מארבע שעות עד שהגדולים יחזרו מהבי"ס, לא תכין להם ארוחת צהריים?! אתה קצת חולה אבל אל תגזים... ואז אישתך מתקשרת אליך כדי לרחם עליך "מה שלומך? איזה מסכן אתה... אין סיכוי שתוכל להוציא את הילדה מהגן נכון?" ואתה אולי חולה אבל לא מטומטם "מה פתאום, אני יוציא אותה, אני לא עד כדי כך חולה", אתה יודע שזה ישתלם לך כשאישתך תחזור הביתה מלאת אמפתיה ורחמים ותגיד לך "רוצה כוס תה? אולי תיכנס למיטה?". סה"כ גבר חולה הוא כמו כלבלב חמוד שמחפש קצת חום. אבל מה ממש מבעס? אם אשתך חוזרת הביתה ואחרי שהיא נותנת לך את התה ומנת החום היא אומרת לך "האמת שגם אני ממש לא משהו...". וואו וואו וואו, רגע אחד! זה שלי. זה תפוס. "מתפוצץ לי הראש. לקחתי שני כדורים". סליחה??? ראש זה בטוח שלי. תבחרי מקסימום כאב בטן. אבל שוב, אתה חולה לא מטומטם אז אתה משלים עם גורלך ואומר לה "עזבי, אני כבר נחתי היום. תיכנסי למיטה, אני אסתדר כאן. רוצה כוס תה?".

סיכומו של דבר - אחרי קצת שוחד מפה ואכזריות משם הצלחתי לשכנע את הקטנה ללכת לגן. היא כבר שכחה שהיא לא הרגישה טוב אחרי קצת סרטים בטלפון וסוכריה מהמכולת. אין מה לעשות, כישורי אבהות נרכשים עם הזמן - אני טופח לי על השכם ונוסע בשמחה לעבודה. אחרי שעתיים מגיע טלפון מהאישה "התקשרו מהגן, יש לילדה חום". עקשנית הילדה הזאת.

יום חמישי, 16 באפריל 2015

היחס למחללי שבת בשו"ת שבט הלוי

בעקבות פטירתו של הג"ר שמואל הלוי ואזנר, בעל "שבט הלוי" לפני כשבועיים בליל הסדר, עיינתי מעט בכרכי "שבט הלוי". 
נושא אחד שפגשתי בו מספר פעמים בספרו הדהים אותי. הנושא הוא היחס לחילונים ולמחללי שבת בימינו. הרב ואזנר לא מקבל קטגורית את הגדרתם של חילונים כ"תינוקות שנשבו", אא"כ ידוע שהם כאלה, וככלל הוא מתייחס אל אדם המומר לחלל שבת כגוי גמור.

כך לדוגמא רואים בתשובה לשאלה שנשאל מהרב אליהו שלזינגר, רב שכונת גילה בירושלים, אודות כיבוד בעליה לאבא של נער בר-מצוה שמחלל שבת (שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן סא):
ב"ה, בין המצרים תשנ"ה לפ"ק.
כבוד ידידינו המפואר הרב הגאון המושלם כש"ת ר' אלי' שלזינגר שליט"א, רב שכ' גילה ומקו"ח.
אחדשה"ט וש"ת באהבה.

מצאתי תוך מכתבים מכ' של כ"ת בענין מחללי שבת הבאים לבית הכנסת לערוך בר מצוה, והם רוצים שיתנו גם עלי' לאב ולסבא מחללי שבת בפרהסיא, הנה ביסוד הדברים דנתי בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' י"ט וע"ש מלשון הח"צ סי' י"ג, ומה דברור להלכה דמומר ממש, או מחלל שבת בפרהסיא דנדון כמומר לכה"ת וגוי לכל דבריו דאין להעלותו בשום פנים, והקטן הזה שנעשה בר מצוה יש לדון אולי ישאר שומר התורה וישמור שבת, והן אמת דלדעת הגאון בנין ציון בח"א דאם מחללי שבת עושים קידוש דמאמינים בבה"ע [=בבריאת העולם] דאפשר אין נדונים כגוים וה"נ כשבאים לברך עה"ת וכה"ג, מכ"מ סו"ס עדין ברשעתם, ואיכא גדר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי כמש"כ הח"צ סי' י"ג ואף אם בכל זאת נדון אותם כתינוק שנשבה כאשר העיר כ"ת, ואף זה אינו ברור כלל, מכ"מ לו יהא כן מכ"מ מן הנסיון והמסורה דאם אנחנו נותנים להם כל הכבוד המגיע לשומרי המצוות והתורה שגם הם מסתפקים בדרכם דיחשבו הרני כמותכם, ולעולם לא ישובו.

אבל הא ודאי שאם הם באמת תינוקות שנשבו שמצוה לדבר אליהם באהבה ולקרבם אולי יתעורר ניצוץ הישראלי בקרבם לבא אל תחת כנפי השכינה.
אבל התדהמה הגדולה באמת היתה כשגיליתי שהוא דבק בקו זה גם בשאלות פיקוח נפש. כך לדוגמא בשאלה מרופא ששאל האם לטפל בחולה מחלל שבת שהמירב שאפשר העניק לו מבחינה רפואית זה חיי שעה (שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן מח):
כבוד ידידי הרב הארוך השלם טובא בתורה הרה"ג ר' דוד טרופ לאי"ט.
אחדשה"ט וש"ת באהבה.
זה איזה שבועות קבלתי מכתבו היקר, ואשיב בקצור, השאלה חופשי שבנסיעתו בש"ק נפגע בתאונה והובהל לבית חולים במצב אנוש (מרוצץ) חייו חיי שעה מוגבלים ביותר האם לטפל בו בש"ק כאשר כרוך הטיפול בחילול ש"ק. 
ומסקנת התשובה, לאחר דיון ארוך:
סו"ד דברי הפמ"ג סי' שכ"ח ופשטות ההלכה מפורשים לאיסור, ורק אפשר ללמד זכות על המקילים בזה כיון דהרבה מחללי שבת הם תנוקות שנשבו בין הגוים ומומרים, וגם אולי מאמינים במעשה בראשית וכזה אינו מומר לכה"ת לדעת הגאון בנין ציון כאשר הבאתי כ"פ בתשובתי.
ובתשובה אחרת, לאחר שהוא נשאל האם על כבאי חרדי לצאת בשבת לטפל בפצועים מחללי שבת, הוא משיב את התשובה הזאת (שו"ת שבט הלוי חלק י סימן סה):
ב"ה, יום א' וישלח תש"ס לפ"ק.

כבוד ידידי המכובד הרב הגאון מפואר ונכבד כש"ת מוהר"ר מאיר קסלר שליט"א ראב"ד מודיעין עילית קרית ספר. אחדשה"ט וש"ת.

לפני כמה ימים קבלתי מכתבו, ויסלח על האיחור מחמת העומס. בענין איש הכבאי בקהילתכם קרית ספר שנדרש מארגון הכבאים לצאת בשבת במקרה של תאונות בכביש הראשי הסמוך לעירכם, ושאלתו דמר אם מותר לו לצאת להציל מחללי שבת, והפוסקים דנו בזה, וכ"ת ראה מש"כ בעניי בשבט הלוי ח"ה סי' מ"ח, דאעפ"י דהדבר נוטה להחמיר יש לימוד זכות על המקילים, וספיקא דמר אם לעמוד ע"ז שבשום פעם לא יצא במקרה של תאונת דרכים.

