דברים שאמרתי בפני פרחי רבנות (בישיבת הר עציון)

אני מניח שרבנים שדיברו בפניכם לפניי, ושידברו אחריי, יתמקדו במטרה הנעלה של הנהגה רוחנית, בשליחות שבעשייה הרבנית וכד'. מכיוון שאני לא מאמין גדול באלטרואיזם, לכן החלטתי להתמקד בתחילת דבריי דווקא במה שיוצא לי מהעשייה הרבנית בקהילה, אותה אני ממלא בהתנדבות. 

אז מה יוצא לי מזה?

התפקיד הרבני מחייב אותי להיות מחובר לתורה. זה לא רק להתחייב למסגרת תורנית, לימוד יומי או שבועי כלשהוא. זה מחייב אותי למצוא לימוד ונושאים שמעסיקים אותי ושמעניינים אותי. לאורך כמה שנים הייתי מתמקד בשיעור השבועי שלי בנושאים שחשבתי שיעניינו את הקהל, גם אם אותי הם פחות מעניינים. בשלב מסוים שיניתי גישה, והתחלתי להעביר את השיעור בנושאים שמעסיקים אותי. הגעתי למסקנה שאם לא אמצא נושאים שמעסיקים אותי, לא אצליח להתמיד, גם אם המשמעות תהיה שההרכב האנושי בשיעור אולי השתנה בעקבות ההחלטה הזאת. 

התפקיד הרבני מחייב אותי ללמוד, להתקדם בלימוד תורה, לחפש חידושים (שלי או של אחרים), לגבש עמדה בנושאים תורניים שונים, ובאופן כללי להיות מחובר לפשטות המתחדשים בכל יום, בין אם אלו בעיות הלכתיות חדשות, שלא היו בעבר, ובין אם זה סתם פשט נחמד ברש"י על התורה.

בתחום העבודה שלי, ההיי טק, המכנה המשותף לאנשים בני 35 ומעלה זה שיש להם תחביבים: רצים במרתון, גולשים בים, נוסעים על אופנוע או אופניים, או משקיעים בכל מיני בישולים מיוחדים. כשחבריי לעבודה שואלים אותי מה התחביבים שלי, אני עונה: אני לא עוסק בשום דבר שהוא מגניב או cool. האמת היא שהתחביב שלי זה הרבנות.

אני מסתכל על ההתנדבות בצהר באור קצת דומה. המדינה ונדבנים אחרים השקיעו בי כסף, הן בלימודי ההנדסה והן בלימודי התורה בשנות ההכשרה שלי. נכנסתי לתחום ההתנדבות בצהר כסוג של החזרת החוב לחברה. אם השקיעו בי כסף, אז אני מעוניין לתרום לקירוב הלבבות בין חלקי החברה ואעשה זאת במשהו שאני מוכשר בו. לזוגות ששואלים אותי כיום למה אני עושה את זה, אני עונה שאני מאמין גדול ב"להעביר את זה הלאה". אני נותן לכם משהו שאני יודע לעשות ואתם זקוקים לו, ואני מקווה שאתם תמצאו את ההזדמנות לתת למישהו אחר משהו שאתם מוכשרים בו ושהאחר זקוק לו. בנוסף, אני גאה להיות חלק מארגון רבני צהר. אני חושב שהארגון עושה דברים נפלאים, גם בקרב הציבור הרחב, אבל גם עבור רבנים: ימי עיון, השתלמויות שונות, כנסים תורניים, ואני מפיק מהם הרבה תועלת. 

לרבנים יש באג מסוים, שהם מעדיפים בדרך כלל להיות בצד המשמיע, ולא בצד השומע. כשזה מגיע לצד ה"טיפולי" שבתפקיד הרבני, קרי להקשיב ליהודי הנמצא בצרה, הנטיה הזאת עלולה גם להיות מסוכנת. גם לי יש את הנטיה הזאת. ואף על פי כן, בשלב מסוים הגעתי למסקנה שלא טוב לי שהרב היחיד שאני שומע הוא אני. אז אמנם לאורך כל השנים היו רבנים שהייתי מקשיב לשיעורים שלהם דרך האינטרנט. אבל בשנים האחרונות גם התחלתי לצאת מהבית וללכת לשיעור תורה של רב אחר, פשוט כדי להזכיר לעצמי שלא כל החכמה ולא כל הכשרון נמצא אצלי. 

בהקשר לזה, גם אסביר מה גרם לי לפתוח בזמנו את בלוג "רב צעיר". בזמנו, כשעשיתי את צעדי הראשונים ברבנות, בבית כנסת שגם הוא היה בשלבי לידה ושהתפילות התקיימו במבנה עראי, הרגשתי שאני צריך לקבל פידבק על ההחלטות והתהליכים שהובלתי. התחלתי להעלות לרשת תובנות מנומקות שהגעתי אליהם, לפעמים בשינוי פרטים בודדים, כדי לא לחשוף ברבים את כל מה שקורה בתוככי הקהילה. והתחלתי לשלוח קישורים עם הדברים לחברים. התפוצה שלי אף פעם לא היתה מאד רחבה, ואני לא חושב שאני מספיק מעניין כדי למשוך תפוצה רחבה, אבל בתפוצה שכן הצלחתי להגיע אליה היו מספר אנשים איכותיים שהצליחו לאתגר אותי ומילאו את הצרכים שלי. בזמנו לא היה פייסבוק עדיין, נדמה לי שכיום זה הרבה יותר קל לעשות דבר דומה לזה.

דוגמא לנושא שעסקתי בו בימיה הראשונים של הקהילה, וגם כתבתי עליו בבלוג: כולם יודעים ש"כופין בני העיר... לבנות בית כנסת". אבל מה כולל ה"כופין" הזה? בימיה הראשונים של הקהילה שלי, התפללו בגן ילדים, והתחילו להשקיע בבנית בנין קבע. בשלב מסוים הועד קיבל החלטה שכל מי שרוצה להיות חלק מהקהילה צריך לתרום סכום מסוים לקרן הבניה, ומי שלא ישלם לא יוכל להתפלל אתנו בגן, והוא יתבקש ללכת להתפלל במקום אחר. האם מוצדק למנוע ממישהו להתפלל עמנו בגלל שהוא לא מוכן לתרום לבנית בית הכנסת? 

אני רוצה גם להתייחס לנושא של התנדבות מול עבודה בשכר. אני מאד לא ממליץ על התנדבות או עבודה בחינם. כפי שהזכרתי בתחילת דבריי, אני לא מאמין גדול באלטרואיזם. גם אם אני מקבל לא מעט מעבודתי הרבנית, כפי שפרטתי לעיל, כל עוד יש בעבודה הזאת חלקים שהרב לא מקבל מהם סיפוק או משמעות, רצוי מאד שיהיה תמריץ כלכלי לעבודתו. יתרה מזאת, קהילה ורב זו מערכת יחסים זוגית. צריך שתהיה התאמה ביניהם, וצריך שהאחד יבין את צרכי השני. השכר של הרב, וחידוש החוזה של הרב מעת לעת, אלו הזדמנויות שיש לקהילה ולרב לחזור ולתאם ציפיות. 

מדי פעם אני שואל את עצמי כמה מחברי הקהילה שלי יודעים שאני עושה את התפקיד הזה בהתנדבות. אני לא לגמרי בטוח שזה דבר שידוע לרוב. 

