עוד על "פירוש אור החיים" בהוצאת מוסד הרב קוק

לפני קצת יותר משנה פרסמתי מאמר ביקורת על "חמשה חומשי תורה עם פירוש אור החיים" בהוצאת מוסד הרב קוק.

בימים האחרונים הגיעו אלי שני מכתבים ששלח ר' אליהו לוין מירושלים למוסד הרב קוק על אודות סדרת ספרים זו. התופעה שעליה הוא מצביע מטרידה מאד.

המכתב הראשון:

תחילה אני רוצה להודות ולשבח את הנהלת מוסד הרב קוק על היוזמה להוציא לאור מהדורה מתוקנת של חמישה חומשי תורה עם פירוש אור-החיים עם הערות.
חשוב מאוד שנוסח התורה רש"י והתרגום נעשו על פי הנוסח המדויק של "תורת-חיים", תורה על פי ר"מ ברויאר ז"ל, ותרגום ע"פ ר"י קאפח ז"ל.
מוסד הרב קוק הוציא לאור גם תורה והפטרות ע"פ ברויאר, עם ברכות הפטרה והפטרות למנהגי העדות השונים. ההפטרות שם מועתקות מהנביאים ע"פ ברויאר בהשמטת סימני פרקים ופסוקים.
מצער הדבר שהעתקת ההפטרות לצורך תורה עם אור-החיים לא נעשתה מ"תורה ע"פ כא"צ והספרים הקרובים אליו" הנ"ל אע"פ שכאמור גם הוא ספר של מוסד הרב קוק.

בהפטרת כי-תשא מלכים א יח ה כתיב וקרי: מֵהַבְּהֵמָה׃
כך הוא בכתר ארם צובה:
ובלנינגרד:
לא מצוין לא כתיב ולא קרי.
אמנם המנחת שי מביא שתי דעות אך גם הוא נוטה לדעה שאין כאן כתיב וקרי: כתב רד"ק מן בהמה כתיב וקרי מהבהמה עכ"ל. כן הוא במקצת ספרי הדפוס אבל בספרים כ"י שלפני וגם בדפוסים ישנים כתוב מהבהמה ואין כאן ק' וכתיב כלל:
גם בקורן מהבהמה ללא כתיב וקרי.
ממש נדהמתי למצוא דווקא ב"תורה עם אור-החיים" של מוסד הרב קוק מילה זו עם הכתיב "מן בהמה".
האם זה בא ללמד על הכלל כולו שלא העתק מ"חמישה חומשי תורה ע"פ כא"צ והספרים הקרובים אליו"?
האם זה בא ללמד שרק ההפטרות אינן לקוחות משם?
האם זו טעות בודדת משיקולים מוטעים, אבל במקומות אחרים מועתק מהנביאים של מוסד הרב קוק "ע"פ כא"צ והספרים הקרובים אליו"?

אודה לעוסקים במלאכה זו אם
א. יאשרו לי שיתקנו טעות זו במהדורה הבאה.
ב. יענו לי על פי מה נקבע נוסח הנביאים במהדורה הנוכחית, ואם לפחות בנוסח התורה אני יכול לסמוך שמועתק לפי "תורת-חיים".

המכתב השני:

במכתב קודם הערתי על שגיאה בהצגת כתיב וקרי בהפטרת כי-תשא במלכים א יח ה.

מכתבי היה כי סמכתי על הכתוב בשער הספרים שנוסח התורה הוא מהרב מרדכי ברויאר ז"ל. חשבתי שנוסח התורה אומנם משלו, אבל בהפטרה נפלו טעויות עקב העתקה ממקומות אחרים, בעוד תורה נביאים וכתובים בהוצאת מוסד הרב קוק מתחילת שנות התש"מ לפניכם.
בסוף ספר כתובים מציע רמ"ב ז"ל את משנתו על פי מה קבע את נוסח הכתיב הניקוד והטעמים.
הוא קובע שבדרך כלל אין שתי געיות (מתגים) במילה אחת או במילים מוקפות, במהדורת החומש עם אור החיים נוספו געיות מנוגדות לשיטתו.
כמה דוגמאות
בראשית ו יג כִּי-מָלְאָה אין מקום לגעיא במ"ם
שמות לה ג לֹא-תְבַעֲרוּ בלנינגרד אין געיא כלל אבל רמ"ב סימן געיא בלמ"ד ולא בבי"ת.
שמות לה יא אֶת-אָהֳלוֹ לשיטת רמ"ב אין מקום לגעיא באל"ף.

