ביקורת ספרים: "מלחמה ומוסר" מאת: הרב ד"ר שלמה ברודי

הרב ד"ר שלמה ברודי שחיבר את הספר "מלחמה ומוסר - מבט יהודי על אתיקה צבאית" קיבל החלטה לכתוב את הספר לפי סדר כרונולוגי, ולא על פי נושאים. מצד אחד, זה הופך את הקריאה לקלה יותר ומעניינת יותר, אך מצד שני המשמעות היא שחלק מהנושאים פרוסים בספר על פני מספר פרקים וזה מקשה על הקורא לזכור את כל מה שנכתב על כל נושא לאורך הספר. 

הספר סוקר נושאים רבים הקשורים לאתיקה ולחימה. הסקירה היא סביב ארועים הסטוריים משמעותיים החל ממלחמת העולם הראשונה ועד למלחמת לבנון השניה. הספר נכתב לפני שמחת תורה תשפ"ד, אך יצא לאור רק לפני מספר חדשים. מעניין יהיה לדעת אם המחבר כבר עובד על ספר המשך שיעסוק רק בארועי השנתיים האחרונות, והאם הוא ערך שינויים בספר הנוכחי לאור ארועי המלחמה דהשתא. 

הספר סוקר דעות שונות בכל סוגיא, חלקם עלו בשעת המעשה ההיסטורי וחלקם גם עשרות שנים לאחר הארוע ההיסטורי, בהסתכלות רטרוספקטיבית, לא בהכרח דעות תורניות. בחלק מהסוגיות חילוקי הדעות המובאים הם של חוקרים, בני ברית ושאינם בני ברית, ובחלקן אף בדעות של דמויות פוליטיות, כמו בן-גוריון ובגין, ובחלקן דעות רבניות. 

דוגמאות לכמה מהנושאים הנידונים בספר: פעולות תגמול של המחתרות, מרד גטו ורשה, הפצצת דרזדן, האחריות הישראלית לטבח סברא ושתילה, הקדמת מכת מנע במלחמת ששת הימים, פתיחת מבצע קדש, קבלת ההחלטות בנוגע למלחמת שלום הגליל, ועוד. 

בכל פרשה היסטורית המחבר פורס את הדעות השונות שעסקו בסוגיות האתיות של המהלכים הצבאיים וההחלטות שהתקבלו, הוא דן בהם ואף מכריע, לפעמים בהצדקת מה שנעשה בסוף של דבר ולפעמים בביקורת על ההחלטה שהתקבלה בפועל. 

הספר הוא בהחלט מעניין ומומלץ. 

לחיבת העניין אכתוב גם מעט ביקורת על תכני הספר. 

אני מבקש להרחיב מעט על שני נושאים:

1. האם יש מקרים בהם נכון לוותר על נצחון לטובת שיקולים אתיים?

2. מה המקור לצורך להתנהג בצורה אתית?

אנסח את הנושא הראשון באופן מעט שונה: מה הגבול שבו "זורקים לפח" את השיקול האתי? לדוגמא: נניח ויש הסכמה שמבחינה אתית היה על ישראל לנקוט בפעולות אקטיביות למניעת טבח סברא ושתילה, בו טבחו ערבים נוצרים בערבים מוסלמים. נניח גם שהפעולות האקטיביות הללו היו עולות לישראל במחיר יקר (חיי חיילים, הפסד נכס אסטרטגי, וכד'), באיזה נקודה אנחנו אומרים "עם כל הכבוד לאתיקה, התפקיד של צה"ל הוא לנצח את אויבינו ולהגן על אזרחינו" ושעדיף להפסיד בתחרות הצבא המוסרי בעולם?

ומיד יובן הקשר גם לנושא השני שציינתי לעיל. 

מה מחייב אותנו להימנע מפגיעה באזרחים? לכאורה המחייב הוא הדיבר "לא תרצח" (על זה יש דיון בתחילת הספר). אך האם זה מספק? כלומר, אם נקבל את ההנחה שמלחמה מוצדקת גוברת על האיסור של "לא תרצח", ומאפשרת פגיעה בחיילי האויב, מה הציווי או העקרון המונע ממני פגיעה באזרחיו? במקרה של מניעת טבח של זרים בידי זרים, מה מחייב אותי להתערב? 

אפשר להשיב, ונדמה לי שלשם נוטה המחבר, שזה חלק מהמוסר הטבעי מעין "דרך ארץ קדמה לתורה", ולכן לא ניתן להצביע על פסוק או סעיף כמחייב. זו תשובה מקובלת בעיני. הנקודה שאני מבקש להדגיש הוא, שהשאלה צריכה להישאל. 

רק על ידי מתן מענה לשאלת המקור המחייב נוכל להתמודד עם שאלת הגבול שהעליתי לעיל. אם אנחנו יודעים מהו הגורם המחייב, נוכל לדון על חשיבותו כשהוא בא בסתירה לעקרונות אחרים. 

במהלך הספר המחבר מציג את המודל הרב-ערכי (פרק 8). כלומר, יש מספר ערכים שונים שאנחנו צריכים לפעול לאורם. ההתנהגות האתית הוא לקיחה בחשבון של כמה שיותר מהערכים הללו, ומציאת האלטרנטיבה הטובה ביותר כדי למלא כמה שיותר מהערכים הללו. אם אני מבין נכון את המסקנה של המחבר, הרי שאם נחזור לדוגמא שלנו מטבח סברא ושתילה, הרי ששמירה על חיי חיילינו, או על אותו נכס אסטרטגי, גם הם ערכים חשובים בתוך מכלול הערכים. לכן, אם המפקד לוקח אותם בחשבון ולאורם מחליט לא להתערב בטבח, הרי שגם זו תיחשב להחלטה אתית. 

בפרק 24 המחבר דן ביחס בין פגיעה באזרחי האויב לבין חשש פגיעה בחיילינו. הוא דוחה דעות של אתיקנים הסבורים שחיי אזרחי האויב קודם לחיי חיילינו. ועם זאת, הוא מסייג:

"אין פירושה של מוסכמת יסוד זו שנאפשר לצה"ל להגן על חיילינו באמצעות הפצצת דמורליזציה והרג חסר הבחנה של האויב... אסטרטגיה זו תהיה בגידה בניסיוננו לאזן בין ערכי ההגנה והנאמנות הקהילתית לבין שמירה על כבודם הסגולי של כל בני האדם".

כלומר, לדבריו, יש למצוא את שביל הזהב, בין הערכים השונים בתוך המודל הרב-ערכי. זאת, מבלי שהוא מוכן להצביע על ערך אחד מתוך המכלול כראשון במעלה. 

וכאן, אני חושב שאני חולק במקצת על המחבר.

לדעתי, המודל הרב-ערכי הוא בסיס טוב, אך אינו מספק. לענ"ד יש שתי דרכים למצוא את אותו שביל זהב: 

1. לקבוע שיש ערך שהוא ראשון במעלה, או אפילו מספר ערכים כאלה: ערך הנצחון (כי אין טעם להיות מוסרי אבל מת) וערך השמירה על חיי חייליך ואזרחיך (ואז המקרה היחיד בו מפקד יחליט לסכן את חיי חייליו, זה רק אם הסיכון הנוכחי ימנע סיכון גדול יותר בהמשך). אני מתלבט בזה, אך יתכן וזו הדרך בה הרב צבי יהודה קוק ניסה ללכת בה (שיטתו נסקרת בספר, בפרק 19 ועוד, והמחבר דוחה את שיטתו).  

2. ללכת בדרכו של הרב ישראלי (שיטתו נסקרת בפרק 7, אך המחבר אינו מאמץ את שיטתו) ולומר: מה שמקובל בין האומות, זה מה שאנחנו מחוייבים אליו, ומה שאינו מקובל בין האומות, איננו מחוייבים אליו. 

לענ"ד שתי הדרכים שתיארתי כעת אינן סותרות, אלא משלימות. כלומר, דבר ראשון אנחנו מסתכלים על איך אנחנו מגדירים נצחון, ואז שואלים את עצמנו מה מקובל בין האומות כדי להשיג נצחון כזה, ובמידה ויש כמה אפשרויות נבחר את הדרך האתית ביותר, על פי המודל הרב-ערכי שמציע המחבר. 

בסיום דברי אחזור לראשונות. 

מדובר בספר מחכים ומעניין, שפותח הרבה נקודות למחשבה. יש לי עוד הרבה מה לכתוב על התכנים, בעז"ה אעשה זאת מתי שהוא בעתיד. 

תגובה לתגובת הרב מרדכי נויגרשל לדברי הרב תמיר גרנות

את הרב מרדכי נויגרשל (להלן: רמ"נ) הייתי שומע לפני כשלושים שנה. באותה תקופה הוא גם היה מגיע לדבר מדי פעם בשכונת מגוריי. הוא דבר כל כך יפה, כל כך משכנע, כל כך אינטליגנטי ורציונלי. אחרי ששמעתי אותו הייתי בטוח שאי אפשר בכלל להתווכח עם הטיעונים שלו. 

אינני זוכר מתי התפקחתי מהאשליה הזאת, אבל כשזה קרה התביישתי מאד. שמחתי לראות שבעשרים שנה האחרונות הוא צמצם את הופעותיו לתוך הקהילה החרדית. מאז פרוץ המלחמה הוא אמנם לא לא חזר להופיע בתקשורת, אבל הודות לאינטרנט הסרטונים שלו מוצאים את דרכם אלי. כשמזדמן לי לשמוע אותו, בושה עדיין נשאר הרגש המבטא באופן מדוייק את מה שאני חש. 

בשני שיעורים שנתן לפני כמה שבועות (אני בעיקר מתייחס לזה שכאן, אך הוא חזר על הדברים בראשית השיעור של השבוע שלאחר מכן גם) הוא התייחס לסרטון שהפיץ הרב תמיר גרנות ובו קרא לבני הישיבות החרדיים להתגייס להצלת ישראל מיד צר. כמקובל בציבור החרדי האופן בו מתייחס רמ"נ לרב תמיר גרנות הוא מבזה מפאת עצמו, אך כאן ברצוני להתייחס דווקא לטיעונים. משום מה יש אנשים שכנראה השתכנעו מדבריו, ולכן משתפים אותם (כולל בתגובות שלהם אלי) ולכן החלטתי שראוי להתייחס אליהם.

הדיון נסוב סביב דברי הרמב"ם הללו, שהרב תמיר גרנות הפנה אליהם כמחייבים כל אחד להתגייס למאמץ המלחמתי (רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כג):

"גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא." 

רמ"נ טוען שמזה שהרמב"ם כותב שרק ה"יכולים" צריכים לצאת, הכוונה באותם "יכולים" הם רק אלה שמוכשרים לזה. אין שום מצווה על סתם אדם ללכת ולהטיס מטוס קרב, גם בשעת פיקוח נפש, הוא הרי לא מוכשר לכך והוא אינו יודע לעשות זאת, לכן אינו בגדר "יכולים". עד כאן נדמה לי שאין חולק. 

אחר כך הוא מרחיב ואומר שאף אין מצווה ללכת ולהכשיר את עצמך, גם במקרה של חולה לפנינו, כי עד שתסתיים ההכשרה החולה כבר ימות. זה החלק הבעייתי שאליו אחזור מיד. 

את דבריו הוא מגבה בשיעור שלאחר מכן בדברים שכתב הרב משה פיינשטיין על כך שאין שום חיוב או מצוה ללמוד לימודי רפואה (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קנא):

"ואני מוסיף דאף אם מצד החששא היה זה חשש שראוי לדחות עליו איסורין נמי לא היה דוחה איסור ניתוח המת, משום דלהתלמד לרפאות אין חיוב על האדם, דלא מצינו שיהיה חיוב על כל אדם שילמוד חכמת רפואה כדי לרפאות החולים שישנם ושיהיו אף שחולים מצויים ויש לחוש להם, משום שהחיוב על האדם הוא רק להציל את חברו במה שיכול, דאם הוא כבר רופא איכא חיוב עליו לרפא את חבריו החולים ואם הוא יכול לשוט בימים מחויב לשוט בנהר ולהציל אדם שטובע בנהרא, אבל אין חיוב על האדם שילמוד איך לשוט ואיך לרפאות חולים כדי שאם יזדמן לו להציל ולרפאות יוכל להצילו ולרפאותו, ודמי זה להא שאין חיוב על האדם לעבוד ולהרויח הרבה כספים כדי שיוכל לקיים מצות צדקה ולהציל נפשות בהם, דהחיוב על האדם הוא רק על האופן כמו שהוא נמצא שיעשה מה שבכחו לעשות" 

כאמור, החלק הבעייתי בדבריו של הרמ"נ הוא הטענה שאין מצווה ללכת ולהכשיר את עצמך, גם במקרה של חולה לפנינו. תיאורטית הטענה היא נכונה, אבל כשמנסים להתאים אותה למציאות ימינו, ולנושא שבו אנחנו עוסקים, הרי שהוא פשוט לא מחזיק מים. 