באמת הקשה לשאול, כי גם הקום ועשה וגם השב ואל תעשה בזה צריך הרבה סיעתא דשמיא, אמנם הדבר נוטה כי כל זמן שקבלו רק הקריאה ועדין לא ידוע הפרטים ויתכן שישנם נפגעים שחיוב להציל, יעשה הנסיעה ברכב שגוי מנהיג והוא יושב על ידו, ובהגיע לשם בפרט אם ישנם עוד מצילים יעשה רק מלאכה דרבנן, ואם אי אפשר להכריע, בפרט דאולי נמצאים גם תינוקות וקטנים שלדעת הרבה פוסקים יש להם דין תינוק שנשבה לא כאביהם, או דמצב בהול ודחוף כ"כ שאי אפשר לברר שום דבר, מספק או ס"ס דפקו"נ המותר צריך שיעשה גם מעשה דהצלה ממש, מהלכה, וגם בצירוף עונש אם מונע עצמו, ומחשש הסתה נגד יראי ה', כסניף לעיקר ההלכה, ואם יעלה בידכם להמנע לגמרי בשבתות, מרויחים שלא להכנס להלכה מסובכת.
את התשובה הזאת אינני מבין גם לשיטתו של הרב ואזנר. הוא הרי מסכים ש"לדעת הרבה פוסקים" תינוקות וקטנים הם תינוקות שנשבו ומותר לחלל שבת עבורם, גם לשיטתו. וא"כ כל מקרה של תאונה בכביש גם ספק פיקוח נפש, אז מדוע אסור לצאת לקריאה בלי נהג גוי? זאת ועוד, שעל הכביש, כל כביש, יש מקרים של נסיעה של פיקוח נפש שהיא נסיעה בהיתר בשבת, וא"כ כל תאונה זה ספק פיקוח נפש של מישהו שלא מחלל שבת. 

יום ראשון, 12 באפריל 2015

אונאת הגר ופוליטיקה רבנית – מה נדחה מפני מה?

פורסם באתר כיפה (קישור)

"כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט נוטה להשחית במוחלט" (הלורד אקטון, מובא ב"השותפות הגדולה", הרב י. זקס, עמ' 125)

אברהם נולד לפני כשלושים שנה למשפחה לא יהודית, ואומץ זמן קצר לאחר לידתו ע"י משפחה יהודית. בתהליך האימוץ הוא נימול וגויר ע"י בית דין אורטודוקסי בארה"ב. כמה שנים לאחר מכן אברהם עלה עם משפחתו המאמצת לארץ, התגורר ביישוב דתי ביו"ש, התחנך במוסדות דתיים, חגג את כניסתו לעול מצוות והתחיל את חייו הבוגרים כיהודי לכל דבר. כשהגיע לפרק "האיש מקדש", פגש אברהם את שרה וביקש לישא אותה לאשה ולבנות בית נאמן בישראל.
הזוג ניגש למשרדי הרבנות הקרובים למקום מגוריה ופתח תיק נישואין. החתן בא מוכן עם כל המסמכים שהיו ברשותו, כולל את תעודת הגיור שלו מלפני כשלושים שנה. רב העיר שקיבל את פניהם, הידוע כרב מסביר פנים, קיבל את כל התעודות ואמר לזוג: "הכל נראה מצוין. הכל בסדר". עברו בערך שבועיים והרב מסביר הפנים מטלפן לחתן: "תשמע יש בעיה. הרב שגייר אותך הוא לא מוכר. אבל אל תדאג אני אנסה לסדר לך תהליך גיור זריז, כדי שזה לא יעכב את החתונה שלכם. אולי אתה מכיר מוהל אצלכם ביישוב?".

נעצור לרגע בתיאור המעשה, ונסביר לקורא מה קרה כאן.
הרבנות הראשית לישראל והפועלים מכוחה אינה מכירה בכל תעודת גיור המובא בפניה. היא חייבת לקבוע כללים על מנת להבחין באילו תעודת גיור והרכבי גיור היא מכירה ובאילו לא. מכיוון שסיפורנו נסוב סביב גיור שהתקיים בארה"ב, נמקד את דברינו לנהלים של הרבנות הראשית בקבלת תעודות גיור מארה"ב. ארגון הרבנים המרכזי הדתי-לאומי בארה"ב נקרא הסתדרות הרבנים של אמריקה, או RCA בקיצור. לפני שנים מעטות הרבנות הסכימה שכנוהל היא תאשר גיורים שנעשו ע"י חברי הRCA.
הרב החתום על תעודת הגיור של אברהם הוא רב מוכר מאד הן בארה"ב והן בארץ. כשרב העיר רשם הנישואין אמר לאברהם ש"הרב שגיר אותך אינו מוכר", אין הכוונה שלא מכירים מי זה אותו רב פלוני, אלא שהרבנות אינה מכירה בגיוריו, משום שהוא אינו עונה לקריטריונים שהרבנות הציבה.
אבל זה לא כל כך פשוט. הרב עליו אנו מדברים היה מראשי הRCA בזמן הגיור המדובר. כשנה לאחר הגיור של אברהם הוא אף התמנה לנשיא הRCA. אלא, שלפני כשבע שנים אותו רב, אחרי ששימש כארבעים שנה ברבנות בארה"ב, החליט לעזוב את הRCA ולהקים ארגון רבני חדש משמאל לRCA. הפרישה מהRCA והקמת הגוף החדש זיכתה את אותו הרב שהרבנות בארץ לא תכיר בגיוריו.

רק לשבר את האוזן נזכיר כי בחג סוכות האחרון התגלה שרב, שהיה ממונה בRCA על נושא הגיורים, נעצר לאחר שנתפש שצילם מועמדות לגיור בתוך המקווה במצלמות נסתרות. כשהסיפור התפוצץ התחילו גרים וגיורות לשאול האם הם וילדיהם צפויים לבעיה בהכרה בגיורים שאותו רב חתום עליהם. לאחר ימים ספורים הבית דין של אמריקה, המזוהה עם הRCA, הודיע כי יכירו בכל הגיורים שאותו רב סורר חתום עליהם. כעבור יום גם הרבנות הראשית בארץ הוציאה הודעה דומה בתוכנה.
כלומר, הרבנות לא ראתה בעיה להכיר בגיוריו של רב שצילם מתגיירות במקווה בזמן שהוא היה אמור לגייר אותם, אך רואה בעיה להכיר בגיורים שנעשו ע"י רב שעשרים שנה לאחר מכן הקים גוף ליברלי מדי לטעמה.
אז מה עושים עכשיו? יש חתן, יש כלה, שניהם חיים כיהודים כמעט מאז היולדם, כיצד הם יתחתנו?

