אונאת הגר ופוליטיקה רבנית – מה נדחה מפני מה?

פורסם באתר כיפה (קישור)

"כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט נוטה להשחית במוחלט" (הלורד אקטון, מובא ב"השותפות הגדולה", הרב י. זקס, עמ' 125)

אברהם נולד לפני כשלושים שנה למשפחה לא יהודית, ואומץ זמן קצר לאחר לידתו ע"י משפחה יהודית. בתהליך האימוץ הוא נימול וגויר ע"י בית דין אורטודוקסי בארה"ב. כמה שנים לאחר מכן אברהם עלה עם משפחתו המאמצת לארץ, התגורר ביישוב דתי ביו"ש, התחנך במוסדות דתיים, חגג את כניסתו לעול מצוות והתחיל את חייו הבוגרים כיהודי לכל דבר. כשהגיע לפרק "האיש מקדש", פגש אברהם את שרה וביקש לישא אותה לאשה ולבנות בית נאמן בישראל.

הזוג ניגש למשרדי הרבנות הקרובים למקום מגוריה ופתח תיק נישואין. החתן בא מוכן עם כל המסמכים שהיו ברשותו, כולל את תעודת הגיור שלו מלפני כשלושים שנה. רב העיר שקיבל את פניהם, הידוע כרב מסביר פנים, קיבל את כל התעודות ואמר לזוג: "הכל נראה מצוין. הכל בסדר". עברו בערך שבועיים והרב מסביר הפנים מטלפן לחתן: "תשמע יש בעיה. הרב שגייר אותך הוא לא מוכר. אבל אל תדאג אני אנסה לסדר לך תהליך גיור זריז, כדי שזה לא יעכב את החתונה שלכם. אולי אתה מכיר מוהל אצלכם ביישוב?".

נעצור לרגע בתיאור המעשה, ונסביר לקורא מה קרה כאן.

הרבנות הראשית לישראל והפועלים מכוחה אינה מכירה בכל תעודת גיור המובא בפניה. היא חייבת לקבוע כללים על מנת להבחין באילו תעודת גיור והרכבי גיור היא מכירה ובאילו לא. מכיוון שסיפורנו נסוב סביב גיור שהתקיים בארה"ב, נמקד את דברינו לנהלים של הרבנות הראשית בקבלת תעודות גיור מארה"ב. ארגון הרבנים המרכזי הדתי-לאומי בארה"ב נקרא הסתדרות הרבנים של אמריקה, או RCA בקיצור. לפני שנים מעטות הרבנות הסכימה שכנוהל היא תאשר גיורים שנעשו ע"י חברי הRCA.

הרב החתום על תעודת הגיור של אברהם הוא רב מוכר מאד הן בארה"ב והן בארץ. כשרב העיר רשם הנישואין אמר לאברהם ש"הרב שגיר אותך אינו מוכר", אין הכוונה שלא מכירים מי זה אותו רב פלוני, אלא שהרבנות אינה מכירה בגיוריו, משום שהוא אינו עונה לקריטריונים שהרבנות הציבה.

אבל זה לא כל כך פשוט. הרב עליו אנו מדברים היה מראשי הRCA בזמן הגיור המדובר. כשנה לאחר הגיור של אברהם הוא אף התמנה לנשיא הRCA. אלא, שלפני כשבע שנים אותו רב, אחרי ששימש כארבעים שנה ברבנות בארה"ב, החליט לעזוב את הRCA ולהקים ארגון רבני חדש משמאל לRCA. הפרישה מהRCA והקמת הגוף החדש זיכתה את אותו הרב שהרבנות בארץ לא תכיר בגיוריו.

רק לשבר את האוזן נזכיר כי בחג סוכות האחרון התגלה שרב, שהיה ממונה בRCA על נושא הגיורים, נעצר לאחר שנתפש שצילם מועמדות לגיור בתוך המקווה במצלמות נסתרות. כשהסיפור התפוצץ התחילו גרים וגיורות לשאול האם הם וילדיהם צפויים לבעיה בהכרה בגיורים שאותו רב חתום עליהם. לאחר ימים ספורים הבית דין של אמריקה, המזוהה עם הRCA, הודיע כי יכירו בכל הגיורים שאותו רב סורר חתום עליהם. כעבור יום גם הרבנות הראשית בארץ הוציאה הודעה דומה בתוכנה.

