יום חמישי, 28 ביולי 2011

יצא לאור: המעין תמוז תשע"א

בצירוף כמה הערות שלי

בתוכן:
למה פרשת פינחס נקראת תמיד סביב ימי בין המצרים? / רבי יששכר שלמה טייכטהל זצ"ל הי"ד - הכותרת הבנאלית מכסה על דרשה/דרישה בעד מינוי רבנים על פי ידיעותיהם בתורה ולא על פי ידיעותיהם בחכמת העולם (וליתר דיוק: בשפה הגרמנית). הרב טייכטהל, בעמח"ס "אם הבנים שמחה", מביע את געגועיו לעולם הישן שלפני האמנציפציה.
בענין הפסקות בקריאת שמע ובהלל / הרב יהודה עמיטל זצ"ל
הקמת מצבת זיכרון 66 שנה אחרי השואה / שמואל עמנואל
דברים בעת גילוי המצבה: ברוך עמנואל
דברים בבית הקברות בטירגרטן: הרב זאב וייטמן
המשפט בליל שבת
שלוש הערות הלכתיות בפעילות מבצעית בשבת / הרב מרדכי עמנואל
נוסחאות מכת"י של תשובת רבנו פרץ מקורבייל, והשלכותיהן לדין הזרעה מלאכותית / פרופ' שמחה עמנואל
גאולת ישראל השלישית / הרב יעקב הלוי פילבר
על איסור הולדת אוֹר בשבת במשנתו של הגרש"ז אויערבך זצ"ל / הרב זלמן מנחם קורן - מאמר ארוך זה והתגובה של הרב ידידיה מנת במדור התגובות שניהם באו כתגובה על מאמרו של הרב דר' דרור פיקסלר בגליון הקודם אודות השימוש בתאורה שאין בה הבערה בשבת. הרב קורן מנסה להוכיח שהג"ר שלמה זלמן אוירבך אסר מדרבנן כל דבר המאיר, בין ע"י חוט להט ובין בטכנולוגיה אחרת (כולל תאורת המסך שאתם צופים בו כרגע) והוא אף חשש לשיטת החזון איש לאסור כל שימוש במערכות חשמל ליחידים (בניגוד למוסדות).
בענין חפיפה לטבילת גֵרוּת / הרב אליעזר בן פורת
משניות סדר 'מועד', 'מועדים' או 'זמנים'? / ד"ר מרדכי מאיר
יחסו של הראי"ה קוק לקרן היסוד / הרב איתם הנקין - גם מי שהתרגל ליכולותיו של הרב איתם הנקין, לעולם יעמוד נפעם מול הפינות והמקורות הנדחים שהוא מצליח להגיע אליהם. ביחס לתוכן המאמר, לא ממש הטריד אותי אם לרב קוק היה או לא היה יחס חיובי כלפי קרן היסוד. עם זאת, בהחלט מתגלה כאן אישיות מורכבת יותר ממה שמנסים לצייר אותו (משני קצות המחנה).

תגובות והערות
שיתוף רבנים בצוותי חירום / משה אורן
עוד בענין גר שאינו מקיים מצוות / הרב אליעזר וייל - על הגיור הצבאי.
פתרון פרדוכסים הלכתיים / דוד ב"ר חיים סבתו
על דרך ההדרת ספרים תורניים / הרב אליהו מורגנשטרן
איסור תורה בסגירת מעגל חשמלי בשבת / הרב ידידיה מנת; הרב ד"ר דרור פיקסלר
בענין דברי החזון איש 'על דבר ארצנו' שבראש הגיליון הקודם; תיקון טעות / הרב יואל קטן
נתקבלו במערכת / הרב יואל קטן - לפעמים הביקורת וסקירת הספרים גולשת לדעתי מעבר לטעם הטוב. כך לדוגמא בדברים שכותב על הספר "בעקבות המחבר" מאת הרב שאול דוד בוצ'קו, ראש ישיבת "היכל אליהו" ורב היישוב כוכב יעקב (כזכור, על נושא זה הבאנו לפני מספר שבועות גם את דבריו של הרב דר' מיכאל אברהם):

המחבר משבח בהקדמה את דרכו של מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, ולדבריו גישתו מביאה להלכה 'שנראית פשוטה יותר ואנושית יותר, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', וזה מתאים לעובדה שהרב בוצ'קו נוטה בפסקיו בדרך כלל לקולא. אולם קולא גורפת מדיי לענ"ד נמצאת בעמ' רסו ואילך, שם דן המחבר בשאלת חילול שבת להצלת גוי. בעקבות תמיהתו הייתכן שאין ערך לחיי גוי, והרי 'חביב אדם שנברא בצלם' - הוא מגיע למסקנה שגוי שאינו עובד ע"ז מותר לכתחילה לחלל שבת לצורך הצלתו (לא רק משום איבה), כשהוא מסתמך על שיטת המאירי שכל דברי חז"ל נגד הגויים נאמרו רק על כאלו 'שאינם גדורים בדרכי הדתות' - אך מתעלם מכך שדעה זו חריגה בין כל הראשונים, ולא נפסקה כלל להלכה.

או הדברים הבאים על "משנת א"י עם פירוש ספראי":

ובכל מקרה ראוי לענ"ד להשתמש במהדורה מיוחדת זו בשיטת 'תוכו אכל קליפתו זרק' (אך לא תמיד כל-כך פשוט להפריד בין התוך לקליפה). תמוה בעיניי אם-כן שמכללת ליפשיץ, מכללה דתית להכשרת מורים שרבים מתלמידיה הם בני ישיבות, החליטה להעמיד את משאביה ואת יכולתה האירגונית לרשות מפעל מחקרי 'כבד' ורב-שנים זה, שאופיו רחוק כאמור מדרכו של הזרם המרכזי-התורני של הציבור הדתי.


יום רביעי, 27 ביולי 2011

עוד על: "באהבה" - מניין?

לפני כמה שבועות כתבנו רשימה בנושא "באהבה" - מנין?, על המקור לכך שהכהנים צריכים לברך את עם ישראל באהבה.

בזמנו העיר אחד הקוראים את ההערה הבאה:
יש על זה בדיחה ידועה. מקור "באהבה" ממה שאמרה תורה "אמור להם" ("אמור" בצרפתית = אהבה).

היום שלח לי אחד מהקוראים את המקור הבא, ומסתבר שהשנינות הזו יסודה בהררי קודש:

הדברים הם מתוך הספר "אלף המגן" מאת הרב אליעזר פאפו, מחבר הספר "פלא יועץ".

כך הוא כותב:

כה תברכו את בני ישראל אמור להם - נראה לפרש עפ"י מארז"ל "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" וגדר השלום הוא מענה רך משיב חימה וזהו אמרו "כה תברכו את בני ישראל" ע"י שירגילו "אמור להם" אמירה רכה

ואפשר להמתיק הענין שידוע שנמצא בתורה שדברה בלשונות הגוים כאומרם "'על טוטפות' - טט בכתפי, פת באפריקי, בלשון יוני קורין לאחת הן וכדומה, אף אנו נאמר אהבה בלשון ספרדי קורין "אמור" וזהו אמרו "כה תברכו את בני ישראל" ע"י שיהא אמור ביניהם.


יום שני, 25 ביולי 2011

על מוות מוחי ומוות 'בלבבי'

בימים האחרונים התבשרנו על כרטיס חדש לתרומת איברים המיועד לציבור הדתי, כרטיס 'בלבבי'. כרטיס זה נתמך ע"י גוף בשם "ערבים" - ועד הרבנים והרופאים לענייני השתלות, בראשות הרב פרופ' אברהם שטינברג והרב יגאל שפרן. הכרטיס אמור לפתור את כל הבעיות שישנן לציבור המקבל את פסיקת הרבנות הראשית לישראל שמוות מוחי-נשימתי הינו מוות אך נרתע עד היום מחתימה על הסכמה לתרומת איברים.

אתמול הופץ בקרב רבנים רבים ספר המסביר אודות מוות מוחי-נשימתי, דרכי קביעת המוות והכרטיס החדש. במכתב המלווה לספר התבקשו הרבנים לחתום על קול קורא לחתימה על הכרטיס החדש.

היום ואתמול באמצעי תקשורת שונים (קישור) דווח שח"כ עתניאל שנלר, שהעביר לפני מספר חדשים את חוק שנלר לקביעת רגע המוות, ניסה לקדם חקיקה שישווה בין הכרטיס החדש לכרטיס 'אדי' הקיים, אך הצעתו נדחתה הפעם. עפ"י אותם דיווחים, בזה הסתיימו חייה הקצרים של הכרטיס החדש (אינני בטוח שאכן זה כך, אך כך דווח).

