עלה לרשת: טיוטה של פניני הלכה על הלכות הכשרת כלים

עודכן בי"ד אלול (16.9)

הרב אליעזר מלמד עובד על הכרך הבא של פניני הלכה שיעסוק בהלכות כשרות. במסגרת זאת, הוא עושה כל מאמץ שדבריו יהיו נכונים ומתאימים לידע הידוע כיום על מהותם של כלים ובמיוחד לכך שרוב הכלים שבידינו כיום שונים מהכלים של פעם. וכמובן, לידיעה שלא ניתן כיום להרגיש בטעם כלשהו שעובר מתבשיל קודם שבושל באותו סיר.
לצורך זה, הרב מלמד פרסם טיוטה של פרק העוסק בהכשרת כלים, והוא ביקש מהציבור המבין בתחום הערות.

למעשה הרב מלמד נוטה לומר שלפחות בדיני הכשרת כלים אין שינוי בהלכות, וגם סירי המתכת שלנו, עם אפשרויות הניקוי שיש בידינו היום, צריכים לעבור הכשרה באותו אופן שהכלים היו צריכים לעבור הכשרה בתקופות קודמות.
הוא מגיע למסקנתו זו לאור שלושה עקרונות:
א. תקנת חכמים - הכשרת כלים מחלבי לבשרי זה התנאי המינימלי שדרשו חז"ל. אם נסתפק רק בניקוי, עלולים להיכשל ולהשתמש באותו כלי לבשרי וחלבי בלי לנקות בינתיים.
ב. אמנם לא ניתן לחוש בטעם שיש בכלי, אך בכל זאת יש מעבר של חלקיקים מסוימים מהתבשיל הקודם שבושל בכלי לתבשיל הנוכחי ואם לא נכשיר את הכלי הרי יש בזה משום "אין מבטלין איסור לכתחילה".
ג. יתכן וזו גזירת הכתוב (בהסתמך על כמה ראשונים שכתבו כך) להכשיר כלים שבישלו בהם איסור, גם אם אין טעם.

על העקרון השלישי מוסיף הרב פיסקה שאינני יכול לומר שאני מבין:

ואפשר שהכל יסכימו ליסוד זה, מפני שכפי הנראה גם בעבר המתכות לא בלעו טעמים, שכן מולקולות הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין חלקיקי המתכות לסוגיהם השונים. ואף שבמהלך הדורות ייצור המתכות השתכלל, מכל מקום גם בעבר מולקולות הטעם לא יכלו לחלחל לתוך המתכות. וממילא כל מה שדיברו חכמים על הטעם הבלוע בכלים, כוונתם לטעם שנדבק לדפנותיהם. ואם כן, למרות שרגילים כיום להסיר את השכבה הדבוקה לדופן הכלי על ידי סבון, עד ששום שמץ טעם לא נשאר דבוק לכלי, כיוון שבעת הבישול טעם הטרף היה דבוק לכלי, גזירת התורה להכשירו כבר חלה עליו ולא פקעה ממנו בעת הניקוי.

לכאורה, הוא מניח כאן את המבוקש. לכאורה השאלה היא בדיוק זו: האם אפשר לומר שניקוי הכלי עם סבון/מסיר שומנים וסקוטש יכול לבוא במקום הגעלה/ליבון? כאן הוא מניח שלא, הגם שזה מה שלהבנתי זה מה שהיה להוכיח.

אישית אני מסכים מאד עם היסוד הראשון שכתב הרב. כלומר, שאמנם אין טעם, אך גם כלי שאין בו טעם יצטרך הכשרה. בדיוק כמו שכלי שאינו בן-יומו צריך הכשרה, הגם שטעמו פגום. עפ"י זה אכן אין כאן חידוש גדול למעשה.
עם זאת, לגבי מעמד האוכל שבושל בכלי בן-יומו יש כאן אכן חידוש גדול. לדברי הרב מלמד כאן, מכיוון שאין כלל טעם שעובר מסיר נקי (גם אם הוא בן-יומו, שבשלו בו באותו היום) לאוכל שמבושל בו - הרי שהאוכל יהיה מותר באכילה!
הנה דבריו של הרב מטורו בעיתון בשבע:

אם אכן דברינו נכונים, אזי מצוות התורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף נותרה בעינה. אבל אם בדיעבד בישלו בשגגה בסיר טרף אפילו בן יומו, או שבישלו חלב בסיר בשרי בן יומו, אם הסיר היה נקי לגמרי, מכיוון שברור לנו שטעם האיסור אינו מורגש במאכל – המאכל כשר.

