על הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" שואל המדרש רבה "במי נמלך". אחת התשובות היא ש"בלבו נמלך":
ר' אמי אמר בלבו נמלך, משל למלך שבנה פלטין ע"י ארדכל ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש לו להתרעם לא על ארדכל, אתמהא, הוי "ויתעצב אל לבו"
למה הכוונה שה' נמלך בלבו?
המשך-חכמה מסביר ש"דברה תורה כלשון בני אדם", ושהכוונה היא שהתורה מתארת לנו בני האדם כאילו היה לאלוהים "פרפרים בבטן" לפני שהוא ברא את האדם, ולאחר מעשה מתארים כאילו היתה לו "כאב לב", שזה "ויתעצב אל לבו".
והסיבה לכך שבבריאת האדם נצרך "בלבו נמלך" הוא בגלל יכולתו של האדם לבחור ברע, ובמרידה באלוהים.
הנה לשונו של המשך-חכמה:
(כו) נעשה אדם בצלמנו. הצלם האלקי הוא הבחירה החופשית בלי טבע מכריח, רק מרצון ושכל חפשי. והנה ידיעתו יתברך אינה מכרעת הבחירה, כי אין ידיעתו באה נוספת כידיעה של בשר ודם הבאה מהחושים, רק היא עצמותו יתברך, וכמו שכתב הרמב"ם. והנה, אם כי אין ביכולת בנו להבין איך היא - כי "אילו ידעתיו הייתיו" - רק זאת אנו יודעים, שלהבחירה החפשית הוא מצמצום האלקות, שהשם יתברך מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו, ושלל ממפעליהם הגזירה וההחלטה בפרטיות. ולכן אמר "אל לבו, נעשה אדם בצלמנו", פירוש, שהתורה מדברת בלשון בני אדם, שאמר נניח מקום לבחירת האדם שלא יהא מוכרח במפעליו ומחויב במחשבותיו, ויהיה בחירי חפשי לעשות טוב או רע כאשר יחפוץ נפשו, ויוכל לעשות דברים נגד מזגי טבעו ונגד הישר בעיני ה'. ולכן מדבר בלשון רבים, כאשר בכמה מקומות לשון אלדות לשון רבים, וכמו "אשר לו אלקים קרובים אליו" (דברים ד, ז). וכן כל לשון מרות, כמו שפירש רש"י פרשת וירא על קרא ד"כאשר התעו אותי אלקים וכו' (בראשית כ, יג), יעוין שם, ועיין ירושלמי סוף פרק הרואה.
וזה כוונת רבותינו במדרש: רבי אמי אמר בלבו נמלך, משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכל, ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש להתרעם, לא על אדריכל? הוי, "ויתעצב אל לבו" (בראשית ו, ו)! כי בבחירת האדם החפשית הוסיפו לעשות רע, לכן ניחם ה' על האדם הבחירי אשר עשה. ובמשל, האדריכל לפי דרכנו הוא כוח האלקי המצמצם לתת מקום לבריותיו להיות חפשים ולבחור כאשר ירצו. והמקובלים, ומהם הרמב"ן, דברו בזה נשגבות ויובנו לפי דברינו ודו"ק.
אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה