מחשבה לפרשת וארא

ח וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה--יְהִי לְתַנִּין. י וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין. יא וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן. יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם. יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה.

הפסוקים הללו הם קשים מאד. נתחיל בכך שאין בכלל דיבורים בין משה ואהרון לבין פרעה, ובכל זאת התורה כותבת "ולא שמע אלהם". כמובן, שמן הסתם היו דיבורים רק שהתורה לא ראתה צורך לפרט אותם. אך גם על זה קשה, שהרי משה ואהרן נשלחו לפרעה לומר לו משהו, אז מדוע התורה לא אומרת לנו מה היתה השליחות שלהם?
זאת ועוד, משה ואהרן כבר היו אצל פרעה והוא אמר:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה--מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.
מדוע שהפעם הוא יאמר להם: "תנו לכם מופת"?
עוד יש לשאול, מה ההבדל בין תנין לנחש (רש"י מפרש תנין-נחש, אך אם כך השאלה רק מתחזקת: מדוע התורה שינתה מתנין לנחש? עי' נצי"ב החולק על רש"י)?
ועוד, וכי ה' לא ידע שהחרטומים יכולים לעשות תנינים? מדוע הוא לא צייד את משה ואהרן במופת אחר?

בפעם הקודמת שמשה ואהרן נפגשו עם פרעה:
א וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. ב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה--מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. ג וַיֹּאמְרוּ, אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ--פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. ד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו; לְכוּ, לְסִבְלֹתֵיכֶם.

פרעה פנה אלהם ושאל בהתרסה "מי ה' אשר אשמע בקולו". משה ואהרן אינם עונים לשאלה/התרסה זו. פרעה בתגובה אומר להם "למה משה ואהרן" - הוא לא אומר: למה ה' מפריע לי עכשיו, אלא למה משה ואהרן. הוא לא מכיר בה' והוא לא מאמין שמשה ואהרן נשלחו אליו בשליחות מגבוה.

בפעם הבאה, בפסוקים שלנו, שה' שולח את משה ואהרן אל פרעה, הוא מצייד אותם בתשובה. כשפרעה יחזור על כך שהוא איננו מאמין לי ולכם "תנו לכם מופת" - תוכיחו שה' שלח אתכם. ה' מורה לאהרן להשליח את המטה ולהופכו לתנין. רואים בפסוקים שהתגובה של פרעה לתנין שונה בהרבה מתגובתו של משה לנחש ששם התורה מדגישה "וינס משה מפניו" (ד' ג'). כאן, איננו רואים את פרעה מפחד מהאיום החדש שהופיע לפניו. אולי אפשר לומר ש"תנין" הוא נחש פחות מפחיד מ"נחש". ה' אומר לפרעה, אם תקשיב בקולי לשלח את ישראל אז אהיה כתנין שלא פוגע באף אחד. אבל אם פרעה ינסה לשלוט בענינים, כנגד דברי הקב"ה, ולחיות על פי חרטומיו, אז התנין השקט ידע לבלוע את כל כוחותיה של מצרים.
על זה אומרת התורה "ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם".

רבנית?!

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בפעם הקודמת כתבנו אודות המדרון החלקלק. טבעו של עולם הוא שהויכוח אודות החלת המדרון החלקלק במקרה ספציפי הינו ויכוח עקר לחלוטין. הויכוח הולך כך: צד אחד טוען שזה הרי לא אסור משורת הדין ולכן אין לאסור זאת עתה, ומנגד הצד השני טוען שמעולם זה לא הותר למעשה ולכן גם עתה אין להתיר זאת.

המסקנה היחידה שניתן לדלות משמיעת טיעון של צד אחד בויכוח הזה הוא שלא כדאי להכנס לויכוח - שכן אין לך ויכוח מיותר יותר מזה.

לכן, הפעם כשנעסוק בנושא הכי בוער מכל סוגיות המדרון החלקלק, סוגיית "הרב ממין נקבה - הייתכן?!", אנחנו נתעלם באלגנטיות לחלוטין מכל מה שקשור למדרונות חלקלקים.

לפני כשנתיים קם לו רב קהילה אחד בארה"ב והחליט שהוא מסמיך לרבנות אשה, אלא שהוא ידע שצעד זה לא יתקבל יפה אצל עמיתיו הרבנים. לכן הוא המציא תואר חדש והוא הצהיר: "לזאת ייקרא מהר"ת (מנהיגה הלכתית רבנית תורנית)". עברו כמה חדשים ולמעט קצת גיחוכים לא נשמע לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה. החליט אותו רב שיש לשנות את התואר ל"רבה", דהיינו רב לזכר ורבה לנקבה. ואכן היום ישנה אשה, המכהנת בתפקיד סגנית רב קהילה בקהילה אורתודוכסית בארה"ב והיא מכונה בתואר רבה. בארה"ב צעד זה, המסתכם סך הכל בתואר, זכה לביקורות כמעט מכל גוף אורתודוכסי.

ומה קורה בארץ? יש בארץ אשה אחת או שתים המצהירות שהן הוסמכו לרבנות ע"י רב אורתודוכסי, אבל נדמה שאפילו הן לא ממש מתייחסות לעצמן ברצינות. עם זאת, ישנן כמובן רבניות המכהנות יחד עם בעליהן ברבנויות שונות בארץ ומתפקדות כרב ממין נקבה לכל דבר: הן נותנות שיעורים, מארגנות פעילויות למען נשות הקהילה, ופותחות את ליבן בפני כל נצרך. ישנה בארץ אפילו קהילה אחת שהשכילה להחתים את הרבנית (שהינה אשת הרב המקומי) על חוזה, הדומה לחוזה שעליו חתום בעלה, המפרט את חובותיה וזכויותיה של הרבנית כלפי הקהילה. נשים אלו לא גרמו לרעש גדול בארץ, משום שהן לא התיימרו להמציא את הגלגל.

אך הדבר המעניין באמת שקורה בארץ הוא בכלל לא בתחום של רבנות קהילתית. בארץ ישנה תופעה בכל הנוגע לרבנים ממין נקבה שעד כמה שידוע לי אינה קיימת בארה"ב. בארץ ישנן ראשי ישיבות ממין נקבה. תסתכלו מסביב ותראו נשים שיש להן השפעה גדולה על תלמידותיהן, שאינה שונה מההשפעה שיש לראש ישיבה על תלמידיו. נדמה לי שכל מי שלמד בישיבה יודע להצביע על הרב שהשפיע עליו יותר מכולם, אם זה בתחום של לימוד תורה, יראת שמיים, דקדוק בקיום מצוות או בהשקפה. כיום ישנן לא מעט נשים בציבור הדתי-לאומי שיכולות להצביע באותה מידה על הרבנית הממלאת אצלה את התפקיד הזה.

כאן, כבר לא מדובר על נשים המחזיקות בתואר רבנית בגלל נישואיהן לרב או ייחוסן המשפחתי, אלא אך ורק בזכות עצמן - זה שהן זכו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. אני די בטוח שחלק מהנשים שהייתי מעוניין להביא כדוגמאות לא היו מעוניינות בכך, אז אזכיר רק שתי נשים, או אולי יותר מדויק לומר שתי מלכות: מלכה פיוטרקובסקי ומלכה בינה. הראשונה עמדה בראש מדרשת לינדנבאום, והשניה עומדת בראש מת"ן. נשים אלו נחשבות, לא רק בקרב תלמידותיהן, בתור בעלות מעמד שווה למעמדו של ראש ישיבה. שתי הנשים הללו הן כבר סבתות, וסביר להניח שבדור הצעיר יותר ישנן נשים רבות ששואפות להגיע למעמד דומה, והן מן הסתם גם תגענה. חשוב גם להדגיש שהתופעה הזאת אינה מצומצמת לחלק אחד מהציבור. כמעט בכל חלקי הציבור ישנן נשים במעמד ראשי ישיבות המפורסמות בתורתן שלהן. נשים כאלה קיימות בקבוצות הכי דתיות-מודרניות ועד לקבוצות החרד"ליות ביותר בציבור הדתי-לאומי.

מן הסתם, לכל אחד מהקוראים יש דעה מגובשת על מה שקרה בארה"ב עם המהר"ת לשעבר והרבה בהווה, בין אם הוא הכיר את הסיפור הזה לפני כן ובין אם הוא רק חשב על כך בעבר מהבחינה התיאורטית. אני מקווה שהצלחתי להראות בפסקאות האחרונות, שזה בכלל לא משנה מה דעתנו ביחס לנושא "הרב ממין נקבה" - אנחנו כבר חיים כאן בארץ, מרכז התורה של העולם היהודי, במציאות השונה לחלוטין ממה שהיה לפני שנות דור. לחלקנו אולי קשה לקבל את זה, אך למעשה כבר קיימות בארץ נשים רבות שהן "רבנים ממין נקבה". הן לא משמשות ברבנות קהילתית או עירונית, אך הן מחזיקות בתפקידים ובמעמד רבני מכובד גם בלי זה.

לסיכום דברינו להפעם, ניסינו להציג את המציאות כפי שהיא ביחס ל"רב ממין נקבה" בארץ, מבלי להביע דעה על מציאות זו. בעז"ה בפעם הבאה נמשיך וננתח מציאות זו.

דרושים רכזים למחנות השמדה

אינני מבין קוראי העלונים המתפרסמים בבתי הכנסת (ולשמחתי, אני יכול לומר שכך גם רוב חברי הקהילה שלי). היום בצהריים פנה אלי אחד מקוראי הבלוג ושאל: "ראית את מאמר המערכת של עלון 'מעייני הישועה' של השבת האחרונה?"

ובכן, את מאמר המערכת של 'מעייני הישועה' הקדישו השבת, תחת הכותרת "אנשי אמונה אבדו?", לרבנים שתקפו את הרבנים שחתמו על המכתב נגד השכרת ומכירת דירות לערבים. ותחת כותרת משנה "רבני קריירה" כתבו כך:
נכון יש גם כאלה. פקידים. שלא רוצים להפריע. שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' וגם שזה 'רק פן אחד' וגם ש'יש עוד הרבה רבנים שלא חושבים כך' ושבקיצור הפוליטקלי קורקט הוא לחם חוקם. ספק אם בזמנו הם הזדהו עם הקריאה הלא אסטטית: 'מי לה' אליי" (כך במקור - ר.צ.). ספק אם לקחו חלק בהסטוריית מאבקי התרבות שלנו. ספק אם יקחו אי פעם.
וכאן מגיע משפט המחץ (ותימה על המעלעל שנמנע מלהתייחס למשפט זה) המסיים את המאמר:
מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות ההשמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו.

על מאמר מערכת זה אין חותם. מנהל המערכת של העלון הוא עזרא ניאזוף ועורך המשנה הוא נריה רוזנברג.

ידידי הרב חיים נבון כתב השבת מאמר ב"בשבע" על כך ש"מורכבות אינה פשרנות". ההשלמה של דבריו היא שהרבה פעמים נכון לומר ש"פשטנות היא בעצם בורות". קשה להאמין שמישהו שהיה מכיר את דברי האור-החיים (והוא לא היחיד) על הפסוק "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" היה כותב שטות כזאת. הנה דבריו (דברים יג יח):
כוונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת, לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים, הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש, לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה.

[אגב, באותו מאמר מערכת גם תוכלו למצוא את הביטוי: "שמא תעשה מלאכתו קפנדריה". מישהו יכול לתת לי את המקור לביטוי הזה?]

