הודעה מנהלית

אני יוצא לחופש לשבועיים.

נתראה אז.

בינתיים קבלו כמה קישורים מעניינים:
- קונטרס "גדול הנהנה מיגיעו" של ח"כ הרב חיים אמסלם, שעשה הרבה רעש בימים האחרונים - כדאי לשים לב שעל אף שהוא מביא את הרש"ר הירש אין הוא מתכוין ל"תורה עם דרך ארץ" הקלאסי, אלא לכך שאדם מחוייב לדאוג לפרנסתו.
- ראיון עם הרב אורי שרקי על "נורמליות ספרדית".
- האם הרבי חשב שהוא המשיח? קראו את התכתובת המעניינת הזו.
- למאמר הזה גם נחשפתי דרך האתר מהקישור הקודם: מי שלא ימצא פתרון של גיור לאלפי הגויים החיים בינינו עלול למצוא את עצמו מתמודד עם קריאות להתבוללות כפי שהדגים לאחרונה אלחנן שילה במאמר שהתפרסם במקור ראשון.
- מי שנהנה מספרי "נפש הרב" ו"מפניני הרב" של הג"ר צבי (הרשל) שכטר, מן הסתם יתרגש לשמוע שיש עכשיו גם "דברי הרב".

תלמדו להקשיב

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

מן הסתם גם אתם מכירים את התופעה הזו. הרב עולה לשאת דרשה, חלק מן הציבור כבר תופס עמדות תנומה, חלק אחר מן הציבור דרוך לשמוע ווארט נחמד על פרשת השבוע, וחלק אחר מוציא את הספרים. בחורי הישיבות השובתים אצל הוריהם מנצלים את זמן הדרשה להשלים שניים מקרא ואחד תרגום או ללמוד את הדף היומי, ואם הם כבר סיימו את הלימוד היומי תמיד אפשר לקרוא את הטור של ולדומירסקי ב"עולם קטן". מבחינתם, הזמן הזה בכלל אמור להיות "סדר", רק כיוון שיש אנשים שלא יודעים ללמוד לבד אז הרב מעביר להם שיעור קצר.

שאלתם את עצמכם פעם למה זה כך? האם אותם בחורי ישיבה היו מעדיפים שהרב לא ידרוש? האם הם חוששים להיפגע או להירדם במידה והם יקשיבו לרב?

כדי לחסוך בדמגוגיה הבה נשים את כל הפרטים על השולחן. ישנם לא מעט רבנים שהם משעממים להפליא וגם לא חסרים רבנים שאינם חוששים מלהפגין בורות ברבים. אך את תופעת חוסר ההקשבה דווקא מצד מוקירי אורייתא אפשר למצוא גם כשמדובר ברבנים שיודעים לדבר בפני ציבור ושיודעים על מה הם מדברים.

אפשר לתת סיבות שונות לתופעה. ייתכן ותלמיד הישיבה כל כך רגיל לשמוע רבנים מסוג מסוים ומ"קו" מסוים, שפשוט קשה לו להאזין לרבנים מסוג אחר. ייתכן והוא מרגיש שהוא כבר יודע את כל מה שהרב עומד לומר, ולכן חבל לו על הזמן היקר שהוא יכול להשקיע באפיק אחר. אולי יהיו אחרים שידברו על ביטול תורה באיכות.

בין אם נקבל את אחד מההסברים הללו ובין אם נציע הסבר אחר, לתופעה קשה להתכחש. המעניין לטעמי, הוא מה קורה כשאותם בחורי ישיבה מתבגרים ונהיים בעלי משפחות וחברי קהילה. חלק קטן מאותם בחורי ישיבות ייהפכו לרבנים בעצמם, ואז הם יגלו שיש להם קושי להקשיב כשמישהו אחר מדבר או נותן שיעור שהרי הם לחלוטין לא מורגלים בזה. בישיבה, ככל שאתה מבוגר יותר אתה נכנס לפחות שיעורים ומתחיל להעביר יותר שיעורים. אברך שיצא מהישיבה ממש אינו רגיל לשבת ולשמוע מישהו אחר. את התוצאות לתופעה הזאת אנחנו פוגשים בכל מיני מחלוקות עזות בין רבנים. מחלוקות, שאילו רק היה טורח אחד מהצדדים להקשיב לצד השני, הוא היה מבין שאין מה להבעיר את כל העולם על עניין זה.

חלק אחר מאותם בחורי ישיבה לשעבר משילים מעליהם את אופי הישיבה-בחור ונהיים בעלי-בתים רגילים. יחד עם השלת האופי הם כנראה ישאירו מאחוריהם את ההרגל המבוזה וייכנסו לקבוצת המקשיבים לדרשות הרב (או לחילופין למנמנמים).

החלק האחרון נשארים באופיים בחורי ישיבה. כשהללו הולכים ומצטרפים לקהילה קיימת או מקימים קהילה חדשה הם שואלים את עצמם כמו כל אחד אחר: איך אני רוצה שהקהילה תיראה? הם הרי מכירים את הקהילות של ההורים שלהם, שברוב המקרים לא היו "בחורי ישיבה" כמוהם, וזה לא כל כך נראה להם. הם אף זוכרים את הרב מהקהילה של ההורים שלהם, וחושבים לעצמם: מה, אני זקוק לרב כזה בקהילה שלי? הוא הרי לא מספיק תורני! הם זוכרים את הדרשות בהם הם היו משקיעים בלימוד שניים מקרא ואחד תרגום ואומרים לעצמם : בשביל זה אני צריך דרשה? הם גם לא בטוחים שהם מעוניינים שיהיו שיעורים בקהילה, הם הרי לומדים פעם או פעמיים בשבוע בחברותא והם לא זקוקים לשיעורים (והם גם יודעים עד כמה קשה להם לשבת ולשמוע שיעור ממישהו אחר. עי' לעיל על הקושי של חלק מהרבנים).

התופעה הזו גרמה בעבר להקמת קהילות המכונות "תורניות". קהילות שברובן השכילו לתת מענה שיהלום את דרישות חבריה.

אך כאשר אותם "בחורי ישיבה" מבוגרים הם חלק מהקהילה העירונית והמגוונת מתרחש לפעמים תהליך אבסורדי. במקום שאותם אנשים יהיו אלו המובילים בכל מה שקשור להגדלת הפעילות התורנית של הקהילה, הם לעיתים אלו שדווקא נעדרים מכל פעילות תורנית של הקהילה.

על אף האופן החד-צדדי שאני מציג כאן את הדברים, מדובר בעצם בהתלבטות שאין לה הכרע ברור. עד כמה היחיד צריך לוותר על עקרונותיו לטובת החברה והקהילה בה הוא חי? אני איני יודע להכריע בשאלה הזו ולקבוע היכן נמצא הגבול.

מכיוון שהטור הזה איננו עוסק בהיבטים סוציולוגים של קהילות אלא בתפקיד רב הקהילה, כדאי לשים לב גם לתפקידו של רב הקהילה בהתלבטות הזאת. לרב הקהילה אין את הפריבילגיה להתעסק בהתלבטויות כאלו. עליו להתייצב במסיבת החנוכה של הקהילה, גם אם הוא סבור שהוא היה מוצא דרך יותר איכותית לנצל את הזמן. מאידך, רב הקהילה צריך להיות ער להתלבטויות הללו של חברים מסוימים בקהילה, לתת להם מקום ולדעת לנצל אותם כשצריך. זה כמובן דורש מרב הקהילה שהוא יהיה ברמה תורנית מספקת שגם אותם אנשים יוכלו לראות בו מנהיג רוחני. וזה גם דורש מהרב לדעת למצוא את המקומות בהם אנשים אלו יוכלו לתרום למאמץ הקהילתי של הגדלת תורה, ומתי עדיף לפנות דווקא לאנשים אחרים.

בכל מקרה כדאי לרב לשים מול עיניו שבמידה ויש כאילו שבמקום להיכנס לשיעוריו או להאזין לדרשותיו לומדים דברים אחרים, זה למעשה מידה כנגד מידה על כל הפעמים שהוא היה עושה אותו הדבר לרבנים אחרים.

מוסריותו של עשו?

באחד מגליונותיה על פרשת השבוע, פרשת וישלח, על הפסוק:
וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ. כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.

מביאה נחמה ליבוביץ' מחלוקת ראשונים, כפי שמובא ברמב"ן:
ואם כן יהיה פירושו, כי חשב יעקב בלבו אכפרה פניו, והכתוב מגיד לנו זה, כי איננו ראוי שיאמרו השלוחים לעשות ככה. וכך פירש רבי אברהם. ואיננו ישר בעיני שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת, והיא ידועה בכל שולחי מנחה. ועוד, שאם כן היה ראוי שיזכיר הכתוב זה בתחילה, והנה גם הוא אחרינו כי חשב אכפרה פניו, כי עתה לא הוסיף על הצוואה ההיא. אבל הנכון, כי עתה הוסיף לפרש להם שיאמרו הנה גם הוא אחרינו בלשון כבוד, כלשון זה, גם הנה עבדך יעקב אחרינו, והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך במנחה הזאת, כאשר יתנו העבדים כופרם בתת להם רשות לראות פני המלך, ואחרי כן אראה פניו, כי אולי ישא פני ויכבדני, להיותי מרואי פני המלך. וזה דרך מעלה מיראתו ממנו.

לדעת האבן-עזרא חלק הפסוק האומר "כי אמר", בא לבאר לנו את המוטיבציה של יעקב בשלחו את כל השליחים עם המנחות לעשו. כלומר, יעקב אמר בלבו שעליו לשלוח לעשו מנחה כדי לרצות אותו לפני שהוא עצמו יפגש בו.
מנגד, טוען הרמב"ן, שאם נפרש כך את הפסוק זה לא מוסיף לנו שום מידע על מה שאנחנו כבר יודעים. לכן הוא מפרש שזה חלק מהדברים שיעקב צוה לשלוחים לומר לעשו. כלומר, עליהם לומר כך: "גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ. כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי." והפסוק מנוסח באופן "מנופח" מעט כי כך היו כללי הטקס הנימוסיים כדוגמת אדם הפונה למלך או שר בכל מיני גינוני כבוד.

