היחס למחללי שבת בשו"ת שבט הלוי

בעקבות פטירתו של הג"ר שמואל הלוי ואזנר, בעל "שבט הלוי" לפני כשבועיים בליל הסדר, עיינתי מעט בכרכי "שבט הלוי". 

נושא אחד שפגשתי בו מספר פעמים בספרו הדהים אותי. הנושא הוא היחס לחילונים ולמחללי שבת בימינו. הרב ואזנר לא מקבל קטגורית את הגדרתם של חילונים כ"תינוקות שנשבו", אא"כ ידוע שהם כאלה, וככלל הוא מתייחס אל אדם המומר לחלל שבת כגוי גמור.

כך לדוגמא רואים בתשובה לשאלה שנשאל מהרב אליהו שלזינגר, רב שכונת גילה בירושלים, אודות כיבוד בעליה לאבא של נער בר-מצוה שמחלל שבת (שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן סא):

ב"ה, בין המצרים תשנ"ה לפ"ק.
כבוד ידידינו המפואר הרב הגאון המושלם כש"ת ר' אלי' שלזינגר שליט"א, רב שכ' גילה ומקו"ח.
אחדשה"ט וש"ת באהבה.

מצאתי תוך מכתבים מכ' של כ"ת בענין מחללי שבת הבאים לבית הכנסת לערוך בר מצוה, והם רוצים שיתנו גם עלי' לאב ולסבא מחללי שבת בפרהסיא, הנה ביסוד הדברים דנתי בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' י"ט וע"ש מלשון הח"צ סי' י"ג, ומה דברור להלכה דמומר ממש, או מחלל שבת בפרהסיא דנדון כמומר לכה"ת וגוי לכל דבריו דאין להעלותו בשום פנים, והקטן הזה שנעשה בר מצוה יש לדון אולי ישאר שומר התורה וישמור שבת, והן אמת דלדעת הגאון בנין ציון בח"א דאם מחללי שבת עושים קידוש דמאמינים בבה"ע [=בבריאת העולם] דאפשר אין נדונים כגוים וה"נ כשבאים לברך עה"ת וכה"ג, מכ"מ סו"ס עדין ברשעתם, ואיכא גדר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי כמש"כ הח"צ סי' י"ג ואף אם בכל זאת נדון אותם כתינוק שנשבה כאשר העיר כ"ת, ואף זה אינו ברור כלל, מכ"מ לו יהא כן מכ"מ מן הנסיון והמסורה דאם אנחנו נותנים להם כל הכבוד המגיע לשומרי המצוות והתורה שגם הם מסתפקים בדרכם דיחשבו הרני כמותכם, ולעולם לא ישובו.

אבל הא ודאי שאם הם באמת תינוקות שנשבו שמצוה לדבר אליהם באהבה ולקרבם אולי יתעורר ניצוץ הישראלי בקרבם לבא אל תחת כנפי השכינה.

אבל התדהמה הגדולה באמת היתה כשגיליתי שהוא דבק בקו זה גם בשאלות פיקוח נפש. כך לדוגמא בשאלה מרופא ששאל האם לטפל בחולה מחלל שבת שהמירב שאפשר העניק לו מבחינה רפואית זה חיי שעה (שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן מח):

כבוד ידידי הרב הארוך השלם טובא בתורה הרה"ג ר' דוד טרופ לאי"ט.
אחדשה"ט וש"ת באהבה.
זה איזה שבועות קבלתי מכתבו היקר, ואשיב בקצור, השאלה חופשי שבנסיעתו בש"ק נפגע בתאונה והובהל לבית חולים במצב אנוש (מרוצץ) חייו חיי שעה מוגבלים ביותר האם לטפל בו בש"ק כאשר כרוך הטיפול בחילול ש"ק. 

ומסקנת התשובה, לאחר דיון ארוך:

סו"ד דברי הפמ"ג סי' שכ"ח ופשטות ההלכה מפורשים לאיסור, ורק אפשר ללמד זכות על המקילים בזה כיון דהרבה מחללי שבת הם תנוקות שנשבו בין הגוים ומומרים, וגם אולי מאמינים במעשה בראשית וכזה אינו מומר לכה"ת לדעת הגאון בנין ציון כאשר הבאתי כ"פ בתשובתי.

ובתשובה אחרת, לאחר שהוא נשאל האם על כבאי חרדי לצאת בשבת לטפל בפצועים מחללי שבת, הוא משיב את התשובה הזאת (שו"ת שבט הלוי חלק י סימן סה):

ב"ה, יום א' וישלח תש"ס לפ"ק.