ראשית, ברור ופשוט שאם מחר יגיע אדם למקום מסוים ויאמר: "יש אויב בדרך לכאן, אני ראיתי אותם ושמעתי את התוכניות שלו, והוא עתיד להגיע לכאן בעוד שבוע בדיוק ואם לא תהיו מוכנים להילחם נגדו הרי שהאויב ישמיד אתכם ואת עירכם. אבל, למזלכם, אני יכול ללמד אתכם כיצד להילחם ולהיערך לאויב. זה ידרוש אימונים והכנות בכל ימות השבוע הקרוב, כמעט ללא הפסקה", הרי שכל מי שמסוגל לעמוד פיזית באותם אימונים הוא בבחינת "יכולים" ועליו להכשיר את עצמו גם בשבת וגם על חשבון תפילות ומצוות אחרות, כדי שיוכל להילחם כנגד האויב. דומני שלא ניתן לחלוק על כך. 

אך רגע, האם זה לא מה שכתב הרב משה פיינשטיין שאין מצווה או חיוב כזה, וממילא גם יהיה אסור להתאמן ולהתכונן בשבת? איך מיישבים בין הדברים?

התשובה היא ממש פשוטה. מה שכותב הרב פיינשטיין הוא במציאות שמן הסתם יהיה מישהו אחר שימלא את התפקיד, ואם לא הרי שניתן לומר שכך גזרה ההשגחה. אדם עלה למטוס וחטף התקף לב, מן הסתם יהיה על המטוס רופא או פרמדיק שיוכל לסייע, ואם לא הרי שכך גזרה ההשגחה, אין עלי שום חיוב ללכת וללמוד איך לטפל בהתקף לב לפני שאני עולה למטוס, שמא מישהו יקבל התקף לב. אבל, במציאות שאני יודע שאין מישהו אחר, ואם אני לא אגן על הבית שלי ועל העיר שלי, אף אחד אחר לא יבוא, ואני יודע שהאויב בדרך (החולה לפנינו), הרי ברור שזה חיוב גמור שעבורו גם מחללים שבת. אלו דברים כה פשוטים שבאמת, שקשה להאמין שיש מי שיחלוק על כך. 

אם כן, היכן המחלוקת? המחלוקת היא מציאותית: האם אנחנו במצב שבו בעוד כמה חודשים, כשתסתיים ההכשרה של מי שמתגייס כעת, עדיין יהיה אויב שיאיים על הקיום שלנו? אם התשובה היא כן, הרי שכבר ראינו שאין חולק על כך שההכשרה היא מצווה שמי שמתחמק ממנה הרי הוא חוטא. רמ"נ טוען שהתשובה היא לא (לחילופין, יתכן והוא סבור שיהיה מישהו אחר שיעשה את העבודה). זו המחלוקת. 

צריך לומר, שהמציאות היא שרבים מאלו שהתגייסו בגיוסי נוב' ומרץ בשנה האחרונה כבר מילאו תפקידי לחימה בשדה הקרב. תלמידי ישיבות הסדר שגויסו אחרי פסח תשפ"ד לשריון, היו בין אלה שנכנסו ללבנון בערב ראש השנה תשפ"ה (עם הכשרה של פחות מחצי שנה!). לכן, זה קצת מגוחך שרמ"נ בא אחרי שנה שיש כאן מלחמה וטוען שהרמב"ם הזה הוא לא רלוונטי, כי בני הישיבות לא מוכשרים ללחימה. אבל נניח והוא לא התפנה לעיין בנושא עד הסרטון של הרב תמיר גרנות, וכעת הוא טוען שעל אף שהדברים היו נכונים ללפני שנה, הרי שעתה הוא סבור שהם כבר לא רלוונטים, כי הנה המלחמה כמעט מסתיימת ולצה"ל כבר יש מספיק חיילים. 

האם התפיסה של רמ"נ זה תיאור נכון של המציאות? להבנתי, לא. אך גם אם הוא יחלוק על ההבנה שלי את המציאות, הוא אמור להסכים שמי שאמור לקבוע אם זה תיאור נכון של המציאות אלו אנשי הצבא ובטחון שיודעים מהם צורכי הצבא לשנים הקרובות, ומהם האיומים הצפויים, ולא רמ"נ עפ"י סיפורים ששמע ממאן דהוא לפני שלושה וארבעה עשורים.

אגב, הדברים נכונים גם בנוגע ללימודי רפואה. אם מערכת הבריאות הייתה זועקת שחסרים מועמדים ללימודי רפואה באופן שמסכן את תפקוד מערכת הבריאות, ברור שהיתה מצווה להתגייס לענין וללכת ללימודי רפואה, ומי שהיה מעדיף להשתמט בתואנה שאין חולה לפנינו, ושאין מצווה להכשיר את עצמך, היה עובר על "לא תעמוד על דם רעך". ואם המצב באמת היה כה קשה, שלא ניתן כלל לדיחוי, הלימודים וההכשרה היו יכולים להתקיים גם תוך חילול שבת וביטול מצוות אחרות. כאמור, אינני חושב שיש מי שחולק על כך, ובודאי שזו לא כוונת הרב משה פיינשטיין הנ"ל. 

כאמור, ההתייחסות של רמ"נ לרב גרנות ולדבריו נעשית בצורה מבזה כמיטב המסורת החרדית ונפתחת בהתקפה אד הומינם. צריך לומר: הפוסל במומו פוסל. אם הרב גרנות, לטענת רמ"נ, לא מסוגל להתייחס עניינית לנושא בגלל המטען הרגשי של נפילת בנו וכד', מה הסיכוי שמי שעשה קריירה מהסברת ה"השקפה" החרדית יוכל להתעלות ולהתבונן על הנושא בצורה ישרה?

וצריך לומר, בעיקר בדבר הזה נופל רמ"נ. הוא מתייחס ל"בני הישיבות" כגוש אחד, מבלי לחלק בין אלו שלומדים ואלו שמתבטלים (שלגביהם גם כל פלפולי הסרק בנוגע לאי גיוס לומדי תורה לא מתקרבים להסביר איך הם לא מתגייסים), כאילו שהחברה החרדית לא השתנתה כלל בשלושים שנה האחרונות. הוא מתייחס לסוגיא כאילו מה שקורה בארץ דומה באיזה שהוא צורה למשהו שקרה בחמישים השנים האחרונות, ואנחנו פשוט יכולים להמשיך להפטיר כדאשתקד. והוא מתייחס לצה"ל כאילו שתנאי השירות לא השתנו בכלל בעשרות השנים האחרונות. כדאי לרמ"נ קצת להתעדכן, או לציבור החרדי למצוא מסבירן חדש שמוכן להתכתב עם המציאות הנוכחית.

(אגב, במהלך השיעור הראשון מביא רמ"נ מעשה שהוא לכאורה מעשה לסתור: שהרב שך אמר לבעלי תשובה שאם קוראים להם לאימונים ביחידות המילואים שלהם, אזי שילכו לאימונים, כי "כשיתצטרכו אותך יקראו לך ואתה לא תהיה מאומן". משום מה, לזה קורא רמ"נ אלה ש"יכולים". הגם שלדבריו אם הם לא יתאמנו, אז הם יהיו בבחינת "לא יכולים", ויהיו פטורים מלהיענות לקריאה להתייצב (ועוד יותר, אולי יהיה אף אסור להם להתייצב, כי הם לא מוכשרים, ולכן "לא יכולים", ולכן אסורים לחלל שבת בלחימתם). אינני יודע כיצד רמ"נ רואה במעשה הזה ראייה לדבריו. נשגב ממני.)

"המלחמה לאור ההלכה" – התפתחויות אחרונות

לפני כמה חודשים פרסמתי במקור ראשון ביקורת ספרים שלילית אודות הספר "מלחמה לאור ההלכה" שיצא לאור ע"י מפעל האנציקלופדיה התלמודית. כשבועיים אחרי שהטור שלי פורסם, פורסמה בעיתון בשבע ביקורת נוספת על הספר, מאת הרב נריה גוטל; חלק מהתייחסותו חפף לנקודות אותן העליתי. לאחרונה נודע לי שבאנציקלופדיה הוציאו חוברת קטנה של תיקונים למהדורות הבאות של הספר "מלחמה לאור ההלכה".

בראש החוברת נכתב:

"להלן הקטעים הלקוחים מתוך החלק "מלחמת ישראל מיד צר – הגדרתה ודיניה" בספר "מלחמה לאור ההלכה", שהוכנסו בהם שינויים עדכניים, הכוללים תוספת מקורות, תוספת כללים, ותיקונים שונים.

במהדורה הבאה של "מלחמה לאור ההלכה" יוכנסו אי"ה העדכונים דלהלן לגוף הספר."

כאן צריך להסביר משהו חשוב להבנה. הספר "מלחמה לאור ההלכה" מחולק לכמה חלקים. החלק הראשון הוא המוזכר כאן, והוא הנקרא "מלחמת ישראל מיד צר – הגדרתה ודיניה". החלק השני הוא הדפס של הערך "מלחמה" מתוך האנציקלופדיה התלמודית. התוכן בחלק הראשון הוא העתק, מילה במילה, מתוך החלק השני (הערך "מלחמה"). ההבדל בין החלקים הוא שבחלק השני המקורות בהערות השוליים נרחבים יותר, וכן מובאים נושאים וסעיפים שלא מובאים בחלק הראשון. עלי להדגיש שהסעיפים שבחרתי להתייחס אליהם במאמר הביקורת שלי מופיעים כלשונם הן בחלק הראשון והן בחלק השני.

עתה, יש לברך על כך שבהנהלת האנציקלופדיה החליטו שבמהדורה הבאה של מלחמה לאור ההלכה יוכנסו התיקונים המופיעים בחוברת הזאת. עצם זה שהם היו קשובים לביקורת נגדם והיו מוכנים להודות שנפלו טעויות בדבריהם, זה משהו שלא מצוי אצל הרבה מהוצאות הספרים. אך עם זאת, יש לקוות שקיימת חוברת דומה, וכוונה דומה, להכניס תיקונים גם למהדורות הבאות של הערך "מלחמה" באנציקלופדיה התלמודית עצמה, ולא להסתפק רק בהכנסת התיקונים לספר "מלחמה לאור ההלכה".

כדוגמא לתיקונים המוצעים אביא את הסעיף ש"הדליק" אותי וסחף אותי לכתוב על הספר הזה, הלא זה המשפטי האנטי-תורני כאילו "העוסק במצוה, נחלקו אחרונים אם הוא רשאי להתבטל ממצוותו ולעסוק במלחמת מצוה". כפי שהסברנו באריכות, כל בר בי רב אמור לדעת שבמלחמת מצוה אפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה.

אכן, בקובץ התיקונים מציעים לשנות את הסעיף ולכתוב כך:

"העוסק במצוה, חייב להתבטל ממצוותו ולעסוק במלחמה, שמלחמת מצוה היא מצוה דרבים, ויש בה הצלת כלל ישראל"

[אמנם יש להעיר שבמקורות למשפט זה נכתב: "עי' רע"ב סוטה פ"ח מ"ז, ומנחה חריבה סוטה מד ב, בביאור דעתו", והדבר לא מובן כלל, שכן אין במקורות אלו שום תוספת הנוגעת לענין מה שנכתב בגוף הסעיף, ומדוע לא לכתוב בפשטות את המקור האמיתי למשפט זה: משנה סוטה פ"ח מ"ז?]

גם ביחס לסעיפים האחרים שהערתי עליהם בביקורת שלי נעשו תיקונים, וכאמור אני מברך על כך.

לחיבת הענין, נעיין קצת במה שנכתב בסעיף המתוקן (מצ"ב בתמונות) אודות התגייסות תלמידי חכמים למלחמת מצוה.

במהדורה המקורית ובערך נכתב כי "תלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה ואף לא למלחמת מצוה. ויש שכתבו שהיינו דווקא כשיכולים להילחם בלעדיהם, ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלמלחמת מצוה הם יוצאים חוץ מתלמידי חכמים שתורתם אומנתם, ופרקו מעל צוארם עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם".

בתיקונים הוצע להרחיב את הסעיף ולכתוב כך:

"יש הסוברים שתלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה, ואף לא למלחמת מצוה, ומספר טעמים נאמרו על כך:

·         תלמידי חכמים דינם כשבט לוי

·         אסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים

·         רבנן לא צריכים שמירה

·         התורה מגינה ומצילה

ולדעה זו יש שכתבו שהיינו דווקא כשיכולים להילחם בלעדיהם. ויש שכתבו שאין כופים תלמידי חכמים לצאת למלחמה, אך הם רשאים להתנדב במלחמת מצוה. ויש שכתבו שמכל מקום הם יוצאים לשמור את הכלים ולספק מים ומזון, ויש חולקים.