היה לי סיפור מצער בקהילה, שאביו של מישהו נפטר כמה ימים לפני חג הפסח. אני יכול לתת כל מיני תירוצים, אבל בסופו של דבר מה שקרה זה שלא יצרתי קשר עם האבל בזמן שהוא היה באבילות. הוא נפגע מאד, ובסופו של דבר הוא ומשפחתו הפסיקו להתפלל אצלנו. כמובן שהתנצלתי וגם אני וגם אחרים פנו אליו, אבל זה לא עזר. בסופו של דבר אני יושב בכסאו של רב הקהילה. זה לא מעניין אף אחד אם משלמים לי על זה או לא, מבחינתם אני צריך למלא את תפקידיו של הרב. 

מצד חברי הקהילה יש גישות קצת שונות לרב. חלקם מחפשים מישהו שיענה על שאלות הלכתיות תדירות, חלקם מעוניינים לשמוע דבר תורה פעם בשבוע, חלקם מחפשים גם אתגר אינטלקטואלי בשיעור תורה. אך גם מי שלא בא במגע תדיר עם הרב, ייתכן ויהיה להם מאד חשוב שהרב יספיד את יקירם, ויגיע לשבעה או לחילופין שיהיה שותף בשמחת ברית, בר/בת מצוה או חתונה. דרך אגב, אחד מרבותי אמר לי פעם (לא האמנתי לו אז, אבל הוא צדק): התחום ההלכתי עליו מקבלים הכי הרבה שאלות: אבילות, והשאלה הכי נפוצה: מתי לקיים אזכרה.

שתי תובנות לחיים שלמדתי במהלך עבודת הרבנות שעוסקות בתקשורת בין-אישית:

א. אתה רוצה לקדם נושא שיש בו הרבה אמוציות? רק בדיבור פנים אל פנים, או לכל הפחות בטלפון. לא בכתב ולא בווטסאפ. עצם המפגש פנים אל פנים מוריד באחת הרבה אמוציות. 

ב. כשיש מחלוקת בין צדדים, עדיף לדבר על רגשות ולא על עקרונות. פלוני מתלונן שאלמוני נוהג שלא כשורה? עדיף למקד אותו בזה שהוא מרגיש נפגע, ולא במי הצודק מבין השניים. ברוב המקרים כשיתברר לאלמוני שפלוני נפגע ממנו, ובהינתן שהוא לא התכוין לפגוע בו, אז הוא ישנה את דרכיו, ואין צורך להוכיח לו שמלכתחילה הוא נהג שלא כשורה. 

----------------------------------

במהלך הדברים נשאלתי על ידי השומעים שתי שאלות קשורות. על שתיהן אין לי תשובה ברורה:

א. מה אני יותר: איש הייטק או רב? כיצד אני מציג את עצמי, כמהנדס או כרב? אין לי תשובה ברורה. אני גם וגם, וזה מאד תלוי בנסיבות. 

ב. כיצד שני התפקידים שלי מפרים זה את זה: כיצד הרבנות מפרה את היותי איש-הייטק וכיצד היותי איש הייטק מפרה את עבודתי הרבנית? על החלק הראשון של השאלה ממש אין לי משהו ברור להשיב. על החלק השני אוכל להשיב תשובה חלקית: אני מקווה שבזכות היותי מסתובב בעולם שמחוץ לבית המדרש, אז דבריי מקבלים אוזן קשבת יותר אצל חברי הקהילה שגם הם אינם מיושבי בית המדרש. 

רבנים בעידן הקורונה ושאלת סגירת בתי הכנסת

הרב אליעזר שנוולד, ראש ישיבת ההסדר במודיעין, פרסם בפייסבוק שיעור בנוגע לסגירת בתי הכנסת בתקופת הקורונה. האזנתי לשיעור יחד עם הבנים שלי, והשיעור עורר ויכוח סוער אצלנו בבית.

השיקול העיקרי עליו עומד הרב שנוולד הוא שכל עוד אנשים נוהגים לעשות צורך פרנסתם, הרי שמותר להסתכן באותו אופן לצורך מצוה. הדבר עולה ממקורות שונים, שרובם מסתמכים על דברי הגמרא בבבא מציעא המדברת אודות הכנסת עצמו לסכנה בשביל פרנסה (קיב ע"א):

"ואליו הוא נושא את נפשו" - מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו?!

ודברי רש"י שם:

ואליו הוא נושא - כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן:

מזה הוא מסיק שאם הרשויות לא אסרו על פתיחת סופרמרקטים, וחנויות אחרות, הרי שיש כאן סיכון מידתי שמותר להסתכן בו גם לצורך קיום תפילות ציבור. 

לכן, לדעתו, כל עוד לא היתה הוראה מפורשת ע"י משרד הבריאות שיש לסגור את בתי הכנסת, לא נכון היה לסגור את בתי הכנסת. באותה תקופה היו בעלי מקצועות שונים עדיין יוצאים לעבודתם, ולכן צריך להסיק מכאן שגם צריך להמשיך לפתוח את בתי הכנסת.

אני ממליץ לצפות בשיעור, ולקחת בחשבון שהשבת המדוברת (עד כמה שאני הבנתי) זו שבת פרשת כי-תשא תש"פ. 

דומני שעד פרשת ויקהל-פקודי, על פי דברי הרב בשיעור, גם הוא יסכים שהיה נכון למנוע מקיום מניינים בבתי הכנסת ובצמוד לבתי הכנסת. שוב, כך להבנתי, ויתכן וטעיתי בהבנה. 

אם הבנתי נכונה, הרי שאני מסכים למסקנות של הרב שנוולד במלואם. אני גם מסכים עם העקרונות החשובים שעלו בדיון ההלכתי על כך שפיקוח נפש אינו דין מוחלט, אלא דין מידתי.

אלא, שאחרי כל זה, אינני מסכים עם עצם הדיון ההלכתי. כלומר, אני חושב שהשאלה הנידונה אינה השאלה שצריכה להידון כאן.  

הדיון יוצא מנקודת הנחה שהמומחים צודקים. לכן, כל עוד המומחים מתירים לצאת לפרנסה, הרי שהאדם הסביר יצא לפרנסתו, וכהמומחים אוסרים לצאת לפרנסה, הרי שהאדם הסביר לא יצא לפרנסתו.

אך לא ברור כיצד החלטות המומחים מסתדרים עם המקורות בהם דן הרב בשיעור. הרי לולי שהממשלה קבעה לדוגמא שמספרות שייפתחו יקנסו, רבים מהמספרות היו נשארות פתוחות עם אמצעי זהירות מסוימים (כפי שקורה בימים אלו). אז האם היה מוצדק שהמדינה תסגור אותם? על פי הדיון ההלכתי שהרב הציג התשובה להבנתי היא: לא! 

אך אם הדיון ההלכתי מורה שלא כדעת המומחים, אז מדוע אנחנו, מורי ההלכה, בכל זאת מקבלים את דעת המומחים? מכיוון שאנחנו מקבלים את ההנחה שיש כאן שיקולים מערכתיים, שאינם שיקולים שכל אדם יכול לשקול בעצמו. כלומר, האדם רשאי להחליט על מידת הסיכון שהוא מוכן להכניס את עצמו אליו, כל עוד זו מידת סיכון שאחרים גם מכניסים את עצמם. אך האדם אינו רשאי לקבוע בעצמו את מידת הסיכון שהוא יכניס את עצמו אליו, אם לכניסה שלו לסכנה יש מחיר ציבורי. 

לדוגמא: שר בממשלת ישראל אינו יכול להחליט בעצמו להסתובב ללא אבטחה, הגם שאנשים רגילים מסתובבים ללא אבטחה. זאת, משום שפגיעה בו יש לה השלכות על הכלל. 

