בשבוע שלפני פסח התפרסם בכמה אמצעי תקשורת [בין היתר בגל"צ ובעיתון הארץ] סיפור אודות נער המבקש להחליף את מינו למין נקבה ושבשל כך סבל מאלימות קשה במוסדות החינוך בהם ניסה להשתלב.
יכלתם לכתוב מכתב עליו יסכימו כל קצוות המגזר הדתי שתוכנו: 'איננו מסכימים עם הדרך בה בחרת ללכת, אבל אנחנו מגנים בנחרצות כל שימוש באלימות נגדך'. במקום זה כתבתם מכתב שבמחשבה שניה גם הרב רונן לוביץ לא מרגיש בנוח לחתום עליו.
לפני מספר ימים פרסם הרב אבידן פרידמן, אחד מחותמי המכתב שלא חזר בו מחתימתו, מאמר תגובה לרב יואל קטן (קישור). הרב פרידמן מסביר במאמרו שהטעם להתייחס למבקש להחליף את מינו עפ"י המין אותו בחר הוא מפני ש"משנים מהאמת מפני השלום". ולדבריו, הוא גם מבין את החלוקים עליו, כמו הרב קטן:
אך עתה שבחר בטיעון שבו הוא מסכים שמדובר בשקר, אך שאפשר (ואולי צריך) לשנות מפני השלום, הרי שהטיעון הזה אינו מספק.
הכלל הוא שאם יש שני דרכים, באחד צריך לוותר על ערך האמת ובשני צריך לותר על ערך השלום, אז בוחרים בזה שבו מוותרים על האמת. אך אם יחד עם האמת עומדים גם ערכים אחרים, אין כלל גורף שבוחרים בדרך השלום. לדוגמא, אם עם האמת עומד גם הצדק, הרי ברור שלא נאמר שזה "הפרו תורתך" לדבוק באמת ובצדק על פני השלום.
במקרה הזה, לפני שיהיה אפשר לקבוע שמשנים מפני השלום, צריך לקודם לבחון מה הערכים העומדים בצד השני ורק אז לקבל החלטה אם במקרה הזה נכון לשנות או לא. טרם ראיתי ניתוח שעשה זאת.
[אין זה ענייני כאן, ואולי בעתיד נעמיק בזה יותר, אך יש לציין שחוץ מהמובן מאליו, יש לקבלת עקרונות "הנזילות המגדרית" גם מחירים נוספים בתוך קבוצות שאולי לא ציפו לכך בתחילת דרכה של התנועה המחשבתית הזאת. ראו כאן וכאן וכאן. ההתייחסות למחירים של התנועה המחשבתית הזאת נצרכת פי כמה כשמדובר בכאלה שעודם בגיל ההתבגרות ושיקול דעתם איננו כשל אדם בוגר. ואכמ"ל.]
גם הקביעה "שברמה ההלכתית [...] חייבים לדבר בצורה שלא פוגעת במישהו לפי הרגשות הסובייקטיביות שלהם", הוא שגוי. אונאת דברים ודומיו אינה נקבעת עפ"י הרגשה סובייקטיבית, אלא עפ"י נתונים אובייקטיביים. אנשים יכולים להיעלב, להתרגז ולהתעצבן מכל מיני דברים שזולתם עושים. אך כל עוד הזולת אינו פוגע במודע כדי לפגוע בו, הרי שאין לו למי לפנות בתלונה, כי אם לעצמו. [אם כי יתכן ויש דרך חסידות להימנע במקרים כאלה מלפגוע בזולת, אך זו ודאי אינה קביעה "בצורה ברורה ברמה ההלכתית"].
ככלות הכל, מטעמים אלו ומטעמים נוספים, אינני חושב שיש מקום כלל לטענת "משנים מהאמת מפני השלום" במקרה הזה.
לסיום דברי, עלי לומר שבאופן אישי אני מאוכזב מאד מחלק מרבני בית הלל (המכתב לא היה של רבני בית הלל, אך מספר רבנים/ות מבית הלל חתמו עליו). הן אלה שחתמו על המכתב הזה ומסכימים לתוכנו, והן אלה שאינם מסכימים לתוכנו אך בכל זאת חתמו עליו כי לא ראו צורך לקרוא על מה הם חותמים.