נזכיר מעט נשכחות (כך אני לפחות מבין את מהלך העניינים - ואשמח אם מישהו יתקן אותי אם אני טועה). בשעתו מועצת הרבנות הראשית קיבלה החלטה בפה אחד שאכן מוות מוחי-נשימתי הינו מוות לכל דבר ועניין, אך על מנת לתרום איברים יש לנהוג בפרוצדורה מסויימת על מנת לקבוע שאכן יש מוות מוחי. לגבי הפרוצדורה היתה מחלוקת בין הרבנות לבין גופים רפואיים בארץ, ולכן הרבנות לא המליצה לחתום על כרטיס לתרומת איברים. כעבור כמה שנים התווסף לכרטיס 'אדי' משפט האומר "בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי". ולפני כמה חדשים נחקק חוק שנלר הקובע את הפרוצדורה כיצד לקבוע מוות מוחי-נשימתי, פרוצדורה שהינה מוסכמת בין הרבנות והרופאים.

על פי מה שהוסבר לי מגורם שהנושא קרוב ללבו, במשפט "איש הדת" הקיים בכרטיס 'אדי' יש בעיה, שכן המשפחה בשעת צרתה אינה יודעת מה לעשות. בצר להם הם פונים לבן-דוד המתחזק שלהם שיספק להם איש-דת מתאים, ובסופו של דבר האיברים לא נתרמים, בין אם זה בגלל התגייסות אותו איש-דת למנוע את מה שהוא חושב לרצח ובין אם זה בגלל הזמן שעובר עד שהמשפחה מקבלת החלטה. הכרטיס החדש, לדבריו, אמור לפתור את הבעיה הזאת, שכן הוא מגדיר מיהו אותו "איש דת" עלום.

על פי מה שנכתב בספר שהזכרתי לעיל:

בכרטיס התורם החדש הוכנסו שני שינויים עיקריים:

א. אין ייחוס עצמי למוות... משום פתיחת פה לשטן.

ב. תרומת האיברים מותנית באישור נציג ועד רופאים ורבנים "ערבים" במטרה לודא שהליך קביעת המוות המוחי נשימתי נעשה על פי דרישות הרה"ר והחוק, ולא היתה טעות בקביעה הרפואית. נוסח כרטיס התורם החדש נבחן ע"י משפטנים ממשרד היועץ המשפטי לממשלה וממשרד הבריאות ונמצא כי הוא עונה על דרישות חוק השתלת אברים, התשס"ח 2008, ומעניק לחותם עליו ניקוד יתר לקבלת איברים להשתלה בהתאם לתנאי החוק.

כאן מסתיימת הבנתי.

- אינני מבין מדוע "משום פתיחת פה לשטן" יש לפרוש מן הציבור - האם זה כזה ערך חשוב לא לפתוח פה לשטן? ואם הוא כן ערך כזה חשוב, אינני בטוח שאנשי 'אדי' לא יהיו מוכנים לאמץ את זה.

- אינני מבין מה מהות חוסר האמון ברופאים במקרה זה? כיום שהחוק קובע (חוק שנלר) שקביעת המוות מתבצע באותו אופן שהרבנות הראשית סמכה עליה את ידה, מפני מה אנו חוששים? האם חוששים מפני אחוז זעיר של רופאים המצפצפים על החוק? או שאנחנו חושדים שיש אחוז גדול של רופאים שמזלזל בחוק?

כפי שכתבתי לעיל, אינני יודע אם כרטיס 'בלבבי' מת בטרם זמנו כפי שדווח (על פי מה שנכתב בספר אמור להתקיים מחר, יום ג', כנס בנושא הכרטיס החדש), אך הייתי רוצה להמליץ על משהו חדש:

אם אכן הבעיה הגדולה זה שהמשפחות אינן יודעות עם מי להתייעץ בשעת מעשה - מדוע לא לקרוא לציבור לחתום על שני הכרטיסים - כרטיס 'אדי' למען השתלת איברים וכרטיס 'בלבבי' או דומה לו שיקבע מיהו 'איש הדת' הרצוי. ושלום על ישראל.

יום חמישי, 21 ביולי 2011

"הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם"

חז"ל מספרים לנו על העצה אותו העניק בלעם לבלק (ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב - מכאן):
אמר לו בלעם לבלק: אלוהיהם של אלה שונא זימה הוא. העמידו בנותיכם בזימה ואתם שולטים בהם. אמר לו: וכי משמע לי אנון? (= וכי ישמעו לי אנשי מואב להפקיר בנותיהם?) אמר לו: אוקים בנתך קומי ואינון חמי ושמעין לך (אתה תתחיל מקודם להפקיר בתך והם יראו ויעשו כמוך). הדא הוא דכתיב (כ"ה, ט"ו) "ראש אומות בית אב במדין הוא".

דברים אלו של חז"ל מפרשים עבורנו את פשט הכתובים. הרי על פי הפשט לחלוטין לא ברור מהו "נקמת ה' במדין" - וכי מה עשו המדינים? המואבים/ות הם אלו שהחטיאו את ישראל!

יש גם מקום לומר שדברי חז"ל אלו הם פשט הכתובים. אמנם התורה מנעה מאיתנו את המידע שחז"ל מפרשים אך "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", ובפרשתנו, פרשת מטות, התורה מפרשת "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" - דהיינו שדברו של בלעם היה להחטיא את ישראל כפי שנעשה.

מעניין לציין שהחזקוני (וכך גם רבי יוסף בכור שור) לא הבין כך, אלא שבלעם לא השיא עצה מפורשת זו לבלק. בלעם רק רמז לבלק שזו הדרך לפגוע בעם ישראל. כך כותב החזקוני (במדבר לא טו):
בדבר בלעם למסור מעל - שהרי מתוך דבריו של בלעם שאמר: לא הביט און ביעקב למדו להחטיאם.


יום רביעי, 20 ביולי 2011

עוד על: תפילת מנחה - על שום מה?

בעבר כתבנו אודות השם "מנחה" לתפילה שאנו מתפללים בצהרי היום - תפילת מנחה.

לפני מספר ימים מצאתי התייחסות לשאלה זו גם בספר "דברי הרב" בדברים שכותב הרב צבי (הרשל) שכטר בשם רבו הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (עמ' שב ואילך):
וביארו בזה חכמי הקבלה, דשני התמידים הבאים בכל יום עולות הם, ועולה באה לשם דורון. ונראה דתמיד של שחר בא בכדי ליתן הודיה להקב"ה על כך שהספיק לנו את כל ההכרחיים שבחיינו כגון אויר, מים, אוכל, ובגדים. והתמיד של בין הערבים בא בכדי ליתן הודיה על כך שהקב"ה מספיק לנו אף את כל המותרות גם כן. ולפיכך, עיקרו של הקרבן בתמיד של שחר היה גוף הכבש, שחיות הכבש משמש כסמל על החיות שלנו, שאנו מודים על עיקר מתנת החיים שלנו. ובתמיד של בין הערבים, העיקר שבו הוא היין השמן והסלת, אשר כל זה משמש כסמל למותרות. ואשר לפיכך דרשו רז"ל על הפסוק "לא תאכלו על הדם" - לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, שעיקרה של תפילת שחרית הוא ליתן הודיה וגם להתפלל עבור הצרכים המינימליים.
ולזה אמרו שלעולם יזהר אדם בתפילת המנחה, שאם אין לו לאדם אלא הצרכים ההכרחיים ואינו נותן על כך הודיה אין בזה כל כך עוולה, ומסתמא ימשיך ה' ליתן לו עוד. אבל מי שנותנים לו אף מותרות ואינו מודה עליהם, זוהי כבר עוולה גדולה ומדה מגונה. ומטעם זה קרבן התמיד (וגם התפילה) של בין הערבים יותר חשוב (מבחינה מסוימת) מאשר קרבן התמיד (והתפילה) של שחר.

יום שלישי, 19 ביולי 2011

שוק הפולמוסים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

היום התחלנו את תקופת שלושת השבועות. לתקופת בין המצרים יש את השאלות ההלכתיות האופייניות לה שכל רב נתקל לפחות בחלק מהן:

- האם מותר לצאת עם המשפחה לחופשה בצימר בתקופה זו?
- האם מותר לעשות שיפוץ בבית עכשיו?
- האם מותר לערוך פגישת מחזור בבין המצרים?