בכל מקרה, בפעם הבאה שתשמעו מישהו משווה את הימין לנאצים, תזכרו שעורכי "מעייני הישועה" סללו להם את הדרך.

נשים, קולך ורש"י

כבר התרגלתי לטרוניה העונתית של ארגון קולך כנגד מכון פוע"ה שלא מאפשרים דוברות בכנס השנתי שלהם. הופתעתי לראות שהשנה החליטו בקולך לא להסתפק בטרוניה העונתית ולארגן בשיתוף עם המחלקה למגדר באוניברסיטת בר-אילן מעין כנס מתחרה שיעסוק ב"פריון, הלכה ובריאות נשים". מבחינתי זו הדרך הנכונה לבקר אחרים, ושהציבור יצביע ברגליו איזה מהדרכים הוא מעדיף. אני בטוח שקנאת הסופרים תרבה חכמה.

כבר כמה שבועות שאני מבחין בפרסומת ל"טקס הקדשת בית המדרש 'בת בי רב דחד יומא'" של מכון לנדר. בארוע, המציין פתיחת מסלול לימוד לנשים, אמורים לשאת דברים האנשים הבאים:
זבולון אורלב, ניסן סלומינסקי, מנחם כהן, שמואל המר, פרופ' אברהם גרוסמן (בנושא: מעמד האשה בהשקפתו של רש"י).
את הערב ינחה הרב יוחנן פריד, וינעימו במוסיקה חנן בר-סלע ורועי גולן (מברוק, רועי!!)
בארוע אמורים לציין פתיחת מסלול לימוד לנשים. חזרתי על המשפט הזה כי אולי שכחתם כשקראתם את רשימת הדוברים בארוע. בית המדרש החדש מיועד לנשים!
אולי אני טועה, אבל אני לא שמעתי את קולן של "קולך" הקורא להחרים את הארוע הזה. וכאן לא מדובר במכון שהוקם ע"י הרב מרדכי אליהו, אלא במוסד שאמור להיות אקדמי.

ומעניין לעניין באותו עניין. כפי שנכתב לעיל, פרופ' גרוסמן אמור לדבר באותו טקס על "מעמד האשה בהשקפתו של רש"י". פרופ' גרוסמן הוציא ספר בשם "אמונות ודעות בעולמו של רש"י" בהוצאת תבונות, מכללת יעקב הרצוג ליד ישיבת הר-עציון. אני מבקש לשתף אתכם בדברים שהוא כתב שם על מעמד האשה בהשקפתו של של רש"י (עמ' 307 ואילך):
בפירושיו לתורה הרבה רש"י מאד להשתמש במדרש בראשית רבה. במדרש זה מובאת מחלוקת בין שני אמוראים על טיב הבריאה:
"ויקח אחת מצלעותיו - ר' שמואל בר נחמני אמר: מן סיטרוי [=צדדיו], היך דאת אמר [=כמו שנאמר] 'ולצלע המשכן השנית'. ושמואל אמר: עילעא [=צלע, חוליה], אחת מבין שתי צלעות נטל."
רש"י העדיף את הדעה שמדובר באחד מצדדיו של האדם ולא באחת מעצמותיו: "'ויקח אחת מצלעותיו' - מסטריו [=מצדדיו] כמו 'ולצלע המשכן'. זהו שאמרו: שני פרצופים נבראו"...
קשה להניח שהבחינה הלשונית בלבד הביאה את רש"י להעדיף את הדרשה שלאדם הראשון היו מלכתחילה משני צדדיו דמות גבר ודמות אשה... על כל פנים, קשה להפריז במשמעות הערכית של בחירה זו לגבי מקומה של האישה בעולמם האידאי של חכמי ישראל שהעדיפו אותה. הרבה דברים שנאמרו בגנותה בשל תהליך הבריאה נעלמו.
סבירות רבה יש להנחתנו שבחירת רש"י מכוונת - ואיננה רק תוצאה של הבחינה הלשונית. כך עולה מהתעלמותו המוחלטת של רש"י בפירושו לפרשת בראשית מן הדברים בגנותה של האישה המצויים לרוב בספרות המדרשית בסיפור הבריאה... במיוחד ראוי להעיר על הדרשה הצמודה בבראשית רבה לדרשה הנזכרת על בריאת האישה מאחד מצדדיו של האדם. היא מספרת שהשטן נברא עם האישה. רש"י התעלם לחלוטין ממנה בפירושו לפרשת הבריאה...
עם זאת, בפירושו לכתוב "והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז כט) כתב רש"י: "אשר עשה הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון ישר 'והמה' - משנזדוגה לו חוה אשתו ונעשו שנים ונקראו המה 'בקשו חשבונות רבים' - מזימות ומחשבות של חטא. כך נדרש במדרש". כוונתו של רש"י למדרש קהלת רבה על אתר. ייתכן שסיום דבריו של רש"י שמקור הדברים הוא במדרש, בא כמעין התנצלות כמי שאומר: פירוש זה איננו משלי.
זו אגב דוגמא מובהקת לסגנון הדברים בספר המדובר. אם גם אתם חשבתם שהדברים קרובים לגיחוך, תלמדו מהטעות שלי ותתרחקו מהספר הזה.

עדכון מיום ב' כ"א בטבת:
להלן תגובה של פרופ' גרוסמן שהועברה אלי:
הכותב לא ניחן ביושר אינטלקטואלי. הוא יצר קטע קצר משלושה עמודים שבספרי, כך שקוראי הדברים חושבים שמדובר בקטע רצוף ומתקשים בהבנת משמעותם, ואינם מכירים את הראיות הצמודות להם בטקסט גופו או בשש ההערות המפורטות שהושמטו ולא נרמזו.
אני מייעץ לקוראים לקרוא את הדברים במקורם (עמ' 309-307 בספרי), ורק אז לגבש את עמדתם.

דגשים לבר-מצווה, מאת: חיים ולדומירסקי

דגשים להורי בר המצווה

• הורים יקרים, הדילמה הגדולה ביותר כפי שכבר הבנתם, היא איפה לחגוג את שבת בר המצוה – בקרב הקהילה החמה או במלון. כמובן שהאלטרנטיבה המועדפת כמעט על כל ההורים תהיה לחגוג בקרב הקהילה, וזאת מכמה סיבות –
  

  1.       אין כמו לחגוג עם הקהילה המלווה אתכם לאורך כל הדרך.
  

  2.       בית הכנסת שלכם הוא המקום הטבעי ביותר לעליית הבן לתורה.
  

  3.       זה עולה 30 אלף שקל פחות.
  

אך כידוע עקב האכילס בכל הסיפור הוא איך מארחים את כל המשפחה והחברים לשבת שלמה - בד"כ אין מלון במרחק הליכה מבית הכנסת (וגם אם כן ראה סעיף 3 לעיל). בקיצור, חברי הורי בר מצווה יקרים : כשמקבלים מייל בגרופ הקהילתי המספר שמשפחת ולדמן רוצה לחגוג בשבת הבאה את בר המצווה של בנם בבית הכנסת – מי שלא ממש חבר שלא יתייחס, מי שחבר די טוב שיישאר להשתתף בשמחה ומי שחבר ממש טוב שיתחפף וישאיר את הדירה.
אם בכל אופן החלטתם ללכת על אופציית השבת בבית המלון, לא תוכלו להימלט מלהזמין גם כמה מחברי חתן בר המצווה למלון, בכל זאת יש לו איזה קשר קלוש לאירוע. ללא ספק – להזמין חבורת ילדים בני 13 מלאי אנרגיה לשבת במלון בלי הורים וללא השגחת מבוגר זה בהחלט מעשה אמיץ. לא הרבה יודעים זאת, אבל תכנית המגירה של האצ"ל למלון המלך דוד היתה לעשות שם שבת בר מצווה.

• ישנה גם אופציה שלישית – במקום מלון או שבת, אפשר לעשות משהו כיפי עם כל המשפחה והאורחים. נניח – נפגשים במצדה לפנות ערב (אפשר גם להביא קורדיוניסט), לנים תחת כיפת השמים, בחמש בבוקר עולים בשביל הנחש עם הזריחה ומסיימים במסלול של 30 ק"מ. חשוב רק להצטייד בכל הציוד, בהרבה מים ובמראה גדולה. למה מראה ? זה עוזר לבדוק שאף אחד לא שם לכם בסוף האירוע מטען מתחת לרכב.
  
• נוהג שפשט במחוזותינו קובע כי על המשפחה של בר המצוה לשאת בכל התפקידים הציבוריים בבית הכנסת בשבת בר המצוה – חזן ערבית, חזן שחרית, אנעים זמירות וכו'. המנהג בד"כ מביך שניים - האח שכלל לא רוצה להתחזן והקהל שצריך לסבול זיופים למשך כל התפילה אך לא יכול להביע את מחאתו שכן כך יפגע בשמחת המצווה. מעתה – תפקידים יחולקו לפי כישורים ולא על סמך קירבה משפחתית.
  

דגש חשוב לאורחים

אורחים יקרים, זו אכן מתנה יפה ורבת משמעות לקנות לבר המצווה סט משנה ברורה / מהר'"ל / סט משניות. עשיתם לילד את היום, הוא מפנטז על זה כבר שנים. אני בטוח שגם כשאתם הייתם בני 13 הדבר שהכי היה בא לכם לקבל זה משנה ברורה או קופסא מכסף לאתרוג.

דגשים לחתן בר המצווה

קריאה בתורה

• חתן יקר, אני מניח שההנחיה עליה חזרו באזניך המבוגרים שוב ושוב היא "לקרוא לאט וברור". בינינו– אל תקשיב להם! מתי שמעת את העולה לתורה שאינו בר מצוה מברך – "ב-רו-או-ך א-ת-א-א-ה ה' א-לו-או-ק-אי-נו..." וכו' אז למה דוקא הבר מצוה צריך לקרוא ל-א-ט וברור? מבוגרים לא אוהבים שקוראים בתורה חצי שעה, זה כמו לנסוע אחרי למד. קרא ברור וזהו.
  
• אל תקרא טוב מדי! אם תקרא טוב מדי יסנג'רו אותך לקרוא באופן קבוע בבית הכנסת.
  

נאום בר המצווה

• תקשיב חבר, אולי אתה לא יודע אבל כל המבוגרים שסביבך סובלים מבעיית קשב וריכוז חמורה (הם שייכים לדור שלפני הריטלין), ברגע שעברת את שתי הדקות הראשונות אף מבוגר כבר לא עוקב אחרי הפלפולים שלך... גם אלה שמהנהנים לעברך כאילו הם עוקבים סתם משחקים אותה. על החברים שלך אין מה לדבר, הדבר היחיד שמעניין אותם זה עם איזה שיר להפריע לך. אני לא בא לומר שעליך לקצר, להיפך! זה הזמן להכניס את ר' שמעון שקאפ ואת קצות החושן. כולם יבחינו בהתלהבות בלמדנות שלך אבל לא יתפסו אותך בשום טעות.
  
• זה בסדר. כולם יודעים שאבא שלך כתב לך את הנאום.
  
• חוץ ממני. לי היה משפט באמצע הנאום  "עד כאן אבא שלי כתב לי, מכאן כתבתי לבד". למותר לציין שגם את המשפט הזה אבי כתב וגם את ההמשך.
  