השלב הראשון היה לנסות להסביר לרב העיר שחלה כאן פשוט טעות. אמנם הרבנות אינה מכירה בגיוריו של הרב מאמריקה, אך זה בגלל שכיום הוא אינו חבר בRCA. אבל לפני שלושים שנה, בעת ביצוע הגיור הזה, הוא כן היה, ולכן אין סיבה לא להכיר בגיור. זה לא עבד. הרב תירץ את חוסר היכולת להכיר בגיור בכך שהדבר לא תלוי בו, ושהוא כפוף לפקידים ברבנות הראשית הקובעים את הנהלים, ושהוא לא רוצה להסתבך, ושהוא לא מצליח אף פעם לתפוס אותם בטלפון.
החתן הופנה לבית הדין הרבני בירושלים. ביום המיועד התייצב החתן בפני שלושה דיינים שהתחילו לבחון אותו על ידיעותיו ביהדות. לאחר דיון לא ארוך במיוחד החתן התבקש לצאת מחדר הדיונים על מנת לאפשר לדיינים לדון בינם לבין עצמם במקרה הסבוך. כעבור כמה דקות החתן נקרא שוב לעמוד בפני הדיינים. הדיינים פסקו כי כדי לעבור גיור לחומרא הוא לא יצטרך הטפת דם ברית, אלא רק טבילה בפני בית הדין והם הורו לו להצהיר שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. לאחר מכן אב בית הדין נתן לאברהם את מספר הטלפון האישי שלו וביקש שייצור איתו קשר על מנת לתאם טבילה. אברהם יצא מבית הדין שמח וטוב לב ביודעו, שעל אף הטרחה לטבול בפני בית הדין, הפרשה עומדת בפני סיום והוא יוכל להתפנות להכנות לחתונתו.
בשבוע וחצי שלאחר הדיון בבית הדין אברהם התקשר מדי יום למספר אותו נתן לו הדיין. פעמים הדיין לא ענה, פעמים הוא ענה ואמר שיחזור אליו ולא חזר ופעמים שהוא ביקש מאברהם להתקשר שוב מאוחר יותר. השורה התחתונה היא שכחלוף שבוע וחצי טרם ידע אברהם מתי והיכן הוא יוכל לטבול.
הרב גדליה דוב שוורץ
מתוך: http://www.rabbis.org/news/article.cfm?id=100942

במקביל לפניה לבית הדין הרבני בארץ, אדם המקורב לחתן פנה לארגון רבני צהר ושאל אם יש משהו שהם יכולים לעשות על מנת לפתור את בעייתו של החתן. רבני צהר עשו את מה שלמעשה היתה הרבנות צריכה לעשות. הארגון מעסיק רב, שמחד מבין משהו בהלכות גיור, ומאידך עלה זה לא מכבר לארץ מארה"ב ומכיר היטב את הנפשות הפועלות שם. אותו רב פנה לבית הדין של אמריקה, גוף המוכר ע"י הרבנות הראשית בארץ, בשאילתא האם יש בעיה להכיר בגיור הספציפי הזה. כעבור יומיים קבל הרב מצהר לידיו מכתב הכתוב וחתום בכתב ידו של הרב גדליה דוב שוורץ, ראש בית הדין, מזקני רבני ארה"ב ואדם שאין עליו שום מערערים, שהגיור הזה מוכר ושאין לפקפק עליו כלל.
המכתב מהרב שוורץ הועבר לחתן, שחזר עם המכתב לרב העיר רושם הנישואין לשאול האם עתה הוא יוכל סוף סוף לסיים את הרישום. רב העיר אמר לחתן שהוא אינו יכול לקבל את המכתב הזה, משום ש"אולי זה מזויף". משום מה, הרב העדיף לטעון שאולי המכתב מזויף, מאשר להרים טלפון ללשכת הרב שוורץ ולשאול אם אכן זו חתימת ידו. בשלב זה החתן הציע לרב שהם ייפרדו כידידים והוא פשוט ילך ויירשם לנישואין דרך רבני צהר. גם על זה היתה לרב העיר תשובה: "חבל לא לסיים את התהליך מול בית הדין. אם תלך לצהר עלולים בעתיד להחשיב אותך כיהודי סוג ב'".

כיצד הסיפור הסתיים? לצערי, אינני יודע לומר. אני כן יודע שכעבור עוד כמה ימים אותו רב עיר הסכים לרשום את אברהם לנישואין, מבלי שהוא עבר טבילה, ואברהם ושרה נישאו זה לזו בשעה טובה ומוצלחת ובעז"ה יבנו בית נאמן בישראל.

מה הסיכום והמסקנות שלי מהסיפור הזה?
א.      לכל אורך הדרך ובכל תחנה, מרב העיר דרך בית הדין וכל מיני פקידים ועד לראש הפירמידה, עמד אדם/רב שיכל לומר "עד כאן! אין סיבה להמשיך את הסאגה הזאת", אך העדיף להיצמד באטימות לנהלים. עמדה בפני כל אחד מהם הברירה בין ההלכה לבין הפוליטיקה, וכל אחד מהם העדיף את הפוליטיקה על פני ההלכה. ההלכה האומרת שיש איסור מהתורה להונות את הגר, וההלכה האומרת שאפילו אם אדם גויר ע"י בית דין של הדיוטות הרי הוא גר, לא עמדו בפני הצורך של גורם אחר גורם להיצמד באדיקות לנהלים המורים שאסור להכיר בגיוריו של אותו רב מארה"ב.
ב.      כדאי לזכור, שאותו רב מארה"ב, שכל הגורמים הללו דחו מצוות לא-תעשה של אונאת הגר כדי לא להכיר בו, לא יודע מאומה מכל הפרשה הזאת. היחידים שהפרשה הותירה עליהם רושם הם החתן והכלה המסכנים שנרמסו בשם העיקרון הריק הזה.
ג.       אומרים משמו של ר' חיים מבריסק שבראש ובראשונה תפקיד הרב הוא להציל עשוק מיד עושקו. לדאבון לב, במקרה הזה לא זו בלבד שהרבנות לא חשה שתפקידה להציל את הגר העשוק, אלא שהיא עצמה החזיקה בתפקיד העושק.
ד.      חלק מאירועי הסיפור הזה התרחשו פחות או יותר במקביל למלחמה של הרבנות להשאיר בידיה את סמכויות הגיור. הרבנות טענה שוב ושוב שאין זה הגיוני שכרטיס הכניסה לעם היהודי יהיה נתון לכל רב עיר, אלא רק לגוף אחד מרכזי. סיפורו של אברהם הבהיר לי שכשמדברים על אותו גוף מרכזי, לא מדובר על רב ראשי בעל שם ושיקול דעת רחב, אלא על פקיד ממונה שייתכן והוא לא רואה את הגרים ממטר.
ה.      לעמיתיי, הרבנים בארה"ב, שכיום הינם חברים בRCA ותומכים בכל ליבם בנהלי הרבנות הראשית באשר לקבלת גרים מארה"ב: עליכם לדעת שאם יבוא יום בעוד עשרים או שלשים שנה ותחליטו מכל סיבה שהיא לעזוב את הRCA, ייתכן והגיורים שעשיתם לפני עשרות שנים לא יוכרו במדינת ישראל. אני ממליץ שתודיעו לכל גר וגיורת המגיעים לפתחכם שזו המציאות שהם עלולים להיתקל בה.


