‏הצגת רשומות עם תוויות סליחות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סליחות. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

ספרי הרחמים והסליחות

פורסם באתר כיפה (קישור)


נפש מרדכי - סליחות מבוארות נוסח פולין

מבואר בידי אהרן גלצר, הוסיף מבואות אליהו מאיר ליפשיץ

לולי שאחד ממכריי ממש דחף את הספר הזה לתוך ידי ודחק בי לעיין בו, סביר להניח שאפילו לא הייתי פותח אותו. זאת, מכיוון שכבר הרבה שנים שאינני אומר סליחות בנוסח פולין. אך כשפתחתי את הספר אורו עיני. מדובר בספר יפה, במובן הפשוט ביותר של המילה. פשוט נעים להסתכל בו. הגם שיש יחסית הרבה מידע על העמוד בפני הקורא, העמוד כלל איננו עמוס ומכביד.
בקדמת הספר ישנו מבוא (ניתן ומומלץ לקוראו כאן) המסביר את מבנה הסליחות ואת כל אחד מחלקי הסליחות. לאחר המבוא מסודרים הסליחות בנוסח פולין. הפיוטים מסודרים כשירה, בשורות קצרות עפ"י החרוזים. כל פסוק מופיע בשורה נפרדת. כל תחילת פסוק מודגש, ולכל פסוק מובא מקורו. לפני כל פיוט של סליחות מובא שם מחברו, מצויין באם הפיוט הינו פזמון או עקידה, ומובא סיכום תמציתי של תוכן הפיוט בשתים-שלוש שורות. כנגד כל שורת פיוט מובא "תרגום" של השורה לעברית מודרנית, ובהערות השוליים מובאים הפסוקים ומאמרי חז"ל עליהם מבוסס שורת הפיוט. מיותר לציין שאין צורך לדלג מיום אחד לאחר בעת אמירת הסליחות, אלא כל קטע נמצא במקומו.
ניתן לראות דוגמאות כאן, כאן, כאן וכאן.
ניתן דוגמא מהספר לאחת הסליחות הנאמרת גם ע"י הספרדים, "אם אפס רובע הקן":
הפיוט הוא מסוג עקדה, ומחברו הוא רבנו אפרים בן יצחק מרגנשבורג.
הסיכום התמציתי המובא בספר הוא:
אנו מבקשים בזכות עקדת יצחק, ועמה מסירות נפשנו על קידוש השם בכל דור ודור, תעמוד לישראל לנצח, ובזכותה תישמע תפילתנו גם היום. 
בהערת שוליים מציין המחבר כי "פיוט זה נכתב על רקע מסעי הצלב ומוראותיהם, ויש בו רמזים רבים לחוויית העקדה שחוו יהודי אשכנז כאשר נדרשו למסור את נפשם ונפש בניהם כדי לא להשתמד. ההזדהות הרבה עם חווית העקדה הובילה את הפייטן להאריך בתיאור מעשיו של יצחק".
הבית הראשון של הפיוט מוסבר כך:

אם אפס רובע הקן
על אף שאיננו יודעים מתי ייבנה המקדש
אהל שכן אם רקן
האוהל החרב שבו שיכן ה' את שמו
אל נא נאבד על כן
לא נאבד שהרי
יש לנו אב זקן
יש לנו [אברהם] אבינו הזקן [וזכויותיו]

באם אתם מאומרי הסליחות האשכנזיות, ספר זה מומלץ מאד. ואם עד היום השתמשתם במהדורת סליחות ללא כל ביאור למילות התפילה, הרי שספר זה עשוי לחולל מהפיכה באופן אמירת הסליחות שלכם.

סליחות ארץ ישראל לימים נוראים

בעריכת: הרב אברהם גיסר (רב היישוב עפרה) והרב שמואל שפירא (רב היישוב כוכב יאיר)

ספר סליחות זה כנראה משמש הכי פחות יהודים מכל ספרי הסליחות שאני מכיר. זאת, מכיוון שהוא איננו אשכנזי, ואף איננו ספרדי, אלא, הוא מנסה לאחד את שני הנוסחים, וזה כמובן חידושו.
נוסח זה בא לתת מענה לבעיות בהם נתקלו המחברים. את הבעיות מפרטים העורכים בהקדמתם:
[חלק מהבקשות לגאולה המפורטים בפיוטי הסליחות] מתארות מצב קשה ושפל ביותר של עם ישראל, תיאורים שאינם תואמים את מצבנו כיום במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.
פרקי הסליחות חוברו בשפה פיוטית, ויש מהם שאינם מובנים לבני דורנו.
כיום, בבתי כנסת אשכנזים רבים, הסליחות נאמרות במרוצה, כאשר יש הבנה ומשמעות רק לחלק מהנאמר. 
לאור זאת, ובהתחשב שבמהלך הדורות סדר הסליחות עבר שינויים רבים (עד היום קשה למצוא שני בתי כנסיות אשכנזים האומרים את אותו סדר סליחות בערב ראש השנה), מבקשים העורכים להציע בראש ובראשונה בפני בני קהילתם, ובהמשך גם לכלל הציבור הדתי, סדר סליחות חדש המשמר את מבנה הסליחות המקובל.
למעשה, העורכים מנסים לעשות סינטאזה בין הסליחות הספרדיות לבין אלו האשכנזיות. הם מצמצים את מספר הפיוטים המתחלפים מדי יום, מוסיפים מספר פיוטים מהסליחות הספרדיות, וכך יוצרים בריאה חדשה: סליחות בנוסח ארץ-ישראל. עד כמה שידוע לי, הסליחות בנוסח זה משמשות כבר כנוסח מקובל בבתי הכנסת ביישובים בהם מכהנים הרבנים העורכים. מה סיכויו של נוסח זה להצליח להתפשט בקרב הציבור הדתי? ימים יגידו.
הניסיון לשלב בין הסליחות האשכנזיות והספרדיות מעלה שאלות לא פשוטות. אופי הסליחות בשתי הקהילות שונה מאד זה מזה, לא רק במילות התפילה ובפיוטים השונים, כי אם גם באופן בה הם נאמרות ובשעה בה נאמרות, ולא לחלוטין ברור שהם נועדו ללכת יחדיו.

