איסור שרצים (חלק ו) - הכרעת ההלכה

חלקים קודמים בסדרה:
- איסור שרצים (חלק א) - מה מוסכם על כולם?
- איסור שרצים (חלק ב) - האם התורה אסרה שרצים זעירים?
- איסור שרצים (חלק ג) - האם יש בשרצים זעירים דין בריה?
- איסור שרצים (חלק ד) - מהו מיעוט המצוי?
- איסור שרצים (חלק ה) - המחלוקת בדין שרצים זעירים


לאחר שראינו את שיקוליו של הרב אליעזר מלמד, את הבנתו שיש כאן שתי אסכולות הלכתיות, ראוי שנביא את הכרעתו להלכה (קישור):

כפי שלמדנו, על פי כמה יסודות, העיקר להלכה כדעת המקילים. אמנם גם לדעת המחמירים יש מקום בימינו, שכן היא מבוססת על שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים, שהעצימו בתודעתנו את הימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים. וניתן ליישמה בזכות פיתוחי המדע והטכנולוגיה שהעניקו כלים להתמודדות עם השרצים הזעירים, כמו פיתוח סבונים וחומרי ניקוי, שעל ידם ניתן לנקות את הירקות משרצים. וכן פיתוח מקררים שבהם ניתן לשמור ירקות ומזון בלא שיתפתחו בהם שרצים זעירים. כמו כן פותחו שיטות שעל ידן ניתן לגדל את רוב הירקות והפירות בתנאים שלא מתפתחים בהם שרצים זעירים. בעקבות זאת רבנים רבים בדורות האחרונים הורו להדר כשיטת המחמירים. ואף נכון לומר, שפעולות רגילות שאנשים עושים לצורך ניקוי הירקות והפירות, כגון השרייה ושטיפה, נכון לעשות לצורך הסרת השרצים הזעירים. אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת, יש לחזור לכללי ההלכה ולהורות כדעת המתירים.
הרי שככלל ישנן שלוש שיטות בהלכה: א) כשר, כפי עיקר ההלכה. ב) דרך האמצע, לנקות את הירקות והפירות בשרייה במים עם חומר ממוסס ושטיפה. ג) שיטת המחמירים לרוצים להדר. בהלכות הבאות נבאר לגבי מאכלים שונים את ההלכה לפי השיטות השונות.
ראוי לציין, שבמפעלים ובמטבחים גדולים לעיתים יש צורך להחמיר יותר מאשר בבית פרטי, מפני שפִרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. בנוסף לכך, הפיתוי לעבור בהם על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שלעיתים מרוב עומס מתקשים בביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים. כמו כן פעמים שתנאי האחסון במטבחים ובמפעלים פחות טובים, וגורמים להתפתחות של יותר חרקים. לפיכך, כדי להבטיח שמגיעים לכשרות בסיסית שנדרשת לפי ההלכה, פעמים רבות צריכים להורות למפעלים ולמטבחים גדולים כשיטת המחמירים, ובתוך כך מרוויחים שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

כדאי להעיר שאת דרך האמצע שמציע הרב מלמד, "לנקות את הירקות והפירות בשרייה במים עם חומר ממוסס ושטיפה", הביא הרב משה ביגל בספרו "אכול בשמחה" ולדבריו יוצאים בו גם ידי השיטות המחמירות (עמ' 144):

כדי לבדוק את שכיחות הימצאות החרקים בירקות עלים במציאות של ימינו במדינת ישראל, ואת הדרכים לנקותם, עשינו מחקר מקיף בנושא לאורך כל חודשי השנה ובכל אזורי הארץ. ממחקר זה התרר שכמעט כל סוגי החרקים מתנקים לאחר השרייה של חמש דקות בחומר הנקרא "סטרילי" ולאחר מכן שטיפה במים. 