כך גם, אם אנשים מוכנים בעצמם להסתכן בהידבקות בקורונה, הם אינם לוקחים בחשבון את הסכנה האפשרית למערכת הבריאות הכללית. לצורך זה נדרשים לשקול שיקולים מערכתיים.

ברגע שהגענו לשאלה הזאת, כל הדיון ההלכתי הוא מיותר לחלוטין. אין שום משמעות לשאלה מתי מותר או אסור להסתכן לצורך קיום מצוה. השאלה היחידה היא: האם אנחנו סומכים על דעת המומחים לשקול נכונה את השיקולים המערכתיים, או שאנחנו חושדים שיש אצלם גם שיקולים לא עניינים? וכמובן, שיתכנו גם דעות שונות בשאלה כיצד נכון להיערך להתפשטות הנגיף, שאף אחת מהן אינה יותר או פחות הלכתית.

מעבר לזה, אני אשמח לדעת כמה מבתי הכנסת שהיו פתוחים בשבת כי-תשא אכן שמרו על הוראות משרד הבריאות. ואם יתגלה שעשרות אחוזים מבתי הכנסת לא שמרו על ההוראות, ושבפועל אנשים בקבוצות סיכון הגיעו לבתי הכנסת, האם אכן היה נכון, במבט לאחור, להשאיר אותם פתוחים? 

אז נכון שגם הרב אומר בשיעור שבמקומות שאי אפשר לשמור על ההוראות, כי הציבור לא ממושמע וכד', אזי יש לסגור. אך האם, לפחות בהסתכלות אחורה, נכון לומר שגם אם רוב המקומות (או במיעוט המצוי של המקומות) לא ישמרו על הנהלים נכון להורות שהכלל הוא שצריך לפתוח, ורק באלה שלא שומרים על הנהלים צריך לחרוג מהכלל? 

לתגובה של הרב שנוולד - ראו כאן 

מניין ותיקין קהילתי בימים הנוראים

"אני מאמין שבדורנו גם האיש צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי שאשתו תוכל לקיים את מצוות עשה שהזמן גרמן ולהעשיר את עבודת ה' שלה ואת עולמה הרוחני. הבעל יכול למשל להתפלל בראש השנה במניין מוקדם, ואחר כך לשמור על הילדים בזמן שאשתו מתפללת בבית הכנסת ושומעת תקיעת שופר כהלכתה על סדר הברכות." (הרב חיים נבון, גשר בנות יעקב, עמ' 70)

אין ספק שהימים הנוראים מציבים אתגר בפני בני זוג הנמצאים בשנות הפוריות שלהם. בניגוד לשבתות ושלוש הרגלים, שמוקד החג נסוב סביב סעודות השבת והחג, בימים הנוראים המוקד נמצא בבית הכנסת. במידה ויש לזוג ילדים בגילאים שאינם יכולים לשהות זמן ממושך בבית הכנסת בלא להפריע לסובבים, נגזר על אחד מבני הזוג, ובדר"כ זו האשה, להפסיד למעשה את עיקרן של הימים הנוראים.

אכן, פתרון אפשרי לפתרון הבעיה הזו הוא שאחד מבני הזוג יתפלל במניין מוקדם, ולאחר מכן ישמור על הילדים ויאפשר לחצי השני שלו ללכת ולהתפלל בנחת. אך גם לפתרון הזה יש גבולות. במידה ויש לבני הזוג, מלבד התינוקות, בנים בגיל שכבר יכולים לשבת בבית הכנסת זמן ממושך, אך לא יצטרפו לאב בתפילה מוקדמת, ולא מרגישים בנוח לשבת ליד האם בעזרת הנשים, נוצרת בעיה חינוכית.

אך השאלה בה אני מבקש לדון עתה הוא: במידה ונניח שתפילת הותיקין הוא פתרון טוב עבור יחידים, האם תפילת הותיקין גם מהווה פתרון טוב ברמה הקהילתית?

בטרם אמשיך, אני מרגיש צורך להדגיש שאני רואה יתרון גדול בתפילת ותיקין בראש השנה, וכמי שפקד מנייני ותיקין מדי שנה, עד לזמן בו נכנסתי לתפקד כרב קהילה, נהניתי מהם מאד.

ברגע שהופכים את מניין הותיקין לפתרון קהילתי, נוצרות בעיות חדשות. אחת מהן, היכן יתפללו נשות הקהילה?
בבית הכנסת הקבוע שלהם לא מתקיים מניין מאוחר, שהרי הקהילה הקדימה את התפילה לותיקין. בבית כנסת אחר בשכונה מוכרים כסאות רק לחברי העמותה ולאורחיהם. בבית הכנסת השלישי כולם מוזמנים, אך שם גם ככה יש עומס גדול בעזרת הנשים, שהרי מלכתחילה לא בנו את עזרת הנשים בגודל שווה לעזרת הגברים. ועתה, שיצטרפו קבוצה גדולה של נשים מקהילה אחרת, זה כבר הופך את עזרת הנשים לבלתי נסבל.

בעיה אחרת, בה כבר נגענו לעיל, היא מה עושים עם ילדים בגילאי בית הספר היסודי, ובייחוד בנים. ילדים בגיל שאינם יכולים להצטרף לתפילת ותיקין מתחילתה ועד סופה, ומאידך, כנראה לא יצטרפו לאמותיהם לישיבה דחוקה בעזרת הנשים הצפוף, מה עושים עם החינוך שלהם לתפילות הימים הנוראים? ואם במקרה של היחיד ניתן לסדר שהילד ישב ליד חבר וכד' בעזרת הגברים, ברגע שזה הופך לכמות גדולה של ילדים זה הופך לאתגר לא קל לפתרון.

ועוד לא אמרנו מילה על כך שברגע שהמניין מוגדר ככזה שנועד לתת פתרון לנשים, קצב ההסתכלות על השעון גובר, וזה כמעט בלתי נמנע שקצב התפילה והרצון לסיים מוקדם ככל האפשר גם יפגע באיכות התפילה.

אני לא חושב שהבעיות הללו לגמרי פוגעות באפשרות לקיים מניין ותיקין על מנת להוות פתרון קהילתי לרצונן של הנשים להשתתף בתפילות הימים הנוראים, אך אני כן חושב שלא ניתן להצביע על מניין הותיקין כפתרון האולטימטיבי ברמה הקהילתית. יש בה בעיות לא פשוטות, שצריך לתת עליהן את הדעת.

התייחסות למירוץ לרבנות הראשית בקהילה

בשבוע האחרון התפלאתי כאשר כמה פעמים ניגשו אלי אנשים שבדרך כלל לא פונים אלי בשאלות ושאלו אותי מה יש לי לומר על מה שמתרחש סביב הבחירות לרבנות הראשית. לאחר אותן פניות, התחלתי לחשוב שאולי עלי להתייחס לנושא בפני הקהילה. 

ביום חמישי הצעתי את הרעיון בפני כמה רבני קהילות מהעיר שנפגשתי אתם, והם די הורידו אותי מהרעיון. "מה כבר תוכל להגיד?", "הציבור רק רוצה שהעסק הזה יסתיים כבר", אמרו לי.
הגם שהשתכנעתי בתחילה מדבריהם, עדיין לא הייתי בטוח מה הדבר הנכון לעשות.
לאחר תפילת שחרית ביום שישי אני נותן שיעור קצר (כ10 דקות) על פרשת השבוע. לאחר שסיימתי את דברי פניתי לקהל ואמרתי: "יש לי שאלה לציבור: האם יש רצון שאני אתייחס למה שקורה סביב הרבנות הראשית בשבועיים, שלוש, ארבע האחרונים?". התשובה הגיע עוד לפני שסיימתי את השאלה: "כן!".
לקראת הצהריים ביום שישי שלחתי את המייל הבא לקהילה:

"שלום לכולם,
בשבועות האחרונים התלבטתי קשות אם יש מקום להתייחס בבית הכנסת למה שמתרחש בארץ סביב הרבנות הראשית. אינני יודע עד כמה זה מעניין את הציבור, אינני יודע אם זה כבר יצא לאנשים מהאף, ובאופן כללי אני משתדל להתרחק כמאש מכל דבר שקשור לפוליטיקה.
עם זאת, גם מגיעים אלי קולות הקוראים להתייחסות.
לכן, אעשה השבת ניסיון. לאחר התפילה בבוקר מי שמעוניין לשמוע התייחסות לנושא הזה מוזמן למפגש של כ10-15 דקות באחת מפינות בית הכנסת במקביל לשיעור הילדים.
אני מקווה שנספיק גם להשמיע וגם לשמוע, ואולי נקבל מדד אם יש צורך לפתוח את הנושא הזה לדיון בפלטפורמה יותר רחבה באחת השבתות הבאות.
מיועד לגברים ונשים. "

לא הודעתי על כך שוב עד לסיום התפילה בבוקר, שאז הודעתי שמי שמעוניין לשמוע התייחסות שלי לכל מה שקשור לבחירות לרה"ר מוזמן להישאר.
עשרות אנשים ונשים נשארו והתקבצו כדי לשמוע!
מצד אחד ראיתי בזה הבעת אימון גדולה מצד הקהילה, אך גם פחדתי שלאור ההשתתפות הגדולה לא אוכל לענות על הצפיות וכגודל הציפייה גודל האכזבה.

להלן סיכום הדברים שאמרתי בפני הקהל:
- פתחתי בדברי הגמרא בסוף יומא:

דבי ר' ינאי אמר כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו (היינו חילול השם).
אמר רב נחמן בר יצחק כגון דקא אמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא
אביי אמר כדתניא (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר
אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו

אמרתי שמה שרואים מהגמרא הזאת היא ש"הבריות", האנשים הפשוטים, אני ואתם, הם אלו שקובעים מתי דבר נחשב לחילול השם. כשמשהו נראה לנו מכוער, אזי זהו חילול השם.
- אחד מהמעומדים לתפקיד הרב הראשי האשכנזי הוא רב העיר שלנו, הרב דוד לאו. הרב לאו הוא תלמיד חכם. אך מעבר לזה הוא רב עיר מצוין. הוא תופס את תפקידו בצורה המקסימלית ומשקיע את כל מרצו בתפקיד. הוא מכיר אלפים מתושבי העיר בצורה פרטית, דואג לבקר בכל קהילה לעתים מזומנות, והוא מעורב בכל הנעשה בעיר. אין ספק שביחס להרבה מאד ערים אחרות זכתה מודיעין לרב עיר מצטיין ואיכותי מאד. כך אני באמת מרגיש.
- בדרך כלל לא מדברים על זה, אך צריך לדעת שיש "ליגות" גם בין רבנים. בעבר כיהנו בתפקיד הרב הראשי כאלה שהיו יחידים בדורם, הם היו מהליגה הגבוהה ביותר. לדוגמא: הרב עובדיה - שמו יצא למרחקים כבר כשהיה בשנות העשרים לחייו. הרב אליהו היה צעיר הדיינים שהתמנה אי פעם. הרב גורן התקבל ללמוד בישיבת חברון כילד קטן עוד לפני בר-מצווה. רבנים אלו באמת היה ביכולתם לא רק לשבת על כס הרב הראשי, אלא להיות ראש הרבנים. כיום בין המועמדים לתפקיד הרה"ר, להבנתי, אין מישהו שנמצא בליגה הזאת.
- אני מתנדב מזה כמה וכמה שנים בארגון רבני צוהר. יו"ר הארגון ובהרבה בחינות מתווה דרכה הוא הרב דוד סתיו. הרב סתיו הוא תלמיד חכם ומכהן כרב של שהם, פחות או יותר אותו מספר שנים שהרב לאו מכהן במודיעין. בשבועות האחרונים ישנו ניסיון לערער בכלל על הלגיטימיות של הרב סתיו כמועמד לתפקיד הרב הראשי. להבנתי, הרב סתיו נמצא באותו ליגה בו נמצא הרב לאו, ולכן נסיתי להבין מפני מה מערערים על הלגיטימיות שלו כמועמד. אני לא בטוח בזה, אך אם הייתי נדרש להצביע על נקודת המחלוקת הייתי אומר שהמקום אליו הכל מתנקז הוא: האם ייתכן רב שמעורה בתרבות החילונית? האם לרב מותר לצרוך ואף למצוא ערך בתרבות החילונית? להבנתי, הרב סתיו נתפס כרב המעורה יותר מדי בתרבות החילונית, ולכן בהכרח איננו מה שרב אמור להיות, בעיניהם של מתנגדיו.
- המצע עמה מתמודד הרב סתיו לתפקיד הוא להפוך את הרבנות הראשית לזמינה לציבור. לודא שהציבור מסוגל לפנות לרבנים המקומיים שלו, ולקבל מענה יעיל ופשוט ממי שאמור לספק לו את שירותי הדת. יש כאלה שמתנגדים למצע הזה כי הם מטבעם יותר שמרניים והם מפחדים מתהפוכות שעלולות לפגוע בקיים. אני יכול להבין את המתנגדים, אך אני מאמין במהפכה שהרב סתיו רוצה לחולל ולכן אני מעוניין שהוא ינצח. אינני בטוח שאם הוא ינצח הוא אכן יצליח לחולל את השינוי. לצערי, הערכה שלי כעת הוא שהרב סתיו לא יזכה ושהרב לאו יהיה הרב הראשי הבא. אני אומר "לצערי" משום שאני מאמין בכל מה שהרב סתיו מעוניין לבצע, וגם משום שאני חושב שתושבי מודיעין יפסידו רב עיר מוצלח ביותר ואני חושש שבמקומו אנו צפויים למלחמות ופוליטיקה רבנית לא פחותים ממה שיש כיום במירוץ לרבנות הראשית.

 עד כאן הדברים שאמרתי. היה לי עוד מה לומר אך הזמן שהקצבתי לעצמי (15 דקות) הסתיים.

לצערי, מעבר להערות ביניים ושאלות פה ושם, לא היה ממש זמן עבורי לשמוע את הציבור. גם עשיתי טעות שלא שאלתי אנשים מראש על מה הם מעוניינים לשמוע התייחסות.
לאחר מעשה, קבלתי פידבק ראשוני כשנגשו אלי כמה אנשים וחזקו את ידי על העלאת הנושא ואף שאלו שאלות על הדברים שאמרתי. כשניסיתי לתחקר אנשים ולברר האם עניתי על צפיותיהם, התברר לי שהיה רצון לשמוע התייחסות ספציפית יותר על דברי הרב עובדיה. 