בבסיס שאלות אלו ובבסיס התשובות לשאלות אלו עומדת לה השאלה המורכבת: עד כמה משפיע עלינו היום חורבן בית המקדש? או במילים אחרות: האם אנחנו בכלל מרגישים היום את החורבן? האם אנחנו יכולים להצביע על משהו בחיינו ולקבוע בצורה ברורה: אם היה נבנה היום בית המקדש הדבר הזה והזה בחיי היה שונה באופן מהותי לטובה?

(אגב, שאלה למחשבה: נניח שבמציאות שאנו מכירים היום היה ניתן היתר לבניית בית המקדש והיו מוצאים דרכים להתעלות מעל המחלוקות הרבות ולבנות את בית המקדש, האם היו מבטלים את תקופת בין המצרים?)

המענה לשאלת הקשר שלנו לחורבן הוא זה שבעצם פותר הרבה מהשאלות ההלכתיות העולות בהקשר של שלושת השבועות. לא רק זה, אלא שתקופת שלושת השבועות בכלל, נועדה אולי בעיקר כדי לעורר את האדם לתת מענה לשאלות יסוד אלו. כיוון שכך, לכאורה, אחד מתפקידיו של הרב בתקופה זו של השנה הוא לעורר את הציבור לחשיבה על השאלות הללו, ולכוון אותו לתשובות שנותנות מענה לשאלות.

אך האם זה נכון?

האדם הממוצע החבר בבית הכנסת במקום מגוריו, מקיים במעגל השנה את המצוות וההלכות השונות לפי תקופת השנה. הוא מגיע לבית הכנסת בתשעה באב ויושב על הרצפה לקרוא קינות, גם מבלי שהוא יקדיש זמן לחשיבה על משמעות החורבן לחייו האישיים. לאדם כזה, עצם העלאת השאלה יכולה להיות בעייתית. בייחוד כשהשאלה חזקה מאד, חלק מהשומעים עלולים להסתפק בשאלה ולא להתעניין בתשובה, גם אם יש תשובה טובה.

מדי שנה בתקופה זו מתפרסמות בעלונים ובאתרים שונים התייחסויות שונות לשאלות אלו, חלקם מאנשים השומרים תורה ומצוות וחלקם מאנשים רחוקים מאד מתורה ומצוות, חלקם ליברליים וחלקם שמרניים, חלקם שטחיים וחלקם עמוקים, חלקם כתובים בצורה ברורה וחלקם כתובים ברמזים. רב שיבחר לא להעלות מיוזמתו שאלות אלו, בעצם בוחר להשאיר חלק מבני קהילתו ברמת "ותהי יראתם אותי כמצוות אנשים מלומדה". אך יתרה מזאת, הוא משאיר את השטח חשוף לשלל הדעות הקיימות מסביבנו. אם הרב לא יעלה את השאלות ולא ייתן להן מענה הולם, המידע בכל זאת יגיע לאנשים, ולא יהיו בידיהם תשובות אלטרנטיביות.

כמובן, שההתלבטות הזאת קיימת לא רק בתקופת בין המצרים, אלא כמעט בכל השנה כולה. שאלות בסגנון, האם יש משמעות ליום הכיפורים אם לא פשפשת במעשיך ועשית תשובה על חטאיך? האם יש טעם לצום ביום כיפור, למי שלא שמר ולא מתכוון לשמור שבת? על מה בדיוק אתה שמח בפורים? למה אתה מתכוון כשאתה אומר "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה"? האם היהדות היא דת שוביניסטית?

יש הרבה שאלות בחלל האוויר. להרבה שאלות טובות אין תשובות חד משמעיות. על שאלות מסוימות כמעט ואי אפשר למצוא שני רבנים שיסכימו על תשובה אחת (בטח אם הם לא התחנכו באותו בית מדרש). בהעלאת השאלות בפני הציבור יש סכנה שלא נוכל לתת לו מענה שיספק אותו. מאידך, אי העלאת השאלות בפני הציבור מפקיר את הזירה לכל מיני גורמים שאין להם אפילו רצון לתת מענה לשאלות.

אז מה עושים? האם חושפים את הציבור לשאלות קשות בחיים הדתיים שלהם, או שמסתפקים בכך שאנשים מקיימים את המצוות גם מבלי לחשוב על מה שהם עושים יותר מדי?

יום ראשון, 17 ביולי 2011

קללת אדם וחווה בימינו

יש שמצטטים בהקשר זה את הפסוק שנאמר לאשה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (בראשית ג טז). לדבריהם, מפסוק זה משתמע שלפי השקפת התורה האיש צריך למשול באשתו. שמעתי על אדם שלחץ על אשתו שלא תיקח אפידורל בשעת לידתה משום שהתורה אמרה: "בעצב תלדי בנים". אחד הרופאים ניגש ושאל אותו: "האם אתה מדליק מזגן בעבודה?", "ודאי," ענה הבעל. "אם כך", השיב הרופא, "גם אתה עובר על דברי התורה - 'בזעת אפיך תאכל לחם'".
האמת היא ששני הפסוקים הללו אינם ציוויים אלא קללות. בעקבות חטא עץ הדעת נתקללו אדם וחווה בקללות אלו, ומאז האנושות מנסה לתקן אותן. ככל שאנו מצליחים להימנע מעצב הלידה ומסבל הפרנסה - אנו הולכים ומשתחררים מקללות אלו ומתקנים בכך את העולם. הדבר נכון גם כלפי הפסוק "והוא ימשל בך". ביטול יחסי ההיררכיה שבין איש לאשתו הוא תיקון קללת חווה, והתורה סומכת ידיה על תהליך זה.
(גשר בנות יעקב, הרב חיים נבון, עמ' 58. וראו גם עמ' 23)

כל הצורך להשתדלות בעניינים הגשמיים על פי מעלך הטבע, בא מתולדת אדם הראשון, שנאמר בקללתו: "בזיעת אפיך תאכל לחם"... וזה לשון מסילת ישרים פ' כא: "... וכבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל... אם לא שקדם הקנס... בזעת אפיך... ע"כ חייב האדם להשתדל איזו השתדלות כמס שפורע... וכיון שהשתדל, הרי יצא ידי חובתו... ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות..."
(מכתב מאליהו, הרב אליהו דסלר, ח"א, עמ' 187)

לחזקה זו [= טב למיטב טן דו מלמיטב ארמלו - אשה מעדיפה לחיות בשניים מאשר לבד] אין כל קשר עם הסטטוס החברתי והפוליטי של האשה בזמן העתיק. אין החזקה בנויה על גורמים סוציולוגיים. זהו פסוק בבראשית: "אל אישך תשוקתך". זו היא קללה מטפיזית מוטבעת בשורש באישיות הנשית. האשה - כשהיא בודדה - סובלת ללא השוואה יותר מהאיש... אין זו עובדה פסיכולוגית אלא עובדה אקזיסטנציאלית. אין זו תוצאה של סטטוס נחות של האשה, אלא זה מתחייב מההבחנה היסודית בין אישיות האשה ובין אישיות האיש.
(דרשת הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בעניין הפקעת קידושין, מתוך "דברי הרב", עמ' קטו)

יום חמישי, 14 ביולי 2011

עדכונים ועוד

1. לפני כשבועיים פרסמתי רשימה בשם "האם יש מגזר תורני? בית המשפט יקבע!" על המאבקים סביב פתיחת כיתת בנים נוספת בכיתה א' של בית הספר התורני בעיר. מספר קוראים ביקשו לדעת מה קרה בסוף הסיפור. ובכן, ההורים החליטו למשוך את העתירה יום לפני שהיה אמור להתקיים הדיון בבית המשפט בעניינים בתמורה להבטחה לפגישה והדברות עם ראש העיר. בסופו של דבר ההורים קיבלו הבטחה לפתיחת כיתה נוספת, כך שאפשר בהחלט לומר שההורים ניצחו במאבקם. עם זאת, גם אחרי פתיחת הכיתה הנוספת, לא כל הילדים שנרשמו יתקבלו. על פי השמועה, לאחר ההחלטה לפתוח כיתה נוספת, העירייה איימה על ההורים שאם ההורים שלא יתקבלו יעשו בעיות היא תקבל את מקסימום הילדים והכיתות תהיינה הכיתות הכי גדולות בעיר עם ארבעים ילד בכל אחת.

