ידידי הרב ניר הרמן, רב היישוב טל-אל (פחות או יותר בחצי הדרך בין עכו למעלות), פנה אלי היום בבקשה לפרסם את דבר שריפת בית הכנסת (היחיד) ביישובם - קישור1 קישור2.
וזו בקשתו:
מי שמכיר משהו שיכול לעזור לנו בהמשך:
רהיטים, ספר תורה (הקודם לא נשרף אבל בגלל שאריות אסבסט הוא לא זמין), ספרים, כסף לבנית בית הכנסת החדש וכד'
נקבל את עזרתכם/עזרתו בשמחה
ניתן ליצור עם הרב ניר קשר כאן.
יום שני, 30 בנובמבר 2009
שינוי שעון שבת בשבת
הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה
לפני שבוע-שבועיים כתבנו על "השימוש בשעון שבת המופעל מערב שבת", הפעם נדון בשאלה: האם מותר לשנות מצב של שעון שבת בשבת עצמה?
המנהג הרווח בקרב רוב הציבור הוא כפי שמופיע בספר שמירת שבת כהלכתה בשמו של הג"ר שלמה זלמן אוירבך שמותר להאריך מצב קיים. כלומר, אם כעת האור דולק מותר לאחר את כיבויו ואם כעת העת מכובה מותר לאחר את הדלקתו. באופן דומה מותר להקדים את הכיבוי של מכשיר שטרם הודלק או להקדים את הדלקתו של מכשיר שטרם נכבה (כלומר, כעת הוא דלוק, השעון אמור לכבות את המכשיר ולשוב להדליקו. מכיוון שכעת הוא דלוק מותר לי לקצר את משך הזמן שהוא יהיה מכובה הן ע"י איחור הכיבוי הנוכחי והן ע"י הקדמת ההדלקה הבאה).
אך דעה זו אינה מוסכמת על כלל הפוסקים. הג"ר מרדכי אליהו בשיעוריו התייחס מספר פעמים לנושא זה ופסק לחומרא (קישור):
שעון שבת - אנחנו רגילים לומר על שעון שבת "לא תגע בו יד", ואין לקצר או להאריך את זמן פעולתו של שעון שבת, כי יש בו דין תוקע, ודין בונה, ולעיתים גם דין סותר, וכולם איסור דאורייתא, ולחולקים שרוצים לתת קולות בדבר, בודאי יודו שיש איסור דרבנן.
באופן דומה פסק הג"ר משה פיינשטין שאסור לגעת בשעון השבת הן בשבת והן ביום-טוב (אגרות משה או"ח ח"ד צא וראה גם יו"ד ח"ג מז):
ולהזיז את השעון שבת שמעמידים מע"ש שיכבה ושידליק לשעה פלונית, כדי לקרב הזמן או להרחיק הזמן דהדלקה אסור כמדליק בעלעקטרי מתחלה, וגם ביו"ט מסתבר שאסור כבמדליק בתחלה בעלעקטרי שהוא באיסור נולד.
לצערי, אינני יכול להגיד שאני מבין את דבריהם. אינני יודע למה מתכוין הרב אליהו באמרו שיש דין תוקע ודין בונה. גם אינני יודע איך יכול ר' משה לומר שהזזת שעון שבת זה כמו הדלקה של חשמל - מדוע זה לא גרמא (לכל הפחות)?
גם לאחר שאמרנו שרוב ה"עולם" נוהג כשמירת שבת כהלכתה וכג"ר ש"ז אויירבך, עדיין נראה שיש כאן דין של "והכינו את אשר יביאו" שאדם צריך להכין מערב שבת ולדאוג שכל השעונים שלו מכוונים באופן כזה שבתנאים נורמאליים הוא לא צריך לגעת בהם. אם קורה והתנאים אינם "נורמאליים" (מגיעים אורחים בלתי צפויים, קרתה תקלה וכד') אז כבר השינוי של השעון הופך להיות "לצורך" ואז (בפראפראזה על דברי הג"ר מרדכי אליהו) גם אלו שאומרים שלא לגעת בשעון שבת כלל יודו שיש מקום להקל.
לפני שבוע-שבועיים כתבנו על "השימוש בשעון שבת המופעל מערב שבת", הפעם נדון בשאלה: האם מותר לשנות מצב של שעון שבת בשבת עצמה?
המנהג הרווח בקרב רוב הציבור הוא כפי שמופיע בספר שמירת שבת כהלכתה בשמו של הג"ר שלמה זלמן אוירבך שמותר להאריך מצב קיים. כלומר, אם כעת האור דולק מותר לאחר את כיבויו ואם כעת העת מכובה מותר לאחר את הדלקתו. באופן דומה מותר להקדים את הכיבוי של מכשיר שטרם הודלק או להקדים את הדלקתו של מכשיר שטרם נכבה (כלומר, כעת הוא דלוק, השעון אמור לכבות את המכשיר ולשוב להדליקו. מכיוון שכעת הוא דלוק מותר לי לקצר את משך הזמן שהוא יהיה מכובה הן ע"י איחור הכיבוי הנוכחי והן ע"י הקדמת ההדלקה הבאה).
אך דעה זו אינה מוסכמת על כלל הפוסקים. הג"ר מרדכי אליהו בשיעוריו התייחס מספר פעמים לנושא זה ופסק לחומרא (קישור):
שעון שבת - אנחנו רגילים לומר על שעון שבת "לא תגע בו יד", ואין לקצר או להאריך את זמן פעולתו של שעון שבת, כי יש בו דין תוקע, ודין בונה, ולעיתים גם דין סותר, וכולם איסור דאורייתא, ולחולקים שרוצים לתת קולות בדבר, בודאי יודו שיש איסור דרבנן.
באופן דומה פסק הג"ר משה פיינשטין שאסור לגעת בשעון השבת הן בשבת והן ביום-טוב (אגרות משה או"ח ח"ד צא וראה גם יו"ד ח"ג מז):
ולהזיז את השעון שבת שמעמידים מע"ש שיכבה ושידליק לשעה פלונית, כדי לקרב הזמן או להרחיק הזמן דהדלקה אסור כמדליק בעלעקטרי מתחלה, וגם ביו"ט מסתבר שאסור כבמדליק בתחלה בעלעקטרי שהוא באיסור נולד.
לצערי, אינני יכול להגיד שאני מבין את דבריהם. אינני יודע למה מתכוין הרב אליהו באמרו שיש דין תוקע ודין בונה. גם אינני יודע איך יכול ר' משה לומר שהזזת שעון שבת זה כמו הדלקה של חשמל - מדוע זה לא גרמא (לכל הפחות)?
גם לאחר שאמרנו שרוב ה"עולם" נוהג כשמירת שבת כהלכתה וכג"ר ש"ז אויירבך, עדיין נראה שיש כאן דין של "והכינו את אשר יביאו" שאדם צריך להכין מערב שבת ולדאוג שכל השעונים שלו מכוונים באופן כזה שבתנאים נורמאליים הוא לא צריך לגעת בהם. אם קורה והתנאים אינם "נורמאליים" (מגיעים אורחים בלתי צפויים, קרתה תקלה וכד') אז כבר השינוי של השעון הופך להיות "לצורך" ואז (בפראפראזה על דברי הג"ר מרדכי אליהו) גם אלו שאומרים שלא לגעת בשעון שבת כלל יודו שיש מקום להקל.
יום ראשון, 29 בנובמבר 2009
הרב "מענה לשון" פותח את השורות
הרב "מענה לשון" משתכלל ומציע לכל המעוניין בכך להצטרף לרשימות התפוצה שלו.
להלן רשימת רשימות התפוצה - אם ברצונכם להצטרף לרשימה מסויימת כל שעליכם לעשות זה לשלוח מייל לכתובת הדוא"ל המופיע לידו.
1. "מתורגמן" - הערות ושאלות לשוניות על תרגום אונקלוס - meturgeman+subscribe@googlegroups.com
2. "לשון על קצה הלשון" - מעט הערות ושאלות לשוניות בלשון מקורותינו היהודיים - lashon-al-kze-halashon+subscribe@googlegroups.com
3. "רוחב לשון" - כל הערה ושאלה לשונית בלשון מקורותינו היהודיים (בנוסף ל1+2 הנ"ל) - rohav-lashon+subscribe@googlegroups.com
4. "שקלא וטריא" - הערות ושאלות תורניות (שאינן לשוניות) - mailto:shakla-vetarya+subscribe@googlegroups.com
5. "על הָא ועל דָא" - נושאים כלליים (חינוכיים, חדשותיים ועוד) הכתובים בשפה העברית - mailto:haveda+subscribe@googlegroups.com
6. "על דָא ועל גָא" - נושאים כלליים (חינוכיים, חדשותיים ועוד) הכתובים בשפה האנגלית - mailto:davega+subscribe@googlegroups.com
7. עדכונים והשלמות על שיעור תפילה במצפה יריחו - mailto:mizpeyericohst+subscribe@googlegroups.com
להלן רשימת רשימות התפוצה - אם ברצונכם להצטרף לרשימה מסויימת כל שעליכם לעשות זה לשלוח מייל לכתובת הדוא"ל המופיע לידו.
