כבוד האדם וכבוד ספר תורה

הגמרא בקידושין דנה בעמידה מפני ספר תורה (דף לג עמוד ב):
איבעיא להו: מהו לעמוד מפני ספר תורה? ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרי: קל וחומר, מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן.
ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי הוו יתבי, חליף ואזיל ר' שמעון בר אבא וקמו מקמיה, אמר להו: חדא, דאתון חכימי ואנא חבר! [תרגום שלי: ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי היו יושבים ולומדים, חלף והלך ר' שמעון בר אבא ועמדו (ר' אלעי ור' יעקב) מפניו. אמר להם (ר' שמעון) דבר ראשון, אתם חכמים ואני (רק) חבר!]. ועוד, כלום תורה עומדת מפני לומדיה? סבר לה כר' אלעזר, דאמר ר' אלעזר: אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה. לייט עלה אביי. [אביי היה מקלל את מי שהלך בעקבות דעת ר' אלעזר].

מסוגיא זו ניתן ללמוד מספר דברים:
ראשית, סוגיא זו מחזקת את האינטואיציה שלנו שכבוד ספר התורה גדול מכבודם של תלמידי החכמים - שכן לומדים קל וחומר מכבוד תלמידי חכמים לכבוד התורה.
עוד לומדים מכאן, שגם בשעת הלימוד, שזה לכאורה עיסוק בתורה עצמה, יש לתת כבוד לתלמידי חכמים. כך עולה מסופה של הגמרא, שאביי היה מקלל את מי שסבר כר' אלעזר שיש להמשיך ללמוד תורה במקום לעסוק בכבוד רבו.

חיוב העמידה בפני ספר תורה מופיע גם בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רפב ס"ב):
הרואה ס"ת כשהוא מהלך, חייב לעמוד לפניו, ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה שמוליכו ויגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם.

הפתחי תשובה (ס"ק ג) מביא שיש ללמוד מדברי אביי, שיש לעמוד בפני ספר תורה גם כשעוסקים בלימוד תורה:
עיין בתשובת יד אליהו סימן ד' שכתב דאפילו אם עוסק בתורה חייב לעמוד מקמי ס"ת דהא עיקר דין העמידה למדו בגמרא מק"ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש והרי לעיל סימן רמ"ד סי"א איתא דצריך לעמוד מפני ת"ח אפילו בשעת לימוד א"כ אם הס"ת עדיף פשיטא דיש לעמוד מפניה אפילו בשעת לימוד ע"ש:

אך העניין הזה שברור בכבוד ספר תורה גדול מכבוד התלמיד חכם, נראה שאיננו מוחלט.
כך מובא בגמרא במכות, על המשנה האומרת שעל אף האמור בתורה לגבי מלקות שיש להלקות את החוטא "ארבעים יכנו לא יוסיף", חכמים למדו שאין לתת יותר משלושים ותשע מלקות (דף כב עמוד ב):
אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא. [תרגום שלי: כמה טפשים שאר האנשים שעומדים בפני ספר תורה ולא עומדים מפני אדם גדול, שהרי בספר תורה כתוב "ארבעים" וחכמים באו והחסירו אחד.]

מגמרא זו יוצא שדווקא כבוד התלמיד חכם גדול מכבוד ספר התורה.
ניתן לתת מספר תירוצים ליישב את שתי הגמרות הללו:
א. הר"ן בקידושין כותב שמהגמרא במכות אין ללמוד שכבוד תלמיד חכם גדול מכבוד ספר התורה, אלא שכיוון שהתלמיד חכם הוא זה שמקרב את התורה לאנשים הן בהוראה והן בתקנות אזי ברור שכשם שמכבדים את התורה יש לכבד את תלמיד החכם המביא את התורה לעם.
ב. אפשרות אחרת זה שיש שלוש דרגות: כבוד לומדיה, כבוד ספר תורה, וכבוד "גברא רבה" שזה הדרגא הגבוהה ביותר שבאמת גדולה אפילו מספר תורה.

הציץ אליעזר, הרב אליעזר וולדנברג זצ"ל, נשאל את השאלה הבאה (חלק יז סימן לט):
אודות אחד שהוביל ס"ת בידיו ובדרך התחלק ונפל עם הס"ת לארץ, את מי יש להקדים להרים מהארץ את הס"ת, או את האיש?

לאחר שהציץ אליעזר מביא את כל הדיון שהבאנו זה עתה, הוא מביא את המקור המעניין הבא:
ובעודני מהרהר בזה נזכרתי שראיתי פעם השאלה שלפנינו כתובה על ספר, וחפשתי ומצאתי שהיא כתובה בספר מזכרת פאקש כרך ראשון פרק חמישי, שם מסופר על מקרה שרבינו יואל אונגר ז"ל נכשל באבן ונפל לארץ עם הס"ת ומחמת חולשתו לא היה יכול לקום, תלמידו הר"ר יוסף ערינגרובר ז"ל הקים את רבו והרים את הס"ת מעל הקרקע, ובעקבות זה כותב שם הגה"צ רבי יצחק צבי סופר ז"ל בעמ"ס מספר הסופר, בירור הלכתי אם התלמיד טוב עשה שהקים מקודם את הרב ואח"כ את הס"ת, ואחרי שהביא דברי הר"ן דכבוד התורה עדיף, אבל אם שניהם מוטלים בבזיון אזי בזיון של אדם עדיף לכן יש להצילו קודם מבזיון ואפילו אינו ת"ח, כמ"ש רש"י בפ' תצא (כ"א - כ"ג) דזלזולו של מלך הוא שאדם נעשה בדמות דיוקנו וכו' א"כ י"ל דבכה"ג בזיון דאדם עדיף מס"ת לכו"ע, כי יש להסיר קודם הבזיון מהאדם שנברא בצלם אלהים יעו"ש.

על המקור הזה הכותב בפירוש שתמיד יש להקדים את כבוד האדם על כבוד ספר התורה, מפני שהאדם הוא צלם אלוקים, ואין ראוי שצלם אלוקים יהיה מוטל בביזיון ולכן הוא קודם לכבוד ספר התורה, הציץ אליעזר חולק.

הציץ אליעזר כותב בפשטות שברור שכבוד ספר תורה גדול מכבודו של אדם רגיל. לגבי אדם-גדול או תלמיד חכם יש יותר מקום להסתפק. אך לאור הגמרא בקידושין ולאור יישוב הר"ן את הסוגיא במכות, סובר הציץ-אליעזר שאין מקום לספק וברור שכבודה של ספר התורה קודם לכבוד התלמיד חכם.

על העניין שהאדם הוא צלם אלוקים כותב הציץ אליעזר שגם אם נקבל את הדבר הזה יש מקום רב לחלק בין הבזיון שנמצא בו ספר התורה לבין הבזיון של האדם. ספר תורה הנמצא על הרצפה, גם אם הוא עומד ישר, זהו מצב אובייקטיבי של ביזיון, בניגוד לאדם שפעמים יכול אפילו מרצונו לשכב על הרצפה ואין הדבר נחשב כלל לביזיון.

לכן למסקנה סובר הציץ אליעזר שבודאי שיש להקים קודם את ספר התורה ורק אח"כ את האדם. ההסתייגות היחידה שהוא מוסיף זה במקרה של הצלה, שהאדם נתון במצב כזה שאם לא יעזרו לו מיד מצבו ידרדר שאז נראה פשוט שיש קודם לסייע לאדם.

גור, אמת ופוליטיקה

כשנולד בננו הבכור החלטנו לקרוא לו "אברהם מרדכי". יש מכנה משותף מאד בולט בשתי השמות הללו. אברהם, שחז"ל אומרים אליו שהוא היה "עברי - כל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני" ומרדכי היה כמובן זה שהלך נגד הזרם ולא הסכים להשתחוות להמן. אני זוכר עד היום שבסוף הברית ניגש אלי אחד מבני המשפחה ואמר לי: "חכה, חכה איזה ילד עקשן יהיה לך!".

לא במקרה השם "אברהם מרדכי" הוא שם חשוב בחסידות גור - זהו שמו של אביו של ה"שפת אמת", בנו של מייסד השושלת ה"חידושי הרי"מ". וגם שם בנו של ה"שפת אמת", אדמו"ר ה"אמרי אמת". ה"חידושי הרי"מ" היה תלמידו הבכיר של הרבי ר' מנחם מנדל מקאצק וחסידות גור נחשבת בהרבה מובנים כממשיכה של קאצק. אותו רבי מקאצק מסביר שכאשר הקב"ה רצה לברוא עולם והאמת התנגדה בטענה שזה עולם של שקר, הוא נאלץ להשליך את האמת לארץ מכיוון שגם אם יש רוב כנגד האמת, זה רוב של שקר. גם בגור מושג האמת הפך להיות אחד הדגלים, ואולי הדגל המרכזי בחסידות כפי שרואים גם משמות הספרים/האדמו"רים "שפת אמת" ו"אמרי אמת".

בשבוע שעבר, בבחירות שנערכו לראשות עיריית ירושלים נפל דבר בישראל. חסידות גור החליטה במודע לא לתמוך במועמד חרדי לראשות העיר ולהעדיף על פניו מועמד לא דתי. כפי שתוכלו לקרוא בסקירה של העיתונאי אבישי בן-חיים בNRG (לינק) ובסקירות דומות בשאר כלי התקשורת חסידות גור הסתכסכה עם משפחת פרוש כבר לפני כעשרים שנה. בשנה האחרונה המתיחות בין ראשי החסידות לבין מאיר פרוש הגיעה לשיאים חדשים כאשר פרוש מינה את מקורביו לראשות רשת החינוך העצמאי מבלי לשתף את אנשי גור. בתגובה החליטו בגור שהם יתעלמו מקיומו של מאיר פרוש. בעיתון "המודיע" הנשלט בידי אנשי גור אני חושב (אינני קורא קבוע של העיתון הזה, אז אתם מוזמנים לתקן אותי) אפילו לא הזכירו את העובדה שפרוש מתמודד ובודאי שלא פרסמו תעמולה שלו. כנראה שהיו כאלה שהאמינו שברגע האחרון תצא הודעה מהאדמו"ר כן להצביע לפרוש, אך ההודעה הזו לא הגיעה. לעומת זאת יצאו הודעות אחרות מסביבתו של האדמו"ר שקראו לתמוך בצורה פעילה בברקת, המועמד הלא דתי, לראשות העיר.

[כדאי להזכיר מה שאנשים רבים לא יודעים. לפני הבחירות האחרונות לכנסת היתה מחלוקות בקרב הגורמים השונים המרכיבים את רשימת יהדות התורה מי יאייש את הרשימה. בדקה האחרונה ובצמוד למועד האחרון להגשת הרשימות, החליט האדמו"ר מגור (כן, אותו אדמו"ר מהשבוע האחרון) פה אחד לא לתת ייצוג לחסידות בעלזא ברשימה, וכך היה. לחסידי בעלזא אין נציג בכנסת הנוכחית. בהתחלה היו שמועות שהאדמו"ר מבעלזא יורה לחסידיו לא להצביע ג' בעקבות הפגיעה הזו, אך מהר מאד ירדו מהעץ בבעלזא ותמכו כמו תמיד ברשימת יהדות התורה לכנסת.]

למה אני מספר את כל זה? את מי זה מעניין? אז קודם כל אותי זה מעניין.

אך הסיבה העיקרית שבגללו החלטתי לכתוב על זה, זה בגלל שאני פשוט נפעם ועומד משתאה נוכח יכולת העמידה של חסידות גור. מול כל הלחצים עליהם ובמחיר שעוד עלול להיות כבד מאד בעתיד, הם העדיפו לעמוד זקופים ולדבוק בעקרונות שלהם ממש עם "הראש בקיר" והעיקר לא לסטות ממה שהם ראו כאמת.

אני מנסה לחשוב האם אני הייתי מצליח לעמוד בכאלה לחצים עבור דברים שהיו חשובים לי? אני לפחות מתכוין על זה כל בוקר כשאני אומר "ואל תביאני לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון".

אני יודע שכעת יש שנאה יוקדת לחסידות גור כקרב הציבור החרדי, ואני גם יודע שאם ה"ראש בקיר" והעקשנות הזאת היתה פוגעת באורחות חיי אז לא הייתי כותב על זה בצורה כל כך יפה ומשתאה. אך כרגע אני נמצא במצב שזה לא פוגע בי ולכן אני מרשה לעצמי להסתכל על זה מהצד ולשבח את הדברים החיוביים שיש בעמדות אלו (וקצת להתעלם מהצדדים היותר מכוערים שלה).

נסיים עם הבאנר הבא שמישהו שלח לי במייל היום:

יצירה עם הגבלות

בספרו "אנוש כחציר", מצטט הרב מיכאל אברהם את הסופר עמוס עוז (מתוך מאמרו "כל התקוות - מחשבות על זהות ישראלית", כתר, 1998, עמוד 42):
עולם ההלכה, כמו היקום עצמו, מתחיל ב"מפץ גדול" - מתן תורה, מעמד הר סיני. מאז ועד היום, או מאז ועד תמול-שלשום, תרבות ישראל היא תרבות של מעגלי אדוות מתרחבים, של פירושים, רובד על גבי רובד. אבל ככל שמתרחקים ממתן תורה, המרחב הפרשני מצטמצם והולך מפני שהוא מאוכלס יותר ויותר. הולך ומצטמצם החלל, מפני שכל דור מוסיף ולשום דור אסור לגרוע ואסור לגנוז. הבית מתמלא רהיטים, הרהיטים מתמלאים חפצים, אין יוצא ועוד מעט כבר אין בא משום שאין מקום. בעולם ההלכה הולכת ומתעצמת הבקיאות הלמדנית, או הדבקות הקפדנית, או החריפות, או התלהבות הלבבות, בעוד היצירה הולך ומסתתם.
הרב מיכאל אברהם מתווכח עם הטענה הזו של עוז במישור הלוגי-הגדרתי, וטוען שדווקא המגבלות הרבות מעצימות את היצירתיות (הפיסקאות הבאות נלקטו מתוך עמ' 272-285, ועפ"י הבנתי נותנות תמונה די מלאה של הטיעון):
לא רק שקיומה של מסגרת אינו מגביל את היצירה, אלא הוא מהווה אפילו תנאי הכרחי לקיומה של יצירה אמתית, בעלת ערך. כפי שנראה, העובדה שהחדר מתמלא ואנחנו לא חופשיים להוציא מתוכו מה שנרצה, לא רק שאינה סותרת ליצירתיות אלא היא תנאי הכרחי לקיומה.
...
מידת היצירתיות שנדרשת מאדם כדי להימלט מכלא שמור, גדולה לאין ערוך מהיצירתיות שנדרשת ממנו לרוץ בשדה פתוח. פעולה אוטונומית שמתיישבת עם מגבלות רבות היא יצירתית יותר מאשר פעילות בתוך חופש גמור. המגבלות מחלצות מן היוצר מידה רבה יותר של יצירתיות. אם כן, קיומן של מגבלות (רהיטים בחדר) אינו סותר את היצירתיות. להיפך, זהו תנאי הכרחי עבורה. כאמור, ללא מגבלות אין יצירתיות משמעותית.
...
כמות הרהיטים שהצטברו בחדר, כלומר כמות המגבלות, רק מעשירה את אפשרויות היצירה, ובודאי לא מונעת אותה. יצירה שמתמודדת בצורה מוצלחת עם יותר מגבלות, היא עשירה יותר. יותר מחויבות למגבלות מגבירה את מידת היצירתיות הנדרשת כדי להתנהל באופן אותנטי בתוכן.

דבריו של הרב מיכאל אברהם נשמעים מאד הגיוניים. האם הם עומדים במבחן המציאות? תחליטו אתם.
האם מי שהמציא את הפסנתר גילה יותר יצירתיות ממי שמלחין לחן לנגינה בו?
האם מי שהמציא את הגלגל היה יותר יצירתי ממציא הסגווי?
מי היה יותר יצירתי - דוד המלך בתהילותיו או ר' נחמן ור' נתן מברסלב בליקוטי תפילותיהם?
מה נחשב ליותר יצירתי - חמישה חומשי תורה או "חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם"?

בעיני, יצירתיות נמדדת ביכולת לחשוב מחוץ לדפוסי המחשבה של הדור/החברה בה היוצר חי, הוא איננו נמדד ביכולת לחשוב במגבלות שהיוצר לקח על עצמו. יכול להיות שהיכולת ליצור בתוך אותן מגבלות הינן התנאי ליצירה, אך ברור לי שאין הוא נמדד עפ"י המגבלות הללו ולא ניתן לומר שככל שהמגבלות יהיו גדולות יותר אז בהכרח שהיצירה תהיה גדולה יותר.

מדרש לפרשת וירא

רבי יצחק פתח: "מזבח אדמה תעשה לי וגו'" א"ר יצחק מה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה "וירא אליו ה' באלוני ממרא":
רבי לוי פתח: (ויקרא ט) "ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה'" אמר מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי עאכ"ו "וירא אליו ה' באלוני ממרא":

שני המדרשים הללו באים להסביר את סמיכות של תחילת הפרשה שלנו, פרשת וירא, עם סופה של פרשת לך-לך. פרשת לך-לך הסתיימה בקיום מצוות המילה ע"י אברהם ובני ביתו ופרשתנו פותחת בהתגלות ה' אל אברהם. המדרש מסביר שההתגלות באה בעקבות ברית המילה ויש בזה קל וחומר מבניית מזבח והקרבת קורבנות המביאים לגילוי שכינה, ק"ו שברית מילה מביאה לגילוי שכינה.