כלומר, הרבנות לא ראתה בעיה להכיר בגיוריו של רב שצילם מתגיירות במקווה בזמן שהוא היה אמור לגייר אותם, אך רואה בעיה להכיר בגיורים שנעשו ע"י רב שעשרים שנה לאחר מכן הקים גוף ליברלי מדי לטעמה.

אז מה עושים עכשיו? יש חתן, יש כלה, שניהם חיים כיהודים כמעט מאז היולדם, כיצד הם יתחתנו?

השלב הראשון היה לנסות להסביר לרב העיר שחלה כאן פשוט טעות. אמנם הרבנות אינה מכירה בגיוריו של הרב מאמריקה, אך זה בגלל שכיום הוא אינו חבר בRCA. אבל לפני שלושים שנה, בעת ביצוע הגיור הזה, הוא כן היה, ולכן אין סיבה לא להכיר בגיור. זה לא עבד. הרב תירץ את חוסר היכולת להכיר בגיור בכך שהדבר לא תלוי בו, ושהוא כפוף לפקידים ברבנות הראשית הקובעים את הנהלים, ושהוא לא רוצה להסתבך, ושהוא לא מצליח אף פעם לתפוס אותם בטלפון.

החתן הופנה לבית הדין הרבני בירושלים. ביום המיועד התייצב החתן בפני שלושה דיינים שהתחילו לבחון אותו על ידיעותיו ביהדות. לאחר דיון לא ארוך במיוחד החתן התבקש לצאת מחדר הדיונים על מנת לאפשר לדיינים לדון בינם לבין עצמם במקרה הסבוך. כעבור כמה דקות החתן נקרא שוב לעמוד בפני הדיינים. הדיינים פסקו כי כדי לעבור גיור לחומרא הוא לא יצטרך הטפת דם ברית, אלא רק טבילה בפני בית הדין והם הורו לו להצהיר שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. לאחר מכן אב בית הדין נתן לאברהם את מספר הטלפון האישי שלו וביקש שייצור איתו קשר על מנת לתאם טבילה. אברהם יצא מבית הדין שמח וטוב לב ביודעו, שעל אף הטרחה לטבול בפני בית הדין, הפרשה עומדת בפני סיום והוא יוכל להתפנות להכנות לחתונתו.

בשבוע וחצי שלאחר הדיון בבית הדין אברהם התקשר מדי יום למספר אותו נתן לו הדיין. פעמים הדיין לא ענה, פעמים הוא ענה ואמר שיחזור אליו ולא חזר ופעמים שהוא ביקש מאברהם להתקשר שוב מאוחר יותר. השורה התחתונה היא שכחלוף שבוע וחצי טרם ידע אברהם מתי והיכן הוא יוכל לטבול.

הרב גדליה דוב שוורץ
מתוך: http://www.rabbis.org/news/article.cfm?id=100942

במקביל לפניה לבית הדין הרבני בארץ, אדם המקורב לחתן פנה לארגון רבני צהר ושאל אם יש משהו שהם יכולים לעשות על מנת לפתור את בעייתו של החתן. רבני צהר עשו את מה שלמעשה היתה הרבנות צריכה לעשות. הארגון מעסיק רב, שמחד מבין משהו בהלכות גיור, ומאידך עלה זה לא מכבר לארץ מארה"ב ומכיר היטב את הנפשות הפועלות שם. אותו רב פנה לבית הדין של אמריקה, גוף המוכר ע"י הרבנות הראשית בארץ, בשאילתא האם יש בעיה להכיר בגיור הספציפי הזה. כעבור יומיים קבל הרב מצהר לידיו מכתב הכתוב וחתום בכתב ידו של הרב גדליה דוב שוורץ, ראש בית הדין, מזקני רבני ארה"ב ואדם שאין עליו שום מערערים, שהגיור הזה מוכר ושאין לפקפק עליו כלל.