1. "מתורגמן" - הערות ושאלות לשוניות על תרגום אונקלוס - meturgeman+subscribe@googlegroups.com
2. "לשון על קצה הלשון" - מעט הערות ושאלות לשוניות בלשון מקורותינו היהודיים - lashon-al-kze-halashon+subscribe@googlegroups.com
3. "רוחב לשון" - כל הערה ושאלה לשונית בלשון מקורותינו היהודיים (בנוסף ל1+2 הנ"ל) - rohav-lashon+subscribe@googlegroups.com
4. "שקלא וטריא" - הערות ושאלות תורניות (שאינן לשוניות) - mailto:shakla-vetarya+subscribe@googlegroups.com
5. "על הָא ועל דָא" - נושאים כלליים (חינוכיים, חדשותיים ועוד) הכתובים בשפה העברית - mailto:haveda+subscribe@googlegroups.com
6. "על דָא ועל גָא" - נושאים כלליים (חינוכיים, חדשותיים ועוד) הכתובים בשפה האנגלית - mailto:davega+subscribe@googlegroups.com
7. עדכונים והשלמות על שיעור תפילה במצפה יריחו - mailto:mizpeyericohst+subscribe@googlegroups.com
רבני ארצות האסלם ונשים בבית הכנסת
אתמול בערב התקיימה עבור חברי הקהילה שלי הרצאה של פרופ' צבי זוהר. תורף ההרצאה היתה שמכיוון שהתנועה הרפורמית לא נשפה בעורפם של רבני ארצות האסלם, בשונה מעמיתיהם האשכנזים, הם עשו כל שביכולתם לא להרחיק אנשים מהקהילה, גם אם הללו פרצו גדרים במובן זה או אחר. בהקדמה לדבריו הוא עמד על כך שישנה גישה רווחת בקרב הציבור שהמודרנה ותרבות המערב הגיעו לקהילות הספרדיות רק כשיהודים אלו עלו לארץ, אך בפועל ברוב הקהילות הספרדיות (אולי חוץ מתימן) הגיעה גם הגיעה תרבות המערב כתוצאה מהקולוניזם.
אחת הדוגמאות שהוא הביא על פסיקה שנועדה לשמר בתוך הקהילה גם את אלו שהורידו מעצמם עול תורה ומצוות, היתה בעניין קידוש בליל שבת בבית הכנסת. כידוע, בכל קהילות ספרד לא נהגו כפי שהיה מנהג באשכנז לקדש בליל שבת בבית הכנסת. אעפ"כ בשו"ת תעלומות לב (ח"ג סי' כ') שכתב הג"ר אליהו חזן, בסוף המאה ה19 - תחילת המאה ה20, הוא דן לחדש ולקבוע שיעשו קידוש בשתי בתי כנסת באלכסנדריה שבמצרים כדי לזכות בקידוש כל מיני אנשים שאינם מקדשים בביתם (אך כן מגיעים לבית הכנסת לתפילה).
כהרגלי נדבקתי יותר לכל מיני פרטים אזוטריים יחסית, כמו הקטע הבא שבו הוא מצדיק את פסיקתו בכך שיש "גם לזכות את הנשים שחייבות מדין תורה בקידוש כי יבואו לביהכ"נ לשמוע הקידוש":
כלומר, נשים, בתחילת המאה העשרים, באלכסנדריה שבמצרים, היו מגיעות לבית הכנסת בליל שבת. ולא סתם נשים - נשים שבביתם לא היו עושים קידוש!
בעיני, זה לא פחות מתגלית היסטורית!
מזל טוב! מזל טוב!
המוני בית ישראל יוצאים מגדרם מרוב שמחה, עת הוודע הבשורה המשמחת:
לרגל הארוע המשמח אנו מגישים כאן גלריה של הרב לוגסי בפעילות להפצת תורה וחסידות:
בשעטו"מ
הרה"ח איל מ. לוגסי
בא בקשרי שידוכין
עב"ג
מרת תמר צרפתי
לרגל הארוע המשמח אנו מגישים כאן גלריה של הרב לוגסי בפעילות להפצת תורה וחסידות:
בתמונה הבאה: יהודים שובתים ממלאכתם, מתוועדים ואומרים לחיים לרגל המאורע המשמח:
שיזכו להקים בית נאמן בישראל,
ובעז"ה נשמח בשמחתם יחד עם משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
יום שבת, 28 בנובמבר 2009
הציבור התורני איננו מושלם
התבטאות יוצאת דופן, לטעמי, הופיעה השבוע הטורו של הרב אליעזר מלמד בעיתון 'בשבע' (קישור). לגזור ולשמור (ההדגשות שלי):
חשוב להדגיש כי צריך לתת בחירה להורים לשלוח את ילדיהם לחינוך ממ"ד או תורני. אמנם לדעתי היה רצוי שכולם יבחרו בחינוך תורני, אבל אני גם יודע שיש ערכים חשובים שהציבור החרד"לי עדיין אינו מצליח לבטא באופן שלם, וערכים אלו מתקיימים יותר על ידי הציבור הדתי-לאומי הקלאסי, וחס ושלום אסור שערכים אלו ירדו לטמיון. לכן אנסה לשכנע את הציבור החשוב הזה שהקפדה על גדרי הצניעות, למשל, אינה מתנגשת בערכים החשובים להם, אבל גם אם לא ישתכנעו אכבד אותם ואתמוך בהם כדי שיוכלו להנחיל את הערכים התורניים שהם מצטיינים בהם. אלא שיחד עם זאת, גם הם אינם צריכים לכפות את עמדתם על המעוניינים בחינוך תורני.
חשוב להדגיש כי צריך לתת בחירה להורים לשלוח את ילדיהם לחינוך ממ"ד או תורני. אמנם לדעתי היה רצוי שכולם יבחרו בחינוך תורני, אבל אני גם יודע שיש ערכים חשובים שהציבור החרד"לי עדיין אינו מצליח לבטא באופן שלם, וערכים אלו מתקיימים יותר על ידי הציבור הדתי-לאומי הקלאסי, וחס ושלום אסור שערכים אלו ירדו לטמיון. לכן אנסה לשכנע את הציבור החשוב הזה שהקפדה על גדרי הצניעות, למשל, אינה מתנגשת בערכים החשובים להם, אבל גם אם לא ישתכנעו אכבד אותם ואתמוך בהם כדי שיוכלו להנחיל את הערכים התורניים שהם מצטיינים בהם. אלא שיחד עם זאת, גם הם אינם צריכים לכפות את עמדתם על המעוניינים בחינוך תורני.
יום חמישי, 26 בנובמבר 2009
שביבים (ויצא) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
התוועדות ענק
אלפי משתתפים מכל החוגים התורניים יגיעו במוצאי שבת הבאה [פרשת וישלח] להתוועדות חסידית ראשונה מסוגה, לרגל י"ט כסלו, "ראש השנה לחסידות", יום הגאולה של האדמו"ר הזקן , מייסד תנועת חב"ד. ההתוועדות תתקיים בבניני האומה בירושלים בהשתתפות ה'חויזר' של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, הרה"ג יואל כהאן שליט"א.
בעוד שבהתוועדות חסידים "קלאסית" המשתתפים בה יושבים מסביב לשולחן אחד בהתוועדות זו, כ-3000 משתתפים מכל חוגי הציבור התורני, יישבו בכיסאות האולם אל מול פני הרבנים, שישבו סביב שולחן אחד וייתוועדו ופניהם אל הקהל. באמצעות מסכי ענק ואמצעים טכניים נוספים, הקהל כולו יהיה שותף באווירה המיוחדת במינה של ההתוועדות שתתקיים בחזית האולם.
ה'מתוועד' המרכזי בהתוועדות זו יהיה ר' יואל כהאן ה'חוזר' האגדי של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, שלהתוועדויותיו ולשיטת הסברתו יצאו מוניטין בקרב קהלים רחבים ומגוונים.בהתוועדות ישתתפו גם הראשון לציון הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר, הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן ורבנים נוספים.
פרק מיוחד בערב זה יוקדש לללחנים של האדמו"ר הזקן אותם עשרת ה"ניגונים המכוונים" שהרבי הזקן חיבר בעצמו. את המנגינות הללו ילמדו וינגנו חיליק פראנק, מנדי ג'רופי ומקהלה אותנטית. שי מיוחד יחולק למשתתפים – תקליטור חדש של ניגוני אדמו"ר הזקן עם הסברים משובבי נפש.
"יארצייט" עד מתי?
בס' "הדרת קודש" (מכתבים סי' נ"ב) כותב: הגיד לי איש א' ששמע מהגה"צ ר' העניך זצ"ל אבד"ק אלעסק, כי יא"צ [יום זיכרון] צריכים לנהוג רק עד חמישים שנה, ובוודאי קיבל כן מן חותנו ורבו הגה"ק ר' שלום מבעלז זצ"ל, ע"כ. ואמנם בספר "מנחת אלעזר" (לקוטי תשובות שבסוף הס' סי' ל"ג) כותב אב"ד מונקאטש: על דבר מה שאומרים בשם צדיק א' שלא יזכירו נשמות רק עד נ' שנה, שד"ז[שדבר זה-ש.ש.] אסור לאמרו ואף יש לזה מקור בחוקי העכו"ם, וע"ש מה שהזכיר מדברי הרמב"ן (עה"ת פרשת משפטים על הפסוק "ועבדו לעולם").
ובספר "רב פעלים" (ח"ד סוד ישרים סי' י"ז) נשאל ה"בן איש חי" אם לאחר עשרים שנה צריך הבן לעשות לו יארצייט כנהוג? והוא כותב: "יום יא"צ אין לו גבול בשנים, ואפי' אם יחיה הבן מאה שנים אחר פטירת או"א [אביו ואמו-ש.ש.] צריך לעשות כל ימי חייו יום יא"צ למנוחת או"א... כי נפש האדם אע"פ שנפטרה מהעוה"ז וניצולה מכל עונש ונכנסה לג"ע, אינה קונה שלימות העליות שלה בפעם אחת אלא עולה בהדרגות בזמנים חלוקים, ויש נשמה שאפי' עד אלף שנים לא תגיע לכל המעלות שלה הראויות אליה... וא"כ תמיד יש תועלת לנפש האדם מכח מעשים טובים של בנו אפי' אחר מאה שנים ויותר"!