אולי על זה היה אפשר להחריש, אולי געיות אלו נוספו למנוע טעות של קריאה בשווא נח (תירוץ שאינו מתקבל כשנוספת געיא מיותרת לפני חטפים), אבל גרוע מזה!

רמ"ב מציין שיש געיות שנוספו לדפוסים מסוימים כמו לטריס לפני שווא שנחשב לדעת אותם הוצאות נעים ובעצם הם נחים. הוא מונה שם את בראשית יד ו בְּהַרְרָם, שאין מקום לגעיא בה"א; כמו כן אין מקום לגעיא בדברים לג ב מֵרִבְבֹת באות הרי"ש אלא דווקא באות המ"ם [בכתר ארם צובה אין גם במ"ם אבל רמ"ב לשיטתו המוסברת שם הוסיפה], גם המילה הַלְוִיִּם בכל מקום ללא געיא בה"א. כל אלה שיטתו שיש להניח שהיה מוחה בכל תוקף לו ראה שמשנים בדבר שהוא רואה שיבוש גמור! ובחומשים הנ"ל נוספו געיות מוטעות אלה!

לו החליטה הנהלת "מוסד הרב קוק" לזנוח את שיטתו, ולנקד ולהטעים לפי קורן או היידנהיים או לטריס וכד' – היה מקום לדון עד כמה חכמה היא החלטה כזו. אבל להדפיס ספר ולציין בעמוד השער שזה ע"פ "הרב מרדכי ברויאר" ולהכניס שם דברים שמגמת פניו מנוגדת להם היא בכלל "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית"!

אציין בזה שגיאות נוספות מנוגדות לדעת רמ"ב בהפטרת כי-תשא.
1. יח ב וְהָרָעָב חָזָק מרכא טיפחא, בחומש אור-החיים מוסד הרב קוק טיפחא מרכא.
2. יח כז כִּי שִׂיחַ המילה "כי" במונח ואינה מוקפת למילה שאחריה כבחומש הנ"ל.

לפי מה שנראה הרי במקום להעתיק את נוסח התורה וההפטרות מחומשי "תורת חיים" הרי החליט מישהו מהמערכת "לשפר" קצת. לו הסתפק אותו "משפר" בהכפלת זרקא או סגול, או בבידול בין המהפך ליתיב, או בסימון הקרי בסוגריים בתוך השורה – היה מקום לדון אם שינויים אלה כדאיים, אבל נתינת נוסח כוזב מנוגד לדעת רמ"ב כשמשביחים את המקח בהכרזה שהנוסח על פיו היא עוול חמור.
אלה מקצת פגמים שמצאתי במהדורה זו

על הוצאת מוסד הרב קוק להדפיס מהדורה חדשה מדויקת ע"פ רמ"ב ז"ל.
הטוב ביותר היה לגנוז את כל הספרים המוטעים והמתעים. למצער אפשר להדביק מדבקה על המילים "על פי הרב מרדכי ברויאר"!

לקראת ראש-חדש ניסן: על נוסח ברכת האילנות

ר' אליהו לוין מירושלים שלח לי את הקטע הבא על נוסח ברכת האילנות שנוהגים לברך בימי ניסן.