את סדר סליחות ארץ-ישראל ניתן להוריד כאן.

י"ג מידות של רחמים

הרב עזרא ביק

בניגוד לשני הספרים הקודמים, ספר זה איננו ספר סליחות, אלא ספר הגות. אך המכנה המשותף בינו לבין הספרים הקודמים הוא שכשם ששני הספרים הקודמים שמו להם למטרה לחולל שינוי באופן אמירת הסליחות ובחיבור הנפשי לסליחות, כך ספר זה עשוי לחולל שינוי עמוק באופן בו אנו ניגשים לסליחות. הספר כולו מוקדש לשלוש עשרה מידות הרחמים ולמעשה מכיל כמעט שיעור/פרק שלם על כל מידה ומידה.
לשיעורים המקוריים, עליהם מבוסס הספר, ניתן להאזין כאן.

אחד הרעיונות החוזרות בספר הוא שהעולם אינו יכול להתקיים במידת הדין, לכן מידות אלו, מידות הרחמים, הן למעשה המידות המקיימות את העולם. משמעותן של מידות הרחמים היא שהן מאפשרות את קיום העולם מתוך הנחה שקיים חטא בעולם.
במהלך פרקי הספר מרחיב המחבר ומסביר כיצד כל מידה תורמת את תרומתה לקיום העולם וכיצד הימצאות מידה זו משפיעה על עבודת ה' של האדם.
לאורך הימים הנוראים אנו אומרים שלוש עשרה מידות למעלה ממאה פעמים. בהחלט מומלץ ללמוד ספר זה על מנת להטיב את איכות התפילות שלנו. 

יום שבת, 29 בספטמבר 2012

שיתוף פעולה עם הרפורמים

המכתב הבא התפרסם כמכתב למערכת במקומון הנפוץ ביותר, כאן במודיעין, בערב יום הכיפורים (לחצי להגדלה):




אז מה אתם אומרים: קידוש השם או ההפך?


יום שבת, 8 בספטמבר 2012

הערה לשונית #3 בסליחות

אסכם כאן דברים שעלו מדיונים במספר פורומים השבוע.

בפיוט "אליך ה' נשאתי עיני" ישנו משפט:
זְכֹר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה מֵעוֹדִי
עַד מָתַי לְנֶגְדִּי תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ
לא ידעתי מה פירוש החצי השני של המשפט.

ובכן, המשפט כולו הוא תרכובת של שני פסוקים:
- זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ. (איכה ג יט)
- תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי וְתֶרֶב כַּעַשְׂךָ עִמָּדִי חֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמִּי. (איוב י יז)
ר' עמוס חכם מפרש את המילים "תחדש עדיך נגדי":
בכל שעה תשלח נגדי עדים חדשים, הם היסורים הבאים לענשני על חטאתי. כעניין שנאמר: "יד העדים תהיה בו בראשונה".

לכן, יש להבין כך:
"זכור עניי ומרודי לענה מעודי" - זכור את כל הדברים הקשים שעברו עלי.
"עד מתי לנגדי תחדש עדיך" - עד מתי תשלח אלי עוד ייסורים? סבלנו מספיק.


יום שני, 3 בספטמבר 2012

2 הערות לשוניות בסליחות

1. בסליחה הידועה "אנשי אמונה אבדו" מופיע המשפט:
זוֹעֲכִים אַף בְּלַחֲשָׁם חֵמָה עָצְרוּ בְּשַׁוְּעָם
פירוש המשפט הוא שאותם "אנשי אמונה" ידעו לעצור את הכעס (האף והחמה) בעזרת תפילותיהם (לחשם ושועם).
אך מה פירוש המילה זועכים?

בספר איוב פרק יז פסוק א מופיע הפסוק:
רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי.
המילה "נזעכו" הוא מאותו שורש של "זועכים".

ר' עמוס חכם, שהשבוע שלושים לפטירתו, מסביר את המילה "נזעכו":
יש מפרשים בחילוף ז' בד' כמו נדעכו. ופרושו: נעקרו ונפסקו. ויש אומרים שיש שרש זע"ך, שהוראתו "פסק", ופרושו: ימי נפסקו. ויש לזה קצת ראיה בערבית. 

אם כן, "זועכים אף בלחשם" פירושו: או "דועכים אף בלחשם" (האף דעך בגלל לחשם), או "מפסיקים אף בלחשם".

2. בפיוט "אבינו מלכנו" שבסוף הסליחות מופיע המשפט:
לך פרשנו שעל אָבִינוּ אָתָּה המציא לנו תעל אֵין לָנוּ אֶלָּא אָתָּה
מה פירוש המילים "שעל" ו"תעל"?