המכתב מהרב שוורץ הועבר לחתן, שחזר עם המכתב לרב העיר רושם הנישואין לשאול האם עתה הוא יוכל סוף סוף לסיים את הרישום. רב העיר אמר לחתן שהוא אינו יכול לקבל את המכתב הזה, משום ש"אולי זה מזויף". משום מה, הרב העדיף לטעון שאולי המכתב מזויף, מאשר להרים טלפון ללשכת הרב שוורץ ולשאול אם אכן זו חתימת ידו. בשלב זה החתן הציע לרב שהם ייפרדו כידידים והוא פשוט ילך ויירשם לנישואין דרך רבני צהר. גם על זה היתה לרב העיר תשובה: "חבל לא לסיים את התהליך מול בית הדין. אם תלך לצהר עלולים בעתיד להחשיב אותך כיהודי סוג ב'".

כיצד הסיפור הסתיים? לצערי, אינני יודע לומר. אני כן יודע שכעבור עוד כמה ימים אותו רב עיר הסכים לרשום את אברהם לנישואין, מבלי שהוא עבר טבילה, ואברהם ושרה נישאו זה לזו בשעה טובה ומוצלחת ובעז"ה יבנו בית נאמן בישראל.

מה הסיכום והמסקנות שלי מהסיפור הזה?

א.      לכל אורך הדרך ובכל תחנה, מרב העיר דרך בית הדין וכל מיני פקידים ועד לראש הפירמידה, עמד אדם/רב שיכל לומר "עד כאן! אין סיבה להמשיך את הסאגה הזאת", אך העדיף להיצמד באטימות לנהלים. עמדה בפני כל אחד מהם הברירה בין ההלכה לבין הפוליטיקה, וכל אחד מהם העדיף את הפוליטיקה על פני ההלכה. ההלכה האומרת שיש איסור מהתורה להונות את הגר, וההלכה האומרת שאפילו אם אדם גויר ע"י בית דין של הדיוטות הרי הוא גר, לא עמדו בפני הצורך של גורם אחר גורם להיצמד באדיקות לנהלים המורים שאסור להכיר בגיוריו של אותו רב מארה"ב.

ב.      כדאי לזכור, שאותו רב מארה"ב, שכל הגורמים הללו דחו מצוות לא-תעשה של אונאת הגר כדי לא להכיר בו, לא יודע מאומה מכל הפרשה הזאת. היחידים שהפרשה הותירה עליהם רושם הם החתן והכלה המסכנים שנרמסו בשם העיקרון הריק הזה.

ג.       אומרים משמו של ר' חיים מבריסק שבראש ובראשונה תפקיד הרב הוא להציל עשוק מיד עושקו. לדאבון לב, במקרה הזה לא זו בלבד שהרבנות לא חשה שתפקידה להציל את הגר העשוק, אלא שהיא עצמה החזיקה בתפקיד העושק.

ד.      חלק מאירועי הסיפור הזה התרחשו פחות או יותר במקביל למלחמה של הרבנות להשאיר בידיה את סמכויות הגיור. הרבנות טענה שוב ושוב שאין זה הגיוני שכרטיס הכניסה לעם היהודי יהיה נתון לכל רב עיר, אלא רק לגוף אחד מרכזי. סיפורו של אברהם הבהיר לי שכשמדברים על אותו גוף מרכזי, לא מדובר על רב ראשי בעל שם ושיקול דעת רחב, אלא על פקיד ממונה שייתכן והוא לא רואה את הגרים ממטר.

ה.      לעמיתיי, הרבנים בארה"ב, שכיום הינם חברים בRCA ותומכים בכל ליבם בנהלי הרבנות הראשית באשר לקבלת גרים מארה"ב: עליכם לדעת שאם יבוא יום בעוד עשרים או שלשים שנה ותחליטו מכל סיבה שהיא לעזוב את הRCA, ייתכן והגיורים שעשיתם לפני עשרות שנים לא יוכרו במדינת ישראל. אני ממליץ שתודיעו לכל גר וגיורת המגיעים לפתחכם שזו המציאות שהם עלולים להיתקל בה.