שני הפסוקים המובאים במדרשים אלו הינם פסוקים המראים כי הפעולות המתוארות אכן מביאים לידי גילוי שכינה:

- מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

- וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים, לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה', וּמִנְחָה, בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן: כִּי הַיּוֹם, ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם.

אך מהו הקל-וחומר? מדוע אם בניית מזבח והקרבת קרבנות מביאים לגילוי שכינה, אז בהכרח שגם ברית מילה יביא לגילוי שכינה?

מזבח האדמה והקרבת הקרבנות מבטאים באיזה שהוא אופן את הניגודיות הגמורה בין העולם הרוחני והעולם הגשמי. מזבח אדמה, עשוי מהדבר הכי גשמי שיש בעולם הזה - אדמה. אדמה איננו חי וגם איננו צומח, הוא חסר כל מימד של רוחניות כל כולו גשמיות. מהגשמיות הזאת - אנחנו מצוים לעשות מזבח, מקום מיוחד בעולם הזה שדרכו אנחנו רוצים להתחבר לרוחניות.

כך גם הקרבת קורבנות מבטאים את הניגודיות הזאת. האדם המבקש להתקרב לרוחניות דרך הקרבת קורבן, מביא מהרכוש שהוא רכש בעולם הזה להקב"ה. לכאורה אין סתירה גדולה מזה! הרי הקב"ה שם את האדם בעולם ללא קניינים גשמיים, "ערום יצאתי מבטן אימי וערום אשוב שמה" אומר איוב (אגב, כשעשיתי חיפוש של הפסוק הזה בגוגל, קיבלתי הודעה מאינטרנט רימון שדף התוצאות חסום...). הקניינים הגשמיים של האדם מבטאים את החיפוש של האדם אחר ההתחברות לעולם הגשמי. אותם קניינים, שאדם רכש מתוך רצון להתחבר לעולם הגשמי, מובאים עתה כקרבנות מתוך רצון להתחבר לעולם הרוחני.

בקרבנות ובעשיית המזבח, הקב"ה מבטיח שמצידו תהיה גילוי של שכינה.

במצוות ברית המילה קיים אותו ניגודיות, ולענ"ד הוא ניגודיות יותר חזקה (ועם זאת משלימה, כפי שהניגודים האחרים היו) מאשר הניגודים הנזכרים. ברית המילה מבטא את ההשפעה שיש לאדם על העולם, את העובדה שהעולם כפי שהוא נוצר איננו שלם ויש צורך שהאדם ישקיע בו ויתרום לו את מאמציו כדי לשפר אותו (כך הרי אמר רבי עקיבא לטרונוסרופוס הרשע). אך ראו זה פלא, לכאורה התיקון בגוף האדם היה צריך לבטא הכי הרבה את ה"כוחי ועוצם ידי" של האדם, את עצמאותו של האדם וגדלות מעשיו בעולם הזה. אך התיקון הזה שהאדם עושה, מבטא בדיוק את ההפך - את הקשר של האדם לעולם הרוחני שלו. על כך שבכל מקום ובכל פעולה שהוא יעשה, הוא ישא איתו סימן שמזכיר לו את העולם הרוחני שלו. על זה אומר המדרש קל וחומר ש"הריני נגלה עליו ומברכו".

[למעיינים נדגיש שנראה שיש עוד להרחיב במדרש זה בעניין ההבדל בין יחיד לציבור. הפסוק על המזבח והפסוק על הקורבנות מובאים בהקשרים של מתן תורה והקמת המשכן בהתאמה, ועל פניו מדברים על ענייני ציבור, לעומת ברית המילה שהוא כמובן עניין של היחיד. ותן לחכם ויחכם עוד.]

מזכירין יציאת מצרים בלילות

אחת מהמשניות המוכרות ביותר היא המשנה האחרונה בפרק ראשון של מסכת ברכות (ברכות דף יב עמוד ב):
מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: (דברים ט"ז) למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח.

לאחר שהמשנה מציינת כעובדה ש"מזכירין יציאת מצרים בלילות", המשנה מביאה מחלוקת בנושא זה בדיוק בין בן-זומא לבין חכמים. יש כמובן לשים לב שהמחלוקת אינה מנוסחת באופן שאנו רגילים לראות מחלוקות במשנה.

מעולם לא הקדשתי יותר מדי מחשבה לשאלה כמי אנחנו פוסקים במחלוקת הזו. היה ברור לי שאם אנחנו אומרים כל יום את פרשת ציצית בערבית אז בודאי שאנחנו פוסקים כבן-זומא. זאת, על אף שבן-זומא הוא בדעת יחיד מול רבים - חכמים. אמנם הרמב"ם פוסק כך בתחילת הל' קריאת שמע (פרק א הלכה ג):
אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע.

כנראה שהסימוכין לפסיקה כבן-זומא אלו דברי רבי אלעזר בן עזריה שמצדד בשיטתו וכן הפתיחה הסתמית של המשנה ש"מזכירין".

אך דבר זה כלל איננו פשוט:
כפי שהזכרנו בן-זומא הוא יחיד מול רבים.
בגמרא מובא משא ומתן בין בן-זומא לחכמים, מו"מ שבן-זומא לא יוצא ממנו בהכרח מנצח.
הרי"ף איננו מביא כלל את המשנה הזאת בהלכותיו. כך גם הרא"ש. רבי יעקב בן הרא"ש איננו מציין את המשנה הזו בפסקי הרא"ש וגם לא בטור. רבי יוסף קארו לא מביא את המשנה בבית יוסף וגם לא בשלחן ערוך.

בנוסף לזה, הרמב"ם ורש"י (על הסוגיא בברכות) ראו תאימות מלאה בין "הזכרת יציאת מצרים" לבין "פרשת ציצית", ולשיטתם ברור שאם מזכירין יצ"מ אז ברור שהכוונה הוא לקריאת כל פרשת ציצית. השאגת אריה (הספר לא לפני) והגר"א בשנות אליהו חולקים על הנחה זו, וראייתם מגמרא בברכות יד ע"ב המביאה מנהג ארץ-ישראלי לקרוא רק את הפסוק הראשון והאחרון של פרשת ציצית. מסקנת הגר"א שם היא "שצריך להזכיר יציאת מצרים... אבל ויאמר אין צריך לומר כלל".

יש כאלו שרצו להסביר שגם בתקופת ראב"ע הזכירו יציאת מצרים, אלא שעשו זאת רק מדברי חכמים מכיוון שלא ידעו מקור לכך ובן-זומא סך הכל ניסה להביא מקור לדברי חכמים, חכמים שחלקו עליו במשנה לא סברו שיש לבטל את המנהג אלא שהמקור שהביא בן-זומא איננו מוכח. אלא, שמדברי ראב"ע לא משמע כך "לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים", לא משמע ש"לא זכיתי לדעת את המקור לכך שתאמר יצ"מ" אלא שכלל לא היו אומרים.

העולה מכל האמור לעיל הוא שאינני מבין את השתלשלות ההלכה בנושא קריאת פרשת "ויאמר" בערבית. האם המנהג שלנו לקרוא פרשת ציצית הוא בעקבות הרמב"ם, על אף שהוא לא מוזכר בשו"ע?

אשמח להפניות ותשובות בנושא זה.

יש קונה עולמו בשעה אחת...

בעיתון הצופה של שבת שעברה הופיע ראיון של אסף גולן עם יאיר נווה, אלוף פיקוד המרכז בתקופת הגירוש ומי שלמעשה פיקד על גירוש יהודי צפון השומרון. בראיון הוא מגדיר את עצמו כ"נכה הציונות הדתית". את הראיון במלואו תוכלו לקרוא כאן. הנה מספר נקודות מתוך הראיון.

מצד אחד טוען נווה שהוא קיבל על עצמו את תפקיד אלוף פיקוד המרכז כשהוא ידע שתהיה התנתקות:

הסכמתי לתפקיד אלוף הפיקוד, משום שידעתי שהולכת להיות התנתקות מגוש קטיף. כן, ידעתי, וזו היתה אחת הסיבות לכך שהסכמתי למינוי... בראיה לאחור כמובן, צר לי לומר שהייתי נאיבי. קיוויתי שהבחירה הזו תובן על-ידי הציבור הדתי. לא כך היה כידוע, והסערה הגדולה שהתחוללה גרמה לי לאבד הרבה חברים וידידים.

מנגד, מספר שורות לאחר מכן הוא טוען שההסכמה למינוי היתה ברירת מחדל והרע במיעוטו. כך עונה נווה לשאלת הכתב "אז אולי עדיף היה לסרב למינוי של אלוף הפיקוד?":

עמדו אז בפניי שתי אפשרויות שנראו רעות, אבל היה ביניהן הבדל גדול. אילו נקטנו באחת מהן, זה היה עלול להוביל לדעתי לפירוק צה"ל וחורבן המדינה. אני מתכוון כמובן לסירוב פקודה של חיילים, וכל שכן קצינים בדרגתי. האופציה השניה שהיתה רעה, אבל פחות הרסנית בשביל המדינה, היתה למלא את ההוראות. זו הדרך שבה בחרתי. זה החינוך שקיבלתי כאדם ציוני-דתי.

אני רואה סתירה מוחלטת בין שתי הפיסקאות הללו, ומי שאמר את הראשונה אינו יכול לומר את השניה.

במהלך הראיון יאיר נווה מדגיש את זה שלא רק הוא נרדף על חלקו בגירוש אלא גם הרב ישראל וייס, הרבצ"ר בזמן הגירוש ורב פיקוד המרכז בזמנו, ולסיכום הוא אומר שכל קצין דתי שיעבור דרגה מסויימת בצה"ל צריך לדעת שהוא יהיה נתון לרדיפות בקהילה הדתית. מצד אחד אני מסכים עם נווה שזה מצב מאד לא בריא בקהילה הדתית. מצד שני העובדה שלא נמצא בכל צה"ל אפילו "אלי גבע" אחד בתקופת הגירוש לא נותן לי מנוח, וזו גם הסיבה שאין לי שום סימפטיה כלפי יאיר נווה.

אני מוכן לחיות עם זה שיהיו קצינים דתיים שיחשבו שדווקא בתקופת גירוש יש מקום להשאר בצה"ל ולמלא אחר הפקודות. לא אסכים איתם אך אהיה מוכן לשמוע את דעתם. אך מצב, כמו זה שהיה, שלא היה אפילו קצין אחד בכיר שחשב אחרת איננו מעיד על אמיתות הדעה, אלא על רפיסות קומה כללית בקרב הקצינים. כשכולם סוברים אותו הדבר בדיוק ואין אפילו אחד שחושב אחרת, לא ערכים יש כאן אלא מאובנות מחשבתית.

אני מניח שבמקרה וקצין אחד כן היה פורש אז הלחץ על האחרים היה גובר, אך אני רוצה להאמין שבטווח הארוך חילוקי הדעות היו מתקבלות כליגיטימיות לפחות בקרב רובו הגדול של הציבור הדתי.

"האהלה" ו"צערה"

עוד דבר נחמד שקיבלתי מר' אליהו לוין מירושלים לפרשה הקרובה, פרשת וירא:

רציתי לעורר בזה על שיבוש שנכנס לאחרונה בחלק מהסידורים והחומשים.
בפרשת וירא בקטע שנקרא במנחה לשבת כתוב בתחילת הפרשה (פסוק ו'): הָאֹהֱלָה, הטעם טפחא באל"ף ובלמ"ד אין שום טעם. כן הוא בכל החומשים והסידורים הידועים לנו עד לאחרונה.
ובהמשך הפרשה (יט כג) צֹֽעֲרָה. הטעם (סילוק) בצד"י, וברי"ש אין שום טעם.
כל הדפוסים המדויקים החל מלפני מאתים שנה הר"ש דובנא, היידנהיים, לטריס, מסורת הקריאה, ירושלים תשי"ג, קורן, ברויאר, בר-אילן, כולם פה אחד מטעימים האהלה וצערה מלעיל כשהטעם (ובמלה צערה הסילוק) באל"ף או בצד"י.
כל ספרי תימן המדויקים בזמננו הן של השאמים (מסורת מדויקת ומסורת מפורשת של הרב צוביירי ז"ל) והן של הבלדים מוטעם בכולם מלעיל. המדקדק הגדול בן זמננו הרב יואב פינחס מציין רק במקום אחד שהוא מלעיל. "חלק הדקדוק" של המהרי"ץ מתעלם לגמרי מהענין ומשאיר אותו מלעיל. גם אם באיזו הדפסה של התאג' התימני שמו געיא (מתג) ברי"ש, הרי כבר בארנו שאין כן דעת מדקדקי תימן.

לאחרונה יצאו לאור סידורים וחומשים שמטעימים את המילים הנ"ל מלרע (בלמ"ד וברי"ש), וצריך להזהיר את הציבור לא להכשל בנוסחאות מחודשות מסברא.

ספר תורה שנפל

בדברים הבאים אין חידוש והם בעצם רק מסכמים את דבריו של הג"ר משה פיינשטיין באגרות משה או"ח ג' סי' ג'. עוד בנושא זה מומלץ לראות את התשובה הזאת שהתפרסמה באנגליה וכן אריכות דברים גדולה בנושא זה של ה"ציץ אליעזר" בח"ה סי' א.

זכור לי מילדותי שלימדו אותנו בבית הספר היסודי או בגן שבמקרה שנופל ספר תורה על הרצפה יש להתענות 40 יום. אינני יודע מה המקור לאימרה זו (אם מישהו יודע, בבקשה לשתף אותנו). לפני כשבוע וחצי אמר לי תלמיד חכם אחד שכתוב בחלק מהפוסקים שיש להתענות שנה על ספר תורה שנפל. גם את המקור לאמירה זו אינני יודע, אך אנסה בימים הקרובים ליצור קשר עם אותו תלמיד חכם ולשאול אותו.

המחבר בשלחן ערוך כלל לא מדבר במקרה שנפל ספר תורה, וכך כל חכמי הראשונים. הראשון שידוע לי שמתייחס לנושא זה הוא המגן אברהם הכותב שיש סמך למה שנהגו להתענות (מגן אברהם סימן מד ס"ק ה):
ובמשפטי שמואל כתוב קצת סמך למה שנהגו העולם להתענות כשנפלו תפילין על הארץ, וה"ה כשנפל ס"ת ע"ש וצ"ל דמיירי בלא נרתיקן אבל בס"ת אפילו בנרתיקן עסי' מ':

הרב משה פיינשטין בתשובה הנ"ל מסביר את הסמך שמביא המשפטי שמואל:
הגמרא במועד קטן שואלת מניין שיש לקרוע על ספר תורה שנשרף.הגמרא במועד קטן שואלת מניין שיש לקרוע על ספר תורה שנשרף (דף כו עמוד א):
ספר תורה שנשרף מנלן? דכתיב (ירמיהו ל"ו) "ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הספר והשלך אל האש אשר אל האח וגו'". מאי שלש דלתות וארבעה? אמרו ליה ליהויקים: כתב ירמיה ספר קינות. - אמר להו: מה כתיב ביה? - איכה ישבה בדד. - אמר להו: אנא מלכא. - אמרו ליה: בכו תבכה בלילה. - אנא מלכא. - גלתה יהודה מעני - אנא מלכא. דרכי ציון אבלות. - אנא מלכא. היו צריה לראש. - אמר להו: מאן אמרה? - כי ה' הוגה על רב פשעיה. מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש. והיינו דכתיב (ירמיהו ל"ו) "ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם", מכלל דבעו למיקרע.
גמרא זו מביאה שהמקור לקריעה על שריפת ספר תורה הוא מיהויקים המלך ששרף כתבי קודש והנביא מתאר שלא קרעו את בגדיהם - ומזה משמע שהיה ראוי שיקרעו את בגדיהם. בהמשך הגמרא מופיע הקטע הבא:
אמר רבי חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות: אחד על הגויל ואחד על הכתב. שנאמר: (ירמיהו ל"ו) "אחרי שרף המלך את המגלה ואת הדברים". רבי אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה דרבי אבא, בעא לאפנויי, שקליה לטוטפתיה אחתיה אבי סדיא. אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה, אמר: השתא איחייבין לי שתי קריעות, אמר ליה: מנא לך הא? והא בדידי הוה עובדא, ואתאי לקמיה דרב מתנה ולא הוה בידיה, אתאי לקמיה דרב יהודה, ואמר לי: הכי אמר שמואל, לא אמרו אלא בזרוע, וכמעשה שהיה.


מסקנת הגמרא היא שיש חובה לקרוע רק כאשר ספר התורה (או התפילין) נשרפו/נהרסו בזרוע - כפי שהיה המקרה אצל יהויקים המלך.
עתה נשאלת השאלה מה נחשב "בזרוע"? ההסבר הפשוט (כך כותב הרמב"ן) הוא שזה נעשה בזדון ובכוונת מכוין. אך רש"י (או לפחות המיוחס לרש"י במו"ק) פירש את המילה "בזדון" באופן שונה:
בזרוע - שאין יכול להצילו.
וכמעשה שהיה - דיהויקים, אבל דנעמיתא דמצי להציל - לא מיקרע.
עפ"י פירוש זה החילוק הוא בין מצב של אונס מוחלט שאז יש לקרוע ובין מצב שהאדם יכל להציל.