 וכך גם כתב הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בספרו "שיח נחום" (סימן מה):

לפיכך, אם שורים את הירק כמה דקות במי מלח אחרי שמפרידים את העלים, ורואים שאין פורשים מהם שום תולעים, ואף בודקים את העלים במה שאדם רואה בעין בלתי מזוינת אזי זה מספיק.

כנספח לסדרה זו כדאי להזכיר גם את דבריו של הרב אשר וייס בעניין דיני תולעים ו"לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (קישור):

הנה כתבתם בשם אחד הרבנים דגם תולעים זעירים מאד שניכרים רק למיטיבי ראות ואדם בינוני אינו מבחין בהם כלל אסורים, דעד כאן לא כתבו האחרונים להקל אלא ביצורים מיקרוסקופיים שאינם נראים כלל לשום אדם, דכל כה"ג אמרו לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אבל כל שמישהו בקצה העולם רואה תולעים שוב אין לומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואסור. ומשו"כ פסק דפירות שדרכן להתליע צריך לבודקן ע"י מומחה שראייתו חזקה ואין כל אדם יכול לסמוך על בדיקתו.
אך באמת זו טעות גמורה ואין כל מקום לחומרא זו, דבכל התורה כולה אזלינן בתר אדם בינוני, ולעולם אין אדם צריך לחשוש שמא חרש אילם וסומא הוא ואחרים רואים ושומעים טוב ממנו, אלא אם אדם בינוני הוא סומך על חושיו בכל דבר. [...]
ומה שדייק רב פלוני דעד כאן לא כתבו החכמת אדם שער איסור והיתר כלל ל"ח סכ"ה, הערוה"ש סימן פ"ד סעיף ל"ו ושאר האחרונים דתולעת שאינה נראית למראה עין אין בה איסור משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, אבל כל שבני האדם יכולים לראות אף אם אחד הוא בסוף העולם מ"מ אין זה מלאכי השרת, טעות כפולה ומכופלת היא.

לדברים אלו הוא מביא שם כמה וכמה הוכחות מש"ס וראשונים. עיינו שם.

תולעים וסטרילי - האם תותים נגועים יותר מחסה?

בגליון אמונת עתיך האחרון (גליון 111) הופיע המחקר הבא שפרסם הרב יהודה הלוי עמיחי ממכון התורה והארץ:



מסקנתו, כפי שמופיעה בסוף בטור הנ"ל היא שיש להשרות את התותים שלוש פעמים במי סבון או בסטרילי, ובפחות מכך יש חשש לאכילת שרצים יחד עם התותים.

בספר "אכול בשמחה" (ראו כאן וכאן) של הרב משה ביגל מוזכר מחקר שערך המחבר יחד עם האגרונום שמעון ביטון. הנה עיקרי הדברים:

במחקר נבדקו סוגי ירקות העלים במהלך רוב חודשי השנה ונבחנה היעילות של תהליכי הניקוי שלהם. לשם כך נאספו מראש ירקות שהיו נגועים מאד בחרקים שונים.
במחקר התברר שכל החרקים שטופלו על ידי השרייה בתכשיר שנקרא "סטרילי טבע" למשך 5 דקות ואחר כך נשטפו במים, נמצאו נקיים לחלוטין מכל סוגי החרקים - מלבד סוג אחד של חרק [המצוי רק בעלי סלרי ובזילקום].
לכן את רוב ירקות העלים ניתן פשוט להשרות במי תמיסת "סטרילי" ולשטוף אחר כך. 

דבריו ברורים ביותר: חסה, כוסברה, שמיר ואחרים ניתנים לניקוי ע"י השרייה פעם אחד למשך חמש דקות בסטרילי.

מה יוצא מהשוואת שני המחקרים הללו?
על פניו ישנן שתי אפשרויות: או שתותים נגועים בכמות עצומה של חרקים, הרבה יותר מחסה וכד', או שהחרקים הנמצאים על התותים עמידים יותר מאלו הנמצאים על החסה.