"ריכוזה של סמכות בידי מעטים מביא לעתים קרובות לידי שחיתות והידרדרות רוחנית. אותם בעלי כוח מועטים הופכים יהירים וחמדנים. הם חשים שביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם, ולאלץ את זולתם להסתגל אליהם.... הרעל קטלני במיוחד, כאשר דת ופוליטיקה מתערבבות זו בזו." (הרב מ. אנג'ל, מלאך לשבת, עמ' 34)

ואמרו אמן

השנה בערב יום הכיפורים יצאה קבוצה מהקהילה שלי על מנת להשתתף בפרויקט בשם "ואמרו אמן". הרעיון, הארגון והביצוע כולו היה של אחד מחברי הקהילה שגייס את חבריו להצטרף אליו, ולא שלי. 

הנה נוסח המודעה שנשלחה לחברי הקהילה:

מקובל שלפני ימים מיוחדים כגון יום הכיפורים , ראש השנה ו ט' באב נוהגים רבים לפקוד את יקיריהם הקבורים בבתי העלמין השונים ברחבי הארץ.
לעיתים בביקורינו ( לא עלינו ) בבתי עלמין אנו נחשפים לא מעט בנציגות קטנה שבאה לפקוד קבר כזה או אחר , באלמנה המבקרת את בעלה המנוח או מספר ילדים קטן הבא לנקות ולסדר את קברי הוריהם .
אותם אנשים לרוב אינם מגיעים בפורום מספיק רחב שמאפשר להם לקרוא קדיש על יקירם ו/או לעשות לו "מי שברך לנפטר" .
פרוייקט "ואימרו אמן " הנו פרוייקט נפלא ומרגש שהקים חבר שלי באזור העיר נתניה , בכל ערב חג שכזה מגיע פורום של כ 30 צעירים לבתי עלמין בנתניה ועוברים בין הקברים , אומרים קדיש או רק עונים ואף עושים "מי שברך" ואותיות נשמה למי שמעוניין .
אין איסוף תרומות , אין בקשת תמורה , רק עוברים בין האנשים ועוזרים להם .
בית העלמין במודיעין קטן ואני בעצמי איני בקיא בתנועה בו בימים הללו , אך אני בהחלט מעוניין לעשות השנה פיילוט בערב יום הכיפורים , להגיע עם לפחות עשרה חברים לבית העלמין ולהשתדל לעזור לאותם מבקרים לענות ו/או להגיד קדיש ומי שברך על יקיריהם .
כל מי שיכול לקחת חלק בפרוייקט הזה , ערב יום הכיפורים בבוקר , אחרי התפילה . לשעה / שעתיים / שלוש , תבוא עליו הברכה .

ולמחרת יום כיפור, פורסם ההודעה הבאה:

אז ב"ה שזכינו . יצא לדרך פרוייקט ואימרו אמן לראשונה אצלינו במודיעין .
זה היה אחד הימים המיוחדים והמרגשים . אחרי סליחות ושחרית עלינו על הרכבים ונסענו לבית העלמין ביהוד שם עברנו בין המבקרים והקברים . השלמנו להם מניין . עשינו להם אשכבות ואף אמרנו בעבורם קדיש יתום .
זה היה מדהים לראות את הכרת הטוב . הדימעה בעיניים וההתרגשות של האם . את האב שאומר קדיש על בנו בזכות המניין ואת הקושי הרב והבכי תוך כדי.
לאט לאט מסביב אנשים הבינו את הקונספט והחלו בסימני ידיים לבקש מאיתנו לנדוד גם לכיוונם על מנת לעזור להם לכבד את הנשמות הקבורות שם .
היו לא מעט קטעים מרגשים . היו גם כאלה שסרבו ולו בגלל שלא האמינו שקבוצת צעירים יסתובבו בין הקברים מבלי לבקש תמורה וחששו שגם אנחנו רוכבים על היום הקדוש הזה בשביל לגייס מהם תרומות .
משם חזרנו לבית העלמין במודיעין פה כבר אף הכרנו חלק מהמשפחות שגם המשיכו איתנו לקברים נוספים.
לקינוח סיימנו כולנו את היום בטבילה במקווה .
תודה רבה רבה לכל החברים שלמרות השעה המוקדמת של הסליחות הצטרפו למסע הזה יישר כח גדול ומקווה שבשנה הבאה נוכל להוציא שני צוותים לפחות .