בספר ישעיהו פרק מ פסוק יב מופיע הפסוק:
מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם.
מה פירוש המילה "בשעלו"?
שוב נחכים מדבריו של ר' עמוס חכם:
'שעל' הוא בית הקבול של כף היד, בשעה שהיא קפוצה.... 'שעלו'=כף ידו. 
בהמשך הוא מפנה ליחזקאל פרק יג פסוק יט:
וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תְמוּתֶנָה וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תִחְיֶינָה בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי שֹׁמְעֵי כָזָב.
והוא מסביר:
בשעלי שעורים = בשעורים כמלוא כף ידו. 
 אז פירוש הביטוי "לך פרשנו שעל" הוא "לך פרשנו כף", כמו הביטוי "אפרש כפי אל ה'", "ובפרשכם כפיכם" וכד'.

ובקשר לפירוש המילה "תעל", נדמה לי שהוא מלשון: מעלה - מדרגה.

ולכן: "לך פרשנו שעל, המציא לנו תעל" = "לך פרשנו כפיים, תעזור לנו לעלות מעלה".

עדכון: מספר קוראים העירו בצדק שדברי על המילה "תעל" אינם נכונים.

המילה "תעל" היא כנראה מלשון רפואה כפי שמופיע בפסוק בירמיהו:
עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי, בְּתוּלַת בַּת-מִצְרָיִם; לַשָּׁוְא הרביתי (הִרְבֵּית) רְפֻאוֹת, תְּעָלָה אֵין לָךְ.

ולפי זה "לך פרשנו שעל, המציא לנו תעל" = "לך פרשנו כפיים, המציא לנו רפואה". 

יום שני, 29 באוגוסט 2011

אלול - אפשר להשתנות 1

לפני מספר שבועות ראיתי סרטון באתר TED ומצאתי את עצמי אומר: "וואלה, זה אלול במילים פשוטות!". תראו בעצמכם (אני לא מצליח להעלות את הגרסא עם הכתוביות בעברית. אז למי שלא מסוגל להבין 3 דקות של אנגלית - ראו כאן עם כתוביות בעברית):











כמעט באותו עניין, לפני מספר שבועות אחד הרבנים המשתתף בפורום הרבנים בו אני משתתף כתב את הדברים הבאים:
אצלינו במושב (במקור צפון אפריקאים ברובם) הסליחות ב3:45. ומתחילים שחרית קצת אחרי חמש. המשמעות היא נוכחות של שעתיים- שעתיים וחצי של נוכחות בבית הכנסת כל בוקר של חול מר״ח אלול עד יום כיפור!
האנשים, רובם ככולם פנסיונרים או עובדי כפים המוסרים את נפשם לענין.
הם הולכים לישון כל החודש בשעה 21:00 גג וחלקם עוד לפני, אי אפשר להתקשר אליהם אחרי 20:30.
כלומר כל החודש שלהם מתארגן אחרת בלוז לטובת הסליחות! זה כל שנה מדהים אותי מחדש, ואני לומד מזה הרבה מוסר על גדרי מסירות נפש ביום יום.
פרט כששואלים את עצמינו (כמו שלמדנו בישיבות בדרך כלל) מה לעשות בכדי להרגיש את אלול?התשובה הישיבתית של לימוד מהלכים באורות התשובה, הלכות תשובה שערי תשובה או אחד מהספרי מוסר האחרים לפעמים מתגמדת קצת בעיניי מול ׳פשוטי העם׳ המשנים את כל סדר יומם במשך 40 יום בכדי להגיע לסליחות ולהתכונן כראוי לימים הנוראים!
לי קשה להתמיד בכל יום, אני מסתפק ברוב עד שני שליש, ואני כבר גאה. והם, בשלהם, ולא מבינים איך הרב לא מסוגל לקום באשמורת לסליחות תמידים כסדרן... עולם הפוך...


יום שבת, 4 בספטמבר 2010

זכור נאמת עדות לא תשכח מפי זרעו

אחד הפיוטים הנאמרים מדי יום בסליחות הספרדיות זה פיוט "או"א אל תעש עמנו כלה". פיוט זה גם נאמר [ע"י האשכנזים] בחזרת הש"ץ ביום הכיפורים.
אחת השורות בפיוט הוא:
זכור נאמת עדות לא תשכח מפי זרעו

בחלק מנוסחאות האשכנזים נוסח המשפט "זכור נמת עדות לא תשכח מפי זרעו". היו כאלו שיצאו נגד נוסח זה שכן ניתן להבין ממנו בטעות כאילו הקב"ה נם - ישן, במקום נם מלשון נאם - אמר.

אני מבקש להסב את תשומת לבכם דווקא למילה "עדות". מה כוונת המילה הזו כאן?

הפירוש של המשפט הוא כמובן: זכור את מה שאמרת שהתורה לא תשכח מפי זרעו.
אז האם פירוש המילה עדות זה התורה, כמו "עדות ה' נאמנה"? ואז פיסוק המשפט הוא (כפי שהוא נאמר ע"י הספרדים): "זכור נאמת: עדות לא תשכח מפי זרעו", על אף שהקב"ה כן אמר "לא תשכח מפי זרעו" אך הוא לא אמר את המילה "עדות".
מנגד, אולי כוונת המילה עדות זה כמו עדים מעידים, ואז צריך לפסק: "זכור נאמת עדות: לא תשכח מפי זרעו".

אשמח אם מישהו יכול להחכים אותי בנושא.

נ.ב. בדרשה שנתתי לאחרונה אמרתי על דרך הרמז שהמילה עדות זה מלשון "עדי" - תכשיט, ואז כוונת המשפט הוא שהקב"ה אומר שכל עוד בני ישראל יתייחסו לתורה כתכשיט אז מובטח ש"לא תשכח מפי זרעו", כפי שאשה יודעת על כל תכשיט שלה מי נתן לה אותה ובאילו נסיבות - כך בני ישראל יזכרו את התורה.