2. לפני חודשיים פרסמתי טור ביקורת על ספרו של ידידי הרב חיים נבון יחד עם תגובתו לדברי. אני כבר כמעט הספקתי לשכוח מהטור הזה, אך היום קרה משהו מיוחד. אחד מחברי הטובים המכהן כרב קהילה באזור מכין עבור בני קהילתו עלון שבועי הקשור לפרשת השבוע. השבוע, לכבוד פרשת בנות צלפחד, הוא בחר לפרסם את הטור והתגובה האמורים (תוכלו לראות את העלון כאן, למעוניינים). נשמה טובה, כנראה מבני השכונה, מאד לא אהב את הדברים שאני כתבתי ושיגר את העלון אחר כבוד לרב העיר עם הפניה לדבריי. רב העיר נזף בחברי רב הקהילה על פרסום הפולמוס לציבור הרחב, וכן נזף בי על כתיבת הדברים.
עם או בלי קשר נתקלתי היום בשני דברים מעניינים, האחד שאני מכיר כבר שנים רבות אך במסגרת הארועים האקטואליים עוררו אצלי הרבה מחשבות, והשני שהתחדש לי היום.
הראשון הם דברים שנשא הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בעקבות פרסום של הרב רקמן בעד הפקעת קידושין. בתוך דבריו כותב הרב סולובייצ'יק (הציטוט מתוך "דברי הרב" עמ' קיד):
לא רק ההלכות, אלא גם החזקות שחז"ל הנהיגו לדון על פיהם בדיני תורה, לא ניתנות לערעור. אל תשלחו יד, לא רק בהלכות אלא גם בחזקות, כי החזקות עליהן דיברו חז"ל אינן נשענות על תבניות התנהגות פסיכולוגיות חולפות, משתנות, אלא על עקרונות אונטולוגיים קבועים, מושרשים בעצם מעמקי האישיות האנושית המטפיזית, שאינה ניתנת להשתנות כשמים מעל.
הדבר השני שנתקלתי בו היום הם דברים של הג"ר יחיאל יעקב ויינברג . הנושא של המאמר הוא הקריאה להוציא את חלקי הקרבנות מתוך סידור התפילה. בתוך הדברים הוא כותב כך (כתבי הגריי"ו, חלק ב' עמ' רנה - הספר נמצא בhebrew books, למי שמעוניין לחפש):
אין דנים כאן על עצם הרעיון היסודי של הקרבנות. לו היתה היום קיימת אצלנו שאלה כזאת והיא דורשת פתרון דחוף - אין מספר מצומצם של יהודים בארץ אחת בני סמכות להכריע בעניין זה, וכל שכן כאשר הם אינם מייצגים את כלל ישראל. שאלה זאת חייבים להביא לפני הבית דין של כלל ישראל. רק לבית דין כזה הרשות לקבוע אם להשאיר טקס מקודש בעם בתוקפו או לבטלו. היום שאין לנו ארץ ולא בית מקדש ולא כהנים הרי זה מגוחך ומצער כאחת להעלות תביעה לבטל עבודת הקרבנות!

3. אני יודע שרוב הקוראים כאן הם דוברי עברית, ובכל זאת המלצה על סרטון קצר באנגלית שנתקלתי בו לאחרונה. הוא לא קשור לעולם התורני, או אפילו היהודי, אלא למערכות חינוך כלליות בעולם כולו. עשר דקות שאני בטוח שיעוררו אתכם למחשבה.

יום שני, 11 ביולי 2011

דיני שהייה במטבח המודרני

הפוגה קצרה מענייני האקטואליה לטובת קצת הלכות שבת.

אחת הסוגיות הסבוכות במסכת שבת היא הסוגיא בתחילת פרק "כירה" העוסקת בדיני שהייה וחזרה. שהייה היינו הנחת תבשיל על האש בערב שבת, וחזרה היינו הנחת התבשיל על האש בשבת עצמה.
חכמים אסרו להניח תבשיל שאינו מבושל על האש בערב שבת, כל עוד האש אינו גרוף וקטום. אך נחלקו הדעות בין התנאים מה נחשב "שאינו מבושל" לעניין זה. חנניה סבר שמספיק שהתבשיל יהיה מבושל כמאכל בן דרוסאי (שליש או חצי בישול) ורבנן חלקו עליו וסברו שהתבשיל צריך להיות מבושל כל צרכו. הגמרא לא הכריעה במחלוקת זו, ואף הראשונים נחלקו כמי פוסקים, והאחרונים חלקו כיצד הכריע השולחן ערוך במחלוקת זו. באופן כללי אפשר לומר שלכתחילה ראוי להחמיר כדעת חכמים, אך בשעת צורך ועונג שבת נהגו להקל כחנניה. טעם האיסור, כפי שמופיע בגמרא, גזרה שמא יחתה בגחלים.

לאור דברים אלו ניתן לסכם כך:
- תבשיל שמבושל לגמרי (כל צרכו ומצטמק ורע לו) - מותר לכל הדעות להשאיר בע"ש על אש גלויה.
- תבשיל שמבושל כמאכל בן דרוסאי - לדעת חנניה מותר להשאיר על אש גלויה, ולדעת חכמים אסור. לכל הדעות מותר להשאיר על אש מכוסה.
- תבשיל שלא נע אך לא הגיע למאכל בן דרוסאי - לכאורה אם האש מכוסה לכו"ע היה מותר להשהות, אלא שרבי עקיבא איגר פקפק בדבר (עי' ביאור הלכה רנג ד"ה "אלא כשהתחיל להתבשל").
- תבשיל נא - יש לו דין של "קדרא חייתא" שמותר להשהות גם על גבי אש גלויה מע"ש מכיוון שהוא מסיח דעתו מזה.

ועתה נשאל, האם יש דין שהייה במטבח המודרני, שאין בו לא כירה ולא גחלים?
כיריים ותנור: בשני מכשירים אלו ניתן לשנות את עצמת האש (בין אם זה גז ובין אם זה חשמל) לכן היה מקום לומר שיש מקום לחשוש גם כאן ל"שמא יחתה" דהיינו: שמא יעלה את עצמת האש. אלא שיש מחכמי ישראל שסברו שאין כלל בכיריים ובתנור שלנו דין "שמא יחתה" ולכן גם לא איסור שהייה כלל. כך לדוגמא כתב הג"ר יוסף קפאח (רמב"ם, הלכות שבת פ"ג ס"ק יב):
נראה כי כל הדינים דלקמן שגזרו שמא יחתה אינם קיימים במציאות שלנו כלל. וגזרת חז"ל היא כפי המציאות בימיהם ואף בימינו עד לפני כחמישים שנה. וטבע האש של עצים שכל שעה ושעה היא עוממת דועכת וקומלת עד שנעשת אפר ונאפסת. ומטבע הדברים שאדם חושש שמא לא יבשל תבשילו מחמת דעיכת האש ועלול הוא כאלו לישר את הקדרה ולהושיבה היטיב ובינתים מחתה את האש כדי לסלק מעליה את האפר העוממה כדי ששרידי האש יהתכו את תבשילו ויכשירוהו לאכילה... וכל זה אינו שייך במכשירי הבשול שבימינו לא בפלטה ולא בתנור החשמל ואף לא בפתילות אם שרדו כאלה.
אלא שרבים אחרים החמירו בדבר, כדוגמת שמירת שבת כהלכתה ועוד. ולמעשה נוהגים להחמיר להצריך כיסוי של האש ויש שכתבו להצריך לכתחילה גם כיסוי על הכפתורים, כ"כ הג"ר משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן צג):
ולפ"ז אף בלא כסוי גם על הכפתורים שעל ידם מקטינים ומגדילים אלא שיכסה רק את האש לבד נמי אפשר יש להתיר דגם בכסוי על האש לבד הוא היכר גדול שאין דעתו לחתות ולהגדיל האש יותר וכמו שנוהגין הרבה. אך יותר טוב שהכסוי של פח המתכות יכסה גם את הכפתורים כדי שההיכר יהיה גם במקום החתוי כמו הקטום שיש אולי לחוש שלא ירגיש בהכסוי ויחתה. ואף שהוא דבר רחוק מ"מ כיון שהיתר ההיכר מצינו בהיכר שבמקום החתוי אולי הוא דוקא בהיתר כזה. אבל ודאי זה לבד שיכסה את הכפתורים ולא את האש לא יועיל שהעיקר הוא שצריך להראות שדעתו להפחית שזה נראה יותר בכסוי האש. אבל כיון ששם היו תרווייהו למעליותא שמפחית את החום והיה במקום החתוי אפשר הוא בדוקא ולכן יש להחמיר לכסות גם את הכפתורים, אבל כיון שיותר מסתבר שגם בלא כסוי הכפתורים הוא היכר חשוב יש להקל בשעת הדחק ואין למחות באלו הנוהגים היתר בכסוי האש לבד.