בספר ארחות רבינו בעל ה"קהלות יעקב" (עמ' ש"ה) נאמר: "אמר לי מו"ר זצוק"ל, שכעבור חמישים שנה הנפש מסתלקת מהגוף ואין כל תועלת בביקור על הקבר, רק לפעמים הקב"ה משאיר נפש של צדיק אחד גם יותר זמן מזה כדי שיהיה אל מי לפנות שיתפלל עליהם בעת צרה, או שהצדיק בעצמו רוצה להישאר"... עם זאת הוא מציין (שם עמוד ש"י): "ראיתי שמו"ר זצוק"ל אומר קדיש ומתפלל על הוריו אף לאחר חמישים שנה מפטירתם"!
שוב ראיתי בספר "מורא הורים וכיבודם" (עמ' קצ"ט) שהביא על "בעל דברי חיים" מצאנז, שלא היה מחזיק את יום היארצייט של הוריו לאחר חמישים שנה מפטירתם, יען כי לאחר יובל שנים נשמת הנפטר מגיעה למקומה. ["עליית נשמה"/ הרב צבי יברוב.]
הדאגה של הרב מבריסק
הגר"ש קפלן שנילווה אל מרן הגרי"ז סולובייצ'יק {הלא הוא הרב מבריסק} זצ"ל, בעלותו ארצה, סיפר על אחת מחוויותיו באותה נסיעה:
בהיותם באניה בדרך מאודיסה לתורכיה היו עמם עוד בני תורה רבים. הם דאגו מראש שהאוכל שיוגש להם בדרך יהיה בהכשר כיאה לבני תורה. היחיד שלא הסכים לטעום מהאוכל שהוגש שם היה הרב מבריסק זצ"ל. גם לבני ביתו ולילדיו שהיו בגיל הרך לא הרשה לאכול מהמזון שהיה באניה. יום אחד ניגש רב החובל אל הרב לברר מדוע הוא נמנע מלאכול. רב החובל שדיבר בשפה הרוסית נזקק למתורגמן שיעביר את דבריו אל הרב זצ"ל. וכששמע באמצעות המתורגמן (הרב קפלן) שהרב חושש לטיב כשרות המזון, הציע שהרב ישלח שליח לבטן האניה ויוציא מבריכת הדגים אשר שם, דג חי ויבדוק אם הוא כשר. אחר כך יסור למחסן שע"י המטבח ויקבל כלים חדשים שעדיין לא בושל בהם, ובמו ידיו יקלף לעצמו תפוחי אדמה ושאר ירקות ויבשלם בעצמו בסירים חדשים. לאחר הרהור קל השיב הרב: נו, "שיהיה עבור הילדים". ובטרם שלח את הרב קפלן לבצע המשימה, א"ל: "ראה להדליק בעצמך את הגז כדי שלא ניכשל בבישולי עכו"מ. ובאים הגוי בעצמו יבעיר את הכיריים, כבה אותם והדלק אותם מחדש.
ירד הרב קפלן אל בטן האניה, ועשה את הכל כמצווה. כאשר ראה הרב את רב החובל שהוא מכבה את הגז ומדליק מחדש, שאלו: "למה אתה חושש, לבישולי עכו"ם? אני יהודי!" כאשר חזר הרב קפלן וסיפר את הדבר לרב מבריסק הגיב הרב בהתרגשות "וואס, ער איז א ייד?, (מה, הוא יהודי?) מיד הוסיף ואמר: "עכשיו נגולה אבן מלבי. מאז בא אלי רב החובל הייתי מוטרד מאד מהמחשבה, מדוע הגוי הזה דואג כ"כ לילדים שלי? עכשיו ששמעתי שהוא יהודי נחה דעתי"... [ מאוספו של ר' יעקב גולדבלאט]
קטע מדו"ח מצמרר
דו"ח המומחים שליוו את משלחת הרבנים מטעם ועידת רבני אירופה
[ימים שלישי רביעי חמישי לפרשת תולדות ה'תש"ע]
ה"ה הרבנים: י. ר. ו- י.ק. [ מסיבות בלתי צפויות, נמנע ברגע האחרון מהרב מיכה רוטשילד להגיע לאיסטנבול למרות שכבר היה במסלול לעלות למטוס]
סיכום ביקור בבתי העלמין העתיקים בתורכיה, איסטנבול, שחוללו קשות בידי יהודים.
בסיור בבתי העלמין נטלו חלק הנתבעים עתה בדין תורה: הרב יצחק חליבה, בנו הרב נפתלי חליבה, ראשי קהילות אורטוקוי, חוסקוי, וקוזקונז'וק, שליוו את נציגי ועידת רבני אירופה: הרב יחיה טובול שליט"א והרב יצחק דיין שליט"א החוקרים בפרשה. [מן הראוי לציין כי המומחים נעזרו בצילומי אוויר]
"בית העלמין בחוסקוי:
מראות זוועה נתגלו לעינינו גם בבית קברות זה. טרסות חדשות שנבנו אל תוך קברים ישנים בחלקים רבים של בית העלמין. בטרסות אלו ראינו, לדאבוננו, שכבר הספיקו לקבור בהן עשרות אנשים במהלך השנים האחרונות.
כמו כן, ישנם אזורים שלמים של קבורות חדשות בתוך קברים ישנים מחוץ לאזור הטרסות. העובדה היא, שלאחר כל קבורה חדשה האדמה שנחשפת מלאה, כמובן, בעצמות קדמונים.
משם המשכנו לאזור קברו של מהר"י בסאן זצוק"ל, הנמצא בסמיכות רבה באזור שחולל רח"ל. זיהינו הזנחה קשה מאוד בכל בית העלמין הזה. ראינו קברים פרוצים ופתוחים (באזור המדרון במיוחד), והעזובה זועקת לשמיים.
מערכת הכבישים שנבנתה בבית העלמין הזה — נבנתה גם היא תוך הרס קברים רבים. ניתן לראות בבירור את הבדלי המפלסים בין הקברים, שנמצאים בצידי הדרך לבין מפלס הכביש. יש לציין, כי הכביש נועד לאפשר גישה לחלקות החדשות וקבורה חדשה.
מבנה ההספדים החדש גם הוא נבנה אל תוך קברים ישנים ופגיעה קשה בהם.
לשאלתנו על פשר עבודות של טרקטורים באזור האוטוסטרדה הצמוד לבית העלמין — הסבירו לנו אנשי הקהילה, שאכן לפני מספר שבועות פנו אליהם הרשויות לפנות שני קברים שהתגלו תוך כדי עבודות, ונציגי הקהילה אישרו בפנינו שאכן פינו את שני הקברים רח"ל.
עברנו לחלקו השני של בית העלמין הזה, שנחצה על ידי אוטוסטרדה. על חלק מהשטח נבנה מחסן עירוני ומגרש חניה למשאיות של העירייה. בצמוד אליו ישנו שטח שבו ניתן לראות מאות רבות של מצבות שעדיין פזורות במקום. גם שם ההזנחה והעזובה זועקות לשמיים. "
התוועדות ענק
אלפי משתתפים מכל החוגים התורניים יגיעו במוצאי שבת הבאה [פרשת וישלח] להתוועדות חסידית ראשונה מסוגה, לרגל י"ט כסלו, "ראש השנה לחסידות", יום הגאולה של האדמו"ר הזקן , מייסד תנועת חב"ד. ההתוועדות תתקיים בבניני האומה בירושלים בהשתתפות ה'חויזר' של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, הרה"ג יואל כהאן שליט"א.
בעוד שבהתוועדות חסידים "קלאסית" המשתתפים בה יושבים מסביב לשולחן אחד בהתוועדות זו, כ-3000 משתתפים מכל חוגי הציבור התורני, יישבו בכיסאות האולם אל מול פני הרבנים, שישבו סביב שולחן אחד וייתוועדו ופניהם אל הקהל. באמצעות מסכי ענק ואמצעים טכניים נוספים, הקהל כולו יהיה שותף באווירה המיוחדת במינה של ההתוועדות שתתקיים בחזית האולם.
ה'מתוועד' המרכזי בהתוועדות זו יהיה ר' יואל כהאן ה'חוזר' האגדי של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, שלהתוועדויותיו ולשיטת הסברתו יצאו מוניטין בקרב קהלים רחבים ומגוונים.בהתוועדות ישתתפו גם הראשון לציון הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר, הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן ורבנים נוספים.
פרק מיוחד בערב זה יוקדש לללחנים של האדמו"ר הזקן אותם עשרת ה"ניגונים המכוונים" שהרבי הזקן חיבר בעצמו. את המנגינות הללו ילמדו וינגנו חיליק פראנק, מנדי ג'רופי ומקהלה אותנטית. שי מיוחד יחולק למשתתפים – תקליטור חדש של ניגוני אדמו"ר הזקן עם הסברים משובבי נפש.
"יארצייט" עד מתי?
בס' "הדרת קודש" (מכתבים סי' נ"ב) כותב: הגיד לי איש א' ששמע מהגה"צ ר' העניך זצ"ל אבד"ק אלעסק, כי יא"צ [יום זיכרון] צריכים לנהוג רק עד חמישים שנה, ובוודאי קיבל כן מן חותנו ורבו הגה"ק ר' שלום מבעלז זצ"ל, ע"כ. ואמנם בספר "מנחת אלעזר" (לקוטי תשובות שבסוף הס' סי' ל"ג) כותב אב"ד מונקאטש: על דבר מה שאומרים בשם צדיק א' שלא יזכירו נשמות רק עד נ' שנה, שד"ז[שדבר זה-ש.ש.] אסור לאמרו ואף יש לזה מקור בחוקי העכו"ם, וע"ש מה שהזכיר מדברי הרמב"ן (עה"ת פרשת משפטים על הפסוק "ועבדו לעולם").
