השולחן ערוך כתב:
"מתחילין הכהנים לומר: יברכך. ואח"כ מקרא אותם ש"צ מלה במלה, והם עונים אחריו על כל מלה עד שיסיימו פסוק ראשון, ואז עונים הצבור: אמן; וכן אחר פסוק ב'; וכן אחר פסוק ג'."הרמ"א לעומתו כתב:
"וי"א שגם מלת יברכך יקרא אותו ש"צ תחלה (טור ור"ן פ' הקורא והגהות מיימוני) (וכן נוהגים בכל מדינות אלו)"כלומר, לדברי השו"ע הכהנים מסיימים את ברכת "אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה", הקהל עונה "אמן", והכהנים אומרים "יברכך" ללא המתנה לחזן. לדעת הרמ"א, גם במילת "יברכך" החזן פותח, והכהנים חוזרים אחריו.
כמו בהרבה מקרים של מחלוקת בין השולחן ערוך לרמ"א, גם כאן אנו מוצאים חילוקי מנהגים בין הספרדים שככלל נוהגים עפ"י השולחן ערוך לבין האשכנזים הנוהגים עפ"י הרמ"א. מקרה זה הוא מעט יוצא מן הכלל, ונתייחס לזה בהמשך. אך ראשית כדאי לעמוד על מקורותיהם של השולחן ערוך והרמ"א.
בפירוש המשנה (ברכות פרק ה משנה ד):
"הסדר בברכת כהנים שיעמדו אצל ההיכל בבתי כנסיות, ומחזירין פניהם כנגד העם ואחוריהם להיכל, ושליח צבור כנגד הכהנים פנים כנגד פנים, ומקרא אותם שלש ברכות מלה במלה כסדר הזה. אומרים הכהנים יברכך, ומתכונים כנגד הצבור, ואח"כ אומר להם שליח צבור ה', ועונים הכהנים ה', ואח"כ אומר להם שליח צבור וישמרך, ועונים הכהנים וישמרך, ועונים כל הצבור אחרי זה אמן, וכך בכל השלש ברכות כסדר הזה. וכשעונים הצבור אמן לא יענה שליח צבור אמן שמא ישכח איזו ברכה גמר, אלא שותק ונותן דעתו על הברכה שיקרא אותם."בהלכות (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד הלכה ג):
"כיצד היא נשיאת כפים בגבולין בעת שיגיע שליח צבור לעבודה כשיאמר רצה כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדים שם פניהם להיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם עד שישלים שליח ציבור ההודאה ומחזירין פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהן ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ומתחילין יברכך, ושליח ציבור מקרא אותם מלה מלה והם עונין שנאמר אמור להם עד שיאמר, כשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן, וחוזר שליח ציבור ומקרא אותן פסוק שני מלה מלה והם עונים עד שמשלימין פסוק שני וכל העם עונין אמן, וכן בפסוק שלישי."הכסף-משנה (שמחברו הוא הוא בעל השולחן ערוך) כתב על הלכה זו ברמב"ם (כסף משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד הלכה ג):
"ומתחילין יברכך. לא ידעתי מנ"ל לרבינו שהם מתחילין יברכך. ואפשר שלמד כן ממה שאמרו [שם ל"ט.] אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור וכמו שאבאר בסמוך:"כלומר, לדברי הכסף משנה יתכן ויש אף מקור לדברי הרמב"ם בדברי התלמוד הבבלי.
כך או כך, ברור שדברי השו"ע מבוססים על דברי הרמב"ם. כאשר הטעם לשיטת הרמב"ם והשו"ע הוא שמטרת הקראת הכהנים הוא כדי למנוע טעויות, אך במילה הראשונה בברכה אין חשש שיטעו.
דברי הרמ"א, מאידך, מבוססים על דברי התוספות (תוספות מסכת ברכות דף לד עמוד א):
"ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש"צ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכמו כן הוי הפסקה אמנם רבינו יהודה פי' דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור"התוספות מביא מדרש הדורש את הפסוק "אמור להם" המלמד שיש לומר לכהנים "על כל דבור ודבור" - וזה כולל את מילת "יברכך".