פרופ' נדב שנרב, בספרו קרן-זוית (ספר מומלץ מאד), פרשת מטות, למעשה התייחס לעקרונות שכתב הרב מלמד והוא מעיר עליהם. הנה העמודים הרלונטים:

שיעור הזית והביצה

מאז שהגיע לידי ספרו החדש של פרופ' נדב שנרב, קרן זוית, אני קורא בו בהנאה גדולה, ואני בטוח שעוד נדון ברבים מתכניו. יש מבין קוראי בלוג זה כמה כאלה שחולקים אתי את אותו הטעם בספרים. לאלה אומר: זה הספר שאתם רוצים שיקנו עבורכם לחג הקרוב (אפשר להשיג כאן וכאן).

המחבר העלה כמה פרקים מהספר לרשת, ביניהם את הפרק על פרשת צו (קישור). פרק זה עוסק בדבריו הידועים של הנודע ביהודה על כך שהביצים שלנו קטנים בכחצי מהביצים בתקופת חז"ל, ולכן יש להכפיל את השיעורים.

איך הנודע ביהודה הגיע למסקנה הזו?
כפי שמסביר המחבר בטוב טעם, הנודע ביהודה מצא סתירה בין שתי שיטות מדידה: שיטה אחת התלויה בגודל האגודל, ושיטה שניה התלויה בנפח הביצים בתקופת הנודע-ביהודה.
לאור הסתירה, הנודע ביהודה הסיק שיותר הגיוני שגודל הביצים השתנה, ולא שגודל האגודל השתנה.

על דברי הנודע ביהודה הללו, שאומצו גם ע"י החזון איש, מביא המחבר קושיה. מצינו ששיעור קמיצה (זה הקשר לפרשת צו) הוא לפחות גודל של שני זיתים. עכשיו, אם ניקח שני זיתים בגודל שאנחנו מכירים, אזי ניתן להכניס שני זיתים בתוך קמיצה. אבל אם נכפיל את השיעור, נגיע שכל זית הוא כשיעור ביצה קטנה שלנו. שני זיתים-ביצים כאלה לא ניתן כלל להכניס בקמיצה של יד. כך שלא ברור כיצד אפשר לומר שהשיעורים היו כפולים מהשיעורים שלנו היום.

המחבר מביא שהתירוץ שרגילים לתת על קושיא זו היא שנשתנו הטבעים ושפעם הידיים היו גדולים יותר, ולכן הקמיצה היתה יכולה להכיל שני זיתים ענקיים.
אבל תירוץ זה לא רק שהוא אינו תירוץ אלא שהוא מפריך לחלוטין את כל שיטת הנודע ביהודה! הנודע ביהודה, כאמור, הראה סתירה בין גודלי האגודל לבין מדידת נפח של ביצים. מזה הוא הסיק שהביצים קטנו בכ50%. אם נאמר עתה שגם גודל היד השתנה, כל דברי הנודע ביהודה מאבדים לחלוטין את כל נקודת האחיזה שלהם. שכן אם שני הגדלים השתנו, גם גודל הביצים וגם גודל היד, כבר אין למה להשוות, וכלל אי אפשר להכריע מה היתה גודלם של הביצים בתקופת חז"ל.

עד כאן דברי המחבר.

אני אוסיף שניתן לתרץ את הקושיא מגודל הקמיצה, שאינה מכילה שני זיתים ענקיים, בצורה פשוטה יחסית: ע"י ניתוק הקשר בין גודל הזית לגודל הביצה. כלומר, ניתן לומר שגודל הביצה השתנה, אך גודל הזית נשאר כפי שהיה. דברי הנודע ביהודה נסובים על מדידת נפח של ביצים, ולא של זיתים. הקשר בין גודל הזית לגודל הביצה הוא ממש לא מוכרח כפי שמראה מאמרו של הרב נתן סליפקין על השתלשלות גודל הזית (באנגלית). לדבריו, הדעה שזית זה מחצית ביצה נולדה עקב אי הכרת הזית הטרי ע"י הראשונים האשכנזים, ולפי כל העדויות שיש בידינו מהזיתים שהיו כאן בארץ ישראל בתקופת חז"ל, גודלם לא השתנה מאז.