ובספר "רב פעלים" (ח"ד סוד ישרים סי' י"ז) נשאל ה"בן איש חי" אם לאחר עשרים שנה צריך הבן לעשות לו יארצייט כנהוג? והוא כותב: "יום יא"צ אין לו גבול בשנים, ואפי' אם יחיה הבן מאה שנים אחר פטירת או"א [אביו ואמו-ש.ש.] צריך לעשות כל ימי חייו יום יא"צ למנוחת או"א... כי נפש האדם אע"פ שנפטרה מהעוה"ז וניצולה מכל עונש ונכנסה לג"ע, אינה קונה שלימות העליות שלה בפעם אחת אלא עולה בהדרגות בזמנים חלוקים, ויש נשמה שאפי' עד אלף שנים לא תגיע לכל המעלות שלה הראויות אליה... וא"כ תמיד יש תועלת לנפש האדם מכח מעשים טובים של בנו אפי' אחר מאה שנים ויותר"!
בספר ארחות רבינו בעל ה"קהלות יעקב" (עמ' ש"ה) נאמר: "אמר לי מו"ר זצוק"ל, שכעבור חמישים שנה הנפש מסתלקת מהגוף ואין כל תועלת בביקור על הקבר, רק לפעמים הקב"ה משאיר נפש של צדיק אחד גם יותר זמן מזה כדי שיהיה אל מי לפנות שיתפלל עליהם בעת צרה, או שהצדיק בעצמו רוצה להישאר"... עם זאת הוא מציין (שם עמוד ש"י): "ראיתי שמו"ר זצוק"ל אומר קדיש ומתפלל על הוריו אף לאחר חמישים שנה מפטירתם"!
שוב ראיתי בספר "מורא הורים וכיבודם" (עמ' קצ"ט) שהביא על "בעל דברי חיים" מצאנז, שלא היה מחזיק את יום היארצייט של הוריו לאחר חמישים שנה מפטירתם, יען כי לאחר יובל שנים נשמת הנפטר מגיעה למקומה. ["עליית נשמה"/ הרב צבי יברוב.]
הדאגה של הרב מבריסק
הגר"ש קפלן שנילווה אל מרן הגרי"ז סולובייצ'יק {הלא הוא הרב מבריסק} זצ"ל, בעלותו ארצה, סיפר על אחת מחוויותיו באותה נסיעה:
בהיותם באניה בדרך מאודיסה לתורכיה היו עמם עוד בני תורה רבים. הם דאגו מראש שהאוכל שיוגש להם בדרך יהיה בהכשר כיאה לבני תורה. היחיד שלא הסכים לטעום מהאוכל שהוגש שם היה הרב מבריסק זצ"ל. גם לבני ביתו ולילדיו שהיו בגיל הרך לא הרשה לאכול מהמזון שהיה באניה. יום אחד ניגש רב החובל אל הרב לברר מדוע הוא נמנע מלאכול. רב החובל שדיבר בשפה הרוסית נזקק למתורגמן שיעביר את דבריו אל הרב זצ"ל. וכששמע באמצעות המתורגמן (הרב קפלן) שהרב חושש לטיב כשרות המזון, הציע שהרב ישלח שליח לבטן האניה ויוציא מבריכת הדגים אשר שם, דג חי ויבדוק אם הוא כשר. אחר כך יסור למחסן שע"י המטבח ויקבל כלים חדשים שעדיין לא בושל בהם, ובמו ידיו יקלף לעצמו תפוחי אדמה ושאר ירקות ויבשלם בעצמו בסירים חדשים. לאחר הרהור קל השיב הרב: נו, "שיהיה עבור הילדים". ובטרם שלח את הרב קפלן לבצע המשימה, א"ל: "ראה להדליק בעצמך את הגז כדי שלא ניכשל בבישולי עכו"מ. ובאים הגוי בעצמו יבעיר את הכיריים, כבה אותם והדלק אותם מחדש.
ירד הרב קפלן אל בטן האניה, ועשה את הכל כמצווה. כאשר ראה הרב את רב החובל שהוא מכבה את הגז ומדליק מחדש, שאלו: "למה אתה חושש, לבישולי עכו"ם? אני יהודי!" כאשר חזר הרב קפלן וסיפר את הדבר לרב מבריסק הגיב הרב בהתרגשות "וואס, ער איז א ייד?, (מה, הוא יהודי?) מיד הוסיף ואמר: "עכשיו נגולה אבן מלבי. מאז בא אלי רב החובל הייתי מוטרד מאד מהמחשבה, מדוע הגוי הזה דואג כ"כ לילדים שלי? עכשיו ששמעתי שהוא יהודי נחה דעתי"... [ מאוספו של ר' יעקב גולדבלאט]
קטע מדו"ח מצמרר
דו"ח המומחים שליוו את משלחת הרבנים מטעם ועידת רבני אירופה
[ימים שלישי רביעי חמישי לפרשת תולדות ה'תש"ע]
ה"ה הרבנים: י. ר. ו- י.ק. [ מסיבות בלתי צפויות, נמנע ברגע האחרון מהרב מיכה רוטשילד להגיע לאיסטנבול למרות שכבר היה במסלול לעלות למטוס]
סיכום ביקור בבתי העלמין העתיקים בתורכיה, איסטנבול, שחוללו קשות בידי יהודים.
בסיור בבתי העלמין נטלו חלק הנתבעים עתה בדין תורה: הרב יצחק חליבה, בנו הרב נפתלי חליבה, ראשי קהילות אורטוקוי, חוסקוי, וקוזקונז'וק, שליוו את נציגי ועידת רבני אירופה: הרב יחיה טובול שליט"א והרב יצחק דיין שליט"א החוקרים בפרשה. [מן הראוי לציין כי המומחים נעזרו בצילומי אוויר]
"בית העלמין בחוסקוי:
מראות זוועה נתגלו לעינינו גם בבית קברות זה. טרסות חדשות שנבנו אל תוך קברים ישנים בחלקים רבים של בית העלמין. בטרסות אלו ראינו, לדאבוננו, שכבר הספיקו לקבור בהן עשרות אנשים במהלך השנים האחרונות.
כמו כן, ישנם אזורים שלמים של קבורות חדשות בתוך קברים ישנים מחוץ לאזור הטרסות. העובדה היא, שלאחר כל קבורה חדשה האדמה שנחשפת מלאה, כמובן, בעצמות קדמונים.
משם המשכנו לאזור קברו של מהר"י בסאן זצוק"ל, הנמצא בסמיכות רבה באזור שחולל רח"ל. זיהינו הזנחה קשה מאוד בכל בית העלמין הזה. ראינו קברים פרוצים ופתוחים (באזור המדרון במיוחד), והעזובה זועקת לשמיים.
מערכת הכבישים שנבנתה בבית העלמין הזה — נבנתה גם היא תוך הרס קברים רבים. ניתן לראות בבירור את הבדלי המפלסים בין הקברים, שנמצאים בצידי הדרך לבין מפלס הכביש. יש לציין, כי הכביש נועד לאפשר גישה לחלקות החדשות וקבורה חדשה.
מבנה ההספדים החדש גם הוא נבנה אל תוך קברים ישנים ופגיעה קשה בהם.
לשאלתנו על פשר עבודות של טרקטורים באזור האוטוסטרדה הצמוד לבית העלמין — הסבירו לנו אנשי הקהילה, שאכן לפני מספר שבועות פנו אליהם הרשויות לפנות שני קברים שהתגלו תוך כדי עבודות, ונציגי הקהילה אישרו בפנינו שאכן פינו את שני הקברים רח"ל.
עברנו לחלקו השני של בית העלמין הזה, שנחצה על ידי אוטוסטרדה. על חלק מהשטח נבנה מחסן עירוני ומגרש חניה למשאיות של העירייה. בצמוד אליו ישנו שטח שבו ניתן לראות מאות רבות של מצבות שעדיין פזורות במקום. גם שם ההזנחה והעזובה זועקות לשמיים. "
אור החיים לפרשת ויצא
"והיה ה' לי לאלוקים" - ועד עתה אינו לאלקים, חס ושלום?!
...והנכון הוא שנתכוין לומר שיתיחד אליו שם ה' לאלקים כדרך שנתיחד על אבותיו 'אלקי אברהם' 'אלקי יצחק' גם יאמר עליו 'אלקי יעקב', והוא אומרו "לי לאלוקים" פירוש 'לי' בייחוד, ודבר גדול דיבר יעקב בזה, ותמצא שכן היה דכתיב "ויקרא לו א-ל אלקי ישראל", ואחרי כן שלם נדרו אשר נדר לעשות אבן הזאת וגו'.
אור החיים מבין כי המילים "והיה ה' לי לאלוקים הוא חלק מההתניה שיעקב עושה "אם יהיה אלוקים עמדי... והיה ה' לי לאלוקים [אז] והאבן הזאת וכו'". אך מה הפירוש של המשפט הזה: אם ה' יהיה לי לאלוקים? האם עתה הוא איננו אלקים?
האור החיים מתרץ קושיא זו באומרו שיעקב רצה "שיתיחד אליו שם ה' לאלקים", כפי שלגבי אברהם ויצחק שמו של הקב"ה מצטרף לשמותם, כדוגמת מה שמצינו בחלום יעקב "אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק", כך גם יהיה לגבי יעקב "אלקי יעקב". האור החיים מוכיח את דבריו בזה שיעקב קיים את נדרו בעלותו בית אל רק אחרי שהתקיים עליו "ויקרא לו א-ל אלקי ישראל".
את השאיפה הזו והבקשה הזאת של יעקב מכנה אור-החיים "דבר גדול דיבר יעקב בזה". אך מהו "הדבר הגדול בזה"? נראה שהאמירה "אלקי יעקב" מראה על שייכות, כביכול האלקים שייך ליעקב – "לי לאלוקים".
אך מה זה אומר? מה פירוש אלקים ששייך לאדם? נראה שהכוונה היא אלקים שלאדם יש מערכת יחסים איתו. אלקים שהאדם יכול לנהל איתו דו-שיח ולא רק להיות בצד של המצווה, הוא אלקים ששיך לאדם.