הנפקא מינה בין שני הפירושים ברורה: במקרה שספר התורה נשרף מחמת אונס (כדוגמת קצר חשמלי וכד'), לדעת הרמב"ן אין צורך לקרוע ולדעת המיוחס לרש"י יש לקרוע.

המשפטי שמואל המובא במגן אברהם כותב שמרש"י זה יש סמך למה שהעולם נוהג שבמקרה שנופל ספר תורה באונס נוהגים להתענות (כמובן שנפילה אינה דומה לשריפה, וכך תענית זה פחות מקריעה).

הרב משה פיינשטיין מביא גם גמרא בשבת האומרת שיש לקרוע בשעת יציאת נשמתו של אדם כי זה כמו שריפת ספר תורה. גמרא זו מסתדרת יפה לפי הפירוש המיוחס לרש"י ולפירוש הרמב"ן היא יותר קשה שכן יציאת נשמתו של אדם אינה בזרוע. ר' משה מיישב את הקושיא באומרו שזה שהקב"ה החליט לקחת את נשמתו של אדם מסויים זה דומה למלך שמחליט לשרוף כתבי קודש.

חילול יום טוב להצלת הכלכלה

בערב שבת הופיע כתבה בג'רוזלם פוסט אודות המינוי של רם עמנואל לראש סגל הבית הלבן בארצות הברית. בכתבה הופיעו המשפטים הבאים (לינק):

On Rosh Hashana, Rahm Emanuel called his rabbi with a question: Could he violate the holiday to sit in on a conference call about the $700 billion bank bailout package that congressional Democrats were fiercely trying to revive? It didn't take long for Rabbi Asher Lopatin, who heads Emanuel's modern Orthodox congregation in suburban Chicago, to give him an answer. "I told him it was my halachic opinion that the financial system was on the point of failing and it could be a disaster, and this was a matter of life and death, to get this passed, as long as the violation was kept to a minimum," Lopatin told The Jerusalem Post. "This is modern Orthodoxy at work - committed to Judaism, but committed to making it a better world," Lopatin said.

ובתרגום חופשי:
בראש השנה התקשר (אני חושב שברור שיש ללמד זכות שמדובר שהוא התקשר לפני החג או שהוא פנה אל הרב שלו בחג) רם עמנואל אל הרב שלו עם שאלה: האם מותר לו לחלל את החג כדי לשבת בשיחת ועידה אודות העברת 700 מיליארד דולר לסיוע למשבר הבנקים שהדמוקטרים ניסו לקדם? לא לקח הרבה זמן עבור הרב אשר לופאטין, העומד בראש קהילת עמנואל, קהילה של מודרן-אורטדוקס (אם אתה לא יודע מה פירוש הביטוי הזה, אתה כנראה בבלוג הלא-נכון) בפרברי שיקגו, לתת לו תשובה. "אמרתי לו שזה חוות דעתי ההלכתית שהמצב הכלכלי היה בנקודת שפל ושזה יכול להוביל לאסון ושזה עניין של חיים ומוות להעביר את זה, כל עוד מדובר בחילול מינימלי", אמר לופאטין לג'רוזלם פוסט. "זהו האורטוקסיה המודרנית בפעולה - מחוייבים ליהדות אבל מחוייבים ליצירת עולם טוב יותר".

הרב אשר לופאטין, עפ"י הנאמר באתר האינטרנט של קהילתו (לינק) הוסמך לרבנות בישיבה-אוניברסיטה (ישיבת רבינו יצחק אלחנן) ובישיבת בריסק בשיקגו (בראשות הרב אהרן הלוי סולובייצ'יק זצ"ל). יש לשים לב, שלא נאמר בכתבה מה החילול המינימלי שכן הותר (מסתבר שמדובר בענייה לטלפון ודיבור בו ביום טוב, שלפחות בענייה ניתן להשתמש בגוי).

האם מדובר כאן ברוחב דעת, ברוחב כתפיים ובכוח דהיתרא? או אולי ב"מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות"? או אולי במרמס של כבוד החג?

אינני יודע איך רבותי היו עונים לשאלה כזו, הדבר היחיד שאני יודע זה שמי שצריך להכריע בשאלה כזו בעצם צריך לשאול את עצמו: האם אני עכשיו אומר שיהודי שומר תורה ומצוות צריך מראש לוותר על עיסוקים בתחומים מסויימים? ומאידך: מה הגבול שלי - הרי כל החלטה כלכלית יכולה להוביל לספק פיקוח נפש?

מדרש לפרשת לך לך

מדרש ידוע מאד, שנכתב עליו רבות ובכל זאת אין בית המדרש בלא חידוש.

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'" ר' יצחק פתח: (תהלים מה) "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?! הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה! כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם.

המדרש ממשיל את אברהם לאדם ההולך ממקום למקום ורואה בית שנשרף (פעם ראיתי מאמר שרצה להסביר מדרש זה באופן הבא: he saw that the lights were on), והוא הסיק: הרי לא יכול להיות שלבית הזה אין בעלים! כך אברהם אבינו הסתכל על העולם והסיק: בודאי שיש לעולם בעלים.

המדרש קשה ביותר: מה הנמשל לבית שנשרף? העולם?! האם לא מספיק לומר שהוא ראה בית, מדוע צריך לומר שהבירה דולקת?

כנראה שצריך להסביר באופן הבא: אדם ההולך ממקום למקום, באמת שאין לו שום רצון לעצור ולהתבונן למי שייכים הבתים שאותם הוא עובר. אך כאשר קורה משהו שהוא יוצא מגדר הרגיל - הבית נשרף, טבע האדם שהוא לא מסוגל להסיר את מבטו מזה והוא (כמעט בעל כרחו) מתבונן בנעשה. במציאות זו האינסטינקט של האדם הוא לשאול: רגע, איפה הבעלים?? כלומר, במציאות נורמלית האדם לא נצרך לשאלה זו, אך במציאות לא-נורמלית האדם מוצא את עצמו מחפש אחר בעל-הבית.

שמעתי לפני הרבה שנים מהרב יעקב מדן שבתקופתו של אברהם היו מלחמות בין מעצמות מזרח ומערב, עפי"ז ניתן לומר שהעולם בתקופתו של אברהם היה "עולם בוער". אפשר גם להסביר אחרת שמה שהמדרש אומר "היה אברהם אומר", הוא שאברהם היה שם לב לדברים שמסביבו כאילו היו בתים בוערים. האדם הממוצע באמת לא שם לב לדברים, אא"כ הם מיוחדים, אך אברהם התבונן בעולם כאילו שכל דבר הוא מיוחד. אם כן בודאי שהוא שאל: איפה הבעלים? מי מנהל כאן את הדברים?

זכור לי שיש באגרות הרב יצחק הוטנר, פיסקא קצרה על המדרש הזה. הספר לא לפני, אך אם מישהו מהקוראים יכול להעתיק את הפיסקא לתיבת התגובות אשמח להוסיף זאת לכאן.

עדכון:

תודה לשמעון שכתב את הקטע מבעל ה"פחד יצחק" הרב יצחק הוטנר. הנה הוא לפניכם:

מי בעל הבירה? זו היא השאלה שהחרידה את האדם ממנוחתו ותאלצהו לענות עליה. לכאורה הבירה אינה מוסיפה כאן ולא כלום, כי מצד משקל ההגיון גרידא אין שאלה זו של "מי בעל הבירה" עולה אף במאום על השאלה מי בעל האבק הפורח הלז - ובכל זאת קרוב הדבר לודאי שלו לא מצא האדם לפניו בירה שלמה לא היה בא אף פעם לידי שאלה זו של מי בעל הבירה.

הרי לפניך אף בראשית המחשבה את חוש היופי שבאדם עומד על יד כח הגיונו, ושניהם יחד חותרים לקראת הכרות והשגות חדשות.

אני בטוח שרבים רואים בקטע הזה (כמו גם בקטעים נוספים) עדות להשפעה שהיתה למרן הרב קוק זצ"ל על הרב הוטנר.

סרטי וידיאו מישיבת "הר עציון"

תלמידים מישיבת "הר-עציון" פתחו בימים האחרונים בלוג ובו הם מעלים סרטי וידיאו מארועים שהיו בישיבה.

הבלוג נקרא "תאמר!".

את ההפניה ראיתי ב"מכתבים בלוג".

"ובחרת בחיים"

איך אפשר בלי קצת פוליטיקה?

אנו נמצאים שבוע לפני הבחירות למועצות המקומיות, אז נאמר כמה דברים בנושא.

היום התפרסם שהרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, פירסם מכתב תמיכה במאיר פרוש לראשות העיר ירושלים (לינק). עפ"י מה שהתפרסם, בין היתר הוא כתב:
הנה כבר נודעה דעת מורנו ורבנו אבי מורי מרן הגאון רבי אברהם שפירא זצוק"ל בעניין הצבעה לשליחי ציבור, בכל עניני הציבור הנוגעים לענייני יהדות ודת יש להעדיף את מי שעניינים אלו הם בגדר שמירה על כלי זהב ולא רק ככלי כסף... ברור ופשוט כי אנשים דתיים המאמינים בה' ובתורתו הקדושה ושומרים מצוות - עליהם יש לסמוך כי יגנו ככל האפשר על ענייני הדת והצביון של קדושת התורה בישראל

אינני זוכר, כך שאשמח אם מישהו מהקוראים יכול לענות על השאלה הבאה: האם הג"ר אברהם שפירא פירסם מכתב תמיכה באורי לופלינסקי בבחירות הקודמות?

לפני מספר ימים התפרסם בערוץ שבע (לינק) עימות בין ניר ברקת למאיר פרוש. על אף הנטייה שלי לתמוך דווקא בברקת (אינני חושב שיש אינטרס חרדי למנוע את עזיבת הצעירים מהעיר, הנושא שלדעתי הכי חשוב בבחירות הללו), גליתי שדווקא פרוש הוא זה שאומר לבוחרים את האמת כפי שהיא, על אף שלא תמיד זה מה שהם רוצים לשמוע, לעומת זאת ברקת נשמע כמו דמגוג המנסה תמיד לומר לציבור את מה שהם מעוניינים לשמוע.

וקצת לפוליטיקה המקומית הקרובה אלי (גיאוגרפית). כאן במודיעין, ישנם שלוש מפלגות הנלחמות על קולם של המצביעים הדתיים, אחת המזוהה עם המפד"ל ומכילה אשכנזים וספרדים, ושתיים המזוהות בצורה כזאת או אחרת עם מפלגות חרדיות המכילים מתמודדים ספרדים. יש כמובן עוד רשימות המנסות לגייס מצביעים דתיים לשורותיהם. מלבד הפילוג האמור, שכנראה מביא לידי ביטוי את מצב האחדות בקרב כלל הציבור הדתי בארץ, ישנה כאן תופעה מעניינת שבאה לידי ביטוי כרגע בסקרים ובשיחות רחוב ושאני מקווה לא תמצא את ביטויה בבחירות עצמן. יש כנראה בסביבות 25% תושבים דתיים במודיעין. אך עפ"י הסקרים אין אפילו סיכוי שיהיו רבע מהמושבים במועצת העיר מאויישים ע"י דתיים. לפי הסקרים האחרונים, לא ברור אם הרשימה הדתית (מפד"ל) תזכה אפילו ליותר ממושב אחד במועצה (לשתי הרשימות הדתיות האחרות כנראה אין שום סיכוי להכנס).

התופעה המעניינת היא שככל שאדם יותר מעורב בצרכי ציבור בענייני בית הכנסת וכדומה, גם אם אין לו שום קשר למה שקורה בעירייה, הוא מרגיש יותר צורך להצביע עבור הרשימה הדתית. וככל שהאדם הוא יותר מהשקטים בקהילה, המעדיפים שאנשים אחרים יעשו את עבודת הגבאות, חזנות וכד', הוא גם יותר אדיש לצורך להצביע עבור רשימה דתית. זה לא שהוא לא יתלונן אם לא יהיה לו בית כנסת, גן דתי ובית ספר דתי, אך הוא לא משייך בין הצורך שלו לבין הבחירות. כאילו שהדברים לא קשורים.

בעיני, זו כפיות טובה. האדם לא מעוניין להכיר בכך שאדם אחר פועל למענו ולמען צרכיו. אותו אחד יסביר בשכנוע עצמי מלא איך שהמפלגה הדתית עשתה כל מיני דברים לא טובים בקדנציה האחרונה, וילך להצביע עבור מפלגה אחרת שעשתה למענו הרבה פחות ממה שעשו הנציגים הדתיים. פשוט, את המפלגה הלא דתית לא בוחנים באותם כלים - הם הרי לא דתיים. כפיות הטובה הזו מפחידה אותי הרבה יותר מאשר הפלגנות בציבור הדתי. אני גם די בטוח שמספר הקולות שמאבדים עקב האדישות וכפיות הטובה הזו, היא הרבה יותר גדולה ממספר הקולות שהולכות לאיבוד בעקבות הפילוגים למיניהם.

הדברים נכונים, לא רק במישור המוניציפאלי, אלא גם במישור הארצי.

אבלות כשלא משתתפים בקבורה

הדברים הנכתבים בבלוג הזה הינם להלכה ולא למעשה.

כשהתחלתי ללמוד למבחני ההסמכה הרבנות, אמר לי אחד מרבותי (רב קהילה ותיק בירושלים) שאת לימוד הלכות אבלות בדרך כלל מריצים ולא מתייחסים במלוא הרצינות אך זה התחום שבו מגיעות הכי הרבה שאלות. אמרתי אז בליבי, שאני כן אתייחס ללימוד אבילות ברצינות. אך כשהגיע השעה ללמוד אבלות גם אני, כמו רבים וטובים אחרים, למדתי בזריזות, ולצערי לולי ספרי הקיצור אינני יודע אם הייתי מוצא את ידי ורגלי בהשבת תשובות לשאלות שמגיעות מדי פעם. לזכותי יאמר, שהרבה מהשאלות אינן נידונות בספרי הפוסקים המקובלים אלא רק בספרי קיצורים ובספרי מנהגים למיניהם.

בימים האחרונים הגיעה אלי השאלה הבאה, שדווקא כן נידונה בספרי הפוסקים. אדם המתגורר בארץ קיבל הודעה שקרובו הגר בחו"ל נפטר והוא איננו מתכוין לטוס להלוויה. ממתי הוא יושב שבעה?

השולחן ערוך כותב כך (יורה דעה סימן שעה סעיף ב):

מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו, ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל (ל' רמב"ם פ"א מה"א ד"ו); וההולכים עמו, מונים משיקבר.

מכאן משמע לכאורה שאם הם היו יכולים לדעת מתי הוא ייקבר אזי יש להם לחכות עד הקבורה. בימינו שניתן ליצור קשר מידי מקצה אחד של העולם לקצה השני ואפילו ניתן לשדר בשידור חי דרך הטלפון את ההלוויה והקבורה, נראה שפשוט שהקרובים שלא נמצאים ליד המיטה צריכים לחכות עד הקבורה כדי להתחיל לשבת שבעה. יתרה מזאת כותב הנצי"ב שאפילו אין עליו דין של "מחזיר פניו" (שו"ת משיב דבר חלק ב סימן עב):

נראה ברור דזה הדין אינו אלא במי שמתו מוטל לפניו והוא מתעסק עמו ואז כשמוסרו לקוברו נפטר הוא ממנו ונוהג אבילות. משא"כ מי שהוא בעיר אחרת ולא נתעסק עמו אינו נוהג אבלות עד שנקבר ממש.

אלא שהדבר לא פשוט כל כך. הג"ר משה פיינשטין (אגרות משה יו"ד א רנג) חולק על הנצי"ב ושואל: מדוע דינו של ה"מחזיר פניו" הוא שהוא מתחיל להתאבל מיד והוא לא מחכה את הזמן שלוקח להגיע לעיר האחרת? אלא מכאן ראיה שלא מחכים עד הקבורה, ומי שלא יהיה בקבורה מתחיל להתאבל מיד כשהוא שומע.

בספר פני-ברוך על הל' אבילות הוא מביא את שתי הדעות (סי' ח סע' יא) ולא מכריע ביניהם.

הרב גבריאל גולדמן, בספרו "מעולם ועד עולם" (לא כתבתי על הספר הזה עד עתה, מפני שאינני מעוניין לכתוב ביקורת ספרים על ספר אבילות וגם מפני שכבר כתבו עליו במספר במות שונות. הספר הוא "ספר הדרכה לאבלים" וממש מפורט בו כל דבר שהאבל צריך לדעת. בניגוד להרבה ספרים אחרים הוא ממש יכול לסייע לאבל בשעת צערו ולא להגדיל אצלו את הבלבול. אני ממליץ מאד שבכל קהילה יהיה לפחות ספר אחד כזה שיהיה אפשר להשאיל אותו למי שנצרך.) מכריע כך (פרק מח, סע' יא, עמ' 245):

אדם ששמע שמת לו קרוב בעיר אחרת, ואין בכוונתו להשתתף בלוויה. אם יודע שהלוויה תתקיים באותו יום - ימתין ויתחיל לשבת שבעה מזמן סיום הקבורה. אם הקבורה מתאחרת, ולא תתקיים באותו יום - יתחיל לשבת מיד ולא ימתין לקבורה. אם אינו יודע מתי תהיה הלוויה, יתחיל באבלות מרגע ששמע על הפטירה.