אל תשאירו את בית הכנסת ריק: אחדו מניינים בערב שבת

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
"בית הכנסת היה כמעט ריק" – כך סיפר לי חבר שביקר באחד מבתי הכנסיות בשכונתי בליל שבת האחרון. הריקנות בבית הכנסת בליל שבת אינה סימן להידרדרות רוחנית או לנטישת הציבור הדתי את אזור מגורים זה, אלא דווקא סימן לכך שיש בקהילה כמות גדולה של הורים לילדים קטנים המעוניינים לקיים את סעודת ליל שבת כשילדיהם עדיין ערים. אותם הורים דואגים להכניס שבת מוקדם ולהתפלל קבלת שבת וערבית במניין המתקיים בזמן פלג המנחה. זה לא שהמניין המוקדם היה כל כך מלא, אך מספיק שכמה משפחות נוסעות להוריהם לשבת ועוד כמה עשרות מכניסים שבת מוקדם, כדי להשאיר את תפילת ליל שבת במניין הקבוע של בית הכנסת מדולדל מאד.

האם זה כזה נורא? כנראה שלא, הרי הרבה מאתנו חיים עם זה, ומעט מאד מתלוננים. ובכל זאת, נדמה לי שניתן להסכים שיש משהו מרומם בתפילות ליל שבת כשקולות השירה בוקעים מכל ספסלי בית הכנסת.

האם זה חייב להיות כך? הורגלנו לחשוב שזו הדרך הטובה ביותר, או למצער הרע במיעוטו. באופן הזה יכול כל אחד לבחור את המניין המתאים, את שעת התפילה המתאימה לו, את האנשים המתאימים לו. כל פתרון אחר יחייב כפייה על מי מהצדדים, שהרי אם נקיים רק מניין אחד מרכזי מוקדם, המאחרים יצטרכו להתקפל, ואם נקיים רק מניין אחד מרכזי מאוחר המקדימים יצטרכו לוותר. אפשר אמנם לערוך הצבעה, ואם יהיה רוב לכיוון אחד, אזי יהיה על המיעוט לקבל את דעת הרוב. אם לא ריבוי דעות, לפחות נדבק בשלטון הרוב.

מסתבר שאפשר גם אחרת, אך זוהי דרך שמעטים בלבד דרכו בה. אפשר לנסות להגיע להסכמה. לא צד זה יקבל את כל תאוותו ולא צד זה, אלא הצדדים יסכימו על אפשרות ביניים. לדוגמא, בנושא של תפילות ליל שבת אפשר להסכים להתחיל ערבית בשקיעה, ולהקדים את מנחה וקבלת שבת בהתאם. זוהי פשרה. בהחלט ייתכן שכולם יצאו לא מרוצים מהפשרה, ואז אין סיבה להנהיג אותה. אך יכול להיות שכל הצדדים יבינו שהם אמנם מוותרים על מה שהם היו מעוניינים בו מלכתחילה אך הם מרוויחים משהו אחר, שהוא אולי שווה יותר מהדברים עליהם הם נאלצים לוותר.

אם כל זה נשמע לכם דמיוני, אולי תתפלאו לשמוע שיש מקומות בהם זה עובד ממש כך. ביישוב טלמון שבחבל בנימין מתקיים זה שנים רבות (כך לפחות ידוע לי, אם זה לא השתנה בזמן האחרון) מניין אחד ויחיד ביישוב בליל שבת. בתפילות האחרות מתקיימים מניינים שונים, על פי חלוקה לעדות, ולזמנים שונים, אך בליל שבת כולם מתקבצים לבית הכנסת המרכזי של היישוב לתפילה משותפת ברוב עם הדרת מלך. כך כותב רב היישוב טלמון, הרב רמי ברכיהו, לתושבי היישוב על המאמץ להשאיר על כנו את המניין המרוכז לליל שבת (מתוך הספר "טל לברכה – שאלות והתמודדויות לרב ולקהילה ביישוב קהילתי", חלק ב', עמ' 282):

הדבר הקל ביותר הוא להתנתק וליצור מנין משלך. "אני את שלי עשיתי", "אני פותר את הבעיות שלי לבד". לצערי הרב אנו חיים בתרבות של כיתתיות. המילים 'כלל', 'ציבוריות', 'קהילתיות', הן מילים שעבר זמנן... עם זאת, הלכות רבות בנויות על הערך של 'ברוב עם הדרת מלך'. אין מדובר בכלל הלכתי טכני, או ברעיון יפה גרידא, אלא באידיאל עצום. לא בכדי הדגישה התורה שלפני מעמד הר סיני 'ויחן שם ישראל נגד ההר', ודרשו זאת חז"ל כדבר המביע את אחדות האומה – 'כאיש אחד בלב אחד'. עבודת ה' ברוב עם, משמעה היכולת להיות שותף לקבוצה גדולה ככל שתהיה המבקשת קרבת אלוקים ביחד.

אם נצליח להגיע לחיים משותפים מתוך הבנה, הסכמה ופשרה בקהילות הקטנות שלנו, אולי נצליח לדרוש מהמנהיגים שלנו גם כן למצוא את הדרכים בו חלקים שונים מהציבור ירגישו בנוח.