...והנכון הוא שנתכוין לומר שיתיחד אליו שם ה' לאלקים כדרך שנתיחד על אבותיו 'אלקי אברהם' 'אלקי יצחק' גם יאמר עליו 'אלקי יעקב', והוא אומרו "לי לאלוקים" פירוש 'לי' בייחוד, ודבר גדול דיבר יעקב בזה, ותמצא שכן היה דכתיב "ויקרא לו א-ל אלקי ישראל", ואחרי כן שלם נדרו אשר נדר לעשות אבן הזאת וגו'.
אור החיים מבין כי המילים "והיה ה' לי לאלוקים הוא חלק מההתניה שיעקב עושה "אם יהיה אלוקים עמדי... והיה ה' לי לאלוקים [אז] והאבן הזאת וכו'". אך מה הפירוש של המשפט הזה: אם ה' יהיה לי לאלוקים? האם עתה הוא איננו אלקים?
האור החיים מתרץ קושיא זו באומרו שיעקב רצה "שיתיחד אליו שם ה' לאלקים", כפי שלגבי אברהם ויצחק שמו של הקב"ה מצטרף לשמותם, כדוגמת מה שמצינו בחלום יעקב "אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק", כך גם יהיה לגבי יעקב "אלקי יעקב". האור החיים מוכיח את דבריו בזה שיעקב קיים את נדרו בעלותו בית אל רק אחרי שהתקיים עליו "ויקרא לו א-ל אלקי ישראל".
את השאיפה הזו והבקשה הזאת של יעקב מכנה אור-החיים "דבר גדול דיבר יעקב בזה". אך מהו "הדבר הגדול בזה"? נראה שהאמירה "אלקי יעקב" מראה על שייכות, כביכול האלקים שייך ליעקב – "לי לאלוקים".
אך מה זה אומר? מה פירוש אלקים ששייך לאדם? נראה שהכוונה היא אלקים שלאדם יש מערכת יחסים איתו. אלקים שהאדם יכול לנהל איתו דו-שיח ולא רק להיות בצד של המצווה, הוא אלקים ששיך לאדם.
כתב יד נדיר שנמצא לאחרונה
"'דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב' - אמר רב ---- (השם לא ברור בכתה"י): אלו י"ג דקות שאחר יג:מג (הכוונה ל13:43) ביום ט' בכסלו ה'תש"ע"
יום שלישי, 24 בנובמבר 2009
מה הוא יודע?
הטור החמשה-עשר למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.
לאחרונה סיפרתי לחבר שעלה לא מכבר מחו"ל, שכדי לשפר את ביצועיי כרב קהילה עשיתי קורס קצר ברטוריקה. תגובתו הדהימה אותי. "והקורס הזה הוסיף לך על מה שלמדת במסגרת ההסמכה לרבנות?" הוא שאל אותי. שאלה שרק מישהו מחו"ל יכול לשאול.
בארץ אין כמעט מסגרות ללימודי "רבנות" כמקצוע. החוסר הזה נובע מתוך אידיאולוגיה הגורסת שרבנות זה לא מקצוע. אז איך נהפכים לרבנים בארץ? כדי לקבל תעודת הסמכה לרבנות "יורה יורה" של הרבנות הראשית, יש להבחן בנושאים שונים בהלכה: הלכות שבת, כשרות, נדה ואבלות, ולאחרונה הרבנות הוסיפה גם הלכות קידושין ונישואין. לאחר שהמתעתד להיות רב עמד בדרישות המבחנים הללו הוא מקבל תעודה המצהירה כי הוא "נבחן בתלמוד ובפוסקים, בשולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה, ונמצא בקי בהלכות אלו כדי מדתו, יודע להורות בהלכות איסור והיתר ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא כיד ה' הטובה עליו והוסמך ע"י הועדה הבוחנת".
בפועל הרבה מהרבנים מחזיקים באמתחתם ידע נוסף, אם זה מבחנים נוספים כדוגמת מבחני רב-עיר או דיינות, ואם זה לימודים נוספים שהלה למד בשנותיו בישיבה ובכולל או באופן עצמאי. זה מה שיש לרב בפועל, אך מה נדרש מהרב למעשה? האם הרב, בעל תעודת "יורה יורה", הוא בעל הכלים הנדרשים כדי לבצע את תפקיד רב הקהילה?
ללא ספק הידע בהלכות שבת, נדה, כשרות ואבלות הוא חשוב, אך הוא בודאי לא מספיק אפילו בתחומים אלו עצמם. חלק גדול מהשאלות בנושא הלכות שבת כיום קשורים למכשירי חשמל למיניהם. לרב צריך להיות ברור כיצד הוא מתייחס לחשמל בשבת מבחינה הלכתית - נושא שלא מופיע בשום סעיף של המשנה ברורה. אך גם זה לא מספיק, פעמים רבות הרב יקבל שאלה על מכשיר ספציפי, זה יכול להיות מיחם, מקרר או תריסים חשמליים. בהלכות כשרות, הידע ההלכתי הנלמד בשו"ע הוא מספק בכדי לענות על שאלות הכפית והסיר אך אינן מספיקות בכדי לענות על שאלות בנושאי כשרות מוצרים לדוגמה. הכושר לפסוק ברוב השאלות בהלכות נידה אינו נלמד מתוך פסקי השולחן ערוך אלא מרב לתלמידו. כמובן שידיעת ההלכות הכתובות היא תנאי הכרחי, אך בודאי שהוא איננו מספק. בהוראת הלכות אבלות יש משמעות גדולה מאד למנהגים של העדות השונות, דבר שלא בהכרח נבחנים עליו.
בנוסף לאמור לעיל, על רב הקהילה להחזיק בידע בסיסי בהלכות מזוזה, ספר תורה שנמצא בו פסול, מצוות התלויות בארץ, סוכה, תקיעת שופר, פסח ועוד. כל זה הידע ההלכתי הנחוץ. אך חוץ מהידע ההלכתי, הרב צריך לדעת לדרוש, לתת שיעורים, לתת מענה אנושי לצרכים אישיים של חברי הקהילה ועוד. את רוב היכולות הללו הרב לא לומד במסגרת ישיבתית בזמן שהוא לומד לקראת סמיכה לרבנות.
מתווי עקרונות החינוך בארץ בכלל והחינוך הדתי בפרט, החליטו משום מה שהיכולת לדבר לפני ציבור והידע להביע עמדה בצורה ברורה ובהירה, איננו מהיכולות שתלמיד בישראל צריך לרכוש במערכת החינוך. אך לרב אין ברירה, אם הוא איננו ידע להבהיר את עמדתו ואת דעותיו מוטב לו שישאר במקומו ולא יבזבז את זמנו של הציבור.
בסיכומו של דבר בחינות ההסמכה לרבנות הינן אולי תנאי הכרחי להכשרת אדם להיותו רב קהילה, אך בודאי שאין ערובה לכך שאכן המוסמך לרבנות מתאים ומוכשר למלא תפקיד רבני. על פניו זה נראה מתמיה שהרבנות הראשית, שראשיה במהלך הדורות ברובם הגיעו מעולם הרבנות הקלאסי, לא משכילים למלא את כתב ההסמכה ביותר תוכן מאשר רק ידע תורני די בסיסי. מאידך, קשה לומר אם ניתן בכלל לקבוע מדד אובייקטיבי לשאלה מי ראוי לשמש ברבנות.
אז מי כן אמור למלא את החסר? בארצות הברית, המוסדות התורניים המעודדים את תלמידיהם ללמוד לקראת הסמכה לרבנות, מבינים שחלק מתפקידם הוא למלא אותם בידע הרחב בהרבה מהידע היבש הנדרש לבחינות, וכולל לא רק ידע בסיסי במגוון נושאים הלכתיים אקטואליים אלא גם ידע בסיסי בפסיכולוגיה ורטוריקה. בארץ ישנם כמה גופים המציעים קורסים קצרים המקנים חלק מהכלים הללו למי שמתעתד להיכנס לעולם הרבנות. עם זאת, הייתי מצפה שהישיבות והכוללים המעודדים (בגלוי או בשתיקה) את תלמידיהם לגשת לבחינות הרבנות גם ידאגו לפן הזה. לצערי, רוב המוסדות הישיבתיים לא רואים את ההכרח בזה.
האמת היא שלדעתי לעולם הרב איננו יכול להניח שיש בידו את כל הידע הנדרש להתמודדות מושלמת עם המציאות בה הוא ייתקל. כך שיש גם משהו חיובי בזה שהרב הצעיר לעיתים מגיע ללא הכנה בסיסית לתפקידו, הוא לומד בדרך הקשה שעם כל מה שהוא למד בישיבה עד עתה יש לו עדיין הרבה מה ללמוד. הצורך הבסיסי להתעדכן ולהוסיף ידע לא ישתנה בקרוב, כל עוד הוא משמש כרב קהילה.
לאחרונה סיפרתי לחבר שעלה לא מכבר מחו"ל, שכדי לשפר את ביצועיי כרב קהילה עשיתי קורס קצר ברטוריקה. תגובתו הדהימה אותי. "והקורס הזה הוסיף לך על מה שלמדת במסגרת ההסמכה לרבנות?" הוא שאל אותי. שאלה שרק מישהו מחו"ל יכול לשאול.
בארץ אין כמעט מסגרות ללימודי "רבנות" כמקצוע. החוסר הזה נובע מתוך אידיאולוגיה הגורסת שרבנות זה לא מקצוע. אז איך נהפכים לרבנים בארץ? כדי לקבל תעודת הסמכה לרבנות "יורה יורה" של הרבנות הראשית, יש להבחן בנושאים שונים בהלכה: הלכות שבת, כשרות, נדה ואבלות, ולאחרונה הרבנות הוסיפה גם הלכות קידושין ונישואין. לאחר שהמתעתד להיות רב עמד בדרישות המבחנים הללו הוא מקבל תעודה המצהירה כי הוא "נבחן בתלמוד ובפוסקים, בשולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה, ונמצא בקי בהלכות אלו כדי מדתו, יודע להורות בהלכות איסור והיתר ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא כיד ה' הטובה עליו והוסמך ע"י הועדה הבוחנת".