שבת ישיבה - חלק ב'

חזקו עלי דבריהם של חלק מחבריי שביקשו יותר פרטים על השבת בישיבה. אשתדל שהדברים יהיו מובנים גם למי שלא ישב עמי בשבת תחכמוני, אך אני מתנצל מראש אם יהיו דברים שלא מובנים לכולם.

הדבר הראשון שאני רואה עניין להזכיר, זה ההשתתפות הערה בשיעור. כבר התרגלתי לתת שיעורים לקבוצות של "בעלי בתים" (אינני רואה בביטוי הזה פחיתות כבוד, ולכן אני משתמש בו. גם אני "בעל בית"!), שלכל היותר שואלים שאלות הבהרה במהלך השיעור. נדיר מאד שאני מקבל קושיה עם נסיון להפריך את דבריי, לכל היותר ייגש אלי מישהו אחרי השיעור ויאמר לי בשקט שיש לו פירכא על דברים שאמרתי. בישיבה, כבר הספקתי לשכוח, הדברים לא מתנהלים ככה. אם מגיד השיעור אומר משהו שאין לו סימוכים, או שהוא הבין מקור בצורה לא מקובלת הוא יצטרך להגן על עמדתו בחירוף נפש כנגד המקשים עליו ובראשם ראשי הישיבה ובחירי תלמידיה. אינני יודע אם זה כך בכל הישיבות, אך בישיבת "שבות ישראל" זה תמיד היה ככה וזה לא השתנה.

ובמעבר חד. כשנכנסנו לחדר האוכל בליל שבת וראיתי על השולחן את המלפפונים החמוצים החתוכים לרוחב לעיגולים קטנים, מיד עלתה בי השאלה: הייתכן ועדיין נשמר המנהג בעניין חיתוך החמוצים? בכל חמש השנים בהם למדתי בישיבה היו נוהגים, מסיבה לא ברורה, לחתוך את החמוצים לרוחב לסעודת ליל שבת, ולאורך לסעודת הבוקר. היו מקפידים כל כך על המנהג המטופש הזה, שהיו תלמידים שטרחו להעיר לתורנים בקול רם אם חס ושלום הם טעו והחליפו את היוצרות. למחרת, בסעודת שחרית, שמחתי מאד לראות שלא נשאר זכר מהמנהג ושהחמוצים היו חתוכים באותה צורה כמו בלילה.

לאחר פטירתו של מורינו הגאון ר' שמואל גרינפלד, התחילו בישיבה לשיר את שירי האר"י (אסדר לסעודתא ואזמר בשבחין) בסעודות השבת באותה המנגינה שבו היה ר' שמואל שר. בליל שבת עדיין שרים בישיבה את שיר האר"י במנגינה של ר' שמואל, על אף שאין כיום אפילו תלמיד אחד שהכירו ורובם אף לא שמעו עליו. בבוקר, כבר אימצו מנגינה חדשה.
את שיר האר"י בסעודה שלישית תמיד שרו בישיבה במנגינה מסויימת, שבכל חמש השנים שהייתי בישיבה לא היתה שבת אחת שבה החליפו את המנגינה (אולי למעט שבת זכור), אך כיום שרים במנגינה אחרת. מעניין אותי איך מישהו הצליח לשנות את המנהג הזה.

אני מקווה ששלושת הנקודות הללו מספקות את הסקרנות של חבריי.

שבת ישיבה

בשבת האחרונה התארחתי עם משפחתי בישיבת ההסדר בה למדתי לפני קרוב לעשור, ישיבת "שבות ישראל" באפרת. לפני זמן מה התקשר אלי אחד מראשי הישיבה וסיפר לי שהוא מעוניין להתחיל בתכנית חדשה בישיבה ובה מדי פעם יתארח בשבת ישיבה אחד מבוגרי הישיבה. באופן זה הבוגר יראה את הישיבה ויכיר את הנעשה בה, והתלמידים יראו את הבוגרים המגוונים לזמן מצומצם וילמדו אופציות שונות של התפתחות במשך שהותם בישיבה ולאחריה.

אני חייב לומר שזה ממש לא היה קל פרקטית לארוז את כל המשפחה וליסוע למקום שאיננו ערוך בדרך כלל לארח משפחות עם ילדים. אחרי השבת הזאת אני מעריך הרבה יותר את ראשי הישיבה והר"מים שהיו מגיעים לשבתות ישיבה עם נשותיהם וטפם באופן תדיר, ואני גם מבין יותר טוב את אותם הר"מים שהעדיפו להיות בשבתות ישיבה כמה שפחות. עם זאת, המשפחה לא סבלה יותר מדי, ואני חושב שאני הפקתי את המירב מההזדמנות לחזור כמעט עשר שנים אחורה ולהיות שוב בחור בשבת ישיבה. אני מקווה שגם התלמידים הפיקו מנוכחותי את המירב.

מלבד סדרי הישיבה הקבועים שהתנהלו כסדרם, ניתנה לי הזדמנות למסור שיעור הלכתי בבית המדרש בפני התלמידים, וגם לשוחח בענייני פרשת השבוע (וגם על כמה נושאים שנידונו בבלוג) במהלך עונג שבת שקיימו בליל שבת.

כתבתי כאן בעבר על הצורך שאני רואה בקשר בין הישיבות לבין הבוגרים. כפי שכתבתי אז, הקשר הזה חיוני לבוגרים שלא מצליחים לשמור על הרמה הרוחנית שבה היו כשעזבו את הישיבה, אך אני חושב שהוא חשוב גם לבוגרים שכן המשיכו בדרך תורנית. חשוב שהבוגרים יזכרו שיש להם כתובת לפנות על מנת לדון ולהתייעץ בעניינים שונים העולים על הפרק, גם אם זה רק כדי לקבל "דעה שנייה" בנושא כלשהוא.

אני חושב שזה דורש מידה רבה של תעוזה וביטחון עצמי מצד ראשי הישיבה להזמין בוגר, שלא עמד איתם בקשר כבר די הרבה שנים, לבוא ולדבר בפני התלמידים. יש בזה סיכון מסויים שהבוגר יבחר לדבר על נושאים שהם לא מעוניינים שידברו עליהם בישיבה, הוא עלול להביע דעות שאינן עולות בקנה אחד עם דרכה החינוכית של הישיבה וכיו"ב. עם זאת, לדעתי זה צעד מבורך שאני בטוח שבטווח הארוך (ואני מקווה שגם בטווח הקצר) כולם יצאו נשכרים ממנה, הן הישיבה והן הבוגרים.

שיקולים מוסריים בפסיקת הלכה

Agriprocessors

אם אתם שואלים את עצמכם מה פירוש המילה הזו באנגלית, 100% שאתם לא יהודים החיים בארה"ב. זהו שמה של משחטה ומפעל לשווק בשר בארה"ב (הערך בויקיפדיה באנגלית). המפעל מייצר ברובו בשר לא כשר, אך הוא מחזיק בנתח שוק גדול מאד בשוק הבשר הכשר בארה"ב. בשנים האחרונות הסקנדלים שהמפעל הזה מייצר לא מפסיקים. בימים האחרונים נשיא החברה נעצר בחשד להעסקת שוהים בלתי חוקיים בארה"ב. בעבר המקום הואשם בהתעללות בבעלי החיים, זיהום אויר, העסקת עובדים לא חוקיים, העסקת קטינים ומניעת זכויות סוציאליות מעובדיהם. אולי יש עוד, אני פשוט כבר לא עוכב.

מדי כמה חודשים העולם היהודי בארה"ב (או לפחות זה שמשתקף ברשת) סוער בנושא: האם לא הגיע הזמן שיסירו את תעודת הכשרות של הOU מהמפעל הזה, שכאמור עבר על כמעט כל סעיף בחוקי העבודה של ארה"ב? את הצדדים לכאן ולכאן אני מניח שאתם לא צריכים שאני אפרט.



במאמר חדשני בגליון לג של כתב העת צהר, פרסם הרב יובל שרלו קריאה ליישם בתוך שיקולי פוסקי את מה שהוא כינה "משנת הרמב"ן". לשיטתו של הרב שרלו, הרמב"ן מחזיק במשנה סדורה השמה דגש מיוחד על שיקולים מוסריים בפסיקת ההלכה (שני המילים האחרונות הם לכאורה החידוש הגדול שבדבריו). פירוש הדבר שמצוות התורה "קדושים תהיו" ופירושה ביד הרמב"ן "אל תהיו נבלים ברשות התורה", איננו רק תביעה מהאדם המעוניין להיות חסיד והרצוי והלא רצוי אלא שיקול בסיסי בדיני האסור והמותר.

למי שאיבד אותי התיאור התאורטי הזה, הנה דוגמא מתוך המאמר, הנקרא "משנת הרמב"ן והשפעתה על הפסיקה ההלכתית":
שאלת העתקת תוכנות... היא שאלה כבדת משקל... למעשה מדובר במחלוקת כפולה: מחלוקת בדבר הערכת המציאות בעולם ומחלוקת בדבר עמדת ההלכה ביחס להיבטים אלה.
פסיקה אליבא דהרמב"ן לא הייתה מותירה מקום למחלוקת. גניבת פרי עמלו של אדם אחר אינה עומדת בשום קריטריון של ישר וטוב, ולא היה מקום לדיון כלל בשאלה זו. הדיון הפורמאלי בדבר הבעלות על הקניין הרוחני הוא משמעותי בשאלת דיני ממונות והיכולת לתבוע מבחינה משפטית. ברם, בתחום האיסור וההיתר אין ספק שהרמב"ן היה אוסר. לענ"ד יש לפסוק כך הלכה למעשה מסיבות נוספות, חלקן פורמאליות הלכתיות וחלקן נובעות מ"ועשית הישר והטוב".

לדעתי, הבעיה הגדולה בדבריו של הרב שרלו הוא הנחת המבוקש: איך אני יודע שהעתקת תוכנות "אינה עומדת בשום קריטריון של ישר וטוב"? האם שמירת תוכן המשודר בטלויזיה על גבי קלטת וידיאו כן עומד בקריטריון של ישר וטוב? מי יחליט? הרב שרלו החליט שהעתקת תוכנה הוא "גניבת פרי עמלו של אדם", ובודאי שגניבה אינה "ישר וטוב". אך אולי העתקת תוכנה היא זכייה מן ההפקר וההשקעה הרבה שהמתכנת השקיע ביצירתו איננה שונה מאדם שיטע עץ מאכל ברשות הרבים שברור לכולם (כולל הרמב"ן) שאין לאדם זה שום תביעה משפטית או מוסרית לבעלות על הפירות?

עוד נקודה שחבל שהרב שרלו לא התייחס אליה יותר בהרחבה, זה חילוק שעושה הרב ד"ר מיכאל אברהם בכתביו (בעיקר בסוף הספר "את אשר ישנו ואשר איננו") בין המישור ההלכתי שבו לפוסק צריך להיות מהלך לוגי לא מתפשר המוביל לפסיקה, לבין המישור המטא-הלכתי הכולל את כל הנושאים המשפיעים על הפוסק החל במצב הכלכלי והמצב המדיני במקום מגוריו וכלה בשיקולים מוסריים רחבים וצרים. האם הרב שרלו מסכים לחלוקה הזו? האם ההצעה שלו להכליל את "משנת הרמב"ן" בפסיקה ההלכתית הוא במישור ההלכתי פרופר (כך משמע מרובו של המאמר), או במישור המטא-הלכתי בלבד (כך משמע מהערת שוליים בסוף המאמר)? כלומר, האם "משנת הרמב"ן", לפי מה שהציג הרב שרלו, צריכה להיות סעיף בשו"ת, כפי שמובאים התרומת הדשן, תשב"ץ וכו', או ש"משנת הרמב"ן" צריך להיות דבר המשפיע על הפוסק למצוא את מקורות הפסיקה שיתאימו להלך רוח זה?

מדרש לפרשת נח

"וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה" (תהלים קמב):

"הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי". "הוציאה ממסגר נפשי", זה נח, שהיה סגור בתיבה שנים עשר חדש. "להודות את שמך", לתת הודיה לשמך. "בי יכתירו צדיקים", יתכללון בי צדיקיא. "כי תגמול עלי", שגמלת עלי ואמרת לי: "צא מן התיבה"!

המדרש נראה פשוט מאד: המדרש דורש את הפסוק מתהלים "הוציאה ממסגר נפשי" כתפילתו של נוח לצאת מן התיבה, הוא מבקש זאת על מנת שיוכל לתת הודיה להקב"ה וכדי שהוא ישמש כדוגמא לצדיקים שבאים להתפלל (כך הסבירו חלק ממפרשי המדרש את המשפט "יתכללון בי צדיקיא" - ישתמשו בי בתפילתם כפי שאנו אומרים במוסף של ראש השנה "וגם את נח באהבה זכרת") על זה שהוא נענע והוצא מן התיבה.

יש מספר נקודות שהמדרש הזה מאיר על כל פרשת נח והמבול. התורה לא אומרת "ויזכר אלדים את נח ויכנס את נוח אל התיבה", אלא "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.". זה לכאורה דבר פלא. גם המדרש איננו מספר לנו שנח התפלל שהקב"ה יציל אותו ממי המבול או שהתיבה תחזיק מעמד, אלא הוא התפלל "הוציאה ממסגר נפשי" כדי לצאת מן התיבה.

גם מה שאנו מתפללים בראש השנה "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים." איננו על זה שהקב"ה הציל אותו והוא חי לאחר המבול, אלא על זה שהוא יצא מן התיבה. הפקידה של נוח איננו הכניסה לתיבה, אלא היציאה ממנו. זה נראה הפוך מההגיון הפשוט שלנו.

ניתן להסתכל על זה מכמה צדדים שונים. מצד אחד ניתן לומר שכיוון שנח היה צדיק תמים, ברור שהוא לא צריך להספות בעוון הדור במבול וברור שהוא צריך להנצל. אך על פי הדין הקב"ה יכל להסתפק בזה שהוא הכניס אותו לתיבה. ההוצאה מן התיבה ונתינת הזכות בידיו של נוח להתחיל את האנושות מההתחלה זו מידת הרחמים, ועל זה התפלל ונענע נוח. ואל אותה מידה של לפנים משורת הדין אנו פונים בתפילותנו. זהו אולי על צד "דורשים אותו לשבח".

מצד אחר, ניתן לראות כאן ביקורת של חז"ל, מעין "דורשים אותו לגנאי". במקום להודות להקב"ה על זה שהוא ניצל, נוח היה טרוד כל הזמן בבכייה על מר גורלו שהוא תקוע בתיבה עם הרבה חיות. [כמובן, שצד זה איננו מסתדר עם הפסוק "ויזכר אלדים את נח ואת כל החיה וכו'" שמשמע שזו הצלה אמתית ולא קטנונית.]

ומצד אחר, ניתן לראות כאן את התובנה שגם מי שכלוא בכלוב של ברזל הוא עדיין כלוא. אדם שאיננו חופשי לבחור את מעשיו והוא טרוד כל הזמן בטיפול בכל ענייני העולם ללא רגע של מנוחה, איננו נמצא במצב של הצלה. גם אם כלפי חוץ נראה שנח נמצא במצב הרבה יותר טוב משאר העולם, לא בהכרח שמי שנמצא באותו מצב באמת חש כך. גדולתו של הקב"ה הוא ידע לזכור את נח לפי התחושות והרגשות שהיו לנח על המצב. על זה אנו מתפללים בר"ה "וגם את נח" - כפי ש"זכר כל היצור לפניך בא, ואתה דורש מעשה כולם" - כל אחד לפי המצב שהוא נמצא בו והתחושות שיש לו באותו מצב, "וגם את נוח באהבה זכרת".

סיכום שמיטה - חלק ד'

אוצר הארץ


אמנם החידושים שהוכנסו ע"י ועדת השמיטה שע"י הרה"ר לשנת השמיטה שזה עתה הסתיימה היו גדולים ומרחיקי לכת, והיו צריכים לתפוס את הכותרת של החידוש של השמיטה הנוכחית, אך בגלל פרסום לקוי מאד החידושים הללו לא הגיעו לידיעת הציבור (הדתי) הרחב. לא היה כמעט שום פרסום מראש מה התכנונים של ועדת השמיטה, על אלו דברים יש היתר מכירה ועל אלו לא וכד'. עבור רוב הציבור, הרבנות סיפקה תוצרת היתר מכירה רגיל כמו בכל שמיטה. חבל.


לאור זאת, מי שבהחלט רכבו על גל הפרסום ונתפסו, אולי קצת לא בצדק, כ"החידוש של השמיטה" בה"א הידיעה, זה "אוצר הארץ". אוצר הארץ פנו לציבור והציעו לצרוך בשנת השמיטה מגידולים שאינם יבול נוכרי וגם ברובם לא היתר מכירה. אנשי מכון התורה והארץ שגורשו מכפר דרום ת"ו הגו את הרעיון והוציאו אותו אל הפועל, וקיבלו גיבוי ותמיכה כמעט מקיר לקיר של רבני הציונות הדתית כשבראשם נשיא המכון הרב יעקב אריאל. [סתם שאלה למחשבה: נניח והרב אריאל היה השנה הרב הראשי, האם בכל זאת היה נוסד אוצר הארץ שפעל למעשה כמתחרה לרבנות הראשית?]