תחושת הכישלון

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

אחד הדברים הקשים ביותר בעולם הרבנות הוא, לדעתי, תחושת כישלון.
כל רב מכיר את הסיטואציה. יש לך רעיון שלדעתך ממש יתרום לקהילה ויתחיל תהליך חיובי ונצרך, אתה מתחיל בארגון הפרטים, מפיץ את הרעיון בקרב החברים. ואז, באים ואומרים לך: "תשמע הרב, זה לא מעניין". במקרה הטוב ההודעה הזאת מגיעה ממש בערב ההשקה. במקרה הגרוע האירוע יוצא לפועל מבלי שהמשתתפים הפוטנציאלים מגיעים להשתתף בו.
חבר, ר"מ בישיבת הסדר, תיאר לי פעם סיטואציה הממחישה את התחושה:
"יום לפני שהיתה אמורה להתחיל תקופת החזרות לקראת סוף הזמן בישיבה, תקופה בה חוזרים על כל החומר שנלמד בחודשים האחרונים, כינסתי את התלמידים שלי ונתתי לפניהם את אחד מהנאומים הטובים שנתתי בחיי. הסברתי להם שהחזרה נועדה לאפשר להם להוציא פירות מהעמל של השנה האחרונה. במהלך דבריי, יכולתי לראות שהתלמידים מנדנדים בראשם בהסכמה. הייתי בטוח שדברי נקלטו בליבם. למחרת בבוקר הגעתי מלא בהתלהבות לבית המדרש כדי לראות את תלמידיי עוסקים בחזרה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, כשראיתי שאני כמעט היחיד מהשיעור שלי שנמצא בבית המדרש".
זו תחושת כשלון המגיעה לאחר שהר"מ לא עשה יותר מאשר לנאום ולהגביה ציפיות, ניתן בקלות לשער כיצד היתה גדלה תחושת הכישלון אם אותו רב גם היה משקיע משאבים וזמן רב להכין את תלמידיו לאותו סדר חזרה, ובסוף היה מוצא את עצמו לבד.
אני מניח שגם במקצועות אחרים ישנה תחושה של כישלון מדי פעם. אם כי יש מקום לחשוב שבעולם הרבנות התחושה היא קשה יותר. בתפקידים המקובלים בתעשייה ישנה היררכיה, גוף אחד קובע את היעדים ואת סדרי העדיפויות, גוף שני מחליט כיצד יש לעמוד ביעדים, וגוף שלישי ממונה על הביצוע. בעולם הרבנות, לעיתים התפקידים הללו מתרכזים כולם אצל אדם אחד - הרב. כיוון שכך, האחריות על הכישלונות היא גדולה וכבדה.
תחושת כישלון מדי פעם בפעם מכילה אולי גם צדדים חיוביים. הרי מה רע אם מדי פעם יהיה משהו שיעמיד את הרב במקומו הראוי, שלא יגבה ליבו יותר מדי ושיבין את מגבלות כוחותיו. אך לצערנו תחושת הכישלון יוצרת גם פחד מכישלון. לאחר שהרב נכשל פעם כשלון צורם, בכל פעם שהוא יראה הזדמנות להתחיל משהו חדש הפחד יחדור לראשו והוא ישאל את עצמו שוב ושוב: האם אין סיכוי שאני שוב מכניס את עצמי למצב של כשלון? השאלה הזו תנקר במוחו למשך תקופה ארוכה. לפעמים הוא ימצא את האומץ להעיז ולנסות ולפעמים הוא פשוט יקבור את התוכניות. כללו של דבר, אם ראית רב שאיננו מנסה להתחיל יוזמות חדשות בקהילתו - כנראה שמדובר ברב שנכשל פעם אחת יותר מדי.
אפשר להעלות כיוונים שונים שיש בהם בכדי להנמיך את עוצמת הכשלון. ניהול הקהילה כעסק, היא בודאי מתכון טוב לחלוקת האחריות. ההכרה שניתן ללמוד מטעויותומכישלונות לעתיד, גם בה יש משהו מחזק. כדאי גם לקחת חופשה מדי פעם, כדי למצוא את הכוחות להתמודדות עם כישלונות נוספים.
בסופו של דבר כדאי לזכור דברים שכתב באחד מאיגרותיו הרבי האחרון מלובביץ' זצ"ל (כרך ד', תתסג):
"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכיוון שהעמיסו עליו שליחות בודאי נתנו לו כוחות על זה."
או למי שמעדיף את מילותיו של הראי"ה קוק בפיסקא שאני רואה בה תיאור של ההתמודדות עם הכישלון (חדריו מז-ח):
"מתכנסים הם לפעמים בתוך הלב כל יסורי העולם, כל עינויי הנשמות ועינויי הגופות, האדם אינו מוצא מנוח ללבבו, חפץ הוא בתיקונו של עולם, והעולם עומד לעומתו בכל כיעור וניוול, בכל עוצב ויגון קודר שלו, ונפשו בוכה במסתרים, מי ינוד לו, מי ינחמו. המציאות קשה מברזל, והיא מטפחת על פניו. מתכנס האדם בתוכיותו כחומט בקליפתו, ומנוח אין. הומה אז מקרב נשמתו למקור הישע, למעין האושר וההרמוניה של כל היש, אל אלהים דלפה נפשי. כמים קרים על נפש עיפה, באה שמועה טובה ממקור חי העולמים."

עסק ושמו קהילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בימים האחרונים הגיעה לידי חוברת בשם "הרב בקהילה - אסופת מאמרים", בהוצאה משותפת של ארגון רבני צהר והמחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית. החוברת כוללת בתוכה מאמרים מפרי עטם של רבני קהילות מהארץ ומחו"ל. רוב המאמרים הינם בעברית (חלקם פורסמו בעבר בכתב העת של צהר) ומיעוטם באנגלית. אחד המאמרים שעשו עלי רושם גדול הוא דווקא באנגלית והוא מומלץ מאד לקריאה במלואו. מכיוון שהדברים ראויים לפרסום רחב, לדעתי, תרגמתי מהמאמר את פסקאות הפתיחה והסיום שלו, והם מובאים לפניכם. יש לראות בפסקאות הבאות אך ורק תקציר של המאמר המלא, ומומלץ מאד לכל אחד שהנושא נוגע לו שישיג ויקרא את המאמר בשלמותו. המאמר נכתב במקורו ע"י הרב ארי ברמן ונושאו "בית הכנסת כמרכז רוחני וקהילתי". התרגום נעשה על ידי ובאחריותי בלבד.
"לפני מספר שנים, עת שמשתי כרבו של 'המרכז היהודי' במנהטן, נכנסתי בוקר אחד לבית הכנסת ומצאתי את הגבאי ממתין לי בכניסה. הוא סיפר לי שלאחר שהבחין במתפלל חדש במניין בבוקר, והוא ניגש אליו והציג את עצמו וקידם אותו בברכה, נודע לו שאדם זה, שגר בקרבת מקום, התייתם זה לא מכבר מאביו. האורח לא היה חבר בבית הכנסת, היה לו מעט מאד רקע יהודי, אבל ידע שהוא אמור להגיד קדיש אז הוא בא לבית הכנסת כדי לכבד את זכרו של אביו. אחרי שניגשתי אליו ועשיתי היכרות איתו, הודעתי לו שנעזור לו לקיים מניין יומי במהלך השבעה בביתו. התקשרתי לראש ועדת השבעה והוא הלך לבקר בבית האבל, דאג שיביאו לשם כסאות לאבלים ולמנחמים ודאג למנין בבית האבל במהלך כל השבעה. האבל היה מלא הערכה לעזרה שהוא קיבל בשעת אבלו והחליט, יחד עם אשתו, להצטרף כחברים לקהילה.
לאחר שהתקבל טופס החברות של הזוג, ועדת החברות התקשרו לזוג וברכו אותם, שלחו להם פרוספקט על פעילויות הקהילה המגוונות, וצרפו גם שי קטן. ועדת החברות גם הודיעו לועדת האירוח על המשפחה החדשה בקהילה והללו ארגנו עבורם אירוח לסעודות שבת בקרב חברים אחרים בקהילה. יחד עם זאת, נודע גם לועדת הזוגות הצעירים בקהילה על המשפחה החדשה והללו התקשרו והזמינו אותם להשתתף בפעילות הקרובה שלהם. בעקבות יצירת חברויות בתוך הקהילה, התחילו בני הזוג גם להשתתף באופן קבוע בתפילות בבית הכנסת. זמן קצר לאחר מכן, האשה ילדה בן בכור וועדת הלידות דאגה לארגן עבור הזוג המופתע ארוחות שהובאו עד לדלת ביתם. עם הזמן, האשה התחילה להיות מעורבת בועדת הנוער של הקהילה והבעל השתתף באופן קבוע בחלק מהשיעורים. אני זוכר שכשאותו בן בכור הגיע לגיל בית ספר דברתי עם ההורים על האפשרויות החינוכיות השונות הפתוחות בפניהם בקהילה והם הודיעו לי שלאחר התלבטות מעטה הם החליטו לשלוח את ילדם לבית הספר הקהילתי.
...
על פניו סיפור זה הוא לא כל כך משונה. כמעט לכל רב יש סיפור על אחד מבני קהילתו ששינה את מהלך חייו הטבעי והפך להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה. אך עבורי מה שמייחד את הסיפור הזה הוא לא רק סיפור המסגרת של המשפחה, אלא האופן בו התרחש התהליך. אין בסיפור הזה גיבור אחד שניתן להצביע עליו, או נקודת שיא קריטית, אבל יש בו הרבה התרחשויות והתפתחויות שהשתלבו לסיפור הצלחה גדול. רשימת הגיבורים בסיפור כוללים את הגבאי שקידם את פני הבעל בסבר פנים יפות, את ראש ועדת השבעה שארגן את המניינים, את הזוג הצעיר שהזמין זוג שהוא לא הכיר לסעודת שבת, את האנשים שקיבלו את המתפללים החדשים בנועם, את המרצים שנותנים מזמנם כדי למסור שיעורים בקהילה, את המשפחה שבשלה ארוחה עבור היולדת בשבוע הראשון לאחר הלידה. כל האנשים הללו הם הגיבורים של הסיפור, או בלשון אחרת, הקהילה היא הגיבורה של הסיפור. אין בזה כדי לומר שלי, רב הקהילה, אין חלק בסיפור. כמובן שגם אני הייתי מעורב בו. אבל מבלי המעטפת הקהילתית הרחבה ובלי התרומה של כל אחד מהגורמים שנתנו ותרמו להצלחה, הסיפור הזה לא היה מתרחש.
...
יש משהו אירוני ועצוב בזה שבעולם העסקים והכלכלה, שבו כל ההישגים נמדדים בדולרים, פיתחו כלים ומיומנויות מתוחכמות ומורכבות למקסם את התעשיה שלהם, אבל אנחנו שעוסקים בדברים החשובים באמת בחיים, לעיתים מוצאים את עצמנו נאנקים בכדי למצוא פתרונות, מגיבים למשברים ונדהמים מעוצמת האתגרים העומדים בפנינו. לרענו היהודי, לשכנינו ולילדינו מגיע יותר. מגיע להם לא רק לקבל את מלוא הרצונות והמרץ שלנו, אלא גם את טובי המתודות והמיומנויות ובעקבותם גם את התוצאות הטובות ביותר."