בפועל הרבה מהרבנים מחזיקים באמתחתם ידע נוסף, אם זה מבחנים נוספים כדוגמת מבחני רב-עיר או דיינות, ואם זה לימודים נוספים שהלה למד בשנותיו בישיבה ובכולל או באופן עצמאי. זה מה שיש לרב בפועל, אך מה נדרש מהרב למעשה? האם הרב, בעל תעודת "יורה יורה", הוא בעל הכלים הנדרשים כדי לבצע את תפקיד רב הקהילה?
ללא ספק הידע בהלכות שבת, נדה, כשרות ואבלות הוא חשוב, אך הוא בודאי לא מספיק אפילו בתחומים אלו עצמם. חלק גדול מהשאלות בנושא הלכות שבת כיום קשורים למכשירי חשמל למיניהם. לרב צריך להיות ברור כיצד הוא מתייחס לחשמל בשבת מבחינה הלכתית - נושא שלא מופיע בשום סעיף של המשנה ברורה. אך גם זה לא מספיק, פעמים רבות הרב יקבל שאלה על מכשיר ספציפי, זה יכול להיות מיחם, מקרר או תריסים חשמליים. בהלכות כשרות, הידע ההלכתי הנלמד בשו"ע הוא מספק בכדי לענות על שאלות הכפית והסיר אך אינן מספיקות בכדי לענות על שאלות בנושאי כשרות מוצרים לדוגמה. הכושר לפסוק ברוב השאלות בהלכות נידה אינו נלמד מתוך פסקי השולחן ערוך אלא מרב לתלמידו. כמובן שידיעת ההלכות הכתובות היא תנאי הכרחי, אך בודאי שהוא איננו מספק. בהוראת הלכות אבלות יש משמעות גדולה מאד למנהגים של העדות השונות, דבר שלא בהכרח נבחנים עליו.
בנוסף לאמור לעיל, על רב הקהילה להחזיק בידע בסיסי בהלכות מזוזה, ספר תורה שנמצא בו פסול, מצוות התלויות בארץ, סוכה, תקיעת שופר, פסח ועוד. כל זה הידע ההלכתי הנחוץ. אך חוץ מהידע ההלכתי, הרב צריך לדעת לדרוש, לתת שיעורים, לתת מענה אנושי לצרכים אישיים של חברי הקהילה ועוד. את רוב היכולות הללו הרב לא לומד במסגרת ישיבתית בזמן שהוא לומד לקראת סמיכה לרבנות.
מתווי עקרונות החינוך בארץ בכלל והחינוך הדתי בפרט, החליטו משום מה שהיכולת לדבר לפני ציבור והידע להביע עמדה בצורה ברורה ובהירה, איננו מהיכולות שתלמיד בישראל צריך לרכוש במערכת החינוך. אך לרב אין ברירה, אם הוא איננו ידע להבהיר את עמדתו ואת דעותיו מוטב לו שישאר במקומו ולא יבזבז את זמנו של הציבור.
בסיכומו של דבר בחינות ההסמכה לרבנות הינן אולי תנאי הכרחי להכשרת אדם להיותו רב קהילה, אך בודאי שאין ערובה לכך שאכן המוסמך לרבנות מתאים ומוכשר למלא תפקיד רבני. על פניו זה נראה מתמיה שהרבנות הראשית, שראשיה במהלך הדורות ברובם הגיעו מעולם הרבנות הקלאסי, לא משכילים למלא את כתב ההסמכה ביותר תוכן מאשר רק ידע תורני די בסיסי. מאידך, קשה לומר אם ניתן בכלל לקבוע מדד אובייקטיבי לשאלה מי ראוי לשמש ברבנות.
אז מי כן אמור למלא את החסר? בארצות הברית, המוסדות התורניים המעודדים את תלמידיהם ללמוד לקראת הסמכה לרבנות, מבינים שחלק מתפקידם הוא למלא אותם בידע הרחב בהרבה מהידע היבש הנדרש לבחינות, וכולל לא רק ידע בסיסי במגוון נושאים הלכתיים אקטואליים אלא גם ידע בסיסי בפסיכולוגיה ורטוריקה. בארץ ישנם כמה גופים המציעים קורסים קצרים המקנים חלק מהכלים הללו למי שמתעתד להיכנס לעולם הרבנות. עם זאת, הייתי מצפה שהישיבות והכוללים המעודדים (בגלוי או בשתיקה) את תלמידיהם לגשת לבחינות הרבנות גם ידאגו לפן הזה. לצערי, רוב המוסדות הישיבתיים לא רואים את ההכרח בזה.
האמת היא שלדעתי לעולם הרב איננו יכול להניח שיש בידו את כל הידע הנדרש להתמודדות מושלמת עם המציאות בה הוא ייתקל. כך שיש גם משהו חיובי בזה שהרב הצעיר לעיתים מגיע ללא הכנה בסיסית לתפקידו, הוא לומד בדרך הקשה שעם כל מה שהוא למד בישיבה עד עתה יש לו עדיין הרבה מה ללמוד. הצורך הבסיסי להתעדכן ולהוסיף ידע לא ישתנה בקרוב, כל עוד הוא משמש כרב קהילה.
יום שני, 23 בנובמבר 2009
עוד על בתי ספר תורניים
קצת הרחבה על דברים שכתבנו כאן, ומן הסתם יהיה גם לזה המשך.
בשבועות האחרונים הרב אליעזר מלמד (קישור1, קישור2) הקדיש את פינתו בעיתון "בשבע" לסוגיית בתי הספר התורניים. העמדה העקרונית של הרב מלמד היא שיש לשאוף שכל החינוך הציוני-דתי יהיה תחת קורת גג אחת, אך רק בתנאי שכל קבוצה תקבל את מה שבעיניה חשוב. אם מגיעים למצב שקבוצה אחת דורכת על חברתה ולא מתחשבת בה, אזי עדיף להפריד בין ממ"ד רגיל לתורני, כאשר העדיפות היא שבית הספר התורני יהיה גם כן ממלכתי ולא פרטי.
אך מהם הדרישות העקרוניות שעליהם אסור לקבוצה התורנית לוותר? בטורים האחרונים הרב מלמד לא כתב בפירוש מה הם העקרונות שעליהם אסור לקבוצה התורנית לוותר, אלא רק ברמז. את הדברים הוא כתב בערך לפני שנתיים (קישור):
דוגמאות לנושאים שגרמו לפיצול ופתרונם
הפרדה בין בנים לבנות: עמדת ההלכה שצריך להפריד בין בנים לבנות כבר מכיתה א'. במקומות בהם לא ניתן להפריד, מפני שמספר הילדים והמשאבים הכלכליים אינם מאפשרים זאת, הרי זו שעת הדחק, ואפשר להקל בכיתות הנמוכות שביסודי.
הוספת שיעורי קודש: כאשר ישנה דרישה לתוספת שיעורי קודש שאינה מוסכמת על כל ההורים, אפשר להוסיף שיעורי קודש למעוניינים לאחר שעות הלימוד המשותפות לכולם. כאשר הדרישה עמוקה יותר ולא ניתן להגשימה אחר שעות הלימוד - עדיף לפצל את הכיתות למגמות: באחת יוסיפו לימודי קודש, בשנייה ילמדו כרגיל, ובשלישית יוסיפו לימוד מדעים. מכל מקום, השהייה של כולם יחד במסגרת בית ספר אחד תתרום לכולם.
לבוש צנוע לבנות: העמדה העקרונית צריכה להיות על פי גדרי ההלכה (כדוגמת שרוולים עד אחר המרפק), אותה צריך ללמד ועליה צריכים לחזור. אולם ההקפדה בפועל יכולה להיות מעט פחות דקדקנית.
נחלק את דבריו לשני חלקים:
א. חלק אחד זה הדרישה לגבי הפרדה ולגבי לבוש הבנות - לצערי, אני בהחלט מאמין שדברים אלו היוו עילה לפיצול בתי ספר במקומות מסויימים. לכשעצמי אינני מסכים שגדרי ההלכה מחייבים הפרדה מכיתה א' או שרוולים מתחת למרפק (ראו מאמרו של הרב הנקין בתחומין האחרון, כ"ט, ראוי להדגיש גם שאין בהליכה אחר הרב הנקין "חיפוש אחר קולות", אלא הליכה אחר המנהג שהיה מקובל בדורות האחרונים בקרב נשות ובנות רבנים). בודאי שאינני חושב שראוי להפריד על נושאים אלו בתי ספר. עם זאת, נושאים מעין אלו יכולים למצוא את פתרונם במערכת הממלכתית-ציבורית משום שהן אינן דורשות תקציבים עודפים (על אף שגם זה איננו מדוייק שכן הפרדת כיתות בהרבה מקרים כן מצריך תוספת תקציבית).
ב. החלק השני הוא התגבור התורני. בעיני, זה מה שצריך לעמוד במרכזו של בית ספר תורני. יותר מזה, על זה ראוי לפצל בתי ספר. עם זאת, כדי להוסיף תגבור תורני בהכרח צריך להפוך את בית הספר לחצי פרטי כי אין תקציב מוגדר לשעות תגבור. הפיכת בית הספר לחצי פרטי בהכרח יביא איתו את הבעיות והטענות שבתי הספר התורניים מתמודדים מולם, כדוגמת: סגירות בפני אוכלוסיות מסויימות, אלטיזם וכו'.