יום רביעי, 25 באוגוסט 2010

ה' מֶלך ה' מָלך - המשך

ברשימה ה' מֶלך ה' מָלך בעצם נשארנו בקושיא:
א. כיצד אפשר להלום את הפיוט שמתייחס לשני הפעלים (בסגול ובקמץ) כלשון עבר?
ב. כיצד אפשר לסדר את היוצא מדברי הזוהר כאילו ה' מלך (בסגול) זה לשון עבר?

חשבתי להציע קצת שונה מהמובן הראשוני. במבט ראשון פירוש המשפט "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד" הוא: ה' עכשיו מולך, ה' היה מלך בעבר וה' יהיה מלך בעתיד. נראה כי ניתן לפרש מעט שונה, ולומר כך: ה' מלך (בסגול) איננו רק שה' מולך כעת, אלא שה' הוא מלך בעצם - ואז המילה "מלך" (בסגול) איננו פועל אלא שם תואר. ואז פירוש המשפט הוא: ה' הוא מלך (בעצם), הוא הומלך בעבר והוא יומלך בעתיד. כך נראה שגם צריך להסביר את שני המילים "ה' מלך" בפסוק: "ה' מלך עולם ועד אבדו גויים מארצו", לא כפועל אלא כשם תואר - שה' הוא מלך בעצם.

לפי הסבר זה, הדברים מסתדרים יותר. הזוהר שכותב "ה' מלך (בסגול) לעילא" - הכוונה הוא שבעצם הקב"ה הוא תמיד היה מלך, אך זה היה למעלה, לעילא, וזה ירד ע"י שהוא מלך על העולם "באמצעיתא" וזה ירד לחלוטין כש"ה' ימלוך לעולם ועד".
כך גם אין קושיא על הפיוט שכן גם ה' מלך (בסגול) וגם ה' מלך (בקמץ) יכולים להתייחס לעבר.

יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

ה' מֶלך ה' מָלך

בסליחות של הספרדים אומרים פיוט עם המילים "ה' מֶלך ה' מָלך ה' ימלוך לעולם ועד":
בטרם שחקים וארקים נמתחו - ה` מֶלך.
ועד לא מאורות זרחו - ה` מָלך.
והארץ כבגד תבלה. ושמים כעשן נמלחו - ה` ימלך לעולם ועד:
ה` מלך. ה` מלך. ה` ימלך לעולם ועד:

ועד לא עשה ארץ וחוצות - ה` מֶלך.
ובהכינו יצורים עלי ארצות - ה` מָלך.
ועת יקבץ נפוצים מארבע תפוצות - ה` ימלך לעולם ועד:
ה` מלך. ה` מלך. ה` ימלך לעולם ועד:

מיוחד באהיה אשר אהיה.
הוא היה והוא הוה והוא יהיה.
הוא ממית ומחיה. לפניו לא נוצר אל.
ואחריו לא יהיה:


כידוע ה"פסוק" "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד", איננו פסוק אלא הוא מורכב משלושה פסוקים "ה' מלך עולם ועד", "ה' מלך ירגזו עמים", "ה' ימלוך לעולם ועד".
על פי הדקדוק השגור בפינו היום אזי הפסוק מסודר באופן של הווה-עבר-עתיד.
כך גם כותב רבינו בחיי (במדבר ו כז):
ומה שהתחיל הרמז בהווה מפני שהזמנים כלם הם בהווה בהקב"ה שלא עברו משנותיו כלום, כעניין שכתוב: "ואתה הוא ושנותיך לא יתמו".
אלא מאי, שהפיוט הוא לחלוטין לא מסתדר לפי זה:
בטרם שחקים וארקים נמתחו - ה` מֶלך.
ועד לא עשה ארץ וחוצות - ה` מֶלך.

שני משפטים אלו מדברים על העבר הרחוק, אך המחבר צרף להם את המילים ה' מלך (בסגול).

בנוסף, מעיר הג"ר חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב ח"ו סי' ב) שאם סדר זה הוא נכון אזי סוף הפיוט היה צריך אחר ובמקום "הוא היה והוא הווה והוא יהיה" היה צריך הפייטן לכתוב "הוא הווה והוא היה והוא יהיה".
לדבריו יש מקום להבין שה' מלך (בסגול) פירושו עבר וש"דבר זה שנוי במחלוקת גדולה". הוא מראה כי מהזוהר משמע כפי ההבנה השניה, שכן כך מובא שם:
כתיב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ה' מלך לעילא ה' מלך באמצעיתא, ה' ימלוך לתתא.
ומסביר הרב הלוי:
ופשוט שלעילא ה' היה מלך מאז ומתמיד ולכן ודאי שהוא לשון עבר.
הבעיה היא שגם אם נקבל שה' מלך (בסגול) זה עבר וה' מלך (בקמץ) זה הווה, הפיוט עדיין לא מסתדר. שכן בפיוט שניהם מובאים כלשון עבר.

אשמח אם אחד הקוראים יוכל להחכים אותי בנושא זה.

ראה המשך - כאן.

יום שני, 20 ביולי 2009

שעה ל...

הדברים הבאים מבוססים על דברים שנכתבו בשבועות האחרונים ברשימת התפוצה של הרב "מענה לשון".