בגדול ניתן לקבוע שהמפעל הצליח ורבים מהציבור הדתי נרשם מראש והקפיד לצרוך תוצרת מאוצר הארץ. היו גם בעיות לוגיסטיות בתחילת השנה, ולפחות כאן במודיעין גם בסופה כשהחנות המרכזית שסיפקה את התוצרת החליט שנמאס לו, אך קשה להאמין שבעיות אלו יפגעו באפשרות לחדש את הפעילות בקרב הציבור לקראת השמיטה הבאה.


בכל זאת היו מספר בעיות בקונספט שטרם באו על פתרונם:

א. קולם של הקיבוצים הדתיים - מספר רבנים וחקלאים מהקיבוצים הדתיים זעקו על כך שהם עושים מאמצים כבירים לבצע היתר מכירה רק על המינימום הנצרך על מנת להתקיים ואת שאר המשק הם משתדלים להשבית, ולאחר כל המאמצים שלהם הם מגלים שאחיהם בני הציונות הדתית מקפידים שלא לצרוך את תוצרתם. את הטענה הזו העלה הרב מאיר נהוראי, רבה של קיבוץ משואות יצחק במאמר בגליון צהר (לינק) ואף שמעתי אותה ממספר חקלאים. הרב יואל פרידמן השיב לו כאן.

ב. מו"ר הרב יהושע בן-מאיר הוציא לאור בתחילת השמיטה את ספרו "היתר מכירה או אוצר בית דין" שבעצם בא לקעקע את הרעיון עליו הושטט אוצר הארץ. בספר טוען הרב בן-מאיר שפתרון אוצר בית דין עדיף על פני היתר מכירה רק אם הוא בא כתוספת להיתר המכירה ולא במקומו. הרב יואל פרידמן ממכון התורה והארץ הגיב על הספר די בחריפות (לינק), והרב בן-מאיר השיב לו (לינק). להלן מספר שורות מתשובת הרב בן מאיר:
הרב פרידמן כותב: ''כאמור הגר''י בן-מאיר מונה חסרונותיו של אוצר בית דין. אך האמת היא שכל החסרונות והפקפוקים שהוא מעלה ידועים, וכולם מסכימים שאוצר בית-דין אינו הפתרון האידיאלי מן הבחינה ההלכתית, ויש צורך להיכנס לפינות דחוקות שונות כדי לממשו הן במישור החקלאי והן במישור השיווקי והצרכני''.
''אך – חלק'' [פסחים ה, א וש''נ]. ‘אך האמת היא‘ – בדיוק כמו שכתבתי, אז למה אך?
האם הצרכן שקונה אוצר ב''ד [לעיתים במחירים גבוהים בהרבה ממחיר תוצרת של היתר מכירה], יודע שהוא נכנס ‘לפינות דחוקות שונות‘, או חושב שהוא קונה תוצרת ''למהדרין'' ללא שום חשש? אם ''אך האמת היא שכל החסרונות והפקפוקים שהוא מעלה ידועים'' – האם חסרונות אלו הובהרו לצרכן? שמא מסע ה''הסברה'' להימנות על אוצר ב''ד יש בו חלילה ‘הטעייה‘ של הצרכן? האם במודעות הענק המתפרסמות עד עצם היום הזה בעיתונות ובדפי פרשת השבוע מוסבר לצרכן ש‘אוצר ב''ד אינו הפתרון האידאלי מן הבחינה ההלכתית‘? ישפוט הקורא והצרכן הנבון.

ג. יחסי אוצר הארץ והרבנויות המקומויות - נוצר מצב שבחלק מהרבנויות המקומיות, תוצרת אוצר הארץ לא היה מקובל כדי לתת תעודת כשרות מהדרין. דבר זה יצר מצב שכאשר אדם רצה לערוך שמחה או להתארח בבית מלון הוא נצרך לצרוך יבול נוכרי. אינני יודע מה הפתרון לבעיה הזו, שכן שוב אנחנו נכנסים למלחמה מול גורמים חרדיים שיעשו כל שביכולתם לקעקע כל מהלך שיוצא מבית מדרש ציוני, אך בכל זאת ייתכן ולפחות בחלק מהרבנויות יהיה ניתן להשפיע בעתיד.

על אף שתמכתי בשיטתו של הרב בן-מאיר כנגד אוצר בית הדין שביצע הרבנות הראשית, ועל אף ההגיון הרב שבדבריו, בעניין אוצר הארץ דעתי הקטנה נוטה ללכת בעקבות הזרם הפופולארי יותר ולומר שהגיע הזמן שנעשה השתדלות להציע פתרונות שימעיטו את הצורך להסתמך על היתר המכירה.

כנראה שבעקבות התעמולה החרדית, להרבה בציבור שלנו נמאס לשמוע את צירוף המילים "שמיטה למהדרין" על תוצרת שאין בינה לשמיטה כלום, ויש חשיבות להציע גם אלטרנטיבות למה שתמיד היה נהוג בציבור שלנו - הסתמכות על היתר המכירה.
במוצאי השמיטה תשס"א הודעתי בביתי, שלקראת השמיטה הבאה נצטרך למצוא איזה דרך שגם בביתנו נרגיש שהשנה זו שנת שמיטה, דבר שלא קורה אם צורכים רק היתר מכירה. אוצר הארץ נתן את ההזדמנות הזאת ואני אישית שמח על כך.

אני בטוח שכבר עכשיו אנשי מכון התורה והארץ כבר חושבים כיצד לייעל את המפעל הזה לקראת השמיטה הבאה, ואני מקווה שהוא באמת יקבל מקום של כבוד בציבור שלנו. אך עם זאת אסור להתייחס לפתרון הזה כאילו שהוא הטוב ביותר ובזאת באנו אל המנוחה ואל הנחלה. לפתרון הזה יש מגרעות לא קטנות, שרצוי להתייחס אליהם ברצינות ולא להשתיק אותם.

נישואי "כהן" עם יהודיה בת-גוי

להלן סיפור ששמעתי מבעל המעשה עצמו:

עולה ותיק מברה"מ לשעבר ביקש להתחתן עם ב"ג, לשם כך הוא פנה למשרדי הרבנות שבאזור מגוריו. ברבנות ביקשו ממנו להביא הוכחה ליהדותו, והוא אכן הביא הוכחה. לאחר מכן הוא נתבקש להוכיח את יהדותה של הכלה המיועדת, לצורך כך הזוג המציא הוכחה ליהדותה של אם אמה של הכלה - מה שמוכיח בהכרח על יהדותה שלה. לאחר הבאת ההוכחה בדבר יהדותה של אמה של הכלה הזוג נשאל לגבי יהדותו של אביה של הכלה, והזוג אמרו שאכן אביה איננו יהודי. בשלב זה הזוג חשב שהם סיימו את מלאכתם ברבנות והם פנו ללכת. אך אז רשם הנישואין שאל את החתן את השאלה הבאה:
שם משפחתך הוא קגן, שפירושו כהן, ואם אתה כהן כלה זו אסורה עליך. האם הנך כהן?

כאן נעשה פסק זמן קצר ונסביר. על אף שיש דעות בתנאים שאשה הנבעלת על ידי גוי ילדיה ממזרים, להלכה לא נפסק כך אלא שילדיה יהודים וכשרים לבוא בקהל. אך לעניין נישואין עם כהן הפגם ביוחסין נחשב. הטעם המובא לזה בפוסקים הוא (בית שמואל אבן העזר סימן ו ס"ק כ):
לפי שבאה מן הגויים השטופין בזמה
מפרשי הרמב"ם אף הבינו שלדעתו אותה יהודיה בת-גוי נחשבת בגדר "זונה" האמורה בתורה והכהן אף ילקה עליה (עי' בבית שמואל שם לגבי מחלוקת רמב"ם וראב"ד בנושא זה).

נחזור לסיפור: החתן ענה לרשם הנישואין כי איננו כהן וכי הוא מתכוין להתחתן עם כלה זו, והזוג פנה לדרכו.
לאחר מספר ימים (בסיפור המקורי היו עוד כמה פרטים מזעזעים על טיפול הרבנות במקרה זה, אך כוונתנו כאן היא הלימוד מהמקרה ולא הביקורת על הרבנות המדוברת) הרבנות התקשרו שוב לחתן ושאלו אותו שוב אם הוא במקרה כהן, החתן ענה שלא, אך זה לא הספיק לנציג הרבנות והחתן נתבקש להביא זוג עדים שיעידו ברבנות שהוא איננו כהן. החתן פנה לשכניו לבניין המגורים והסביר להם שהוא עומד להתחתן בעוד זמן קצר וביקש שהם יבואו איתו לרבנות להעיד שהוא איננו כהן, השכנים נענו לבקשתו ניגשו לרבנות והעידו כפי שנתבקשו והזוג נישא תוך זמן קצר ע"י אחד מראשי הישיבות התיכוניות הגדולות והחשובות בארץ.

עכשיו ננתח מעט את מה שקרה ומה שאולי היה צריך לקרות.
אינני בקי בדיני עדות, אך לענ"ד אינני מבין איך ניתן להעיד שמישהו איננו כהן, זה כמעט כמו להעיד שלפלוני אין אחות. הדברים אמורים באופן כללי וק"ו על אדם שהגיע מחוץ לארץ שאפילו עדות שהוא לא נשא כפיים אינה עדות משום שנושאים כפיים רק לעיתים רחוקות וכד', וק"ו בן בנו של ק"ו על אדם שמשפחתו לא שמרו תורה ומצוות מספר דורות כמו רוב יהודי ברה"מ (שלא לדבר על כך שהעדים לא היו עדים בכלל...).
אז אם רעיון העדות איננו רעיון טוב, מה כן היה על הרבנות לעשות?
אפשרות אחת היא לומר "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כנגד ה'" והזוג לא יכול להתחתן כדמו"י. האם זה הפתרון הנכון? נראה שאם בתהליך הוכחת היהודית הובאו צילומי מצבות עם סימני כהונה עליהם, באמת שאין מנוס, אך במידה ולא אולי ניתן להקל על פי הדברים הבאים (עפ"י מאמרו של הרב נח לנדסברג בתחומין יט):
א. כל הכהנים היום הינם כהנים מצד החזקה ולא כהני ודאי. כפי שכותב הרמב"ם (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ):
הלכה א: כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.
הלכה יג: מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו
ב. במקרה זה אין שום חזקה שהאדם הנדון הוא כהן, ולמעשה הוא איננו אומר כלום (כמובן שהוא איננו נאמן במה שהוא אומר שהוא איננו כהן, שהרי הוא נוגע בדבר ממש). כפי שכותב המבי"ט (שו"ת מבי"ט חלק א סימן ריט):
נראה דהא דתנן פ"ב דכתובות דעד אחד נאמן להעלות לכהונה אפי' היו גומלין היינו כשהוא עצמו אומר שהוא כהן דהא משוי אנפשיה איסור חומרי כהנים אבל אם הוא עצמו אינו יודע שהוא כהן לא יהא חייב לנהוג שום חומרא על פיו לא מבעיא כשהוא מכחיש אלא אפילו אומר איני יודע
ג. אמנם יש מקום לבוא ולדון מדין רוב: רוב הנקראים בשם משפחתם כהן הינם כהנים. אך יש מה לדון גם בזה - האם רוב זה נכון גם לגבי השם קגן? אם באמת סביר להניח שהשם נשאר דורות רבים במשפחה, ולא מדובר על החלפת זהות וכד', האם לא אין סיכוי מסויים שבאחד הדורות התחתנו עם גרושה וכד' שהופכת את צאצאיה לחללים (במיוחד כשאנו יודעים שהמשפחה חיה במקום שלא שמרו כלל על תורה ומצוות)?

כמובן, שלא באתי להכריע בנושא זה כיצד היה על הרבנות לנהוג, אלא רק ביקשתי לדון מעט באפשרויות הקיימות.

יצא לאור: צהר, גליון לד

גליון תשרי של כתב העת צהר יצא לאור (כתב העת צהר מתפרסם כאן בדחייה של כחצי שנה). הגליון הפעם מוקדשים מספר מאמרים לנושא "לאומנות יהודית".

בגליון תוכלו למצוא את המאמרים הבאים (עם קצת הערות שלי על חלק מהמאמרים):

צהר לתלמוד והלכה

- על הפסיקה בענייני בתי הדין לגיור - הרב יהודה הרצל הנקין. הרחבה של המאמר הזה שהתפרסם כחדשיים לאחר פירסום פסק הדין של הרב שרמן בענייני גיורי הרב דרוקמן.

- האם המברך צריך לשתות מכוס ברכת האירוסין? - הרב דרור פיקסלר. המסקנה היא שהמברך אינו צריך לשתות וברכת הגפן נידונה כברכת המצוות ולא כברכת הנהנין.

- הלכה ואומרים כן (בנייה בשבת על ידי נכרים בשעת הדחק בארץ ישראל) - הרב אברהם הלוי גיסר. הרב גיסר, רבה של עפרה, מגן על ההוראה שנתן לבנות בתים ביישוב על ידי גויים על מנת להשיג הכרעה משפטית.

- בתים בשבת על ידי גוי, האמנם מותר?! (תגובה לרב גיסר) - הרב מאיר נהוראי. הרב נהוראי סבור שאין מקום להתיר אמירה לעכו"ם לצורך יישוב הארץ וק"ו שלא לצורך הישג משפטי, כמו כן הוא חושש מפני הרחבה של ההיתר וחילול השם.

- דרכי הגויים כבסיס לשיקול הלכתי - יצחק הנשקה

- גברים ונשים במעמד 'הקהל' - הרב יהודה זולדן

צהר לאומנות יהודית

- יצירה אומנותית ועבודת ה' - הרב דוב ברקוביץ'

- על אומנות של אמונה ואמונה של אומנות - אבי רט

- האומנות - בין יצרים ליצירות - איתי אליצור

- הניגון - בין תרבות להנאה ובין שמחה למספד - הרב בניהו ברונר

- מעבר לצלילים (על מוסיקה בעבודת ה') - הרב מוטי הרשקופ

צהר למשפחה

- סרבנות גט: מאפיינים, מניעים ודרכי התמודדות - שולמית וולפיש. המחברת, טוענת רבנית, עשתה עבודת מחקר מרשימה בניסיון לעמוד על המניעים של סרבני הגט. אחת המסקנות העולות מעבודתה זה שיש מקום לבית הדין להפנות סרבני גט לטיפולים פסיכולוגיים ובכך להקל על כל הצדדים את מתן וקבלת הגט. משפט אחד מתוך המאמר שכדאי לזכור:

המחסום הראשון היה הקושי באיתור המועמדים לראיון. קושי זה נבע מאי הענותם של ארגונים שונים, שלהם מידע לגבי הליכי גירושין שנמשכו זמן רב, להסכים לספק נתונים על האוכלוסייה המבוקשת. מדובר הן בארגוני נשים, הן בארגונים הפועלים לשמירת זכויותיהם של גברים בהליכי גירושין והן בגורמים אחרים. הגורם היחידי ששיתף פעולה... היה הרב אליהו בן דאהן, מנהל בתי הדין הרבניים.

- מסורבת גט או פושעת ערמומית? (טענת "מאיס עלי" באשה שיצאה לתרבות רעה) - הרב יצחק שטיינברג

צהר למלחמתה של תורה

- כיצד קובעים מהי משנה? (תגובה למאמרו של הרב שרלו מהגליון הקודם) - הרב אריה כ"ץ

- משנה לא זזה ממקומה (תשובה לרב אריה כ"ץ) - הרב יובל שרלו. התכוונתי בזמנו להתייחס למאמרו של הרב שרלו מהגליון הקודם אך זה פרח מזכרוני. בעז"ה באחד הימים הקרובים אמצא לזה את הזמן.

- הורדת קבצים מהאינטרנט - מהגמרא למעשה (בעקבות מאמרו של הרב שמואל אריאל) - הרב יצחק נריה.

צהר לביקורת ספרים

"ואהבת - לרעך כמוך" (על ספרו של הרב אברהם וסרמן) - הרב מיכאל רוטנברג. אם בפעמים הקודמות ביקרתי את המדור הזה, הפעם נסתתמו טענותי במאמר יפה ורציני שכתב הרב רוטנברג.

תוכנית בת מצווה

מתוך חוברת הוקרה לרגל 20 שנה למת"ן (מכון תורני לנשים):

מועד היות הנערה היהודית בת 12, בת מצווה, מציין את מעברה מילדות לבגרות. זמן זה הוא המתאים לבירור ולחיזוק זהותה היהודית כאישה וכחלק מהקהילה. לשם כך פיתחה אושרה קורן, בוגרת מת"ן, את תוכנית בת המצווה של מת"ן לבנות ולאמהות: "האשה היהודיה לדורותיה".

...

במסגרת התוכנית לומדות בנות המצווה ואמהותיהן על נשים יהודיות בהיסטוריה, מנתחות את קווי האופי של נשים אלו ואת הערכים על פיהן חיו ופעלו. הסקירה מתחילה בנשים המתוארות בתנ"ך כרבקה, מרים ואסתר, וממשיכה עד לתקופה המודרנית, בהתבוננות בדמויות משמעותיות בתולדות הציונות, כחנה סנש וגולדה מאיר ובדמויות מעוררות השראה כנחמה ליבוביץ'.