מיחם: במיחם, כמו בתנור, האש גלויה. ולכן אם במיחם יש אפשרות לשנות את מידת החום לכאורה דינו כתנור, והמעוניין להשהות בו מים מע"ש צריך לדאוג שהמים יהיו רתוחים מלפני שבת (ולדעת חנניה לפחות בדרגת יש סולדת בו). אך מיחם שלא ניתן לשנות בו את מידת החום, לכאורה דינו כפלטה.

פלטה: בפלטה לכאורה אין דרך לשנות את מידת החום, ולכן קשה לומר שיהיה בזה גזרה "שמא יחתה". אף על פי כן היו שאמרו שיש איסור השהייה גם בפלטה. כך לדוגמא כתב הג"ר עבדיה הדאיה בעל "ישכיל עבדי" (וכעבור מספר שנים חזר בו מעמדה זו):
שהפלאטה המחוברת לזרם ע"י חוט חשמלי, מתחממת מאד ובוערת כאש, ונעשית כגחלת ממש, והרי זה כנותן ע"ג האש ממש, ולא דמי למה שהתירו הפוסקים כשיש טס של מתכת מפסיק בין האש לקדרה, ששם הטס אינו מחובר עם הצלחת כגוף אחד, והוא מטלטל בכל עת שירצו, משא"כ בנ"ד שכיסוי הפלאטה הוא חלק בלתי נפרד ממנה, ולכן אין לזה דין גרופה וקטומה. ועוד שיש לחוש שמא יחבר את חוט החשמל של הפלאטה אל הזרם בשבת ולאו אדעתיה

וגם הג"ר אליעזר ולדנברג בעל "ציץ אליעזר" רצה לאסור משני טעמים:
א' דיש לחוש משום שמא יגיס, ב' דיש לאסור להניח הקדירה על כירת החשמל מערב שבת דשמא יבוא להניחה בשבת

אך פוסקים רבים אחרים סברו שאין בכלל דין "שמא יחתה" או איסור השהייה בפלטה משום שאין דרך לשנות בו את מידת החום. כך לדוגמא כתב הג"ר עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן לב):
בפלאטה חשמלית שאין כל אפשרות להגדיל או להקטין מדת החום י"ל שלכל הדעות מותר להשהות תבשיל על פלאטה חשמלית, ואין כל צורך לעשות הפסק באזבסט או טס של מתכת בין הפלאטה לקדרה
הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

יום ראשון, 10 ביולי 2011

הפתרון לכל הבעיות ב"שבת בשבתו"

אני מודה שכשאמרו לי שיש מודעה בעלון "שבת בשבתו" שישאיר אותי פעור פה וללא מילים, לא האמנתי. אבל מסתבר שיש דבר כזה.
עד כמה שזה אולי קשה להאמין המודעה הבאה פורסמה בעלון "שבת בשבתו" בשבת האחרונה, פרשת "בלק":


ולמי שלא מצליח לראות את התמונה, הנה תוכן המודעה:
הבית היהודי השלם
ליהדות יש פיתרון: 1. לנשים הרבות הבודדות. 2. למאבק הדמוגרפי. 3.למניעת איסורים ח"ו
הפסק המפורסם של הרב עובדיה יוסף שליטא להתיר נישואין ל-2 נשים בדורינו
משות יביע אומר חלק ח' אה"ע סימן ב
"בשומעי כי יש בתי דין שפוסקים להחמיר גם על הספרדים ועדות המזרח בעניין זה, ושגגה היא בידם. ונפסק, שבירושלים ובכל המקומות האלה לא נתפשטה גזרת רגמ"ה ונהגו לישא כמה נשים ואין פוצה פה . ע"ש. ובכל המזרח לא קבלו עליהם מעולם תקנת רגמ"ה לא אז ולא היום. ע"ש. ועוד.ואין ספק שהחומרא בזה בזמנינו גורמת לתקלות רבות" !!!
לפרטים נוספים ולפסקים המתירים גם לאשכנזים, חפשו אותנו באינטרנט הבית היהודי השלם http://jewishome.net
המעוניינים (בהסכמת האשה הראשונה!) לנשיאת אשה נוספת ובאישור ב"ד נא לפנות לרב יחזקאל סופר 050-5871546
או בפקס : 0577961651
אין מה לומר: הפתרון לכל הבעיות!

יום שבת, 9 ביולי 2011

על רב ושמואל

א. בתגובה לרשימה שלי על תואר "הרב", שלח לי הרב "מענה לשון" טור שכתב יעקב עציון על התואר "רב" (עודכן ביום א' בבוקר):

"על מה אתה מתרברב עלינו?". משפט זה מושם על ידי חז"ל בפיהם של דתן ואבירם, שסירבו להיענות למשה ששלח לקרוא להם: "על מה אתה מתרברב עלינו, מה טובה עשית לנו - הוצאתנו מארץ מצרים שהיא כגן ה', ולארץ כנען לא הכנסתנו, אלא הרי אנו מתים במדבר והנגף משתלח בנו בכל יום" (במדבר רבה י"ח).

כך לשון חז"ל במדרשם, אך דתן ואבירם עצמם כנראה לא השתמשו בפועל 'להתרברב', שיסודו ארמית. לשון המדרש למעשה יוצקת במילים שונות את לשון המקרא עצמו: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְתָּרֵר". ההבנה הראשונית שלנו היא שההתרברבות האמורה במדרש עניינה התפארות וגאווה, אך במקורה התרברבות פירושה הנהגה ושררה. "על מה אתה מתרברב עלינו?", אפוא, פירושו – "בזכות מה שם אתה עצמך מנהיג עלינו?".

תרגום אונקלוס לסופו של הפסוק הנזכר הוא: "ארי מתררבת עלינא גם אתרברבא". הווה אומר, שררה בעברית היא רברבותא בארמית, ובהתאם - שר הוא רב.

כך, "שר בית הסוהר" הנזכר בפרשת יוסף מתורגם ארמית "רב בית אסירי", "שר האופים" הוא "רב נחתומי", ו"שר המשקים" הוא "רב שקי".

ולא רק מן התרגום אנו מכירים את הצורות הללו, אלא גם מן המקרא גופו, ובפרט בספרים שבהם ניכרת השפעה ארמית. בספר מלכים ב' נאמר: "וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַב שָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם" (פרק יח). רב סריס הוא שר הסריסים, ורב שקה הוא ביסודו שר המשקים – כלשון אונקלוס בבראשית.

כולנו מכירים היום את "רב החובל", המופקד על הולכת הספינה בין הגלים. במקרא מופיע התואר פעם יחידה בספר יונה, ופירושו ככל הנראה – הממונה על החובלים, ראש הספנים המושכים בחבלי התרנים והמפרשים שבספינה (וכן תרגם יונתן שם: "רב ספניא"). אגב, המילה הלועזית לרב החובל, קפטן או קפיטן, מקורה במילה הלטינית CAPUT ("ראש"), ופירושה דומה – ראש צוות הספינה.

אדוננו, מרנא ורבנא

בלשון חז"ל, שקשורה כנודע בקשר אמיץ לארמית, נכנסו הרב והרבנות לאוצרה של העברית, ומילאו את מקומם של ה"אדון" ושל ה"שר" המקראיים. בפרשת משפטים משמיעה באוזנינו התורה את דינו של עבד האומר "אהבתי את אדוני" ומבכר להישאר בעבדותו. תרגום אונקלוס למילים אלו מוסר: "רחימנא ית רבוני". הווה אומר, אדון שבעברית הוא ריבון בארמית.

ובעקבות הארמית – אף בעברית. הגמרא במסכת קידושין עוסקת בעבד המעוניין להירצע, ומביאה בין השאר: "'אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני'; הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו - אינו נרצע, שנאמר 'כי טוב לו עמך'". רואים אנו כי האדון שבמקרא היתרגם בלשונם של חכמינו כמעט מבלי משים לרב (וכך אף בכינוי כלפי מעלה: "האדון ה'" שבמקרא נקרא בפי חכמינו ברגילות "ריבונו של עולם").