תודה מיוחדת לאיש יקר בשם יוסי מכלוף שמקיים את הפרוייקט הזה כבר מספר שנים בנתניה וסיפר לי עליו. בזכותך נולד הרעיון לעשות את זה גם פה .

אשריכם ישראל! 

עד שירצה את חבירו - צד הסולח

בעבר כתבנו שלוש רשימות בנושא של בקשת מחילה בין אדם לחבירו (קישור1, קישור2, קישור3).

בקישור השני הבאתי את הפיסקה הבאה מספרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, אנוש כחציר, עמ' 252:
נתאר לעצמנו אדם שחטא כלפי חבירו. כעת הוא רוצה לרצות אותו ולפייסו. הוא מתכוון לבקש סליחה ומחילה מן החבר הפגוע. כיצד עלינו להתייחס למצב שבו הוא כלל לא מרגיש חרטה על המעשה, ובכל זאת הוא בא לבקש סליחה?
בהרצאה שנתתי על הנושא הזה, תגובת הקהל היתה חד משמעית וברורה (וגם טיפוסית): זוהי צביעות! לעומת זאת, טענתי היתה שזהו מעשה נאצל.

בפעם הזאת אני מבקש להביא דברים שכתב הג"ר חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב ח"ו סי' מב) אודות השאלה "האם יכול אדם לסלוח":
באמת אין בכח האדם לסלוח סליחה שעוקרת כליל את כל העבר. אין אדם יכול לטהר לבו כפי שהיה לפני החטא, ומדובר כמובן במי שהרע לחבירו והצר לו עד מאד... אלא שמגמת הסליחה בבני אדם היא להגיע למצב שהמחלוקת והשנאה יפסקו כליל, ויחליט הנפגע לשכוח באופן "מעשי" את כל העבר וכאילו לא אירע מאומה., אך לא חייבה התורה את האדם לסלוח גם מבחינה "רגשית", כי כאמור זה נוגד את טבע האדם.

החלוקה שעושה הרב הלוי שם הוא בין הקב"ה שהוא מלך מוחל וסולח לבין האדם שהוא לכל היותר נושא-עוון ומשתדל להתעלם ממנו.
דבריו של הרב הלוי הם כמובן כלפי מי שאמור לסלוח ולא כלפי מי שמבקש סליחה. אך אולי יש להם השלכה גם כלפי מי שבא לבקש סליחה ומכריז ואומר "אינני מצטער על מעשי, אך אני מצטער שפגעתי בך". אם מהות המחילה בין אדם לחבירו הוא רק בפתיחת דף חדש - אולי גם אמירה כזו מספקת.

עד שירצה את חבירו, דברי ה"שפת אמת"

בשנה שעברה פרסמתי שתי רשימות על דברים המטרידים אותי בעניין "עד שירצה את חבירו" (קישור1, קישור2).
הרב שלמה קסירר ממצפה יריחו, שפרסם עתה מאמר תחת הכותרת "עד שירצה את חבירו" בגליון "המעיין" שיצא עד לא מכבר לאור (וכשיעלה לרשת נפנה אליו, בעז"ה), הפנה אותי לדברי השפת-אמת על הגמרא ביומא העוסק ממש בעניין שכתבתי עליו (שפת אמת יומא פז ע"ב):
בגמ' איקפד ר"ח אזיל רב לגבי' כו'. הא דאקפיד ר"ח (=במעשה דרבי חנינא ורב) אע"ג שלא הי' מחוייב לחזור בשבילו, אך לפי שהחזיר לאחרים החזיר ועבורו לא החזיר הוי בזיון. א"נ אף שלא היה כדין מה שהקפיד אזיל רב לפייסו, דהא משמע דביוה"כ איכא קפידא שיתפייס א' עם חבירו ואין נפקותא אם הצדק עמו במה שמקפיד עליו או לא, מ"מ צריכין להתפייס.

