דבר תורה לפרשת וזאת-הברכה (שמחת תורה)

 "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה... לעיני כל ישראל"

פסוקי התורה האחרונים מפארים את משה רבנו. אך מה מטרתם? מה היה חסר לו התורה לא היתה מסיימת כך? האם יש כאן כמעין הספד של התורה למנהיג הנאמן שמסר לנו את התורה?

נראה שצריך לקרוא פסוקים אלו כדבוקים לפסוק שלפניו: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וכו'".

בדומה לאהרון הכהן שעלה להר למות והעביר את משרתו לבנו ממשיך דרכו, כך משה רבנו מעביר את משרת ההנהגה לתלמידו הנאמן יהושע בן נון. אבל בניגוד לאהרון, שממשיכו ממש נכנס לנעליו, במובן המילולי ובמובן המהותי, אצל משה זה היה שונה. יהושע אמנם נכנס לתפקיד ההנהגה במקומו של משה, אך הוא אינו יכול להוות תחליף למשה, כי "לא קם נביא בישראל כמשה". (רעיון זה שמעתי מד"ר דוד סבתו)

התורה מסיימת עם אמירה ברורה: התורה נחתמת במותו של משה, אך היא נועדה עבור הדורות שיגיעו אחרי דורו של משה. 

כשאנחנו נסתובב ונרקוד עם ספרי התורה, אנחנו מתחברים וממשיכים את דרכם של קהילות שלאורך הדורות החזיקו בספרי התורה, רקדו אתם ולמדו אותם.

יישר כוחך ששברת - הרבי מליובאוויטש והרב יוסף חיים זוננפלד על מנהיגות

פירושו האחרון של רש"י על התורה מעורר תמיהה:

"לעיני כל ישראל" - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת חסלת פרשת וזאת הברכה

 וכי מה ראה רש"י לציין את שיא גדולתו של משה רבינו בשבירת הלוחות?!

הרבי מליובאוויטש בשיחה מונומנטלית התייחס לשאלה הזאת:

לדבריו, שבירת הלוחות מוכיחים את גדולתו של משה שהיה מוכן למסור את כל עולמו על מנת להציל את עם ישראל.

בספר חכמת חיים, ווארטים קצרים מרבי יוסף חיים זוננפלד, מופיעה גם כן התייחסות לשאלה על הרש"י האחרון. הנה דבריו:

בשונה מהרבי מליובאוויטש שראה במעשיו של משה ניסיון להציל את עם ישראל, רואה הגרי"ח זוננפלד במעשה זה ניסיון של המנהיג להציל את התורה עצמה.

ניתן לראות מהבדלי הגישה את משימת חייו של כל אחד מהמנהיגים.

כמה עולים בשמחת תורה?

מנהג ישראל הוא להעלות עולים רבים לתורה בבוקרו של שמחת תורה לפרשת וזאת הברכה. אך כיצד אמורים לחלק את וזאת-הברכה?
המנהג הרווח הוא שמעלים חמשה עולים עד "מעונה". בקהילות אשכנז חוזרים על חמש עליות אלו שוב ושוב ובקהילות ספרד חוזרים על חלקו האחרון "ולאשר אמר" שוב ושוב. האם יש סיבה לכך שזה דווקא חמש? מה קורה כששמחת תורה חל בשבת - האם משאירים את זה על חמש או שמשנים?
אינני יודע את התשובות לשאלות אלו. מכיוון שבחו"ל לא נופל שמחת תורה בשבת, ליבי אומר לי שגם לא אמור להיות הבדל במנהגים.

על דברי השו"ע שכותב (או"ח סימן תרסח סעיף ב):
שחרית מוציאין ג' ספרים וקורין בא' מוזאת הברכה עד סוף התורה
מעיר המשנה ברורה (שם ס"ק ט):
הכא לא קאמר קורין ה' כדלקמיה דבא"י שאין עושין רק יום אחד יו"ט הלא אותו היום הוא שמחת תורה דלהכי קורין בו וזאת הברכה ובשמחת תורה המנהג להוסיף על הקרואים.

מדבריו משמע שכיוון שבכל מקרה מוסיפין עולים רבים, זה בכלל לא משנה לכמה חלקים מחלקים את "וזאת הברכה".

אף על פי כן בסידור רינת ישראל (אשכנז) וכן בנוסח אחיד לחיילי צה"ל מופיע כך:
אם שמחת תורה חל בשבת קוראים לכהן עד "מדברותיך" ולשביעי "מענה עד "על במותימו תדרך".
כלומר, העורך של רינת ישראל הבין שהסיבה שמחלקים את "וזאת הברכה" לחמש זה בדווקא - כדין קריאת התורה ביום טוב. לכן בשבת יש לחלק לשבע ע"י חלוקת העלייה הראשונה לשני חלקים והוספת פסוקי "מעונה".

לעומת זאת, במחזור שהחזקתי בידי "זכור לאברהם - מועדי ה'" עם הסכמות מאת הג"ר מרדכי אליהו והג"ר עובדיה יוסף, ששניהם כותבים בלשון "עברתי על ההלכות... בסידור", נכתב כך:
כהן קורא עד "ועזר מצריו תהיה", השני "וללוי אמר", השלישי "וליוסף אמר", הרביעי "ולזבולון אמר" החמישי "ולאשר אמר", הששי חתן מעונה (נערים) עד "על במותימו תדרך", והשביעי חתן תורה חוזר ומתחיל מן "וזאת הברכה" עד "לעיני כל ישראל".
כלומר, בכל שנה קוראים בשמחת תורה שבעה עולים, בין בחול ובין בשבת.

לעומת זאת, במחזור "יחווה דעת" שהוציא לאור הרב דוד יוסף מופיע שכשחל שמחת תורה בימות החול מעלים רק ארבעה עולים עד "מענה" - רביעי מ"ולזבולון אמר" עד "ובגאותו שחקים". ובשבת מעלים עולה נוסף (חמישי) ב"ולדן אמר". את זה אני לא מבין בכלל - אם יש צורך להוסיף עליות בשבת יותר מבימות החול למה להוסיף רק אחד ולא שניים?

מה עשו אצלכם? אם עשו משהו אחר מהמקובל (חמשה עולים מ"וזאת הברכה" עד "מעונה") אשמח לשמוע (וגם אם לא, עדיין אפשר להגיב).