את מי מסמל הסנה הבוער? (רעיון לפרשת שמות)

שמות פרק ג

(ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:
(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: 

הסנה הבוער אותו חזה משה בודאי מהווה סמל ומשל. את מי או מה הוא מסמל? מהו הנמשל?

על פניו ברור שהוא מסמל את עם ישראל הנאנקים תחת עול השעבוד, אך אינו מאוכלים, הם מצליחים לשרוד.

אך זו לא התמונה המלאה.

אחרי שמשה פונה לה' בסנה ואומר (פס' יא):

מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:

אמירה שרש"י מסביר כשתי שאלות:

מי אנכי - מה אני חשוב לדבר עם המלכים:
וכי אוציא את בני ישראל - ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים: 

על אמירה זו עונה ה' בפסוק קשה להבנה:

(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה: 

רש"י מציע שני פירושים לפסוק הזה. בפירושו הראשון הוא מסביר שיש כאן שתי תשובות כנגד שתי השאלות של משה:
1. משה שאל: "מי אנכי", על זה השיב לו ה' "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ".
2. משה שאל: "וכי אוציא את בני ישראל", על זה השיב לו ה' "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".

מה המשמעות של התשובה הראשונה של ה' "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ"?
מסביר רש"י "וזה לך האות" - הסנה הוא הסימן "כי אנכי שלחתיך":

שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, לא שלך היא, כי אם משלי, כי אהיה עמך, וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות כי אנכי שלחתיך, וכדאי אני להציל כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק. 

לדברי רש"י ה' אומר למשה כי הסנה מסמל את משה עצמו שילך בשליחות ה' ולא ינזק.

דברי רש"י אינם באים לסתור את ההבנה הראשונית שלנו שהסנה מסמל את עם ישראל, אלא להוסיף עליהם שהסנה מסמל הן את עם ישראל והן את משה רבינו.

דבר דומה מצינו בפרק א' של ירמיהו (הפטרת פרשת שמות למנהג הספרדים):

(יג) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה:
(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:
(טו) כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה:
(טז) וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם:
(יז) וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם:
(יח) וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ:
(יט) וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ: 

ירמיהו רואה סיר נפוח המסמל את ירושלים, וה' מודיע לו שיבואו כל משפחות ממלכות צפונה פתח שערי ירושלים. אבל בשלב הזה ירושלים תחזיק מעמד, לבינתיים לפחות.
אז עובר ה' לפנות לנביא עצמו:

(יח) וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ:
(יט) וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ: 

ה' יתן את ירמיהו "לעיר מבצר". ברור שהכוונה היא לא לסתם עיר, אלא לירושלים עצמה!
מעתה, ירמיהו הוא למעשה סמל לירושלים, והסיר הנפוח המסמל את ירושלים הוא סמל גם לנביא. גורלו של הנביא וגורל ירושלים קשורים זה בזה.

הנה שתי דוגמאות הממחישות כיצד הנביא או המנהיג, ברגע שהם מתמנים לתפקידם, נהיים אחד עם העם אותו הם מנהיגים ואותו הם כעת מייצגים.

בדי הארון כשני דדי אשה

בחדשים האחרונים אני משתדל ללמוד מפירוש הנצי"ב "העמק דבר" על פרשת השבוע".
את פירושו הייחודי על מקומם של בדי הארון הוא כותב מספר פעמים בפרשת תרומה והוא חוזר עליה בפרשתנו, פרשת פקודי.
לדבריו, בזמן שהארון היה נתון במשכן (ולאחר מכן בבית המקדש) הבדים היו משוכים מעט כלפי חוץ (העמק דבר, שמות כה יב):

ואם כן היו מונחים בשעת משא בולטין משני הצדדים בשוה, ובשעת עמידה היו זזין [=מזיזים] את הבדים לחוץ כדי שיראו כשני דדי אשה והיה הצווי על בצלאל שיביא את הבדים כדי לשאת - פירוש: באופן שיהא ראוי לשאת [=שווים משני הצדדים] וכן עשה בצלאל, ומשה רבינו תיקן את הבדים באופן שיהיו נראין כשני דדי אשה וזהו פירוש "וישם את הבדים על הארון" תיקן אותם על מתכונתם.

אך מה הצורך בכך שהבדים יהיו משוכים החוצה כשני דדי אשה?
את זה מסביר הנצי"ב במקום אחר, בציווי על הפרכת (העמק דבר, שמות כו לג):

אלא כך הענין, דכבוד ה' והענן לא היה אלא באורך עשר אמות של קדש הקדשים והפרכת היה נמשך לחוץ מעשר אמות ע"י הבדים שהיו בולטין כשני דדי אשה. ובמקום בליטה זו לא היה כבוד ה' והיה משה רבינו עומד שם.

כלומר, ההבלטה של הבדים נועדה למשוך את הפרכת מעט החוצה כדי ליצור למשה מקום מצומצם לעמוד בו שאיננו חלק אינטגרלי מקדש הקדשים (איננו בתוך אורך עשר האמות) אך הוא מצדו הפנימי של הפרוכת.

מענין לענין באותו ענין, ראוי להזכיר שישנם הטועים לחשוב שבבית ראשון לא היתה פרוכת. זו כמובן טעות, והיתה פרוכת הן במשכן, הן בבית ראשון והן בבית שני. ההבדל בין בית ראשון לבית שני הוא שבבית ראשון היה קיר מפריד בין הקדש לקדש הקדשים ובקיר היה פתח ובו תלו את הפרוכת. לעומת זאת, בבית שני לא היה קיר ובמקום זה היו שתי פרוכות עם מרחק אמה ביניהם.