עד כאן אני חושב שהכל ברור. וכאן שואלת נחמה את השאלה הבאה:
איזו מן הדעות הנ"ל מעריכה את מוסריותו של עשו יותר?

חברים - בבקשה תחכימו אותי בתשובותיכם.

יצא לאור: מעיינותיך לקראת י"ט כסלו תשע"א

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

מעיינותיך #27 ניתן להוריד כאן:

- דרושים מאדמו"ר הזקן

- "הוא צוה ונבראו" - הרב יואל כהן

- כורי הפחם ושולי הפנינים - הרב יחזקאל סופר

- המשך "יו"ט של ראש השנה" תרס"ו - על הספר מאדמו"ר הרש"ב, מאת: הרב דוד אולידרוט והרב יהושע שפירא

- יצירות חב"דיות - הג"ר שלמה יוסף זוין זצ"ל מתוך "ספרים וסופרים".

- בצל אדמו"ר הזקן - אדמו"ר הריי"ץ

- גדול השלום - מאגרות אדמו"ר הזקן.

ולמי שלא ראה עדיין מודעה על ההתועדות המרכזית של "תורת חב"ד לבני הישיבות" הנה לפניכם. השנה, לצערי אאלץ להעדר מההתועדות (סיקור משנה שעברה כאן וכאן), אם מישהו מהקוראים ישתתף בהתועדות וירצה לכתוב לנו על כך - הוא מוזמן ובעז"ה אפרסם.

חוק שימור המסה, מאת: חיים ולדומירסקי

הכחשה

החולצות בארץ בלי רמה, זאת המסקנה שהגעתי אליה לא מזמן. ואני לא מדבר על חולצות פושטיות כאלה שקונים ב'אלי הלבשה', גם חולצות שהשקעתי בהן. אתה משקיע כסף, קונה חולצה איכותית ופתאום אתה מגלה שהיא מתכווצת. נהיית צמודה. כמו חולצת חילונים כזו. ואני לא מדבר על חולצה אחת, כל החולצות בארון פתאום מתכווצות, שלא לדבר על המכנסיים. זבל של איכות. מילא חולצות ומכנסיים אבל למה שהחגורה תתכווץ, היא בכלל מעור. למעשה נראה שהעולם השתגע, כל יחידות המידה השתנו - סנטימטר זה כבר לא סנטימטר וקילוגרם זה כבר לא קילוגרם. עובדה, אפי' משקל המאזניים שעליתי עליו לא שומר על עקביות, לא מזמן הוא הראה לי משקל מסוים ועכשיו הוא מוסיף לו כמעט עשרה אחוזים. פשוט יצא מכיול.
זהו השלב הראשון – "הכחשה".

חוזרים לכושר

באיזה שלב כבר אי אפשר להתכחש יותר. בעיקר בגלל כל הנשמות הטובות שסביבך. החל מ -"אשתך מבשלת טוב, אה ?...", "אוכלים טוב ב HP", או שמא "החיים מיטיבים איתך", וכלה בהערות המילואים כדוגמת "קיבלת אישור לפתוח מרפסת?". אין ברירה, הבנתי, זה הזמן לתפוס את עצמי בידיים. אך מאחר שלהפסיק לאכול זה די מבאס הגעתי למסקנה שאם עסקי הייבוא ממשיכים כסידרם זה הזמן להגדיל את הייצוא. קצת ספורט עוד לא הרג אף אחד (אלא אם כן מדובר בחתירה בירקון).

רבים לא יודעים זאת, אבל החכמה בספורט היא לא לשנות סדרי עולם, אפשר לקחת את הפעילויות הגופניות שאתה עושה בלאו הכי ולעשות אותן קצת יותר. בשלב הראשון החלטתי לוותר על המעלית. אם במקום כל הפעמים שאני עולה במעלית אשתמש במדרגות, תוך שבוע אני נראה כמו בטירונות ובכלל מה יותר טוב מלעלות קצת במדרגות ? התשובה היא לעלות במעלית. בחייאת, זה ממש מעייף וזה גם דופק את הברכיים וזה גם קצת לא יפה לזלזל ככה בטכנולוגיה המדהימה שנותנת לנו ללחוץ על כפתור ותוך כמה שניות להיות גבוהים ב10 מטרים.

אבל ללכת הרי כולנו הולכים בלאו הכי ויש שיטה נחמדה, שפותחה ביפן, שאומרת – עזוב אותך משטויות, רק תצעד 10000 צעדים ביום ואתה מסודר. לא צריך אפי' לצעוד ברציפות – חמש דקות פה, חמש דקות שם, עוד שעה וחצי שם שם והגעת ליעד. זה אפי' בא עם גאדג'ט נחמד - מכשיר דיגיטלי קטן שאתה זורק בכיס והוא סופר בשבילך את הצעדים. והאמת שבאופן חלקי התכנית עבדה לא רע – מסתבר שאתה צועד בערך 1000 צעדים ביום בלאו הכי, ככה שבמקום לבזבז אותם המד צעדים סופר לך אותם, החלק שהיה לי יותר קשה זה עם ה9000 הנותרים. לא נורמלים היפנים האלה, מאיפה אני אביא להם עוד 9000 צעדים ביום ?

בקיצור, אני אחסוך מכם את שיטת ה 'מעכשיו אני משחק כדורסל פעם בשבוע' ואת שיטת ה'מעכשיו שכיבות שמיכה וכפיפות בטן כל ערב' ואעבור ישר ללהיט ההיסטרי – הליכון! במקום לצאת מהבית ולרוץ ברחובות אתה יכול לעשות את זה מול הטלויזיה (כלומר מול המחשב) ולא להרגיש איך הזמן עובד והקלוריות מתעופפות להן. ובאמת ההליכון הוא מכשיר נהדר ומאוד שימושי. כן, כן, אני יודע שאתם חושבים כל הזמן שאני ציני ולא אומר כלום ברצינות, אבל אני מתכוון לזה. ולא רק אני. לכל מי שיש הליכון בבית יודע עד כמה הוא מכשיר שימושי – מסתבר שזהו מתלה הבגדים הטוב ביותר בבית. אמנם קצת יקר אבל מתלה טוב.

יאללה לחדר כושר

אז אחרי שנגמרו המשחקים הגיע הזמן לדבר האמיתי – מנוי לחדר כושר, עם התחייבות לשנה מראש שלא נעשה צחוק, עם תכנית אימונים, עם מעקב ועם מדריך צמוד. אם כבר במדריכים עסקינן, החבר'ה האלה הם חבורת סדיסטים. כדי לבנות תכנית לוקח אותך השרירן הנחמד למכשיר העינויים הקרוב, מעמיס עליו איזה עשר פלטות ומבקש ממך להרים. "דוקא בסדר" אני אומר לו בהתנשפות "אני די מסתדר עם זה", "הבנתי" אומר איגור "צריך להוסיף עוד חמש פלטות למשקל". וכך מכשיר אחרי מכשיר – אם אתה איכשהו נהנה ממנו, סימן שמשהו לא עובד כאן כמו שצריך. "נרפים אתם נרפים".

אחרי אימון אחד כזה הבנתי שככה זה לא יילך "איגור" אמרתי לו "תודה רבה. נראה לי שהבנתי את העסק. מכאן אני אסתדר לבד". איגור קצת נעלב אבל בעל המאה הוא בעל הדעה. בלי איגור החדר כושר נהיה הרבה פחות מאיים. מאחר שהחלטתי שהפעילות האירובית חשובה לי יותר מהמשקולות, שמתי פעמיי להליכון (שמשום מה הזכיר לי מתלה בגדים) והתחלתי להרביץ ריצה פראית במהירות חמש קמ"ש, בשיפוע מינוס חצי למשך חצי שעה (היה סרט טוב). מה עושים אם אתם כבר מותשים לגמרי מהריצה אבל הסרט לא נגמר, כמובן כדי לא לגרום שוק לשרירים צריך בהדרגה להוריד מהירות וללכת במהירות 2 קמ"ש עד שנגמר הסרט. דוקא נחמד החדר כושר הזה.

אחרי שבוע אימונים אינטנסיבי עליתי על המשקל כדי לגלות שהוספתי חצי קילו. "נהדר" צהלתי "מסת השריר שלי עלתה", מד אחוזי השומן לעומת זאת לא הראה כל תזוזה חיובית אבל לך תסמוך על הקקמייקה הזאת. שבוע לאחר מכן סירב עדיין המשקל לשתף איתי פעולה "טוב, זה ברור" חשבתי לעצמי בסיפוק "אני עם נעליים, זה לפחות איזה 2 ק"ג, כך שבעצם ירדתי במשקל". בשבוע שלאחר מכן ההסבר היה הרבה יותר פשוט "לשקול לפני השירותים זה ממש לא משקף". בהמשך מד המשקל כלל לא הטריד אותי יותר "אני לא הולך לחדר כושר בשביל להוריד במשקל אלא בשביל ההרגשה" ציינתי לעצמי, "אבל למעשה כן הלכת לחדר כושר כדי להוריד במשקל" העיר לי מצפוני, "שתוק אדיוט! לך תרכב על מישהו אחר" עניתי לו בעצבים. למשך כחצי שנה הרומן ביני לחדר הכושר דוקא הלך לא רע, בחצי שנה שלאחר מכן אפשר לומר שאני אחד התורמים המכובדים למכון הכושר, הוראת קבע של 200 ₪ בחודש בלי לבקש שום תמורה. נראה לי שלפחות אפשר לקרוא על שמי את אחד ההליכונים.