בהתקרב ימי ניסן שבהם מברכים על האילנות, ראיתי לעורר על שיבוש גס שנכנס לכמה סידורים.
בנוסח הברכה כתוב בגמ' ברכות דף מג ב: אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.
וכן ברמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה יג: היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם.
וכן בטור, אורח חיים סימן רכו: היוצא בימות ניסן ורואה אילנות שמוציאין פרח אומר בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם ואם איחר לברך עד אחר שגדלו פירות לא יברך עוד:
וכן בשולחן ערוך אורח חיים סימן רכו סעיף א: היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח, אומר: בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם.
הצד השוה שבהם (וכן ברי"ף ברא"ש וברבנו ירוחם וכו') שכולם גורסים שלא חיסר בעולמו "כְלוּם". אין שום גירסא החל מהתלמוד עד לשולחן ערוך שגורס "דבר".
על נוסח זה שאין עליו עוררין קפץ רוגזם של ר' זלמן הֶנֶה שעשה בסידור כבתוך שלו ושינה ממטבע חז"ל, ושל המסכיל יצחק סטנוב. וכיון שלפי דעתם הרעועה לשון הברכות "יותר מיושבת" לפי לשון המקרא, הנה החליף את המלה "כלום" במלה "דבר". למרבה הצער שיבוש זה שנסתר מחז"ל והפוסקים חדר להרבה סידורים, ואף גם זאת, ישנם יהודים יקרים שברצונם לזכות את הרבים הם תולים על פתח גינתם שלט עם הברכה הזו, וחלקם נכשלים בנוסח המשובש!
וסטאנוב "תיקן" את לשון חז"ל מ"אילנות טובות" ל"אילנות טובים", אף שכלל לא בטוח שבלשון חז"ל "אילן" הוא לשון זכר.
בכל המקורות חוץ מגרסתנו בגמ' כתוב לֵיהָנוֹת בי' אחרי הל', כלומר בניקוד צירי (בבנין נפעל). גם בזה השתבשו אותם סידורים ומנקדים: לְהַנּוֹת ה' פתוחה (בנין פיעל), גם בגרסתנו בגמ' מוכח לא כשיבוש זה. כי "להתנאות בהם" פרושו שבני אדם נהנים אבל לא שהעצים באופן פעיל מהנים בני אדם.
ולסיכום: שלא חיסר בעולמו "כלום" כנוסח קדמונינו, ולא "דבר" כנוסח המסכילים; טובות בדווקא ולא טובים; לֵיהָנוֹת (ל' בצירי וה' בקמץ) ולא לְהַנּוֹת (ל' בשוא וה' פתוחה).

עיוותי צנזור בתפילות תענית אסתר ופורים

ר' אליהו לוין מירושלים שלח לי את הקטע הבא לקראת תענית אסתר ופורים:

בהתקרב ימי הפורים רציתי להתריע על שני עיוותי הצנזור שנכנסו לסידורים.
אחד מהם נוגע לדינא שאינו מקוים עקב הצנזור.

א. בסליחות לתענית אסתר, בפזמון במתי מספר בבית לפני האחרון בחלק מהסידורים: השיבנו למנוחתך כי ידך לא תקצר. במקור: בְּאַפְּךָ קוּמָה עַל הַצּוֹרֵר הַצָּר.
ובבית האחרון: לוחצינו ישלימו אתנו (!) ועוונותינו תשליך במצולה. גם מי שלא מבין בנושא יבין שאסור לומר כן, ועדיף לא לומר כלום מלומר את זה.
במקור: לוֹחֲצֵינוּ הַמְעַד וּמַלְּאֵם חַלְחָלָה.
ב. וכבר נתנו דוגמא של דינא שאינו מקוים עקב השמטת הצנזור והוא:
באו"ח סי' תר"צ סעיף טז צריך שיאמר 'ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל וכו' ברוכים כל וכו''. מהו ה'וכו'? מנהג אשכנזים לשיר שושנת יעקב [שהוא הסיום של אותיות ש' ות' של אשר הניא], ואחריו בחרוזים ארור המן וכו' ובסידורים לא נדפס אחר כך. אבל שרים, ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים. ובאמת ברא"ש בטור וברבנו ירוחם כתוב: אֲרוּרִים כָּל הָעֲרֵלִים בְּרוּכִים כָּל יִשְׂרָאֵל. ומי שאומר או שר ארורים כל הרשעים אינו מקיים דין מהשלחן ערוך ומובא ברא"ש מכ"י הלא מצונזר וברבנו ירוחם ובטור.
ויבוא על הברכה הרב צבי כוהן נר"ו שבמגילה המצורפת לספרו על פורים הוא נותן את הנוסח הנכון: אֲרוּרִים כָּל הָעֲרֵלִים בְּרוּכִים כָּל יִשְׂרָאֵל.