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלמלחמת מצוה הם יוצאים. ולדעה זו יש שכתבו שהיינו חוץ מתלמידי חכמים שתורתם אומנתם, ופרקו מעל צוארם עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם."

ע"כ הסעיף המתוקן.

נלך מהכלל אל הפרט. מובאים כאן שתי דעות עיקריות: דעה שת"ח אינם יוצאים למלחמת מצוה, ודעה שהם כן יוצאים. כפי שנכתב בסעיף, לכל דעה יש דעות המסייגות: למי שסובר שאינם יוצאים יש המסייגים ואומרים שבמקרים מסוימים כן יוצאים, ולמי שסובר שיוצאים יש המסייגים ואומרים שזה "חוץ מתלמידי חכמים שתורתם אומנתם".

אך מיהו זה הסובר שעקרונית תלמידי חכמים יוצאים למלחמה, חוץ ממי שתורתו אומנתו?

במקורות מצויין כך: עי' קהלת ז כט, ורמב"ם שמיטה ויובל פי"ג הי"ג. הלכות מדינה שם, ועיי"ש שכתב שהיינו דווקא במי ששקוע בעבודת ה', ומובדל מחשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, ועי' מאמרו של ר"א ליכטנשטיין, תחומין ז 314(יב), שדווקא יחידי סגולה עונים על הגדרת הרמב"ם.

ברור שהציון לקהלת אינו עוזר לנו במבוקשנו. הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל יכול אולי להיות המקור לכך. אך אם כך, מיהו הדעה הראשונה, זה שסובר "שתלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה, ואף לא למלחמת מצוה, [מהטעם ש]תלמידי חכמים דינם כשבט לוי"? הרי שם מובא במקורות שזה נכתב ביחס לדעת אותם דברי הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל! וזה בודאי רק בכאלה ש"פרקו מעל צוארם עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם", כפי שכתב הרמב"ם שם. הפלא ופלא!

אלא, שיש כאן רצון להכניס לדעה העקרונית הראשונה פטור גם לכאלה שהם לא בדיוק "שבט לוי", ובכל זאת, לטענת כותבי הסעיף הזה הם פטורים מלצאת אף למלחמת מצוה מהטעמים הבאים:

·         אסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים

·         רבנן לא צריכים שמירה

·         התורה מגינה ומצילה

אך לפחות משני טעמים מתוך השלושה כלל לא טרחו להביא מקור לכך שתלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמת מצוה. "רבנן לא צריכים שמירה" על פניו אינה סיבה לפטור השתתפות במלחמת מצוה, ובכל רשימת המקורות הארוכה שנכתבה לסעיף הזה (שלא אלאה אתכם בה) לא מובא אף מקור לכך שזו סיבה לפטור ממלחמת מצוה. וכן לגבי "התורה מגינה ומצילה", וכאן אף לא טרחו לכתוב רשימת מקורות ארוכה, אלא ציינו בפשטות: "סוטה כא א. אבל עי' מהרש"א שם שהכוונה להצלה מפורענויות ולא ממיתה". לגבי השייכות של "אסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים" למלחמת מצוה אכן יש דיון בקרב הפוסקים, כפי שמובא במקורות שם.

האם לא היה נכון יותר לכתוב בפשטות "תלמידי חכמים יוצאים למלחמת מצוה, ויש מי שכתב בדעת הרמב"ם שמי שתורתו אומנותו דינו כשבט לוי, וכן יש מי שרצה לפטור תלמידי חכמים מטעם שאסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים"? האם זה לא מסכם בצורה אמיתית יותר את הדעות בסוגיא זו?

כדאי להעיר ביחס לדברי הרב אהרן ליכטנשטיין "שדווקא יחידי סגולה עונים על הגדרת הרמב"ם" המובאים בהערה, שאני לא בטוח שזה סיכום ממצא של דברי הרב ליכטנשטיין. כדי לא להאריך כאן, אציין בתגובות קישור לדברי הרא"ל ותוכלו לראות בעצמכם, שגם עבור יחידי סגולה הרב לא חשב שדברי הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל הם פשוטים כפוטרים משירות צבאי בכלל, וקל וחומר ממלחמת מצוה. אביא רק את משפט הפתיחה שלו כשהוא מגיע לעסוק בהלכה זו ברמב"ם: "לכאורה, שורות אלו אמנם מאשרות פטורו המוחלט של בן תורה משירות צבאי. אך לאמיתו של דבר, זיקתן לענייננו היא, לכל היותר, קלושה."

תגובת מערכת האנציקלופדיה התלמודית לביקורות על הספר "מלחמה לאור ההלכה"

לפני כחודש התפרסם מאמר ביקורת שלי במוסף שבת של העיתון מקור ראשון על הספר "מלחמה לאור ההלכה" בהוצאת האנציקלופדיה התלמודית. כשבועיים לאחר מכן התפרסם מאמר ביקורת על אותו ספר מאת הרב נריה גוטל במדור "עיונים" בעיתון "בשבע" - הנה הוא כאן. 

מצאתי היום בתיבת הספאם שלי דוא"ל מהאנציקלופדיה התלמודית תגובה למאמרי על הספר "מלחמה לאור ההלכה" שהוציאו ועל הערך "מלחמה" באנציקלופדיה התלמודית, שנשלח אלי לפני כשבועיים. לאחר שקראתי את הדברים התלבטתי אם לפרסם יחד אתם גם תגובה שלי לדבריהם. אשאיר בידי הקוראים את ההחלטה אם ראוי לפרסם את תגובתי - לכן, אם יש נקודה מסוימת בו תרצו את תגובתי לדברים, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובות ולפי הערותיכם אפעל בעז"ה. 

לעת עתה הנה הדברים לפניכם בלא שום תוספת מצדי:

תגובת מערכת האנציקלופדיה התלמודית לביקורות על הספר "מלחמה לאור ההלכה"

הרב פרופ' אברהם שטינברג וחברי המערכת



תקציר

להלן תגובת מערכת האנציקלופדיה התלמודית למאמר ביקורת על הספר "מלחמה לאור ההלכה" בעיתון מקור ראשון:

• הנחת היסוד של המבקר היא שהאנציקלופדיה התלמודית מפלה לרעה ומדירה רבנים מבית מדרשה של הציונות הדתית, והיא עושה זאת מתוך "מגמה ברורה". הנחה זו שגויה, משוללת כל יסוד, ומטעה.

האנציקלופדיה התלמודית מביאה במגוון הערכים המרובים הרבה מהפוסקים המזוהים עם הציונות הדתית, ללא הדרה. האנציקלופדיה התלמודית היא כלל-יהודית וכלל -ישראלית, המביאה את הדעות והשיטות ההלכתיות מכל המקורות ההלכתיים הרלוונטיים, מכל המגזרים, ומכל העדות, הנוהגים בדרך האורתודוקסית, והבקיאים היטב בהלכה.

• קביעתו של המבקר שהאנציקלופדיה התלמודית איננה מביאה אף דעה בה לכה הסוב רת שתלמידי חכמים שתורתם אומנותם יוצאים להילחם במלחמת מצווה היא שגויה, אף כי נדרש תיקון לשוני שיבהיר את הדברים.

תיקון זה יתבצע במהדורה הבאה, וכן "נעבה" בעזה"י את השיטות בנידון.

• טענתו של המבקר שהאנציקלופדיה התלמודית לא דנה על הלכות מלחמה לאחר קום המדינה היא נכונה, אך הדבר נובע משיטת האנציקלופדיה התלמודית כפי שמתווה הדרך והעורך הראשון שלה – הגרש"י זווין זצ"ל – קבע שלא לדון בעניינים אקטואליים. מטרת האנציקלופדיה התלמודית היא להביא, לארגן, לסדר, לתמצת ולדון ביסודות ההלכה מהמקרא וספרות חז"ל דרך הראשונים והאחרונים בכל נושא הלכתי. בכך מהווה האנציקלופדיה התלמודית בסיס איתן לדיון הפוסקים בדורות האחרונים גם בנושאים אקטואליים.

• יחד עם זאת, מערכת האנציקלופדיה התלמודית מתעתדת לשנות מתווה זה, ולהוסיף דיונים בנושאים אקטואליים בכל הערכים הרלוונטיים, ובכללם ערכי המלחמה.

***



מערכת האנצ"ת מביעה פליאה רבה על שעורך העיתון מקור ראשון לא מצא לנכון לבקש את תגובת האנצ"ת בטרם פרסומה ברבים, ובעיקר על שכותב המאמר בחר לתקוף את האנצ"ת בצורה בוטה ושגויה, ולא טרח להעביר את ביקורתו הבלתי מבוססת לתגובת המערכת בטרם פרסומה ברבים. מערכת האנצ"ת מביעה הסתייגות חריפה מסגנון המאמר, מהאשמות זדוניות, מקריאה לחרמות, ומחילול זכרו של גיבור ישראל אל"מ יונתן שטינברג הי"ד, ושאר הלוחמים הי"ד שהספר יצא לזכרם ולעילוי נשמתם

אנו נמצאים בתקופה קשה ועצובה, במלחמה עקובה מדם, עם חללים רבים של חיילים ואזרחים שהותירו משפחות שכולות רבות וכואבות עד מאד, פצועים ונכים רבים, חטופים, ומפונים רבים מבתיהם בצפון ובדרום. קיימת סערת רגשות גדולה בציבור, תחושה של חוסר בטחון אישי וקיומי, קשיים כלכליים, קשיים בינלאומיים, ונושאים רבים השנויים במחלוקת ציבורית עזה.



בהקדמה לספר "מלחמה לאור ההלכה" הבאנו דיון על מחלוקות לגיטימיות וראויות – מחלוקות לשם שמיים, ועל מחלוקות לא-לגיטימיות והרסניות – מחלוקות שלא לשם שמיים.

מערכת האנצ"ת מצטערת על יצירת מחלוקת במקום שאיננה קיימת כלל ועיקר.

תגובת מערכת האנצ"ת למאמר הנ"ל מתייחסת לנקודות ביקורת מרכזיות, אבל אך ורק לצד הענייני מבחינה הלכתית, מבלי לגעת כלל במחלוקת על רקע מגזרי, פוליטי וכד', שאיננה דרכה של האנצ"ת:

א. הנחת כותב המאמר

1:

הנחת כותב המאמר היא שהאנצ"ת מפלה לרעה רבנים וספרות הלכתית מבית מדרשה של הציונות הדתית , ושיש לה "מגמה ברורה" [לשון כותב המאמר], וכוונתו למגמה אנטי-ציונית . לפיכך, לדעתו, נמנעת האנצ"ת מ להביא דעות הלכתיות של רבני המגזר הציוני-דתי, ונמנעת מלהביא את הספרות ההלכתית שהתחברה על ידי רבני מגזר זה . לאור הנחת היסוד השגויה והמוטעית הזו של מחבר המאמר, מובן הדבר שלדידו כל הנכתב באנצ "ת נצבע בצבע השגוי והמטעה הזה. מכאן שהפולמוס שלו הוא בעיקרו פוליטי-השקפתי שמקומו לא יכירנו באנצ"ת.

מערכת האנצ"ת קובעת נחרצות שהנחה זו מופרכת לחלוטין, היא משוללת כל יסוד, והיא בגדר השמצה. להלן יובהרו ויוכחו הדברים לאשורם.

2:

חלק מההשגות נובע מחוסר הכרה וידיעה של כללי הכתיבה של האנצ"ת. אילו ידע והכיר כותב המאמר את כללי הכתיבה של האנצ"ת היה מבין שהשגותי ו שגויות. זו בדיוק המטרה של התנהלות הוגנת וישרה, שהיה על כותב המאמר לדון בהשגותיו עם מערכת האנצ"ת בטרם פרסומם ברבים בצורה שגויה.

3:

חלק מהביקורת מתייחס לעניינים נקודתיים בערכי המלחמה באנצ"ת ובספר "המלחמה לאור ההלכה". אנו מקבלים מידי פעם הערות של תלמידי חכמים מכל המגזרים על נקודות מסויימות בערכים שונים . באופן עקרוני אנו מברכים על כך, אם כי פעמים רבות נמצא שלא הייתה הצדקה להערות הללו. עבודת הכתיבה והעריכה של האנצ"ת שזורה בביקורת פנימית רב שכבתית ומעמיקה, אך כמובן שכאשר מדובר בהיקף העצום של הערכים והמקורות – כ-2500 ערכים גדושים בנושאים רבים ומורכבים מאלפי מקורות שונים - לא יתכן שלא תיפול טעות, וכאשר הביקורת על עניין כזה או אחר היא עניינית והלכתית הרי היא מבורכת, מתקבלת ברצון, ומערכת האנצ"ת מתקנת את הטעון תיקון. אך כל זאת הוא דווקא בביקורת הבאה מתוך רצון כן של המבקר להגיע לחקר האמת, ולא מתוך התקפה והשמצה על רקע אידיאולוגי, פוליטי וכיו"ב. ביקורת כזו מכל המגזרים איננה ראויה ואיננה מועילה.