מתפרסם ב"עולם קטן"

שדרו אלי - vlado@olam-katan.co.il

לטורים קודמים - http://www.haim.tk/

הנאה ממעשה שבת בשבת ובמוצ"ש

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

עיריית מודיעין מקיימת מדי סתיו כמין פסטיבל בהם מתארחים בעיר הרכבי נגינה שונים והם מופיעים במהלך סוף שבוע, כאשר החלק הארי של ההופעות מתקיימות בשבת או בצמוד מאד לשבת כך שההכנות מן בסתם נערכות בשבת. בשנים האחרונות ניסו בעירייה לפצות על כך וארגנו ארועים גם עבור הציבור הדתי. השנה הקהילה שלי יחד עם עוד קהילה בשכונה ארחנו בשבת את הפייטן אמיל זריהן על חשבון העירייה. על כך אולי ארחיב בהזדמנות אחרת, אך לעת עתה אני מבקש למקד את תשומת הלב בשאלה: האם מותר להשתתף באותם קונצרטים המתקיימים בשבת או שנערכים להם בשבת?

כידוע, השולחן ערוך פוסק לעניין הנאה ממעשה שבת (אורח חיים סימן שיח סעיף א):
המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו מיד; (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, ע"ל סימן ש"ז סעיף כ').

עפ"י דברים אלו התשובה נראית פשוטה:
- הופעה בשבת בודאי אסורה, שכן אפילו בשוגג "אסור בו ביום גם לאחרים".
- הופעה שההכנות אליה היו בשבת אך מתקיימת במוצאי שבת, מפשטות לשון השו"ע אפשר להבין שאין שום בעיה שכן אפילו במזיד הדין הוא שלאחרים מותר למוצאי שבת מיד.

אלא שכאן יש לדון מה הדין במקרה שאדם עשה מלאכה בשבת עבור מישהו אחר - האם גם אז נאמר "אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצ"ש מיד"?

בהלכות איסור והיתר כותב השו"ע (יורה דעה סימן צט סעיף ה):
אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלו, או שריבה עליו, אם בשוגג, מותר. ואם במזיד, אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו.

ומכאן נשאל: האם עשיית מלאכה בשבת דינה כמבטל איסור לכתחילה או לא?
הבית יוסף שם מסביר את הטעם לאיסור "למי שנתבטל בשבילו" (בית יוסף יורה דעה סימן צט):
משמע דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת אם אתה מתירו למי שנתבטל בשבילו איכא למיחש שמא יעשה כן פעם אחרת ואע"ג דקיימא לן (ב"מ ה:) אין אדם חוטא ולא לו וא"כ לא הוה ליה למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן אי נמי דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לגוי או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה

מכאן ניתן להסיק (וכ"כ בעל הילקוט יוסף) שדווקא במקום שחיישינן שיעשה כן פעם אחרת יש לקנוס גם את מי שעבורו נעשה האיסור, אך בעשיית מלאכה בשבת צריך לומר ש"אין אדם חוטא ולא לו".

אלא שכשמדובר באנשים המומרים לחלל שבת לכאורה החילוק הזה לא מתקיים וצריך לומר ש"אדם חוטא ולא לו" ולכן נקנוס לא רק את עושה המלאכה אלא גם את מי שנעשה עבורו המלאכה. כמו כן יש לדון שמא יש דין שצריך לחכות "בכדי שיעשו" במוצ"ש במומר לחלל שבת שכן בזה נאמר שדינו כגוי שעלולים לבקש מהם לעשות מלאכה גם להבא.

כך שהמסקנה לעניננו הוא כזה:
- אם היה מדובר בתכנית טלויזיה המשודרת בשידור חי בשבת ומשודרת בשידור חוזר ביום חול - קשה לומר שהמלאכה נעשתה עבור שומרי השבת. המלאכה היתה נעשית ממילא עבור אלו שאינם שומרי שבת. ולכן נראה שאין איסור להנות ממלאכה זו ביום חול כדין "לאחרים מותר במוצאי שבת", אלא שכנראה יש להחמיר ולחכות "בכדי שיעשו".
- לעומת זאת, בהופעה שההכנות אליה מבוצעות בשבת, אמנם האמנים עצמם היו עושים את אותם ההכנות בין אם שומרי השבת ישתתפו ובין אם לאו שכן על זה משלמים להם מטעם העירייה. מצד שני, מחלקת התרבות של העירייה מעסיקה את אותם האמנים בשבת עבור התושבים והם מן הסתם בודקים לראות כמה מהאוכלוסיה משתתפת במופעים. כך שההשתתפות של שומרי השבת במופעים יש בה כדי לומר לאותם עובדי מחלקת תרבות שניחא לן בחילול השבת ושאנו מעוניינים שימשיכו לחטוא גם עבורנו. במציאות כזו נראה שיש לאסור גם למי שנעשה עבורו המלאכה, במקרה זה תושבי העיר.

גיור ו'זרע ישראל' IV

- לחלק III
- לחלק II
- לחלק I

בפעם שעברה הצגנו את מה שלדעת ח"כ הרב חיים אמסלם, בספרו 'זרע ישראל' הם:
ארבע הנקודות המהותיות לעניין הגיור המוסכמות לשיטת רוב ככל הפוסקים.
אך כפי שכתבנו בחלק השני של סדרת רשימות זו לרב חיים אמסלם יש אמירה הרבה יותר מחודשת ומעוררת מחלוקת מארבע הנקודות הללו. כך כתבנו בזמנו:
הרב חיים אמסלם, בספרו 'זרע ישראל' מתמודד עם הנתונים האמיתיים. מדובר על אוכלוסיה גדולה שאם יעברו תהליך של גיור יתנהגו למעשה, כנראה, כמסורתיים. קרי, יציינו (אך לא ישמרו) את שבת ומועדי ישראל, יפקדו את בית הכנסת כשיהיה להם צורך בכך, ישמרו כשרות ואולי גם טהרת המשפחה ברמה כזו או אחרת אך לא הרבה יותר מזה. השאלה שהוא מתמודד איתה זה: האם אפשר והאם צריך לקבל ולעודד אנשים אלו לעבור תהליך של גיור?


אז האם אפשר לומר שלפי מסורת הפסיקה שיש בידינו אכן ניתן לקבל גרים כאלו, ולא רק לקבל אלא אף לעודד גרים כאלו? התשובה היא די חד משמעית: לא.

גם הרב אמסלם איננו טוען אחרת. בהקדמה לספרו הוא טוען שדבריו נאמרים על דרך "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אך אין לטעות ולחשוב שהנה קם אדם וכתב ספר על איך צריך לבטל נושא הלכתי מסוים, ושאולי מחר יקום אדם ויכתוב ספר עב כרס על כך שמשום "עת לעשות לה'" צריך להתיר נסיעה במכונית לבית הכנסת בשבת.

ה"הפרו תורתך" בדברי הרב אמסלם בא על שתי נקודות:
א. שיש לקבל את דעת הפוסקים האומרים כי בדיעבד יש גרות ללא קבלת מצוות.
ב. שמכיוון שזו שעת הדחק יש לנהוג כך לכתחילה, שכן "שעת הדחק כדיעבד דמי".


נבאר את הדברים קצת יותר.
אחרונים רבים, ואולי אפילו רוב האחרונים, נקטו בשיטה האומרת שקבלת מצוות הינה החלק המהותי של הגיור ולא ייתכן גיור בלא קבלת מצוות רצינית. כך לדוגמא כותב הג"ר משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קנז):
במה שנסתפק כתר"ה אם גר שלא קבל עליו מצות אם נחשב גר, פשוט וברור שאינו גר כלל אף בדיעבד וכן הורה אבא מארי הגאון זצלה"ה הלכה למעשה בסטראבין בעובדא כזו שאינו גר כלל בין לקולא בין לחומרא שקבלת מצות בגר מעכב כדאיתא ביו"ד סי' רס"ח סעי' ג'. ואף אם אמר בפיו שמקבל מצות אם אנן סהדי שאינו מקבל עליו באמת אינו כלום. וגר שמהני לשם אישות בדיעבד, איירי שבשביל האישות קבל עליו מצות באמת והוא ברור ופשוט וכל זה אמר אבא מארי הגאון בפירוש אז כשהורה. ובכלל איני יודע טעם הרבנים הטועים בזה דאף לדידהו עכ"פ איזה תועלת הם מביאין בזה לכלל ישראל שמקבלין גרים כאלו דודאי לא ניחא ליה להקב"ה ולעם ישראל שיתערבו גרים כאלו בישראל. ולדינא פשוט שאין זה גר כלל.

אף על פי כן, ישנם מן האחרונים שהבינו בדעת הרמב"ם שקבלת מצוות אינה מחוייבת במעשה הגיור ולכן בדיעבד יש להכשיר גיור שנעשה ללא קבלת עול מצוות. כך לדוגמא כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר חלק ה' סימן מו:







מתוך דבריו:
ולשיטה זו אם קבלו איזה אנשים זה הבא להתגייר עפ"י זה האופן שלא לשמור דת יהדות, אע"ג שעשו שלא כדין וגרמו לאותו איש רעה רבה שמחוייב ונענש על כל פרט כמו ישראל גמור, מכ"מ הוי גר עפ"י דין תורה.



אם כן יוצא, שלפחות לשיטה זו, בדיעבד מקבלים גרים שלא קיבלו עליהם "לשמור דת יהדות".
לדעה זו ניתן להוסיף עוד מספר נקודות:
- דעת הרב עוזיאל היא שיש לקרב גויים שהם "מזרע ישראל" ולהחזירם לחיק העם היהודי.
- סביר להניח שמכיוון שהציבוריות הישראלית כיום היא ברובה מסורתית, יש להניח שמתגייר כזה ישמור לפחות ברמה של מי שנחשב "מסורתי". [ואם לא, כגון אדם שהולך לגור בקיבוץ חילוני במוצהר - גם הרב אמסלם כותב שלא לקבלו].

אני חושב שבדברים אלו פחות או יותר סיכמתי את טענתו העיקרית של הרב אמסלם בספר 'זרע ישראל'. אני מקווה שהצלחתי להראות, שאמנם יש כאן חידוש ולענ"ד יציאה מקו הפסיקה המקובלת בדורות האחרונים, אך הדברים מספיק מבוססים הן במקורות והן בסברא כדי שידונו בהם בכובד ראש ולא באמירה שחצנית כאילו יש כאן עיוות מוחלט של ההלכה.

יעקב, אמת ופוסטמודרניזם

מן הסתם שמעתם לפחות פעם בחיים את הדרשה/שיעור/תזה הבאים על יעקב אבינו:
יעקב אבינו היה מוכרח לרמות את אביו כדי שיתקיים אמת הרבה יותר גדולה. כלומר, על מנת לקיים את דברי ה' "ורב יעבוד צעיר" שהם בודאי אמת, היה מוכרח יעקב לותר על האמת מול אביו. אך בשורה התחתונה מה שהנחה את יעקב ואת רבקה אמו הוא אמת - אמיתות דברי ה'.

מכיוונו של בית מדרש אחר, אולי שמעתם דרשה/שיעור/תזה מעט הפוכה:
יעקב אבינו רימה את אביו ולכן נענש שבניו רימו אותו, לא התקיימו בו ברכותיו של יצחק והוא נשלח לגלות בחוסר כל.

אחד מיסודות הרעיון הפוסט-מודרני הוא ההתנערות מהאמת המוחלטת:
החשיבה הפוסטמודרנית מתנערת מן האמת המוחלטת. הרעיון הרלטיוויסטי מצוי בהשקפה שהפילוסופיה איננה משקפת דבר הקיים במציאות ושהשפה מייצרת את המציאות ולא להפך (למשל, "משחקי שפה" על פי ליוטאר בהשראת ויטגנשטיין). משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקיפה אפריורי, ולכן אין בסיס לאדם לשאוף לכך שהאמת בה הוא מאמין, תהיה תקיפה בצורה כלשהי על אדם אחר. רעיון זה טוען כי על כל אדם למצוא מכלול אמונות התקפות אך ורק לדידו, וכי לא ניתן להשליך כלל מוסרי כלשהו על פרט אחר.

על פניו, היה נראה נכון לשייך את הדרשה הראשונה לקבוצה הדוגלת ברעיון "כל אחד והאמת שלו", ואילו את הדרשה השנייה לקבוצה הדוגלת ברעיונות היותר שמרניים מודרניים (לעומת פוסט-מודרניים). [אני גם ער לבעייתיות שבשיוך הזה שכן תזת "כל אחד והאמת שלו" היא מקובלת בעולם הפוסט-מודרני כל עוד אמת של קבוצה אחת אינה פוגעת בקבוצה אחרת.]
משום מה בשנים האחרונות אני דווקא שמעתי יותר את הרעיון הראשון מדוברים שניתן לשייכם ללא ספק לקבוצה היותר שמרנית, ואילו את הרעיון השני מדוברים מהקבוצה שבדרך כלל מאמצים את הרעיונות החדשים של העולם בשתי ידיים.

מחשבה לפרשת תולדות

האם קניית הבכורה של יעקב מידי עשו היא חוקית ובעלת תוקף? איך היו פוסקים כיום בתי הדין אם היה מגיע לפניהם תיקם של עשו ויעקב, כשעשו טוען שהוא הונה ושהמקח נעשה בצל חשש ממוות?

או אולי נמקד יותר את השאלה: מה שויו של ה"בכורה"? מה זה משנה מיהו הבכור? האם חייו של יעקב השתנו בגלל שהוא קנה את הבכורה?

נדמה שגם יעקב עצמו לא היה כל כך בטוח במקח הזה.

כשרבקה אומרת ליעקב:
הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה, וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי, לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים, וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ.

רבקה אינה מזכירה ערמה או רמאות. מדבריה ניתן להבין שמדובר כאן על מעשה ישר לחלוטין שיעקב יכנס לאביו עם מטעמים שהכינה אמו ויבקש ברכה מאביו בטרם ימות. לכאורה היינו צריכים לתהות על תגובתו של יעקב:
הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ, וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה

מדוע יעקב לא אומר: "כן! אכנס אל אבי ואומר לו שאני קניתי את הבכורה מידי עשו! לבטח הוא יברך אותי!"?

אלא שנראה שגם יעקב לא חשב שהמקח עומד בעינו או שהוא הרויח משהו ממקח זה.

אך עתה עלינו לשאול: למה התורה מספרת לנו על אותו מקח אם אין לו שום נפקא-מינה?
נראה שמהות הסיפור בא כדי להמחיש לנו מיהו יעקב ומה עומד בראש מעייניו. יעקב לא היה מוכן להסתפק במקומו הנחות במשפחה. את זה אנחנו רואים כבר כשהוא יצא עם ידו האוחזת בעקב עשו. אך יעקב לקח את זה צעד אחד קדימה והוא שם לנגד עיניו תמיד את הרצון לשנות את מעמדו. יתכן מאד שסיפור הנזיד הוא רק דוגמא לעוד מקרים רבים שבהם יעקב ניסה להטמיע בקרב בני משפחתו את יכולותיו ואת שאיפותיו.

יעקב מסמל כאן את מי שלא מוכן להסתפק במקום בו החברה שמה אותו והוא מוכן להשקיע ואולי אף להקריב כדי להגשים את יכולותיו.

הרב קוק על מורכבות ופשטות בעבודת ה'

לפני זמן לא רב פרסמתי מאמר על "מורכבות ופשטות בעבודת ה'". השבוע פרסם פרופ' מרק שפירא ב"ספרים בלוג" פיסקא מתוך "שמונה קבצים" של הרב קוק (קובץ א' פיסקא תסג), שלא הייתי מודע אליו, המתייחס למעלה של עובדי ה' התמימים לעומת עובדי ה' המורכבים:
האנשים הטבעיים שאינם מלומדים, יש להם יתרון בהרבה דברים על המלומדים, בזה שלא נתטשטש אצלם השכל הטבעי והמוסר העצמי על ידי השגיאות העולות מהלימודים, ועל יד חלישות הכוחות וההתקצפות הבאה על ידי העול הלימודי. ומכל מקום הם צריכים לקבל הדרכה בפרטי החיים מהמלומדים, והמלומדים צריכים תמיד לסגל לעצמם כפי האפשרי להם את הכשרון הטבעי של עמי הארץ, בין בהשקפת החיים, בין בהכרת המוסר מצד טבעיותו, ואז יתעלו הם בפיתוח שכלם יותר ויותר. וכן הדבר נוהג אפילו בצדיקים ורשעים, שישנם רשעים כאלה שהחלק הטוב שנשאר אצלם הוא מבונה בכח טבעי עצמי וטהור כל כך, עד שצדיקים צריכים ללמוד מהם ולקבל מהם, ואז דווקא יתעלו הצדיקים במעלתם העליונה. וכן הדבר נוהג גם בכלל האומות ביחש כל אחד מהן לחברתה, וביחוד בין אומות העולם לישראל.

מבט לעתיד

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני מספר שנים ישבתי ליד הספריה בבית כנסת אחד מיד אחרי מנחה של שבת. רב הקהילה עמד ליד הספריה והוציא את הספרים שהוא התכוון להשתמש בהם במהלך שיעורו בסעודה שלישית. בחור אחד נכנס וניגש ישר לרב והיה נראה נסער. "הרב", הוא אמר, "האיש שבדרך כלל מסדר את השולחנות לסעודה השלישית לא נמצא ומישהו אחר סידר את השולחנות ובמקום להקצות שולחן נפרד לנשים, הוא סידר רק שולחן אחד ארוך. עכשיו כבר כולם יושבים ביחד באותו השולחן, באופן שמעולם לא היה כך בבית הכנסת!".

הרב חשב לרגע וענה לו: "אם כולם כבר יושבים אין מה לעשות. להבא אם המסדר הקבוע לא יהיה, אז נדאג לדבר עם המחליף שלו כדי לוודא שהוא יודע כיצד נהוג לסדר כאן."

מאותה שיחה קצרה ששמעתי כמעט בטעות למדתי המון.

למדתי מזה את ההבדל בין חשיבה של בחור ישיבה לבין אופן החשיבה של רב קהילה, ועל זה בעז"ה נכתוב בעתיד.

בנוסף, למדתי מזה את העיקרון החשוב שקשה מאד להגיב ולתת מענה לבעיה המתרחשת בהווה אך קל יחסית למנוע בעיות עתידיות ולהתמודד עם בעיות העלולות להתרחש בעתיד.

במקרה המדובר, עוד יצא לי לבקר באותו בית כנסת כמה פעמים לאחר אותה שבת ושני השולחנות המסודרים עמדו על תילם מבלי פוצה פה ומצפצף. אמנם, בקהילה אחרת ההתעלמות של הרב מהמציאות שנוצרה היתה יכולה להוביל לכך שהקולות המצדדים בצורת ישיבה כזו היו מתגברים בניגוד לכוונתו המקורית של הרב. אולי בקהילה כזו הרב היה צריך להתנהל אחרת וכן להעיר על כך, גם אם הוא היה מחליט לא להקים את האנשים ולהתחיל לסדר מהתחלה. מאידך, יכול להיות שהרב היה מחליט לנצל את ההזדמנות ולנהל שיח קהילתי בנושא כדי לתת לאנשים להביע את דעתם ולנסות לכוון את בני קהילתו לפתרון הנראה לו נכון.