ולשנותה לכל מה שירצו?! - חלק ב'

בחלק א' הסקנו כי:
העולה מכלל הדברים הללו הוא שכל עוד דעת בני הקהילה או דעת התורם הוא לכסות דברים נוספים שאינם רק המטרה הספציפית שלשמו הוא תורם, אין עם זה בעיה.

יתרה מזאת, יש אומדן דעת שבמקרים מסויימים ברור שהאנשים תורמים על דעת שישתמשו בכספם לדברים אחרים. כך הרי למדנו מהגמרא במגילה (דף כז ע"א):
גבו והותירו - מותר
והגמרא שם מסבירה שניתן להשתמש בכספים לכל שימוש ציבורי אפילו לפרשא דמתא - מין פקיד האחראי לסדר את חשבונות הארנונה של בני הקהילה.

כך גם פוסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן קנג סעיף ה):
אם גבו מעות לבנות בהכ"נ או בית המדרש, או לקנות תיבה או מטפחת או ס"ת, ורצו לשנותו מלצורך מה שגבו אותם, אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה; אבל אם עשו בהם הדבר שגבו אותם בשבילו, משנין המותר לכל מה שירצו

וכך גם מקובל לפסוק. לדוגמא בספר טל לברכה (בעז"ה בשבועות הקרובים נסקור ספר זה בהרחבה) שכתב הרב רמי רחמים ברכיהו, רב היישוב טלמון, ח"א עמ' 98 הוא דן בשאלה:
היישוב אסף כסף לצורך כתיבת ספר תורה. אחר רכישת הספר הסתבר שנשאר כסף. מה מותר לעשות בכסף זה?
למסקנה עונה רב:
כסף שנאסף לצורך כתיבת ספר תורה - חלה עליו קדושה, ואין היתר לשנות את ייעודו. אמנם אם קנו את ספר התורה ונותר מן הממון שנאסף, אפשר להשתמש במותר זה לטובת צרכי ציבור שכל התורם על דעת גבאים הוא תורם.

כל זה כאשר התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף אך אם לא התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף, מסכם המאירי כך (בית הבחירה למאירי מסכת מגילה דף כז עמוד א):
ומ"מ אם נמלכו וגבו מס לבנות בית הכנסת או לכתוב ס"ת ובנו בית הכנסת או כתבו ס"ת והותירו מדמי הגוביינא אם נמלכו שלא לבנותה עושין מן הדמים מה שירצו ואף לצרכי צבור שבדברי חול שהרי לא בא מותר זה עדיין לכלל קדושה ... והוא הדין בכלן אלא דרבותא קמ"ל במותריהון אע"פ שכבר החלו בקדושתן ומ"מ גדולי המחברים כתבו שכל בכדי מה שצריך לדבר שעליו גבו אין יכולין לשנותו וא"כ דוקא נאמר כן במותריהן ודבר זה יש בו מחלוקת גדולה בין המפרשים

הדעה הראשונה שמביא המאירי האומרת שניתן לעשות כל שימוש בכסף גם אם לא התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף היא כנראה דעת בעלי התוספות (עי' דבריהם מגילה דף כז עמוד א ד"ה אבל התנו). הדעה השנייה היא דעת הרמב"ם.

כפי שראינו לעיל, השולחן ערוך פוסק כרמב"ם שאין משנים אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה, כל עוד לא התקיימה הצורך שלשמו גבו את הכסף.
לאור דברים אלו פוסק הרב עובדיה יוסף בשאלה הבאה שאסור לקהילה לשנות מהייעוד של הכסף שאותו הם גבו (שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן כה):
ולשאלתכם אודות סכום כסף שנתרם במשך למעלה מעשר שנים מהקהל הקדוש בטהראן לשם בניית בית כנסת גדול ומפואר, ומקוה טהרה, בצפון העיר טהראן יע"א, במקום המאוכלס בעשרות אלפים מאחינו בית ישראל. ואמנם יש שם בית כנסת, אך צר המקום מלהכיל את כל המתפללים בימים הנוראים ובחגים, גם אין שם מקוה טהרה בכלל, וצריכות הנשים לנדוד למרחקים לטבילתן. והן עתה בראות ראשי הקהלה כי אין התרומות שהגיעו עד כה מספיקות לבניית בית הכנסת ראוי לשמו, ברצונם להוציאן למטרות אחרות ולהתעלם מבניית מקוה ובית כנסת, ויש המצדיקים אותם בטענה שהלכה רווחת "הזמנה לאו מילתא היא", וגביית המעות נחשבת רק הזמנה בעלמא, ואין בהן קדושה. ונפשו לשאול הגיעה האם הצדק אתם בזה?

אך עתה עלינו לברר מה הטעם שאסור לשנות מהייעוד של הכסף אם לא התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף? הרי אין דין של הקדש על כסף שלא הוקדש לבית המקדש? אז מניין הגיע איסור שימוש בכסף זה?
המשך יבוא...

ולשנותה לכל מה שירצו?! - חלק א'

אחד הנושאים שצריכים להעסיק כל חבר קהילה וכל אדם שתורם כסף לעמותות שונות זה לאן כספי התרומות שלו הולכים בסופו של יום. אם נתמקד בקהילה, עלינו לשאול האם מותר להשתמש בכספי הקופה הציבורית המגיעים מתרומות ומדמי החבר עבור קידושים, מסיבות, פעילויות קהילתיות וכד'.

ישנן ארבע מקורות שראוי להתייחס אליהם:
שני המקורות הראשונים מציגים עמדה האומרת שניתן לשנות כסף ציבורי לכל שימוש ציבורי, הגם שאיננו שימוש של קודש:
1. תלמוד בבלי בבא בתרא דף ח עמוד ב
ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו

2. משנה מסכת מגילה פרק ג משנה א
בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת בית הכנסת לוקחין תיבה תיבה לוקחין מטפחות מטפחות לוקחין ספרים ספרים לוקחים תורה אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כז עמוד א
וכן במותריהן. אמר רבא: לא שנו אלא שמכרו והותירו, אבל גבו והותירו מותר.