וראויים כאן דברי החתם סופר בתשובתו למהר"ץ חיות על מהות המחלוקת והביקורת:

"ועד"ז [=ועל דרך זו] אני מפרש וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת [שמות כג ב], שלא יהיה כוונת המתווכחים בדין בין ריב לריב ובין דם לדם לנטות דעת חברו לדעתו, כי מה לי ולו, אך יהיה הוויכוח להעמיד סברתי ודעתי על פי שכלי, באופן מה שחברי טען נגדי אראה במחשבתי - אם כנים דבריו אחזור בי, ואם לא נראים לי דבריו אני עומד על דעתי, ומה לי בכך אם יודה לי או לא, כי אין כוונתי לנטות דעתו לדעתי, וכן יהיה דעת חברי שכנגדי להעמיד סברתו לעצמו, ואחר הוויכוח הזה אחרי רבים להטות. אבל אותם הרוצים דווקא שחברו יודה לו, וכוונתו להטות דעת חברו לדעתו, אותם שוגים מדרך האמת ונוטים אל הניצוח, ויצא משפט מעוקל" [שו"ת חת"ס חאו"ח סי' רח].



ב. הערות כלליות

(א) מאז ייסוד האנצ"ת קבע העורך הראשון ומתווה הדרך – הגרש"י זווין זצ"ל – כי המקורות ההלכתיים שישמשו את האנצ"ת יגיעו עד פוסקי הדורות האחרונים, כאשר האחרון שבהם הוא החזו ן איש , ולא יכללו את הרבנים שאחריו ללא הבדל מגזר או מעמד. בדרך כלל נשמר כלל זה בכל ערכי האנצ"ת עד היום, וערכי המלחמה לא שונים בכך מכל ערך אחר. אכן, כאשר הנכתב על פי הפוסקים הקודמים הינם חסרים, אזי העורכים מחפשים השלמה בדברי מחברי זמנינו.

(ב) חשיבותה העצומה והייחודית של האנצ"ת היא בריכוז החומר ההלכתי העצום מהמשנה ועד גדולי האחרונים, בצורה מתומצתת ברורה ובהירה, ובעיקר בצורה מדוייקת, תוך ציון המקורות לכל משפט ולכל היגד. אין עוד מפעל כזה בדורות האחרונים, והוא משמש רבים וטובים מתלמידי החכמים והחוקרים בהרחבת הידע על כל נושא הלכתי. כאמור, אין ספק שבהיקף העצום של החומר הכלול באנצ"ת יש ונפלו טעויות, אך מערכת האנצ"ת שמחה לציין בסיפוק שמספר הטעויות הוא זניח בהשוואה לספרים אחרים, ובוודאי כשמדובר בהיקף העצום של החומר.

(ג) האנצ"ת איננה ספר של פסיקת הלכה, ואין אנו מכריעים במחלוקות לצד מאן דהוא – לא יחיד ולא ציבור, לא מגזר זה, ולא מגזר אחר. האנצ"ת היא כלל -יהודית וכלל-ישראלית, המביאה את הדעות והשיטות ההלכתיות מכל המקורות ההלכתיים הרלוונטיים, ובוודאי שאין אנו מחרימים ח"ו שום פוסק, שום מגזר, ושום עדה הנוהגים בדרך האורתודוקסית, והבקיאים היטב בהלכה. אנו נוהגים באובייקטיביות, בניטרליות, ובלא משוא פנים. כמו כן אין אנו מביאים את דעותינו הפרטיות – הן בגדרי ההלכה, והן בגדרי ההשקפה והפוליטיקה. אנו סבורים שאין עוד מפעל תורני בסדר גודל כזה שנוהג כמונו.

(ד) לדעתנו, החשיבות הגדולה והמיוחדת של הספר "מלחמה לאור ההלכה" היא בריכוז החומר הרב הנוגע למקורות בתורה, בחז"ל ובראשונים בהלכות מלחמה. מכיוון שבאלפיים שנות הגלות לא נלחם עם ישראל כעם, לא קיימת ספרות הלכתית מסודרת ומקיפה על הלכות מלחמה [כמובן מלבד הרמב"ם]. לעומת זאת לאור מדיניות האנצ"ת עד כה – בהנחיית עורכה הראשון ומתווה דרכה הגרש"י זווין זצ"ל – לעצור בתקופת החזו"א, ושלא לדון בנושאים אקטואליים שהתחדשו לאחר הגבול ההיסטורי הזה, לא הובאו בספר זה הלכות רבות שהתחדשו בשנים האחרונות בעקבות המצב המצער של ריבוי מלחמות מצווה במדינת ישראל. בחלק ההלכתי האקטואלי הזה עוסקת הרבנות הצבאית, והיא עושה מלאכת קודש, עבודה עצומה וראויה להערכה רבה.

(ה) האנצ"ת מתעתדת להתחיל בעזה"י במפעל של השלמת עניינים אקטואליים בערכים רלוונטיים, ואי"ה גם ערכי המלחמה יעברו השלמות כאלה, תוך מתן עדיפות לערכים אלו .

ג. טיעונים ספציפיים

1. בעניין תלמידי חכמים

מחבר המאמר בעיתון מצטט את הקטע הרלוונטי מהערך באנצ"ת שבו, לדעתו, מובאות 3 דעות: (א) תלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה, ואף לא למלחמת מצווה; (ב) יש שכתבו שהיינו דווקא כשיכולים להילחם בלעדיהם; (ג) ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלמלחמת מצוה הם יוצאים, חוץ מתלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ופרקו מעל צווארם עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם.

הפירוש הנכון בסיכום דעות אלו באנצ"ת הוא כדלקמן:

(א) יש הסוברים שתלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה אפילו במלחמת מצווה. כחלק מדעה זו הובאה דעת כמה פוסקים שהגבילו פטור זה לאופן שיכולים ישראל להילחם בלעדיהם , אבל אפילו לדעה זו תלמידי חכמים יוצאים להילחם במלחמת מצווה כשהם נצרכים למלחמה.

(ב) ויש הסוברים שתלמידי חכמים יוצאים למלחמת מצווה. כחלק מדעה זו הובאה דעת כמה פוסקים שהגבילו את החיוב לתלמידי חכמים שאין תורתם אומנותם, אבל תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ופרקו מעל צווארם עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם , פטורים – לדעתם - מלצאת למלחמת מצווה. פוסקים אחרים המובאים באנצ"ת אינם מגבילים כלל את חובת תלמידי חכמים לצאת למלחמת מצווה.

זו הייתה כוונת עורכי האנצ"ת, אף שניתן היה אולי בטעות להבין שהדעה השניה בדבר חובת כולם לצאת למלחמת מצווה מוציאה מן הכלל את אלו שתורתם אומנותם, ופרקו מעל צווארם עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם.

התיקון הנדרש על ידינו , וכך ייעשה במהדורה הבאה, הוא להבהיר שרק חלק מהפוסקים מקבלים הגבלה זו, בעוד שפוסקים ומפרשים רבים בשיטה זו, אשר נמנים בפירוט בהע' 113 בערך מלחמה/עורכי מלחמה, לא מגבילים כלל את חובת כולם לצאת למלחמת מצווה. מן הראוי לציין שבעמדה המגבילה את חובת תלמידי חכמים לצאת למלחמת מצווה, הובאה בערך באנצ"ת ובספר "מלחמה לאור ההלכה" ההגדרה המלאה שהיא: "תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ופרקו מעל צווארם עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם". היינו ההגבלה מתייחסת לקבוצה קטנה של תלמידי חכמים מיוחדים וייחודיים.

מחבר המאמר מלין כדלקמן: "הקורא את הדברים מתרשם שאין אף דעה בהלכה הסוב רת שתלמידי חכמים שתורתם אומנותם יוצאים להילחם במלחמת מצווה". כפי המבואר לעיל טעות היא בידיו, ועיון בהע' 113 בערך מלחמה / עורכי המלחמה מראה שהובאו ראשונים ואחרונים רבים שאכן פסקו שגם תלמידי חכמים יוצאים למלחמת מצווה.

(2) "בזמן הזה"

מחבר המאמר בעיתון מלין על האנצ"ת שהיא משתמשת במושג "בזמן הזה", אך לא מובא בערך דבר בעניין הזמן הזה ממש, היינו מאז תקומת מדינת ישראל.

אחד מכללי האנציקלופדיה הוא, שכאשר משתמשים בלשון "בזמן הזה", אין הכוונה לזמן עריכת הערך, אלא ל"זמן הזה" כפי שהגדירוהו הראשונים בכל ענין וענין , ובערך מלחמה ציונים 104-105 נכתב : "בזמן שאין ישראל יושבים על אדמתם, ואין מלך וסנהדרין שיוציאו את העם למלחמה". יש לכך דוגמאות מערכים שונים באנצ"ת בענין "בזמן הזה".

ביחס ל"זמן הזה" ממש, כבר הוסבר לעיל שהאנצ"ת לא דנה באקטואליה, ולפיכך אכן אין דיון על "הזמן הזה" ממש.

יחד עם זאת ברור מעל לכל ספק שעזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה בימינו, כפי שעולה בבירור מהערך מלחמה, ומהסעיף הראשון של הפרק המסכם בקובץ "מלחמה לאור ההלכה".

כאמור לעיל האנצ"ת מתכננת אי"ה להשלים נושאים אקטואליים בהרבה מאד ערכים – ובתוכם ערכי המלחמה – עד ימינו-אנו, ואז יידונו ההלכות הנוגעות בזמן הזה ממש .

יתר על כן, אף שכאמור האנצ"ת לא מתייחסת במושג "בזמן הזה" למצב בזמננו ממש, הבאנו את מאמרו של הגרש"י זווין זצ"ל שמתייחס "בזמן הזה" במובן המצומצם [כלשונו של הרב זווין במאמרו], כך שהמעוניין יוכל לראות את עמדתו על "הזמן הזה" ממש, אחרי תקומת מדינת ישראל.

(3) הרבנים מבית מדרשה של הציונות הדתית

התחושה שהובעה על ידי מחבר המאמר כאילו האנצ"ת לא מביאה ולא מזכירה – וחלילה מחרימה - את גדולי הרבנים מהמגזר הציוני-דתי, בטעות חמורה יסודה.

לשם דוגמה בלבד: מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, הגראי"ה הרצוג זצ"ל, הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, והגר"ש ישראלי זצ"ל וספריהם מובאים פעמים רבות בערכים רבים, ובכללם בערכי מלחמה; הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, הגרא"י אונטרמן זצ"ל, הגר"א שפירא זצ"ל, הגרמ"א עמיאל זצ"ל וספריהם מובאים במספר ערכים; הגרמ"צ נריה זצ"ל וספרו צניף מלוכה מצוטט בערך מלחמה.

ואכן, דווקא בערכי המלחמה נוסף בסופם [כרך מט, מלחמה / עורכי המלחמה, טור תסג – תסד] הקטע הבא:

" ****** רשימת ספרים שהתחברו בדור האחרון על נושא המלחמה:
הלכות מדינה ח"ב (הרב א"י וולדינברג, ירושלים תשיג); מלחמות שבת (הרב מ"צ נריה, י -ם תשיט);
משמרת אריאל - מלחמה (הר"ש אריאלי, ירושלים תשסה); אמרות מלך על רמב"ם הלכות מלכים
(הרב א"מ אבידן, ירושלים תשעב); כי תצא למלחמה (הר"א פרי, ישראל 2015); משיב מלחמה
(הר"ש גורן, ירושלים תשעט)".

אשר על כן, מערכת האנצ"ת רואה בחומרה רבה את האשמות השווא של מחבר המאמר בעיתון כאילו האנצ"ת מחרימה ח"ו את רבני הציונות הדתית, וכאילו האנצ"ת איננה מביאה אף דעה שתלמידי חכמים חייבים לצאת למלחמת מצווה. הדברים משוללים יסוד, ועדיף היה שלא נאמרו כלל.

***



אנו תקווה ותפילה שההשגות והמחלוקות יהיו אך ורק לשם שמיים, ולהגדיל תורה ולהאדירה.

האמת והשלום אהבו, ויתקיים בנו: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ואפי לו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד , נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסּופָה אלא בסֹופָּה [קידושין ל ב].