דגשים לזריקת הסוכריות

רבותיי, צחוק צחוק, אבל ההוראות הבאות נכתבו בדם. אז כנסו לח' הוראות בטיחות ותתחילו לרשום -

1.       תקלות מבצעיות רבות מקורן בחוסר ההבנה מצד עזרת הנשים בתזמון האש, יש האוהבות לזרוק את הסוכריות לפני העליה לתורה, יש הנוהגות אחרי, ויש הזורקות לאחר ההפטרה. גבירותיי - יידוי הסוכריות יתבצע רק בהינתן פקודה ע"י גבאי מוסמך (להלן מפקד המטווח) ולא לפני כן !

2.       חלוקת גזרות תתקיים בעזרת הנשים לפני הזריקה. אין טעם לפוצץ את אותם מתפללים שוב ושוב.

3.       הסוכריות ייזרקו ע"פ עיקרון ניהול אש נכון, או כפי שמכנים – "בטפטופים", אין טעם לגמור את כל הסוכריות במכת האש הראשונה.

4.       היידוי יתבצע בסוכריות תקניות בלבד. חל איסור חמור להכין אסופת סוכריות שתפוצץ את נברשת בית הכנסת. אחד מהקוראים שביקש להישאר בעילום שם סיפר כי בבר המצווה שלו אמו לא רצתה שאצל בנה יזרקו סוכריות טופי מעפנות, ע"כ היא הכינה שקיקים דקורטיביים המכילים סוכריות, שקדים, עדשים ועוד שאר רסיסים. אחד מחברי אותו קורא אנונימי שיגר את הפצמ"ר היישר לעינו של הבר מצווה והייתי צריך לקרוא את כל ההפטרה בעין אחת.

5.       הסוכריות ייזרקו באופן קשתי ולא בטיווח ישיר על חתן הבר מצווה. (ראה סעיף 4)

6.       חל איסור חמור להשתמש בסוכריה ליידוי חוזר –קרי, ברגע שנפלה הסוכריה על ריצפת בית הכנסת נאסר על חברי החתן להרים אותה ולפוצץ בה את החתן.

7.       כשנשמעות קריאות "חדל" חובה על כל הנשים לנצור את האש.

8.       אורח אחד פצוע וכל הבר מצווה הזו לא שווה לנו.

9.       בעת זריקת הסוכריות כל תיקי הטלית מולאמים באופן אוטומטי לטובת שמירת רווחי הילדים.

10.    איסור חמור חל על חתן הבר מצוה להתחבא מתחת לבמה בעת זריקת הסוכריות. תעמוד, תחטוף אותה כמו גבר.

 
 

ולסיום משהו בנימה אישית. בשבילי החלק הכי מרגש של כל אירוע בר המצווה מתמצה במשפט אחד שאומר האב לבנו– "ברוך שפטרני מעונשו של זה". כמה יופי. כמה חמלה. "עד עכשיו חטפתי על הראש בגלל השטויות שלך now you're on your own son. תתמודד. ושיהיה במזל טוב!"

 
 

לטורים נוספים ולחומרי ארכיון מסווגים - www.haim.tk

מתפרסם ב"עולם קטן".

מחשבה לפרשת שמות

יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס. יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ. יד וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ.

כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד. כא וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים.

בשני מקבצי הפסוקים הללו מוזכר ההתרבות של עם ישראל. עם זאת, בשני המקרים נראה במבט ראשון שאזכור ההתרבות אינה במקומה הטבעי.
האם לא היינו מצפים לכתוב כך את הפסוקים:
וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס. וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ. וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים. וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד.

נתמקד תחילה במקבץ הראשון. מדוע כאן מוזכר "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" באמצע הגזרות שגזר פרעה על עם ישראל? נראה שהתשובה מצויה בחלקו השני של הפסוק: "ויקצו מפני בני ישראל". חלק זה של הפסוק מעיד שהתרבותם של בני ישראל גרם להחמרה ביחס של המצרים אל ישראל. ולכן צריך להבין את הפסוקים כך: בהתחלה המצרים רק שמו שרי מסים על העם, הם כנראה ציפו שדבר זה יגרום להתמעוטם של ישראל (או למצער לאי התרבותם), כשמזימתם לא צלחה הם עברו ל"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך".
כלומר, ההתרבות יצר אצל המצרים תחושה של כשלון או חוסר הצלחה, שבתגובה גרם להם להכביד את העול על עם ישראל.

את סיפור המיילדות אפשר להבין באותו אופן. המיילדות מחיות את הילדים, ומחכות לראות אם תוכניתם להצלת הילדים תשא פרי ואכן עם ישראל ימשיך להתרבות, כשהן רואות ש"וירב העם ויעצמו מאד", זה מחזק אצלם את האמונה בצדקת דרכם ומתקיים בהן "ויהי כי יראו המילדות את האלקים, ויעש להם בתים". המצרים בתמורה, כשהם רואים ששוב תוכניתם לא צלח, עוברים לתוכנית ב' "וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.".

שינויים בבית הכנסת

כבר כתבתי לא מזמן על כך ששהיתי בחו"ל בקהילה יהודית מאד חמה שחנכה בית כנסת חדש לאחרונה - נתון שמיקד אותי לשים לב לכל תופעה שהיא שונה מבתי הכנסיות בארץ.
בבית הכנסת בו התפללתי, המחיצה בין עזרת הנשים לעזרת הגברים עברה באמצע אולם התפילה וחצתה אותו ממערב למזרח. המחיצה מתחילה בכותל המערבי, עוברת במרכז בית הכנסת עד הבימה, בבימה המחיצה שוברת שמאלה לכיוון צפון ואז שוב ממשיכה לכיוון מזרח. המחיצה איננה מגיעה עד הקיר המזרחי בו נמצא ארון הקודש, אלא נעצרת כמטר לפני הדוכן.
תופעה זו של הצבת המחיצה במרכז בית הכנסת היא לדעתי תופעה די שכיחה בארה"ב בקהילות דתיות-לאומיות. אני זוכר שלפני קרוב לעשר שנים ביקרתי בבית כנסת ישן בניו-יורק, בו היתה עזרת נשים בגלריה, והציבור הצעיר שהשתלט על בית הכנסת המזדקן, הציב מחיצה לאורך בית הכנסת ובעצם הפך חצי מעזרת הגברים להיות עזרת נשים.
התופעה הזו באה לבטא את השויון בין המינים, והיא סוג של נסיון של "ללכת עם ולהרגיש בלי".

כדי לקבע את ה"מנהג" החדש הזה בהצבת המחיצה באמצע אולם התפילה, בבית הכנסת בו הייתי נאלצו לשנות מנהגי בית כנסת שהיו מקובלים בקרב קהילות אשכנז זה כמה מאות שנים.
לדוגמא:
- הצבת הבימה במרכז האולם: מכיוון שהבימה היא זו שגורמת למחיצה לסטות ולא להיות באמצע, הזיזו את הבימה קדימה לעבר ארון הקודש כדי שברוב אורכה תהיה המחיצה באמצע (אני יודע שאפשר גם אחרת, אך כך היה למעשה ונראה לי שגם מבחינה אסטתית קשה לעשות אחרת).
- בבתי כנסת אשכנזים נוהגים שיש מושבים בין הבימה לארון הקודש. בבית כנסת זה מכיוון שהעבירו את הבימה קדימה לא היתה אפשרות להושיב אנשים במקום זה.

עם זאת, המחשבה שהעסיקה אותי הכי הרבה זה מדוע אנחנו לא רואים תופעה כזאת בארץ. אז אמנם, פה ושם אפשר למצוא בתי כנסיות בארץ שהמחיצה עוברת לאורך בית הכנסת, אבל זה יחסית נדיר מאד.

אני חשבתי על שתי תשובות לשאלה שהעסיקה אותי:
א. ככלל, הציבור הדתי בארץ הוא שמרני יותר מאשר הציבור בארה"ב. אינני יודע לומר בודאות מדוע זה כך, אך יכול להיות שזה קשור בכך שהחינוך היהודי והדתי בארץ חזקים בהרבה מהחינוך היהודי והדתי בחו"ל.
ב. הבלוג הזה ידע להעביר לא מעט ביקורת על הציבור המכונה חרד"לניקים בארץ, והפעם צריך גם להגיד עליהם מילה טובה. הגוון החרד"לי כמעט ולא קיים בארה"ב. מי שמתחזק מבחינה דתית, איננו מתחבר לקו "מרכז הרב" אלא קונה כובע שחור. בארץ, מכיוון שהציבור הדתי-לאומי והחרד"לי עדיין מתפקדים כציבור אחד, יש הרבה יותר זהירות בכל מה שקשור לשינויים במרחב הציבורי של קיום המצוות. בארה"ב, שאין את שומרי הסף החרד"לים, יתחוללו כל מיני שינויים כמו שתיארנו.

על הספר "דרך המלך"

לפני כשבוע קראתי ברשת שיצא לאור ספר חדש בשם "דרך המלך" המפריך אחד לאחד את כל טיעוני הספר "תורת המלך". הספר נכתב ע"י אריאל פינקלשטיין, שהינו סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית ובוגר ישיבת ההסדר בנתיבות. את הספר ניתן להוריד באתר של ישיבת ההסדר בנתיבות. אף על פי כן, כשקראתי על צאתו של הספר לאור, לא חשבתי שאקדיש זמן כדי לקרוא אותו. אחרי הכל, הנושא של יחס יהודים-גויים אינו אחד הנושאים שהכי מעניינים אותי. בנוסף, גם לא קראתי את הספר המקורי - "תורת המלך", כך שלא ראיתי הרבה טעם לקרוא הפרכה לטענות שלא ידעתי בדיוק מה טיבם.

אך לאחר שקיבלתי פנייה מהמחבר שהדגיש בפני שהספר עומד גם בפני עצמו, ושחלקים נרחבים ממנו אינם קשורים ישירות למה שנכתב ב"תורת המלך", החלטתי שבכל זאת אעיין בו.

עד עתה קראתי שני שליש מהספר, המכיל סך הכל כ150 עמודים. הספר כולו משופע במקורות לרוב, ראשונים ואחרונים, מתוך בית המדרש ומכותלי האקדמיה (הרב יעקב אריאל בהסכמתו לספר מעיר שיש להבדיל ע"י שימוש בהערות בין טיב המקורות וקרבתם לקודש. אוסיף על דבריו שבאחד מההערות בספר המחבר מפנה למכונה ה"ברית החדשה" - דבר שלטעמי אין לו מקום בספר המבקש להיות מונח בבית המדרש), הוא כתוב בסגנון נעים מאד לקריאה והוא ערוך ומוגה כדבעי.
הספר מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון בונה תזה על פיה הדרישה הבסיסית של התורה זה להיות בן-אדם, ועל יסוד הבסיס הזה התורה באה ומוסיפה את נדבך הדרישות מהיהודי. בחלק זה, המחבר מאריך להביא מקורות על כך שההלכה אינה יכולה לסתור את ההגיון הפשוט. בין היתר הוא מביא (עמ' 36) את הציטוט הבא משו"ת חבצלת השרון:
שמעתי מפי הגאון ר' בעריש רפפורט האבד"ק ראווה שהיה מקובל מפי רבו הגאון 'נודע בשערים', האבד"ק לובלין, שבבוא לפניו איזה שאלה, מקודם היה שוקל בשכלו על אמיתת העניין לפי שכל האנושי האיך הוא. ואם נראה לו לפי השכל האנושי שהדבר אמת, אז הוא מעיין על פי חוקי תורתנו הקדושה מה משפטו.
ועוד שם בעניין זה גם ציטוט מהרדב"ז:
דכתיב דרכיה דרכי נועם, וצריך שמשפטי התורה יהיו מסכימים אל השכל והסברא.

כדי להמחיש עניין זה מביא המחבר שתי דוגמאות: דברי הרב עזריאל הילדסהיימר בדבר אם הכלל "עשה דוחה לא תעשה" נאמר גם כשה"לא תעשה" פוגע בזולת, כדוגמת גזל. ודברי ה"דור רביעי" בדבר אכילת בשר אדם.

בחלק השני של הספר מפתח המחבר תזה בו ניתן, לדעתו, להסביר חלק גדול מהאפליה הקיימת בהלכה ביחס לגויים. אפליה זו כוללת את הפטור להשיב את אבידתו, הפטור מלשלם לו דמי נזיקין, אי הכללת ההורג גוי ב"לא תרצח" ועוד. ככלל, קובע המחבר, התורה חייבה את היהודי לנהוג כלפי הגוי רק באופן שהגויים מתנהגים בינם לבין עצמם ולא יותר מזה, מה שאין כן בקרב היהודים שהיהודי מחוייב להתנהג ברמה גבוהה יותר מאשר "החוק האזרחי" אולי קובע. נמחיש את הדברים ביחס להשבת אבידה. השבת אבידה היא חידוש של התורה, שכן בחוק האזרחי הפשוט לא ניתן לחייב אזרח לצאת מגדרו על מנת להשיב אבידה של אזרח אחר. לכן פטורים מהשבת אבידת גוי (לשון אחר: כיוון שהגוי לא יטרח באבידת ישראל, אין סיבה שהישראל יטרח באבידתו). אך כלפי יהודים אחרים, היהודי בודאי חייב באמות מוסר גבוהות יותר.

החלק השלישי של הספר, שאותו לא קראתי עדיין (ועוד לא החלטתי אם אקרא אותו), הוא הפרכה שיטתית של טיעוני "תורת המלך", כאשר המחבר מביא תקציר של דברי הספר "תורת המלך" ומתעמת עם תוכנו. העימות הוא ברמת ה"לכתחילה", ללא כניסה לשיקולים של "איבה" או "דרכי שלום" וכדומה.

כאמור, הופתעתי לטובה מהעניין שמצאתי בספר זה ואתם מוזמנים גם כן להנות מספר איכותי ומחכים: הספר "דרך המלך".

צהר, דמוקרטיה ומכירת דירות לערבים

בגליון בשבע של שבת שעברה (מס' 421) פורסמו השורות הבאות:
בניגוד לפרסומים מטעם ארגון רבני צוהר, לפיהם פוסק נשיא הארגון, הרב יעקב אריאל, כי אין לאסור מכירת בתים לנכרים, הרי שבראיון לעלון 'עולם קטן' מתבטא הרב אריאל בזהירות ובהסתייגות ביחס לסוגיה. לדבריו, לא ניתן לתת תשובה חד משמעית וגורפת בסוגיה ויש לדון בכל מקרה לגופו. הרב מסביר כי הוא מסתמך על דברי הרב הרצוג בנושא, המביא צדדים לאסור ולהתיר, ולכן אין הוא חולק על החלטתו המקומית של הרב שמואל אליהו ביחס לעירו צפת, אולם מאידך אין הוא יכול להורות לכל עיר ועיר לנהוג באותה צורה.

במהלך השבוע שלח הרב יעקב אריאל את ההודעה הבאה לעיתון בשבע עם בקשה שהדברים יתפרסמו בגליון של השבת:
ההודעה שפורסמה ע"י צהר בקשר למכירת קרקעות לנוכרים הייתה על דעתי.
ראיתי את ההודעה לפני פרסומה.
הודעת צהר וראיונות אחרים שנתתי בנושא עולים בקנה אחד.

בתגובה החליטו השבוע ב"בשבע" לצאת במסע תעמולה כנגד חוסר הדמוקרטיזציה של צוהר. המסע כלל כתבת ביקורת על הארגון ורובו של מאמר המערכת הוקדש לביקורת זו. כתבת הביקורת, שנכתבה ע"י אותה עיתונאית שפרסמה את הכתבה ובה ביקורת על צהר בשבוע שעבר, עוטרה בתמונה גדולה של חלק מהנהגת צוהר בפגישה עם אריאל שרון ערב ההתנתקות.
הודעתו של הרב אריאל בנוגע לפרסום של צוהר הובאה כחלק מאותה כתבת ביקורת, ושודך לה דעתו של הרב חיים שטיינר החולק על הרב אריאל בפרשנות דברי הרב הרצוג.

במאמר המערכת של עמנואל שילה הובאה בין היתר הנקודה הבאה שאני מבקש להתייחס אליה:
האווירה הציבורית המתלהמת עלולה להביא לנקיטת צעדים נגד הרבנים - מפתיחה בחקירה ועד לדין פלילי או משמעתי שעלול לגרור הדחה. ההתנפלות הזאת היתה מתרחשת בכל מקרה, אך אין ספק שליהודה וינשטיין ולשי ניצן יהיה קל יותר לנעוץ שיניים חדות כאשר הם יכולים גם לומר לעצמם שהרבנים לא ביטאו עמדה הלכתית מקובלת. עמדתם של בכירי ארגון הרבנים ששמו הולך לפניו עלולה להיות גורם מכריע בהחלטת משרד המשפטים אם למצות כל אפשרות של התנכלות משפטית לרבנים החותמים או להניח לפרשה להתפוגג. חברי הנהלת צהר, שמדברים לעיתים קרובות על רלוונטיות וחיבור למציאות, אמורים לדעת את זה.

כבר התייחסתי בעבר לטענה מסוג זה ביחס למחברי הספר "תורת המלך". חז"ל לימדו אותנו שבנושאים כאלו יש לחשוש לאיבה. החשש לאיבה איננה רק החשש שאיוון באוקריינה ילך להרוג יהודי בגלל שהוא שמע מה שכתבו רבנים בארץ ישראל, אלא גם החשש שהדברים יובילו לאווירה ציבורית מתלהמת. אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו - גם לטעון שלא חוששים לאיבה וגם לזעוק חמס כשאותו איבה מגיע. [אגב, מעניין שבבשבע לא הזכירו שגם הסתדרות הרבנים של אמריקה הוציאו הודעת הסתייגות למכתב הרבנים. גם עובדה זו מחזקת את דברי.]

שילה מסיים את דבריו על צוהר בקריאה/איום לפיצול אם המצב לא ישתנה:
אם עד היום גברה המחשבה שלמען האחדות יש לחרוק שיניים ולכבוש את הטענות על העדר דמוקרטיה, נראה כי כעת הקווים האדומים נחצו ואין דרך חזרה. אם לא תתאפשר בחירת הנהלה שמבטאת באופן יותר מאוזן את הדעות השונות, התוצאה הצפויה עלולה להיות פרישתם של רבנים רבים ואולי הקמת ארגון מתחרה.

לי אישית מאד נח עם המצב הקיים, אני כמעט תמיד מזדהה עם המסרים אותם מפרסם הרב יעקב אריאל והנהגת צוהר. אינני יודע איך הייתי מתייחס אם המצב היה הפוך. אך בכל מקרה, אני חושב שהייתי מבין שקריאה לדמוקרטיה בצוהר זה צעד לא מספק בעליל. קיומה של דמוקרטיה לא תפטור שום בעיה אלא רק תגרום לבעיה קשה הרבה יותר, קרי: למי תנתן זכות הצבעה? תחת המטריה של צוהר יש כיום רבנים שהינם רבני ערים, רבני יישובים, רבני שכונות, מנהלי מוסדות, ראשי ישיבות, ר"מים, מורים באולפנות, רבני קהילות וגם כאלה שאינם משמשים בשום תפקיד רבני. למי מהאנשים הללו תהיה זכות הצבעה או זכות להיות חברים בארגון, ולמי לא?
בעיני, חלק גדול מההצלחה של צוהר קשורה לזה שאין שום דבר המחייב חבר צוהר. כל אחד יכול להגדיר את עצמו כחבר או לא חבר בצוהר. כך יכולים רבנים לא להיות מזוהים עם צוהר אך בכל זאת להשתתף בלא מעט פעילויות ופאנלים של צוהר (קחו לדוגמא את הרב יהושע שפירא או הרב אליקים לבנון). כל מי שמעוניין בדמוקרטיזציה של צוהר יצטרך לקבוע גדרים ברורים של מי יכול להיות חבר בצוהר. מי שלא מאמין לי, מוזמן להסתכל מעבר לים על הRCA (הסתדרות הרבנים דאמריקא, שהזכרנו אותם לעיל) ועל נסיונותיו וקשייו לקבוע מי יכול להיות חבר בו ומי לא.

האם אני חושש לפיצול? כן ולא. אני תמיד חושש לפיצולים. העולם הרבני ידוע כעולם המתקשה לדור בכפיפה אחת עם אנשים שהוא אינו מסכים לדעותיהם. בעבר עזבו רבנים שלא הסתדרו עם הקו המוביל בצוהר, ומן הסתם יעזבו גם בעתיד. אני רק יכול לקוות שזה ימשיך להיות מספרים קטנים ולא מאד משמעותיים. מאידך, אני לא חושש מאפשרות קיומה של גוף מתחרה לצוהר. בעבר היו נסיונות של "בניין שלם" להתחרות בצוהר שכל הקשור לעריכת חופות בציבור הכללי, נסיון שלא ממש צלח (אם אני טועה תתקנו אותי). הקול של צוהר נשמע בגלל הקול האלטרנטיבי שהוא מייצג, קשה להאמין שגוף שיתפצל מצוהר יצליח לייצר הד תקשורתי יותר מגופים כמו "רבני ישע" או גופים דומים.
אני חושב שרוב הנוגעים בדבר מבינים את הדברים שכתבתי כאן ויגיעו למסקנה שאת הפתרון צריך למצוא בתוך הגוף הקיים.