"ריכוזה של סמכות בידי מעטים מביא לעתים קרובות לידי שחיתות והידרדרות רוחנית. אותם בעלי כוח מועטים הופכים יהירים וחמדנים. הם חשים שביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם, ולאלץ את זולתם להסתגל אליהם.... הרעל קטלני במיוחד, כאשר דת ופוליטיקה מתערבבות זו בזו." (הרב מ. אנג'ל, מלאך לשבת, עמ' 34)

יום ראשון, 29 במרץ 2015

"האם חובה עלי לשלם קנס?"

בגליון אמונת עתיך האחרון (107) כתב אחד מחברי-רבותי מאמר קצר. כידוע, כתב העת אמונת עתיך יוצא לאור ע"י מספר מכונים תורניים, והם מפרסמים בגליונות כתב העת את תוצרי עבודתם.
חברי ומורי פרסם את מאמרו כחלק מאמרי מכון משפטי-ארץ, שניתן להבין משמו שהוא בא לחזק את מעמד המשפט העברי.
נושא המאמר: תשלום קנס.
הנה לכם הצגת השאלה עליה דן המאמר בן שלוש העמודים:

בקיצור, השאלה היא: אני חושב שניתן לי קנס שלא בצדק - האם עלי לשלמו?
המחבר דן בעניין דינא במלכותא, מעמד טובי העיר, מעמד הנוסע בתוך הרכבת כמקבל שירות ועוד כהנה וכהנה, ומגיע בסופו של דבר למסקנה הלא מפתיעה:

אקדים ואומר שחברי מחבר המאמר הוא יחיד ומיוחד, תלמיד חכם ברמה לא מאד מצויה, חריף ובקי. אני גם מרשה לעצמי לנחש שזה לא הוא בחר לפרסם את המאמר הזה, ואולי מישהו ממנהלי חיפש במה למלא עוד כמה עמודים בכתב העת והוא לקח את התשובה הזו, שאולי נכתבה רק כדי לתת לשואל להרגיש חשוב.
ואחרי כל זה, צריך לשאול: האם לשם כך צריך מכונים תורניים שיעסקו במשפט עברי? כדי לומר לאדם שעליו לשלם קנס שהוא מקבל?!
ואולי ירצה מאן דהוא לומר שהשאלה היתה רק היכי תמצי כדי לעסוק בנושאי יחס מקבל-נותן שירות, דינא במלכותא וכד', אם כן אשיב ואומר שהיה אפשר להרחיב את הדיון לאספקטים נוספים. לדוגמא:
א. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם הרב היה עובר על איסור לפני עיוור לא תתן מכשול?
ב. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם יכל השואל לתבוע את הרב שישלם עבורו את כפל הקנס שהיה מקבל?

בערב עיון בנושא משפט עברי שהשתתפתי בו לפני מספר חדשים עמד אחד מהפאנליסטים, פרופ' ידוע למשפטים והעלה את השאלה במלוא חומרתה:
איזה בשורה מוסרית מביא אתו העיסוק במשפט עברי? אם הבשורה היחידה היא שאפשר לעשות שמיניות באויר כדי להוכיח שכמעט בכל מקרה ניתן לנהוג כמנהג המדינה ואז לפסוק כפי החוק הישראלי, מה הועילו חכמים בתקנתם?
אני חושב ששאלת אותו פרופ' וביקורתי על פרסום המאמר הזה הם שני צדדים של אותו מטבע. העיסוק במשפט העברי שרק מוכיח את מה שידוע לכל ילד, או שבאופן עקבי רק מחזק את מנהג המדינה, הוא בהגדרה ריק. לא על זה אנו מתפללים בברכת "השיבה שופטינו".


יום שלישי, 24 במרץ 2015

"אכול בשמחה" בפסח

"אכול בשמחה" הוא שם ספרו החדש של הרב משה ביגל, רב היישוב מיתר (ובעל הבלוג מובי"ל בכשרות), העוסק במה שמתואר בכותרת משנה של הספר כ"כשרות המזון ליחיד ולציבור". הספר, בהוצאת המכון לרבני יישובים בקרית-ארבע, הגיע לידי לפני מספר ימים בודדים, ומיהרתי לקרוא את הפרקים הנוגעים בהלכות חג הפסח המתקרב (יתר הספר על פרקיו המעניינים יצטרך לחכות לי לאחר שהבית כשר לפסח, ובעז"ה אתייחס אליהם ברשימה נפרדת).
מדובר בשני פרקים מתוך הספר: פרק יז וכן הרחבה ד' המוקדשים שניהם ל"כשרות בפסח".
בפרק יז מובאים הלכות פסוקות בנושא צרכנות בפסח וכן בנושא הכשרת המטבח. בהרחבה (כ20 עמודים) המחבר דן בקצרה בשלל נושאים הקשורים לכשרות בפסח, ביניהם: הכשר לפסח על מוצרים שאינם ראויים לאכילה, קטניות בפסח, מצה שרויה, התארחות אצל אחרים בפסח, חלב וקמח בפסח, וחמץ שעבר עליו הפסח.

מספר פעמים במהלך הדיונים עולה שחלק מהסטנדרטים שהציבור הורגל אליהם בשנים האחרונות אינו נצרך מבחינה הלכתית. כך לדוגמא בהערה לסעיף העוסק בכלים שבישלו בהם קטניות, כותב המחבר (עמ' 226):
יצויין כי על מזון לתינוקות העשוי מקטניות מופיע לפעמים הכיתוב: "יש לבשל בכלים נפרדים". ניסיתי לברר, בעבר, אצל הבד"צים האחראים לכיתוב הזה, המנוגד לפסק השלחן ערוך (סי' תנג סע' א בהגה) והמשנה ברורה (שם ס"ק ח-ט), ולא קבלתי תשובה מספקת לשאלה זו. ולעניות דעתי כיתוב זה אינו נכון. 
גם לעניין רשימות התרופות הכשרות לפסח מסיק הרב ביגל שאין בו צורך כלל:
צריך לדעת שהחוברות המתפרסמות בקופות החולים ומכילות מידע על התרופות השונות וכשרותן לפסח באו לעולם לא בשל דרישת ההלכה, אלא בגלל הצורך של קהל החולים שהחמירו על עצמם ולא רצו לקבל תרופות שאינן כשרות לפסח. 
אחד הנושאים בהם המחבר מאריך הוא בשאלה: האם קמח הוא חמץ?
קראתי את דברי המחבר, המשכנעים לדעתי (גם שמעתי אותו ממנו כתורה שבע"פ לפני מספר שנים), ואת מסקנתו כי הקמח אינו חמץ ומותר להשהות אותו בבית בימי הפסח מבלי למכור אותו לגוי (אך יש להחמיר ולא להשתמש בו בפסח). לכן, התפלאתי לראות שלפני יומיים הרב חגי בר-גיורא, אחראי כשרות ברבנות הראשית לישראל, פרסם שהקמח אינו כשר לפסח.
הנה דברי הרב בר-גיורא (קישור):
לפני טחינת החיטה היא מורטבת בין 3-9 שעות לכן יש בקמח חשש חמץ.
וכך מתאר הרב ביגל את התהליך:
תהליך הרטבת החיטים מתבצע לפני טחינתן לקמח. הגרעינים מוסעים בתנועה סיבובית קבועה בתוך מערכת סגורה מיוחדת המטפטפת עליהם מים במשך כשש עשרה שעות. אורך המערכת, המכונה 'חילזון', הוא כארבעה מטרים, ובכל שעה עוברים בה כעשרים טונות גרעיני חיטה, כך שכל גרגיר מקבל בממוצע רק כחמש שניות של הרטבה. 
האם יש כאן מחלוקת במציאות? על איזה מהם נסמוך?
אני אישית השתכנעתי מדבריו של הרב ביגל, הן מתיאורו את המציאות, והן מהסקת המסקנות ההלכתיות מהמציאות.