בעבר הבאנו את הערותיו של ר' אליהו לוין על אחת הסליחות הנאמרות בצום י"ז בתמוז. הפיוט שנכתב בידי ר' שלמה אבן-גבירול פותח בחרוז הבא:
שעה נאסר / אשר נמסר
ביד בבל / וגם שעיר

ר' אליהו לוין העיר שחלק מהסידורים הספרדיים החדשים בהשפעת הג"ר מאיר מזוז שינו את המילים הראשונות להיות:
שעה לנאסר

תיקון זה מתבסס על דברי רבי אברהם אבן-עזרא שכתב (ס' צחות, ש' הפעלים):
וישע ה' - דבק עם מלת אֶל... והאומר שְעֵני הוא טועה, רק: שעֵה אלי.

כלומר, השורש ש.ע.ה. לעולם יהיה עם מילת "אל", כדוגמת "וישע ה' אל הבל... ואל קין... לא שעה".

על פי תובנה זו, ישנם חילופי נוסחאות בברכת "רצה":
"ותפלתם שעה" לעומת "ולתפלתם שעה".

התיקון בפיוט "שעה נאסר" לי"ז בתמוז איננו התיקון היחיד שבצע הנאמ"ן ס"ט בסידורו על עניין זה.
כך ניתן למצוא שגם פיוט "דרור יקרא" של דונש תוקן, ובמקום "שעה שועת בני עמי" נכתב "שעה לשועת בני עמי".
בפיוט "אלקי, אל תדינני" של הפייטן יצחק בן לוי אליסיאני הנאמר בקרב קהילות הספרדים כרשות לנשמת ביום ראשון של ראש השנה תוקן הבית האחרון:
שְׁעֵנִי נָא רְצֵנִי אֵל אֱמוּנָה. וְתִיטַב לָךְ תְּשׁוּרַת מַהֲלָלִי:
תְּנַהֲלֵנִי יְמֵי מִדַּת צְבָאִי. וְתִרְעֵנִי יְמֵי חֶלְדִּי וְחֶדְלִי:
חֲמֹל עֲלַי וְכַפֵּר מַעֲלָלַי. וְשׁוּר שִׁירִי כְּשִׁיר מוּשִׁי וּמַחְלִי:
וְעֵת תָּבִיא יְצוּרֶיךָ בְּמִשְׁפָּט. אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי:

במקום שתי המילים הראשונות, נכתב:
שעה לי נא

מכיוון שהזכרנו את הרב "מענה לשון", ר' אוריאל פרנק, נזכיר גם שלאחרונה יצא לאור תיקון קוראים בהוצאת חורב ר' אוריאל פועל להפצתו. סקירה על התיקון ניתן לקרוא בדבריו של הרב יואל קטן בגליון המעיין האחרון - קישור. התיקון כולל הנחיות לקורא בתורה (+רשימת טעויות שכיחות), הדגשת שווא נע וקמץ קטן ועוד, על פי נוסחו המדויק של הרב ברויאר זצ"ל על פי כתר ארם צובא. התיקון מעומד בעימוד הסטנדרטי, ע"פ התיקון של הרב דוידוביץ'.
המזמין עתה יזכה במחיר מיוחד של 75 ש"ח, והנחה נוספת למזמין שני עותקים ומעלה.

יום שבת, 4 באוקטובר 2008

שלוש עשרה מידות

לאחר חטא העגל משה רבינו מבקש מהקב"ה (שמות פרק לג פסוק יח):
הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:

תשובתו של הקב"ה היא:
וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:

כמה פסוקים לאחר מכן, ה' מצווה את משה לעלות להר סיני עם הלוחות השניות, משה עולה, ואז התורה מתארת את המפגש הבא (פרק לד ה-ז):
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה':
וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:


אם לא היינו מכירים את דברי ה' "וקראתי בשם ה' לפניך", כנראה שלא היה לנו ספק שהמילה "ויקרא" שחוזר פעמיים בפסוקים ה'-ו' נסוב על משה. אך לאחר שאנו כן מכירים את הבטחתו של ה' לקרוא בשם ה', כנראה שאין מנוס מלפרש שלפחות אחת מהפעלים "ויקרא" נסוב על ה'. במפרשים ובחז"ל מצינו את כל האפשרויות:
א. ספורנו, אבן-עזרא, וכנראה גם רשב"ם הסבירו את שני ה"ויקרא" על ה'. עפ"י פירושים אלו ניתן להסביר שיש כאן כלל ופרט (ואז יש כאן רק קריאה אחת), או לחילופין שבאמת יש כאן שתי קריאות.
ב. רש"י הביא את התרגום אונקלוס שתרגם את הפסוק "ויקרא בשם ה'" - "וקרא בשמא דה'". שפתי חכמים מביא את הרא"מ המסביר שרש"י (וגם התרגום) התכוין לפרש שמשה הוא הקורא, אחרת (אם ה' הוא הקורא) היה צריך לכתוב "וקרא בשמא ה'" ללא ד'. התרגום ירושלמי (המכונה יונתן בן עוזיאל) כותב בפירוש "וקרא משה בשום מימרא דה'". עפ"י הסבר זה נראה בכל מקרה שה"ויקרא" השני שבו נאמרות הי"ג מידות נסוב על ה'. ואז יוצא שכאשר ה' התיצב עמו שם, משה הקדים וקרא בשם ה' וה' ענה לו ע"י קריאת י"ג המידות (וזה קיום דבריו "וקראתי בשם ה' לפניך").
ג. עפ"י נוסח אחד בתרגום ירושלמי משה הוא זה שאמר את הי"ג מידות ותרגום הפסוק "ויעבור ה' על פניו ויקרא" הוא "ועברת יקר שכנתיה דה' קדמוי, וצלי משה ואמר". כך גם מופיע בפרקי דרבי אליעזר ("חורב" פרק מה):
מה עשה הב"ה נגלה אליו בענן ויתייצב עמו שם, וזו היא ירידה שביעית, וחכך הב"ה כף ידו עליו שלא ימות, שנ' והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור, וכשעבר הב"ה כף ידו מעליו וראה אחורי השכינה, שנ' והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו, התחיל משה צועק בקול גדול ואומ' ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה
עפ"י הסבר זה לא ברור מתי נתקיימו דברי ה' "וקראתי בשם ה' לפניך", וכיצד (אם בכלל) זה מסתדר אם מה שאנו אומרים בתפילה "א-ל הורתנו לומר מידות שלוש עשרה".