עד שירצה את חבירו - המשך

גם נושא זה מטריד אותי זה כמה שנים, והנה השבוע הגעתי לפיסקה הבאה בספרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, אנוש כחציר, עמ' 252:
נתאר לעצמנו אדם שחטא כלפי חבירו. כעת הוא רוצה לרצות אותו ולפייסו. הוא מתכוון לבקש סליחה ומחילה מן החבר הפגוע. כיצד עלינו להתייחס למצב שבו הוא כלל לא מרגיש חרטה על המעשה, ובכל זאת הוא בא לבקש סליחה?
בהרצאה שנתתי על הנושא הזה, תגובת הקהל היתה חד משמעית וברורה (וגם טיפוסית): זוהי צביעות! לעומת זאת, טענתי היתה שזהו מעשה נאצל.
אם אותו אדם חש ייסורי מצפון ולכן הוא הולך לבקש מחילה, אזי מעשהו נועד אך ורק עבור עצמו. זהו כמעט אינסטינקט, ופעולתו נועדה לרצות את מצפונו, או להשקיט אותו. לשון אחר: היא נעשית לצורך סיפוק צרכים שלו עצמו, ולא למען הנפגע. אולם אדם שכלל לא מרגיש צורך נפשי לרצות את חבירו, ובכל זאת הולך אליו לבקש סליחה מכיון שהוא יודע בשכלו שהוא חטא כלפיו, ושהוא לא היה בסדר בנושא זה, הרי זהו מעשה מוסרי מושלם. מעשה זה נעשה מתוך בחירה צרופה. כל כולו נעשה משיקולים מוסריים, ללא שמץ מניע אגואיסטי. מדוע לומר שישנה כאן צביעות?!

[לא ברור לי מה המציאות שעליו מדבר הרב מיכאל, האם מדובר באדם המבקש סליחה רק כי הוא מבין כי הוא פגע בחבירו, או שהוא מבקש סליחה כי הוא מבין בשכלו (אך לא מרגיש בליבו) שהמעשה שהוא עשה היה מעשה לא תקין והוא מצטער על עשיית המעשה. מתחילת דבריו הבנתי שזה הראשון, אך לקראת סוף דבריו עלה בראשי שאולי מדובר בשני.]

לענ"ד הרב מיכאל אברהם טועה כאן. בואו נשליך את דבריו על מצוות שבין אדם למקום. היעלה על דעתו של מישהו שאדם שעבר עבירה במזיד יבוא ביום הכיפורים לבית הכנסת ויתוודה ויאמר: אמנם עשיתי שלא כפי שכתוב בתורה, ואני מבין שזה לא תקין, אך אינני חש שום צורך לא לשוב ולחטוא שוב, סלח לי מחל לי. האם זהו מעשה מוסרי מושלם?! האם זה בעל התשובה שדרגתו לפי חלק מדעות חז"ל גבוהה מזו של צדיק גמור? האם אדם כזה יהיה בדרגה עוד יותר גבוהה מבעל תשובה גמור משום שאין לו מניע אגואיסטי? האם זה יכו להיקרא "מעשה נאצל"?

בכל זאת מי שיחשוב על דבריו של הרב מיכאל ירגיש שיש בהם נקודת אמת. הרי מעשים שבכל יום שבני אדם לא מסתדרים ולמחרת האחד אומר לשני: אני מצטער שפגעתי בך. הוא איננו מצטער על המעשה שעשה אך הוא מבין שעליו לבקש סליחה על מנת לחיות חיי חברה תקינים. אני נוטה לחשוב שכדי לקבל תמונה שלמה צריך להוסיף כאן את ההבחנה שעשינו ברשימה הראשונה אודות "עד שירצה את חבירו". כאשר אין על האדם חובת ריצוי האחר, כפי שכתבנו שם, אזי גם אין ממנו צפיה להרגיש שמה שהוא עשה זה לא נכון. אך כאשר יש עליו חובת ריצוי בודאי שעליו גם להרגיש שמה שהוא עשה זה מעשה שלא יעשה. לדוגמא, אדם שהזיק לחבירו, יש עליו חובה לשלם את הנזק ומלבד זאת הוא חייב לרצות את חבירו. הוא לא יכול לומר: אני משלם לך כי כך קובע החוק ואני מבין שצריך לשמוע לחוק, אך באמת שאין לי שום חרטה על מה שעשיתי לך.