הערה אחת יש לי על דברי המחבר. באחד הסעיפים כותב המחבר כי יש לצרוך משחת שיניים וסבון לכלים עם הכשר לפסח. אני מבין את ההגיון במשפט זה, הגם שאינני יכול לומר שהוא הגיון מוסכם לכולי עלמא. ההגיון אומר שכיוון ששני מוצרים אלו ראויים למאכל (ובמקרה של משחת שיניים אף דואגים שיהיה לו טעם טוב), והם באים במגע עם הפה או האוכל שאנחנו אוכלים בפסח, אזי צריך שהם יהיו כשרים לפסח. לענ"ד זו אינה סיבה מספקת להורות לצרכנים שמוצר צריך הכשר לפסח. אלא, צריך שיהיה במוצר חשש חמץ, כגון שיהיה בו רכיב שלפעמים עשוי חמץ. אם לא ידוע לרב העוסק בכשרות לפחות על סבון כלים אחד שעשוי מרכיבי חמץ, אל יורה שכל סבון כלים זקוק להכשר. 

יום ראשון, 22 במרץ 2015

שיעור הזית והביצה

מאז שהגיע לידי ספרו החדש של פרופ' נדב שנרב, קרן זוית, אני קורא בו בהנאה גדולה, ואני בטוח שעוד נדון ברבים מתכניו. יש מבין קוראי בלוג זה כמה כאלה שחולקים אתי את אותו הטעם בספרים. לאלה אומר: זה הספר שאתם רוצים שיקנו עבורכם לחג הקרוב (אפשר להשיג כאן וכאן).

המחבר העלה כמה פרקים מהספר לרשת, ביניהם את הפרק על פרשת צו (קישור). פרק זה עוסק בדבריו הידועים של הנודע ביהודה על כך שהביצים שלנו קטנים בכחצי מהביצים בתקופת חז"ל, ולכן יש להכפיל את השיעורים.

איך הנודע ביהודה הגיע למסקנה הזו?
כפי שמסביר המחבר בטוב טעם, הנודע ביהודה מצא סתירה בין שתי שיטות מדידה: שיטה אחת התלויה בגודל האגודל, ושיטה שניה התלויה בנפח הביצים בתקופת הנודע-ביהודה.
לאור הסתירה, הנודע ביהודה הסיק שיותר הגיוני שגודל הביצים השתנה, ולא שגודל האגודל השתנה.

על דברי הנודע ביהודה הללו, שאומצו גם ע"י החזון איש, מביא המחבר קושיה. מצינו ששיעור קמיצה (זה הקשר לפרשת צו) הוא לפחות גודל של שני זיתים. עכשיו, אם ניקח שני זיתים בגודל שאנחנו מכירים, אזי ניתן להכניס שני זיתים בתוך קמיצה. אבל אם נכפיל את השיעור, נגיע שכל זית הוא כשיעור ביצה קטנה שלנו. שני זיתים-ביצים כאלה לא ניתן כלל להכניס בקמיצה של יד. כך שלא ברור כיצד אפשר לומר שהשיעורים היו כפולים מהשיעורים שלנו היום.

המחבר מביא שהתירוץ שרגילים לתת על קושיא זו היא שנשתנו הטבעים ושפעם הידיים היו גדולים יותר, ולכן הקמיצה היתה יכולה להכיל שני זיתים ענקיים.
אבל תירוץ זה לא רק שהוא אינו תירוץ אלא שהוא מפריך לחלוטין את כל שיטת הנודע ביהודה! הנודע ביהודה, כאמור, הראה סתירה בין גודלי האגודל לבין מדידת נפח של ביצים. מזה הוא הסיק שהביצים קטנו בכ50%. אם נאמר עתה שגם גודל היד השתנה, כל דברי הנודע ביהודה מאבדים לחלוטין את כל נקודת האחיזה שלהם. שכן אם שני הגדלים השתנו, גם גודל הביצים וגם גודל היד, כבר אין למה להשוות, וכלל אי אפשר להכריע מה היתה גודלם של הביצים בתקופת חז"ל.

עד כאן דברי המחבר.

אני אוסיף שניתן לתרץ את הקושיא מגודל הקמיצה, שאינה מכילה שני זיתים ענקיים, בצורה פשוטה יחסית: ע"י ניתוק הקשר בין גודל הזית לגודל הביצה. כלומר, ניתן לומר שגודל הביצה השתנה, אך גודל הזית נשאר כפי שהיה. דברי הנודע ביהודה נסובים על מדידת נפח של ביצים, ולא של זיתים. הקשר בין גודל הזית לגודל הביצה הוא ממש לא מוכרח כפי שמראה מאמרו של הרב נתן סליפקין על השתלשלות גודל הזית (באנגלית). לדבריו, הדעה שזית זה מחצית ביצה נולדה עקב אי הכרת הזית הטרי ע"י הראשונים האשכנזים, ולפי כל העדויות שיש בידינו מהזיתים שהיו כאן בארץ ישראל בתקופת חז"ל, גודלם לא השתנה מאז. 

יום שבת, 21 במרץ 2015

מבנה עשר המכות

הדברים הבאים מבוססים ברובם על המובא בספרים "צא ולמד" של הרב דוד סילבר (הוצאת מגיד) ו"כי קרוב אליך - שמות" של הרב יעקב מדן (הוצאת ידיעות ספרים).

הדרשה האחרונה של פרשת מקרא ביכורים, "ארמי אבד אבי", המובאת בהגדה של פסח:
דבר אחר, ביד חזקה שתים, ובזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים, אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן: דם צפרדע כנים ערוב דבר שחין ברד ארבה חשך מכת בכורות, רבי יהודה היה נותן בהם סימן דצ"ך עד"ש באח"ב.

כיצד יש להבין את דברי רבי יהודה?

ההגהות מיימוניות (על נוסח ההגדה ברמב"ם) מביא כמה דעות:
י"מ טעם הסימנים דם צפרדע ע"י התראה תחלה עד לא הוכו, כנים בלא התראה, וכן ערוב ודבר בהתראה ושחין בלא התראה, וברד וארבה בהתראה וחשך בלא התראה. אבל ראב"ן פי' כי דצ"ך היו על ידי אהרן במטה, עד"ש היו ע"י משה שלא במטה, באח"ב על ידי משה במטה, ולכן סימנם רבי יהודה. וריב"א פירש דלהכי נקט להו הכי שאות שלישי של הסימנים דהיינו כנים שחין חשך כל אחד היה משמש עם חבירו כשהיו הכנים היו עמו חשך ושחין אלא שהיו כנים עיקר המכה ותדע לך שהוא כן כי כולם קשורין זה בזה כשתכתוב זה על זה ותקח אותיות ראשונות מן השלש יהיה חשך, ושניים שלהן שחן, שלישית שלהן כנם, לפיכך סימנם כך להשמיענו זה החדוש. ור"ח פי' דאשמעינן שבסדר הזה היו קורין מביאי בכורים ולא כסדר שכתוב בתילים א"ה. ואני שמעתי כל המחלה אשר בגימ' דצ"ך עד"ש באח"ב, ע"כ:
נתמקד כאן בעיקר בשיטות האומרות כי רבי יהודה בא להציע חלוקה של המכות לשלוש קבוצות: דצ"ך, עד"ש ובא"ח. כאשר מכת בכורות עומדת בפני עצמה, אך לצורך הבהירות הוצמדה לקבוצה השלישית (כך מובא בחזקוני שמות ח טו). 

מה פשר החלוקה לשלוש קבוצות?
ההגה"מ לעיל מביא הבדלים שונים בין הקבוצות: דצ"ך היו על ידי אהרן במטה, עד"ש היו ע"י משה שלא במטה, באח"ב על ידי משה במטה. כמו כן דפוסים החוזרים בכל אחת מהקבוצות: המכה הראשונה בכל קבוצה עם התראה בבוקר, השניה עם התראה והשלישית ללא התראה. 

בנוסף לכך אפשר לעמוד על התכנים השונים שהקב"ה מנסה להעביר למצרים דרך המכות. תכנים, המשתנים בכל אחת מהקבוצות. 
ההתראה שלפני מכת דם, המכה הראשונה של קבוצת דצ"ך (שמות ז):
(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם: (טו) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ: (טז) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה: (יז) כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם:
המטרה הראשונה היא שהמצרים ידעו "כי אני ה'".
מטרה זו מתגשמת כאשר במכה השלישית, מכת כינים, החרטומים מצהירים (שמות ח טו):
אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא

קבוצת המכות הבאות מגיעות עם ההתראה:
(טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:(יז) כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ:(יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:(יט) וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה:
כעת המטרה היא "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". מטרה זו תתממש ע"י מכות שיהיה בהם "פדות בין עמי ובין עמך".

בקבוצת המכות השלישית המטרה שוב שונה:
(יג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:(יד) כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ:(טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:(טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ:(יז) עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם:(יח) הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה:
כעת המטרה היא "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". מטרה זו תתממש ע"י מכות שטרם נראה כמותן מעולם "לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה" (ברד) ו"אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה" (ארבה).

המכה האחרונה היא מכת בכורות הכוללת בתוכה את שלוש השיעורים שהמצרים למדו עד כה:
(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:(ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:
- "אני יוצא בתוך מצרים" - "בזאת תדע כי אני ה'".
- "אשר כמוהו לא נהיתה " - "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ"
- "למען תדעון אשר יפלה ה'" - "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"

עד כה עסקנו בחלוקה של רבי יהודה את המכות לשלוש קבוצות של שלוש מכות. 
אך נראה כי הדרשן במגיד מציע חלוקה אחרת, חלוקה עליה חולק רבי יהודה:
דבר אחר, ביד חזקה שתים, ובזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים, אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים
המגיד מציע לחלק את המכות לחמש קבוצות של שתי מכות. עפ"י חלוקה זאת אפשר לראות שאכן יש קשר בין כל זוג מכות:
ביד חזקה שתים
ובזרוע נטויה שתים
ובמורא גדול שתים
ובאותות שתים
ובמופתים שתים
דם
מים
כינים
מכות מבע"ח
דבר
מחלות גופניות
ברד
השמדת הצומח
חושך
הרס מוחלט וסופי
צפרדע
ערוב
שחין
ארבה
בכורות

בפירושו להגדה של פסח מציע רבי יצחק אברבנאל דרך אחרת לחלק את המכות לזוגות, שלא עפ"י סדרן. לדבריו יש לחלק כך:
יד חזקה - דבר ובכורות.
זרוע נטויה - ברד וארבה.
מורא גדול - ערוב וחושך.
אותות - דם וצפרדע.
מופתים - כנים ושחין.

חלוקה נוספת של המכות, הנראית מתבקשת, היא לשתי קבוצות של חמש מכות. חלוקה זו מקבלת חיזוק משמעותי שוב מדברי הדרשן במגיד:
ביד חזקה, זה הדבר, כמו שנאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד".

ובזרוע נטויה, זו החרב כמו שנאמר "וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם".
המגיד כאן מצביע על שתי מכות: הדבר ו"החרב" - שזה נראה כמו מכת בכורות. קרי, המכה החמישית והמכה העשירית. בלשון הזה מצינו, וזה כנראה מקורו של הדרשן, בתחילת דברי משה לפרעה בפרשת שמות (שמות פרק ה פסוק ג):
וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב:
 לפני מכת ברד, המכה השביעית, חוזר משה ומזכיר את מכת הדבר, המכה החמישית:
(טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:
(טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ:
הדבר מוזכר כמכה שהיתה יכולה לגרום לפרעה ולמצרים להכחד מן הארץ, ולמעשה לסיים את שעבוד מצרים, אך ה' משאיר אותו בחיים "למען ספר שמי בכל הארץ".
בנוסף, לאחר מכת דבר, מתרחש השינוי בחיזוק לב פרעה. במחצית הראשונה של המכות פרעה הוא זה שמחזק את לבו, ואלו במחצית השניה של המכות ה' הוא זה שמחזק את לבו. כפי שכותב הרמב"ן (שמות פרק ז פסוק ג):
ואני אקשה את לב פרעה - אמרו במדרש רבה (שמו"ר ה ו) גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין, תחת שהעבידם בעבודה קשה. ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (להלן י א), אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה. אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד), מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקדוש ברוך הוא אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך:


יום חמישי, 12 במרץ 2015

"ומי שירצה יכול לדרוש בזה סמוכים"

נחשפתי לשני הקטעים המדהימים הבאים בפורום הרבנים. 