מערכת האנצ"ת מתפללת יחד עם כל עם ישראל להצלחתם של חיילינו הגיבורים במלחמה, לחזרת כל החטופים לביתם במהרה, ולהחלמתם המלאה של הפצועים מהמלחמה. מערכת האנצ"ת משתתפת בצער המשפחות אשר יקיריהם מתו מות קדושים ומסרו נפשם על קידוש השם בהגנה על ארץ ישראל והעם היושב בציון.

ביקורת ספרים: ערך "מלחמה" באנציקלופדיה התלמודית

בשבת האחרונה פורסמה ביקורת ספרים על קובץ שהוציאו במערכת האנציקלופדיה התלמודית לרגל המלחמה שאנו נתונים בה.  

הערך "מלחמה" ראה אור כחלק מהאנציקלופדיה בשנים האחרונות, והמעיין בה ייווכח, לטענתי, כי מדובר יותר בתעמולה חרדית, מאשר בסיכום תורני. אך לרגל המלחמה החליטו להוציאו לאור שוב בקובץ נפרד עם מספר ערכים נוספים ועוד. 

[הקורא נועם צוקר העיר בפייסבוק את הדברים הבאים:

כל כך חבל שרבנים מפרסמים אי דיוקים שכאלה.
לגבי ספריו של הרב ישראלי, אלה מוזכרים כמה פעמים. לא עברתי על כל הספר אבל ראה הערה 128 בעמ' יח, הערה 304 בעמ' לט, הערה 309 בעמ' קלה. אפילו ספר של הרב נריה מוזכר.
אגב מה עם "יש מן הראשונים והאחרונים סבורים שהן (נשים) יוצאות למלחמת מצווה" בעמ' ק"ג, וההערה מפורטת שם, 74.
אג'נדה חרדית במיטבה, לא?
אבל נחמד שיש הזדמנות להיכנס קצת בחרדים האלה, במיוחד בעיתון שרק מחפש את זה.
ראוי מאוד שרב צעיר - Rav Tzair יפרסם הבהרה ותיקון!!!

השבתי לו כך:

במאמר שכתבתי, הדגשתי בתחילת דברי שדברי נכתבו "לאחר שעברתי על רוב הספר".
לגבי הרב ישראלי כתבתי כך:
"כך גם לא מצאתי אזכורים לתורתו של הרב שאול ישראלי, שלמרבה האירוניה אף היה במשך תקופה חבר בצוות העורכים של האנציקלופדיה התלמודית. נציין דוגמא אחת, הגם שניתן לציין דוגמאות רבות. בענין "הנחת רוח רביעית", נחלקו ארוכות הרב גורן והרב ישראלי, דבריהם פורסמו בספרים "משיב מלחמה", "חוות בנימין" וכן בכתב העת "תחומין", אך דבריהם לא זכו אף להפניה בתוך מה שנכתב בנושא זה באנציקלופדיה."
אמנם, העורכים הורידו חלק מהמשפטים כאן, אך אני חושב שלפחות מה שיצא מתחת ידי, איננו שקר.
אמנם, אינני מתחבא מאחורי גבו של העורך, וכיוון שאני הוא זה שחתום בסופו של דבר על המאמר, אעיין במקורות שציינת ואפרסם הבהרה בנושא.

ע"כ]

עוד בנושא ראו כאן

האם העוסק במצוה פטור ממלחמת מצוה?

במוסף שבת של מקור ראשון מתפרסם השבת ביקורת ספרים שלי על הערך "מלחמה" באנציקלופדיה התלמודית, שלרגל המלחמה החליטו בהנהלת האנצ' להוציאו ככרך נפרד עם כמה תוספות. עוד ארחיב על כך בימים הקרובים.

לעת עתה, אני מבקש להביא בפניכם חלק מעט למדני, שלא נכנס למאמר המתפרסם משיקולי עריכה, אבל לענ"ד אמור לעניין רבים מהעוקבים שלי.

 
כפי שתראו בצילום המצורף, בערך הנ"ל נכתב שיש סוברים שהעוסק במצוה, אינו רשאי להתבטל ממצוותו כדי לעסוק במלחמת מצוה. בהערת שוליים 44 מציינים לתוספות יום טוב בסוטה. בואו נעיין בדברים, ונראה מה בדיוק כתב התוספות יום-טוב, ואם אכן הוא סבר שהעוסק במצוה אינו מפסיק לצאת להלחם במלחמת מצוה.

 
המשנה במסכת סוטה פרק ח לאחר הבאת דינם של החוזרים מעורכי המלחמה (אלו שפטורים לצאת למלחמה), כתוב במשנה ז:

"במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו (יואל ב') חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה:"

הרב עובדיה מברטנורא מפרש כי מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה במשנה היא על מלחמת מנע, "במלחמה שנלחמים ישראל עם אויביהם כדי שלא יתגברו עליהם ויצרו להם". להבנתו, ת"ק סבר שמלחמת מנע היא מלחמת הרשות, ולכן חתן אינו יוצא מחדרו, שכן החתן עוסק במצוה ולא ייבטל ממצוותו לצורך מלחמת רשות (שאינה מצוה).

על דבריו מקשה התוספות יום-טוב:

"ותימה דכ"ע הא ס"ל העוסק במצוה פטור כו' [...] וכ"ש כשעוסק בה כבר. וא"כ אפילו במלחמת מצוה אינו רשאי להתבטל מהמצוה כו' דהא אחתן מחדרו לא קיימא פלוגתייהו כלל."

לכאורה, הוא אכן כותב את מה שמביאים בשמו באנציקלופדיה התלמודית, ש"אפילו במלחמת מצוה אינו רשאי להתבטל מהמצוה [שהוא עוסק בה]". אלא, שהבנת דבריו היא הפוכה לחלוטין! התוספות יו"ט תמה, אם העוסק במצוה פטור ממלחמת הרשות, לפי דברי הרב עובדיה מברטנורא, מדוע שמאותו הגיון, העסוק במצוה לא ייפטר גם ממלחמת מצוה, הרי כלל הוא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה? והרי זה לא יתכן! שהרי אין חולק על כך שחתן כן יוצא מחדרו לטובת מלחמת מצוה, ולא אומרים שהוא עוסק במצוה ולכן פטור מן המצוה!

נמצאנו למדים שהתוספות יום טוב לא העלה בדעתו שהעוסק במצוה יהיה פטור ממלחמת מצוה, שכן זו משנה מפורשת ש"במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו"!

 
--------------------------------

מי שרוצה להרחיב יותר, נביא את דברי התוספות יום טוב במלואם:

תוספות יום טוב מסכת סוטה פרק ח משנה ז:

"ומ"ש הר"ב וסובר שאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה כדי להלחם במלחמה כזו.
ותימה דכ"ע הא ס"ל העוסק במצוה פטור כו' כדאשכחן במשנה ה' פ"ב דברכות. וכן במשנה ג' פ"ז דיומא דאין מעבירים על המצות וכ"ש כשעוסק בה כבר. וא"כ אפילו במלחמת מצוה אינו רשאי להתבטל מהמצוה כו' דהא אחתן מחדרו לא קיימא פלוגתייהו כלל.
ויש לפרש דהכי קאמר וסובר דאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה הבאה לידו כשהוא עוסק במלחמה זו מפני שכבר הוא עוסק במצוה ופטור מזו הבאה לידו. דבמלחמה זו לאו דמצוה היא ולפיכך לא יתבטל מהמצוה הבאה לידו."

אחר שהתוספות יום-טוב מקשה על הרב מברטנורא שלא יתכן לפרש שהסיבה שחתן אינו יוצא מחדרו למלחמת הרשות, הוא מטעם שהוא "עוסק במצוה" (שכן אם כך, מדוע שלא נאמר שהוא פטור גם ממלחמת מצוה מטעם "העוסק במצוה פטור מן המצוה"), מציע התוס' יו"ט להבין אחרת את דברי הרב מברטנורא, ולהסביר שהרב מברטנורא בעצם התכוון לאמירה הבאה:
ייתכן ואדם יחשוב שאם הוא עוסק במלחמת הרשות, הרי שאם תבוא לידו מצוה, הוא יהיה פטור מלקיים את אותה המצוה, שכן הוא עוסק במלחמה. אך לא! כיוון שזו רק מלחמת הרשות, הוא אינו רשאי להתבטל מלקיים את המצווה הבאה לידו.

 
עד כאן הסבר דברי התוספות יום-טוב, הנוגע לענייננו, ושוב ניתן להיווכח שלא עלה בדעתו דברי הבל כאלה שהעוסק במצוה פטור מלצאת למלחמת מצוה.

במלואת יובל למלחמת יום הכיפורים

בגליון המעיין, תשרי תשפ"ד, יש מספר מאמרים לציון יובל שנים למלחמת יום הכיפורים. אני מבקש להביא לידיעתכם שלושה מהמאמרים שנגעו בי.

1. הודאה על מלחמת יום כיפור – סיפור אישי ובירור הלכתי / הרב זאב ויטמן
2. זיכרונות ובירורי הלכה סביב מלחמת יום הכיפורים / הרב (סא"ל מיל.) יהושע בן-מאיר
3. דיונים הלכתיים מתקופת מלחמת יום הכיפורים / הרב ד"ר (סא"ל מיל.) מרדכי הלפרין

במאמרו של הרב ויטמן הוא מתאר כיצד מצא את עצמו אל מול פני המלחמה בחזית רמת הגולן ביום הכיפורים תשל"ד, הגם שכלל לא היה מגויס, והיחידה שלו באותו זמן הוקפץ לחזית הדרום בסיני. הוא מתאר את ניסי הניסים שעבר וכיצד הצליח להיחלץ משם בחיים. לאחר שהגיע הביתה ביום השלישי למלחמה, ביום שני בצהריים, הוא מתאר כך את המפגש עם אביו (הציטוט הוא מההספד שנשא על אביו):

"אני זוכר היטב את החיבוק העז ואת הדמעות ששטפו את עיניך כשנפגשנו. "ראות פניך לא פיללתי" - הרגשתי שאתה משחזר את הרגשתו של יעקב אבינו כשנודע לו שיוסף בנו חי. מיד לאחר ההתרגשות הגדולה שבפגישתנו כל מה שביקשתי היה לישון כמה שעות. אמרתי לך ולאמא שמחר בבוקר אצא ליחידת השריון שלי - אליה לא יכולתי להגיע ביום כיפור מכיוון שהיינו נצורים ברמת הגולן.

לא אשכח את תדהמתך הגדולה על כך שאני מתכוון להישאר בבית מספר שעות בטרם אסע ליחידת השריון שלי. "הייתכן?!" אמרת. "יש מלחמה! קיבלת צו 8 לגיוס מיידי! איך ייתכן שאינך יוצא מיד ליחידה?!" ממש כמו אברהם אבינו האומר 'הנני' כשהקב"ה מצווה עליו להעלות את בנו האהוב והיחיד לעולה, גם אתה לא חשבת על עצמך ולא על כל הימים הקשים שעברו עליך ועל אמא, ולא על הסכנה הגדולה בה אני הייתי נתון עד לפני מספר שעות, ולא על הסכנות אליהם אני נשלח כעת."

במאמר של מו"ר הרב יהושע בן-מאיר הוא מתאר כיצד כרב יחסית צעיר היה צריך לקבל החלטות הרות גורל. הדברים כתובים בנימה מאד אישית והם מרגשים מאד. כך הוא מתאר את המפגש שלו עם מורו הגרש"ז אוירבך לאחר שהשתחרר ובא לשאול אותו אם פעל נכון כשהורה לפנות חללים תוך חילול יו"ט (חג ראשון של סוכות):

"בשבוע השני של חודש מרחשון, כשבועיים לאחר פינוי החללים ביו"ט ראשון של סוכות, לאחר הפסקת האש שנקבעה לכ"ח תשרי תשל"ד [אם כי היא לא נשמרה לגמרי], יצאתי בפעם הראשונה מתחילת המלחמה הביתה. בהתאם להבטחתי, עברתי דרך ביתו של מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל. היה כבר מאוחר בלילה, והגרשז"א כבר הלך לישון, אך הוא יצא אליי וישבנו בחדרו. סיפרתי לו את כל סיפור המעשה, ושאלתי אותו אם בנסיבות אלו מותר היה לי לנסוע בחג.

