על סירוב, צביעות ופוליטיקה

בשבוע האחרון, עת הבלוג שבת למחצה, העולם שלנו רועש וגועש סביב פרשת ברק ומלחמתו ברב אליעזר מלמד וישיבת הר ברכה. תסלחו לי שאני נגרר לעסוק בפוליטיקה, אך אני מבקש לעמוד על נקודה חשובה שטרם הודגשה מספיק, לדעתי.
מלבד עמדותיו של הרב אליעזר מלמד בעניין סירוב פקודה, לרב מלמד יש משנה סדורה גם בעניינים אחרים. הרב מלמד הוא אחד מראשי ישיבות ההסדר שמביע את דעתו בצורה חדה וברורה מאד בעד השקפת עולם של "תורה ומדע" או "תורה עם דרך ארץ". הרב מלמד הוא מהבודדים המעודדים אברכים לצאת ללימודים אקדמאיים, ומיחידים הכותבים בצורה גלויה על כך שלצורך לימוד מקצוע ניתן ללמוד גם בסביבה שיש בה בעיות צניעות מסוימות.
מן הסתם אתם שואלים, מה כל זה שייך כעת?
לדעתי, חשוב להדגיש זאת כדי להכיר את מידת הצביעות של השמאל. בשני העשורים האחרונים השמאל מאשים את הימין הדתי בארץ שהוא נטש את כל הדגלים האחרים, ונשאר רק עם דגל ארץ ישראל. והנה, בשבוע האחרון ראינו כיצד אלו שעודדו את ברק על מעשיו והחלטותיו נגועים בדיוק במה שהם מאשימים בו את הימין.
בדיוק כפי שיכולים פוליטיקאים קטנים למנות רבנים לא מתאימים לכהן כרב הכותל או כרב ראשי, ולאחר מכן לבוא בתלונות על כך שהכתל מתחרד או שהרב הראשי לא ראוי. בדיוק כפי שיכולים למנות דיינים לא ראויים רק בגלל שיקולים פוליטיים, ולאחר מכן לבוא בתלונות שבתי הדין אינם מתפקדים. כך גם בסיפור הזה. יבואו עכשיו אנשים קטנים ויפגעו באחד הקולות הברורים ביותר בנושא השילוב בעולם המעשה ובשוק העבודה, נושא שכמעט כל דובר בכל כנס כלכלי מתייחס אליו ומדגיש את חשיבותו, ולאחר מכן יבואו בתלונות על כך שאין מספיק רבנים המעודדים בצורה גלויה השתלבות בעולם המעשה.
אם לשמאל (ובמיוחד השמאל הדתי) יש עוד דגלים, חוץ מפגיעה ברב מלמד ובעמדותיו בנושא פינוי יישובים, הייתי מצפה שכעת הם ישמיעו אותם. קולות אלו צריכים לקרוא לסובלנות כלפי דעותיו של הרב מלמד בגלל שבנושאים אחרים הוא מעודד את תלמידיו לדברים שאותם דוברים לכאורה דוגלים בהם.
לפני שתוקפים את הצד השני בראיה חד מימדית, כדאי לבדוק אם לכם לא חסר משהו מההסתכלות הרב גונית.

בלי נוער הגבעות - מענה לעמנואל שילה

הנושא הזה בעיקרו הוא יותר מדי פוליטי לבמה הזו. לכן החלטתי מראש לותר על הכתיבה כאן ולהסתפק בכתיבת טוקבק באתר ערוץ 7 (או שמא יש לומר ערוץ פראבדה), אך מכיוון שמבקר הטוקבקים החליט לצנזר את תגובתי החלטתי לפרסם כאן בכל זאת תגובה קצרה.
עמנואל שילה פרסם בגליון האחרון של "בשבע" (או שמא יש לומר בפראבדה) מאמר תחת הכותרת "עם מרזל ועם נוער הגבעות" ובו הוא תוקף את מפלגת הבית היהודי על רקע התבטאותו של זבולון אורלב כי הם מפלגה ללא נוער הגבעות וללא סרבנים. טענתו העיקרית של שילה היא (לינק):
אי אפשר לקבל את הפלגנות הסלקטיבית של אורלב וחבריו, שמוכנים להכיל בתוך המחנה אנשי שמאל ופורקי עול מצוות, אבל מוציאים אל מחוץ לגדר את מרזל ואת 'נוער הגבעות'
מכיוון שכתבתי כאן בעבר על כך שלדעתי העובדה שאפילו קצין בכיר אחד לא פשט את מדיו כמחאה על הגירוש מגוש קטיף מראה על פגם מוסרי עמוק בפיקוד של צה"ל, אינני חושב שאני צריך להיות זה שאמור ללמד זכות על התבטאותיו של אורלב. יש להוסיף, שעל אף הכינויים שהדבקתי לעיל לכלי התקשורת מבית ערוץ 7, אינני מצפה מהם כלל לנהוג באובייקטיביות ואני מבין לחלוטין את ההשתמשות בכלים העומדים לרשותם לטובת קידומו של מייסדם/מנהלם. עם זאת אני כן מצפה להתנהגות מכובדת והגונה גם כלפי אלו שהם מבקרים וגם כלפי הקוראים (מישהו לדוגמא מבין מדוע בערוץ 7 חסמו את האפשרות לכתוב טוקבקים על ידיעות פוליטיות? עוד יותר, מישהו מבין מדוע הנהלת הערוץ לא פרסמו את נימוקי החלטתם בפני הקוראים?).
המאמר שפרסם עמנואל שילה הוא דמגוגיה זולה ואני די בטוח שגם הוא יודע את זה, ובזה הוא חטא בחוסר הגינות כלפי קוראיו. למי שלא מבין, אסביר.

המכנה המשותף עליו מבוסס הבית היהודי הוא רצון ושאיפה להיות שותף בהנהגת המדינה. ההנחה הזו והרצון הזה היה גם הבסיס שעליו הסכימו כל הח"כים כאשר הם פנו לניסיון הכושל של האיחוד והקמת המועצה הציבורית. השאיפה להיות שותף בהנהגת המדינה יכולה להתגשם, די בהגדרה, רק על ידי אנשים המכירים בכוחה ובזכותה של הנהגת המדינה. אנשים הרואים במדינה אויב, גם אם הם יראי שמיים גדולים, אינם יכולים אפילו לטעון שהם שואפים להשתתף בהנהגת המדינה - זהו אקסימורון. זה לא סוד שהגרעין הקשה והמוביל של נוער הגבעות לא מכיר כלל במדינת ישראל ובזים לחיילי צה"ל. הדוגמא שהביא עמנואל שילה מרועי קליין שכביכול היה נוער גבעות בגלל שגר במאחז לא חוקי פשוט מקוממת. גם עמנואל שילה יודע שיש אנשים לא מעטים בגב ההר הבזים לרועי קליין ולעמיחי מרחביה ולכל חייל אחר שהמשיך לשרת בצה"ל אחרי הגירוש.
אנשים אלו, שאינני מטיל דופי בקיום המצוות שלהם, אינם יכולים להיות שותפים במפלגה הרואה בהשתתפות בהנהגת המדינה ובמוסדותיה אידיאל.

יש קונה עולמו בשעה אחת...

בעיתון הצופה של שבת שעברה הופיע ראיון של אסף גולן עם יאיר נווה, אלוף פיקוד המרכז בתקופת הגירוש ומי שלמעשה פיקד על גירוש יהודי צפון השומרון. בראיון הוא מגדיר את עצמו כ"נכה הציונות הדתית". את הראיון במלואו תוכלו לקרוא כאן. הנה מספר נקודות מתוך הראיון.

מצד אחד טוען נווה שהוא קיבל על עצמו את תפקיד אלוף פיקוד המרכז כשהוא ידע שתהיה התנתקות:

הסכמתי לתפקיד אלוף הפיקוד, משום שידעתי שהולכת להיות התנתקות מגוש קטיף. כן, ידעתי, וזו היתה אחת הסיבות לכך שהסכמתי למינוי... בראיה לאחור כמובן, צר לי לומר שהייתי נאיבי. קיוויתי שהבחירה הזו תובן על-ידי הציבור הדתי. לא כך היה כידוע, והסערה הגדולה שהתחוללה גרמה לי לאבד הרבה חברים וידידים.

מנגד, מספר שורות לאחר מכן הוא טוען שההסכמה למינוי היתה ברירת מחדל והרע במיעוטו. כך עונה נווה לשאלת הכתב "אז אולי עדיף היה לסרב למינוי של אלוף הפיקוד?":

עמדו אז בפניי שתי אפשרויות שנראו רעות, אבל היה ביניהן הבדל גדול. אילו נקטנו באחת מהן, זה היה עלול להוביל לדעתי לפירוק צה"ל וחורבן המדינה. אני מתכוון כמובן לסירוב פקודה של חיילים, וכל שכן קצינים בדרגתי. האופציה השניה שהיתה רעה, אבל פחות הרסנית בשביל המדינה, היתה למלא את ההוראות. זו הדרך שבה בחרתי. זה החינוך שקיבלתי כאדם ציוני-דתי.