הקטע הראשון הוא מהג"ר בן-ציון מאיר חי עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל כרך א - אורח חיים סימן ב סעיף ג' הכונה באמירת קדיש יתום):

לכל הדברות ולכל האמירות הדבר ברור כשמש שאין כל הדברים הללו אמורים אלא למכוונים באמירת הקדיש למה שמוציאים בפיהם, ורגש של קודש שלהבת יה הטמונים בקרב לבבם מתפרצים החוצה באמרם תפילה זו, אשר כולה אומרת קדושה ותהלה לאלקי ישראל מלך כל העולם ומנהיגו ומצפים להתגדלות והתקדשות שמו יתברך בעולם לתקן עולם במלכות שדי, ממזרח שמש ועד מבואו יקדישו את שמו ויקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו. 
מנקודת השקפה זו מובן מאליו כי טעות גדולה היא בידיהם של החושבים כי אמירת הקדיש בלי שום כונת הלב והתפעלות נפשית היא סגולה להעלות נפש המתים ולהמית את החיים ולכן במות עליהם אחד מקרוביהם רצים לומר קדישים הרבה בלי שום כונה ושום מחשבה, ממש כמגבב דברים, איש איש יקום ממקומו וימהר לבטא בשפתיו את הקדיש וערבוביא גדולה תהיה בביהכנ"ס הקולות יתערבו זה בזה, זה מקדים וזה מאחר, והעונים יתבלבלו, ולא יוכלו לשמוע את הקדיש היטב ולא לענות אמן, ואלה ידמו בנפשם באמירת קדיש חטופה זאת כבר פועל פעולתה הסגולתית ולפי מספר הקדישים שיאמרו כן תרבינה מספר המעלות אשר יעלו את הוריהם, ולעומת זה בבוא המקרה לפניהם לומר קדיש בחיי הוריהם יפחדו וירעדו כאילו הקדיש הוא מסוגל להמית נפשות ולקטוף את הוריהם מן החיים ולכן יברחו מאמירת הקדיש כבורח מן הדליקה, לא אכחד כי אמנם בתשו' הריב"ש סי' קט"ו כתב דאין לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו אם אביו מקפיד וכ"כ רמ"א באו"ח בסי' קל"ב ואפי' מי שיש לו או"א יכולים לאמרו אם אין או"א מקפידים משמע דבמקפידים לא! אבל ברור הוא לדעתי שלא אמרו זאת אלא באמירת קדיש יתום כדרך שהיתומים אומרים אעפ"י שהם אינם שלוחי צבור דבזה כיון דהאב מקפיד לא הותר לבן לקפוץ ללא צורך ולומר קדיש כיון דאדרבא גדול העונה, אבל במי שנזדמן לפניו לומר קדיש, כגון שהוא ש"ץ, או שקרא דבר שאומרים עליו קדיש אסור להמנע מאמירתו משום קפידת האב ואסור לו לאב להקפיד על זה, שכל התורה במצוותיה ותפילותיה היא מקור חיים, כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, וחלילה חלילה להסכים לדעות אלה, ההופכים את התפילה והשבח להקב"ה, ומין סגולה להעלות מתים ממדרגתם, ולהמית את החיים. 
ברם זכור אותו האיש לטובה הרה"ג עט"ר אבא מארי הודי והדרי אשר לא מנעני מעולם להיות ש"ץ לקרוא את ההפטרה ולומר קדיש יתום בחייו ואדרבא זה היה כל חפצו ורצונו להעבירני לפני הבימה, להיות ש"ץ ולומר כל הקדישים מאז הייתי לבר מצוה! (לאסוני הגדול נתיתמתי ממנו באותה השנה שנהייתי לבר מצוה).

הוא עוסק כאן בשתי נקודות:
א. קדיש בלא כוונה, לקדש את שמו של הקב"ה, הוא לא מועיל בשום צורה, אלא כצפצוף הזרזיר.
ב. אין לייחס לאמירת הקדיש כל מיני אסונות, כאילו שאם מישהו אומר קדיש בחיי קרוביו זה יגרום לכך שקרוביו ימותו. ביחס לנקודה זו הוא כותב את אשר הוא כותב בפיסקה האחרונה.

באופן מופלא ביותר הציץ אליעזר, הג"ר אליעזר וולדנברג, מתייחס לדברים הללו של הרב עוזיאל, עם יותר מרמז שהוא לא בטוח מסכים עמו.
הנה דבריו (ציץ אליעזר חלק ז סימן מט - קונ' אבן יעקב פרק ו):
ואגב. אציין לדברי ספר משפטי עזיאל חאו"ח סי' ב' שכותב שאביו ז"ל לא מנע ממנו מעולם להיות ש"ץ ולומר קדיש יתום בחייו מאז שנהיה בר מצוה. ומיד סמוך לזה מספר שנתייתם ממנו באותה השנה שנהיה לבר מצוה ע"ש. ומי שירצה יכול לדרוש בזה סמוכים וד"ל.

יום שני, 9 במרץ 2015

הרב אלי סדן בתגובה ליואב שורק (על מחשבת הרב טאו)

ברשימה הקודמת עסקנו במחשבת ישיבות הקו, בעקבות מאמרו של יואב שורק על הרב טאו ובעקבות מאמרו של הרב אס"ף בנדל. השבוע פורסמה תגובה של הרב אלי סדן למאמרו של יואב שורק. התגובה הכתובה פורסמה במוסף שבת של מקור ראשון ובNRG. ותגובה מצולמת פורסמה בyoutube:



התגובה של הרב אלי סדן העציבה אותי. כמות הפעמים שהוא נצרך להוציא החוצה את הכינוי "רפורמים" כטיעון נגד המחנה שכנגד, מוכיחה שאין ממש בדבריו. גם הטיעון המרכזי שלו שהרב טאו מגן על הציונות הדתית מעצמה היא בעיני לא רק מתנשאת אלא גם לא נכונה.
את כל השיטה האומרת שצריך להשתלב בעולם החול, וכראיה יש קצינים וגרעינים תורניים, אינני מבין. היכן כל תלמידי הרב טאו באקדמיה ובהייטק? האם שם אין חול? מדוע אין צורך להשתלב שם? תחושת הבטן שלי היא שהמילה "להשתלב" היא כנראה לא הפועל הנכון למה שקבוצה זה מנסה לעשות.
גם ההצגה כאילו מבלי תורת הרב קוק (ובייחוד זו שעברה בידי הרב צבי יהודה לרב צבי טאו ולתלמידיו) אין לציונות הדתית שום רגלים לעמוד עליהם, היא בעיני רחוקה מאד מהאמת.
גם הזלזול וההתקפה על יואב שורק, היא בעיני לא במקומה. בייחוד כשמדובר בכתבה שרוב הדוברים בו לא הסכימו להתראיין בשמם (ומעניין אותי מאד אם ניתנה לרב אלי סדן האפשרות להתראיין לכתבה).
יש עוד הרבה מה להעיר על הדברים. הזדהתי מאד עם הדברים שכתב גלעד שושן באתר סרוגים - ראו את דבריו.

יום ראשון, 1 במרץ 2015

עסקה מפוקפקת?!

בשבוע שעבר פורסם במקור-ראשון כתבה ארוכה על משנתו של הרב צבי טאו, ראש מוסדות "הקו" ונשיא ישיבת הר-המור. השבת פורסם במוסף שבת של מקור-ראשון מאמר של הרב אס"ף בנדל, ר"מ בישיבת ההסדר באילת המשתייכת לישיבות הקו, תחת השם "עסקה מפוקפקת" הדן במגרעותיה של מפלגת הבית-היהודי, כצהר למצב הרוחני של הציבור הדתי-לאומי בכלל בארץ.

בטרם אגיע לדברים עצמם, אני מברך את הרב בנדל שראה מקום לפרוס את משנתו, שהיא כנראה המשנה הרווחת בבתי המדרש בו הוא שוכן. יתרה מכך, הדברים אינם כתובים בלשון גבוהה, אלא בלשון המאפשרת דיון על הדברים.