שני המקורות הבאים מציגים את העמדה ההפוכה - כסף שנועד למטרה מסויימת צריכה ללכת דווקא למטרה זו:
3. ערכין דף ו ע"ב

האי מאן דנדב שרגא לבי כנשתא אסור לשנותה לדבר הרשות... האומר פרוטה זו לצדקה עד שלא באה ליד הגבאי מותר לשנותה משבאה ליד הגבאי אסור לשנותה לדבר הרשות

4. שקלים פרק ב משנה ה:
מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים

איך מסדרים בין שתי עמדות מנוגדות אלו? הרשב"א במגילה והתוס' בבבא-בתרא שניהם מתרצים על אותו הדרך: הכל תלוי בדעת בני הקהילה - האם בדעתם שכספם ילך רק למטרה ספציפית או לא.
הרשב"א מתרץ כך:
דאין דעת בני העיר ליתן המותר לבית הכנסת כיון שיש להן אחר וכן בספר וכן בכולן דדי להן באחד, אבל שבויים ועניים כיון דאיכא טובא וכל יומא מצטריך להו אדעתא דהכי יהוב דמה שהותיר יהא לעניים ולשבויים אחרים.
התוספות כותבים כך:
הכא שבני העיר משנים אותה שאני, לפיכך מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות ואפילו באה ליד הגבאי וכן היה ר״ת נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם.

כלומר, העולה מכלל הדברים הללו הוא שכל עוד דעת בני הקהילה או דעת התורם הוא לכסות דברים נוספים שאינם רק המטרה הספציפית שלשמו הוא תורם, אין עם זה בעיה.
אך זהו כמובן רק ההתחלה, נמשיך בעז"ה לפתח נושא זה בשבועות הקרובים.

שמחת תורה - המניין המוקדם

זה מכבר התפשט בקרב קהילות אשכנזיות רבות תופעת המניין המוקדם בשמחת תורה. מתחילים מוקדם, עושים הקפות של כדקה או פחות להקפה, בחלק מהמניינים מעלים את כל הקהל לתורה ובחלק לא, מסיימים את התפילה ללא הקידוש המפורסם של שמחת תורה ושלום על ישראל. מי משתתף במניינים אלו? בדרך כלל, מי שאין לו ילדים בגיל בית ספר יסודי, מי שאין לו כח להקפות ארוכות, מי שרוצה לאכול ארוחת צהריים לפני השעה שתיים ועוד כהנה וכהנה. רבים מהמשתתפים במניין המוקדם יחזרו לזמן קצר למניין המרכזי על מנת להשתתף בהקפות המרכזיות, בקידוש או לעלות לתורה (במידה ולא העלו את כל המתפללים במניין המוקדם).

בדרך לתפילת שחרית עברתי ליד מניין מוקדם שהתקיים בשכונה שלי, ועל פי מראית העין יתכן והיו שם יותר מתפללים מאשר במניין במרכזי באותו בית כנסת - בית הכנסת הגדול והמרכזי בשכונה.

לדעתי תופעת המניין המוקדם מורה על שתי תופעות מדאיגות (שבמקום למצוא את פתרונם, מחביאים אותם מתחת לשטיח ה"מניין המוקדם"):
א. חוסר האפשרות והרצון להגיע לעמק השווה בתוך הקהילה - במהלך כל השנה הקהילה מתפללת כמקשה אחת. אמנם יש חיכוכים שונים ודעות שונות איך לנהל את התפילה אך מצליחים להגיע לאיזה שהוא עמק השווה באופן כזה שרובם הגדול של המתפללים מרוצים מבית הכנסת אותו הם פוקדים תדיר. משום מה כשמגיע שמחת תורה נעלם העקרון הזה. אלו שחפצים בהקפות קצרות לא מוצאים שיח משותף עם אלו שרואים בהקפות צורך אחר. קהילות שונות לא מצליחות להתאים את התפילה למציאות המשתנה. אדם אחד סיפר לי שלפני עשרים שנה, כשבקהילה שלו היו ילדים ונוער לרוב, קבעו שהקידוש המסורתי יהיה בשעה 10:30 אחרי ההקפה הששית. מאז הילדים בגרו וכיום בית הכנסת מורכב מגיל ממוצע של חמישים פלוס, אך הגבאי עומד על כך שבלו"ז עדיין יהיה כתוב שהקידוש יהיה ב10:30 אחרי ההקפה הששית, בשעה שחלק גדול מהציבור מוכן לסיים את ההקפות כבר לפני עשר. בקהילה אחרת ימשיכו לראות כיצד ההקפה החמישית והלאה דלות משתתפים ביותר, אך לא יחשבו לקצר את זמן ההקפות.
המנהג הרווח שמעלים את כל הקהל בשמחת התורה הוא מנהג יפה. בבית הכנסת שלי היו אנשים שהגיעו רק בגלל שהשכן שלהם אמר להם שאם הם יגיעו אז הם יקבלו עליה. עם זאת, לפעמים שאין הגיון להמשיך במנהג. באחד הקהילות שהייתי מתפלל בהן כילד, היו למעלה ממאתיים מתפללים. להעלות את כל המתפללים בשלוש או ארבע מוקדים שונים היה לוקח בין שעה וחצי לשעתיים. בזמן הזה רוב הגברים (שלא לדבר על הנשים) היו מבלים את זמנם בשיחה בטלה, שתיית אלכהול וכהאי גוונא. עם זאת, אף אחד לא חשב שאולי כדאי לותר על המנהג.
המניינים המוקדמים מצביעים על כך שהגיע הזמן לקיים בתוך כל קהילה דיון נרחב על איך צריך להראות תפילת שמחת תורה. אם אפשר לקיים מניין משותף לכל קצוות הקהילה בכל ימות השנה, אין סיבה שדווקא סביב שמחת התורה לא ניתן לעשות זאת.

ב. חוסר האפשרות לגשר על השמחה הרצוייה לבין המציאות הקהילתית - אינני בטוח שהנקודה הזו היא נכונה בכל המניינים המוקדמים, אך חלק ניכר מאלו שאני ראיתי בשנים האחרונות היא מאד נכונה (והיא נכונה גם בלי קשר למניינים המוקדמים). לא פעם רוב המשתתפים במניין המוקדם יהיו דווקא אלו שהם היותר "תורניים" בקהילתם. אנשים אלו, כאשר הם היו בישיבות לפני לא הרבה זמן, הם היו מובילי הריקודים וכד', אך כאשר הם נמצאים בקהילה "רגילה" ולא ישיבתית הם לא מצליחים לשמוח יחד עם מי שנמצא. הרי אנשים "לא תורניים" אלו לא מכירים את הריקודים המדוייקים שהוא מכיר או את השירים המתאימים לכל הקפה כפי שהיו שרים אצלו בישיבה, ואיך אפשר בכלל לרקוד לכל מיני שירי סוכנות?! אני כותב מעט בסרקאזם, אך זו באמת בעיה קשה. לא פעם רואים אנשים פשוטים שהחיבור היחיד בינם לבין התורה זה בשמיעת פרשת השבוע בבית הכנסת שמחים שמחה גדולה בשמחת תורה, כשל"בן-תורה" קשה הרבה יותר לתת דרור לתחושות השמחה שבקרבו.
אינני יודע מה הפתרון לבעיה הזאת, פתרון שכמובן צריך להיות במישור הפרטי ולא הציבורי/קהילתי, אך אני בטוח שהדרך לפתרון עובר דרך קיום הקפות משותפות לכולם ולא בהסתגרות במניינים מוקדמים.