כך או כך, דומני שאפשר לומר שאחד מתפקידיו החשובים של הרב הוא צפיית העתיד, פחות או יותר כפי שאמר הקב"ה ליחזקאל הנביא: "צופה נתתיך לבית ישראל". החשיבות הגדולה להיות כל הזמן עם "יד על הדופק" ולצפות מראש אילו בעיות עלולות להתרחש, הוא מתפקידיו הבולטים של הרב.

באחת הקהילות בהן התפללתי בעבר, הגבאי היה מתקשר אלי כמה ימים לפני פסח ושואל אותי אם אני יכול לעשות את הסיום לבכורות בערב פסח. בשנה הראשונה שהוא התקשר, חשבתי לעצמי: מה חושב הגבאי הזה? גם אם הייתי תלמיד חכם כזה שיכול לסיים מסכת בפחות משבוע, מדוע הוא חושב שבשבוע שלפני פסח יש לי את הזמן להקדיש לזה? אחרי זה הבנתי שאף אחד לא מצפה מהגבאי שבט"ו בשבט או בפורים יעבור בין חברי הקהילה לראות מי יוכל לעשות סיום מסכת בעוד חודש או חודשיים. כמובן שיש גבאים פקחים שעושים זאת, אך קשה לומר שזו אחת מהציפיות שיש לקהילה מבעל התפקיד. לעומת זאת, ברור כמעט לכל אחד שיש לו רב קהילה שהרב ידאג שיהיה מישהו שיעשה סיום.

כך גם רב שירצה לדאוג שבקהילתו בחור שלא נתמלא זקנו לא יקרא את פרשת "זכור", יצטרך כמה חודשים מראש להזכיר לגבאים שאם יש בר-מצווה באותה שבת אז יש לכוון את המשפחה לדון עם הרב איך לעשות זאת. חשיבה קדימה במקרה זה ובמקרים רבים אחרים ימנעו פגיעה ועלבון מצד אחד ויאפשרו דקדוק הלכתי מאידך.

באופן דומה, רב שירצה להשפיע על הרגלי הצריכה של בני קהילתו בשנת השמיטה, איננו יכול לחכות עד לערב ראש השנה של שנת השמיטה. הוא יצטרך לעבוד ולעמול הרבה זמן מראש על מנת שבני קהילתו יעברו יחד איתו תהליך הדרגתי שיוביל אותם בסופו של דבר אל עבר היעד שהציב הרב.

גם החשש הרבני הידוע מפני "המדרון החלקלק" (שגם עליו נצטרך להקדיש פעם טור נפרד), תלוי מאד ביכולת של הרב לניבוי העתיד. גם אם פסיקה והוראה הלכתית מסויימת נכונה למצב העומד כרגע בפני הרב, ייתכן ופסיקה זו תגרום לבעיות קשות לפרט או לקהילה בעתיד.

אז אמנם, למעט קבוצה קטנה של חסידי חב"ד, כנראה שאין ביהדות קבוצות שחושבות שרבם הוא נביא. באופן עקרוני יש חילוק ברור ומובנה בין תפקידו של הרב לבין תפקידו של הנביא. אף על פי כן החשיבה התמידית על מה מצפה לנו בעוד חודש, חודשיים ושנה הוא בהחלט אחד מתפקידיו החשובים והבולטים של רב הקהילה.

כשרות ירקות המוחזקים בחרקים - תגובה

בעקבות הרשימה "כשרות ירקות המוחזקים בחרקים, מאת: הרב זאב וייטמן", שלח לי הרב יואל פרידמן, ממכון התורה והארץ, את התגובה הבאה:

א. השתוממתי כשעה כשקראתי את מה שכתב הרב וייטמן. הבעיה המרכזית בדבריו של הרב וייטמן נעוצה בחיבור שבין ההקדמה וסעי' 1 מחד לשאר הסעיפים. בסעי' 1 מדובר בחרקים שמותרים באכילה, והרוצה לאכול אותם שיערב לו! (וגם בהם הפוסקים חששו מפני בל תשקצו, ואכמ"ל). אך בסעיפים שלאחר מכן מדובר בחרקים שאסורים מדאורייתא אלא שהם מותרים בדיעבד אם התערבו. ומשל למה הדבר דומה, לרוצה לאכול ב'סעודת מסורת' חתיכת חזיר טחון שהתערבה במרק. על כגון דא חוששני מהיות נבל ברשות התורה.
ב. חשוב לציין שכל הדעות המקילות שצויינו נאמרו בדרך של לימוד זכות (בבחינת מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים), ואף האגרות משה שאומר שחרק אינו ברייה מחייב בסלט כרוב בגלל בעיית הטריפסים (עי' אגרות משה, יו"ד סי' לה).
ג. אין זה נכון שבדורות קודמים אכלו את כל ירקות העלים ללא בדיקתם, אלא להיפך לרוב הפוסקים אסרו את אכילתם כי קשה היה לבדוק ופחדו שלא יבדקו כראוי, עי' פרי חדש, יו"ד סי' פד ס"ק לד; כרתי ופלתי, סי' פד ס"ק יט; בן איש חי, פ' צו סעי' כז. ובדורות קודמים רצו לאכול את החסה רק בערב פסח. בדורנו, דור העכשוויזם והאינסטנט רוצים לאכול את כל סוגי ירקות העלים במשך כל השנה ובלא להתאמץ בבדיקתם.

אינני מתכוין להתחיל ולפרסם תגובה לתגובות לתגובות וכו' מכיוון שאני חושב שעמדתו של הרב וייטמן ברורה. עם זאת רק אציין על דבריו של הרב יואל פרידמן שהטענה שדברים נכתבו בדרך של לימוד זכות, בעיני איננה טענה שעומדת בפני עצמה - כתבתי על זה כאן.

לאוהבי הדיונים על חרקים למיניהם אוכל לבשר שמכובדנו ר' איתם הנקין עומד לפרסם ספר/קונטרס בחדשים הקרובים בהוצאת "המכון לרבני יישובים" על נושא "כשרות תות השדה וקלחי התירס".

הנה שתיים מההסכמות לספר (ההסכמה של הרב מזוז פורסם בסוף השבוע ב"ספרים בלוג" יחד עם לינק לספר עצמו, הלינק מאז ירד. למען הסר ספק, את ההסכמות אני מפרסם באישור מפורש של המחבר.):

אני מניח שיהיו מן הקוראים שיראו בדבריו של הרב מזוז מעין תגובה לדבריו של הרב יואל פרידמן לעיל.

אח, איזו עיר

אם אתם מחפשים מקום לגור, כדאי שתבדקו מה יש לחיים ולדומירסקי להציע לכם בלוד.

כנסו כנסו.

מחשבה לפרשת חיי שרה

פרשת חיי שרה היא פרשה של העלמויות.

כמובן ששרה נעלמת מאתנו בפרשה זו. אך לא רק שרה נעלמת.

בתחילת הפרשה עת קוברים את שרה ונושאים ונותנים עם עפרון - יצחק איננו בנמצא כלל, אלא רק אברהם.
כך גם קורה בשעה שאברהם משביע את העבד ללכת ולמצוא אשה ליצחק. גם כאן יצחק איננו נמצא כלל.

העבד בודאי נמצא במהלך הפרשה ומשחק בו תפקיד מרכזי - אך בד בבד עם המצאותו מודגשת העלמותו, שכן שמו לא מוזכר אפילו פעם אחת.

כשהעבד חוזר עם רבקה ויצחק יוצא לשוח בשדה אומר העבד לרבקה "הוא אדני". זאת, על אף שבכל מהלך הפרשה עד לנקודה זו ברור כי "אדני"=אברהם ו"בן אדני"=יצחק. גם בפסוקים הבאים העבד מספר ליצחק את כל מה שקרה לו בחרן - מבלי שהוא בכלל מדווח לאברהם ומבלי שאברהם נמצא כלל.

ייתכן וההעלמויות הללו באו כדי להדגיש בפנינו את מהותו של פער הדורות. בפרשה הזו מתחלפים להם הדורות ובמקום אברהם ושרה שיורדים מהבמה עולים על הבמה יצחק ורבקה. פער הדורות גורם לכך שהדור הצעיר לעולם לא ירד לסוף דעתו של הדור המבוגר. האופן שזה בא לידי ביטוי בפרשה שלנו זה שכאשר אברהם הוא הפועל יצחק כלל לא נמצא, וכשיצחק פועל אברהם איננו.

הלמידה של הדור הצעיר מהדור המבוגר הוא בעיקרו מבוסס על דוגמא אישית. את זה נראה בפרשת תולדות כאשר יצחק הולך בדרכו של אברהם ויורד לארץ פלישתים וחוזר וחופר את הבארות אשר חפר אביו.

מה לכלב בבית הכנסת? חלק ב'

בחלק א' ראינו את תשובת הג"ר משה פיינשטיין המתיר להכניס כלב נחיה לבית כנסת שנבנה על תנאי והוא הביא לכך ראיה מהירושלמי שכתב:
ר' אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנויכלומר, ר' אמי ציווה לסופרים (תלמידי החכמים) שאם יבוא אדם אצלכם שהוא מבין בתורה - תהיו מקבלים אותו ואת חמורו ואת כליו.

בסוף דבריו הוא אף מעלה אפשרות שאולי יש מקום להתיר אף בבית כנסת שלא נבנה על תנאי שכן הכנסת הכלב הוא לצורך התפילה, בניגוד למאכל ומשקה שאינם לצורך התפילה ולכן אסורים.
כמו כן ר' משה כותב בפירוש שהמוטיבציה שלו להתיר הוא אי חסימת בית הכנסת בפני הסומא.