מתוך "ההר הטוב הזה", הרבנית פועה שטיינר, עמ' 249-250:

בבית רצה אבא (=הרב שלמה מן-ההר) להעניק משקל רב יותר לעובדה שנעשינו בנות מצוה. בשלב זה של החיים הוא רצה שנחוש הבדל משמעותי בין "המצווה ועושה" ל"שאינו מצווה ועושה". תמיד חינך אותנו לקראת התפקיד העיקרי של הבת: להיות בבוא העת עקרת הבית - זו שכל ענייני הבית מופקדים בידיה. אחד התפקידים החשובים בבית הוא שמירה על השולחן הטהור. כאשר כל אחת מאתנו הגיעה לגיל בת-מצווה, דאג שהיא תקיים את המצוות הקשורות לכשרות המאכלים.

...

כאשר אמא רצתה לבשל אורז, היה מושיב דווקא את בת-המצווה על יד השלחן ומטיל עליה לברור את האורז... הוא היה מבהיר לבת, שכובד האחריות, שכולנו נאכל אוכל כשר ונקי מרמשים, מוטל עליה. היה עליה לברור את האורז שליש פעמים, רק אז הקטניות נחשבו בחזקת נקיות וכשרות לבישול.

...

הדבר שהיה כרך בלימוד תיאורטי רב ובהתנסות חוזרת ונשנית, היה הכשרת העוף... אבא טרח מאד ללמדנו את הכללים ואת המקרים בהם יש לשאול "שאלה". בהגיעה למצוות נדרשה כל אחת מאתנו לבצע בעצמה את כל התהליך של הכשרת העוף מתחילתו ועד סופו. בהדרכתו של אבא ותחת השגחתו, עשינו את כל זה פעמים אחדות עד שהיה בטוח, שנעשה זאת כהלכה.

מתוך חוברת הוקרה לרגל 20 שנה למת"ן (מכון תורני לנשים):

תגובת בת שהשתתפה בתוכנית ברעננה: "למדתי שהדת היהודית היא יותר מאשר לצום ביום כיפור."

מתוך "ההר הטוב הזה", עמ' 249:

באותם ימים, כאשר אנו הגענו לגיל "בת מצווה", לא הקדישו בבית הספר תשומת לב כה רבה לנושא... השינוי המשמעותי בחייה של בת המצווה התבטא בזה שידעה, שמעתה החיוב לצום ביום כיפור חל עליה מדאורייתא.

יצא לאור: המעיין, תשרי תשס"ט

בתוכן:
"ראה בעוניינו וריבה ריבנו"... [הורדה ב-PDF]

סיכום פגישה לקראת שמיטה עם הגרש"ז אוירבך זצ"ל [הורדה ב-PDF]

על ספר 'אורות התשובה' ומחברו הראי"ה קוק זצ"ל / הרב גדליה אייזמן [הורדה ב-PDF]

הוראתו של השל"ה לתקוע מאה קולות בראש השנה / הרב יוסף אביב"י [הורדה ב-PDF]

המונח 'ודאי' ומשמעו ככינוי לה' / פרופ' נחום מאיר ברונזניק [הורדה ב-PDF]

שבתא דריגלא: ביאור היסטורי מחודש לשתי סוגיות / הרב ד"ר נתן דוד רבינוביץ [הורדה ב-PDF]

זמן אמירתה של תפילת 'ועננו בורא עולם' למניעת עצירת גשמים / הרב אליעזר וייל [הורדה ב-PDF]

שנה לפטירת מורנו הרב אברהם שפירא זצוק"ל / הרב גדעון פרל [הורדה ב-PDF]

בין שמחת יום הכיפורים לשמחת הסוכות / הרב יהודה שביב [הורדה ב-PDF]

תגובות והערות:

שלוש תגובות / הרב אוריאל בנר [הורדה ב-PDF]

מדוע אין מונעים את עיבור שנת השמיטה בזמן הזה? / הרב עמיחי כנרתי [הורדה ב-PDF]

עוד על 'מחשבה טובה הקב"ה מצרפה' / ד"ר נחום מ' ברונזניק; ראובן קמפניינו [הורדה ב-PDF]

'להקים שם המת על נחלתו'... / ד"ר דוד מרצבך [הורדה ב-PDF]

"אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם?" / הרב ד"ר רפאל בנימין פוזן [הורדה ב-PDF]

עוד על המדקדק ר' שלמה זלמן הענא / הרב יעקב לויפר [הורדה ב-PDF]

התשובה מיוחסת לר"י קורקוס, לרדב"ז - או אולי לר"ש סיריליאו? / הרב יואל פרידמן [הורדה ב-PDF]

על מספר עניינים בפירוש ר' שלמה סיריליאו לשביעית [תגובה] / פרופ' יעקב שמואל שפיגל [הורדה ב-PDF]

נתקבלו במערכת / י"ק [הורדה ב-PDF]

 

טרם קראתי את כל המאמרים אך אני בהחלט יכול בשלב ראשון להמליץ לקרוא את דברי הרב גדעון פרל על הג"ר אברהם שפירא זצ"ל ואת סיכום הפגישה עם הג"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל על ההכנות לשמיטה תשמ"ז עם קביעתו "שאולי היה עדיף לומר 'פוקו וזרעו', יותר מאשר להתבסס על היתר כזה של מכירה, אך ברור שלמעשה איש לא יתיר כדבר הזה". אני מניח שרבים מהקוראים ימצאו עניין רב גם במכתבו של הרב גדליה אייזמן לרב צבי יהודה הכהן קוק בנוגע לספר אורות התשובה.

למי שלא מכיר את גליונות "המעיין", יש לדעת שאחד הפנינים הגדולים של גליונות אלו זה הטור הקבוע של הרב יואל קטן "נתקבלו במערכת". בטורים אלו הרב קטן סוקר בקצרה אך ביסודיות ספרים רבים שהגיעו למערכת כתב העת. חבל שלפעמים חלק מהספרים כבר נחשבים לישנים עד שהם מקבלים התייחסות (לדוגמא: בגליון זה יש סקירה של מספר ספרים על השמיטה שראו אור בתחילת השמיטה ועתה ספק אם יעניינו מישהו עד ערב השמיטה הבאה), אך בכל זאת הסקירות יפות ומועילות מאד.

מדרש לפרשת בראשית

"בראשית ברא אלהים" רבי תנחומא פתח: (תהלים פו) "כי גדול אתה ועושה נפלאות" א"ר תנחום: הנוד הזה אם יהיה בו נקב כחוד של מחט כל רוחו יוצא ממנו, והאדם עשוי מחילים מחילים נקבים נקבים ואין רוחו יוצא ממנו. מי יעשה כן? (שם) "אתה אלהים לבדך".

 

המדרש משווה בין גוף האדם לבין נוד (עפ"י הגדרת ויקיפדיה: כלי לאיחסון נוזלים העשוי מעור). באם יהיה חור, אפילו יהיה החור קטן מאד, כל תוכנו של הנוד יצא ממנו. לעומת זאת, גוף האדם מלא בנקבים ואעפ"כ אין רוחו יוצא ממנו. ועפי"ז מסקנת המדרש שפלא זה יכול רק האלקים לעשות.

אך המדרש קשה ביותר. המקומות בגוף האדם בהם יש אויר אינם מלאים בנקבים. אדם שיהיה לו נקב באחד מראותיו או בליבו יהיה בגדר טריפה. הסתכלות ישרה על גוף האדם יוליד למסקנה שהפתחים שבגוף אינם שונים מהפתח של אותו הנוד, שגם אם יהיה פתוח לא יקרה שום דבר לתחולת הנוד. מה אם כן המדרש מנסה לומר לנו?

נראה לי שכוונת המדרש אינה לרוח במובן של אויר או חמצן שיש בגוף האדם - בזה באמת אין הגוף שונה מהנוד. אך כשם שהנוד נוצר לאחסן בו חומר מסויים, כך הגוף נוצר לאחסן בו רוח, לא אויר, חמצן או גז אחר אלא רוח אלוקים. נוד שיהיו בו חורים אכן לא יהיה שווה שום דבר כי הוא לא ימלא את ייעודו, אך גוף האדם מצליח להחזיק בתוכו את החלק הרוחני של האדם הגם שהגוף מלא בחורים. על פניו הרציונאל הפשוט אינו מאפשר מצב שגוף גשמי יחזיק בתוכו משהו רוחני (עיין בעניין זה באריכות עצומה בספרו של הרב מיכאל אברהם "אנוש כחציר"), אך בפועל הגוף על כל מגרעותיו מצליח לשמש לבית עבור הנפש האלוקית של האדם.

אכן נכונים דברי רבי תנחומא: מי יעשה כן? (שם) "אתה אלהים לבדך".

 

בימי שעון חורף, את רשימות ה"מדרש לפרשת שבוע" אני אומר בפני הציבור עם מעט הרחבה בלילי שבת קודש בקהילת מיתר. אני משתדל מאד, שגם כאשר אינני מתכוין לדבר בפני הציבור, להעלות לכאן דברי תורה מתוך המדרש לפרשת השבוע. ברור הדבר שכאשר הדברים צריכים להמסר בפני ציבור הדברים מסודרים יותר ושלמים יותר. כאשר אין עלי את הלחץ של הכנת שיחה לציבור אני מרשה לעצמי להתמקד בחידושים קטנים (ואפילו פעוטים) העולים מדברי המדרש, ולא בהכרח ביצירת דבר תורה שלם. אנא קבלו זאת בהבנה.

שמחת תורה - המניין המוקדם

זה מכבר התפשט בקרב קהילות אשכנזיות רבות תופעת המניין המוקדם בשמחת תורה. מתחילים מוקדם, עושים הקפות של כדקה או פחות להקפה, בחלק מהמניינים מעלים את כל הקהל לתורה ובחלק לא, מסיימים את התפילה ללא הקידוש המפורסם של שמחת תורה ושלום על ישראל. מי משתתף במניינים אלו? בדרך כלל, מי שאין לו ילדים בגיל בית ספר יסודי, מי שאין לו כח להקפות ארוכות, מי שרוצה לאכול ארוחת צהריים לפני השעה שתיים ועוד כהנה וכהנה. רבים מהמשתתפים במניין המוקדם יחזרו לזמן קצר למניין המרכזי על מנת להשתתף בהקפות המרכזיות, בקידוש או לעלות לתורה (במידה ולא העלו את כל המתפללים במניין המוקדם).

בדרך לתפילת שחרית עברתי ליד מניין מוקדם שהתקיים בשכונה שלי, ועל פי מראית העין יתכן והיו שם יותר מתפללים מאשר במניין במרכזי באותו בית כנסת - בית הכנסת הגדול והמרכזי בשכונה.

לדעתי תופעת המניין המוקדם מורה על שתי תופעות מדאיגות (שבמקום למצוא את פתרונם, מחביאים אותם מתחת לשטיח ה"מניין המוקדם"):
א. חוסר האפשרות והרצון להגיע לעמק השווה בתוך הקהילה - במהלך כל השנה הקהילה מתפללת כמקשה אחת. אמנם יש חיכוכים שונים ודעות שונות איך לנהל את התפילה אך מצליחים להגיע לאיזה שהוא עמק השווה באופן כזה שרובם הגדול של המתפללים מרוצים מבית הכנסת אותו הם פוקדים תדיר. משום מה כשמגיע שמחת תורה נעלם העקרון הזה. אלו שחפצים בהקפות קצרות לא מוצאים שיח משותף עם אלו שרואים בהקפות צורך אחר. קהילות שונות לא מצליחות להתאים את התפילה למציאות המשתנה. אדם אחד סיפר לי שלפני עשרים שנה, כשבקהילה שלו היו ילדים ונוער לרוב, קבעו שהקידוש המסורתי יהיה בשעה 10:30 אחרי ההקפה הששית. מאז הילדים בגרו וכיום בית הכנסת מורכב מגיל ממוצע של חמישים פלוס, אך הגבאי עומד על כך שבלו"ז עדיין יהיה כתוב שהקידוש יהיה ב10:30 אחרי ההקפה הששית, בשעה שחלק גדול מהציבור מוכן לסיים את ההקפות כבר לפני עשר. בקהילה אחרת ימשיכו לראות כיצד ההקפה החמישית והלאה דלות משתתפים ביותר, אך לא יחשבו לקצר את זמן ההקפות.
המנהג הרווח שמעלים את כל הקהל בשמחת התורה הוא מנהג יפה. בבית הכנסת שלי היו אנשים שהגיעו רק בגלל שהשכן שלהם אמר להם שאם הם יגיעו אז הם יקבלו עליה. עם זאת, לפעמים שאין הגיון להמשיך במנהג. באחד הקהילות שהייתי מתפלל בהן כילד, היו למעלה ממאתיים מתפללים. להעלות את כל המתפללים בשלוש או ארבע מוקדים שונים היה לוקח בין שעה וחצי לשעתיים. בזמן הזה רוב הגברים (שלא לדבר על הנשים) היו מבלים את זמנם בשיחה בטלה, שתיית אלכהול וכהאי גוונא. עם זאת, אף אחד לא חשב שאולי כדאי לותר על המנהג.
המניינים המוקדמים מצביעים על כך שהגיע הזמן לקיים בתוך כל קהילה דיון נרחב על איך צריך להראות תפילת שמחת תורה. אם אפשר לקיים מניין משותף לכל קצוות הקהילה בכל ימות השנה, אין סיבה שדווקא סביב שמחת התורה לא ניתן לעשות זאת.

ב. חוסר האפשרות לגשר על השמחה הרצוייה לבין המציאות הקהילתית - אינני בטוח שהנקודה הזו היא נכונה בכל המניינים המוקדמים, אך חלק ניכר מאלו שאני ראיתי בשנים האחרונות היא מאד נכונה (והיא נכונה גם בלי קשר למניינים המוקדמים). לא פעם רוב המשתתפים במניין המוקדם יהיו דווקא אלו שהם היותר "תורניים" בקהילתם. אנשים אלו, כאשר הם היו בישיבות לפני לא הרבה זמן, הם היו מובילי הריקודים וכד', אך כאשר הם נמצאים בקהילה "רגילה" ולא ישיבתית הם לא מצליחים לשמוח יחד עם מי שנמצא. הרי אנשים "לא תורניים" אלו לא מכירים את הריקודים המדוייקים שהוא מכיר או את השירים המתאימים לכל הקפה כפי שהיו שרים אצלו בישיבה, ואיך אפשר בכלל לרקוד לכל מיני שירי סוכנות?! אני כותב מעט בסרקאזם, אך זו באמת בעיה קשה. לא פעם רואים אנשים פשוטים שהחיבור היחיד בינם לבין התורה זה בשמיעת פרשת השבוע בבית הכנסת שמחים שמחה גדולה בשמחת תורה, כשל"בן-תורה" קשה הרבה יותר לתת דרור לתחושות השמחה שבקרבו.
אינני יודע מה הפתרון לבעיה הזאת, פתרון שכמובן צריך להיות במישור הפרטי ולא הציבורי/קהילתי, אך אני בטוח שהדרך לפתרון עובר דרך קיום הקפות משותפות לכולם ולא בהסתגרות במניינים מוקדמים.

העושה סוכתו בראש הספינה

משנה מסכת סוכה פרק ב משנה ג

העושה סוכתו בראש העגלה, או בראש הספינה כשרה, ועולין לה ביום טוב

גמרא מסכת סוכה דף כג ע"א

העושה סוכתו בראש הספינה: רבן גמליאל פוסל ורבי עקיבא מכשיר. מעשה ברבן גמליאל ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, עמד רבי עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה. למחרת נשבה רוח ועקרתה. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא, היכן סוכתך?

תמונה שצולמה היום במרינה בהרצליה:

קצת יותר מקרוב:

חג שמח! וכפי שנוהג ידי"נ ר' אוריאל פרנק נר"ו לכתוב: נקווה שבמהרה נזכה "לחגוג" במשמע המקורי של המילה.

סוכה עם פרגולה

אני חושב שמאז שהגעתי למודיעין הנושא שאני הכי נשאל עליו זה איך עושים סוכה כשיש פרגולה על גבי המקום המיועד לסוכה. [כאן אני צריך להכיר טובה לאנשי טירת יהודה שהשכימו קום בימי שישי על מנת לשמוע שיעור במסכת סוכה מאברך צעיר, שהיום הוא רב צעיר. השיעורים הללו נתנו לי את הרקע להתמודד עם שאלות רבות בענייני סוכה]. בכל מקרה, כרגיל, אין להסתמך על הכתוב כאן להלכה למעשה ויש להתייעץ עם רב בכל מקרה לגופו.

המציאות מתחלקת לשני חלקים:

1. פרגולות העשויות מחמרים הפסולים לסיכוך - פלסטיק, מתכת וכד'.