"האהלה" ו"צערה"

עוד דבר נחמד שקיבלתי מר' אליהו לוין מירושלים לפרשה הקרובה, פרשת וירא:

רציתי לעורר בזה על שיבוש שנכנס לאחרונה בחלק מהסידורים והחומשים.
בפרשת וירא בקטע שנקרא במנחה לשבת כתוב בתחילת הפרשה (פסוק ו'): הָאֹהֱלָה, הטעם טפחא באל"ף ובלמ"ד אין שום טעם. כן הוא בכל החומשים והסידורים הידועים לנו עד לאחרונה.
ובהמשך הפרשה (יט כג) צֹֽעֲרָה. הטעם (סילוק) בצד"י, וברי"ש אין שום טעם.
כל הדפוסים המדויקים החל מלפני מאתים שנה הר"ש דובנא, היידנהיים, לטריס, מסורת הקריאה, ירושלים תשי"ג, קורן, ברויאר, בר-אילן, כולם פה אחד מטעימים האהלה וצערה מלעיל כשהטעם (ובמלה צערה הסילוק) באל"ף או בצד"י.
כל ספרי תימן המדויקים בזמננו הן של השאמים (מסורת מדויקת ומסורת מפורשת של הרב צוביירי ז"ל) והן של הבלדים מוטעם בכולם מלעיל. המדקדק הגדול בן זמננו הרב יואב פינחס מציין רק במקום אחד שהוא מלעיל. "חלק הדקדוק" של המהרי"ץ מתעלם לגמרי מהענין ומשאיר אותו מלעיל. גם אם באיזו הדפסה של התאג' התימני שמו געיא (מתג) ברי"ש, הרי כבר בארנו שאין כן דעת מדקדקי תימן.

לאחרונה יצאו לאור סידורים וחומשים שמטעימים את המילים הנ"ל מלרע (בלמ"ד וברי"ש), וצריך להזהיר את הציבור לא להכשל בנוסחאות מחודשות מסברא.

ענייני לשון לתשעה באב

ר' אליהו לוין מירושלים שלח לי את הקטע הבא:

ברשותכם רציתי לעורר את תשומת הלב לדיוקים במגילת איכה ובקינות.
במגילת איכה יש בפסוקים רבים הטעם 'קדמא' לפני מהפך. כידוע הטעמים 'קדמא' ו'פשטא' – אף ששוים בצורתם, הקדמא טעם מחבר, לעומת הפשטא שהוא מפסיק.
למשל פסוק ג' בתחילת המגילה: גָּלְתָה (טעם קדמא מחבר) יְהוּדָה מֵעֹנִי (טעם פשטא מפסיק).
בולט במיוחד בסוף המגלה: השיבנו (קדמא מחבר) ה' אליך (פשטא מפסיק) ונשובה. ולכן אין לעצור במלה מוטעמת בקדמא כמו במלה מוטעמת בפשטא. ההבחנה ביניהם היא בזה שהקדמא באה על האות המוטעמת בין מלעיל ובין מלרע (בדוגמאות שהבאנו בת' של גלתה ובב' של השיבנו), הפשטא באה תמיד על האות האחרונה במלה, ואם המלה מוטעמת מלעיל – מופיע פשטא כפול: בסוף המלה וגם באות המוטעמת.
בפרק ג כ וְתָשׁוֹחַ בחולם ולא וְתָשׁוּחַ. פסוק נט שָׁפְטָה הש' בקמץ חטוף (קטן) שהוא תנועה קטנה והשוא אחריו בפ' נח.
ד ז זַכּוּ ... צַחוּ – שניהם מלרע. ד יד נָעוּ מלרע!

עוד הערה בניקוד בקינות.
הקינה המסומנת ח' בסדר הקינות (השלישית שנאמרת ביום) מסתיימת במלים: איכה תפארתי מראשותי השליכו, וכך פותחת הקינה הבאה של הקליר. בקינות מנוקדת המלה כך: מֵרַאֲשׁוֹתַי (המ' בצירי והר' בפתח) ומפורש 'מעל ראשי'. אין זה מסתבר, כי אין זה הפרוש הנכון של המלה. יותר נכון היה לנקד: מְרַאֲשׁוֹתַי (המ' בשוא) כמו שמצינו בפרשת ויצא (בראשית כח, יא ויח), ואז הפרוש יהיה ליד ראשי. אבל גם פרוש זה איננו נוח. אמנם מצאנו ניקוד מֵראשותי (המ' בצירי) שאול (שמואל א כו יב), אבל שם מתפרש מהמקום שליד ראשו של שאול ובקינה אין שום אפשרות לפרש כן.
בספר ירמיה יג יח: אמור למלך ולגבירה השפילו שבו, כי ירד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם (המ' בפתח והר' בשוא) עטרת תפארתכם. אם נשוה ללשון הקינה תפארתי מראשותי השליכו, נמצא שהקליר כיוון לפסוק הזה. תפארתי ומראשותי שניהם מכוונים לגדולה, ועל זה מקונן הקליר בשם עם ישראל שאת שניהם השליכו. ולכן לסיכום: מַרְאֲשׁוֹתַי המ' בפתח והר' בשוא.
עי' ערוגת הבושם ח"ג עמ' 263 שפרושו השני משתמע כדברינו.
יהי רצון שנזכה לראות בהרמת קרן ישראל בישועה קרובה.