הרב אמר לי: 'אתה שואל שאלה של עם הארץ. השאלה היא אם מותר היה לך להכניס את עצמך ואת החיילים למקום סכנה שיש בו הפגזות, שהרי אתה בעצמך מספר ששני חיילים שלך נפצעו. אם מותר היה לך להיכנס למקום סכנה כדי לחלץ חללים, ק"ו שמותר לך לפנות אותם בשבת וחג, שהרי הסכנה דוחה שבת'. אמרתי 'טוב, אז האם מותר היה להיכנס למקום סכנה לצורך פינוי חללים?' הרב האריך בתשובה שמותר. הוא אמר שהוא שמע שהרב גורן התיר במלחמת ההתשה לשלוח חיילי רב"צ להכשיר את המעוזים לפסח, למרות שהייתה סכנה והיו חיילים שנהרגו, ולמרות שלחלק מהחיילים במעוזים ההכשרה לא הייתה נחוצה, ולחלקם אף לא הייתה רצויה. אך לדבריו הרב גורן צדק, כי העובדה שהרבנות הצבאית מפעילה את סמכותה ואוסרת גם להם את השימוש בחמץ בפסח, מעניקה להם את התחושה שהם חלק מהמערכת, ממדינת ישראל, והם שותפים אפילו להגבלות של הרבנות, ובסופו של דבר זה משפיע ומחזק אותם מורלית. לדבריו אין ספק שפינוי התאג"ד והטנקים מהחללים היה פיקוח נפש. אך גם הפגיעה המורלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד הכביש ואף אחד לא יטפל בהם הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש.

סיפרתי לו שלא התרתי לאנשי היק"פ לעשות רישומים על החללים שפינו. הרב מאוד התלבט, והסביר שלדעתו בסוף המלחמה, למרות שיש הרבה חללים, חזקה על המת שישתכח מהלב. אבל הנעדרים יהיו בעיה שתמשיך להציק לאורך הרבה זמן [לאחר שנים הבנתי שבדבריו אלו רואים בעליל את אמיתת דברי חז"ל שחכם עדיף מנביא]. כמו כן, כשחייל חושש שאם ייפול במלחמה אשתו תישאר עגונה, ולא יורידו את יורשיו לנכסיו וכדומה – תפגע באופן חמור הנכונות שלו להסתכן. חז"ל התירו דברים רבים מכוח 'שלא להכשילם לעתיד לבוא', ולדעתו אין מכשילם לעתיד לבוא גדול מזה [דברים אלו אמר לי הגרש"ז אוירבך אף שלעניין חזרת רופא בשבת לא התיר איסורי תורה מכוח שלא להכשילם לעתיד לבוא!].

אמרתי לו 'אם כן הרב אומר שמותר גם לעשות בשבת רישומים בשינוי (ביד שמאל וכדומה) כדי שנוכל לזהות את מי שמפנים בשבת?' הרב אמר לי 'אני אומר? מי אני שאומר! צריך אחרי המלחמה לכנס את כל הרבנים והדיינים בבנייני האומה, ושם כולם ידונו ויפסקו בעניין. שם אני אומָר את דעתי להתיר. אבל דבר כזה אני לא יכול לבד להתיר!' אמרתי לו: 'ועד שיעשו את הכנס הזה בבניני האומה, מה לעשות עד אז?' והוא ענה לי 'עד אז לעשות כמו הכלל בהלכה "והשואל הרי זה שופך דמים"!'"

גם המאמר של הרב מרדכי הלפרין, ידיד נפשו של הרב בן-מאיר, מתאר את קורותיו ואת ההתמודדויות שלו בזמן המלחמה. הנה קטע שנהניתי ממנו באופן מיוחד, העוסק ב"ישיבת גושן", הלא היא הישיבה שהקים הרב הלפרין מערבית לתעלת סואץ (!):

"בין חיילי היק"פ היה איש מילואים מתנדב בשם אביגדר נבנצל, רב העיר העתיקה ירושלים, ותלמידו המובהק של מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל. הגאון ר' אביגדר נבנצל עדיין לא הגיע אז לעשור החמישי של חייו, אבל היה כבר ת"ח מופלג וידוע. לשמחתנו הוא הסכים להתנדב גם להרביץ תורה בישיבת גושן, כדי שנוכל אנו ותלמידינו ללמוד ממנו ככל שנוכל. בנוסף, הרב נבנצל נסע ליחידות סמוכות שהיו בכוננות ולכן לא יכלו להגיע לישיבה, ומסר שיעורים לפני עשרות חיילי מילואים בני תורה.

הגר"א נבנצל ענה על שאלותינו ולימד אותנו את דבר ה' זו הלכה. אך מדבר אחד הוא נמנע בעקביות: הרב נבנצל לא היה מוכן לפסוק הלכה בשום פנים ואופן. לדעתו, לראש ישיבת גושן היה מעמד של 'מרא דאתרא', ואסור לו, לרב נבנצל, להורות במקומו של מרא דאתרא. הדבר הגיע לידי כך, שכאשר נשאלתי שאלה הלכתית עליה לא הייתה בידי תשובה, שלחתי את השואל לר' אביגדר, אך הוא סירב לפסוק לשואל. גם כשניגשתי עם השואל לר' אביגדר הוא לא היה מוכן לפסוק, וטען שאיני רשאי למחול על כבודי. כדי לצאת מה'פְּלוֹנְטֵר' ביקשתי מר' אביגדר: "אינני יודע את ההלכה בעניין זה. אנא למדני, שהרי אין שום איסור ללמד תורה גם אם התלמיד מוגדר כמרא דאתרא"... הרב נבנצל נענה, ופרס לפנינו את הדין על מקורותיו. כשהרב סיים, אמרתי לשואל שהיה איתנו: "שמעת את מה שלימד כאן הרב נבנצל? זו ההלכה וכך תעשה".

שנה אחר כך ירדתי לסיני לבקר את תלמידיי מישיבת הגולן שהתאמנו שם. שמעתי מהם את המשך הסיפור:

'לפני שבוע, הגיע אלינו הרב אביגדר נבנצל. הוא לימד אותנו את פסק ההלכה שפסקת בישיבת גושן במצרים.'    

זה היה אותו פסק הלכה עליו 'הוריתי' בישיבת גושן אחרי שלמדנו את הדין מהרב נבנצל. הרב נבנצל סבר להלכה שאמנם הוא לימד, אך את ההוראה ההלכתית פסק אז ראש הישיבה... קיבלנו גם שיעור כפול בהלכה, וגם שיעור בענוות אמת."

מלבד שלושת המאמרים הללו, אני ממליץ מאד לשמוע את תיאורו של זבולון אורלב על קורותיו בזמן המלחמה, עליהם זכה בעיטור המופת:

אחריות הרב הצבאי לשמירת המצוות של חייליו

כבר הזכרתי שאני עסוק כעת בספרו החדש של הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת ורב היישוב עתניאל, שו"ת בדי הארון - תשובות בנושאי השעה. הכרך שבו אני אוחז מוקדש כולו לנושא פיקוח נפש ועוסק בשאלות של הגורמים הקשורים לפיקוח נפש: צבא, כוחות הצלה, בריאות הנפש וכד'.

אחת השאלות המעניינות בספר עוסק ב"תפקידו של הרב הצבאי במערך הלוחם" (סימן ו' בספר - ניתן לקריאה כאן). הסימן פותח בשאלה:

האם הרב הצבאי מהווה חלק ממפקדת היחידה, וממילא הימצאותו בזירה הכרחית מעצם היותו חלק ממערך הלחימה, או שמא הרב הצבאי נושא בתפקיד מנהלתי בלבד ואינו אמור לעסוק בדברים שיש בהם פיקוח נפש? 

על השאלה הזו, ממהר המחבר לענות:

לענ"ד ההכרעה צריכה להיות ברורה - הרב הצבאי הינו חלק ממערכת הפיקוד. 

לאחר מכן, ומתוך ההנחה הזו, עובר המחבר לעסוק בשאלת "נשיאת טלפון נייד בשבת ע"י רב צבאי". הדיון בשאלה זו נסובה כמעט כולה בשאלה האם אומרים לו לאדם לעבור על איסור קל בשביל למנוע ממישהו אחר לעבור על איסור חמור. המחבר מביא את דעות השונות של הראשונים מתי יש לעבור על איסור קל כדי להציל את האחר מאיסור חמור: דעה א' כאשר מוטלת אחריות על האדם. דעה ב' כאשר עוד לא נעשתה העבירה החמורה. דעה ג' כאשר החטא החמור נעשה בשוגג. דעה ד' שלא אומרים לאדם לחטוא כדי להציל את חבירו, אך הוא רשאי לעשות זאת.

מכיוון שלדעת המחבר השימוש בטלפון הנייד בשבת הינו רק איסור דרבנן (ואולי אף אסור רק מדין עובדין דחול), אזי מכיוון שהרב הצבאי אחראי לחיילים ביחידה שלו, שבודאי אינם מעוניינים לעבור על האיסור החמור, ובודאי בכוחו של הרב למנוע את האיסור, לכן חובה על הרב הצבאי להצטייד בטלפון נייד אף בשבת כדי שהוא יוכל להיות בסוד העניינים בזמן אמת.
לא רק זה, אלא שאף מותר לחיילים להתקשר לרב ולהתייעץ בו בשבת.

עד כאן בקצירת האומר סיכום על הדיון בשאלה ע"י הרב רא"ם הכהן בספר. אני חושב שאין צורך להאריך ולהסביר את החידוש שבדברים.

אני מבקש להעיר שתי הערות על הדברים:
א. אני חושב שלא ניתן להכחיש שהרב אינו יכול להתנהל ככל איש מפקדה אחר ביחידה לוחמת. אתן דוגמא אחת: אם יש מוצב שיש שם בעיה של קשר, אני מניח שגם אם לא מדובר במוצב שיש בו פיקוח נפש מיידי, בכל זאת הפסיקה המקובלת בהלכות צבא יתירו לאיש הקשר להגיע בשבת לתקן את הקשר במוצב. אבל, מה היה קורה אם היתה מתגלה באותו מוצב פסול בספר התורה בשבת? האם היינו מתירים לרב הצבאי להגיע למוצב ולהביא ספר תורה כשר? ברור שלא! הצבא צריך להתנהל בשבת כמעט כביום חול, כי ברגע שעל כל פעולה קטנה ישאלו אם זה נחוץ דווקא בשבת, עלולים להגיע לפיקוח נפש (כך מקובל לומר בשם הגרש"ז אוירבך. סימן ז' בספר העוסק בשאלה "חילול שבת לשמירה על הוראות בטיחות" נוגע בעניין זה גם כן). אך ברור, כפי שהמחשתי בדוגמא דלעיל, שהרב הצבאי אינו יכול להתנהל בשבת כביום חול.
ב. הרב רא"ם מאריך לדון בשאלה האם אומרים לו לאדם לעבור על איסור קל כדי למנוע מאדם אחר לעבור על איסור חמור. הוא אמנם מתייחס בקצרה לשאלה האם השימוש בטלפון הנייד הוא איסור קל או חמור (אגב, הוא דן בנושא של דיבור בטלפון, אך לא מתייחס לכתיבת הודעות טקסט בשבת, דבר שאולי עלול להיות חמור מדיבור, מדין כותב), אך לגמרי נעדר מהתשובה הדיון האם יש כאן איסור חמור מצד החיילים. החיילים, הטועים בדין, סבורים שהם פועלים בהיתר של פיקוח נפש. ברי לי שהם לא חייבים חטאת על מעשיהם (אשמח לדעת אם יש חולקים עלי). אז מדוע זה נחשב לאיסור חמור? אמנם, הרב רא"ם מזכיר פעם או פעמיים בתשובה שיש לפעמים בביצוע פעולות מסוימות בשבת משום חילול השם. אך אם הבעיה זו אכן חשש חילול השם, אז צריך לסייג את התשובה וההיתר לחיילים להתקשר לרב הצבאי דווקא למקרים בהם יש חשש חילול השם.
כנלענ"ד.

"מצווה עוברת היא ואין די אחרים העושים אותה"

בתחילת חודש ניסן יצא לאור גליון מעיינותיך #36, שלא הספקתי לכתוב עליו לפני פסח, על אף שעשיתי בו שימוש בשיחותי בחג הפסח.

בגליון נדפסו מספר מכתבים מהרבי מלובביץ' שנכתבו לרגל חודש ניסן וחג הפסח. צד את עיני המכתב הבא (לחצו להגדלה):

לאחר שקראתי, החלפתי את נושא המכתב מעריכת "מבצעים" למבצעים אמיתיים, קרי השירות בצה"ל. גם אחרי ההחלפה, המכתב הוא חזק ביותר. 

הרבנות הצבאית - עם הפנים קדימה

לפני כשבוע התקיימה פגישה בין ראשי הרבנות הצבאית לבין ראשי ישיבות הסדר. סיכום של הפגישה הגיע לידי, ולקטתי ממנו את הדברים שחשבתי שיעניינו את ציבור המשרתים בסדיר, בקבע ובמילואים. 

ענף כשרות
מטרתנו לתת את הכשרות הגבוהה ביותר

רכש חומרי הגלם:
בשר ועופות - לפחות ברמת כשרות של רבנות מהדרין, על פי הגדרות הרבנות הראשית ל"מהדרין" (לא לפי מה שכתוב על ההכשר "מהדרין", שזה יכול להיות חסר משמעות).
חייל שיבקש רמה גבוהה יותר, של בד"ץ, יקבל.
בבשר יש שלוש רמות. כעת 30% חלק. שואפים להגיע לאחוז גבוה יותר.
אנחנו מפקחים במשחטות על כשרות השחיטה, מליחה והדחה.