כאשר אני התחלתי לחשוב על בית ספר יסודי עבור בני, עשיתי חושבים, לקחתי בחשבון את שעות העבודה שלי ושל רעייתי, ואת העובדה שבני היה רגיל ליום לימודים ארוך בגן. מהר מאד הגעתי למסקנה שהדבר הכי חשוב לי זה שהבן שלי יהיה במסגרת חינוכית עד אחרי הצהריים. בעיני, הערך החינוכי שילד בגיל יסודי נמצא במסגרת מוגדרת ומסודרת עד השעה בה הוא יוצא משטח בית הספר (בשעה 15:30 או 16:00), הוא הרבה יותר חשוב מכל ערך אחר: הנהלה תורנית יותר או תורנית פחות, מורה תורנית יותר או תורנית פחות, לימוד של עוד פרק או פחות פרק. מה יעשו הילדים באותה מסגרת מסודרת, היה פחות חשוב לי, העיקר שבני יהיה במסגרת מסודרת וחינוכית.
תיאורטית אם היה בית ספר דתי עם יום לימודים ארוך שבו יש תגבור במקצוע חשבון, פיסיקה או מחשבים מול בית ספר עם יום לימודים קצר שבו יש תגבור תורני, הייתי מעדיף לשלוח לבית הספר בו יש יום לימודים ארוך. זאת, משום הערך החינוכי שהבן שלי לא ירגיש שלהיות עוד כמה שעות בבית הספר זה עונש. בפועל בית הספר התורני הציע יום לימודים ארוך (יחד עם הפרדת כיתות, מורים תורניים ועוד), בניגוד לבתי הספר הממ"ד האזוריים בהם יום הלימוד הוא קצר.
בבית הספר הממ"ד האזורי הציעו להורים המעוניינים בכך לרשום את ילדיהם לחוגים (תורניים ואחרים) לשעות הצהריים. מיותר לציין שיש הבדל עצום בין חוגים המועברים ע"י גורם חיצוני לבית הספר לבין פעילות שבית הספר מרכז, כמו גם בין מדריך לא מקצועי לבין מורה מקצועי/ת. בנוסף, ממה ששמעתי (ויכול להיות שמאז זה השתנה), חוגים אלו קיימים רק עבור ילדים בכיתות א' עד ג'. ילד בכיתה ד' כבר אמור לחזור לביתו בכוחות עצמו עם מפתח והוא יכול להיות לבד בבית עד שהוריו יחזרו מהעבודה. כך הילד לומד עקרון חינוכי חשוב, שהוא עשוי לפגוש בו גם בקרב הוריו וחבריהם, שככל שמתבגרים צריך ללמוד פחות.
מעולם לא הבנתי כיצד הורים מוכנים לסבול מציאות עקומה כזו. בטח ובטח כשמדובר בהורים המשקיעים תמיד ברכישת הדברים הכי טובים והכי יקרים עבור ילדיהם. לא ערכתי בדיקה מקפת, אך עד כמה שידוע לי בסופו של יום אני גם משלם פחות על יום לימודים ארוך בבית הספר התורני מאשר מה שהורה משלם על חוגים תורניים בצהרון של בית הספר הממ"ד.
מבחינת יום הלימודים הארוך אכן מצאתי בבית הספר התורני את ששאפתי אליו. עם זאת, לי ברור שזהו לא פתרון לכלל המערכת. ברגע שבית ספר משדר להורים (ובייחוד לאמהות, כמובן) שהם נדרשים להתלבש בצורה מסויימת, פירושו של דבר שהם משדרים שהם לא מעוניינים בילדים של הורים המתלבשים אחרת. כל עוד עושים זאת, לא ניתן לטעון מנגד שאנחנו פתוחים לקבל את הציבור המסורתי והדתי הרחב. אם צוות בית הספר יתחיל לשדר במקום זאת, שהוא בעד הפצת תגבור תורני מקסימלי לילדים יחד עם הקפדה רצינית בקיום מצוות, אני חושב שבית הספר יצליח למשוך גם ציבורים לא תורניים אך איכותיים (דתיים ומסורתיים) המעוניינים שילדיהם ילמדו כמה שיותר, אך הם אינם מוכנים להיות תורניים עפ"י ההגדרות המקובלות. כלומר, בית הספר צריך לדאוג לחינוך הילדים ולא להגדרת האוכלוסייה ממנה יבואו הילדים שיתחנכו. זה יותר קשה, אך כל עוד לא יעשו זאת זה יהיה רק בבחינת בריחה מהבעיה (ואני את נפשי הצלתי) במקום הצבת פתרון למערכת החולה.
בשבועות האחרונים הרב אליעזר מלמד (קישור1, קישור2) הקדיש את פינתו בעיתון "בשבע" לסוגיית בתי הספר התורניים. העמדה העקרונית של הרב מלמד היא שיש לשאוף שכל החינוך הציוני-דתי יהיה תחת קורת גג אחת, אך רק בתנאי שכל קבוצה תקבל את מה שבעיניה חשוב. אם מגיעים למצב שקבוצה אחת דורכת על חברתה ולא מתחשבת בה, אזי עדיף להפריד בין ממ"ד רגיל לתורני, כאשר העדיפות היא שבית הספר התורני יהיה גם כן ממלכתי ולא פרטי.
אך מהם הדרישות העקרוניות שעליהם אסור לקבוצה התורנית לוותר? בטורים האחרונים הרב מלמד לא כתב בפירוש מה הם העקרונות שעליהם אסור לקבוצה התורנית לוותר, אלא רק ברמז. את הדברים הוא כתב בערך לפני שנתיים (קישור):
דוגמאות לנושאים שגרמו לפיצול ופתרונם
הפרדה בין בנים לבנות: עמדת ההלכה שצריך להפריד בין בנים לבנות כבר מכיתה א'. במקומות בהם לא ניתן להפריד, מפני שמספר הילדים והמשאבים הכלכליים אינם מאפשרים זאת, הרי זו שעת הדחק, ואפשר להקל בכיתות הנמוכות שביסודי.
הוספת שיעורי קודש: כאשר ישנה דרישה לתוספת שיעורי קודש שאינה מוסכמת על כל ההורים, אפשר להוסיף שיעורי קודש למעוניינים לאחר שעות הלימוד המשותפות לכולם. כאשר הדרישה עמוקה יותר ולא ניתן להגשימה אחר שעות הלימוד - עדיף לפצל את הכיתות למגמות: באחת יוסיפו לימודי קודש, בשנייה ילמדו כרגיל, ובשלישית יוסיפו לימוד מדעים. מכל מקום, השהייה של כולם יחד במסגרת בית ספר אחד תתרום לכולם.
לבוש צנוע לבנות: העמדה העקרונית צריכה להיות על פי גדרי ההלכה (כדוגמת שרוולים עד אחר המרפק), אותה צריך ללמד ועליה צריכים לחזור. אולם ההקפדה בפועל יכולה להיות מעט פחות דקדקנית.
נחלק את דבריו לשני חלקים:
א. חלק אחד זה הדרישה לגבי הפרדה ולגבי לבוש הבנות - לצערי, אני בהחלט מאמין שדברים אלו היוו עילה לפיצול בתי ספר במקומות מסויימים. לכשעצמי אינני מסכים שגדרי ההלכה מחייבים הפרדה מכיתה א' או שרוולים מתחת למרפק (ראו מאמרו של הרב הנקין בתחומין האחרון, כ"ט, ראוי להדגיש גם שאין בהליכה אחר הרב הנקין "חיפוש אחר קולות", אלא הליכה אחר המנהג שהיה מקובל בדורות האחרונים בקרב נשות ובנות רבנים). בודאי שאינני חושב שראוי להפריד על נושאים אלו בתי ספר. עם זאת, נושאים מעין אלו יכולים למצוא את פתרונם במערכת הממלכתית-ציבורית משום שהן אינן דורשות תקציבים עודפים (על אף שגם זה איננו מדוייק שכן הפרדת כיתות בהרבה מקרים כן מצריך תוספת תקציבית).
ב. החלק השני הוא התגבור התורני. בעיני, זה מה שצריך לעמוד במרכזו של בית ספר תורני. יותר מזה, על זה ראוי לפצל בתי ספר. עם זאת, כדי להוסיף תגבור תורני בהכרח צריך להפוך את בית הספר לחצי פרטי כי אין תקציב מוגדר לשעות תגבור. הפיכת בית הספר לחצי פרטי בהכרח יביא איתו את הבעיות והטענות שבתי הספר התורניים מתמודדים מולם, כדוגמת: סגירות בפני אוכלוסיות מסויימות, אלטיזם וכו'.
כאשר אני התחלתי לחשוב על בית ספר יסודי עבור בני, עשיתי חושבים, לקחתי בחשבון את שעות העבודה שלי ושל רעייתי, ואת העובדה שבני היה רגיל ליום לימודים ארוך בגן. מהר מאד הגעתי למסקנה שהדבר הכי חשוב לי זה שהבן שלי יהיה במסגרת חינוכית עד אחרי הצהריים. בעיני, הערך החינוכי שילד בגיל יסודי נמצא במסגרת מוגדרת ומסודרת עד השעה בה הוא יוצא משטח בית הספר (בשעה 15:30 או 16:00), הוא הרבה יותר חשוב מכל ערך אחר: הנהלה תורנית יותר או תורנית פחות, מורה תורנית יותר או תורנית פחות, לימוד של עוד פרק או פחות פרק. מה יעשו הילדים באותה מסגרת מסודרת, היה פחות חשוב לי, העיקר שבני יהיה במסגרת מסודרת וחינוכית.
תיאורטית אם היה בית ספר דתי עם יום לימודים ארוך שבו יש תגבור במקצוע חשבון, פיסיקה או מחשבים מול בית ספר עם יום לימודים קצר שבו יש תגבור תורני, הייתי מעדיף לשלוח לבית הספר בו יש יום לימודים ארוך. זאת, משום הערך החינוכי שהבן שלי לא ירגיש שלהיות עוד כמה שעות בבית הספר זה עונש. בפועל בית הספר התורני הציע יום לימודים ארוך (יחד עם הפרדת כיתות, מורים תורניים ועוד), בניגוד לבתי הספר הממ"ד האזוריים בהם יום הלימוד הוא קצר.