ר' אליהו שלח לי עוד דבר בעניין הלכות ומנהגי תשעת הימים ושבוע שחל בו שמצאתי בו עניין:
המשנה מחמירה בתספורת וכיבוס לעומת זאת בשר ויין מותר עד הסעודה המפסקת. משום מה בבשר ויין מחמירים החל מראש חודש (יש מתירים בר"ח עצמו [ויש מתירים עד שבוע שחל בו - תוספת שלי]). ובכיבוס לפי פירוש התלמוד גם החלפת מכובסים מקילים ומתחכמים אשתי קוראת לזה TRYING ON כלומר רק מודדים כמה בגדים בערב ראש חודש ובזה יצאנו ידי חובת אחד מממנהגי האבלות העיקריים, לעומת זאת (יש) מחמירים אפילו בתערובת יין (ובתערובת בשר כולם מחמירים).

י"ז בתמוז - חָמֵשׁ קְרָאוּנִי

ר' אליהו לוין מירושלים שלח לי את הרשימה הבאה: 

רציתי להעיר בזה על שיבוש בסליחות לשבעה עשר בתמוז. בפזמון שעה נאסר (של ר' שלמה אבן גבירול) בבית השני: ביום חמש פזרוני. ברוב סדורי אשכנז מנוקד: חִמֵּשׁ פִּזְרוֹנִי, וזה כמעט משולל הבנה, וגם לא מסתדר עם החרוז כי בשורה הבאה: יְצָאוּנִי. יותר נכון היה לנקד לפי זה פְּזָרוּנִי. אבל נכון יותר הנוסח בסדורי הספרדים חָמֵשׁ קְרָאוּנִי. 

 

בסידורי הספרדים יש נוסח מצונזר בשורה הראשונה: שעה נאסר אשר נמסר ביד בבל וְשַׂר הָעִיר. למלים 'שר העיר' אין שום מובן. הנוסח הנכון הוא לפי סדורי אשכנז: וְגַם שֵׂעִיר. שעיר קשור לאדום, ואדום לרומי, ורומי לנצרות. 

 

להעיר: בדפוס ונציה לפני כחמש מאות שנה בנוסח ספרד הגירסא וגם שעיר. 

 בחלק מסידורי זמננו נכנס שיבוש מחוצף חדש. במקום: שְׁעֵה נֶאְסַר שובש ל: שעה לְנאסר. סגנון שמתאים למורה מכתה ה' שמשפרת את סגנון תלמידתה! המשנה (שידו על התחתונה) אומר שידוע לו שלפי משקל השיר אין מקום לל', אבל אבן גבירול השתבש בלשונו ועלינו לתקנו… רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא! 

 ולמסקנה: וְגַם שֵׂעִיר ולא שר העיר; חָמֵשׁ קְרָאוּנִי ולא חִמֵּשׁ פִּזְרוֹנִי. ומי שבידו סידור מתחכם (איש מצליח או עבודת ה'): שעה נאסר ולא לנאסר. ויהי רצון שיהפוך במהרה עם שאר הצומות לששון ולשמחה. 