אבל, האם באמת סביר לומר שתותים נגועים יותר מאשר ירקות עלים? [כדאי לחזור ולהעיר כאן שהרבה ניסו למצוא חרקים על גבי התותים ולא עלתה בידם, מה שאין כן בחסה.]
זה כמובן דבר שקשה מאד לאומרו.

אם נרצה להסביר את העולה משני המחקרים באופן שונה, ישנן מספר אפשרויות להסבר:
א. מה שהרב ביגל מגדיר כנקי עדיין מוגדר אצל הרב יהודה עמיחי כנגוע - ראו בטבלה לעיל כיצד בכל הטורים לאחר שטיפה אחת יש מעט מאד נגיעות, ולאחר שתי שטיפות בחלק לא מבוטל מהטורים כבר הנגיעות הגיע לאפס. ואעפ"כ הרב עמיחי דורש שלוש השריות, והוא כלל לא דן באפשרות שאולי יש אפשרות אחרת להסתכל על הנתונים.
ב. ייתכן והחרקים אותם מונה הרב עמיחי, כלל אינם נחשבים לחרקים האסורים עפ"י ההלכה מכיוון שייתכן והם אינם נראים לעין האדם הממוצע. גם בנוגע לנקודה זו, הרב עמיחי לא טרח להציג בפני הקוראים מה המשמעות לא מציאת כניסה או פסוק וכד', ומדוע ברור לו שהם אסורים עפ"י ההלכה.

נסיים את דברינו כאן עם דברים שפרסם לאחרונה הג"ר אשר וייס בנוגע לנקודת נראות החרקים (קישור):

הנה כתבתם בשם אחד הרבנים דגם תולעים זעירים מאד שניכרים רק למיטיבי ראות ואדם בינוני אינו מבחין בהם כלל אסורים, דעד כאן לא כתבו האחרונים להקל אלא ביצורים מיקרוסקופיים שאינם נראים כלל לשום אדם, דכל כה"ג אמרו לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אבל כל שמישהו בקצה העולם רואה תולעים שוב אין לומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואסור. ומשו"כ פסק דפירות שדרכן להתליע צריך לבודקן ע"י מומחה שראייתו חזקה ואין כל אדם יכול לסמוך על בדיקתו.
אך באמת זו טעות גמורה ואין כל מקום לחומרא זו, דבכל התורה כולה אזלינן בתר אדם בינוני, ולעולם אין אדם צריך לחשוש שמא חרש אילם וסומא הוא ואחרים רואים ושומעים טוב ממנו, אלא אם אדם בינוני הוא סומך על חושיו בכל דבר

שינויים בין המדע לתפיסת חז"ל

לאחרונה, כשעסקנו בסקירת הספר "אכול בשמחה" הזכרנו את הנושא של שינויים בין המדע לתפיסת חז"ל. למשל, שחז"ל אומרים כי תולעים הנמצאים בבשר הדגים נוצרו שם, ולא הגיעו מחוץ לדג, זאת, לעומת המדע של היום המכחיש לחלוטין את הרעיון של בריאה ספונטנית. הזכרנו שהרב ביגל כותב כי "רוב הפוסקים אומרים שעלינו להתייחס לדברי הגמרא כאמת מוחלטת, ולדברי המדענים כסברות בלבד".
עוד הזכרנו שם כי המחבר מציע כי ניתן לפשר בין העמדות ולהתייחס לנושא זה כפי שיש המתייחסים לנושא הריגת כינים בשבת, שגם בו יש סתירה בין אמירות חז"ל לבין הידע המדעי שאינו מקבל כמובן עקרון של בריאה ספונטנית. לפי אותם דעות חז"ל התייחסו בדבריהם לתפיסת האדם, ולא למציאות המדעית (התייחסנו לנושא זה כאן, וראו גם כאן), ובאותו אופן, לדברי המחבר, ניתן להסביר את דברי חז"ל בענין תולעים בדגים.
הפעם ברצוני להביא עוד מספר גישות לשאלה זו.
אחד המגיבים לרשומה הקודמת הפנה לדברי הרב איתם הנקין בהקדמה לספרו "לכם יהיה לאכלה", עמ' 17-18 בו הוא כותב כך (לחצו על התמונה להגדלה):

כלומר, לדבריו עצם זה שכך נהגו מימות עולם היא המורה שעלינו להמשיך לנהוג כך.וזאת, משום שלדבריו אין זה הגיוני לומר שבדור אחד יהיה משהו שהוא מותר, אך בדור שלאחריו פתאום הוא יהפוך לאיסור.

מקור נוסף לענין זה שברצוני להביא הוא דבריו של הרב אליהו דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" ח"ד עמ' 355, שם מביא עורך הספר הרב אריה כרמל את הדברים הבאים בשם רבו:

כשנשאל [הרב דסלר] על אודות דינים אחדים שהטעמים שניתנו להם אינם לפי המציאות שנתגלה במחקר הטבעי בדורות האחרונים, והרי הם עתה בגדר מה שהגמרא שואלת בכמה מקומות "והא קחזינן דלאו הכי הוא". שלוש דוגמאות נידונו אז:
א. הא דיש דרוסה לחתול ולא לכלב, שהגמרא מסבירה שזה משום שהחתול מטיל ארס מציפורני ידיו.
ב. הא דאין לשין המצות אלא במים שלנו, והטעם לכמה ראשונים לפי שבלילה החמה מהלכת תחת הארץ ולכן אז המעיינות רותחין.
ג. הא דמותר להרוג כינה בשבת משום שהכינה אינה פרה ורבה.
ואמר אדמו"ר זצ"ל שבאלו ובכיוצא באלו לעולם אין הדין משתנה אף שלכאורה הטעם אינו מובן לנו, אלא יש לאחוז בדין בשתי ידים בין לחומרא בין לקולא. והטעם,... כי את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות, וגם ידעו מן הנסיון, למשל, שדרוסת החתול עלולה יותר למות מאשר דרוסת הכלב, ושהמים הנשאבים מן המעינות בבוקר חמים יותר. אבל בענין ההסברים הטבעיים, לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך, הדין מחייב הסבר, והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בענין, ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו.
... וגם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלמה שהדין דין אמת ואל ה' נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים. 

נסיים את דברינו עם דבריו של הרב משה שמואל גלזנר זצ"ל בהקדמתו הידועה ל"דור רביעי" על מסכת חולין. לדבריו, ברור שחז"ל טעו בדבריהם, ואעפ"כ עלינו לקיים את דבריהם, כחלק מקבלת התורה שבעל (שנקבעה ע"י כתיבתה) (מועתק מכאן):