עתה ברצוני להעיר מספר הערות על תוכן המאמר.
באופן כללי מה שהכי חסר במאמר היא תשובת המחבר לשאלה הנצחית: מה האלטרנטיבה שלכם?
המחבר מתרפק בנוסטלגיה על המצע הישן של המפד"ל מלפני אי אלו שנים. מצע שהיתה כתובה בלשון הרבה יותר "דתית" והרבה פחות "ישראלית". זה מעיד לדבריו על העזיבה של ערכי התורה הדתיים-הנוקשים, ואימוץ ערכים יהודיים הקרובים לערכים אוניברסליים שהם דבר-הנשמע בקרב הציבור הישראלי היום.
אז בואו נניח שהבית היהודי חוזר להיות המפד"ל הישנה (כמה ישנה, אגב? האם המפד"ל של בן-מאיר ובורג היו טובים עבור המחבר?). נעמיד בראש המפד"ל רב עם זקן, לצידו יהיו אנשי התיישבות עם סנדלים ושפמים, ומצע מפלגתם יהיה כשל המפד"ל הישנה. לכמה מנדטים תזכה מפלגה זו לדעת הרב בנדל? איזה שינוי היא תצליח לבצע בחברה הישראלית? האם היא תצליח להשפיע על החינוך? על הרווחה? על המצב הדמוגרפי? כמובן, שתשובה לשאלות אלו היא מעין נבואה שניתנה לשוטים, אך הננו לפחות חכמים מספיק כדי ללמוד מהניסיון ולדעת שכבר הרבה הרבה שנים שהמפד"ל עם מצעה הישן לא הצליחה להגיע לעמדות משפיעות בחברה. עד לאן מוכן המחבר ללכת עם האידאולוגיה שלו - באם המפלגה שהוא חולם עליה לא תצליח לעבור את אחוז החסימה, האם הוא עדיין יהיה מעוניין בה ורק בה?
מה גם שיש גם כיום בבית היהודי נציגים לא מעטים שהם בשר מבשרה של אותה תמונה פסטורלית שאותה מצייר המחבר. אמנם, יש גם אילת שקד ונפתלי בנט ועוד כמה שאינם מתאימים לציור הזה, אז מדוע הימצאותם פוגמת את המפלגה, לדעת המחבר? מדוע המחבר רואה בשיתוף פעולה פוליטי בין קבוצות שונות שיש להם בסיס ערכים משותף דבר שלילי? לא ברור לי.

עד כאן דנו במישור הפרקטי והפוליטי. כעת עלינו לדון בפן הרעיוני של דבריו. כאמור, טענתו היא שהציבור הדתי רוקד מעין ריקוד מה-יפית בפני הציבור החילוני על מנת להתחבר אליו בכל הקשור לרוח המסורתית שעוברת עליו:
נוצר מצב שבו למרות השוני באמונה ובאורח החיים, רבים מבני הציונות הדתית חשים הזדהות גדולה עם עולם הערכים ועם התרבות של הציבור החילוני, ואף מצהירים על כך בגלוי. כך גבר הצורך בזהות חדשה, זהות אשר תחליף את הזהות הדתית העומדת מנגד לחילוניות, שהרי הקרבה ביניהן גדולה מהניגוד. כך נולדה ה"ישראליות".
על תהליך ההתחדשות היהודית כתבתי לא מזמן, ואתם מוזמנים לעיין שם. אינני חושב שאם הציבור הדתי יפנה כתף קרה לתהליך ההתחדשות היהודית, אז מתי שהוא הציבור החילוני פתאום יכיר ביפיה של היהדות הדתית וכולם יהיו דתיים. גם אינני רואה שום פגם בכך שאנחנו מגלים שיש לנו הרבה משותף עם שכנינו ואחינו הלא-דתיים, גם גשמית וגם רוחנית, הגם שעולמינו הרוחניים עדיין אינם תואמים. מה רע בכך שאנחנו יכולים למצוא שיח משותף באותם מקומות שבהם עולמינו הרוחניים כן נפגשים?
מעבר לכך, המחבר טוען כי "אלוהים" נדחק מה"ישראליות". זו טענה שאין לי אלא להגדירה כמוזרה. אלוהים נוכח היום בחברה הישראלית, כפי שהוא לא היה לפחות בשלושים שנה האחרונות. ראו את סדרת הכתבות שהכין אבישי בן-חיים (קישור לחלק הראשון) על נוכחותו של אלוהים והאמונה בו בחברה הישראלית כיום. הטענה כאילו שהישראליות ויתרה על אלוהים היא כל כך משונה בעיני, שאני שואל את עצמי עד כמה המחבר מכיר את הציבור עליו הוא כותב.

יום שבת, 28 בפברואר 2015

הבעיה המוסרית במצוות מחיית זרע עמלק - הרב רבינוביץ'

עסקנו בעבר בבלוג זה בנושא המצוה למחות את זרעו של עמלק (ראו הפניות בסוף פוסט זה). בשבועות האחרונים הגיע לידי ספרו המחשבתי החדש של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת ברכת-משה במעלה אדומים, "מסילות בלבבם". במאמר בספר תחת הכותרת "המוסר הטבעי ומוסר התורה", הרב דן ביחס בין המוסר האנושי לבין מוסר התורה. במהלך דבריו הוא עוסק בשאלה כיצד ניתן לגשר בין ציווי התורה למחות את זרעו של עמלק לבין המוסר הטבעי האנושי.

הנה מסקנת דבריו (עמ' 90, ההדגשה במקור):
יש להדגיש עיקרון יסודי - כאשר יש פער בין כללי המוסר לבין ציווי שאיננו נוהג למעשה, אל לו לאדם לשנות את העקרונות המוסריים שלו אך בגלל הציווי שנהג בעבר, ובפועל כבר אין לו שום יישום, אלא עליו לשמור על השיפוט המוסרי, ואת המצווה ניתן להשאיר ב"צריך עיון", ולהכיר בכך שיש דברים שאיננו מבינים. 

בפסקה שלאחר מכן הוא דן בדברים המפורסמים שנאמרו בזמנו ע"י הגרי"ד סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק":
שמעתי מפי אבא מרי זצ"ל, כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת על פי ההלכה, עמלק.
וכך מתייחס לדברים אלו הרב רבינוביץ':
אמנם יש שציינו בשם אחד מן הגדולים בדור הקודם, שכל הקם על ישראל - דינו כעמלק, ואף נאמרו דברים בסגנון דומה בדורות עברו, אולם אין זה אלא על דרך הדרוש, כי יש שהיה צורך לעודד את המעונים והנרדפים מבני עמנו, לסמוך על הבטחתו של הקב"ה שיבוא היום ויניח לנו מכל אויבינו וישלם גמול לשונאינו. ואמנם כשהדברים נאמרו בדורות קודמים - השומעים הבינו שאין אלו דברי הלכה כפשוטם, אלא דברי דרוש והגות על דרך משל ומליצה, ואין לערבב בין התחומים. 
רשימות קודמות בנושא מחיית עמלק:
מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק א'
מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ב'
מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ג'
מצוות מחיית זרעו של עמלק - עוד על שיטת הרב סולובייצ'יק