ה'חלקת יעקב' (אורח חיים סימן לד) חולק בעוז על דבריו של האגרות משה, וזאת בשבעה טיעונים (לצורך הפשטות אני מביא כאן רק ששה):
א. הירושלמי דיבר על מקום שהוא בית מדרש - מקום מיוחד ללימוד ולא בית כנסת - מקום מיוחד לתפילה. בבתי כנסיות שלנו מקפידים שלא לאכול בהם ובודאי שלא להכניס לתוכו בעלי חיים (לכאורה יש כאן מחלוקת במציאות. האגרות משה חי במזרח אירופה ובארה"ב ותיאר את מה שראו עיניו והחלקת יעקב תיאר את המקובל במערב אירופה, בציריך, מקום כהונתו. כך נראה לי).
ב. הירושלמי לא דיבר על זמן התפילה. בודאי שיש בהכנסת בעל חי בזמן התפילה הפרעה למתפללים:
דבחמור או כלב באמצע ביהכנ"ס וביהמ"ד בודאי יבא לידי היתול והוללת והנערים ישחקו בהם, ואין לך קלות ראש יותר מזה באמצע התפלה.ג. יכול להיות שכוונת הירושלמי ל"חמר" - האיש המנהיג את החמור, ולא ל"חמור".
ד. גם אם הירושלמי מדבר על חמור, כלב גרע מחמור שהוא מתועב בעיני ה'.
ה. ועוד וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שהפקירות כך מצוי' ויהדות כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות... א"כ בשלמא כשאחד יראה חמור בביהכנ"ס שהוא שם לאיזו סיבה, ליכא חשש למיגדר מילתא שגם הוא יכניס לשם חמור, אבל כשיראה שם כלב ודאי יש מראית העין שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיו"ב שמלווה אותו לדרכו לביהכ"נ, ... וחוץ לזה יפסוק לעצמו כשהותרה הרצועה לאיזה צורך להכניס כלב לביהכ"נ, גם לו יש צורך גדול להכניס כלב וכאמור, בעווה"ר שהיהדות כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול - שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לביהכנ"ס מותר...
ובעוונה"ר לא די שאין לנו כח לגדור גדר, נפרוץ בעצמנו גדר הגדור, מי שהוא מיראי הוראה צריך להתבונן כמה אחריות נוטל עליו בהוראה כזו. ועי' בהקדמת אגרות משה או"ח דברים מלהיבים בענין זה של יראי הוראה וע"ז נאמר חכמים הזהרו בדבריכם של עצמיכם.ז. אין מקום להתיר משום חסימת בית הכנסת בפני הסומא, שכן אם ירצה לבוא הוא יוכל למצוא מישהו שיביא אותו ויסייע לו ואם לא ימצא מישהו שיעזור לו אזי הוא אנוס ואונס רחמנא פטריה.

מחלוקת דומה נמצא באותה תקופה בין הרבי מליובביץ' לבין בעל התורה-שלמה, הג"ר מנחם כשר, ראו בקישור. (קישור לדברי הרב כשר). שם הרב כשר טוען שאין מקום לטענתו של ר' משה פיינשטיין ש"כלב לא גרע מחמור", שכן התורה כתבה "לא תביא... ומחיר כלב" (אדם שהחליף כלב בשה - השה פסול לקרבן) ומכאן שכלב גרע.

הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל והמקומות הקדושים, פרסם מאמר בתחומין כט (הספר לא לפני, אני כותב מהזיכרון) על כניסת עיוור עם כלב נחיה לרחבת הכותל המערבי. הוא מסיק שם שכיוון שסדרני הכותל יכולים להיות לעזר לסומא אזי אין שום מקום להתיר הכנסת כלב (הוא כותב מתוך הנחה שקדושת רחבת הכותל הוא כקדושת בית כנסת שלא נבנה על תנאי). בין טיעוניו הוא כותב שכשם שאסור להכניס כלב לתיאטרון, כך לא תהא כהנת בפונדקית, ואין מקום להכניס כלב לבית כנסת או לרחבת הכותל המערבי.

יש מקום נרחב לומר ש"מבחן התיאטרון" הוא אכן המבחן שיקבע. כשלא יהיה מקובל (ויתכן מאד שכבר היום לא מקובל) לאסור על כניסת כלבי נחייה למוסדות תרבות, כך גם בתי הכנסת יצטרכו למצוא פתרון הלכתי לחסימת בית הכנסת בפני המוגבל.

אך מעבר לשאלה בספציפית והפיקנטית על כלבים בבית הכנסת, השאלה הזו מציפה את הקונפליקט הכפול בין ההרגשה הטבעית של האדם (לאסור הכנסת כלבים מחד ומאידך לא למנוע מאף אדם גישה לבית הכנסת) לבין ההלכה היבשה שלא תמיד תואמת או משקפת את ההרגשה הטבעית. בקונפליקטים כאלו נתקלים לעיתים די תכופות.
קחו לדוגמא את המקרה הבא: בית כנסת רגיל לארח שיעורים מפי מרצים אורחים. שבוע אחד מרצה לא יכל להגיע ובמקום זה החליטו לשדר לקהל שידור וידאו מימי העיון בתנ"ך בגוש עציון. שמו מסך לפני הארון קודש ושידרו כך. האם יש בזה בעיה?
כמה שבועות אחרי זה שוב מרצה לא יכל להגיע והציע הגבאי לשדר סרט דוקומנטרי על נושא שקשור לפרשת השבוע. האם בזה יש בעיה? אם כן, מדוע?

כשרות ירקות המוחזקים בחרקים, מאת: הרב זאב וייטמן

לפני כמה ימים מצאתי ברשת את הדברים (קישור) שאמר הרב זאב וייטמן, רב תנובה, במסגרת "סעודת המסורת" שאירגנו ד"ר ארי גרינספן והרב ד"ר ארי זיויטובסקי. הרב וייטמן נאות לבקשתי והסכים להעביר אלי לפרסום את תמליל הדברים - ואני מודה לו על כך. הנה הם לפניכם (ליתר אריכות וביאור בנושא זה עיינו במאמרו של הרב וייטמן בכתב העת "אמונת עתיך" בהוצאת מכון התורה והארץ - קישור. לעוד תגובות בנושא באותו כתב עת תוכלו למצוא כאן).