 הידע שלי בלשון איננו מאפשר לי להביע דעה בעד או נגד הביקורת של ר' אליהו על הסידורים החדשים. אך בשבוע שעבר גם פרופ' משה בר-אשר, מנהל האקדמיה ללשון, רמז לביקורת דומה בראיון בסגנון "שליפות" שנתן לאתר האינטרנט של מעריב NRG-יהדות (לינק). כך הוא אומר על הרב מאיר מזוז: 

לו הייתי פנוי הייתי מפרסם ביקורת על "איש מצליח". הרב מאזוז הוא ידען גדול בלשון, החכם היחיד שמתעניין בלשון ומבין בה היטב ומכבד אותה. חבל מאוד שהוא עוקר את המסורת מפני הדקדוק ושהוא כופה את דקדוק המקרא על התפילה. לתפילה כללים אחרים.

מוציא מצה

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

קטעים מתוך מאמר שכתב ר' אליהו לוין יחד עם ר' משה אייזיק בלוי. המאמר המקורי פרוס על פני שבעה עמודים וניסיתי להביא כאן את עיקרו. כמודמני שהמאמר התפרסם לפני פסח שנה שעברה באחד העיתונים החרדיים: כמדומני משפחה או המודיע. אני מודה לר' אליהו לוין שנתן לי רשות לפרסם את דבריו.

המשותף למצות המצויות בינינו [יד או מכונה] הוא שהן מבצק כמעט יבש וממילא התוצאה היא שהן פריכות, ולכן הן מחזיקות מעמד זמן רב בתנאי אחסון רגילים ואין הן נוטות להתעפש. זה מאפשר להתחיל לאפותם זמן ממושך לפני פסח, וכך יכול מספר קטן יחסית של מאפיות לספק את כל הביקוש למצות בארץ ואף לשלוח לחו"ל.
המצות המזרחיות דומות למה שקרוי אצלנו 'אישתנורה' (או 'פיתה עירקית') אלא שה'אישתנורה' של כל השנה עשויות מבצק שמרים, ושל פסח כמובן ללא שמרים וללא התפחה (ומובן מאליו שללא מלח). ובגלל הכמות הגדולה יותר של המים בלישתם הן רכות וגמישות ומתקפלות. לפני עשרות שנים בייסוד מאפיית מצות קוממיות המצות משם נחשבו המהודרות ביותר למרות שהיו שמנות מאוד, אבל הם הפסיקו לעשותן עבות כי בבצק הזה הן היו קשות כאבן, אבל לא בגלל הידור כלשהו.
ה"ידענים" שבינינו יביאו את דברי הש"ע או"ח ת"ס סעיף ה': אין עושין בפסח פת עבה טפח. והרמ"א בסעיף ד: ויש לעשות המצות רקיקין ולא פת עבה כשאר לחם כי אין הרקיקין ממהרין להחמיץ. כיון שהרמ"א לא הגדיר מהם 'רקיקים', הרי יש טועים שעל הרקיקים להיות דקים בתכלית הדקוּת.
מגמת המאמר היא להראות את הטענות שעד לפני דור או שנים גם האשכנזים השתמשו במצות עבות יותר ורכות, ורק אילוצים כמו צורך להכין הרבה מצות זמן רב מראש הביאו לאפית מצות יבשות, ויתרה מזו לא רק שאין תוספת הידור במצות האלה אלא לגריעותא, יתכן שאין לברך עליהן המוציא אפילו בקביעות סעודה. יתכן שהן אינן חייבות בחלה. נראה שאינן ראויות לחמוץ גם אחרי שהייה ממושכת. ולכן יש חשש לצאת בהן ידי חובת מצה. גם החשש המפורסם של שרויה ("גיברוקס") אינו קיים ברַכּוֹת. [...]

אך הבאנו כבר שהרמ"א עצמו אמר להשתמש במצות עבות (וממילא רכות). הרמ"א בסי' תנד סעיף א כתב וטוב לכתחלה שלא לעשות המצה רחבה יותר מדי דהוי כאשישה. ובסי' תע"ה סעיף ז' כתב ונהגו לעשות שלוש מצות של סדר מעשרון (אחד) זכר ללחמי תודה. והנה שעור עשרון הוא שיעור עיסה שחייב בחלה הוא בערך קילו וחצי. בממוצע אופים מקילו אחד כשתים עשרה מצות, ואם המצות יותר עבות רק עשר. לפי זה בשיעור עשרון יש שטח של לפחות חמש עשרה מצות, ואם רוצים לעשות שלוש מצות מעשרון הרי כל מצה היא בגודל של חמש מצות יד. מובן מאיליו שאין שלחן בגודל מספיק ותנור בגודל מספיק לטפל במצה כזו. ואין ספק שזה בניגוד לדברי הרמ"א להמנע ממצות גדולות מדי. באופן זה גם כן מובן איך בעל הבית יכול לחלק לכל המסובין מהמצה הפרוסה ומהאפיקומן. [...]

והנה בשו"ת מנחת יצחק חלק א תשובה עא דן על ברכת הוופלים, והביא את דברי השל"ה דאותן רקיקין דקין מאוד שאופים בדפוס ברזל הנקראים בלשון פיהם וופלעקיס, אין להם תורת לחם כלל הואיל ונתפשטו כל כך דק דק, ואפילו קבע סעודתו עליהם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות. וממשיך המנחת יצחק: א"כ לפי המבואר דאפילו היכא דבלילתה עבה אי סופה סופגנין לא הוי לחם לענין המוציא וברכת המזון להלכה.... והיכא דלא הוי תוריתא דנהמא (= תואר לחם) לכ"ע, אם כן אפילו היה בלילתה עבה, רק אח"כ נתפשט דק דק כגון על ידי מעגילית שבמכונה (או ביד, מצות דקות מאוד כמו "ציטרין" וכד').... אפילו קביעות לא מהני, דמאי נ"מ אם נתפשט דק דק מעצמו ע"י שהיתה בלילתו דקה, אי מחמת מעגילית.
וממשיך המנחת יצחק: אך קשה דלפי זה גם במאשין מצות (= מצות מכונה) שנעשו רקיקין דקין מאוד עלידי מעגילית שבמכונה יש לומר דהוי בכלל דק שבדקות ולא הוי עליו תואר לחם (לא מובן למה במצות יד שאינן יותר עבות הוא לא שאל שאלה זו, וכי יש הבדל בין "מעגילית שבמכונה" ל"מעגילית" שבמערוך?). אמנם ראיתי באמת דנין בזה לענין מצה. דהנה בשיורי כנסת הגדולה כתב דנשאל האוכל מצה שנילושה במים לבד אחר הפסח אם צריך נטילה וברכת המזון.... אכן המצה שדיבר מזה השיורי כנסת הגדולה בודאי לא הוה מצות דקות כעין מאשין מצות.

בהמשך מובאים דברי המחזיק ברכה (מרן החיד"א ז"ל) שמצה לא נעשתה על דרך כיסנין ובפסח קובע סעודה, ומה גם דרוב המון עם קודם הפסח אוכלים מצה ומברכים מזונות וכן נוהגין אחר הפסח להחשיבה ככעכים יבשים.
ואח"כ מביא מהרש"ם בשם גן המלך (של הגינת ורדים) דמצות דקות הם בכלל רקיקים דקין שכוססין אותן... אלא דלפי שהם עיקר לחם של חול המועד (למה דוקא חול המועד?) פסח מברכין עליו המוציא ע"ש.[...]

ועתה הגענו לעיקר העניין, יש קיבעון מסויים אצל אנשים שבנוגע למצות אפייה היא ייבוש. אך כמו שלא יעלה על הדעת לגבי עוגת טורט שאם היא איננה יבשה שהיא לא אפויה – כן גם לענין מצה! יתרה מזו, גם המושג יבש התחלף אצל אנשים עם המושג פריך ושביר. הלחם שאנו אוכלים הוא יבש, אין הוא מרטיב את הנוגע בו אבל הוא גמיש ורך ואף על פי כן אין ספק שהוא אפוי היטב. [...]

כבר כתבנו לעיל שהטעם שעברו למצות פריכות ויבשות הוא עמידותם בתנאי אחסון רגילים. בדורנו, דור המקררים והמקפיאים, כמו שאין בעייה לאחסן דגים בשר ועופות בהקפאה אפשר להכין מראש מצות יד או מכונה רכות ולהקפיאם עד לזמן השימוש בהם בחג הפסח, ואין צורך להשתמש ב"מצות" כעין 'דיקטים' שיש בעיה חמורה בשם לחם שלהם. ואם אינם לחם יש פקפוקים על היותם ראויים לקיים בהם מצוות אכילת מצה. סוף סוף ברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ ועל אכילת מצה, ולא המוציא גחלת מהדיקט ועל אכילת קרקר.... (נקודות אלו מהמקור)