מעשה בשריפה, מאת: חיים ולדומירסקי

פורסם ב"עולם קטן"

ועוד סיפר רבנו - מעשה במדינה אחת שהיה בה יער גדול (שקוראים "פורעסט") ולא שהיה יער גדול, רק שבאותה מדינה היה נחשב ליער גדול. ופרצה באותו היער שריפה גדולה ולא שבתחילה הייתה גדולה, רק שבתחילה הייתה כעין מדורה קטנה (הנקראת "קומזיץ") ואם היו מכבים אותה (כלומר את אותה השריפה הקטנה), לא הייתה באה כלל אותה שריפה גדולה. ולמה לא כיבו אותה בתחילתה ? שבאותה מדינה כשהיה אדם זועק לרשות הממונה על החוק או על השריפות, מיד היה נענה ב"מטפלים בזה" או ב"מייד נשלח ניידת", עד שמאותה מדורה קטנה נהייתה שלהבת גדולה. מיד שלחו בני אותה מדינה את כל מרכבות הכיבוי שלהם לכבות את אותה השריפה ולא היו יכולים (היינו מרכבות הכיבוי) (היינו לא היו יכולים המרכבות לכבות השריפה) (בקיצור הבנתם). ומפני מה לא יכלו לכבותה ? מפני שהיו הלהבות כה גבוהות עד שהיו מקפצים מצמרות העצים מעל ראשיהם של הכבאים.
ועוד היו באותה מדינה כת שהיו אנשיה מלהגים מבוקר עד ערב (ונקראו "ריפורטערים") וכל אנשי אותה מדינה היו שותים את דבריהם בצמא. ומאחר וכולם היו שותים דבריהם בלא שיפסיקו והם מדברים מבוקר עד ערב ללא הפסקה, היו אומרים שוב ושוב אותו דבר (ועוד מנהגים מטופשים היו בידם – שאם היו מראיינים אדם בשעה שהשריפה בוערת והיה עונה להם "ערב טוב" מיד היו מתנפלים עליו "ערב לא כ"כ טוב" על אף שידעו שלא יכל לברכם "ערב רע"). כיוון שראו שאומרים שוב ושוב אותו דבר ואינם מחדשים דבר, החלו מחפשים מי אשם באותה דליקה שפרצה ואע"פ שידעו מי הדליק אותה שריפה וידעו שאם היו מכבים אותה דליקה כשרק החלה לא הייתה מתפשטת בכל זאת החלו לחפש אשמים אחרים, מאחר שאנשי אותה כת אהבו לבחור את האשמים בעצמם. ובעיקר אהבו להאשים את ראש המדינה ואת המיניסטר האחראי על הכבאים והיו מתחרים האחד בשני (היינו אותם הריפורטערים) מי יאמר דברים יותר חריפים על אותו המיניסטר והיו מתלהמים והולכים עד שתפסו את אותו המיניסטר והחלו לצווח עליו ולהאשימו בכל הדליקה והוא משיב להם שהוסיף ממון רב מאוצר המדינה לאותן מרכבות הכיבוי, יותר מכל שהיו לפניו, והם כלל לא משגיחים בו (היינו הריפורטערים) ( הבנתם את זה לבד, כן?) ואומרים לו "אולי ביקשת אך מדוע לא צווחת" והוא משיב להם צווחתי והם עונים לו "ומדוע לא צרחת?" ואם עונה צרחתי שואלים "מדוע לא פרשת?" וכך היו ממשיכים עד שבאו לידי סיפוקם. כך היו מאשימים את מי אשר רצו להאשים וכשבא אותו רב ואמר שבעוון חילול שבת פורצות דליקות מיד שפכו עליו את חמתם ולשונם הארסית, שכן רק להם ניתנה רשות להאשים.
ולבד מאותה כת מצווחת, היו אנשי המדינה דואגים כיצד יעלה בידם לכבות אותה הדליקה, עד שבא איש אחד ואמר להם "שמעתי במדינות הים שיש מין מכונות מעופפות שהן יורדות לליבו של ים ושם הן שותות את מימיו ומטילות אותם על הדליקה", ענה כנגדו איש אחר )היינו לא אותו איש ממקודם) "ואני שמעתי שיש במדינה רחוקה מין מכונה כזו, שכל המכונות האחרות הן כאיין כנגדה שיורדת אל אותו הים וממלאה 60 ריבוא סאין של מים. וקוראין אותה 'המיכל הגדול' (היינו דער סופר טאנקער) ואין כל דליקה יכולה לעמוד כנגדה. ומעשה באותה מכונה שהיתה מכבה דליקה גדולה ולאחר שכבתה מצאו שם לוויתן מת (וגוזמה היא) [היינו אגדה אורבאנית]. מכיוון ששמעו על כל אותן מכונות מופלאות ועל אותו סופר טאנקער מיד הזמינו אותן אצלן. וכל מדינה ומדינה היתה שולחת מכונותיה וכבאיה לכבות את הדליקה ואף מדינות שהיו שונאות את אותה מדינה היו שולחות אליה, שאמרו מוטב יאבדו במלחמה ואל יאבדו בשריפה, שאם יאבדו בשריפה במי נילחם. וכ"כ הרבה מכונות מעופפות היו שולחים אליה עד שלא ראו את עין השמש אותו היום. וכל כתב שהיה רואה את המכונות היה מבין גדול מחבירו, שאחד היה אומר ששפכה מים, ומיד חברו עונה לו ששפכה חומר בעירה ועונה כנגדם הכתב השלישי ששפכה חומר אנטי-בעירה וכו'.
ולאחר זמן כיבו את אותה הדליקה. ואחרי שכיבו אותה היו מתחרים ביניהם הריפורטערים במשחקי הימורים (היינו געמבלינג) והפחדות וכל אחד מהם היה מנסה לנחש את האסון הבא. והיה אחד אומר "בתי הזיקוק" וחברו אומר "מה פתאום? רעידת אדמה" והשלישי עונה כנגדם "צונאמי" ולאחר שעברו יומיים והתריעו כנגד כל האסונות הרגישו שיצאו יד חובת דיווח וחזרו לעסוק בנושא גירוש ילדי העובדים הזרים.

כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר, מאת: הרב דר' מרדכי הלפרין

כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר– ממשנתו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל

כידוע, נחלקו גדולי עולם בדין סגירת מעגל חשמלי בשבת: החזון אי"ש סבר שיש איסור דאורייתא בסגירת מעגל חשמלי, והעושה זאת מתחייב באיסור חמור של תולדת בונה[1]. לעומתו סבר הגרש"ז אויערבאך שאכן יש איסור תורה בהדלקת נורת להט[2]. אך אם לא מדובר בהדלקת נורת להט או גוף חימום אזי אין איסור בונה בסגירת מעגל חשמלי בשבת, ואין הבדל בין פתיחת ברז מים בשבת לבין הפעלת מעגל חשמלי[3].

לפני יותר שלושים שנה נזדמנתי, עודני נער, לביתו של הגרש"ז זצ"ל בענין הלכתי. במהלך השיחה היטה הרב את הדברים לדין מכשירים חשמליים בשבת ושאלני: מה לענות לשואלים על שימוש במכשירים חשמליים מסויימים בשבת. מצד אחד, לדעתו, אין שום איסור להשתמש בהם, אולם מאידך, ציבור שאיננו בקי בשילוב של אלקטרוניקה ודקדוקי הלכה, לא יבין את ההבדל בין מכשירים מותרים למכשירים אסורים, ועלולה לצאת תקלה ח"ו[4].

על שאלתי, מדוע לא לאסור משום כך את השימוש במכשירים הללו, ענה הרב שפתרון כזה מנוגד, להלכה. שהרי "כשם שאין רשות להתיר את האסור כך אין רשות לאסור את המותר"[5], ובדורנו אין לנו את הסמכות לגזור גזירות חדשות[6].

באותו יום לא השיב הרב תשובה לשאלתו. אולם במהלך השנים זכיתי ללמוד ממנו כמה דרכי תשובה: דרך השתיקה; דרך הוראה על פי סמכויות מיוחדות של "מרא דאתרא"; ודרך השימוש בשפת הסתרים של ההלכה.

שתיקה יכולה להיות פתרון לבעיה אותה הציג הרב זצ"ל. אין בה הטלת איסור שלא כדין על דברים מותרים, ואין בה סכנת בילבול בין מכשירים מותרים למכשירים אסורים. שהרי ללא הוראת היתר מפורשת, מנהג ישראל להחמיר בכל הנוגע למכשירים חשמליים בשבת. ושתיקה, שאיננה מספקת את הוראת ההיתר, איננה יוצרת סכנת בילבול כזה.

 

פירוט נוסף לדרכו של הגרשז"א בשאלה זו ובשאלות דומות אחרות, ראו במאמרי דרכו של הגרש"ז אויערבך בהלכות רפואה ופיקוח נפש

שפורסם בספר רפואה והלכה: הלכה למעשה, עמ' 18-56 (תשס"ו); בספר אסיא ט', עמ' 195-239 (תשס"ד); ובחוברת אסיא נז-נח, עמ' 17-61.

 

הרב דר' מרדכי הלפרין שלח לי דברים אלו בעקבות הרשימה המדרון החלקלק.

---------------------------

1. חזון אי"ש, או"ח, ס'" נ' ס"ק ט.
   
2. שכן בהדלקת נורת להט או גוף חימום לוהט יש איסור תורה של מבעיר. ראה : אחיעזר, ח"ג, ס" ס. ע"ע החשמל בהלכה, איסוף ותימצות מקורות, חלק ב (מכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה, ירושלים תשמ"א) ; אנציקלופדיה תלמודית, ערך "חשמל".
   
3. הגרש"ז אויערבאך, קובץ מאמרים בעניני חשמל בשבת (הוצאת מכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה, ירושלים, תשל"ח), 79-59.
   
4. ראה סנהדרין ה, ב, בבריתא, "פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם שמגבלים עיסותיהם בטומאה. אמר להם: מפני מה אתם מגבלים עיסותיכם בטומאה? אמרו לו: תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אינם מכשירין. והוא - מי ביצים דרש להו. ואינהו סברו מי בצעים קאמר. וטעו ... באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נטל רשות מרבו." וברש"י שם: "וכי יהיב ליה רבו רשות, מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו."
   
5. ירושלמי, תרומות, סוף פרק ה, ה"ג; חגיגה ספ"א; סוטה פ"ח ה"ב, "אמר רבי לעזר: כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור." וכ' הבית יוסף, יורה דעה, סימן קטו, אות ג ד"ה וה"ר פרץ, בשם הגהות מיימוניות (דפוס קושטנטינא הרס"ט על הרמב"ם, תשובות מיימוניות ס' טו): "דאמרינן בירושלמי כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר עכ"ל". וע"ע ירושלמי, עבודה זרה, פ"ב ה"ט, "לא ביש לי דאמרת על טהור טמא, אלא סופך לומר על טמא טהור", ובשו"ת בית יוסף, דיני כתובות ס' ג, ד"ה כתב ת"ל, העתיק "לא באיש לי על דאמרת על מותר אסור וכו" (ציון ירושלים, שם).
   

   ע"ע בספר מעשה הגאונים (לרב נתן המכירי, בן זמנו של רש"י מהד' אפשטיין, ברלין תר"ע, ס" ז,עמ' 5: "ולדעתי כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר, שהתורה חסה על ממונם של ישראל" (הובא: תא שמע, מנהג אשכנז הקדמון, עמ' 81). וע"ע בוידוי הגדול המיוחס לרבנו ניסים (תפילת יו"כ קטן) : "... את אשר התרת אסרתי ..."
   

   וכן כתב הרמב"ם בתשובתו לר' אברהם הכהן מבגדד בעניין שיט בשבת בנהרות הגדולים (אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, ח"א עמ' רעט): "ולפי שאין ראוי לקבוע הטעות בשום פנים, ואין הפרש בזה בין איסור המותר והתרת האיסור". וראה עוד במשנה סוף מסכת חלה, שחז"ל לא קבלו את קרבן פסח שני של יוסף הכהן כי העלה את בניו ואת בני ביתו לירושלים, והחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה. שמצוות "יראה כל זכורך" איננה קיימת בפסח שני.
   

6. ראה : א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואיות נספח לערך "הפריה חוץ גופית", פרק ב - גזרות חז"ל וגזירות לאחר חתימת התלמוד, עמ' 158-152.
   

המדרון החלקלק

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

המדרון החלקלק הינו "שם קוד" למצב בו פוסק הלכה חושש שאם הוא יפרסם שמשהו הוא מותר, זה יוביל למצב שיבואו אחרים לעבור על דבר האסור, ולכן הוא מחליט לאסור את אותו הדבר המותר.