[הסיפור עצמו אינו מענייננו כאן, ראשית משום שאיני משוכנע כי אפשר לסמוך על דיווחי התקשורת בנושאים אלו, ושנית משום שהנושא העקרוני הוא בעיני החשוב כאן.]
מספר ימים לאחר פרסום הפרשה בתקשורת נשלח מכתב עליו חתומים כמה עשרות רבנים ורבניות לחיזוק הנער. באורח פלא המכתב הגיע גם לעיתון הארץ ופורסם שם. הנה המכתב לפניכם:
לאחר מספר ימים פרסם מיכאל פואה מאמר תגובה למכתב זה באתר ערוץ 7 (קישור).
עם או בלי קשר לדבריו של מיכאל פואה גילו חלק מהרבנים החתומים על המכתב הזה את תוכנו של המכתב: קרי, מכתב שאינו מתמקד רק בגינוי אלימות, אלא תמיכה אקטיבית בתהליך שינוי המין.
אחד מהרבנים הללו הוא הרב ד"ר רונן לוביץ שמיהר להוציא מאמר הבהרה (קישור) באתר ערוץ 7 (אינני יודע מדוע זה לא נשלח לפרסום גם בהארץ). בין היתר הוא כותב:
אולם את חטאיי אני מזכיר וחרף כל האמור ברצוני להודות בכנות שטעיתי בכך שחתמתי על המכתב המדובר. המכתב התקבל בזמן הלחץ הגדול של ערב פסח, והוספתי את חתימתי מבלי לקרוא אותו בתשומת לב. עשיתי זאת מתוך תחושה שבכל מקום של אלימות יש לצאת להגנת הנפגע, ועל אחת כמה וכמה במקרה זה שסכנותיו מרובות, ומרובים בו גילויי חוסר סובלנות בוטה בחברה שמהווים חממה להנבטת זרעי אלימות בשמם של ערכי דת ומשפחה כביכול. כיוון שהכותרת היתה "מכתב לנערה טרנסג'נדרית", ולא "גילוי דעת" או "מכתב פומבי" וכדומה הבנתי שהמכתב יישלח אישית אל אותו נער כדי לעודד אותו, ולמנהלת בית הספר כדי לזרז אותה לפעילות מתקנת ותו לא.כתגובה להבהרתו של הרב רונן לוביץ כתב הרב יואל קטן גם הוא מאמר לאתר ערוץ 7 (קישור). זה לא קורה כל יום שאני מסכים לתוכן מאמרי הדעות של הרב יואל קטן. הפעם זה קרה (אם כי יש להודות שאני הייתי מתנסח קצת באופן אחר). הנה מה שבעיני הוא השורה התחתונה מדבריו:
כיוון שכך לא נתתי לבי לכך שהמכתב מכיר בזהות המינית החדשה שאימץ הנער לעצמו, וכי מבין השיטין עלול לבצבץ עידוד למעשה. כמו כן לא מצאתי את הזמן להתדיין בניסוח הדברים ולהביע הסתייגות מהקריאה שיש במכתב לחנך לכך "שמדובר בתופעה טבעית", קריאה שעלולה להתפרש באופן פסול, והיא חורגת בהרבה ממה שנכון ונחוץ כתגובה למקרה המדובר.
משיחות עם רבנים אחרים שחתמו על המכתב התברר לי שאכן לפחות כמה מהם שותפים לעמדתי זו, וחשו אף הם אי-נוחות רבה עם אמירות אלה, אלא שחיפזון פסח הביאם, כמוני, לפסוח על שינויים ותיקונים שנדרשו במכתב. ייתכן שהתקיים בנו בעניין זה הביטוי "מועדים לשמחה", כדברי ידידי הרב יהודה גלעד.
אפשר וצריך להתנגד בחריפות לאלימות שהופנתה נגד אותו נער מסכן, אפשר אפילו לכתוב עצומה נגד זה, אבל איך אפשר לעודד את התופעה הזו של החלפת המגדר ולקרוא לנער המסכן הזה בלשון נקבה כפי שבחר לעצמו?או במילים שלי:
יכלתם לכתוב מכתב עליו יסכימו כל קצוות המגזר הדתי שתוכנו: 'איננו מסכימים עם הדרך בה בחרת ללכת, אבל אנחנו מגנים בנחרצות כל שימוש באלימות נגדך'. במקום זה כתבתם מכתב שבמחשבה שניה גם הרב רונן לוביץ לא מרגיש בנוח לחתום עליו.
