נחשפתי לשני הקטעים המדהימים הבאים בפורום הרבנים.
הקטע הראשון הוא מהג"ר בן-ציון מאיר חי עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל כרך א - אורח חיים סימן ב סעיף ג' הכונה באמירת קדיש יתום):
הוא עוסק כאן בשתי נקודות:
א. קדיש בלא כוונה, לקדש את שמו של הקב"ה, הוא לא מועיל בשום צורה, אלא כצפצוף הזרזיר.
ב. אין לייחס לאמירת הקדיש כל מיני אסונות, כאילו שאם מישהו אומר קדיש בחיי קרוביו זה יגרום לכך שקרוביו ימותו. ביחס לנקודה זו הוא כותב את אשר הוא כותב בפיסקה האחרונה.
באופן מופלא ביותר הציץ אליעזר, הג"ר אליעזר וולדנברג, מתייחס לדברים הללו של הרב עוזיאל, עם יותר מרמז שהוא לא בטוח מסכים עמו.
הנה דבריו (ציץ אליעזר חלק ז סימן מט - קונ' אבן יעקב פרק ו):
הקטע הראשון הוא מהג"ר בן-ציון מאיר חי עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל כרך א - אורח חיים סימן ב סעיף ג' הכונה באמירת קדיש יתום):
לכל הדברות ולכל האמירות הדבר ברור כשמש שאין כל הדברים הללו אמורים אלא למכוונים באמירת הקדיש למה שמוציאים בפיהם, ורגש של קודש שלהבת יה הטמונים בקרב לבבם מתפרצים החוצה באמרם תפילה זו, אשר כולה אומרת קדושה ותהלה לאלקי ישראל מלך כל העולם ומנהיגו ומצפים להתגדלות והתקדשות שמו יתברך בעולם לתקן עולם במלכות שדי, ממזרח שמש ועד מבואו יקדישו את שמו ויקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו.
מנקודת השקפה זו מובן מאליו כי טעות גדולה היא בידיהם של החושבים כי אמירת הקדיש בלי שום כונת הלב והתפעלות נפשית היא סגולה להעלות נפש המתים ולהמית את החיים ולכן במות עליהם אחד מקרוביהם רצים לומר קדישים הרבה בלי שום כונה ושום מחשבה, ממש כמגבב דברים, איש איש יקום ממקומו וימהר לבטא בשפתיו את הקדיש וערבוביא גדולה תהיה בביהכנ"ס הקולות יתערבו זה בזה, זה מקדים וזה מאחר, והעונים יתבלבלו, ולא יוכלו לשמוע את הקדיש היטב ולא לענות אמן, ואלה ידמו בנפשם באמירת קדיש חטופה זאת כבר פועל פעולתה הסגולתית ולפי מספר הקדישים שיאמרו כן תרבינה מספר המעלות אשר יעלו את הוריהם, ולעומת זה בבוא המקרה לפניהם לומר קדיש בחיי הוריהם יפחדו וירעדו כאילו הקדיש הוא מסוגל להמית נפשות ולקטוף את הוריהם מן החיים ולכן יברחו מאמירת הקדיש כבורח מן הדליקה, לא אכחד כי אמנם בתשו' הריב"ש סי' קט"ו כתב דאין לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו אם אביו מקפיד וכ"כ רמ"א באו"ח בסי' קל"ב ואפי' מי שיש לו או"א יכולים לאמרו אם אין או"א מקפידים משמע דבמקפידים לא! אבל ברור הוא לדעתי שלא אמרו זאת אלא באמירת קדיש יתום כדרך שהיתומים אומרים אעפ"י שהם אינם שלוחי צבור דבזה כיון דהאב מקפיד לא הותר לבן לקפוץ ללא צורך ולומר קדיש כיון דאדרבא גדול העונה, אבל במי שנזדמן לפניו לומר קדיש, כגון שהוא ש"ץ, או שקרא דבר שאומרים עליו קדיש אסור להמנע מאמירתו משום קפידת האב ואסור לו לאב להקפיד על זה, שכל התורה במצוותיה ותפילותיה היא מקור חיים, כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, וחלילה חלילה להסכים לדעות אלה, ההופכים את התפילה והשבח להקב"ה, ומין סגולה להעלות מתים ממדרגתם, ולהמית את החיים.
ברם זכור אותו האיש לטובה הרה"ג עט"ר אבא מארי הודי והדרי אשר לא מנעני מעולם להיות ש"ץ לקרוא את ההפטרה ולומר קדיש יתום בחייו ואדרבא זה היה כל חפצו ורצונו להעבירני לפני הבימה, להיות ש"ץ ולומר כל הקדישים מאז הייתי לבר מצוה! (לאסוני הגדול נתיתמתי ממנו באותה השנה שנהייתי לבר מצוה).
הוא עוסק כאן בשתי נקודות:
א. קדיש בלא כוונה, לקדש את שמו של הקב"ה, הוא לא מועיל בשום צורה, אלא כצפצוף הזרזיר.
ב. אין לייחס לאמירת הקדיש כל מיני אסונות, כאילו שאם מישהו אומר קדיש בחיי קרוביו זה יגרום לכך שקרוביו ימותו. ביחס לנקודה זו הוא כותב את אשר הוא כותב בפיסקה האחרונה.
באופן מופלא ביותר הציץ אליעזר, הג"ר אליעזר וולדנברג, מתייחס לדברים הללו של הרב עוזיאל, עם יותר מרמז שהוא לא בטוח מסכים עמו.
הנה דבריו (ציץ אליעזר חלק ז סימן מט - קונ' אבן יעקב פרק ו):
ואגב. אציין לדברי ספר משפטי עזיאל חאו"ח סי' ב' שכותב שאביו ז"ל לא מנע ממנו מעולם להיות ש"ץ ולומר קדיש יתום בחייו מאז שנהיה בר מצוה. ומיד סמוך לזה מספר שנתייתם ממנו באותה השנה שנהיה לבר מצוה ע"ש. ומי שירצה יכול לדרוש בזה סמוכים וד"ל.