וכן תראה מה שפסקינן באו"ח סימן שט"ז סעיף ט' דהורג כינה בשבת פטור, וכן ביו"ד סימן פ"ד דמותר לאכול פירות וגבינה שהתליעו כל זמן שלא פרשו התולעים, והני דינים נבנו על הסכמת חז"ל שבת ק"ז ע"ב, דכל אלו מעצמן קרבו ואינן פרין ורבין. והש"ס מקשה שם: "וכינה אינה פרה ורבה? והאמר מר יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים עד ביצי כינים"? ונדחקו לתרץ "מינא הוא דמקרי ביצי כנים". ובאמת בזמננו מוסכם בחכמת הטבע דליכא בע"ח בלי פו"ר וע"י הטלת ביצים, ומ"מ לא נסתר דינא אפילו להחמיר, נגד הכרעת והסכמת חכמינו ז"ל. +וכן+ בכתמים של נדה פחות מכגריס תולין במאכולת, ועיין בשו"ת מעיל צדקה דמאכולת שלנו אפילו חלק רביעי אין בדמה, וצ"ל דנתקטנו הרבה, ומ"מ גם בזה"ז אנו תולין בה, אע"פ שבטח מגוף האשה קאתא עיי"ש. ועיין במשנה יומא פ"ג ע"א: "ר' מתיא בן חרש אמר, דמי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר הכבד שלו, וחכמים אוסרים". וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש דאין הלכה כר' מתיא בן חרש אלא כחכמים, דסברו דאין עוברין על המצוות אלא ברפואה בלבד- ר"ל בדברים המרפאים בטבע וכו' אבל לא בדבר שהוא רק מדרך סגולה וכו', והוא עיקר גדול עיי"ש. ועיין בתוס' שבועות ט"ו ע"ב ד"ה אסור להתרפאות, דמשמע דלא ס"ל סברת הרמב"ם, ולא ידעתי למה השמיטו כל הפוסקים והרמב"ם בכללם דין זה דאסור להאכיל מחצר הכבד של כלב שוטה. ועכ"פ לפי מעמד חכמת הרפואה שבזמננו, אין זאת מדרכי הסגולה – כמו שדימה הרמב"ם – אלא רפואה בטבע, כידוע מן הפאסטיורסיסטעם +הכוונה לחיסון לכלבת שפיתח לואי פסטר+, ועוד מלפנים מן האימפפונג של הילדים נגד הבלאטטערן +לא יודע במה מדובר+. ועיין רמב"ן עה"ת פ' חוקת על הפסוק "ויעש משה נחש נחשת" +במדבר כא ט+, שכתב כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס: תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא וכו' עיי"ש, ובאמת הוא מדרכי הרפואה לרפאות חולי הארס בארס עצמו. הן אמת כי הסכמת חכמי הטבע ג"כ אינה אמת מוחלטת, ואפשר יעמוד דור יותר מושכל ויסתור כל בנייני הקודמים, אבל גם זאת אמת, כי אם לא היה הסכמת חכמי התלמוד ע"ה מכרחת אותנו, היינו דנין על פי מעמד החכמה במקום ובזמן ההוא. כמו שהראיתי דאנו דנין רוצח עפ"י אומד הרופאים שבכל זמן וזמן, ואם יאמרו שלמכה זו אין תרופה נהרוג את הרוצח ולא נאמר להם גמירי דאי בדרי ליה סמא – שאין אנו מכירים אותו עתה – חי, כי ע"ז נאמר "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". וכן פשיטא דאם חז"ל היו עומדים אז על מעמד חכמת הטבע דהיום – לידע שכל בע"ח פרה ורבה – לא היו מתירין להרוג כינה בשבת ולאכול גבינה מתולעת, רק בשביל שדורות הקודמין להם היו סוברים שהני בע"ח מנייהו קגבילי ונתהוו מעצמם, וכמש"כ הרמב"ם ז"ל, דבי"ד מותר לסתור דברי בי"ד הקודמים בזמן אפילו אינו גדול בחכמה ובמניין. ואפילו בפירוש הכתובים, ומכ"ש בדברים התלויים בחכמת הטבע, דלא +ולא+ היו חוששים לסתור דבריהם, משום דשמא המה היו חכמים ביותר וידעו מה שאין אנו יודעים דמה בכך? הלא על זה נאמר: "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". והרי תראה דאמרו ז"ל בעירובין י"ג ע"ב, דלמה לא קבעו הלכה כר"מ משום שלא ירדו לסוף דעתו.
אמנם כל זאת אפשר, כל זמן שלא הייתה הקבלה והשמועה כתובה וחתומה בעט ברזל וציפורן שמיר, אבל מאחר שההכרח העצום הביא לידי כך לעשות לתושבע"פ קיום לדורות, אין לנו רשות לשנות אף כקוצו של יו"ד בהסכמתם והכרעתם, הן מה שנוגע לפירוש הכתובים והן מה שנוגע בחכמת הטבע, כי כל תורתם קודש היא לנו ואין לזוז ממנה, וכמש"כ הרמב"ם בהלכות שחיטה הנ"ל.