וכשם שלעבד יש רב, כך גם לתלמיד – בין אם הוא לומד תורה ובין אם רוכש לו אומנות. מפורסם הסיפור במסכת בבא מציעא (פד ע"ב) על ר' יוחנן שהוציא את ריש לקיש מ'העולם התחתון' של תקופת האמוראים אל בית המדרש, עד שהפך לגדול בתורה. פעם אחת, כשעסקו בעניין קבלת טומאה של "הסכין, הסיף והפגיון", הקניט ר' יוחנן את תלמידו וחברו על בקיאותו בכלי מלחמה אלו, הזכורה לו מעיסוקו הקודם. ענה ריש לקיש ואמר: "ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי" (= "ומה הועלת לי, שם רבי קראו לי, כאן רבי קוראים לי"). ופירש רש"י: "רבן של לסטים וראש להן הייתי" (אמנם, בעלי התוספות שם חלוקים על רש"י וסבורים שלפני שליסטיס היה, למד ריש לקיש תורה הרבה עד שנקרא רבי).

מכל מקום, התואר "רב" ו"רבן" שרגיל בינינו מקורו בצורה הארמית המקבילה ל"אדון". בקצרה נעיר בהקשר זה שאף התואר "מורנו" שמשתמשים בו לגדולי תורה – מקורו ככל הנראה בצורה הארמית "מרנא" או "מרן", שפירושה איננו "המורה שלנו" אלא "אדוננו" (כמו בכינוי "מרא דאתרא", 'אדון העיר', או "מרי עלמא" – 'ריבון העולם'). אי לכך, ראשי התיבות אדמו"ר במקורן הן אדוננו, מרנא ורבנא – שלוש מילים שפירושן זהה – והצורה "מורנו" היא לכאורה התפתחות מאוחרת.

התואר "רבי" פירושו אפוא "הרב שלי", ו"רבן" – "הרב שלהם" (כמו בצירוף "רבן של כל בני הגולה") או "הרב שלנו" (כשם ש"מרן" הוא ה'מר' שלנו). במקור הייתה המילה "רבי" פנייה של תלמיד לרבו ("שלום עליך רבי") – ובהמשך הפכה לתואר עצמאי – רבי יהודה, רבי מאיר וכו'. ואף רבן כן – "רבן גמליאל" במקורו פירושו אולי "רבנו גמליאל", שכן שימש ר"ג כנשיא ישראל כולם, אך לימים השתלבה הנו"ן הסופית והפכה לחלק מהתואר עצמו. ידוע הדירוג שקבעו חכמינו – "גדול מרב רבי, וגדול מרבי רבן, גדול מרבן שמו" (כנוסח המובא על ידי בעל 'הערוך').

אגב, כיום רגילים במקומות רבים להקדים לשמו של כל יהודי, בעל בית בעמיו, את התואר "רבי", או לכל הפחות רֶבּ. מתברר שאין בכך מנהג חדש – ר' שמעון בן צמח דוראן, התשב"ץ, כתב בפירושו לפרקי אבות 'מגן אבות' כבר לפני כ-600 שנים:

"ומה שנהגו בדורות הללו לקרוא לכל אדם רבי, נפל זה המנהג מהמקומות שיש בהם קראין, כדי שלא יטעו לומר זה האיש הוא מהקראין, כי הם אינם נוהגים בשם זה וקורין למי שאינו מהם 'רבן'" (פרק ב' משנה א'; אגב, התשב"ץ עצמו סבור כי יש לומר "רִבִּי", ולדבריו אין הכוונה "הרב שלי", ומדובר בתואר בפני עצמו שלו יו"ד נוספת, כמו 'יחידי' או 'אכזרי'. אנו הלכנו לעיל בדרכם של חכמים אחרים הנוקטים גישה שונה, ומקיימים את הצורה השגורה "רַבִּי").

רבן המועדונים

בעברית החדשה בארץ ישראל, לפני כשבעים או שמונים שנה, השתמשו בתואר "רבן" ובשם העצם "רבנאות" במחוזות רחוקים למדי מבית המדרש. האלוף בתחרויות הספורט, שנקרא עד אז בשם הלעז צ'מפיון, נקרא "רבן", והאליפות נקראה "רבנאות" או "רבנות".

כך למשל סיפר ד"ר עמנואל סימון, רופא וספורטאי, לעיתונאי 'מעריב': "ב-1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נטלתי את רבנאות מכבי ארץ ישראל בריצת 5,000 מטר, בזמן של 16 דקות וחמישים שניות".

בדומה, בשנת 1936, לאחר משחק בין הפועל תל אביב למכבי תל אביב, הכריזה ההסתדרות הארץ ישראלית לכדורגל כי מכבי תל אביב היא "רבן ארץ ישראל".

נראה שדוברי העברית דאז חשו את הצרימה שבהכתרת אלופי הריצה או הכדורגל, עם כל חשיבותם, בתואר "רבן" ששימש בעבר למנהיגי העם, וכך התחלף הרבן באלוף המשמש עד ימינו אלה. הנה כי כן, אם נתקלים בעיתון ישן בתיאור מאן דהוא כ"רבן מועדוני הבוקס", אין הכוונה למי שעובר במועדונים ומרביץ בהם תורה בין התחרויות, אלא למי שפשוט הרביץ, ובכל הכוח...

ב. לבנו של הרב "מענה לשון" הוא קרא שמואל. ברשימה הזו תוכלו לקרוא את הסבריו לשם שמואל. אני מעתיק כאן את דבריו על מורנו הגאון ר' שמואל גרינפלד:

אצל ר' שמואל זכינו ללמוד מהי התבטלות לדבר ה' ודבקות באמת: ברגע שהוא הבין שהאמת היא אחרת ממה שהוא חשב, הוא שינה את דרכו, והתחדש בין בעיון בתורה, בין בהלכה למעשה ובין בהשקפה.

מדת האמת של ר' שמואל מאוד ניכרה אצלו ובלטה לעין-כל בשיעוריו כשהיה מרצה מהלך שלם בגמ', ותלמיד סתר את דבריו בשאלה אחת, לא בוש להודות ולחזור בו מכל מה שאמר בלי לנסות למצוא תירוצים דחוקים. וכשתלמיד העלה רעיון חדש השתדל להביא הרבה אסמכתות ממקומות שונים לדבריו, גם כדי לעודדו לעוד רעיונות וגם כי חש באמיתות הרעיון.

אע"פ שהוא בא מרקע חרדי (למד בישיבת ר' חיים ברלין, אצל ר' יצחק הוטנר) הוא לא נמנע מלראות את הטוב שבציבור הדתי, ואת האמת שיש בלימוד התורה בישיבות הציוניות. בשלב מתקדם בחייו למד את כתבי הראי"ה קוק, ואף לימדם בישיבה.

גם בקיום מצוות הוא היה פתוח לאמץ את מסקנות עיונו בתורה: הוא הטיל תכלת בציציותיו, ונהג לעלות בטהרה להתפלל בהר הבית. וכאן אני מגיע לדרישת ציון שלו:

אחד הדברים שבלט אצלו הוא השאיפה לבנין ביהמ"ק, החזרה לעבודה בו ולאישי ישראל ותפילתם שם. נהג בכל הזדמנות לעלות להר הבית עם תלמידיו. הידע שלו בכל מה שקשור למיקום הבית היה עצום, בבקיאות בכל שיטות הראשונים ועד אחרוני דורינו שניסו לעסוק בסוגייא הסבוכה. פעם למד מאמר שעוסק בדבר, המציג שיטה חדשה. הוא ידע אותו על-פה, וכשריצה את הדברים לפני ראש הישיבה, הרב שבתי רפפורט, וכמה אנשים נוספים הוא לקח כל טענה וטענה וסתר אותה. הדברים היו חייבים להגיע לאמת צרופה, והוא לא אבה לקבל מאמרים שהם יחסית קצרים ואינם מקיפים את כל הנתונים.

תמיד התגאה להראות למבקרים בישיבה את הר הבית, שדמותו נשקפת מהישיבה. כל עניין עבודת הבית היה אצלו חי ונושם ולא דבר שהוא בבחינת "הלכתא למשיחא", אלא כדבר חי במציאות של ימינו, עד שהעלה פעם בפני התלמידים את השאלה אם אפשר לצלות בתנור שלנו את קרבן הפסח. וכמובן בכל נושא הקדשים היה לר' שמואל ידע רב ומרשים.