מצוות התלויות בארץ
שני נגדים נמצאים בשווקים הסיטונאיים, ומשגיחים שהכל יהיה מעושר, ללא כל ספק.
ייתכנו בעיות של הפרשה מן הפטור על החיוב (בעל החנות מעדיף להוציא סחורה של אתמול לצורך המעשר, והיא כבר מעושרת), ומקפידים על כך שיעושר משל עכשיו.
בערלה - ללא כל ספק, לא מקילים גם בספק בשיעור נמוך.

חרקים
ירקות עלים - כולם נרכשים ללא חרקים. כולל כרוב, חסה וכדומה. מתוכנן לעבור לרכש של כרוב קצוץ בשקיות.
לא מסתפקים בהשגחה של גופי הכשרות - יש נגד שמקצוען בנושא ומסתובב בשטחי הגידול ובודק.
קטניות - יש היום אפשרויות להגיע לנקיות של הסחורה, ואנחנו עומדים על כך.
לאחרונה נפסלו 140 טון אורז, מכיוון שנמצאו בו חרקים קטנים. נתננו הנחיות ליצרן איך לשפר את מערך הניקוי והאריזה שלו.
זה בשלב הקנייה. אבל אחר כך תיתכן נגיעות במחסן. לשם כך יש נהלים לטיפול. דף הנחיות מדוייק איך לטפל בכל דבר, כגון שטיפה לירקות וכד'.
ניפוי הקמח - 50 מאש.
יש תוכנית להכניס לבסיסים הגדולים מכונות לניפוי אורז וקטניות.

שבת
מוציאים נוהל שבת, כגון איך להגיש אוכל חם בשבת בבוקר.
לקראת כל חג יוצאים עם הנחיות ספציפיות לפי הנצרך, שיורדות עד לטבח.

פיקוח במטבחים
נמצאים בתהליך, שמשגיחי הכשרות יעברו את הקורס והמבחנים של הרבנות הראשית, כמוסמכים להשגחת כשרות.
הוצאת נגדי הכשרות מעבודת המטבח, שיעסקו רק בכשרות. יצא כבר מסמך בנושא, וזה בתהליך מתקדם.
רכבים לנגדי הכשרות, כדי שיוכלו לבקר במוצבים. יש אישור לביקורות פתע, ללא התראה מראש.

דוכני מזון בבסיסים (שקליות וכד')
מושגחים באותה רמה של הרבנות הצבאית.
מטבחים קטנים - הגנ"שים ומוצבים
זו נקודת התורפה, כיוון שכל הזמן מתחלפים חיילים, ואין אפשרות לדאוג שישמרו על הכשרות.
מקווים להגיע למצב שלא יצטרכו לבשל - לספק חמגשיות לחימום במיקרוגל. צפוי פיילוט בתחילת ספטמבר.

קייטרינגים שמספקים אוכל לצבא
גם הם מושגחים על ידי הרבנות הצבאית, באותה רמה.
בקייטרינגים לוקחים מרווח בטחון יותר גבוה, כיוון שאי אפשר לפקד על הטבחים, שהם אזרחים. כגון שדורשים שישתמשו באורז ברור בוואקום, או שיקנו כרוב ללא חרקים שהוא כבר קצוץ ושטוף.

טבילת כלים
ההנחייה היא שכל כלי חדש חייב טבילה. רבני היחידות אחראים על כך. רע"ן כשרות מחובר למחשב של ניפוק הכלים ליחידות, והוא מעדכן את הרב על כך שיש ניפוק ליחידה שלו. יש מקווה כלים בבסיס אספקה.

סקירה על ענף הלכה
פרסומים הלכתיים
הספר היסודי הוא תורת המחנה - נכתב ע"י צוות בהובלת הרב אייל קרים, בהתייעצות עם רבנים חשובים (הרב נבנצאל, הרב ליאור, הרב אבינר).
יצא חלק א', המקיף את מעגל היממה. חלק ב' עוסק בהלכות שבת, ואחר כך בעז"ה חגים ועוד.
כמו כן יצא תקציר - קיצור תורת המחנה.
שניהם יחד ייצאו לחיילים בפורמט כיס, של שבעה ספרונים.
יופץ לחיילים שבשירות, והמגמה היא להוציא גם לתלמידים, שיוכלו ללמוד זאת לקראת הגיוס.

הלכה כסדרה - עירובין, בית כנסת, אוהל ומחנה, מזוזה, חגים.
חוברות לגבי מקצועות צבאיים ספציפיים בשבת: שריון, תותחנים, חיל הים, רפואה. וכן עורפיים: דובר צה"ל, מודיעין.

גליונות של שו"ת מן הקו הטלפוני הפתוח, המורים בקו - יוצאות אחת לחודשיים.

ההנחייה היא לפנות קודם כל אל הרב היחידתי / חטיבתי / פיקודי, שהוא המרא דאתרא והאחראי בשטח. רק לאחר מכן לפנות לקו הפתוח.

תוכנית לרבני היחידות - רב צבאי שאין לו סמיכה מן הרבנות הראשית, עובר במהלך השירות הכשרה ועושה את הבחינות, וזה התנאי לקידום לדרגת רב סרן.

דברי הרב אייל קרים ראש ענף הלכה
פרסומים הלכתיים
יש הרבה ספרים בהלכות צבא, והספר "תורת המחנה" נכתב על בסיס עיון בכל הספרים הללו. הוא מתווה את המדיניות ההלכתית בצה"ל.
חשוב שהתלמידים ילמדו ממנו לקראת הגיוס.
הוא מיועד לאשכנזים, ספרדים ותימנים.

החוברות למקצועות השונים, נכתבו בתיאום עם קצינים בכירים בחילות הללו, והם חתומים עליהם. זו מדיניות של צה"ל, ולא רק של הרבנות הצבאית.

הפסקים של ענף הלכה
אנחנו הרבה פעמים מקילים וסומכים על דעות קצה, כדי לאפשר לחייל לקיים תורה ומצוות גם בתנאים קשים. כגון: הנחת תפילין בלילה למי שנמצא באימון ימי כל היום; תפילת מנחה אחרי השקיעה, הליכה לתפילה בציבור עם פלאפון בשבת; נשיאת כפיים עם נעליים, או בכיסוי בשמיכה במקום טלית; ועוד ועוד.
באזרחות הייתי אולי עונה אחרת, אבל בצבא אני אחפש את הדרך שלא יווצר מצב שהחייל לא מתפלל או לא מניח תפילין במשך זמן.
כמו כן אנחנו רוצים למנוע ככל האפשר הפרעה אמיתית לאימונים. ולכן מאפשרים תפילה מוקדמת (קודם הנץ) כשזה נצרך בשביל לקיים תרגיל.
בשבוע לחימה - חשוב שהחיילים ידמו לגמרי מצב של לחימה. כל הזמן נמצאים עם אפודים, ומפוזרים בשטח. זה חשוב, כדי שיפעלו כראוי בזמן אמת. ולכן יש לעשות כך גם בזמן התפילה - שיתפללו עם אפודים, ולא יתקבצו למניין.
מאידך, יש מצבים הפוכים. למשל, תרגיל שרצו לעשות בשבת, שבעיקרון בתרגיל עצמו אין בעיה (ממילא הרכבים מסיירים שם), אבל זה מחייב תיאומים, קצין הדרכה שיעקוב אחרי התרגיל, וכדומה, ולכן מנענו את זה.

מעמדו של רב היחידה
חשוב מאד להעצים את מעמדו.

המפקדים לא תמיד מבינים בהלכה. הם שומעים מחיילי ההסדר כל מיני דעות ודרישות הלכתיות שונות, והם צריכים כתובת אחת ברורה. והכתובת הוא רב היחידה.

רב היחידה מכיר את המציאות. למשל: חיילים ששמרו על בסיס חה"א, דרשו ללכת ברגל אל מגדלי השמירה. ראש הישיבה הצדיק את הדרישה. אבל יש הוראת בטיחות שאסור לחצות מסלולי המראה, וראש הישיבה לא ידע את זה.
וכמובן רב היחידה יכול לפעמים לפתור את הבעיה באופן מציאותי על ידי עבודה בשטח ותיאום עם המפקדים.

שאלות ממוניות בצבא
התייעצנו עם רבנים חשובים, אך לא קיבלנו תשובות ברורות.
הבעיה היא שהצבא בעצמו לא מגדיר הגדרות ברורות.

אחריות מערכתית על הפסיקה
יש מצבים שבעצם מותרים באופן פרטי, אבל בראייה מערכתית אנחנו לא מאפשרים זאת.
למשל חימום מאכלים בשבת. או ניוד אוכל ברכב שנוסע בהיתר.





עד כאן.


לסיום הרשימה הזאת אני רוצה להוסיף סיפור שכתב אחד הרבנים בפורום הרבנים המתוקשב:

ביום ששי אחד, חצי שעה לפני שבת, מתקשר אלי בני מן הבסיס בו הוא נמצא, ושואל אותי לגבי נהלי השמירה בשבת. התקשרתי אל הרב אייל קרים. הוא ענה מייד. הוא ידע במה מדובר, הסביר לי את הנתונים הטכניים ואת השיקולים הבטחוניים, ובלי לדעת על איזה בסיס מדובר, הביא דוגמה מאותו בסיס עצמו עם השיקולים הייחודיים שלו.

קריאת כיוון

סיימתי לקרוא את החוברת של הרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, "קריאת כיוון לציונות הדתית ב'".

אני חייב לציין שהסכמתי עם רוב ככל דבריו.

אפשר תמיד לדון ולהתפלסף על כל מיני נקודות קטנות, כגון: האם כל האקסיומות והנחות היסוד שלו נדרשות בכדי להגיע למסקנות? אך כמדומני שאין לזה צורך. המסקנות הן ברורות ונכונות, ובקלות היו יכולות להיכתב גם ע"י "בית הלל".

מצאתי עניין מיוחד דווקא בשתי פיסקאות מתוך פרק שמלכתחילה אפילו חשבתי לדלג עליו מפני שנושאו לא עניין אותי במיוחד - "השתלטות הדתיים על הצבא - האמנם?".
הפיסקא הראשונה עסקה במכינות החילוניות:

לכן אגב, היוזמה להקים מכינה קדם–צבאית גם לחילונים באה דווקא מהמכינה שלנו בעלי. פנינו לזאב נתיב והצענו לו להקים מכינה שתהיה שלוחה של עלי. ואכן במשך שנתיים מדרשת נחשון תיפקדה כשלוחה של עלי, ולאחר מכן עמדה עצמאית על רגליה, ובעקבות הנחשונים הוקמו עד היום קרוב ל–20 מכינות לציבור החילוני, וגם מכינות מעורבות — וכל זה לברכה גדולה, כדי לעורר את הנוער החילוני לחזור למלא תפקידיו כבעבר.

השנייה עוסקת ברצונם של גורמים מסוימים מתוכנו להשתלט על הצבא:

אגב, אני מודע לכך שיש רבנים או אנשי ציבור שמדברים בשפה של "השתלטות". אני תמיד מתחלחל כשאני שומע נימה זו, אבל לא קשה לזהות מאיזה בית מדרש הם באים. בדרך כלל הם שייכים לזרם ה"לא ממלכתי", אלו שחושבים שעל ידי כוח ואיומים אפשר לקדם מטרות דתיות בעם ישראל, ואני הקטן חולק עליהם מכל וכל. ומי שיבדוק היטב יגלה, שדווקא אלו שמדברים כך — יש להם מעט מאוד תלמידים בצבא בכלל ובצבא קבע בפרט.

אמרו לי קוראים יקרים, מאיזה בית מדרש הם באים? רמז: הזרם ה"לא ממלכתי" זה לא יוצאי בית המדרש ב"הר עציון".

אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה

הגמרא בתחילת מגילה (ג ע"א) מביאה את הדרשה הבאה על הפסוקים מספר יהושע:

'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו [וגו'] וישתחו (לאפיו)' (יהושע ה', יג). והיכי עביד הכי? והאמר רבי יהושע בן לוי: 'אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא'. שאני התם דאמר ליה: 'כי אני שר צבא ה'' ודלמא משקרי גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. אמר לו: 'אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה' אמר לו: על איזה מהן באת? אמר לו: עתה באתי

רש"י מבאר שם:

בתשובה שהשיבו 'עתה באתי', אנו למדין תחלת דברי המלאך האשימן בשני דברים: אמש, כלומר כשהעריב היום, היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם, שאין זמן מלחמה בלילה משתחשך, ועכשיו, שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה. 'עתה באתי' - על של עכשיו

ההבנה הפשוטה של הגמרא היא כפי שמנסח זאת הרב יהודה עמיטל (קישור):

מתוך דברי רש"י אנו למדים שגם חיילים העסוקים במלחמה בפועל, אינם פטורים מתלמוד תורה בזמנם הפנוי.