ביקורת ספרים: "אכול בשמחה", מאת: הרב משה ביגל

ראו גם: "אכול בשמחה" בפסח

לפני חדשים ספורים יצא לאור ספרו של הרב משה ביגל, רב היישוב מיתר, "אכול בשמחה - כשרות המזון ליחיד ולציבור". הספר סוקר כמעט את כל הבעיות ההלכתיות הקשורות לאכילת מזון על פי ההלכה. הספר וההלכות הנידונות בו מופנות לצרכן בן ימינו, ולכן לא נמצא בספר הלכות מליחה מפורטות, לדוגמא, אך כן נמצא הסבר מתומצת ודיון במה שנעשה במפעלי המזון ובמשחטות ובגישות השונות הננקטות בידי גופי הכשרות השונים. ככזה, יש התייחסות רבה בספר לצריכת אוכל שהוכן במפעלי מזון, מסעדות וכד'. יחד עם זאת ישנה התייחסות לנושאים המשיקים לעולם הכשרות, כגון הכנת "טיפול במזון בשבת וביום טוב".

ניתן לסכם ולומר שהמחבר מאד מזדהה עם הנחיות הכשרות של הרבנות הראשית ובספר הוא מחזק ומבסס רבים מההנחיות הללו. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בדיונים סביב כשרות הבשר. כך אנו מוצאים כי המחבר מתנגד לגופי כשרות המצריכים השגחה על מתן החיסונים לעופות, ולא רואה בזה שום צורך ושום הידור. וכן מתנגד המחבר לגופי כשרות שאינם מסתפקים בבדיקת צומת הגידים של עופות בראייה ומישוש, ומצריכים פתיחת השוק. וכן לפתיחת גב העוף לפני המליחה, וכן לנוהל שהתפתח של חותם בתוך חותם. בכל אלו אין המחבר רואה שום צורך הלכתי, ובודאי שלא הידור מכל סוג שהוא. להיפך, כפי שכותב בתחילת הספר, יש ב"הידורים" אלו טעם לפגם שכן הם מעלים במידה ניכרת את מחירי העופות ומכבידים בכך את העול הכלכלי של משפחות קשות יום המבקשות לצרוך רק אוכל מהדרין.
מאד הייתי רוצה לראות תגובה מנומקת מבית מדרשם של גופי הכשרות המצריכים "הידורים" אלו לטענות המחבר. לצערי, אינני תולה תקוות שתגובה כזו תיכתב אי פעם (וגם בזה נגע המחבר בתחילת הספר).

אחד מפרקי הספר המחודשים הוא פרק יג העוסק ב"חרקים במזון". על פי מחקר שערך המחבר ניתן בצורה פשוטה ביותר, ע"י תמיסת 'סטרילי', לנקות את מרבית סוגי ירקות העלים מחשש חרקים. אם תוצאות המחקר התורני הזה יתקבלו הלכה למעשה, אזי ניתן לחסוך כסף רב בצריכת ירקות עלים מגידולים מיוחדים, ולצרוך תוצרת רגילה. בפרק זה ובנספחים לספר המחבר מתאר את סוגי החרקים השונים, את סוגי הירקות השונים, מציג את צורת הניקוי בו הם השתמשו ואת תוצאות הניקוי. מעניין יהיה לראות אם למחקר זה יהיו השלכות על הנחיות הרבנות לכשרות של בעלי עסקים.