אהבתו לארץ ישראל לא ידעה גבול. תמיד כשהתלוננו בפניו כשהיינו בצבא על איזה 'חורים' שולחים אותנו, עד כמה חם שם, ושהמקום 'תקוע', או שאנחנו גרים בעיר שלא נעים לגור בה, עם רעש ואויר מחניק, גער בנו באמרו שכל מקום בארץ ישראל שווה בקדושתו לשאר המקומות ולא יתכן לומר שיש בה מקום שהוא גרוע.

יום שישי, 8 ביולי 2011

וישם ה' דבר בפי בלעם - שאלה ברש"י

בפרשה שלנו ישנם שני פסוקים כמעט זהים.
לפני ברכתו הראשונה של בלעם (במדבר כג ה):
וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר
לפני ברכתו השניה של בלעם (במדבר כג טז):
ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר
רש"י על הפסוק השני כותב כך:
וישם דבר בפיו - ומה היא השימה הזאת, ומה חסר המקרא באמרו: שוב אל בלק וכה תדבר. אלא, כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר: מה אני חוזר אצל בלק לצערו, ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו, כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו: על כרחך תשוב אל בלק.

שאלתי היא: מדוע רש"י כותב דברים אלו רק על הפסוק השני, ולא מביא אותם כבר בפסוק הראשון?

אשמח לתשובות.

יום חמישי, 7 ביולי 2011

מסורת של התנהגות

בספר "דברי הרב" שכתב הרב צבי (הרשל) שכטר על רבו הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק הוא מביא בין היתר דברים של הרב על מספר משניות מהפרק הראשון באבות. להלן הדברים על משנת "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים", הרב ביאר את "על העבודה" (עמ' קו):
עיין ביאור רבינו יונה שבזמן הזה עבודה קאי על התפילה. ואף דרוב הראשונים סוברים שהתפילה אינה אלא מדרבנן, ולכאורה טפי היה לנו לומר שהעולם קיים על מצוות אחרות החשובות ביותר, מכל מקום נראה דנהי (=שאמנם) דחובת התפילה אינה אלא מדרבנן, וזה רק נוגע לקביעות חומרותו כלפי מצוות אחרות. אולם במסורת של התנהגות, פשיטא שתפילה יותר חשובה משופר וציצית ושאר מצוות, שהם רק מעשה מצוה בעלמא, משא"כ תפילה שהיא דיבור וקשר בין האדם להקב"ה, ומצוות הללו המוזכרות במשנה יש להן חשיבות אכזיסטנציאלית, דדברי שיח של האדם עם קונו היינו ההרגש הדתי הכי חשוב.

יש כאן הבחנה מעניינת ביותר המדרגת את המצוות לא כפי דרגתם או חומרתם ההלכתית, אלא לפי ה"מסורת של ההתנהגות". במבט ראשון היינו מצפים שיהיה התאמה בין שני הדברים, אך מכאן די ברור שלא תמיד ההתאמה קיימת.

יום שלישי, 5 ביולי 2011

התואר הנכסף

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

הראשון שכינה אותי בתואר "הרב" היה הרב קצנלבוגן, שלימד אותי תורה בכיתה י'. כל תלמיד שענה תשובה טובה מיד היה זוכה בתואר הכבוד. "הרב", הסביר מי שבאמת היה הרב, "זה כינוי למי שיודע ללמוד. כשאני רואה שתלמיד עונה תשובה נכונה, זה סימן שהוא יודע ללמוד, ובודאי ראוי לכנותו הרב". כך הפכנו בני כיתה י2 להיות "הרב" אודי, "הרב" אסף, "הרב" דודי, "הרב" בני, ועוד.

בהתנהגותו זו, לימד אותנו הרב קצנלבוגן מספר דברים חשובים שהמשיכו איתי לחיי הבוגרים, להלן חלק מהם:
- זה שקוראים למישהו "הרב", אינו אומר בהכרח שהוא יודע על מה הוא מדבר.
- גם אם הוא לא בהכרח יודע על מה הוא מדבר, זה לא אומר שכל מה שהוא אומר אינו נכון.
- במגזר החרדי, אליו השתייך הרב קצנלבוגן, יש אינפלציה מטורפת בכל הקשור לתוארי כבוד רבניים.

מעבר לדברים אלו, לימד אותנו המורה לתורה, ש"הרב" זה תואר של כבוד. כשהיה אומר לנו מידי שיעור "אוווו! תשמעו מה מלמד אותנו הרב יונתן", זה היה שונה לחלוטין מלומר, כפי שעשו מורים אחרים, "כולם שמעו מה יונתן אמר?". אם "הרב" יונתן אמר משהו, זה כנראה משהו שראוי לשמוע.

כמובן, שכולנו ידענו שלר"מים שלנו קוראים "הרב", כתואר של כבוד, אבל לא ידענו כמה כובד יש לתואר הזה עד שזה לא נחת על ראשנו מפיו של הרב קצנלבוגן. אז קלטנו שלהיקרא "הרב" זה משהו שדורש ממך התנהגות וחכמה מסוימים.

כחלוף השנים, וכשלפחות אחד מבני אותה כיתה י2 הפך להיות רב מכהן, יחסיי עם התואר "הרב" עדיין אינם פשוטים.

כמעט כל רב נתקל בשאלות מעין אלו בשלב כלשהו בחייו. אתה מתקשר לאחד מחברי הקהילה ומשום מה המספר שלך אינו נמצא בזכרון של הטלפון שלו והוא שואל "מי מדבר?". מה אומרים? האם אומרים את השם הפרטי, כפי שאתה עושה כשאתה מתקשר סתם לחבר או בן משפחה, וכשהוא לא יזהה אתה תתן לו רמז ואז תשמע את המבוכה בקולו "אההה, הרב! סליחה שלא זיהיתי, לא כל כך שומעים כאן". מאידך, אם תאמר "שלום, מדבר הרב!", זה לא נעים לקרוא לעצמך בתואר כבוד.

לחילופין, אתה מכין את תוכנית הלו"ז ללימוד ליל שבועות. במשבצת שלך אתה כותב את שמך, כפי שאתה רגיל לכתוב אותו. בסוף אתה מגיה את התוכניה לפני שליחה לחברי הקהילה ופרסום, ואתה מגלה שבעצם רשמת תארי כבוד לכל מי שמדבר חוץ מאשר לך.

כבר קרה לי (יותר מפעם אחת), שהתארחתי בבית כנסת מסוים ביום שני בבוקר והגבאי כיבד אותי בעליה מפאת שהייתי אורח במקום. לפני העליה הוא ניגש לשאול את שמי, כמקובל, וכך קרא לי לעלות לתורה. לאחר התפילה הגבאי ניגש אלי והתנצל. אחד המתפללים אמר לי שאתה רב, אני מתנצל שלא קראתי לך לתורה עם "הרב". מה בדיוק אמורים להגיד במצבים כאלה?

כל רב מוצא לעצמו את דרכי ההתמודדות שלו עם הבעיות הללו. חלק מהדרכים יכול להיות הבחנה בין אם אתה מתקשר למישהו בשם מוסד תורני או באופן פרטי. אם אתה מתקשר בשם המוסד אזי כיוון שאתה מייצג את המוסד אתה צריך להציג את עצמך כ"הרב", שכן זה לא מכבד את עצמך אלא את המוסד. לדוגמא אם אתה מזכיר בית דין רבני ואתה מתקשר להודיע לבעלי הדין שהדיינים סיימו לדון בתיקם, עליך להציג את עצמך כך: "שלום, מדבר הרב פלוני, מזכיר בית הדין". דרך אחרת יכולה להיות להזדהות תמיד, בין בע"פ ובין בכתב, עם שמך ושם משפחתך. כך יש סיכוי שיזהו אותך מיד, וימנע המבוכה ממך וממנו. אחרים אולי יעשו חילוק בין בכתב לבעל-פה.

בפועל, קשה לומר שיש הנהגה המקובלת על כולם.