כבוד ידידי המכובד הרב הגאון מפואר ונכבד כש"ת מוהר"ר מאיר קסלר שליט"א ראב"ד מודיעין עילית קרית ספר. אחדשה"ט וש"ת.

לפני כמה ימים קבלתי מכתבו, ויסלח על האיחור מחמת העומס. בענין איש הכבאי בקהילתכם קרית ספר שנדרש מארגון הכבאים לצאת בשבת במקרה של תאונות בכביש הראשי הסמוך לעירכם, ושאלתו דמר אם מותר לו לצאת להציל מחללי שבת, והפוסקים דנו בזה, וכ"ת ראה מש"כ בעניי בשבט הלוי ח"ה סי' מ"ח, דאעפ"י דהדבר נוטה להחמיר יש לימוד זכות על המקילים, וספיקא דמר אם לעמוד ע"ז שבשום פעם לא יצא במקרה של תאונת דרכים.

באמת הקשה לשאול, כי גם הקום ועשה וגם השב ואל תעשה בזה צריך הרבה סיעתא דשמיא, אמנם הדבר נוטה כי כל זמן שקבלו רק הקריאה ועדין לא ידוע הפרטים ויתכן שישנם נפגעים שחיוב להציל, יעשה הנסיעה ברכב שגוי מנהיג והוא יושב על ידו, ובהגיע לשם בפרט אם ישנם עוד מצילים יעשה רק מלאכה דרבנן, ואם אי אפשר להכריע, בפרט דאולי נמצאים גם תינוקות וקטנים שלדעת הרבה פוסקים יש להם דין תינוק שנשבה לא כאביהם, או דמצב בהול ודחוף כ"כ שאי אפשר לברר שום דבר, מספק או ס"ס דפקו"נ המותר צריך שיעשה גם מעשה דהצלה ממש, מהלכה, וגם בצירוף עונש אם מונע עצמו, ומחשש הסתה נגד יראי ה', כסניף לעיקר ההלכה, ואם יעלה בידכם להמנע לגמרי בשבתות, מרויחים שלא להכנס להלכה מסובכת.

את התשובה הזאת אינני מבין גם לשיטתו של הרב ואזנר. הוא הרי מסכים ש"לדעת הרבה פוסקים" תינוקות וקטנים הם תינוקות שנשבו ומותר לחלל שבת עבורם, גם לשיטתו. וא"כ כל מקרה של תאונה בכביש גם ספק פיקוח נפש, אז מדוע אסור לצאת לקריאה בלי נהג גוי? זאת ועוד, שעל הכביש, כל כביש, יש מקרים של נסיעה של פיקוח נפש שהיא נסיעה בהיתר בשבת, וא"כ כל תאונה זה ספק פיקוח נפש של מישהו שלא מחלל שבת. 

גלאים בשבת - דעת הרב ואזנר

חזרתי לאחרונה לעיין בנושא הפעלת מנגנונים חשמליים בעזרת חיישנים וגלאים בשבת. 

על נושא זה כתבתי בעבר כאן, ואני ממליץ לקרוא את הדברים (על אף שבכוונתי לחזור על חלק מהם גם ברשימה הזו).

כידוע, הר"ן בשבת הביא את דברי הרשב"א (ר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף לח עמוד א בדפי הרי"ף):

והרשב"א ז"ל כתב בלשון הזה ובירושלמי נראה שהתירו לנעול בתחלה ביתו ולשמור ביתו וצבי שבתוכו וכיון שהוא צריך לשמור ביתו אף על פי שע"י כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד דהכי גרסינן בירושלמי [הלכה ו] רבי יוסי בר בון בשם ר' חנינא היה צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים עמו מותר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי הונא היה מפקח בגל ונתכוין להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר ולפי זה הא דאמר נתכוין לנעול בעדו לא בעדו בלבד דוקא קאמר אלא אם נתכוין לנעול אף בעדו קאמר ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר אף על פי שמתכוין שיהא הצבי נצוד בתוכו עכ"ל ז"ל

לדעת הרשב"א אם נכנס לאדם צבי לתוך הבית, מותר לאדם לנעול את הבית, אם הוא מתכוין לכך שהוא מעוניין שהבית יהיה נעול ושמור. זאת, גם אם יש בכוונתו בנעילה גם על שמירת הצבי, כל עוד שהוא לא נועל אך ורק כדי לשמור את הצבי בתוך הבית.
הר"ן חלק לחלוטין על דברי הרשב"א הללו. בדרך כלל הפוסקים צידדו בר"ן. כך כותב, לדוג', המשנה ברורה (משנה ברורה סימן שטז):

אסור לנעול את ביתו כדי לשמור כלי ביתו אם יודע שיש צבי בתוכו אף על פי שאין מתכוין לצידת הצבי דהוי פסיק רישיה ואסור מן התורה וכ"ש אם מתכוין בשביל שניהם. 

