על המפה, הגשם ושינויי תפישה

בשבועות האחרונים שהיתי בצפון ארצות הברית בקהילה יהודית שזה לא מכבר, בערב ראש השנה האחרון, חנכה בית כנסת חדש. בימים הקרובים עוד אכתוב על אותו בית כנסת, אך הפעם אני מבקש לעמוד על אלמנט אחד שתפש את עיני.

בבית הכנסת המדובר לא היה כיסוי לתיבה (שחלקכם מן הסתם יקראו לו בימה). התיבה היתה בנויה מעץ והחלק עליו מניחים את ספר התורה היה מצופה פורמייקה מבריקה, ללא כיסוי הבד המקובל.

בתחילה זה מאד הפריע לי. זכרתי את דברי הגמרא (מסכת סוטה דף לט עמוד ב):
ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: אין שליח צבור רשאי להפשיט את התיבה בצבור, מפני כבוד צבור.

אך אחר כך ראיתי שרש"י ובעקבותיו הרמ"א, משנ"ב וערוך השלחן, מסבירים שהבעיה זה לא עצם הפשטת התיבה אלא טורח הציבור:
שהיה דרכם להביא ס"ת מבית אחר שמשתמר בו לבית הכנסת ופורסין בגדים נאים סביב התיבה ומניחין אותה בתוכה וכשיוצאין משם ונוטלין ס"ת להוליכו לבית המשתמר בו לא יפשיטו הבגדים מן התיבה בפני הצבור שטורח צבור לעכב שם עם ס"ת אלא מוליך ס"ת לביתו ומניחו והעם יוצאים אחריו ואח"כ הוא בא ומפשיט את התיבה.


אך גם אם אין משהו נגד ההלכה הכתובה, בודאי שיש כאן שינוי במנהג המקובל - שהשלחן יהיה מכוסה במפה.
אחר כך חשבתי על זה עוד קצת והגעתי למסקנה שאולי יש כאן שינוי בתפישה האסטטית של האנשים. אולי פעם שלחן ערום היה נחשב לדבר לא מכובד ולא אסטטי, ואילו היום הוא נחשב יותר יפה מאשר שלחן המכוסה במפה.

אם אכן השתנתה התפישה - אולי זה נכון שגם הנוהג המקובל בבתי הכנסת של כיסוי הבימה במפה דינו להשתנות בהתאם.

בעודי שוהה בחו"ל ומהרהר על נושא זה התפרסם בארץ המכתב של הרב משה ליכטנשטיין בנושא תעניות על גשמים (קישור). הרב ליכטנשיין סבור שבעקבות השינוי התפישתי של בן האדם המודרני ביחס לגשם, שכבר איננו רואה את פרנסתו וכלכלתו תלויים באופן ישיר בגשם, יש להבין אחרת את פסוקי התורה. כשהתורה אומרת "ועצר את השמים ולא יהיה מטר" - הכוונה אליבא דשיטתו תהיה למשברים פיננסיים מקומיים ועולמיים.

כשנתקלים בדוגמאות מהסגנון הזה של שינויי מנהג הנובעים משינוי המציאות והתפישה האנושית תמיד תעלה שאלת הגבול: האם אפשר להגיד כך על כל דבר? האם לא סטינו יותר מדי מהכוונה המקורית?
לשאלות אלו אני לא מכיר תשובה ברורה. אך ברור שאי אפשר לומר מחד שכל שינוי הוא לרעה או מאידך שאם לא כתוב בפירוש שזה אסור אז זה כנראה בסדר.

בין תשעה באב לשאר הצומות

הרב משה ליכטנשטיין (הדברים פורסמו בעלון "פתחי שערים", גיליון מספר 4) העמיד את אופי ימי התעניות במחלוקת ראשונים, לפיה הרמב"ם סובר שימים אלו נועדו לתשובה, ואילו הריטב"א סובר שימי אבל הם. דהיינו, שאליבא דהרמב"ם, מלבד היות ימי התעניות ימי צער ואבל על המאורעות שהתרחשו בהם, מהווים הם מתוך כך קרש קפיצה להתעוררות ולתשובה. לעומת זאת, אליבא דהריטב"א, ישנו עניין גדול בהתמקדות בעצם הצער והאבל על אותם מאורעות שקרו בימים אלו.
להלכה, כתב שם, שאנו פוסקים שהתעניות הנן ימים של התעוררות ותשובה, ולא רק ימי צער ואבל. וכן דעת החתם סופר בתשובה מפורסמת, שהוכיח כן מכך שבתעניות נוהגים אנו לומר סליחות, המעוררים לתשובה, ולא קינות, המבטאות צער ואבל על חורבן ביהמ"ק. למעט בתשעה באב, שאז אנו אבלים על חורבן ביהמ"ק – אומרים אנו קינות!

מקור