בסימפוזיון שהתקיים לאחרונה בארה"ב, בעניין שותפות נשים בבית הכנסת, הביא הרב פרופ' דניאל שפרבר את דברי הרב קוק אודות הכשר שמן שומשומין לאוכלי קטניות בפסח. בין היתר כותב הרב קוק את הדברים הבאים (שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן קי"א, ראו גם כאן):

"אדרבא, כשיראו העם כולו, שמה שהוא מותר אנחנו מתירים. אז יאמינו ביותר, שכל מה שאנו אוסרים הוא מפני שכך הוא דין תורה, או מנהג ישראל, שהוא ג"כ תורה. אבל אם נאסור אפילו דברים הבאים על ידי המצאה חדשה שלא הי' מעולם כלל, יאמרו שהרבנים חפצים להחמיר מלבם ואינם חסים על הצבור, ובזה יש נתינת יד לפרצות גדולות, ד' ישמרנו."

הרב פרופ' שפרבר ממשיך ואומר (קישור - דקה 90, באנגלית), כי הוא אינו חושש למדרון חלקלק וכי הוא מוצא ראיה לגישתו זו בדברי חז"ל שלא אסרו בישול ביום טוב מתוך חשש למדרון חלקלק שיביא להיתר בישול בשבת.

דבריו אלו של הרב שפרבר הם מהמוזרים ששמעתי אי פעם בנושא הזה. כידוע חלק גדול מההלכה היהודית בנוי על גזירות חכמים. גזירות חכמים הינן איסורים שחכמים אסרו את המותר מחשש שמא יבואו לעבור על האיסור. אז אמנם חכמים לא אסרו את הבישול ביום טוב, מסיבות השמורות עמהם (הסיבה הרשמית היא שאין בכוחם לאסור דבר שהתורה התירה בפירוש), אבל הם כן אסרו לאכול מאכלי חלב לאחר מאכלי בשר, והם כן אסרו לאכול חמץ משעה רביעית בערב פסח, והם כן אסרו לתקוע בשופר ולקרוא מגילה בשבת.

כך שאם מכניסים את חז"ל לדיון בנושא המדרון החלקלק הרי שדי ברור באיזה צד הם נמצאים, וזה לא בצדו של הרב שפרבר.

בפילוסופיה העולמית ידוע (ראו כאן וכאן), כי החשש מהמדרון החלקלק עלול להיות כשל לוגי. שכן האמירה שהתרת א' יגרום בהכרח להתרת ב' האסור דורש שיהיה קישור ישיר וברור בין א' לב'. לדוגמא, לומר שאסור להעסיק אדם מחשש שהוא יעלים מיסים הוא כשל לוגי. הקישור שעצם העסקת אדם יגרום להעלמת מס איננו קישור ברור.

אינני מכיר כל כך הרבה רבנים, אבל מלבד הרב שפרבר ודבריו לעיל, אינני חושב שאני מכיר רב שיכול לומר בבטחה שהוא איננו חושש אף פעם למדרון החלקלק, והוא אוסר אך ורק את האסור ותמיד עומד בדיוק על שורת הדין. כפי שציינו לעיל, רבני דורנו ירשו תכונה זו היישר מחז"ל. אמנם, יש שיטענו שכיום אין לנו את הכח לגזור גזירות חדשות. עם זאת, הרי הסברא העומדת מאחורי החשש למדרון החלק היא הרי סברא פשוטה ביותר, שלא ניתן לומר שהיא אינה קיימת היום. כך ניסחו חז"ל את הכלל הזה: "לך לך אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב", כלומר, על הנזיר האסור בשתיית יין נאסר גם להיכנס לכרם כי יש סבירות שהכניסה לכרם תגרום לו לאכול מגידולי הכרם. בודאי שלא ניתן לומר שסברא פשוטה זו היתה קיימת רק בתקופת חז"ל.

הרב יעקב בריש, בעל שו"ת חלקת יעקב, בדברים שכתב כנגד הרב משה פיינשטיין שהתיר להכניס כלב נחייה לבית הכנסת כדי לסייע לבעליו הסומא (ראו כאן וכאן), מבטא את הגישה הרווחת בכל הקשור למדרון החלקלק (שו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן לד):
"אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול."

השאלה הסבוכה היא מתי מורה ההוראה כן יבחר לחשוש למדרון החלקלק ולאסור את המותר ומתי הוא יחליט שאין טעם להרחיק כל כך? על שאלה זו, כמו גם בשאלה מתי בחרו חז"ל לגזור גזירות ומתי לא (כדוגמת בישול ביו"ט), נשברו קולמוסים רבים. ככלל, חכמים קבעו שאדם יכול להחשב לתלמיד חכם רק אחרי, שמלבד ללמוד ולחזור על לימודו, הוא גם משמש תלמיד חכם. שימוש זה נועד בין היתר להעביר מהרב לתלמיד את חכמת ההתייחסות למדרון החלקלק.

ואחרי שכתבנו שרב בדרך כלל חושש למדרונות חלקים, ושכך כנראה גם ראוי לעשות כממשיכי דרכם של חז"ל, יש גם לקבוע שבנושא זה השתנתה המציאות מאד מתקופת חז"ל לשני צדדים. כיום כל מידע נגיש לכולם. פירוש הדבר הוא, שמצד אחד אם רב יבוא לאסור את המותר מבלי להסביר מדוע הוא עושה זאת, עליו לצפות לכך שלמחרת הוא יקבל פנייה עם קישור לדף מקורות על כך שהדבר הוא מותר ושהרב בעצם מחמיר סתם. מאידך, מכיוון שכל המידע כל כך נגיש, החשש מפני מדרונות חלקלקים, כפי שניסח זאת החלקת יעקב לעיל "שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר", הוא הרבה יותר מציאותי ממה שהיה פעם. הדרך לפשר בין שני הקצוות הללו, הוא לכתוב תשובות הלכתיות בצורה הכי מפורטת ומנומקת שרק אפשר, כדי שיהיה ברור לכולם מדוע הרב בחר לאסור במקרה זה על אף הפוסקים המקילים או מדוע הרב בחר להתיר במקרה זה על אף המקום שהיה להחמיר.

בסופו של דבר אני מאמין שכל מורה הוראה בישראל יצטרך לעמוד בפני בית דין של מעלה ולהצדיק את הוראותיו, להסביר מדוע הוא פסק כפי שפסק, ולתת דין וחשבון על תוצאות פסיקותיו. עליו לזכור שכפי שאומרים בוידוי של יום הכיפורים, יהיה עליו לתת את הדין לא רק על "מה שאסרת התרתי" אלא גם על "מה שהתרת אסרתי".

מכירת דירות לערבים

נדמה לי שאין הרבה מה להוסיף בנושא הזה ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שהוא מעסיק את התקשורת כבר קרוב לשבוע.

בראש ובראשונה, אני ממליץ לקוראים להאזין לשתי הקלטות מיום עיון שהתקיים בישיבת הרב עציון ימים ספורים לפני שהתפרסם מכתב הרבנים האחרון:
- מעמד המיעוט במדינת ישראל - סימפוזיון בהשתתפות הרב יעקב מדן, הרב אלישע אבינר ופרופ' ידידיה שטרן - מומלץ מאד.
- בין חביב אדם לחביבין ישראל - סימפוזיון בהשתתפות הרב משה ליכטנשטיין, הרב שלמה ברין, הרב אורי שרקי והרב איתיאל גלעדי (לצערי בדיון זה לא כל הדוברים התמקדו באותם נושאים. חלקם היו מאד תיאורטיים וחלקם היו מאד מעשיים ולא תמיד הם נפגשים. אף על פי כן נהנתי מרוב הדוברים, גם אם לא מהמפגש ביניהם).

היום קיבלתי במייל את דבריו של הרב יעקב אריאל בנושא:
הנושא מורכב ומסובך ואין בו תשובה חד-משמעית. לכן לא ניתן לתמצת אותו במשפט אחד או שנים. אלא יש לראותו מזוויות שונות.

א. השכרת דירה לגוי מותרת, חוץ מלעובד ע"ז שמכניס את פולחנו לתוך הבית. בימינו אין כמעט תופעה כזו (יו"ד סי' קנא ס"י). כהוראת שעה ייתכן שיש מקום, מסיבות ביטחוניות ואחרות, לאסור גם השכרה, לפי שיקול מקומי ונקודתי, אולם מבחינה הלכתית עקרונית אין שום איסור בהשכרה.
ב מכירת דירה לגוי אסורה מכמה סיבות: א. לא תחנם. ב. לא ישבו בארצך. (לדעת הרמב"ם הל' ע"ז פ"י). ג. והארץ לא תימכר לצמיתות (לדעת הרמב"ן ספר המצוות לאוין רכז)
ג. יש אומרים שמותר למכור נדל"ן למאמינים בא-ל אחד ולא עוברים על לא תחנם (בהתר המכירה בשביעית מסתמכים על כך אולם רק בתורת סניף ולא כנימוק עיקרי). וכמו"כ לדעת הכס"מ ייתכן שלגוי שאינו עובד ע"ז לא עוברים על לא ישבו בארצך גם לדעת הרמב"ם.
ד. מדינת ישראל התחייבה כלפי תושביה וכלפי העולם כולו להיות מדינה יהודית ודמוקרטית שבה יש שווי זכויות לכל אזרחיה. היא אינה רשאית אפוא עפ"י חוקיה לאסור מכירת קרקעות לנוכרים.
התחייבות זו מאפשרת למדינה להיות מוכרת ע"י העולם כמדינה דמוקרטית ומתקדמת. הפרת הבטחה זו עלולה להוציא את המדינה ממסגרות בין-לאומיות ולהופכה למצורעת חלילה. היא תוקע מעל כל במה אפשרית ושונאינו ינצלו זאת במלוא עוצמתם. דיינו בעמידתנו האיתנה מול העולם כולו ברחבי יהודה ושומרון, ואין להוסיף על כך ולתת חרב ביד שונאינו להורגנו. אין למדינה כוח לעמוד לבד מול כל אומות העולם. (דרום אפריקה, שמצבה הכלכלי היה טוב לאין ערוך משלנו, לא יכלה לעמוד בלחץ הבין-לאומי ובסנקציות שהוטלו עליה. והשלטון נמסר למקומיים...)
לדעת הרב הרצוג זהו שיקול של פיקוח נפש שמותר בגללו לעבור על איסור לא תחנם.
ה. אפליה כלפי נוכרים בארץ עלולה לגרור אחריה תגובות דומות כלפי יהודים בארצות הגולה.
ו. מאידך, מאותו נימוק של פיקוח נפש, פיזי ורוחני, מחויבת המדינה לשמור על עם ישראל ולהבטיח את קיומו בארצו. אי לכך, במקומות בהם יש סכנה לריבונותו של עם ישראל בארצו הן כעם והן כיחידים, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית, חוזר איסור לא תחנם למקומו.
וזו לשונו של הרב הרצוג שם:
"מובן מאליו שזה לא נאמר אלא על מכירה באקראי, אבל אם תהא נשקפת מצד זה סכנה של נישול ישראל מקרקע ארץ ישראל, חייבת המדינה לעשות הגבלות מיוחדות." יעוי"ש.
ז. לצערנו אין שוויון בקיום החוק והדמוקרטיה אינה מאוזנת. על יהודים חל חוק השוויון במילואו, אולם כלפי המיעוטים יש התעלמות מאיסורים ואיומים שהם מטילים על מוכרי קרקעות ליהודים.