דין פרגולה כזו נידונה בשולחן ערוך או"ח סי' תרכו - "העושה סוכה תחת האילן או תחת הגג". במילים פשוטות ניתן לתת את הכלל הבא: אם רוב שטח הפרגולה ממולא בחומר (פלסטיק/מתכת) ומיעוטו אויר - הפרגולה הזו נידונה כגג לכל דבר ולא ניתן לשים מתחתיה או מעליה סכך בשום צורה. הדרך היחידה שבה ניתן לעשות סוכה במקום שיש פרגולה כזו היא בפירוק הפרגולה. אם רוב השטח הוא אויר ומיעוט השטח הוא חומר (לדוג': בפרגולה בצורת רשת, שתי וערב, שריבועי החלל בין החומר הוא 7.2*7.2 לעומת רוחב הפס המקיף שהוא 2.8, יצא שמתוך כל 100 סמ"ר - יותר מ50 סמ"ר זה אויר), אם האדם ימלא את כל החלל בסכך כשר אזי יהיה יותר סכך כשר מאשר סכך פסול (הפרגולה) ולכן מיעוט הסכך הפסול יהיה בטל ברוב הסכך הכשר והסוכה תהיה כשרה. באופן שהפרגולה היא "כשרה לסוכה" (שהרוב אויר) ניתן לשים את הסכך מתחת לפרגולה, מעל לפרגולה או על גבי הפרגולה (לכאורה זו האפשרות העדיפה). על מנת למנוע בעיית "מעמיד בדבר המקבל טומאה" רצוי לשים קודם קרשים על גבי הפרגולה ורק עליהם לשים את הסכך.

2. פרגולה העשויה מחומר הכשר לסכך - עץ.

אם הפרגולה בנויה באופן שאין רוב של צל אז ודאי שצריך לשים סכך כדי שיהיה צילתה מרובה מחמתה, וראוי לשים יותר סכך מאשר יש בפרגולה עצמה.

אם הפרגולה בנויה באופן שיש רוב של צל (צלתה מרובה מחמתה), אזי יש שלוש בעיות אפשריות:

א. סוכה ישנה - סוכה שנבנתה לשם צל אך לא לשם חג הסוכות.

ב. תעשה ולא מן העשוי - אם המחיצות לא היו קיימות בשעת בניית הפרגולה.

ג. כשרות קרשי הפרגולה לסוכה - גזרת תיקרה.

לגבי הבעיה הראשונה, בעית סוכה ישנה, השו"ע כותב שמספיק שיחדש בה דבר ואפילו סכך בגודל טפח על גבי טפח.

לגבי הבעיה השניה, תעשה ולא מן העשוי, לא ראיתי מי שדן בזה אך לכאורה ניתן בצירוף סעיפים נוספים להסתמך על שיטות ראשונים המקלים בזה ומחלקים בין המקרה הזה לבין המקרה המובא בגמרא שאדם חפר סוכה בתוך גדיש. כך שקשה לי להאמין שיהיה מי שיפסול את הסוכה מטעם זה (אם מישהו מכיר דיון בנושא זה אשמח להפניה).

לגבי הבעיה השלישית, האם ניתן בכלל להכיל שם דירת עראי על פרגולה, נחלקו בזה גדולי זמנינו. אני עצמי שמעתי מהג"ר מרדכי אליהו שיש לדון בקרשים אלו כסכך פסול לכל דבר משום שאין להם דין דירת עראי ויש לגזור בהם גזרת תיקרה, או ליתר דיוק לא גזרה אטו תקרה אלא "תקרה ממש" (כמודמני ששמעתי דברים דומים ממו"ר הרב שבתי רפפורט). לעומת זאת יש מי שכתב שאין מקום לפסול קרשים אלו לסוכה וגזרת תקרה זה דווקא בקרשים רחבים. באופן זה כתב הרב יעקב אריאל כאן במסקנה:

למעשה נראה איפוא להורות שלכתחילה יש לבנות פרגולות שחמתן מרובה מצילתן. אך פרגולה הקיימת ועומדת ואין מקום אחר לעשות סוכה מותר להשתמש בה לשם סוכה.

גם הרב ישראל מאיר לאו פרסם מאמר בתחומין כא, ובו הוא כותב שאין כלל מקום לחשוש לאסור מדין תקרה והבעיה היחידה שיש לפתור זה את בעית הסוכה הישנה. הרב לאו מגדיל לעשות וכותב שלאחר שיתקן משהו בסוכה, כדי לפתור את בעית הסוכה הישנה אזי הסוכה תהיה כשרה למהדרין (!).

הבלוג יוצא לחופשה עד אחרי סוכות - חג שמח לכולם!

סיכום שמיטה - חלק ג'

אוצר בית דין ממלכתי

החידוש שכל אחד מאזרחי המדינה היה אמור להרגיש בו בשמיטה זו, לעומת השמיטות הקודמות, היא הצמצום הגדול שנעשה בשימוש בהיתר המכירה. עפ"י המלצת יו"ר ועדת השמיטה שע"י הרה"ר הרב זאב ויטמן והחלטת מועצת הרבנות הראשית, לא נעשה היתר מכירה על רוב פירות הקיץ (ועד כמה שידוע לי, גם על חלק ניכר מפירות ההדר של החורף הקרוב). עפ"י התכנון של הרבנות הראשית, החקלאים ימעטו בעבודות מסויימות בעצים במהלך השמיטה, וכל השיווק יעשה ע"י אותם חברות המשווקות כל שנה אך השנה יהיו הם שליחי בית הדין.

מו"ר הרב יהושע בן-מאיר פרסם בתחילת השמיטה ספר בשם "היתר מכירה או אוצר בית דין" (חלקים מהספר ניתן לראות כאן), שבו הוא טוען בתוקף כנגד עשיית אוצר בית דין ללא היתר מכירה. לדבריו, ניתן להסתמך על אוצר בית דין רק כתוספת להיתר המכירה ולא במקומה. התנגדות נוספת לגישת הרב ויטמן הגיעה מכיוון קצת פחות צפוי - ממפעילי "אוצר הארץ". כך כתב הרב יואל פרידמן במאמר בגליון צהר (תגובתו של הרב ויטמן מופיעה בסופה של המאמר):
לדעתנו הצעתו תגרום שני נזקים חמורים:
1. הצפה של השוק בפירות שביעית ובדמי שביעית.
2. פגיעה אנושה ביחס הציבור לאוצר בית דין. אנשים יאמרו: אם כך נראה אוצר בית דין אל יהי חלקי עמו, שכן הוא הופך את השמיטה... למין בדיחה עלובה, ואין בינו ובין דאגה לחלוקת פירות שביעית לצרכן ולא כלום.

לאחר מעשה, אין ספק כי צדקו הרב בן-מאיר והרב פרידמן. רוב הצרכנים הדתיים (!) כלל לא יודעים שפירות הקיץ שהם צרכו היו פירות הקדושים בקדושת שביעית. לדעתי, אם יכול להיות מצב שיגיע לאדם פרי הקדוש בקדושת שביעית מבלי שהקונה, המוכר, ולפעמים אפילו הרב המשגיח, יודעים על כך זהו סימן לכשלון הקונספציה.

בשבועות האחרונים אני פוגש הרבה אנשים האומרים לי: אתה יודע שקניתי מיץ ענבים תירוש של כרמל מזרחי בסופר והוא מאוצר בית דין? אני עונה להם: אתם יודע שכל האפרסקים והשזיפים שקנית באותו סופר גם היו אוצר בית דין? לאחר מכן אני רואה בפרצופם את התדהמה. עד כמה שידוע לי, זו השמיטה הראשונה שמיץ ענבים מאוצר בית דין נמכר בסופרים הרגילים ולא בחלוקה מיוחדת, אני מתקשה להאמין שיהיה ניתן בעתיד להחזיר את הגלגל אחורה גם אם יהיה החלטה של הרבנות לא לחזור על המהלך שנעשה בשמיטה הזו ולהציף את השוק באוצר בית דין.

בסופו של דבר צריך לשאול, מה הרווחנו מהצעד הזה של ועדת השמיטה? סביר להניח שרוב החקלאים לא שינו מהרגלם בכל שאר השנים, השיווק לא היה שונה בשום צורה, הסחורה לא סומנה כקדושה בקדושת שביעית, והמחירים לא העידו על כך שלא סוחרים בפירות אלו - אז מה כן היה?? היה צמצום של היתר המכירה! זה הרווח הגדול. האם זה שווה את זה? אני אשאיר את השאלה הזו לקוראים.

כמעט באותו עניין. רכשתי לפני יומיים אתרוג מאוצר בית דין. האתרוג היה מסומן כ"מהודר א'" (מבין ארבעה דרגות מחירים, היה אחד מעליו ושניים מתחתיו). האתרוג עלה בדיוק אותו מחיר ששילמתי עליו לפני שנה. אמנם הוא לא היה יפה כמו זה של שנה שעברה, אך אני נוטה להאשים בזה את מזג האויר ופחות את השמיטה (והלוואי שאני טועה). האתרוגים בדרגת המחיר היותר גבוהה לא היו יותר יפים, לפחות לא משמעותית, אך פער המחיר היה יותר מחמישים שקלים! המוכר הציג בפני דף מבית הדין שתחתיו נעשה אוצר בית דין, המציג את המחירים שמותר לקחת עבור כל סוג. הפער בין האתרוג הכי יפה לאתרוג בדרגה השניה היה של 90 שקלים! אני חושב שברור לכל שמבחינת הצרכן אין שום הבדל בין אוצר בית דין לקנייה בכל שנה אחרת (חוץ מזה שהשנה היו יותר קופסאות סגורות שהמוכר טרח להסביר לי שבגלל השמיטה לא ניתן לבחור אתרוג כמו בכל שנה - ?!?!?!). האם יש הבדל בעבודת החקלאי? הלוואי, אבל אני מתקשה להאמין (הרי במקום ב"מחמירים" באוצר בית דין מקילים בהגדרת לאוקמי ועוד).
אז האם יש איזה שהוא עדיפות לעשיית אוצר בית דין על פני היתר מכירה לאתרוגים? אולי לקראת השמיטה הבאה מישהו ירים את הכפפה...

יום כיפור בקהילת מיתר

כמה מילים על ההערכות של הקהילה שלי, קהילת מיתר שבשכונת קייזר במודיעין, ליום הכיפורים והתוצאות. כפי שכתבתי כאן בעבר, אנחנו מתפללים בשבתות בתוך מבנה של גן ילדים. בשבת רגילה בגן יש כ85 כסאות (גברים ונשים) שכמעט תמיד כולם טפוסים. לקראת יום כיפור, פנינו מהגן הרגיל שלנו את כל הרהיטים של הגן, ומלאנו את הגן בכסאות. כמו כן, פתחנו מניין נוסף בגן הצמוד לגן הקבוע שלנו. סך הכל בשני הגנים היו כ270 כסאות לגברים ונשים. את המקומות בגן הקבוע מכרו מבעוד מועד כדי לקבל תמונת מצב של מספר האנשים שמתכננים להיות ביום כיפור. בגן הזה היו כ150 כסאות שכולם נמכרו מראש והיו עליהם מדבקות עם שמות. הגן השני (כ120 כסאות) יועד לכל מי שלא קנה כסא מראש. באופן כללי החלוקה נשמרה, ובגן אחד היו כל מי שקנה כסא ובגן השני היה מי שבחר לא לקנות כסא, או שסתם הזדמן לבוא. אך כמובן, שהיו גם בגן עם הכסאות המכורים אנשים שהוסיפו כסאות תוך כדי, או שנכנסו בעמידה וכד'.
במהלך היום בשני הגנים רוב גדול של הכסאות היו מלאים, בגן הקבוע היו מעל מאה איש במהלך כל היום ובגן השני כ80 איש במהלך היום. בתפילת כל נדרי כל הכסאות היו מלאים והרבה אנשים עמדו בכל מקום אפשרי. בתפילת נעילה, התפילה התחילה כשכל הכסאות היו מלאים בשני המניינים ואנשים רבים עמדו. ככל שהתקדמה תפילת נעילה, עוד ועוד אנשים (ונשים) הגיעו ואנשים רבים עמדו בחוץ ליד החלונות, בחצר ולפני הכניסה. ההשערה של ראשי הקהילה היא שהיו במקום באמצע תפילת נעילה מעל 400 (ואולי אפילו כ500) איש ואשה, כשמעל שלוש מאות היו בתוך המבנים של הגנים. [היו מספר אנשים שהחנו את האופניים שלהם בכניסה למתחם הגנים ונכנסו לנעילה.]
השנה בנוסף לשני המניינים הללו, ראשי הקהילה (לי לא מגיע קרדיט על המהלכים הללו, לפחות לא יותר ממי שנותן מוטיבציה - הרעיונות לא היו שלי, ובטח שהביצועים לא היו שלי) העלו רעיון להקים מניין ליום כיפור בלובי של גוש בניינים גבוהים (בנייני דמרי, למי שמכיר) הנמצא במרחק הליכה מהשכונה שלנו. על אף שלא היה לנו מושג מי יהיה חזן במניין הזה ממש עד לצהרי ערב יום הכיפורים, השקיעו מאמצים כדי להרים גם את הפרוייקט הזה. במניין הזה, היו ב"כל נדרי" כארבעים איש, במהלך היום היו כ20-30 ובנעילה היו כ80 איש.
אני דיברתי לפני "כל נדרי" ונעילה בשני המניינים שהתקיימו בגנים, ובחור מישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין התנדב לדבר במניין השלישי לפני נעילה.

מילה אחת על המוטיבציה של כל העסק הזה. ראשי קהילת מיתר רואים בארגון המניינים הללו אמצעי כלכלי על מנת לגייס כספים לבניית בית הכנסת שלנו. לאחר שקיבלנו את כל האישורים הבנייה אמורה להתחיל מיד אחרי סוכות ועד ראש השנה הבא אנחנו אמורים להיות במבנה קבע. מה יהיה עם כל המניינים הללו בשנה הבאה? היכן יתפללו כל האנשים הללו אז? אלו שאלות מצויינות שאני לא חושב שמישהו נתן עדיין את דעתו אלהם. אני כמובן רואה בזה אתגר רוחני, ולא רק כלכלי, בקיום המניינים הללו. אך אני ער לעובדה שמה שמריץ את האנשים להרים פרוייקט בסדר גודל כזה, הוא בראש ובראשונה הכסף. האם נצליח להריץ את זה גם כשנהיה קצת פחות לחוצים על הכסף? אני מאד מקווה שכן, אבל ימים יגידו.

עדכון: אחד מראשי הקהילה הודיע לי, שללא ספק, אם זה היה רק בשביל הכסף אז העבודה וההשקעה הרבה בפרוייקט הזה לא שווים, וברור שהמוטיבציה היא לא רק כלכלית. הוא גם הוסיף ואמר שיש לו כבר כמה רעיונות מה לעשות גם אחרי שבית הכנסת יהיה בנוי.

אינטרנט רימון

לקראת ראש השנה החלטתי לקבל על עצמי קבלה טובה בתחום שתופס חלק ניכר מחיי, הלא זה האינטרנט, ולהתחבר לאינטרנט רימון. מספר ימים לפני ראש השנה התנתקתי מהספק אינטרנט שהיה לי - תהליך שלקח כמה ימים, התקשרתי לרימון וביקשתי להתחבר. החיבור לרימון עלה לי הרבה פחות מהחיבור לספק הקודם, דבר שהוסיף למוטיבציה שלי להחליף ספק. אלא מאי, שברגע שהתחלתי להשתמש בחיבור לרימון לא הצלחתי לגלוש כמעט לאף אתר. ברגע שניסיתי להכנס לתיבת הדוא"ל שלי או לכל מיני אתרים אחרים (שאין בהם שום טכנים שאמורים להיות חסומים) החיבור שלי לאינטרנט פשוט התנתק. כמובן שלא זו היתה כוונתי כשרציתי להגביל את אפשרויות הגלישה שלי.

פניתי לשירות הלקוחות ולתמיכה הטכנית של רימון, אך משום מה לא קיבלתי שום תשובה ברורה וגם כשהבטיחו לי לחזור אלי בדרך כלל זה לא קרה. סוף סוף הגעתי לתומך טכני בכיר שהסביר לי בבטחון רב שיש לי במחשב כנראה וירוס שמעיף אותי מהאינטרנט. זה לא היה הגיוני בכלל, כי בדיוק זמן קצר לפני כן המחשב עבר ניקוי יסודי ולא היו לי כל בעיות כאשר הייתי מחובר לספק הקודם. בסופו של דבר התייעצנו עם מומחה לעניין שהוריד עבורינו עדכון לכרטיס הרשת של המחשב ומאז אני גולש בחופשיות מוחלטת דרך החיבור לאינטרנט רימון.

לסיכומו של העניין: לולי שבאמת היה לי עניין להתחבר, כבר ביום השני להתחברות הייתי מבקש להתנתק. כך שאני מקווה שחברת רימון ישפרו את השירות שלהם (לפחות לטובתם). אך היום שהחיבור עובד כמו שצריך, אינני מרגיש כל שינוי בגלישה ממה שהיה לי קודם לכן, וכל זה גם בפחות כסף. [אגב, מכיוון שחברת רימון לא משלמת לי על החשיפה הזו, ראוי לציין שיש עוד דרכים לבצע חסימה: מורשת וכד'.]