חז"ל התקשו כנראה בפועל "ויעבור" המיוחסת לה' - הכיצד מי שמלוא הארץ כבודו יכול להיות במצב של "ויעבור"? תשובתם היא (ראש השנה דף יז עמוד ב):
"ויעבר ה' על פניו ויקרא", אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם.

ובהמשך שם:
"אל רחום וחנון", אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר "הנה אנכי כרת ברית".
[שאלה לקוראים: עד כמה שידוע לי זו הפעם הראשונה שחז"ל מוסרים לנו שיש כאן בדווקא 13 מידות. האם יש מקור קדום יותר למספר 13? האם זו מסורת שהיתה בידי חז"ל?]

ישנה מחלוקת כיצד מונים את הי"ג מידות:
א. שיטת ר"ת (שם ד"ה "שלש עשרה מידות"):
ה', ה', א-ל, רחום, וחנון, ארך אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שתי שמותיו של ה' הם שתי המידות הראשונות.
ב. שיטת הגאונים (רס"ג בתרגומו לתורה בשמות שם, רב ניסים גאון מובא בתוס' שם):
ה', א-ל, רחום, וחנון, ארך אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד, לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שם ה' הראשון הוא מחובר ל"ויקרא" (ולכן יש פסיק אחריו) - וצריך לקראו כך "ויעבור ה' על פניו, ויקרא ה': וכו'". כדי שיהיה ברור שה' הוא הקורא ולא משה. כדי להשלים למספר 13 המידה "נוצר חסד לאלפים" מחולק לשניים, לומר שלא רק שהוא נוצר חסד הוא עושה זאת לאלפים שזה מידה נפרדת (בלשון התוס': ונוצר חסד לאלפים מונה בשתי מדות דנוצר חסד היינו מדה אחת לאלפים מדה אחרת שמדה טובה מרובה חמש מאות על מדת פורענות דהתם כתיב על רבעים והכא כתיב לאלפים.).
ג. אינני יודע מי ה"בעלים" של השיטה הזאת (אשמח אם מישהו מהקוראים יכול להחכים אותי בנושא זה), אך היא נראית מקובלת ע"י חכמי חכמת הנסתר והיא מודפסת בסידורים רבים בימינו:
א-ל, רחום, וחנון, ארך, אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד, לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שתי שמות ה' בתחילת הרשימה הינם פנייה כמקובל בכל המקרא (אברהם אברהם, שמואל שמואל, וכד') והמידות מתחילות רק לאחר הפנייה. כדי להשלים ל13 מידות המידה "ארך אפיים" מחולק לשתי מידות "ארך" ו"אפיים" (אם מישהו מבין הקוראים יודע להסביר את פשר החלוקה הזאת - אודה לו). ה"טורי אבן" (ר"ה שם) מביא ראייה לשיטה זו מדברי רב יהודה שהבאנו לעיל ממסכת ר"ה האומר ש"ברית כרותה לי"ג מידות". דבריו של רב יהודה נסובים על המילים "א-ל רחום וחנון" - משמע שהוא הבין שכאן מתחילות המידות.

יום ראשון, 21 בספטמבר 2008

זמן אמירת הסליחות

בשבת נפלה לידי במקרה הספר "חזון עובדיה" לג"ר עובדיה יוסף על הימים הנוראים, פתחתי אותה ודי באקראי הגעתי לנושא הזה. כרגיל, הדברים המתפרסמים כאן הינם להלכה ולא למעשה.

מנהג אמירת הסליחות בימים אלו (למיטב ידיעתי) הוא מנהג מתקופת הגאונים. הסכמת הפוסקים היא שהזמן הטוב ביותר לומר את הסליחות זה באשמורת הבוקר. רוב הטעמים המובאים בכל הנושא הזה הינם מחכמת הנסתר, אך נדמה שניתן למצוא להם דמיונות גם בדברים הנגלים יותר. לדוג' הגמ' במסכת ברכות (דף ג עמוד א) כנראה מכוונת לאותו הדבר שהיה ידוע לחכמי הנסתר:
רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: (ירמיהו כ"ה) "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו", וסימן לדבר: משמרה ראשונה - חמור נוער, שניה - כלבים צועקים, שלישית - תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.
עפ"י הגמרא במשמרת השלישית "תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה" אלו בודאי דברים המעוררים אסוסאציות חיוביות אצלנו, הרבה יותר מחמור נוער וכלבים צועקים.

הפוסקים הרחיבו את הזמן וכתבו שניתן להתחיל לומר סליחות כבר מחצות הלילה. גם זה כנראה קשור לדברים המובאים שם בגמרא על כך שדוד המלך היה קם בחצות הלילה. הטעמים המובאים מחכמת הנסתר מדברים על כך שהחצי הראשון של הלילה זה זמן של דין ומזיקים ובחצי השני של הלילה זה זמן של רחמים.