החידוש הגדול בדברי הרשב"א הוא שלא כל פעולה המתרחשת בהכרח כתוצאה ממעשי נחשב ל"פסיק רישיה" ומיוחס אלי.
חידוש זה הוא יסוד חשוב בדיון על פעולות חיישנים בשבת.

הרב ואזנר, בעל שו"ת שבט-הלוי, פרסם לפני מספר שנים תשובה על המציאות:

המצוי אצלכם שנדלק מאור עלעקטרי לפני הבתים, כשאדם עובר לפני הבית, ויש חזקים [=חיישנים] שמרגישים במי שעובר בכל רוחב הרחוב, ונמצא שאדם העובר גורם להדלקה

הרב ואזנר יוצא מנקודת הנחה שלדעת הרשב"א הדלקת התאורה מותרת, והוא דן בשאלה מדוע הוא כביכול מקיל בנושא זה כרשב"א ונגד הר"ן (והפוסקים הרבים שהכריעו כמותו)?

בגלל חשיבות דבריו לענייננו אני מעתיק אותם במלואם (פורסם בתחומין):

ואומר בטח, דבעניי אין חשש איסור בזה, עכ"פ מעיקר הדין. דכבר ביארתי בשבט-הלוי ח"ג סי' מא, ושם סי' צז, ובח"א סי' מז, דיסוד מלאכת שבת פעולת מלאכה. וגם שיהיה מלאכת מחשבת, אבל מחשבת בלי מלאכה המצטרפת לזה לא אסרה תורה. והיינו נמי טעמא דפלוגתת ר"ש ור"י בדבר שאינו מתכוין, דגורר מטה כסא וכו', דר"ש מתיר כל זמן שאינו פסיק רישא בודאי, הגם שעל פי רוב יעשה גם חריץ, דכל זמן שאינו הכרח גמור שיעשה גם חריץ, אין מעשה פעולת הגרירה מתייחסת עוד לעשות חריץ, רק כמעשה גרירה לשם גרירה. ונמצא שנעשה חריץ בלי פעולה מתייחסת אליו.
ועיין מה שהבאתי בזה בסי' צ"ז שם מתשובת הרשב"א ח"ד סי' ע"ד. ואין פלוגתא ביסוד זה בין הרשב"א להר"ן סו"פ האורג לענין נעילת דלת בעוד הצבי בתוכו; אלא דהרשב"א דעתו דנעילת דלת היותה פעולת היתר רגילה, אינה מתייחסת לצידה כל זמן שעדין לא חושב עליה. ונמצא שיש תוצאה של צידה בלי פעולת המלאכה. והר"ן חולק בזה, כיון דסו"ס עושה מעשה צידה מובהק אנו מצרפים מעשה הנעילה ע"י הדלת להכרח של פס"ר, כאילו כיון אליו כשאר מלאכת שבת בפועל, ובזה יש לדון אם דברי הרשב"א הלכה הם או לא.
אבל לא כן כשאדם אינו עושה כלום ממש, והולך לדרכו לפי תומו, ואינו מוסיף אף תנועה אחת למען מלאכה, אף שבגרמתו נדלק אור או דבר כיו"ב. בזה פשיטא, שכל זמן שאינו חושב ממש ללכת למען הדליק וכיו"ב, שאין אנו מצרפים הליכתו הרגילה לתוצאה הנ"ל, ואין כאן פעולה של מלאכה. ודבר זה בכלל מה שכתבו הפוסקים כעין זה לענין מלאכת מכה בפטיש, דישנם פרטים דכל זמן שאין מכוונים בפירוש אינו בגדר אינו מתכוון, אלא שאינו בגדר מלאכה כלל, כמבואר בהה"מ ומג"א, ודידן ק"ו משם.