עד כאן הסברנו את דעת השולחן ערוך והרמ"א. רבים מהספרדים נהגו כשולחן ערוך והאשכנזים נהגו כרמ"א.
עתה נותר לנו לברר מנהג חלק מהספרדים הנוהגים כרמ"א, ביניהם גם מתלמידי הרב עובדיה יוסף שבדרך כלל הולך אחר פסיקות מרן השו"ע, ואילו כאן הלך אחר הרמ"א.
כך כתב בילקוט יוסף:
"יש אומרים שאין השליח צבור מקריא לכהנים תיבת "יברכך", אלא הכהנים מתחילים בעצמם "יברכך". ויש אומרים שגם תיבת "יברכך" צריך שהשליח צבור יקריא אותה לכהנים. ואף על פי שהנוהגים כסברא ראשונה יש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום טוב ונכון שגם תיבת "יברכך" יקריא אותה לכהנים. והדבר יעשה בהסכמת כל הקהל. וישאו ברכה מאת ה'."הבן-איש-חי מתאר בתשובה כיצד הוא החליט לשנות את המנהג בבגדד, ממה שכתב השולחן-ערוך למנהג שכתב הרמ"א (שו"ת רב פעלים חלק ג - אורח חיים סימן ה):
"שאלה. בש"ע /או"ח/ סי' קכ"ח כתב מרן ז"ל, מתחילין הכהנים לומר יברכך, ומור"ם כתב י"א שגם יברכך יקרא הש"ץ תחלה, ושמענו שבמח"ק היה המנהג כמ"ש מרן, ושניתם המנהג ועשיתם כמ"ש מור"ם, יורינו למה, ומה טעם יש בזה, ובעירינו ג"כ המנהג כמ"ש מרן ז"ל אם נוכל לשנותו.
תשובה. על שאלה הראשנה, ע"פ הסוד צריך שכל תיבות של ברכת כהנים יקבלו אותם הכהנים מן הש"ץ, והכהנים יתנו אותם לישראל, ורמז של הסוד זה כתוב בדברי רבינו בחיי ז"ל פרשת נשא ע"ש, ומשם תבין שאין הטעם בקריאת הש"ץ כמ"ש הפשטנים שהוא מפני הטעות, ולהכי ס"ל תיבת יברכך לא יאמר החזן, מפני שהיא ראשנה וליכא חשש טעות, אלא הטעם האמתי הוא שצריך שהכהנים יקבלו כל ט"ו תיבות כולם מן החזן ואז יברכו את ישראל בהם כידוע ליודעי חן כנגד מי הוא החזן וכנגד מי הכהנים, ולכן אין הפרש בזה בין יברכך לשאר תיבות, ועל כן במדרש בית אל יכב"ץ בירושלם תוב"ב נוהגים שהחזן מקרא לכהנים גם תיבת יברכך מפני שכך צריך ע"פ הסוד, וכ"כ הרב המגיה בספר חסד לאלפים, והוסיף שם בשבח המנהג שנוהגים לקרות החזן תיבת יברכך משום דמ"ד לא יקרא החזן אינו לעכב אלא כונתו לומר דאינו צריך, כיון דליכא חשש טעות בתיבה ראשנה, ולמ"ד דיקרא החזן סובר דצריך ואיכא קפידה בדבר ע"ש. וטעם זה הוא יציב ונכון כי כן מפורש בב"י שדעת רבינו הטור והר"ן ז"ל שצריך החזן לקרות גם מלת יברכך, ורק מדברי הרמב"ם נראה שאין צריך ע"ש. והנה עינא דשפיר חזי יראה דאפשר להשוות דעתו של הרמב"ם עם דעת י"א שצריך לקרות החזן, ובפרט כי כן כתב בפירוש המשנה, אך מאחר שראה מרן ז"ל שבמלכות א"י ומצרים נוהגים שאין החזן אומר יברכך באומרם שהם נוהגים כהרמב"ם דנראה שהם מפרשים דברי הרמב"ם כפשוטן, לכן סתם בש"ע כמנהגם."