אחרי שכל הדברים הללו נאמרו, זה ברור שגם אם אין איסור של "לא תחנם" או של "לא ישבו בארצך" (וזה שכותבי המכתב אפילו לא רמזו לכך שיש האומרים שאיסורים אלו לא חלים על המציאות שלנו כיום, הוא פשוט הרמה להנחתה בעיני), רוב היהודים בארץ אינם מעוניינים להיות שכנים של ערבים. נתון זה מופיע בכל סקר שנערך בנושא. לא רק זה, אלא שאפשר לשער שרוב היהודים בארץ מעוניינים למנוע התפשטות ערבית בערים מעורבות ובמקומות תורפה (כבשכונות ירושלים). אז האם לא היה יותר נכון, הן מבחינת האמת והן מבחינה ציבורית, לכתוב במכתב שמדין "ואהבת לרעך כמוך" כמוך אסור להשכיר או למכור בית לערבים, לפחות כל עוד אדם לא נמלך באנשי שכונתו? כלומר, למה לדבר בקודים שהציבור לא בהכרח מבין ושאינם פשוטים (ואולי אף אינם נכונים), כשאפשר להציג את הנושא באופן הכי פשוט וברור - אם אינך מעוניין בשכן ערבי, אל תשכיר/תמכור את הבית שלך לערבי?

גיור ו'זרע ישראל' V - רשימה אחרונה בסדרה

- לחלק IV
- לחלק III
- לחלק II
- לחלק I

בחלקים הקודמים ניסיתי לסכם את מהלכו העיקרי של ח"כ הרב חיים אמסלם בספרו זרע-ישראל. כפי שהראנו, הוא מציין ארבע נקודות יסודיות בהליך הגיור למעשה (ראה חלק III), שאם הם לא נמצאים כבר כעת תחת הסכמה רחבה בודאי ניתן להגיע עליהם להסכמה רחבה. זהו בסיס הטיעון. על גבי בסיס זה הוא בונה טיעון (ראה חלק IV) שלדבריו הוא מניח בפני פוסקי הדור להחליט אם ללכת לפיה. על פי טיעון זה יהיה ניתן לגייר לכתחילה על סמך זה שרוב המתגיירים יהיו יהודים מסורתיים ברמה כזו או אחרת.
[בטרם נמשיך אני רואה צורך להזכיר שהרב אמסלם איננו הראשון המציע הצעה כזו. במאמר שהתפרסם לפני כעשרים שנה, ממש בשיאה של גל העליה מברה"מ לשעבר, הציע הרב יגאל אריאל הצעה דומה]

לסיום הדיון בספר הזה, אני מבקש להעלות נקודות מהספר שאני חושב שהרב אמסלם הפריז על המידה.
כך לדוגמא בקטע העוסק ב"איכות ותוכן הלמודים הנצרכים למעוניינים להתגייר" (עמ' קעה) הוא כותב כך:
הנה כיום נהוג, שבבוא גר להתגייר, מפנים אותו לאולפן גיור ומלמדים אותו זמן רב ולפעמים כמה שנים יהדות ותרי"ג מצוות והלכותיהם, עד שבבואו להתגייר, פעמים שיודע הוא את פרטי המצוות יותר מיהודי מבטן ומלידה.
ולעניות דעתי כל עניין הלימודים הרבים שמלמדים את המועמדים לגיור, הוא לעניות דעתי בסימן שאלה גדול וצ"ע, כי אותו הרמב"ם שכתב שמאריכין עמו במצות יחוד השם ואיסור ע"ז, לעומת זה כתב שאין מאריכין במצוות הקלות וחמורות, ואפילו חילול שבת בכלל זה...
ובהמשך שם (עמ' קעז):
ובכלל יש הוכחה שהציפיה מהגר צדק היא, שאחרי הגרות יתחיל ללמוד ולקיים לאט לאט, כי אין ברירה אחרת, מאחר שההלכה הפשוטה מהתלמוד ומהפוסקים שמקבלין אותו מיד, "ומודיעין אותו מקצת מן המצוות", ואם מודיעין לו רק מקצת, איך יקיים הכל, אלא פשוט שלגבי גר דקי"ל להלכה גר שנתגייר כקטן שנולד, אז בודאי שאי אפשר שמיד אחרי הגיור יקיים ויקפיד בכל מצוות התורה...

הבעיה שלי עם הקטעים הללו הוא, שבניגוד לרובו של הספר שאני מוצא שהרב אמסלם הוא מאד פרקטי, כאן אינני מבין לאן פרחה הפרקטיות. כלומר, לעת עתה הדברים נשמעים לי כל כך רחוקים ממה שאני מורגל שקשה לי בכלל לשקול אותם. אך גם אם הייתי מעוניין להתחיל לשקול אותם, אינני מוצא כאן הצעה פרקטית. וכי נעכב תעודת גיור או אפשרות להתחתן כל עוד הגר (אחרי הגיור) לא למד עוד והוסיף ידע על פני "מקצת המצוות" שלמד בזמן גירותו?! או במילים אחרות, אם כדי להיות אזרח אמריקאי צריך לעבור מבחן, לא תהיה כוהנת כשפחה, ולפחות המצטרף לעם היהודי יצטרך לדעת דברים בסיסיים ולחוות שמירת שבת, כשרות וכד'.

[פיסקא זו עודכנה בט"ז בטבת תשעא]
אי אלו קוראים העלו בפני טענות כנגד הספר על כך שבשעה שהמחבר מאריך להביא דעה מקילה של מישהו מרבותינו הוא נמנע מלהביא את דעתו המחמירה של אותו רב. כדוגמא לזה ציינו בפני את תשובות הג"ר משה פיינשטיין שבתשובה ידועה (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קס) כתב:
"ועוד יש מקום לומר טעם גדול דמה שבעלה שנתגיירה בשבילו הוא מחלל שבת ומופקר בכמה איסורין עושה שהיא סבורה שאין חיוב כ"כ לשמור המצות וא"כ הוא כגר שנתגייר בין העכו"ם שמפורש בשבת דף ס"ח שהוי גר אף שעדין עובד ע"ז עיי"ש והטעם משום שקבל עליו להיות ככל היהודים שנחשבה קבלה אף שלא ידע כלום מהמצות דידיעת המצות אינה מעכבת הגרות ורק בידע ולא רצה לקבל הוא עכוב בגרות דהא א"צ ללמד כל התורה כולה קודם שנתגייר דרק מקצת מודיעין. ולכן אף שהב"ד אמרו לה שצריך לשמור שבת חושבת שהוא רק הדור בעלמא אבל גם מי שאינו שומר השבת וכדומה טועה לומר שהוא יהודי כשר נמצא שלטעותה קבלה כל המצות שיהודי מחוייב שהוא גרות אף שמחמת זה לא תקיים עכ"פ המצות וזהו טעם שיש בה ממש להחשיבה לגיורת והוא למוד זכות קצת על הרבנים המקבלים שלא יחשבו עוד גריעי מהדיוטות."
לדבריהם של אותם מעירים, הרב אמסלם מדגיש את התשובות המקילות אך מחביא או מתעלם מהתשובות המחמירות. אני יכול לומר שגם אני קיבלתי לפעמים את הרושם הזה, אך אינני יכול לומר בודאות שאכן זה המצב.

[אינני יודע אם הזכרתי זאת בעבר וראוי לעשות זאת בטרם ננעל את הדיון על הספר הזה. הספר 'זרע ישראל' שהינו ספר גדול מימדים מגיע עם ספר גדול אחר הנקרא 'מקור ישראל' ובו הובאו צילומים מרוב המקורות אותם מצטט הרב אמסלם לאורך 'זרע ישראל'. בספר מקורות זה לבד יש אוצר בלום לכל מי שמתעניין בגיור. על יוזמה זו בודאי יש לברך את המחבר, וכמדומני שגם המקטרגים צריכים לענות על כך אמן.]

לסיכום כל מה שאמרנו עד עתה ברשימות על הספר 'זרע ישראל', אני חושב שבראש ובראשונה הגדולה בספר הזה הוא שמישהו שפועל במישור הציבורי והיה לו אמירה בנושאים העומדים על הפרק בציבוריות הישראלית, הוציא תחת ידו משנה סדורה שכל מי שמעוניין בכך יכול לקרוא ולגבש דעה בעד או נגד. אינני מכיר דוגמאות אחרות לח"כים שהוציאו תחת ידם מחקר מקיף כל כך שיהיה לעיני הציבור בנושאים שהם מטפלים בהם. הדבר אמור לא רק לגבי הספרים הללו אלא גם בנוגע למאמרים נרחבים אחרים שהרב אמסלם הוציא תחת ידו בשנים האחרונות. גם על כך מגיע לו יישר כח גדול. כפי שכתבתי בעבר (חלק II), נוסף על הברכה שיש בהצעת משנה סדורה בנושא יש לברך על כך שאין כאן הצעות להעלמת עין וכד' אלא טיפול ישיר בבעיה. עתה נחכה ונראה האם תהיה לספרי 'זרע ישראל' השפעה על השיח הישראלי, על הרבנות בישראל ועל המחוקקים בכנסת ועל הממשלה.

מחשבה לפרשת ויגש

וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן.
פסוק זה, כמו גם הפסוק אחריו ("וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה; וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד."), הנו בעל כפל משמעות.

אפשר להבין, וכך כנראה הבין רש"י ואתו רוב הראשונים, שהמילים "להורות לפניו" נסובים על יהודה. כלומר, יהודה אמור להורות, להכין את הדרך, לפני יעקב.
מנגד, החזקוני מפרש כך:
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף: שיורה לו את הדרך לגושן בלא ירידה למצרים שהרי שלח לו כבר "וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי".

המעניין הוא, שאנו הקוראים כלל לא רואים את תוצאת השליחות הזאת. אם יהודה היה אמור להכין את הקרקע לבואו של יעקב, מה הוא עשה? האם הוא הצליח? איננו יודעים. ואם יוסף היה אמור להורות ליעקב את הדרך, נראה שדבר זה לא יצא אל הפועל, שהרי כתוב על הפמליה של יעקב "ויבואו ארצה גושן" לפני שיוסף יוצא לכיוון אביו לגושן.
אז מה היה טעם השליחות הזאת בכלל? מדוע התורה צריכה לספר לנו על שליחות שאולי לא יצאה ממנו כלום ואולי כן יצאה ממנו אך אנו לא יודעים מה היו תוצאותיה?

יעקב התרגל כנראה לכך שיהודה מנהל את העניינים. יהודה אף הוכיח את עצמו בשליחות האחרונה כשלקח אחריות על בנימין. יעקב שולח את יהודה, בתור המלך המשפחתי, להתחיל לנהל את העניינים לפני שהמשפחה כולה מגיעה. העניין הוא שבמצרים יש מלך אחר. במצרים מי שמנהל את העניינים זה לא יהודה אלא יוסף.
יהודה ניחן בכשרון להנהיג את עם ישראל כשהוא יושב על אדמתו כשהכל מסודר וברור. יוסף הוא המנהיג האלטרנטיבי, הוא ניחן בתכונות המלכות במצבים הלא אופטימליים. בעם ישראל יש את שתי התכונות - בעלי האופי היודעים איך להסתדר במצבי לחץ וגלות, ובעלי האופי המבריקים דווקא בתקופות רוגע ושקט. בפסוקים אלו בפרשה הכתוב מתאר לנו את המעבר מיהודה, המלכות הארץ-ישראלית, ליוסף, המלכות הגלותית. בדור שלנו עלינו לחזור חזרה ממלכות גלותית למלכות יהודה.

האם יש חנוכיה פסולה?