הרד"ק בספר יהושע (ה יד) כותב כך על דרשת חז"ל זו:

וזה דרש רחוק כי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה.

מחלוקת זו בין הרד"ק לבין פשטות הגמרא, נוגעת בדברים שהבאנו בעבר לעניין פטור ממצות בזמן שירות בצבא.

עם זאת, ייתכן וזה בדיוק החילוק בין "תמיד של בין הערביים" לבין ביטול תלמוד תורה. המלאך אינו מגיע עקב ביטול תמיד - ביטול המצוות שאדם מקיים תמידים כסדרם, שכן בני ישראל נמצאים לקראת מלחמה ואך טבעי הוא שהמלחמה יגרום לביטול המצוות התדיריות. אך יהושע אמור לכבוש את הארץ כפי שהוא נצטוה בפרק א':

חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם... לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה.

לכן המלאך בא על ביטול תלמוד תורה.

שאלני מישהו על הגמרא במגילה בה פתחנו. הגמרא שואלת:

והיכי עביד הכי [=איך יהושע השתחוה למלאך]? והאמר רבי יהושע בן לוי: 'אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא'

מהיכן הגמרא הבינה שהפסוק מתרחש בלילה?

יש לכם רעיונות? אשמח לשמוע.

לע"נ האי גברא רבא הרב אורי דסברג. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

המדריך למתגייס הצעיר – חלק ב', מאת: חיים ולדומירסקי

הפעם הוא לא שלח אלי לפרסום - אז קחו את זה מהמקור.

העוסק במצוה פטור מן המצוה

הדברים הבאים הם כתוצאה מדיון שניהל בימים האחרונים גיסי הרב יואב שטרנברג. תזכורת: הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

דברי הר"ן במסכת סוכה:
ובפרק היה קורא נמי אמרינן החופר כוך למת פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובודאי דרכן של חופרין דבתר דמחו בה טובא מיפשי פורתא והדרי ומחו ובעידנא דמיפשי למה הוא פטור (לתת פרוטה לעני העומד אצלו) ובודאי דהחופר כוך למת כדרכו שנינו
לפיכך נ"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן וההיא דנדרים לא מוכחא מידי דודאי בשעה שהאבדה משומרת בתיבתו לא מפטר דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה ומי שאבדה אצלו אף על פי שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו אלא בההיא גוונא לא שכיח והיינו טעמא דמדפטר רחמנא חתן אף על גב דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא ילפינן כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר:

מדברי הר"ן (המודגשים) נראה, שגם כאשר נחים במהלך התרגיל, כגון בזמן ה'שינוי משימה', יש פטור מקיום מצוות. עד כמה יש להרחיב פטור זה?
יוצא למשל, שאם אני נוסע כדי לנחם אבלים, או לבקר חולים, אני פטור באותו זמן מתפילה למשל (שהרי גם ההולך להקביל פני רבו נחשב עוסק במצווה כמבואר בסוגיא שם).

אמנם, הפוסקים כותבים, שכאשר ניתן לקיים את שתיהן בקלות, יש להשתדל לקיים את שתיהן, ולכן יש להניח תפילין ולהתפלל בהפסקות בתרגילים גדולים וכד', אבל מי שנמצא במחסום או במקום שבו הוא עסוק כל הזמן, אכן פטור מן המצוות. גם מי שצריך את המנוחה, פטור מן המצוות בזמן זה.

דיון בנושא זה בתחום דומה נמצא במאמר של הרב נחום נריה באסיא ט שעוסק בנושא של פטור צוות רפואי מדין העוסק במצווה.

מכאן תוספות שלי: כל אחד מאיתנו שעבר שירות צבאי או שירות מילואים יודע שבפועל אנחנו עושים הכל גם שמירות וסיורים כמו כולם, גם מתפללים וגם דואגים לצרכינו הגשמיים.
ישנן צורות שונות להסתכל על התופעה הזו:
א. יכול להיות שיש בזה משהו שלילי (אולי גלותי) - איננו מסוגלים להתנתק תודעתית מקיום המצוות הפרטי ולהרגיש שאנחנו מקיימים מצווה ציבורית. המצווה הציבורית נראית לנו כמפריעה לנו לקיים את המצווה הפרטית, על אף שבאמת אין זו הסתכלות נכונה.
ב. יכול להיות שזה חלק מ"חיי החומרות" שאנחנו חיים בתוכו. רצון לעשות הכל בצורה הטובה והמושלמת ביותר, הגם שזה לא ממש נדרש מאיתנו. הסתכלות זו יש מקום לדונה לשבח ויש מקום לדונה לגנאי.
ג. ההסתכלות שאני מעדיף - זה חלק מהעידן המודרני. אנחנו חיים בעולם שעושים בו הכל, בכל מקום, ובכל זמן. תחושה זו משפיעה גם על אופן קיום המצוות שלנו. אם פעם אדם עבד רק בשעות האור, היום האדם יכול (ולפעמים מוכרח) לעבוד בכל שעה ביממה. פעם האדם היה צריך להיות במקום מסויים כדי לבצע את עבודתו ולתקשר עם אנשים אחרים, היום הוא יכול לעשות זאת מכמעט בכל מקום בעולם. האדם התרגל לחיים כאלה, ואין זה פלא שגם קיום המצוות שלו מושפע מחשיבה זו.

המדריך למתגייס הצעיר, מאת: חיים ולדומירסקי

הגענו לחודש אוגוסט וזה אומר שמחזור גיוס חדש בפתח. לכבוד הטירונים החדשים החלטתי לפשפש בזכרוני ולחזור לתקופת הטירונות שלי, אמנם עבר קצת זמן מאז אבל את החוויות שעברתי עם אברשה בגדוד נהגי הפרדות לא שוכחים כ"כ מהר. בכל אופן אלו נקודות הציון שאני זוכר מאז מרץ 96 ואני די בטוח ששום דבר לא ממש השתנה. ובכן, מתגייסי נובמבר 0 היקרים, ה' עימכם. בסוף זה נגמר - אז נסו לקחת הכל בחיוך כבר מעכשיו.

אבחון פסיכולוגי – בדייט הראשון שלי עם הצבא ישבתי כמו כל חייל אחר מול הגברת שתפקידה לתת לך את הדירוג הפסיכולוגי שלך וזהו אכן דייט ראשון. למרות שכולה ייצא ממך איזה חירני"ק שחוץ מללכת, לרוץ ולירות לא צריך שום כישרון מיוחד, אתה מנסה להרשים את החיילת שעומדת מולך כדי שתכתוב שהחייל העומד מולה הוא ממש ביזבוז כחייל פשוט, מולה עומד הרמטכ"ל הבא מינימום. והגברת הנחמדה בחיוך ובמתק שפתיים רק מנסה להפיל אותי בפח "תגיד, אתה טיפוס מרדן?", "אני, בחיים לא. אני תמיד לויאלי למערכת", והנחשית בשלה "אתה טיפוס מנהיג?", "ברור, מלידה!" השבתי, "אז בטח יצא לך לארגן הפגנות בתיכון ?", "לארגן –כן! הפגנות – לא!", כלומר מולך עומד מנהיג מלידה אמנם, אבל הנאמנות למערכת מעל הכל. אז מה את אומרת, ישר לקורס טייס לא? ואכן בעיקבות הראיון המוצלח עברתי היישר לגבעתי.

פרופיל 97 – בהתייצבך בלשכת הבקו"ם אתה עומד לעבור את אחד מהתהליכים המכוננים ביותר בחייך – קביעת הפרופיל. אל תקל ראש בשלב זה, הפרופיל ילווה אותך הלאה לשארית חייך, יקבע לאילו יחידות תוכל להתגייס ואולי אף ישפיע על השידוך שלך. עד היום אני לא סולח לצה"ל שנתן לי 82 במקום 97 רק בגלל שיש לי פלטפוס יותר חמור משל ברווז. תאמינו לי שגם עם הפלטפוס אני רץ אלפיים מטר ברבע שעה בלי בעיות, אז סתם לפסול בן אדם?! שאלה נפוצה בקרב המתגייסים הצעירים היא מדוע הפרופיל הגבוה ביותר הינו 97 ולא 100? ובכן, כידוע התשובה היא בגלל ברית המילה, ואכן לחיילים הדרוזים למשל יש פרופיל 100. לא. לא באמת. הסיבה האמיתית היא (לפחות כפי שקראתי בפורומים של מתגייסים חדשים) שאין בן אדם מושלם. אכן מסר מרומם! והדברים לקוחים היישר מתוך מדרש שביזוטא דיום א' – " כשעלה משה לקבל את התורה באו מלאכי השרת בטרוניה כלפי מעלה. אמר להם הקב"ה 'חייכם, שלכם גדולה משלהם, שפרופילכם הוא 100 ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתכם' "

שביזות יום א' – זה הזמן לספר לך מתגייס צעיר, על אחת החוויות היותר קשות שתיתקל בהן. אני יודע, כבר סיפרו לך על זה, כבר שמעת ובטח השתמשת בהשאלה במושג גם בחייך האזרחיים, אבל באמת שאי אפשר להתחמק מזה. המעבר מהמנוחה בבית החם והאוהב לאיזה חניון בבוקרו של יום ראשון, בציפיה מתוחה למ"כ האהוב עליך שבלי שלום ובלי מה נשמע יגיד לך לפתע "דקה וכולם מסודרים כאן בשלשות" ומשם לטיולית שתיקח אותך לבסיס ול "שבע דקות מסדר ציודים עומד" הוא באמת קשה מנשוא. ואם אתה מוצא את עצמך ממלמל בשקט בטיולית "אלוקים, שיהיה פנצ'ר, בבקשה, פנצ'ר בשמונת הגלגלים של הטיולית" ועד ל "בבקשה תעשה שהטיולית תתהפך וכולנו נאושפז במצב קל (אבל קל, כן?) למשך שבוע-שבועיים", אל תפחד שמא יצאת משפיותך, אתה לא היחיד. למעשה כל מי שתראה מסביבך חושב בדיוק אותו הדבר. יש כאלה האומרים שאלוקים ברא את הסיטואציה הקשה הזו רק כדי לגרום לנהג הטיולית לקצת נחת מעבודתו הקשה, עת 50 טירונים נועצים בו את עיניהם בקינאה וחושבים "אח... לו הייתי עכשיו נהג טיולית".

המפקד יודע הכל – מעצם הגדרתו אין דבר ואין ידיעה הנעלמת מהמפקד. הענווה אינה תכונה צה"לית בעליל ועל כן גם כשהמפקד לא יודע את התשובה לשאלה כלשהי הוא צריך לייצר תשובה. שתי דוגמאות שנחרתו בי היו המא"ג והמטול M-203. למא"ג קוראים מא"ג, הסביר לנו סמל המחלקה, מאחר שאלו ראשי תיבות של מקלע אחיד גדודי, לשאלה "אבל בכל מחלקה יש 3 כאלו?" הוא השיב שאכן כיום זהו המצב, אך פעם היה רק אחד לכל גדוד (והוא כנראה היה אחיד). מה רבה הייתה הפתעתי שראיתי כי על המא"ג שלי היה רשום באנגלית MAG וכי האמריקאים המטומטמים פירשו את ראשי התיבות כ MAchine Gun. למטול ה M-203 לעומת זאת קוראים כך משום שיש לו 203 סוגי רימונים (ולא בגלל שזה מס' סידורי, אל תהיו דבילים), כך הסביר לנו הסמל. "אילו רימונים?" שאלנו, "אז ככה. יש נפיץ, יש עשן, יש תאורה, יש חודר שריון", עד כאן ספרנו 4, "זה מה שיש בצה"ל, ולאמריקאים יש עוד 199 סוגי רימונים אחרים". מאז לא הפסקתי לדמיין את הפצצות היצירתיות שיש לאמריקאים – רימון שמנגן במעופו את ההימנון האמריקאי, רימון זיקוקים מרהיבים, רימון סירחון, רימון נגד יתושים, רימון באקוגן...

אגב, הידעת שלרימון יש בדיוק 613 רסיסים ?

עד כאן להפעם, נמשיך בפעם הבאה אם אצליח לדלות מזכרוני עוד אי אלו פרטים (מקסימום נרים טלפון לאיזה חבר מהפלוגה, אולי לאביגדור קהלני, נראה...). רוצים להזכיר לי עוד חוויות צבאיות בלתי נשכחות – valdo@olam-katan.co.il
לארכיון הטורים ולעוד חומרים אקסלוסיביים – www.haim.tk

(פורסם בעולם קטן)