אני מבקש להתייחס לנקודה אחת, שולית יחסית, שהמחבר העלה. בענין תולעים בדגים, כידוע חז"ל עשו הבחנה בין תולעים הנמצאים במעיים, שהם הגיעו מבחוץ ולכן אסורים, לבין תולעים הנמצאים בבשר, שהם "נבראו מעצמם" ולכן מותרים. הבעיה היא שאנו היום יודעים שאין דבר כזה בריאה ספונטנית, ולכן לא ברור כיצד ניתן לומר שהתולעים הנמצאים בבשר נבראו מהדג. אעפ"כ כותב המחבר כך:

כאשר אנו יודעים כיום שלדעת המדענים בכל הדגים המוכרים לנו התולעים באו מבחוץ, ולדעתם אין בכלל מציאות שום דג שהתולעים שבו הן באופן שעליו דיברה הגמרא, ממילא אנו חוזרים לשאלה הבסיסית על המחלוקת המוחלטת בין דברי הגמרא לדברי המדענים. בשאלה זו רוב הפוסקים אומרים שעלינו להתייחס לדברי הגמרא כאמת מוחלטת, ולדברי המדענים כסברות בלבד. 

אמנם כנראה נכון הדבר שלדעת רוב הפוסקים "עלינו להתייחס לדברי הגמרא כאמת מוחלטת, ולדברי המדענים כסברות בלבד", אך לענ"ד לא ניתן כיום להסתפק באמירה הזאת, מבלי להעיר על הבעיה ההשקפתית באמירה זו. אף אחד מהציבור שלנו אינו חי את חייו כאילו שדברי המדענים הם סברות בלבד. רבים מאתנו אף אינם מוכנים לקבל כי יש להתייחס לדברי הגמרא כאמת מוחלטת כאשר מדובר באמירות הקשורות לידיעת הטבע, ולא לאמירות תורניות. לדידי, לחלוטין לא ברור שחז"ל, שהסתמכו על חכמת המדע בזמנם, היו מסכימים לאמירה כי יש "להתייחס לדברי הגמרא כאמת מוחלטת, ולדברי המדענים כסברות בלבד".
אמנם, המחבר מציע כי ניתן לפשר בין העמדות ולהתייחס לנושא זה כפי שיש המתייחסים לנושא הריגת כינים בשבת, שגם בו יש סתירה בין אמירות חז"ל לבין הידע המדעי שאינו מקבל כמובן עקרון של בריאה ספונטנית. לפי אותם דעות חז"ל התייחסו בדבריהם לתפיסת האדם, ולא למציאות המדעית (התייחסנו לנושא זה כאן, וראו גם כאן), ובאותו אופן, לדברי המחבר, ניתן להסביר את דברי חז"ל בענין תולעים בדגים. האם זה משכנע? אשאיר לכם לגבש תשובה לשאלה זו בעצמכם. 

"אכול בשמחה" בפסח

"אכול בשמחה" הוא שם ספרו החדש של הרב משה ביגל, רב היישוב מיתר (ובעל הבלוג מובי"ל בכשרות), העוסק במה שמתואר בכותרת משנה של הספר כ"כשרות המזון ליחיד ולציבור". הספר, בהוצאת המכון לרבני יישובים בקרית-ארבע, הגיע לידי לפני מספר ימים בודדים, ומיהרתי לקרוא את הפרקים הנוגעים בהלכות חג הפסח המתקרב (יתר הספר על פרקיו המעניינים יצטרך לחכות לי לאחר שהבית כשר לפסח, ובעז"ה אתייחס אליהם ברשימה נפרדת).
מדובר בשני פרקים מתוך הספר: פרק יז וכן הרחבה ד' המוקדשים שניהם ל"כשרות בפסח".
בפרק יז מובאים הלכות פסוקות בנושא צרכנות בפסח וכן בנושא הכשרת המטבח. בהרחבה (כ20 עמודים) המחבר דן בקצרה בשלל נושאים הקשורים לכשרות בפסח, ביניהם: הכשר לפסח על מוצרים שאינם ראויים לאכילה, קטניות בפסח, מצה שרויה, התארחות אצל אחרים בפסח, חלב וקמח בפסח, וחמץ שעבר עליו הפסח.