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

במהלך חג הסוכות, כשאני מטייל עם ילדי ברחבי הארץ אני משתדל לעצור ליד סוכות או סככות שאנחנו עוברים ולשאול את ילדי לומר לי האם זו סוכה כשרה ולהסביר מדוע כן או לא. משום מה במערכת החינוך שבה אני התחנכתי (וראיתי אצל ילדי שזה לא השתנה מאז), גם בחנוכה אחד מהנושאים שהילדים לומדים זה להבחין בין חנוכיה כשרה לחנוכיה פסולה.
אך אם בסוכות דיני סוכה כשרה ופסולה ממלאים יותר מפרק שלם בגמרא ויותר משני סימנים בשלחן ערוך, בחנוכה אין שום דבר שמתקרב לזה.
הכי קרוב שאפשר להגיע לדיון בחנוכיה כשרה או פסולה זה סעיף אחד בשלחן ערוך עם הגהת הרמ"א שעליו (אורח חיים סימן תרעא סעיף ד):
מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי כל פתילה עולה בשביל נר אחד; לא כפה עליה כלי, אפי' לנר אחד אינו עולה לפי שהוא כמדורה.
הגה: ולכן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה בשוה, ולא בעגול דהוי כמדורה (הג"מ בשם סמ"ק); ומותר להדליק בפמוטות שקורין לאמפ"א, מאחר שכל נר מובדל הרבה מחבירו (ת"ה סימן ק"ה). ויזהרו כשעושים נרות, אפי' בשעוה, שאין לדבקן ביחד ולהדליקן, דהוי כמדורה (פסקי מהר"י ס"ה); אפי' בנרות של שבת וי"ט יזהרו שלא לעשות כן, (א"ז).

אז אילו חנוכיות ניתן לומר שהן פסולות? לפי הסעיף הזה רק חנוכיה אחת ממלאת את הדרישה: חנוכיה שהנרות צמודים כל כך שזה נראה כמדורה.
אז אם יש חנוכיה עגולה עם מרווח מספק בין הנרות, או חנוכיה מדורגת (שהנרות בגבהים שונים), או חנוכיה עם מרווח לא שווה בין הנרות - לכאורה אין מקום לפסול אף אחת מהחנוכיות הללו.
עם זאת, כפי שמאירים חלק ממפרשי השו"ע על דברי הרמ"א הכותב שמותר להדליק בלאמפ"א (שהוא להבנתי חנוכיה עגולה), שאין זה הידור מצווה. כך גם על חנוכיות אחרות יש לומר שהן לא מהודרות - אם בגלל שהן לא דומות למנורת המקדש ואם משום שקשה להבחין במספר הנרות.
אמור מעתה שכמו בשאר הלכות חג החנוכה, הנקודה המהותית בחג זה הידור מצווה מול לא הידור, ולא כשר מול פסול. הלואי ונזכה שילדינו יצליחו לקלוט נקודה חשובה זו.

על המפה, הגשם ושינויי תפישה

בשבועות האחרונים שהיתי בצפון ארצות הברית בקהילה יהודית שזה לא מכבר, בערב ראש השנה האחרון, חנכה בית כנסת חדש. בימים הקרובים עוד אכתוב על אותו בית כנסת, אך הפעם אני מבקש לעמוד על אלמנט אחד שתפש את עיני.

בבית הכנסת המדובר לא היה כיסוי לתיבה (שחלקכם מן הסתם יקראו לו בימה). התיבה היתה בנויה מעץ והחלק עליו מניחים את ספר התורה היה מצופה פורמייקה מבריקה, ללא כיסוי הבד המקובל.

בתחילה זה מאד הפריע לי. זכרתי את דברי הגמרא (מסכת סוטה דף לט עמוד ב):
ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: אין שליח צבור רשאי להפשיט את התיבה בצבור, מפני כבוד צבור.

אך אחר כך ראיתי שרש"י ובעקבותיו הרמ"א, משנ"ב וערוך השלחן, מסבירים שהבעיה זה לא עצם הפשטת התיבה אלא טורח הציבור:
שהיה דרכם להביא ס"ת מבית אחר שמשתמר בו לבית הכנסת ופורסין בגדים נאים סביב התיבה ומניחין אותה בתוכה וכשיוצאין משם ונוטלין ס"ת להוליכו לבית המשתמר בו לא יפשיטו הבגדים מן התיבה בפני הצבור שטורח צבור לעכב שם עם ס"ת אלא מוליך ס"ת לביתו ומניחו והעם יוצאים אחריו ואח"כ הוא בא ומפשיט את התיבה.


אך גם אם אין משהו נגד ההלכה הכתובה, בודאי שיש כאן שינוי במנהג המקובל - שהשלחן יהיה מכוסה במפה.
אחר כך חשבתי על זה עוד קצת והגעתי למסקנה שאולי יש כאן שינוי בתפישה האסטטית של האנשים. אולי פעם שלחן ערום היה נחשב לדבר לא מכובד ולא אסטטי, ואילו היום הוא נחשב יותר יפה מאשר שלחן המכוסה במפה.

אם אכן השתנתה התפישה - אולי זה נכון שגם הנוהג המקובל בבתי הכנסת של כיסוי הבימה במפה דינו להשתנות בהתאם.

בעודי שוהה בחו"ל ומהרהר על נושא זה התפרסם בארץ המכתב של הרב משה ליכטנשטיין בנושא תעניות על גשמים (קישור). הרב ליכטנשיין סבור שבעקבות השינוי התפישתי של בן האדם המודרני ביחס לגשם, שכבר איננו רואה את פרנסתו וכלכלתו תלויים באופן ישיר בגשם, יש להבין אחרת את פסוקי התורה. כשהתורה אומרת "ועצר את השמים ולא יהיה מטר" - הכוונה אליבא דשיטתו תהיה למשברים פיננסיים מקומיים ועולמיים.

כשנתקלים בדוגמאות מהסגנון הזה של שינויי מנהג הנובעים משינוי המציאות והתפישה האנושית תמיד תעלה שאלת הגבול: האם אפשר להגיד כך על כל דבר? האם לא סטינו יותר מדי מהכוונה המקורית?
לשאלות אלו אני לא מכיר תשובה ברורה. אך ברור שאי אפשר לומר מחד שכל שינוי הוא לרעה או מאידך שאם לא כתוב בפירוש שזה אסור אז זה כנראה בסדר.

מחשבה לפרשת מקץ וחנוכה

אם קוראים את פרשת מקץ כיחידה סגורה, מבלי לחשוב על מה שיש לפניו או לאחריו, מגיעים לתובנה מאד מעניינית.

האחים חוזרים ממצרים ומספרים ליעקב אביהם את כל הקורות אותם. יעקב מגיב לדבריהם ולדרישה להוריד את בנימין למצרים:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה.
וַיֹּאמֶר, לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם: כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן, שְׁאוֹלָה.

עובר מעט זמן והקורא נתקל בדמות חדשה, ישראל, שגם הוא מתמודד עם שאלת הורדת בנימין למצרים. אך הוא מתמודד באופן שונה מיעקב:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ--קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, קְחוּ בְיֶדְכֶם; וְאֶת-הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם, תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם--אוּלַי מִשְׁגֶּה, הוּא. וְאֶת-אֲחִיכֶם, קָחוּ; וְקוּמוּ, שׁוּבוּ אֶל-הָאִישׁ. וְאֵל שַׁדַּי, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת-אֲחִיכֶם אַחֵר, וְאֶת-בִּנְיָמִין; וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי.

אם נמשיך לקרוא את פרשת מקץ כיחידה סגורה, אף נגלה כי יעקב, ולא ישראל, הוא זה שצדק, שהרי כך מסתיימת פרשת מקץ:
וַיֹּאמֶר--חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם.

כמובן, שאנחנו יודעים שיעקב וישראל הם אותו אדם, ושבסופו של דבר הסיפור הסתיים בפרשת ויגש על הצד היותר טוב. אך תורה מציגה את הדברים באופן כזה כנראה לא לחינם.
אפשר להתבונן, מתוך הצגת הדברים באופן הזה, בתכונות השונות המרכיבות את אופיו של יעקב אבינו. מצד אחד יש את יעקב - מי שסך הכל מבקש לישב בשלוה, איננו מעוניין לריב עם אף אחד (אם הוא יצטרך, אזי הוא ידע להתמודד עם כל מיני טיפוסים כלבן וכעשו, אך הוא לא מעוניין להגיע לעימות כזה). לעומתו יש את ישראל המבין שלפעמים יש צורך להאבק כדי להגיע לעלות השחר. ישראל מבין שלפעמים יש גאולה שאינה נראית בטווח הקצר, אך אם לא נקח סיכונים ונהיה מוכנים להאבק למענה, לעולם לא נגיע לגאולה הנכספת.

תכונות אלו גם מאירים את ימות החנוכה. המכבים יכלו לשמור תורה ומצוות בסתר ולהיות מעין אנוסים, אך הם העדיפו להשתמש בתכונותיו של ישראל ולצאת ולהאבק מול צבא גדול וחזק למען גאולה עתידית שלא היה בטוח כלל שיגיעו אליה. בסופו של דבר, בעז"ה קיבלנו את חג החנוכה.

נס פך השמן

כ"ה בכסלו הוא תאריך הפותח וסוגר חנוכות שונות מימי בראשית ועד אמצע ימי הבית השני. יום זה הוא היום שבו מתחילה השנה להאיר, והאור גובר על החושך. על כן דיני החג קשורים לשמן ומאור, כמקבילים לעונה החקלאית.
ב-כ"ה בכסלו:
– נקבע יום טוב של שמונה ימים ע"י האדם הראשון.
– הסתיים בנין המשכן.
– יום ייסוד היכל בית ה' השני.
– יום חילולו ע"י היוונים, בהקריבם שיקוץ על המזבח.
-יום חנוכת המזבח מחדש על ידי החשמונאים.

(מתוך פיסקת הסיכום של המאמר הזה)

ובכן, קוראים יקרים, מה חסר מהרשימה המכובדת הזו?
כמובן, שנמצא פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול וממנו הדליקו שמונה ימים את המנורה.

ועכשיו לשאלה הקשה יותר: מדוע שכח המחבר להזכיר את המאורע החשוב הזה?

אינני יודע את התשובה לגבי המחבר הספציפי הזה, אך בהחלט ניתן להצביע על קו מנחה בדור האחרון בכל הקשור להתייחסות לנס פך השמן, "אגדת ילדותנו" (כפי שמכנה זאת הרב יואל בן-נון במאמרו החשוב "יום יסוד היכל ה'").

הנה עוד דוגמא:
איפה כן מסופר על החג? בתלמוד הבבלי. שם שואלים: "מהו חנוכה? על שום מה מדליקים שמונה נרות?" ועונים: "על נס פך השמן". שם, בתלמוד, שנכתב בעומק החשכה של גלות בבל, מתחילים לספר לנו את סיפור פך השמן... זהו הסיפור המוכר והבולט מבין סיפורי החג...
כך נולד סיפור חדש, סיפור על נס שלא מאיים על שום אימפריה ומאפשר לחגוג את זיכרון החנוכה ללא כל הפרעה. זהו אופי בעל מטען עמוק של גלות והיעדר ניחוח עצמאי.
(הרב דר' בני לאו, חכמים ח"א עמ' 144)

האם אך מקרה הוא שבבסיס החג, המסמל יותר מכל את ההתנגשות בין תורת ישראל לבין חכמת הגויים, עומד לו סיפור שהוא עצמו נמצא במוקד הויכוח בין קבלת המסורת כפי שעברה מדור לדור לבין חוש הביקורת האקדמי?