אסיים בדוגמא נוספת. בעת שירותי הצבאי, בדרך לבסיס בדרום, הייתי מפנק את עצמי עם קרטון של שוקו יטבתה. מי שנתן אז (ואולי גם היום) את השגחת הכשרות היה הרב משה הדאיה, רב העיר אילת, מזקני הרבנים בארץ. חתימתו של הרב הדאיה הופיעה בכתב ידו על קרטון השוקו ונראה בבירור "הרב הדאיה". בתחילה זה היה נראה לי משונה שהרב חותם "הרב...". כיום, לאור הדילמות הנ"ל, אינני יכול לומר שהאלטרנטיבה טובה יותר.

שלכם כתמיד,
צעיר

יום ראשון, 3 ביולי 2011

רפורמה ושמרנות

אני משתתף בפורום רבנים המתקיים בדואר האלקטרוני. לאחרונה עלה לדיון בפורום נושא שעלה גם כאן (קישור1, קישור2) לא מזמן: פסול נשים לעדות. תוך כדי דיון להוט, הנושא הפך עד מהרה להיות: האם יש מקום לחשוב שמעמד הנשים, בתחום הספציפי הזה, צריך להשתנות.

קיבלתי את רשותו של הרב דר' מיכאל אברהם לפרסם דברים שהוא כתב בנושא באותו הפורום. אזהרה אחת לפני קריאת דבריו: הדברים נכתבו כתגובה לרב אחר, באופן טבעי בצורה שכותבים בפורום, ולא כמאמר מסודר ושיטתי. עד כאן דברי, ומכאן ואילך דבריו.

אני מחוייב להלכה כפי שאני מבין אותה. אני מחוייב להלכה שקובעת שדינים דאורייתא ניתן לשנות בכל בי"ד ודינים דרבנן רק בבי"ד גדול בחכמה ומניין. אני מחוייב להלכה שלא חולקים על הנאמר בתלמוד (אלא במקום שהיה שינוי מציאות, כמו שעשו חכמים בכל הדורות).
אני בהחלט לא מחוייב להלכה כפי שמבינים אותה אחרים ממני (לפחות אחרי התלמוד), גם אם הם הרוב. אני לא מכיר חיוב הלכתי כזה. להיפך, אני מכיר חיוב הלכתי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, כלומר לפעול כפי העולה מעיוני שלי בסוגיות (וידועים דברי מהר"ל פט"ו מנתיב התורה, שהם נר לרגליי). כמובן אם בי"ד הגדול קובע משהו, זה מחייב את כולם, אבל לשמחתי אין היום בי"ד הגדול (בהרכב שהיה נוצר היום זה היה אסון וחורבן אמיתי).
אמנם בדין הציבורי הפומבי (כלומר בדיינות: חו"מ ואבהע"ז) אין מנוס מהאחדה, ואי אפשר שכל דיין יעשה מה שהוא רוצה, ואפילו לא מה שהוא חושב. לכן יש כאן מושגים כמו טעות בשיקול הדעת (שנקבעת על פי סוגיין דעלמא וכדו'), וכמו כל מערכת נורמטיבית היא חייבת לפעול על פי תקדימים ועל פי נורמות מקובלות גם אם הן לא נכונות בעיניי. זהו הערך של הוודאות במשפט שמקובל בכל מערכת משפטית מתוקנת. מה שאני יכול לעשות בהקשרים אלו הוא לנסות ולשכנע את האנשים לשנות את צורת החשיבה שלהם. אם אצליח אז הנורמות המקובלות ישתנו, ואני אשמח מאד. כל עוד לא הצלחתי, אני כדיין (היפותטי) מחוייב למערכת כפי שהיא (במגבלות מסויימות). אגב, בעניין הזה המערכת ההלכתית לא ממש מצטיינת (בעניין העקביות והליכה אחר נורמות קבועות), כך שהמצב דווקא מאפשר לי חופש לא מבוטל.
כל זה ביחס לדין הפומבי. בביתי אני עושה מה שאני חושב לנכון (זה לא כ"כ שונה מהמקובל, כי אני חורג מהנוהג הרווח רק במקום שברור לי שאני סובר אחרת, ומתחשב גם במנהגים). כך גם כששואלים אותי הלכה (אם כי אני מציין כשדעתי היא חריגה). בינתיים אני גם לא דיין, ואין לי שום כוונה להיות בזמן הקרוב (כי אני לא מזדהה עם המערכת, ואיני מוכן לפסוק כפי הנהוג בה. ולפסוק שלא כנהוג הוא בעייתי, וכנ"ל). ובכלל, לדעתי לא תיתכן מערכת ששופטת בפועל שאין לה מוסדות מוסמכים לעצב ולשנות את ההלכה. אם אין מוסדות כאלה ברקע, החזקת בתי דין נעשית בעייתית מאד.

ויותר קונקרטית, כיום לא אקבל עדות נשים כעדות פורמלית, אלא אעגן זאת בצורות שונות (כמו שנעשה בפועל בבתי הדין. שלצערי נוהגים נכון מהסיבות הלא נכונות). זהו חלק מהדין הפומבי.
לגבי הצלת גוי, אני אכן סובר שההלכה הכתובה בשו"ע בטלה ומבוטלת, ואני מסרב לתלות זאת בדרכי שלום וכדו'. הרי פרקטית כולם עושים אותו דבר, הכל שאלה של כותרות.

לסיכום, לצערי הרפורמה הצליחה לשתק כל יכולת התחדשות שקיימת בהלכה, וכיום האינסטינקט השמרני גורם לכולם להתקפד אוטומטית כשהם שומעים על הצעות לשינויים בהלכה. ואילו אני נגד תגובות אוטומטיות בכלל. לדעתי יש לבחון כל הצעה לגופה. ההתקפדות הזאת היא תופעה חדשה (בעוצמות הללו לפחות), ונראה לי שהיא אינה אלא תגובה לרפורמה. במילים אחרות, הם הצליחו להציג אותנו כשוטים מאובנים, והכל בזכות שיתוף הפעולה (הבלתי מודע) שלנו. הם מצליחים מעוד בחינה, שעצם ההתקפדות שלנו דוחפת אנשים לזרועותיהם כי הם באמת רואים שנדרשים שינויים בהלכה ובפועל הם לא נעשים. כתוצאה מזה אנשים נעשים רפורמיים או חילוניים, וכך הם מקילים בדברים שלא נכון להקל בהם, וכל זה בגלל החומרא דאתי לידי קולא שלנו. זו אותה טעות שעשו חכמים בזמן בו התחילו ההשכלה והרפורמה.
בהתנגדות האוטומטית הזאת לשינויים אין הבחנה והתחשבות בין סוגי שינוי, בין סיבות שונות לשינוי, ואוטומטית מתנגדים. פעמים רבות חכמים מאמצים את השינויים בפועל כי ברור גם להם שהשינויים מתבקשים, אבל מעדיפים להסתיר זאת ולפעול בצורות עקומות שונות ומשונות במקום לשים דברים על השולחן. וכל מי שמצהיר על כך שיש לשנות מייד מוגדר כרפורמי ולא מחוייב להלכה. כשלעצמי אני לא מתרגש מכותרות. מה שאני חושב זה מה שאני חושב, ואם מישהו מזהה זאת עם רפורמה, או עם נצרות, שיבושם לו. בעיניי זה לא נכון, אבל מדובר בסמנטיקה לא חשובה בעיניי.
אנחנו לא ערים לכך שהטכניקות העקומות הללו היו טובות לזמנים עברו, אבל כיום זה מחולל נזקים קשים (ואני לא מדבר רק על תדמית, אם כי גם זה לא שיקול זניח). אנחנו תקועים עם מערכת שהופכת פחות ופחות רלוונטית, גם בעיני הציבור הדתי עצמו. מדיניות הקפיאה והאיבון גורמת לאבדן רבים וטובים מישראל, ולדעתי נזקה רב עלתועלתה. ומכיון שזה גם לא אמיתי, איני רואה סיבה להיצמד למדיניות כל כך בעייתית. אבל כל עוד לא אשכנע את בעלי הדעה הנגדית, כנראה שנדונו כולנו לחיים כאלה. וה' הטוב יכפר.

והנלענ"ד כתבתי.

יום שבת, 2 ביולי 2011

שלוש רעות נעשו לעמי

המשפט הבא התפרסם באחד מהמכתבים למערכת השבוע בעיתון "בשבע" (קישור):
לא יועילו צעקותינו על ה'מקל'. הקב"ה אוחז ב'מקל' כבר בפעם השלישית: גוש-קטיף, הפיגוע במרכז-הרב ומעצר הרב ליאור שליט"א.

ודווקא כשחשבנו שיש פחות או יותר אחדות/קונצנזוס בציבור...