אני רואה סתירה מוחלטת בין שתי הפיסקאות הללו, ומי שאמר את הראשונה אינו יכול לומר את השניה.

במהלך הראיון יאיר נווה מדגיש את זה שלא רק הוא נרדף על חלקו בגירוש אלא גם הרב ישראל וייס, הרבצ"ר בזמן הגירוש ורב פיקוד המרכז בזמנו, ולסיכום הוא אומר שכל קצין דתי שיעבור דרגה מסויימת בצה"ל צריך לדעת שהוא יהיה נתון לרדיפות בקהילה הדתית. מצד אחד אני מסכים עם נווה שזה מצב מאד לא בריא בקהילה הדתית. מצד שני העובדה שלא נמצא בכל צה"ל אפילו "אלי גבע" אחד בתקופת הגירוש לא נותן לי מנוח, וזו גם הסיבה שאין לי שום סימפטיה כלפי יאיר נווה.

אני מוכן לחיות עם זה שיהיו קצינים דתיים שיחשבו שדווקא בתקופת גירוש יש מקום להשאר בצה"ל ולמלא אחר הפקודות. לא אסכים איתם אך אהיה מוכן לשמוע את דעתם. אך מצב, כמו זה שהיה, שלא היה אפילו קצין אחד בכיר שחשב אחרת איננו מעיד על אמיתות הדעה, אלא על רפיסות קומה כללית בקרב הקצינים. כשכולם סוברים אותו הדבר בדיוק ואין אפילו אחד שחושב אחרת, לא ערכים יש כאן אלא מאובנות מחשבתית.

אני מניח שבמקרה וקצין אחד כן היה פורש אז הלחץ על האחרים היה גובר, אך אני רוצה להאמין שבטווח הארוך חילוקי הדעות היו מתקבלות כליגיטימיות לפחות בקרב רובו הגדול של הציבור הדתי.

סירוב פקודה - במלאת 3 שנים לגירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון

לפני מספר שבועות קיבלתי במייל את הלינק ל"דוח הביניים" של מחקר "'ההכנה המנטלית להתנתקות' ושברה בצה"ל" המנתח ומתאר את "ההכנה המנטלית" או בעברית תיקנית "שטיפת המוח" שעברו החיילים שהשתתפו בפעולות הגירוש. הדוח בעל 234 עמודים והוא מכיל הרבה מאד מסמכים וחומרים צה"ליים. השאלה שבעצם ניצבה מול מכיני הדו"ח היתה: מדוע חיילים כה מעטים סרבו להשתתף בגירוש? היאך ייתכן שאנשים כה רבים הסכימו ללכת ולהוציא אנשים מבתיהם? התשובה הניתנת בדו"ח לשאלות אלו היא: הם עברו שטיפת מוח! אם נפלתם מהכסא עכשיו - כדאי שתקראו את הדוח. אם לא - ספק אם יהיה לכם תועלת מהדו"ח הזה. אך בסופו של דבר, הדו"ח כנראה איננו מיועד עבורנו, האנשים הפשוטים, אלא יותר לאנשי הקמפיינים על מנת שקמפיין הנגד יהיה אפקטיבי.
אך גם אם נשים את הנקודה הזו בצד, לדעתי מחברי הדו"ח טועים בדבר יסודי - השאלה. השאלה: מדוע כל כך הרבה חיילים הסכימו להשתתף היא מעניינת, אך לדעתי היא לא השאלה הכי חשובה כאן. בעיני, השאלה היא מדוע לא נרשם אפילו קצין אחד בדרגה בכירה שביקש לסיים את תפקידו לפני או אפילו בעקבות הגירוש. אף אחד לא קם. אפילו הרמטכ"ל "בוגי" יעלון ששרון עשה לו טובה וסילק אותו מתפקיד הרמטכ"ל, בכה על כך במקום להודות לבורא עולם שמנע ממנו ללכלך את ידיו בפשע מוסרי. כידוע, גם ברבנות הצבאית וגם שאר הקצינים בוגרי מערכת החינוך הדתית לא ששו לסיים את תפקידם לקראת או בעקבות הגירוש. השאלה היא בעיקר אליהם ולא לחיילים הזוטרים. קצינים אלו לא עברו את שטיפת המוח המתוארת בדו"ח אלא הם ייצרו את התנאים לשטיפת המוח הזו.
את הדוח אפשר להוריד כאן (קובץ pdf בגודל 11 מגה).