מאז שחוקק בכנסת החוק המגביל את שעון הקיץ (או החורף, תלוי איך מסתכלים על זה), בארץ ישראל עד למוצאי שבת תשובה חצות הלילה זה בסביבות 12:30. כך שמי שצריך לצאת מוקדם בבוקר לעבודה לא יכול להרשות לעצמו להשאר ער עד חצות הלילה. גם לומר סליחות בבוקר זה יוצא מוקדם, בייחוד למי שרגיל בכל השנה להתפלל במניין מוקדם. לכן התעוררה השאלה האם אפשר להקדים את הסליחות למחצית הראשונה של הלילה.

הג"ר משה פיינשטיין נשאל על כך והוא ענה (אג"מ, אורח חיים חלק ב סימן קה):
אך אם הוא באופן שא"א מחצות ולהלן ויתבטלו אותו הצבור מסליחות יש להתיר בגדר הוראת שעה גם מתחלה, כי בדברים אלו אין מקור מגמ' אלא הם מדברי רבותינו האחרונים ע"פ ספרי הקבלה שמסתבר שאין בזה ענין איסור אלא שאין מועילין בכח י"ג מדות שיש הבטחה שלא יחזרו ריקם אלא כסתם תפלה, ולכן כדי שלא יתבטלו מלומר סליחות שלא יהיה להצבור שום התעוררות לתשובה טוב יותר לומר אף מתחלה הוראת שעה.

ר' משה מסיק שניתן לומר את הסליחות בזמן ששתי המשמרות הראשונות של הלילה מתחלפים, דהיינו בדיוק לאחר שליש הלילה (שזה יוצא בערך ב22:30). אבל, כאמור, כל זה בגדר הוראת שעה.

הרב עובדיה יוסף כותב על דברים אלו של הרב משה פיינשטין, שאשטמתיה מה שכתב הרב משה זכות (הרמ"ז) בשם ספרי קבלה שמי שאומר סליחות במחצית הראשונה של הלילה, לא רק שאיננו עוזר אלא שהוא נותן כח בידי כחות מזיקים. ר' משה הררי בספרו מקראי קודש, הל' ראש השנה (שנכתב בחלקו בהיות הרב הררי במעצר על "עבירת" התנגדות לגירוש בצפון השומרון) מביא עוד פוסקים רבים ההולכים בדרך זה של הרב עובדיה יוסף. הספרדים כולם נוהגים למעשה לומר סליחות רק לאחר חצות הלילה, וטרם ראיתי מי שמקל בזה.

אעפ"כ ברבים מקהילות האשכנזים נהגו בשנים האחרונות לקיים מניין מוקדם לאמירת סליחות ב22:30 (כאן במודיעין, נדמה לי שבכל בתי הכנסת האשכנזים מתקיים מניין מוקדם לסליחות, באישור רב העיר - הרב דוד לאו). הרב לוי יצחק קופר, רב בצור הדסה, כתב מאמר בנושא זה בגליון צהר כו (משום מה רק חלק מהמאמרים בגליון זה נמצאים ברשת). אחד הטיעונים שלו להקל זה כדי להקל על צעירי הקהילה להשתתף בסליחות. אני ממליץ על מאמר זה משום המקורות המגוונים המצויים בו.

נוהג זה שהתפשט בקרב האשכנזים מהמגזר שלנו (לא נראה לי שקיים נוהג כזה אצל החרדים) מעורר אצלי מדי שנה שאלות. האם הרבנים לא יכולים לחנך את בני קהילותיהם לומר סליחות דוקא בבוקר, במקום בלילה? איך אנחנו מרשים לעצמינו להשתמש בהיתר של ר' משה שניתן כהוראת שעה ולהשתמש בו במצב שאנו יודעים שהוא ימשך עוד שנים רבות? אני יודע שזה לא מצווה מהתורה ואפילו לא מזמן התלמוד, ובכל זאת.
אינני יודע איך הייתי מורה, אילו הייתי רב בקהילה אשכנזית. מצד אחד החשיבות לבוא לקראת הקהילה ולעודד אותם לקיים מצוות באופן שיהיה נוח ונעים להם, ומצד שני זה בעצם מבטל בידיים מנהג כה יפה שהיה מקובל בכל תפוצות ישראל - לומר סליחות באשמורת הבוקר.
אולי בגלל זה זומנתי בדווקא לקהילה ספרדית...

יום ראשון, 31 באוגוסט 2008

א ל ו ל

הטור (או"ח סי' תקפא) מביא את דברי אביו, הרא"ש:
תניא בפרקי ר"א: בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג, והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה וגו'. לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה, וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך

מפרשי הטור מסבירים את דבריו שכיוון שיש עניין לתקוע בראש חדש אלול, מכיוון שמשה רבינו עלה בו להר סיני, ומכיוון שיש עניין לתקוע סמוך לראש השנה, על מנת לערבב את השטן, אז כבר התקינו שיתקעו בשופר בכל חודש אלול על מנת לא ליצור מצב של התחלה, הפסקה ושוב התחלה.
עם זאת, הבית-יוסף שואל על הטור: מדוע הוא נצרך לטעם של "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"? על זה עונה הבית יוסף שני תירוצים:
א. ויש לומר משום דאיכא למידחי דאף על פי שעל ידי שופר נמנעו ישראל במדבר מלחטוא אינו מפני שהשופר מיוחד לכך דהוא הדין אם היו מעבירין כרוז היו נמנעים על ידו מלחטוא לכך הביא מאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דמשמע שקול השופר גורם להחריד האדם מפחד יי' ומהדר גאונו:
ב. ועוד יש לומר דמשופר המדבר לא למדנו אלא שעל ידו נמנעו מלחטוא אבל עדיין אנו צריכין ללמוד שעל ידי קול שופר אדם מתעורר לשוב בתשובה ולכך הביא פסוק דאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו:

כלומר, אנו לומדים שני דברים מדברי הטור: השופר מעורר לתשובה והוא לא מסתפק רק במניעת החטא (ומכאן כמובן רואים שמניעה מלחטוא איננה בהכרח חזרה בתשובה), וגם שהשופר מעורר לתשובה יותר מדברי מוסר או כרוז.

הב"ח שואל על דברי הטור, אם משה רבינו היה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, איך זה מסתדר שמשה רבינו עלה בר"ח אלול וירד ביום הכיפורים - זה יוצא סך הכל רק 38 ימים (29 של אלול ועוד עשר של תשרי ולכאורה לא מכלילים בחשבון את לילו של הראשון ויומו של האחרון). הב"ח מציע שתי אפשרויות כיצד יצא שמשה עלה בר"ח אלול עד יום הכיפורים וגם היה בהר ארבעים יום:
א. משה עלה בל' באב ואלול של אותה שנה היתה מלאה (30 יום), ולכן זה יוצא 40 יום.
ב. משה עלה בליל ל' באב וירד לקראת מוצאי יום הכיפורים, וזה יוצא 40.

עפ"י דברי הב"ח יוצא שמשה עלה להר סיני בל' באב ולכאורה היה צריך להתחיל לתקוע בשופר בל' באב, ואכן יש מהאחרונים שכתבו שאת תקיעת השופר מתחילים בא' דר"ח אלול, ל' אב. עם זאת, אחרונים רבים חולקים וסוברים שמתחילים לתקוע רק בא' באלול וזה המנהג הרווח בקרב קהילות אשכנז.

קהילות הספרדים לרוב לא תוקעים בשופר כלל בר"ח אלול אלא רק בימים בהם אומרים סליחות. את הסליחות לא אומרים בראש חודש ומתחילים בהם רק ב-ב' באלול ואז גם מתחילים לתקוע. המנהג הרווח בקרב הספרדים שממשיכים לתקוע כל זמן שאומרים סליחות, כולל בעשרת ימי תשובה (חוץ מערב ר"ה, כמובן), ויש מהספרדים שתוקעים גם בהושענא רבה.

יום שבת, 19 ביולי 2008

י"ז בתמוז - חָמֵשׁ קְרָאוּנִי

ר' אליהו לוין מירושלים שלח לי את הרשימה הבאה: 
רציתי להעיר בזה על שיבוש בסליחות לשבעה עשר בתמוז. בפזמון שעה נאסר (של ר' שלמה אבן גבירול) בבית השני: ביום חמש פזרוני. ברוב סדורי אשכנז מנוקד: חִמֵּשׁ פִּזְרוֹנִי, וזה כמעט משולל הבנה, וגם לא מסתדר עם החרוז כי בשורה הבאה: יְצָאוּנִי. יותר נכון היה לנקד לפי זה פְּזָרוּנִי. אבל נכון יותר הנוסח בסדורי הספרדים חָמֵשׁ קְרָאוּנִי. 
 
בסידורי הספרדים יש נוסח מצונזר בשורה הראשונה: שעה נאסר אשר נמסר ביד בבל וְשַׂר הָעִיר. למלים 'שר העיר' אין שום מובן. הנוסח הנכון הוא לפי סדורי אשכנז: וְגַם שֵׂעִיר. שעיר קשור לאדום, ואדום לרומי, ורומי לנצרות. 
 
להעיר: בדפוס ונציה לפני כחמש מאות שנה בנוסח ספרד הגירסא וגם שעיר. 

 בחלק מסידורי זמננו נכנס שיבוש מחוצף חדש. במקום: שְׁעֵה נֶאְסַר שובש ל: שעה לְנאסר. סגנון שמתאים למורה מכתה ה' שמשפרת את סגנון תלמידתה! המשנה (שידו על התחתונה) אומר שידוע לו שלפי משקל השיר אין מקום לל', אבל אבן גבירול השתבש בלשונו ועלינו לתקנו… רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא! 

 ולמסקנה: וְגַם שֵׂעִיר ולא שר העיר; חָמֵשׁ קְרָאוּנִי ולא חִמֵּשׁ פִּזְרוֹנִי. ומי שבידו סידור מתחכם (איש מצליח או עבודת ה'): שעה נאסר ולא לנאסר. ויהי רצון שיהפוך במהרה עם שאר הצומות לששון ולשמחה. 

 הידע שלי בלשון איננו מאפשר לי להביע דעה בעד או נגד הביקורת של ר' אליהו על הסידורים החדשים. אך בשבוע שעבר גם פרופ' משה בר-אשר, מנהל האקדמיה ללשון, רמז לביקורת דומה בראיון בסגנון "שליפות" שנתן לאתר האינטרנט של מעריב NRG-יהדות (לינק). כך הוא אומר על הרב מאיר מזוז: 
לו הייתי פנוי הייתי מפרסם ביקורת על "איש מצליח". הרב מאזוז הוא ידען גדול בלשון, החכם היחיד שמתעניין בלשון ומבין בה היטב ומכבד אותה. חבל מאוד שהוא עוקר את המסורת מפני הדקדוק ושהוא כופה את דקדוק המקרא על התפילה. לתפילה כללים אחרים.