עד שירצה את חברו

זה נושא שמטריד אותי כבר מספר שנים, אשמח לשמוע את חוות דעתכם עליו.

לקראת הבחירות למועצת הרבנות הראשית שיתקיימו בעוד מספר ימים, ארגון צוהר הוציא הודעה לתקשורת ובה קריאה לתמוך ברב דוד סתו וברב שמואל אליהו בבחירות למועצה. בנוסף הם כתבו רשימה של תכונות שלדעתם אנשי המועצה זקוקים להם ועל המצביעים לקחת אותם בחשבון בבואם להצביע. כעבור מספר ימים פרסם הרב אליעזר שמחה וייס, רבה של עמק חפר, מאמר ובו הוא כתב שהוא נפגע ונעלב מזה שרבני צוהר לא תומכים בו, שהרי עד כמה שהוא מכיר את עצמו יש בו את כל התכונות המנויות ברשימה שהם פרסמו. הרב וייס ראה באי התמיכה הכרזה של צוהר כאילו חסרים בו חלק מהתכונות ברשימה.
על אף שלא דיברתי עם אף אחד מהנהלת צוהר אני חושב שלא היתה שום כוונה לפגוע ברב וייס. רבני צוהר סך הכל הצביעו על מועמדים שלדעתם חשוב שהם יכנסו למועצה וביקשו שבנוסף לשני המועמדים הללו הבוחרים יצביעו לעוד מועמדים שיש להם את התכונות הרשומות.

בכל מקרה, השאלה שאותי מטרידה זה: האם רבני צוהר צריכים לבקש סליחה מהרב וייס, לקראת יום הכיפורים? כולנו יודעים שאין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו עד שירצה את חבירו (משנה בסוף יומא), האם כפרתם של רבני צוהר יעוכב אם הם לא ירצו את הרב וייס?
במילים אחרות, האם "עבירות שבין אדם לחברו" הם אובייקטיביות או סובייקטיביות והאם הם תלויים בכוונתו של צד אחד לפגוע או לא לפגוע בצד השני?

דוגמא נוספת. לראובן היה איזה סכסוך כספי קטן עם שכנו שמעון. לאחר שראובן דיבר עם שמעון מספר פעמים והוא לא ראה שהעניין מתקדם, הוא החליט לפנות לבית דין והוא תבע את שמעון וזכה בדין והצליח להוציא משמעון את הכסף. שמעון נעלב מאד מזה שראובן פנה לבית הדין, שהרי הוא תכנן שכל מקרה לשלם לראובן. האם ראובן צריך לרצות את שמעון? ואולי הפוך, אולי שמעון צריך לרצות את ראובן על כך שהוא לא שילם בזמן ואילץ אותו לפנות לבית הדין?

ועוד אחד, מתפלל אחד פנה לרב שלדעתו על הרב לדבר יותר בדרשותיו על עניין השקט בתפילה. הרב, מטעמים השמורים עמו, חשב שעדיף להתרכז בנושאים אחרים בדרשות. המתפלל נעלב מזה שהרב לא קיבל את דעתו. האם אחד מהם צריך לרצות את השני (הרב על הפגיעה במתפלל, המתפלל על אי קבלת דעתו של הרב)? ואם זה לא הרב, אלא הגבאי, האם הדין ישתנה?

אדם סיפר לחבירו פרטים מביכים על אדם אחר (במקרה שאין כאן לשון הרע: בעל מחלוקת וכד'), האם צריך לבקש סליחה מבעל המחלוקת רק משום שהוא נעלב?

דעתי נוטה שכל עוד אין עבירה מוכחת בין אדם לחברו, כלומר: גזל, הלבנת פנים, שקר וכד' לא חל הכלל של "עד שירצה את חבירו". במילים אחרות, יוצא שפחות או יותר כל מה שאולי נכלל רק (!) ב"ואהבת לרעך כמוך" או ב"מה ששנוא עליך וכו'" אין בו חובת ריצוי. הם ייתכן לומר דבר כזה? אשמח לשמוע את דעתכם.