לפני מספר ימים פרסם הרב אבידן פרידמן, אחד מחותמי המכתב שלא חזר בו מחתימתו, מאמר תגובה לרב יואל קטן (קישור). הרב פרידמן מסביר במאמרו שהטעם להתייחס למבקש להחליף את מינו עפ"י המין אותו בחר הוא מפני ש"משנים מהאמת מפני השלום". ולדבריו, הוא גם מבין את החלוקים עליו, כמו הרב קטן:
כנראה שהרב יסביר ש"עת לעשות לה', הפרו תורתך", וניתן לדחות גם על איסורים חמורים ביותר בשעת הצורך שכזו. כדי לשמור על ערכי המשפחה שהם תחת מתקפה בימינו, אסור להסתכן בחשש ולו הרחוק ביותר של עידוד "התופעה הזו של החלפת המגדר".יש לומר, שאינני מבין מדוע התמקד הרב פרידמן בטיעון של "משנים מהאמת מפני השלום", שכן הוא סובר שאכן המבקש להחליף את מינו הוא במובן מסוים בעל המין החדש, או בעל המגדר החדש, או הזהות החדשה, או כל מילה אחרת שנרצה לבחור לטובת הענין.
אך עתה שבחר בטיעון שבו הוא מסכים שמדובר בשקר, אך שאפשר (ואולי צריך) לשנות מפני השלום, הרי שהטיעון הזה אינו מספק.
הכלל הוא שאם יש שני דרכים, באחד צריך לוותר על ערך האמת ובשני צריך לותר על ערך השלום, אז בוחרים בזה שבו מוותרים על האמת. אך אם יחד עם האמת עומדים גם ערכים אחרים, אין כלל גורף שבוחרים בדרך השלום. לדוגמא, אם עם האמת עומד גם הצדק, הרי ברור שלא נאמר שזה "הפרו תורתך" לדבוק באמת ובצדק על פני השלום.
במקרה הזה, לפני שיהיה אפשר לקבוע שמשנים מפני השלום, צריך לקודם לבחון מה הערכים העומדים בצד השני ורק אז לקבל החלטה אם במקרה הזה נכון לשנות או לא. טרם ראיתי ניתוח שעשה זאת.
[אין זה ענייני כאן, ואולי בעתיד נעמיק בזה יותר, אך יש לציין שחוץ מהמובן מאליו, יש לקבלת עקרונות "הנזילות המגדרית" גם מחירים נוספים בתוך קבוצות שאולי לא ציפו לכך בתחילת דרכה של התנועה המחשבתית הזאת. ראו כאן וכאן וכאן. ההתייחסות למחירים של התנועה המחשבתית הזאת נצרכת פי כמה כשמדובר בכאלה שעודם בגיל ההתבגרות ושיקול דעתם איננו כשל אדם בוגר. ואכמ"ל.]
גם הקביעה "שברמה ההלכתית [...] חייבים לדבר בצורה שלא פוגעת במישהו לפי הרגשות הסובייקטיביות שלהם", הוא שגוי. אונאת דברים ודומיו אינה נקבעת עפ"י הרגשה סובייקטיבית, אלא עפ"י נתונים אובייקטיביים. אנשים יכולים להיעלב, להתרגז ולהתעצבן מכל מיני דברים שזולתם עושים. אך כל עוד הזולת אינו פוגע במודע כדי לפגוע בו, הרי שאין לו למי לפנות בתלונה, כי אם לעצמו. [אם כי יתכן ויש דרך חסידות להימנע במקרים כאלה מלפגוע בזולת, אך זו ודאי אינה קביעה "בצורה ברורה ברמה ההלכתית"].
ככלות הכל, מטעמים אלו ומטעמים נוספים, אינני חושב שיש מקום כלל לטענת "משנים מהאמת מפני השלום" במקרה הזה.
לסיום דברי, עלי לומר שבאופן אישי אני מאוכזב מאד מחלק מרבני בית הלל (המכתב לא היה של רבני בית הלל, אך מספר רבנים/ות מבית הלל חתמו עליו). הן אלה שחתמו על המכתב הזה ומסכימים לתוכנו, והן אלה שאינם מסכימים לתוכנו אך בכל זאת חתמו עליו כי לא ראו צורך לקרוא על מה הם חותמים.