 לדבריו המחלוקת בין הר"ן לרשב"א היא רק כאשר האדם עושה "פעולת היתר", כלומר פעולה שהיא בדרך כלל פעולה מותרת, אלא שהפעם (בגלל שיש צבי בתוך הבית) תוצאתה של הפעולה הזו היא מלאכה בשבת. במקרה כזה, הר"ן סבור שהתוצאה מיוחסת לפעולה ולאדם שעשה את הפעולה ולכן זה פסיק רישא, ולעומת זאת הרשב"א סבור שכיוון שהוא עשה פעולת היתר אין לייחס את המלאכה לאדם שעשה את פעולת ההיתר.
אבל כאשר האדם "אינו עושה כלום ממש והולך לדרכו לפי תומו", גם הר"ן יודה שאין לייחס את התוצאה (הדלקת המנורה כתוצאה מהחיישן) לאדם העושה (שהפעיל את החיישן בהליכתו).
לכן, הרב ואזנר סבור שכל עוד האדם לא מתכוין להדליק את הנורה אין בזה איסור שבת כלל. 

***

כדי להשלים את דבריו של הרב ואזנר, נביא גם את דבריו בשבט הלוי ח"ג סימן מ"א בו הוא מבאר את דעת הרשב"א מעט יותר באריכות:

ולעמוד על דעת קדושים רבינו הרשב"א, הנה יסוד גדול באיסור מלאכת שבת דבעינן ב' תנאים שתהי' פעולת מלאכה שאנו יכולים ליחסה לאחד מל"ט אבות מלאכות או תולדות, ושנית שתהי' מלאכת מחשבת ע"ד שקבלו חז"ל לר' יהודה כדאית לי' ולר"ש כדאית לי', אבל לא יתכן לחייב על תוצאה של מלאכה לבד דהיינו שעלה לו מטרת המלאכה בלי שעשה הפעולה של האב המתיחס לאותה מלאכה, ומה דחייב בב"ק ס' ע"א זורה ורוח מסייעו דעכ"פ עשה זורה, אלא שזאת צורת המלאכה, ועיין מה שתמהתי בזה בשבט הלוי או"ח סי' מ"ז, וזה יסוד היתר דבר שאינו מתכוין בשבת אליבא דר"ש דכיון דעצם הפעולה היא פעולת היתר כגרירת מטה וספסל אף שיתכן מאד שעם פעולת הגרירה תעשה עוד פעולת חורש וחורץ, מ"מ כיון שאינו פס"ר ואינו בהכרח גמור שתעשה שוב אין פעולת הגרירה שהיא עיקר כוונת עשייתו מתיחסת לתוצאה של גרירה דהיינו חורש וחורץ ונשאר התוצאה של חורש וחורץ בלי פעולת מלאכת איסור מאב דחורש (ובכה"ג מדרבנן) והגרירה נשארה פעולת גרירה גרידא שאין לה למלאכה כלום, אבל היכא דהו"ל פס"ר כיון שבהכרח יעשה עם הפעולה של היתר גם התוצאה של מלאכה שוב גם פעולת ההיתר נחשבת אב או תולדה דמלאכת שבת.

וכ"ז בשאר מלאכות אבל במלאכת צידה בענין נעילת דלת יש בה דבר מחודש לחייב שלא מצינו במק"א דבכל מלאכה או עושה הפעולה המיוחדת למלאכת איסור כחורש או שעושה פעולת היתר שעושה עמה גם חורש כגרירת ספסל וכדומה, וכן צידה בידים או במצודה היא פעולה מיוחדת לצדיה, אבל נעילת דלת היא פעולה מובהקת של היתר שעושים בין אם צבי בבית בין אין צבי בבית ואין היות צבי בבית מוסיף תוספת מלאכה על נעילת ההיתר כלום, וע"כ יש חידוש בזה שנעילת דלת מתיחסת לענין צידה בכלל לכן ס"ל להרשב"א דדוקא כשידע שהצבי בבית ונעל ביתו לשם צידה דאז החשיב נעילת דלת לפעולת צידה לבד, אבל כל שכיון לנעילת דלת באמת נעילה הרגילה שוב גם אם ידע שיש צבי וכיון גם לזה, מ"מ כיון שכיון לנעילת דלת של היתר שוב אין הנעילה מתיחסת כלל לצידה כיון דתוספת המחשבה של צידה רק תוספת מחשבה לבד, לא תוספת מלאכה כלל, ונשאר התוצאה של צידה, תוצאת איסור בלי מלאכת איסור, וע"ז לא חייבה תורה כנ"ל, ואינו דומה לשאר פס"ר דמלאכת ההיתר עושה גם פעולת האיסור ואנו יכולים ליחס ההיתר כפעולת איסור להקרא אב או תולדה, משא"כ נעילת דלת דנעשה רק ע"י אחשבה לבד, זהו דעת הרשב"א והר"ן חולק בזה ולדבריו נעילת דלת לענין צידה ככל שאר מלאכות שבשבת שבפס"ר גרידא נחשב כעושה מעשה צידה בידים.