מספר פעמים במהלך הדיונים עולה שחלק מהסטנדרטים שהציבור הורגל אליהם בשנים האחרונות אינו נצרך מבחינה הלכתית. כך לדוגמא בהערה לסעיף העוסק בכלים שבישלו בהם קטניות, כותב המחבר (עמ' 226):

יצויין כי על מזון לתינוקות העשוי מקטניות מופיע לפעמים הכיתוב: "יש לבשל בכלים נפרדים". ניסיתי לברר, בעבר, אצל הבד"צים האחראים לכיתוב הזה, המנוגד לפסק השלחן ערוך (סי' תנג סע' א בהגה) והמשנה ברורה (שם ס"ק ח-ט), ולא קבלתי תשובה מספקת לשאלה זו. ולעניות דעתי כיתוב זה אינו נכון. 

גם לעניין רשימות התרופות הכשרות לפסח מסיק הרב ביגל שאין בו צורך כלל:

צריך לדעת שהחוברות המתפרסמות בקופות החולים ומכילות מידע על התרופות השונות וכשרותן לפסח באו לעולם לא בשל דרישת ההלכה, אלא בגלל הצורך של קהל החולים שהחמירו על עצמם ולא רצו לקבל תרופות שאינן כשרות לפסח. 

אחד הנושאים בהם המחבר מאריך הוא בשאלה: האם קמח הוא חמץ?
קראתי את דברי המחבר, המשכנעים לדעתי (גם שמעתי אותו ממנו כתורה שבע"פ לפני מספר שנים), ואת מסקנתו כי הקמח אינו חמץ ומותר להשהות אותו בבית בימי הפסח מבלי למכור אותו לגוי (אך יש להחמיר ולא להשתמש בו בפסח). לכן, התפלאתי לראות שלפני יומיים הרב חגי בר-גיורא, אחראי כשרות ברבנות הראשית לישראל, פרסם שהקמח אינו כשר לפסח.
הנה דברי הרב בר-גיורא (קישור):

לפני טחינת החיטה היא מורטבת בין 3-9 שעות לכן יש בקמח חשש חמץ.

וכך מתאר הרב ביגל את התהליך:

תהליך הרטבת החיטים מתבצע לפני טחינתן לקמח. הגרעינים מוסעים בתנועה סיבובית קבועה בתוך מערכת סגורה מיוחדת המטפטפת עליהם מים במשך כשש עשרה שעות. אורך המערכת, המכונה 'חילזון', הוא כארבעה מטרים, ובכל שעה עוברים בה כעשרים טונות גרעיני חיטה, כך שכל גרגיר מקבל בממוצע רק כחמש שניות של הרטבה. 

האם יש כאן מחלוקת במציאות? על איזה מהם נסמוך?
אני אישית השתכנעתי מדבריו של הרב ביגל, הן מתיאורו את המציאות, והן מהסקת המסקנות ההלכתיות מהמציאות.

הערה אחת יש לי על דברי המחבר. באחד הסעיפים כותב המחבר כי יש לצרוך משחת שיניים וסבון לכלים עם הכשר לפסח. אני מבין את ההגיון במשפט זה, הגם שאינני יכול לומר שהוא הגיון מוסכם לכולי עלמא. ההגיון אומר שכיוון ששני מוצרים אלו ראויים למאכל (ובמקרה של משחת שיניים אף דואגים שיהיה לו טעם טוב), והם באים במגע עם הפה או האוכל שאנחנו אוכלים בפסח, אזי צריך שהם יהיו כשרים לפסח. לענ"ד זו אינה סיבה מספקת להורות לצרכנים שמוצר צריך הכשר לפסח. אלא, צריך שיהיה במוצר חשש חמץ, כגון שיהיה בו רכיב שלפעמים עשוי חמץ. אם לא ידוע לרב העוסק בכשרות לפחות על סבון כלים אחד שעשוי מרכיבי חמץ, אל יורה שכל סבון כלים זקוק להכשר.