[יש להעיר שהבא"ח כותב שהרמב"ם בפירוש המשנה כתב שהחזן קורא "יברכך", בניגוד לדברי הרמב"ם שראינו לעיל. זאת, משום שבמהדורא קמא אכן כתב כך הרמב"ם, וזו כנראה הגירסא שהיתה לפני הבא"ח. אך הרמב"ם, במהדורה מאוחרת יותר, שינה את דבריו וכתב שהכהנים פותחים ב"יברכך". את זה כנראה לא ידע הבן-איש-חי. ]
הבן איש חי כותב שמנהג הרמ"א הוא ע"פ הסוד, כפי שמובא ברבינו בחיי.
הנה דברי רבינו בחיי (במדבר פרק ו):
על פי דברים אלו שינה הבן-איש-חי את המנהג בבגדד והוא מעודד אחרים לשנות גם כן את מנהגם ולנהוג כדברי הרמ"א:
הבן איש חי כותב שמנהג הרמ"א הוא ע"פ הסוד, כפי שמובא ברבינו בחיי.
הנה דברי רבינו בחיי (במדבר פרק ו):
"ועוד יש לדרוש "אמור" מלא ששליח צבור צריך לומר ברכת כהנים לכהנים הנושאים כפיהם ולהקרותו להם מלה במלה והם עונין, וזהו "אמור" לשון אומר יחיד לרבים. ומה שהיה ש"ץ מקרא השלשה פסוקים לכהן הנושא כפיו מלה במלה תוכל להבין מעלתו וכחו כי כן דוגמתו של כהן למעלה שהוא מתברך ומקבל הברכה מעצם הרחמים העליונים ומברך לכנסת ישראל, וזהו סוד מה שדרשו רז"ל: (סוטה לח ב) כל כהן המברך מתברך, שנאמר: (בראשית יב, ג) "ואברכה מברכיך", ואם כן הכל דוגמא. וכן הברכה משתלשלת משליח צבור המתעטף בטלית לבנה לכהן, ומהכהן לישראל, וזה מבואר."כלומר, הכהנים מברכים את הקהל, אך קודם החזן מברך את הכהנים. כיוון שכך, על החזן לומר את הברכה כולה, כולל מילת "יברכך".
על פי דברים אלו שינה הבן-איש-חי את המנהג בבגדד והוא מעודד אחרים לשנות גם כן את מנהגם ולנהוג כדברי הרמ"א:
"והנה אמת הדבר דפה עירינו בג'דאד /בגדאד/ היו נוהגין מקדמת דנא כמ"ש מרן ז"ל דאין החזן מקרא תיבת יברכך, ואנא עבדא דרשתי לקהל הי"ו בדרוש שבת שובה לשנות המנהג, והיה החזן מקרא גם תיבת יברכך כי כן ראוי להיות ע"פ הסוד, והכי נהוג המקובלים ז"ל ועוד סברת י"א שהביא מור"ם הוא לעיכובה שצריך לומר יברכך ג"כ אבל סברה שהביא מרן ז"ל אינה לעיכובה, וגם חשש הפסק אצל החזן ליכא כנודע, ותועלת גדולה עשיתי בזה המנהג, כי מקודם היו הכהנים סומכין תיבת באהבה עם יברכך בנשימה אחת ולא היו הצבור עונין אמן אחר באהבה מחמת המהירות של הכהנים שסומכין באהבה עם יברכך, ועתה תהלות לאל עונין אמן בשופי הנה כי כן גם במקומכם תהיו נוהגים בכך להקרות החזן גם תיבת יברכך."
בהערות בספר "ילקוט יוסף" על סעיף זה מובאים דברים שכתב הרב עובדיה יוסף בנושא. הוא מתאר כיצד כשהיה רב במצרים בשנת תש"י מצא שבקהילה נהגו כדברי הרמב"ם והשו"ע, והוא לא שינה את מנהגם. אך בשנת תשכ"ח כשכיהן כרב העיר תל אביב, בבית הכנסת בו התפלל גם נהגו תחילה כדברי השולחן ערוך, אך אחרי שהוא דרש בדברי הרבינו בחיי על פרשת נשא רצו הכהנים לשנות את המנהג, והוא הסכים על ידם. הוא ממשיך וכותב שכיוון שכך היתה גם מנהג ישיבת בית-אל בירושלים (כפי שכותב הבן-איש-חי) הרי שהמנהג שהחזן פותח ב"יברכך" כבר היכה שורש.