לכתחילה, תמהתי מה לירקות ולסעודת המסורה העוסקת במאכלים הבאים מהחי. אך במחשבה שנייה הבנתי שגם כאן חשוב מאוד לשמור על המסורת שמותר לאכול ירקות עלים, כי אינני בטוח שבעוד כמה שנים לא יינזרו גם מירקות אלו מטעמי כשרות, מחמת חשש איסור תולעים וחרקים.
לכאורה, היה ראוי להקפיד במסגרת זו לאכול ירקות עלים שלא מגידול מיוחד, כדי להעביר ולהנחיל את המסורת, שמותר לאכול גם ירקות שלא מגידול מיוחד, וכפי שנהגו בעם ישראל במשך דורי דורות עד השנים האחרונות בהן נתפתח המסחר בגידול ירקות ללא חרקים, דבר שהביא לכך שכיום שוללים את כשרותם של מטבחים ציבוריים שלא משתמשים בירק מגידול מיוחד.
עד כאן ההקדמה ומכאן ראשי הפרקים בקצרה:
1. לא כל חרק וכל תולעת אסורים באכילה. בסעיף הראשון בהלכות תולעים בשו"ע מופיע שתולעים הגדלים במים שבכלים ובבורות שאינם נובעים – מותרים, ובסעיף נוסף נאמר שתולעים הגדלים בפירות בתלוש מותרים, ובסעיף אחר - תולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה מותרים לפי שאינם רוחשים, ובסעיף נוסף - תולעים הנמצאים בדגים בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרים, וברמ"א שם כתוב שנוהגים לאכול את התולעים שבגבינות אע"פ שקופצין אנה ואנה. ואולי – הצעה לסעודת המסורת הבאה - להגיש כמנה ראשונה גבינות עם תולעים הקופצים אנה ואנה שהרמ"א מעיד שנהגו לאוכלם, ואז נוכל לדון גם בשאלת כשרותה של גבינה מתולעת, וגם בשאלה הנוגעת למסורת נוספת המובאת ברמ"א לאכול בשבועות מנה ראשונה חלבית ולהמשיך בארוחה בשרית, ולברר האם מותר לאכול אחרי גבינה מתולעת בשר או שמא היא נחשבת לגבינה קשה שצריך להמתין לאחר אכילתה שש שעות לפני אכילת בשר.
2. נקודה שניה - אינו דומה האוכל שבלולים או סרטנים במסעדה צרפתית שעובר ארבעה או חמישה לאוין מהתורה, למי שאוכלים סלט הכולל ירק שלא נבדק מחרקים אסורים, שעוברים לכל היותר איסור דרבנן, מכיוון שמדאורייתא מדובר בתערובת והאיסור בטל ברוב ההיתר. ואם יש איסור הרי הוא מטעם איסור דרבנן, שבריה איננה בטילה.
3. לגבי איסור ברייה - יש רבים הסבורים מנימוקים שונים ומגוונים שאין לחרקים הזעירים בהם אנו דנים גדר בריה - דבר שלא ניכר בברור ובקלות לעיניים איננו נחשב לבריה (אגרות משה, מנחת שלמה), חרק שאיננו מוכר כיצור עצמאי אלא בחיבורו לירק ותמיד הוא מופיע עליו איננו נחשב לבריה (משכנות יעקב), דבר שנפש אדם קצה בו איננו חשוב לבריה (כתב סופר, ערוך השולחן), שרצים שאינם אסורים מתחילת בריתם אלא רק לאחר ששרצו אינם נאסרים מטעם בריה (כרתי ופלתי, פתחי תשובה, ערוך השולחן, אגרות משה, מנחת שלמה). דבר שאין לו כל חשיבות עצמאית אין דין בריה (מנחת שלמה), ולגבי טריפסים וחרקים אחרים בגודל דומה ניתן לומר גם שדבר שלעולם אין מציאות שילקו על אכילתו אינו יכול להיחשב לבריה, ומכיוון שאי אפשר ללקות על אכילת טריפסים, מכיוון שאין אפשרות מחמת גודלם המזערי לאוכלם כדרך הנאתן.
4. פוסקים אחרים (רבנו שמשון והרשב"א וכן פסק הכרתי ופלתי) סבורים שגם אם נחשב לבריה – בטל ב960. ואחרים מעירים שאף שבריה לא בטילה הרי שבמקרה והיא פוגמת את התבשיל או הירק היא כן בטלה ב60.
5. כל זה בדיעבד אם נתערב, שייתכן וגם איסור דרבנן אין לנו כאן, אך לכתחילה ההלכה מחייבת במקרים בהם הירק מוחזק בתולעים לבודקו היטב ולא לסמוך על ביטול איסורים. ולעניין זה, אין חובה לבדוק בזכוכית מגדלת או ע"י מומחים. חרק שלצורך זיהויו נדרשת הגדלה בעזרת מכשיר – לא נאסר. אף שיש חובת בדיקה אין חובה להביא את הירק הנבדק למומחה או לבעל חוש ראיה חד במיוחד. וכל מי שבדק בדיקה אנושית פשוטה יצא ידי חובת בדיקה ואם לא מצא מותר לו לאכול את הירק שבדק והתורה לא ניתנה למלאכי השרת.
6. להשלמת חלק זה נביא את בעל האגרות משה שמדגיש שאין למהר להוציא לעז על הראשונים שאכלו איסורים, ושיש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העם והציבור שעד לאחרונה לא דקדקו בדבר. ואת הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה שכותב ש"לא מסתבר שהראשונים כמלאכים ח"ו נכשלו בזה, כי לא ברור כלל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי". ואת דברי ערוך השולחן האומר: "המון בית ישראל אינם מדקדקים ואוכלים מכל הבא בידם כשאינם רואים להדיא המילבין וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה".
7. ואחרי כל מה שאמרתי אני רוצה להדגיש שבכל הדברים שנמצאים תחת אחריותי הכשרותית אנו לא סומכים על ההיתרים והקולות הללו ואנו משתדלים להגיע לרמה גבוהה ביותר של ניקיון לפני מתן ההכשר. העיקרון הוא להגיע לרמת נקיות כזו שמוציאה את הירק מחזקת נגוע והוא נחשב לירק שחזקתו נקי שמותר לאוכלו ללא בדיקה.
8. אדגים את הדברים ממה שנעשה לגבי כרובית וברוקולי של חברת סנפרוסט. הירקות הללו גדלים בשטח פתוח אך במהלך כל הגידול יש פיקוח על השדות של מכון התורה והארץ בגוש קטיף על מנת להבטיח שהשדות מטופלים באופן שהם יהיו ללא טריפסים וחרקים.
9. לפני הקטיף נעשות בדיקות מדגמיות שבה לוקחים מאות ראשי כרובית וברוקולי מכל רחבי החלקות הנקטפות כדי לוודא שהן נקיות. המטרה היא להגיע לכך שחלקה בה נמצא בבדיקת המדגם עשרה או יותר ראשים נגועים מתוך מאה לא תיכנס לעיבוד במפעל.
10. במפעל עצמו עוברים הכרובית והברוקולי ניעור, הרקדה ושטיפות מסיביות בג'קוזי ובאופן שמוריד חלק ניכר מאוד מהנגיעות שבכל אופן נכנסה.
11. לאחר העיבוד – נערכים בדיקות מדגמיות גדולות מאוד של מאות ק"ג על מנת לוודא שהתוצרת אכן נקייה.
12. המצב הסופי הוא שהסיכוי שבפרח כרובית או ברוקולי יימצא טריפס או חרק הוא אחד לכמה מאות.
13. מצב זה טוב יותר מהרבה מאוד חברות המשווקות ירקות המוגדרים כמהדרין וכללא חרקים.
14. ודבר אחרון שחשוב מאוד לזכור בדוננו בסוגיה זו הוא שחמירא סכנתא מאיסורא וגם על הרבנות וגם על החברות מוטלת אחריות כבדה לשלום הציבור ולבריאותו, ועל כן הם צריכים להיזהר מלגרום לכך שהחקלאים ירססו במידה מוגזמת ובאופן שמסכן את בריאות הציבור ושלומו.

תחת העץ - תחת האילן

בת שלושים, חבושה בכובע ברט שהיה לסמלה האופייני, נכנסה נחמה לכיתת הבנות החדשה בסמינר "המזרחי"... בלי הקדמות ובלי שום מילות פתיחה ביקשה מהתלמידות המופתעות לפתוח את החומש בתחילת פרשת "וירא".
"קראי", פנתה לאחת התלמידות. והתלמידה קראה:
"וירא אליו ה'... והשענו תחת העץ"
"עכשיו", אמר נחמה לתלמידה, "קראי את רש"י למילים: תחת העץ". התלמידה הנבוכה עשתה כאשר ציוותה עליה המורה וקראה בקול:
"תחת העץ - תחת האילן".
"כעת, תלמידות יקרות", אמרה נחמה, "אמורנה לי - מה קשה לרש"י בפירוש זה".
... "מה קשה לרש"י כשהוא מפרש "תחת העץ - תחת האילן", חזרה נחמה על השאלה.
היא ביקשה מכל אחת לכתוב תשובה במחברת...
לפתע הרימה אחת הנערות את אצבעה. לא מזמן עלתה לארץ מגרמניה, עולה חדשה, בקושי דברה עברית, בשקט, בשפה עילגת השיבה:
"תחת העץ - תחת האילן. לא מטריאל."
"נכון!" אמרה נחמה בחיוך גדול. סוף סוף ירדה מישהי לסוף דעתה. "רש"י מדגיש שהם ישבו תחת עץ חי".
(נחמה, חיותה דוייטש, עמ' 83-84)

את הפירוש הזה לדברי רש"י התמוהים נתנו גם מפרשי רש"י הקלאסיים, שפתי חכמים ועוד.
אך בעיני קשה מאד להגיד שזה היה קשה לרש"י באיזה שהוא אופן. מדוע שמישהו יעלה בדעתו שמדובר בחומר "עץ", ולא ב"עץ חי"? המילה העץ מופיע בתורה כ15 פעמים. למעט הפסוקים הבאים, בכל האחרים ברור לחלוטין שמדובר בעץ חי:
דברים פרק יט פסוק ה
וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי:
דברים פרק כא פסוק כג
לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

לי אין תשובה יותר טובה לשאלה "מה היה קשה לרש"י?", אך אולי הכיוון הוא הביטוי "תחת העץ" - שלא מדובר על ישיבה מתחת לעץ, אלא מתחת לנוף של העץ.

מחשבה לפרשת וירא

העליה הראשונה של פרשתנו מספרת על ביקור שלושת המלאכים באהלו של אברהם. מה מטרת הסיפור הזה? איזה מידע הסיפור הזה מוסיף לנו הקוראים? הרי בפסוקים האחרונים של הפרשה הקודמת כבר נתבשר אברהם:
שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי: כִּי שָׂרָה, שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ, וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן; וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם, מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ.
אז לאיזה צורך התורה צריכה להאריך כל כך בסיפור בואם של המלאכים?

נראה שהתשובה לשאלה זו טמונה בשיח המתקיים במהלך הביקור:
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ;
מלבד הצעתו של אברהם לארחם והסכמתם: "כן תעשה כאשר דברת", זהו הדיבור היחיד בסיפור ומיד אח"כ המלאכים פונים לדרכם לסדום.
כך שאין מנוס מלומר שזהו מטרת בואם של המלאכים. כלומר, המלאכים הגיעו כדי לבשר על הולדת יצחק. אך בזה פתחנו - מה דבר זה מוסיף על האמור בסוף פרשת לך-לך?
אלא נראה שצריך לדייק יותר ולומר שמטרת הסיפור הוא לבשר על הולדת יצחק לשרה. בניגוד למסופר בסוף פרשת לך-לך ששם הקב"ה מבשר את אברהם, והדגש בסיפור הוא על תגובתו של אברהם לדברים:
וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ, יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.
הסיפור שלנו בא כדי לבשר לשרה על הולדת יצחק, ולא נתפלא שבסיפור שלנו הדגש הוא על תגובתה של שרה:
וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.

אך עתה עלינו לשאול, מדוע היה צורך בכך? מדוע לא יכלנו להסתפק בכך שאברהם יבשר לשרה?
יכול להיות שהתשובה נאוצה בהבדלים בהכנות הנדרשות מאבא ומאמא לקראת לידתו של הבן החדש - הבדלים שאולי מוצאים את ביטויים בכך שאברהם התבשר בשם "אלקים", ואלו שרה התבשרה ע"י המלאכים ושם ה'.
ויכול להיות שהתורה האריכה בכך בכדי להראות את שותפותם של אברהם ושרה, שהקב"ה לא התייחס לשרה רק כעזר לאברהם בחיר ה', אלא כשווה לו במסירות ובנסיונות.

לשמור בסוד?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני מספר שנים פרסם הרב יובל שרלו מאמר שעורר פולמוס בכתב העת של צוהר. המאמר עסק בנושא תכנון המשפחה, ובמאמר עצמו לא היה חידוש הלכתי גדול חוץ מעצם העובדה שהוא התפרסם וזכה לתפוצה רחבה ועל זה הוא קיבל ביקורת מעמיתיו הרבנים. במאמר תגובה תחת הכותרת "ילדים זה לא טיטולים", טען הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, שיש נושאים הלכתיים שההנהגה הנכונה היא לא לפרסם את הפסיקה ההלכתית עם נימוקיה לציבור. מי שהשתתף בשיעורים של הרב בורשטיין יודע שהוא עקבי עם הגישה הזו, והוא מספר בשיעוריו שבכל תחום דיני אישות וטהרת המשפחה ניתן למצוא את הקוּלוֹת הגדולות ביותר דווקא בקרב רבני העדה החרדית, שבימים כהווייתם נחשבים למחמירים גדולים, אך בתורה שבעל פה ובהתייעצות אישית של זוגות במצוקה הם נוטים למצוא פתרונות הלכתיים שלא היו מביישים את אחרוני המקילים במגזרים האחרים.