להלן דברים שכתב הג"ר יעקב אריאל בעיתון הצופה לאחרונה בעניין החיבור לאינטרנט (לינק):
המחשב והאינטרנט שונים מהטלוויזיה. הם כלים שימושיים נחוצים ביותר הן למסחר הן למדע ומעל לכל - לתורה (לא בכדי זכה פרויקט השו"ת לפרס ישראל). הם שינו את כל מערכות חיינו. יש להתייחס אליהם כאל מהפכת הדפוס בזמנו.
עם זאת אילו היה מדובר במכשיר טמא בעצם והברירה היא בין השימוש במכשיר טמא, אף כי יעיל לחיים, לבין המשך החיים בלעדיו היינו אומרים ייהרג ואל יעבור (ואין זו מליצה אלא מציאות עובדתית, במקום שיש חשש חמור לגילוי עריות אין שום הצדקה לטהר את השרץ). מצווה הבאה בעברה פסולה.
אולם המכשיר אינו טמא בעצם. לכן יש מוצא מהסבך. יש אפשרות לחסום את האינטרנט בחסימה טובה המונעת כל חדירה של דברים פסולים. בדרך זו השימוש במכשיר מותר ורצוי, אולם רק בתנאי שיש בו חסימה טובה. מכשיר ללא חסימה הוא כמכונית בלי בלמים, או כמכשיר חשמלי ללא בידוד. "לא תתן דמים בביתך".
ואל יאמר אדם שאין צורך בחסימה טכנית, אלא יש להתמודד עם הבעיות בהתמודדות חינוכית. ההתמודדות החינוכית היא בעצם הכנסת החסימה למכשיר. מי שאינו עושה כן אינו מתמודד אלא עלול להתמוטט. היהדות היא ריאליסטית ועל כך אנו מברכים כל יום "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". גם בשליטה מלאה עלול להופיע על המסך דבר שאינו ראוי. לחיצה מוטעית ומקרית עלולה לדרדר את הצופה לבאר שחת. האם מותר להחזיק בור פעור בבית ורק לכתוב עליו כיתוב של אזהרה? האם די לחנך את בני הבית להתמודד עם הסכנה ע"י אזהרה בלבד לא להתקרב לשפת הבור?! התורה, ובעקבותיה כל חברה נאורה אסרה ללכת בדרך חתחתים זו, אלא דרשה הקמת מעקה בטוח שימנע כל חשש נפילה...
בואו ונאחל זה לזה: גמר חסימה טובה (לא! אין כאן טעות, או שפת אידיש, החתימה הטובה תלויה בחסימה הטובה).
גמר חסימה טובה!

לא פרסמתי כאן ברכה לשנה טובה לכלל הקוראים, בגלל הבלאגן שנוצר לי אחרי ההתחברות לרימון שלא הצלחתי לגלוש באינטרנט. אך עכשיו, אחרי שהעניין הסתדר, אני יכול לאחל לכולם בלשונו של הרב אריאל גמר חסימה טובה וגם
גמר חתימה טובה וכמקובל במקומנו תזכו לשנים רבות.

התרת קללות

בקרב קהילות ספרדיות רבות בארץ נהוג שבערב יום הכיפורים עורכים "התרת קללות", בחלק מהקהילות אף עורכים התרה זו בערב ראש השנה. בין היתר אומרים את המשפטים הבאים (לינק):
וְעוד אֲנַחְנוּ מוסְרִים מודָעָא לִפְנֵיכֶם רַבּותֵינוּ. שֶׁכָּל מַחֲשָׁבָה רָעָה וְהִרְהוּר רַע וּרְעוּתָא דְלִבָּא. אִם יַעֲלֶה בְּלִבֵּנוּ וּמחֵנוּ וּבִפְרָט בְּעֵת הַתְּפִלָּה. וְתַלְמוּד תּורָה. בְּאֵיזֶה צַד וְאפֶן שֶׁאֵינו לִכְבוד וּרְצון הַבּורֵא יִתְבָּרַךְ. מֵעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ מְבַטְּלִים אותָן מַחֲשָׁבות וְהִרְהוּרִים רָעִים וּרְעוּתָא דְלִבָּא שֶׁהֵם נֶגֶד רְצון קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ. בִּטּוּל גָּמוּר כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם נְדַבֵּר אֵיזֶה דִּבּוּר רַע וְאָסוּר, מֵעַכְשָׁו יִהְיוּ הַכּל בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים. וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְבָאֲרִים וּמְפָרְשִׁים בָּאֵר הֵיטֵב. וַאֲנַחְנוּ מְגַלִּים דַּעְתֵּנוּ וּרְצונֵנוּ בְּכָל לִבֵּנוּ כִּי רְצונֵנוּ וּמַאֲוָיֵנוּ וְכַוָּנָתֵנוּ לַעֲבד אֶת בּורְאֵנוּ.
בכל שנה אני מתקשה להבין כיצד ניתן בכלל לומר נוסח כזה. האם באמת החיד"א סבר שאדם יכול לבטל להבא כל מחשבה רעה ודיבור רע ואסור?

אם למישהו יש תובנה היכולה לקרב את הדבר לליבי, אשמח לשמוע.

ביקורת ספרים: "והשב את העבודה" מאת הרב משה אודס

בדרך כלל אני כותב על ספרים רק לאחר שסיימתי לקרוא אותם מכריכה לכריכה. הפעם החלטתי לכתוב על הספר על אף שנשארו לי עוד כעשרים עמודים על מנת לסיימו, מפני שאינני יודע אם תהיה לי עוד הזדמנות השבוע לכתוב רשימה ארוכה.

הספר "והשב את העבודה" עוסק בניתוח רעיוני של סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש. מלבד פרק הפתיחה ופרק הסיכום הספר מחולק לשלושה חלקים, כשבכל חלק המחבר מנתח את אחד משלושת עיקרי סדר העבודה:

א. פר ושעיר הנעשים בפנים.
ב. עבודת הקטורת בקודש הקדשים.

ג. שילוח השעיר לעזאזל.

כל חלק הוא כ40 עמודים, וסה"כ הספר מכיל כ160 עמודים. את הספר קיבלתי במתנה, אך מי שקנה לי אותו אמר לי שמחירו של הספר, גם יחסית לספר קטן כמות כמו זה, הוא נמוך מאד.

מחבר הספר, הרב משה אודס, משמש זה למעלה מחמש שנים כרב היישוב צופים ובעבר חיבר ספרים נוספים בענייני עבודת המקדש. הספר ראה אור בשנת ה'תשס"ז וניתן להשיגו בטלפון 050-6472233.

נקודות חיוביות שמצאתי בספר. עצם זה שהספר הוא קצר זהו המעלה הגדולה ביותר שלו לדעתי. אני התחלתי לקרוא את הספר בראש השנה ועד יום כיפור בעז"ה אסיים אותו, ללא השקעת זמן מרובה מדי. זאת אומרת שיש בכוחו של הספר "להכניס לעניינים" אדם המעוניין להכין את עצמו לקראת סדר העבודה של יום הכיפורים. במהלך הספר עולות כל השאלות הנפוצות בנושא העבודה, ומי שאינו מתמצה יכול בקלות יחסית להכיר בהעמקה מספקת את השיטות השונות להסבר כל אחד מחלקי העבודה העיקריים. בספר איננו ממצה את כל פרטי סדר העבודה - יהיו מן הסתם כאלה שיראו בכך מגרעת, אך אני דווקא רואה בזה צד חיובי שניתן להקיף את עיקרי סדר העבודה מבלי להיכנס לפרטי נוסח הוידוי של הכהן הגדול, מספר הטבילות ומיקומן, המחלוקת בדבר מספר האילים וכד'.

דוגמא קטנה מתוך הספר. בעניין שילוח השעיר לעזאזל המחבר מביא מספר שיטות להסביר את פשר המעשה המשונה של שילוח השעיר. שיטת ספר החינוך הרואה בזה דוגמא לסופו של מי שמתרחק מה', שיטת הרמב"ן שיש כאן מעין שוחד לכוחות הרשע בעולם ושיטת המהר"ל שמחזירים את המעשים הרעים למקורם. המחבר מצביע על הבעיתיות בכל אחד מהפירושים ומנסה ליצור סינתזה ביניהם הפותר את כל הקושיות.

בנוסף לניתוח כל אחד משלושת החלקים בפני עצמו, המחבר גם מתייחס לנקודות ההשקה ביניהם, במיוחד לעירוב שיש בין עבודת הפר והשעיר ומעשה הקטורת.

נקודות שלא סיפקו אותי בספר. בחלק הראשון העוסק בנושא הפר והשעיר הפנימיים, המחבר דן לאורך כל הפרק כאילו הפר והשעיר באים רק (או לפחות בעיקר) כדי לכפר על טומאת מקדש וקדשיו (כפי שמופיע במשנה בשבועות). מסקנת המחבר היא שטומאת מקדש וקדשיו מרחיקים את השכינה, ועבודת יום הכיפורים נועדה להחזיר את השראת השכינה בעם ישראל. דבר זה קשה לי מאד. טומאת מקדש וקדשיו מוזכר רק כפעם אחת בכל מסכת יומא. הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים לא מזכיר אותה בכלל (עד כמה שידוע לי). בוידויו של הכהן הגדול על הפר והשעיר הכהן לא מזכיר כלל טומאת מקדש וקדשיו. הייתכן והעיקר חסר מן הספר?! האם ניתן לומר שעיקר עניינם של הפר והשעיר זה כפרה על טומאת מקדש וקדשיו, והכהן אפילו לא יתוודה על חטאים אלו בשעת וידויו?! איך כל זה מסתדר עם הגמרא בשבועות, זה שאלה טובה אבל מי שרוצה בכל זאת ללכת בדרך של "טומאת מקדש וקדשיו" צריך לענ"ד לפחות לתת קודם תירוץ טוב לשאלותיי.

עוד הערה אחת היא שהתפלאתי שהמחבר לא מפנה (אפילו בהערת שוליים) למאמריו המצויינים של הרב מרדכי ברויאר בספר "פרקי מועדות" על סדר העבודה. מאמרים אלו מתייחסים לאותן השאלות שהספר הזה עוסק בהן והיה מקום להתייחסות או לכל הפחות הפניה לדברים. כמו כן, על חלק מהנושאים שהמחבר מתייחס אליהם יש מאמרים מקיפים מאד של הרב אלחנן סמט שפורסמו בספריו "עיונים בפרשת השבוע", שהיה רצוי שיהיה התייחסות/הפניה אליהם.

יש לי עוד מספר הערות, שאני מניח שאם הספר היה עובר תחת ידו של עורך מומחה הן לא היו קיימות. בציטוטים הרבים לאורך הספר אין אחידות - פעמים שהמקור לציטוט מובא לפניו ופעמים לאחריו, דבר שמכביד קצת על הקריאה. הספר כתוב ברובו בלשון השווה לכל נפש, ואעפ"כ מדי פעם נכנסים ביטויים בארמית וכד' שאם הספר מיועד לכלל הציבור היה ראוי להמנע מהם. אך ככלל, הספר כתוב בצורה טובה וברורה, ואפילו לא זכור לי שמצאתי טעויות הקלדה/דפוס.

שלוש עשרה מידות

לאחר חטא העגל משה רבינו מבקש מהקב"ה (שמות פרק לג פסוק יח):
הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:

תשובתו של הקב"ה היא:
וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:

כמה פסוקים לאחר מכן, ה' מצווה את משה לעלות להר סיני עם הלוחות השניות, משה עולה, ואז התורה מתארת את המפגש הבא (פרק לד ה-ז):
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה':
וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

אם לא היינו מכירים את דברי ה' "וקראתי בשם ה' לפניך", כנראה שלא היה לנו ספק שהמילה "ויקרא" שחוזר פעמיים בפסוקים ה'-ו' נסוב על משה. אך לאחר שאנו כן מכירים את הבטחתו של ה' לקרוא בשם ה', כנראה שאין מנוס מלפרש שלפחות אחת מהפעלים "ויקרא" נסוב על ה'. במפרשים ובחז"ל מצינו את כל האפשרויות:
א. ספורנו, אבן-עזרא, וכנראה גם רשב"ם הסבירו את שני ה"ויקרא" על ה'. עפ"י פירושים אלו ניתן להסביר שיש כאן כלל ופרט (ואז יש כאן רק קריאה אחת), או לחילופין שבאמת יש כאן שתי קריאות.
ב. רש"י הביא את התרגום אונקלוס שתרגם את הפסוק "ויקרא בשם ה'" - "וקרא בשמא דה'". שפתי חכמים מביא את הרא"מ המסביר שרש"י (וגם התרגום) התכוין לפרש שמשה הוא הקורא, אחרת (אם ה' הוא הקורא) היה צריך לכתוב "וקרא בשמא ה'" ללא ד'. התרגום ירושלמי (המכונה יונתן בן עוזיאל) כותב בפירוש "וקרא משה בשום מימרא דה'". עפ"י הסבר זה נראה בכל מקרה שה"ויקרא" השני שבו נאמרות הי"ג מידות נסוב על ה'. ואז יוצא שכאשר ה' התיצב עמו שם, משה הקדים וקרא בשם ה' וה' ענה לו ע"י קריאת י"ג המידות (וזה קיום דבריו "וקראתי בשם ה' לפניך").
ג. עפ"י נוסח אחד בתרגום ירושלמי משה הוא זה שאמר את הי"ג מידות ותרגום הפסוק "ויעבור ה' על פניו ויקרא" הוא "ועברת יקר שכנתיה דה' קדמוי, וצלי משה ואמר". כך גם מופיע בפרקי דרבי אליעזר ("חורב" פרק מה):
מה עשה הב"ה נגלה אליו בענן ויתייצב עמו שם, וזו היא ירידה שביעית, וחכך הב"ה כף ידו עליו שלא ימות, שנ' והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור, וכשעבר הב"ה כף ידו מעליו וראה אחורי השכינה, שנ' והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו, התחיל משה צועק בקול גדול ואומ' ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה
עפ"י הסבר זה לא ברור מתי נתקיימו דברי ה' "וקראתי בשם ה' לפניך", וכיצד (אם בכלל) זה מסתדר אם מה שאנו אומרים בתפילה "א-ל הורתנו לומר מידות שלוש עשרה".

חז"ל התקשו כנראה בפועל "ויעבור" המיוחסת לה' - הכיצד מי שמלוא הארץ כבודו יכול להיות במצב של "ויעבור"? תשובתם היא (ראש השנה דף יז עמוד ב):
"ויעבר ה' על פניו ויקרא", אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם.

ובהמשך שם:
"אל רחום וחנון", אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר "הנה אנכי כרת ברית".
[שאלה לקוראים: עד כמה שידוע לי זו הפעם הראשונה שחז"ל מוסרים לנו שיש כאן בדווקא 13 מידות. האם יש מקור קדום יותר למספר 13? האם זו מסורת שהיתה בידי חז"ל?]

ישנה מחלוקת כיצד מונים את הי"ג מידות:
א. שיטת ר"ת (שם ד"ה "שלש עשרה מידות"):
ה', ה', א-ל, רחום, וחנון, ארך אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שתי שמותיו של ה' הם שתי המידות הראשונות.
ב. שיטת הגאונים (רס"ג בתרגומו לתורה בשמות שם, רב ניסים גאון מובא בתוס' שם):
ה', א-ל, רחום, וחנון, ארך אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד, לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שם ה' הראשון הוא מחובר ל"ויקרא" (ולכן יש פסיק אחריו) - וצריך לקראו כך "ויעבור ה' על פניו, ויקרא ה': וכו'". כדי שיהיה ברור שה' הוא הקורא ולא משה. כדי להשלים למספר 13 המידה "נוצר חסד לאלפים" מחולק לשניים, לומר שלא רק שהוא נוצר חסד הוא עושה זאת לאלפים שזה מידה נפרדת (בלשון התוס': ונוצר חסד לאלפים מונה בשתי מדות דנוצר חסד היינו מדה אחת לאלפים מדה אחרת שמדה טובה מרובה חמש מאות על מדת פורענות דהתם כתיב על רבעים והכא כתיב לאלפים.).
ג. אינני יודע מי ה"בעלים" של השיטה הזאת (אשמח אם מישהו מהקוראים יכול להחכים אותי בנושא זה), אך היא נראית מקובלת ע"י חכמי חכמת הנסתר והיא מודפסת בסידורים רבים בימינו:
א-ל, רחום, וחנון, ארך, אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד, לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שתי שמות ה' בתחילת הרשימה הינם פנייה כמקובל בכל המקרא (אברהם אברהם, שמואל שמואל, וכד') והמידות מתחילות רק לאחר הפנייה. כדי להשלים ל13 מידות המידה "ארך אפיים" מחולק לשתי מידות "ארך" ו"אפיים" (אם מישהו מבין הקוראים יודע להסביר את פשר החלוקה הזאת - אודה לו). ה"טורי אבן" (ר"ה שם) מביא ראייה לשיטה זו מדברי רב יהודה שהבאנו לעיל ממסכת ר"ה האומר ש"ברית כרותה לי"ג מידות". דבריו של רב יהודה נסובים על המילים "א-ל רחום וחנון" - משמע שהוא הבין שכאן מתחילות המידות.

עבודה כשרה?!

המודעה הבאה התפרסמה בעיתון בשבע של השבת האחרונה ("וילך"):

מחפשים עבודה?
מאגר המשרות הגדול ביותר לציבור הדתי, כל המשרות, מכל הסוגים ומכל המקצועות, משרות חלקיות ומלאות, עם/בלי תלוש. הכל מכל כול!

ואיך לא - שם החברה המפרסמת היא "גלאט ג'ובס".