לאור זאת ראוי שנשאל, מהי הדרך הנכונה ללכת בה? האם התשובות לשאלות מורכבות ואינטימיות אמורות להיות מוצנעות מעיני הציבור, או שעל הרב לפרסם את דעותיו ופסקיו לביקורת ציבורית?

לפני מספר שנים נשאל הרב של מצפה הושעיה ע"י אחת מתושבות היישוב המשחקת בקבוצת כדורסל מקצועית בחו"ל, לגבי סיטואציה בה יכולה להיווצר התנגשות בין רצונה לשחק בקבוצה לבין קדושת השבת. הרב ענה כפי שהיה נראה לו בהתאם לסיטואציה והדברים התגלגלו ופורסמו תחת כותרת מבליטה באחד העיתונים בארץ. הפירסום בעיתון לא דייק בפרטים, כדרכם של עיתונים, אך את תגובתו של הרב זכרו לבקש. הרב אמר לכתב העיתון שפנה אליו שהתשובה ניתנה למישהי ספציפית, בסיטואציה מאד ייחודית, ולא נועדה לפרסום כלל ובטח שלא לפרסום לרבים בעיתון. [אינני זוכר את כל פרטי המקרה הזה. אם טעיתי בפרטים - אני מתנצל מראש ואשמח שיתקנו אותי.]

אני זוכר שכשהייתי בתיכון נסעתי לטיול שנתי ועברנו באחד הכפרים הדרוזיים לא רחוק מהושעיה ושם הסבירו לנו קצת על הדת הדרוזית. המדריך אמר שאצל הדרוזים ההמונים אינם מורשים ללמוד את התורה וההלכה הדרוזיות, ורק לזקני העדה ולמי שמבקש להתמסר לעניין מותר להיחשף לפרטי הדת. הדת היהודית היא בודאי שונה וכל אדם מוזמן לגשת לארון הספרים וללמוד. ובכל זאת, אולי בכל זאת יש גם ביהדות תחומים ושאלות שאינן ברי פרסום? [לענ"ד אין להשוות לכך את ההגבלות על לימוד הקבלה. לימוד הקבלה משול לקורס במכניקת הקוונטים באוניברסיטה שפתוח רק בפני מי שסיים בהצלחה את הקורסים הבסיסיים בפיזיקה. כלומר, אין בעיה להעביר את הידע לאחרים, אך יש לוודא שלשומע יהיו הכלים להבין נכון את הידע.]

אני חושב שאין חולק על כך שהדרך המקובלת ביהדות מדורי דורות היא, שאין שום הגבלה על מה שמתפרסם. קשה להאמין שיש מישהו שחושב שהג"ר משה פיינשטיין ישב והוציא תשובות מספרו בגלל שהוא חשב שיש בהם חידושים מופלגים, או שהנצי"ב או ה'נודע-ביהודה' נמנעו מלפרסם תשובות בנושאים מסויימים כי הם היו יותר מדי מחודשים. ברור שגדולי הדורות פרסמו תשובות בכל הנושאים בהם טיפלו, גם כשהיו נושאים מאד אינטימיים. משום מה, דווקא בדור האחרון, דור חופש המידע, חידשו שיש נושאים שאין לפרסם אותם.

מן הסתם יהיו שיטענו כנגדי: איזו מין ראייה זו? אתה משווה בין גדולי הדור לכאלו שאינם! שגדולי הדור יפרסמו מה שהם חפצים, אך הרבנים האחרים צריכים להימנע מלפרסם נושאים סנסציוניים. טענה זו אולי נכונה, אך היא אינה מתייחסת לפרסום. מי שטוען טענה כזו יש לו בעיה עם עצם העיסוק של רב פלוני בנושא מסויים, לא עם הפרסום. שכן, אם אלו דברי תורה והם נכונים ועומדים במבחן הביקורת הסביר, מה רע שהם יתפרסמו? ואם הם מוטעים, אז גם טוב שיתפרסמו כדי שאחרים יוכלו להעיר על הטעות.

מאידך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שפעם רק מורה הוראה היה מגיע לספרי שו"תים ונחשף לחידושים מופלגים שניתנו בנסיבות מיוחדות, אך היום הדברים גלויים לכל ויש חשש שהציבור הרחב יאמץ כל מיני סברות שניתנו רק למקרים של דיעבד ושעת הדחק. כבר בגמרא (מועד קטן דף טז) מצאנו שדרשו שדברי תורה אינם צריכים להידרש בשוק, כדי שהם לא יובנו שלא כהלכה. לכן קבעו בגמרא שאין לדרשו בשוק אלא רק בבית המדרש (בהקבלה לדרוזים, אצלנו לא מונעים או אוסרים על אף אדם ללמוד, אך מי שמעוניין ללמוד צריך לבוא ולחפש אחר התורה). פעם שתי האפשרויות היו: לדרוש בשוק או לדרוש בתוך בית המדרש. כיום המציאות מכריחה אותנו לבחור בין שתי אפשרויות אחרות: לא לפרסם כלל או לפרסם באופן שכל הציבור יכול להיחשף לדברים. אפשרות של פרסום מוגבל כבר לא קיימת.

ייתכן ויש אמת בדעה הסוברת שאין לפרסם כלל בנושאים שהם סנסציוניים, אך גם מי שמאמץ גישה זו צריך לדעתי לדעת כמה דברים:
א. שגישתו היא גישה חדשה ביהדות שלא היתה כמותה לפחות מזמן שהתורה שבעל פה נתנה להיכתב,
ב. הפרסום והחשיפה לביקורת עשויה לנפות הרבה סייגים.
ג. בסופו של דבר דברי חז"ל ש"זכה נעשית לו סם החיים, לא זכה נעשית לו סם המוות" יתקיימו. אם הרב יקפיד לפרסם את דבריו בדייקנות, עם פירוט של התנאים המיוחדים בהם ניתנה התשובה, ומאן דהוא עדיין יפרש את דבריו שלא כהלכה הרי שאדם זה תמיד יצליח למצוא את "סם המוות" שלו בין אם הדברים יתפרסמו ובין אם לאו.

מה לכלב בבית הכנסת? חלק א'

הג"ר משה פיינשטיין (אורח חיים חלק א סימן מה) נשאל אם ניתן לאפשר לעיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב הנחיה שלו. הוא פוסק להתיר וכראיה לדבריו הוא מביא את דברי הירושלמי:
ר' אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי
כלומר, ר' אמי ציווה לסופרים (תלמידי החכמים) שאם יבוא אדם אצלכם שהוא מבין בתורה - תהיו מקבלים אותו ואת חמורו ואת כליו.

מכאן מסיק ר' משה שכשם שלתלמידי חכמים מותר להשתמש בבית המדרש לצורך מאכלם ומשקם - גם כניסתו של החמור הוא לא גרוע ממאכל ומשקה. ולכן, בבתי כנסת שנבנו על תנאי ושהעם נוהג להתיר בהם אכילה ושתייה אין סיבה למנוע את כניסתו של כלב הנחיה, שכן כלב לא גרע מחמור וכניסת החמור היא לא גרועה ממאכל ומשקה.

בסוף התשובה הוא מסביר את המוטיבציה לדבריו:
ואין לנו שעה"ד גדול מזה שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקה"ת וקריאת המגילה בצבור וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד כגון בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים עיין ברמ"א ס"ס פ"ח, שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לביהכ"נ להתפלל ולשמוע קה"ת וכדומה. אך טוב שישב סמוך להפתח שלא לבלבל את הצבור.

לאחר מכן הוא ממשיך וטוען שאולי יש לומר שהכנסת כלב הנחיה עדיפה על מאכל ומשקה, שכן הכנסת הכלב זה לצורך התפילה של בעליו, ואילו המאכל והמשקה אינם לצורך התפילה. לאור זאת יש מקום לומר שאפילו בבתי כנסיות שלא נבנו על תנאי יהיה מקום להתיר את כניסת כלב הנחיה של העיוור ובכך לתת לעיוור אפשרות להתפלל בציבור.

בספר מפניני הרב עמ' מו שכתב הרב צבי (הרשל) שכטר על רבו הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (שהיה גם בן-דודו של ר' משה פיינשטיין) מופיע האנקדוטה הבאה:
פעם אירע שאדם סומא שילם בעד זכות מקום-תפילה בבית הכנסת בעד הימים הנוראים, ובבואו בראש השנה לבית הכנסת, הביא אתו את כלבו, שהולך עמו תמיד לסייעו ללכת ברחוב, והביאו אל תוך בית הכנסת. המתפללים שבבית הכנסת הקפידו עליו והתרו בו שלא יכנס עם הכלב, והוא התעקש והכניסו, וברצונם למונעו בחזקה מליכנס עם הכלב דחפוהו ונפל הסומא לארץ והוזק, והגיש תביעה בבית המשפט החילוני לתשלומי נזקין נגד אנשי בית הכנסת. השופט שבבית המשפט הכריע שעניין תשלומי הנזקין תלוי בדין התורה, שאם לפי ההלכה רשאי היה להכניס את כלבו אז חייבים המתפללים בנזקיו ואם לפי ההלכה אסור היה לו להכניס את כלבו אז יהיו פטורים מלשלם דמי נזקיו. והשופט ביקש מאת רבנו לחוות את דעתו בנדון ההלכתי. ורבנו אמר לנו שאמר שלפי דעתו אסור היה להכניס את הכלב אל תוך בית הכנסת.

באנקדוטה זו לא מובאים הנימוקים לאסור - את אלו נראה בעז"ה בהזדמנות אחרת.