בבית הספר הממ"ד האזורי הציעו להורים המעוניינים בכך לרשום את ילדיהם לחוגים (תורניים ואחרים) לשעות הצהריים. מיותר לציין שיש הבדל עצום בין חוגים המועברים ע"י גורם חיצוני לבית הספר לבין פעילות שבית הספר מרכז, כמו גם בין מדריך לא מקצועי לבין מורה מקצועי/ת. בנוסף, ממה ששמעתי (ויכול להיות שמאז זה השתנה), חוגים אלו קיימים רק עבור ילדים בכיתות א' עד ג'. ילד בכיתה ד' כבר אמור לחזור לביתו בכוחות עצמו עם מפתח והוא יכול להיות לבד בבית עד שהוריו יחזרו מהעבודה. כך הילד לומד עקרון חינוכי חשוב, שהוא עשוי לפגוש בו גם בקרב הוריו וחבריהם, שככל שמתבגרים צריך ללמוד פחות.
מעולם לא הבנתי כיצד הורים מוכנים לסבול מציאות עקומה כזו. בטח ובטח כשמדובר בהורים המשקיעים תמיד ברכישת הדברים הכי טובים והכי יקרים עבור ילדיהם. לא ערכתי בדיקה מקפת, אך עד כמה שידוע לי בסופו של יום אני גם משלם פחות על יום לימודים ארוך בבית הספר התורני מאשר מה שהורה משלם על חוגים תורניים בצהרון של בית הספר הממ"ד.
מבחינת יום הלימודים הארוך אכן מצאתי בבית הספר התורני את ששאפתי אליו. עם זאת, לי ברור שזהו לא פתרון לכלל המערכת. ברגע שבית ספר משדר להורים (ובייחוד לאמהות, כמובן) שהם נדרשים להתלבש בצורה מסויימת, פירושו של דבר שהם משדרים שהם לא מעוניינים בילדים של הורים המתלבשים אחרת. כל עוד עושים זאת, לא ניתן לטעון מנגד שאנחנו פתוחים לקבל את הציבור המסורתי והדתי הרחב. אם צוות בית הספר יתחיל לשדר במקום זאת, שהוא בעד הפצת תגבור תורני מקסימלי לילדים יחד עם הקפדה רצינית בקיום מצוות, אני חושב שבית הספר יצליח למשוך גם ציבורים לא תורניים אך איכותיים (דתיים ומסורתיים) המעוניינים שילדיהם ילמדו כמה שיותר, אך הם אינם מוכנים להיות תורניים עפ"י ההגדרות המקובלות. כלומר, בית הספר צריך לדאוג לחינוך הילדים ולא להגדרת האוכלוסייה ממנה יבואו הילדים שיתחנכו. זה יותר קשה, אך כל עוד לא יעשו זאת זה יהיה רק בבחינת בריחה מהבעיה (ואני את נפשי הצלתי) במקום הצבת פתרון למערכת החולה.
יום שבת, 21 בנובמבר 2009
הפעלת מפעלי אינטל בשבת
כבר שלושה שבועות שמתקיימות הפגנות חרדים מחוץ לאינטל ירושלים. אני חש שבציבור שלנו לא כל כך יודעים איך להתייחס לסוגיא העקרונית של הפעלת מפעלי אינטל בשבת (אני מדגיש, אינני מתייחס למימד הפוליטי של הפגנות במקום זה או אחר, אלא למישור העקרוני). מחד, כולנו מעוניינים שחברת אינטל תמשיך להחזיק מפעלים בארץ ולהעסיק אלפי אנשים. מאידך, איננו מעוניינים שמפעלים אלו יחייבו אנשים לעבוד בשבת.
לפני שאמשיך, יש לציין מספר דברים.
בתעשיית ייצור השבבים (chips) עובדים 24/7. זה נתון. אין יכולת מעשית ובטח שלא כלכלית לסגור את המפעל במשך יום בשבוע. החלטה לסגור מפעל של ייצור שבבים למשך יום בשבוע, כמוה בהחלטה לסגור את המפעל לחלוטין. אני חוזר שוב - זה נתון, שאין מישהו בתעשיה הזו שיחלוק עליה.
בעיני, שאלת הפעלת מפעלים כמו אינטל עפ"י התורה היא בעיה קשה הרבה יותר מכל שאלות התורה ומדע הידועות. מה זה אומר עלינו, ועל התורה, אם נגיע למסקנה שבמדינה יהודית שומרת מצוות לא ניתן לעסוק באחד התעשיות החשובות ביותר בעולם כיום (לשם ההגינות, יש לציין, שבשנה האחרונה חלק גדול מהחברות בעולם שמתעסקות בייצור שבבים חטפו מכה כלכלית קשה מאד)? ובניגוד לחלק משאלות התודה והמדע, הפתרון לשאלות אלו צריכה להיות בעולם המעשה ולא בתפיסות פילוסופיות למיניהם.
אז במישור העקרוני - והיה ואתם הינכם ראש הממשלה, שר התמ"ת או כל גורם אחר שבידו ההחלטה, האם הייתם מעודדים מפעל כמו אינטל לפתוח בישראל? והיה והיום מדינת ישראל היא מדינה המתנהלת עפ"י התורה, כיצד היא צריכה לקבל החלטה כזאת?
נתחיל מההתחלה. האם ליהודי מותר לעבוד בשבת? התשובה המפתיעה לשאלה זו היא: כן! לא מצינו איסור על יהודי לעבוד בשבת, כל עוד מדובר בעבודה שאין בה חילול שבת. הבעיה היחידה היא ההשתכרות מעבודה בשבת. כך כותב השולחן ערוך (אורח חיים סימן שו סעיף ד):
השוכר את הפועל לשמור זרעים או ד"א אינו נותן לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו; היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע, נותן לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר: תן לי של שבת, אלא אומר: תן לי שכר השבוע או החודש. או יאמר לו: תן לי שכר עשרה ימים.
מדברי השו"ע אנו רואים שגם בעיית ההשתכרות יכולה להפטר בקלות יחסית: ע"י שכר גלובלי.
לצערנו בעבודה הנעשית ע"י טכנאי אינטל יש משום חילול שבת: מדובר על ויסות המכונות בעזרת המחשב ותיקון תקלות (ביניהם גם תקלות מכאניות). בעבודות אלו יש מלאכות דאורייתא ומלאכות דרבנן.
דוגמא מקבילה לבעיה זו התעוררה בשעתו גם לגבי חליבה בשבת (שיש לגביה מחלוקת ראשונים אם היא מדאורייתא או מדרבנן). הנוהג הרווח היה להשתמש בגויים לחליבה בשבת. אך הנוהג הזה לא תמיד עבד. בגרמניה הנאצית, בעקבות חוקי הגזע, הגויים נמנעו מלעבוד אצל היהודים ולא היו מוכנים לבוא לחלוב. בארץ בתקופת החלוצים היה אידיאל של עבודה עברית שלא רצו שגויים יכנסו למשקים העבריים. בעקבות מחלות שהיו בארץ לפני קום המדינה ההנהגה אסרה על כניסתם של גויים למשקים, כך מתאר זאת הג"ר בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א - אורח חיים סימן י):
ובהיות שמחלה זו היא מחלה מתדבקת ממקום למקום על ידי כניסתם של בני אדם מכפרים שנפוצה בהם מחלה זו למושב אחר, אסרה הממשלה כניסתם של תושבי הכפרים הערביים שבהם נגעה מחלה זו למושבות ישראל, ולכן נטלה האפשרות לחלוב הבהמות בשבת על ידי אינו יהודי
הרב עוזיאל הציע לחלוב ע"י יהודי בתנאים הבאים (שו"ת משפטי עוזיאל כרך א - אורח חיים סימן יא):
א. לחלוב ע"י כלי, ב'. בצנעה, ג'. לחלוב קמעא קמעא במדה הדרושה להקלת צערה, ד'. שאי אשפר לעשותו על ידי לא יהודי.
הרב עוזיאל לא סיים את תשובתו בפסיקה אלא כתב שהדברים צריכים לעלות על שולחנם של רבני א"י שיחליטו בנושא.
הרב קוק, שהיה רבה של ארץ ישראל לא אהב את היתרו של הרב עוזיאל, והתבטא כך (שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן סד):
קבלתי את מכתבו, והנני להשיבו, כי החליבה בש"ק =בשבת קודש= ע"י ישראל הוא איסור גמור וחילול - שבת נורא, וח"ו להורות בזה צד קולא, ואין שום דרך כי אם לחלוב בשבת ע"י נכרי, כמו שעשו אבותינו מעולם, ובכלל אי - אפשר לישוב יהודי שלא ימצאו בתוכו ג"כ נכרים אחדים, לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להעשות בשוי"ט =בשבת ויום טוב= דוקא ע"י נכרים, וחוקי תוה"ק הם בודאי יותר חזקים באין ערוך מכל מנהגי בדאות שבדאו להם אנשים [-כאן הכוונה כנראה לעיקרון העבודה העברית], והם חיינו ואורך ימינו ויסוד תחייתנו על אדמת הקודש. והנני בזה ידידו מברכו באה"ר. הק' אברהם יצחק ה"ק.
בשלב מאוחר יותר הכניסו למערכת החליבה בשבת מכונות העובדות בשבת באופן שיש גרמא.
כלומר, גישה זו אמרה שיש להפוך את כל האיסורים הנעשים לאיסורי דרבנן, ואז אפשר להקל בשיתוף מצוות צער בעלי חיים, הצורך להתפרנס ועוד.
כך כותב ה"שרידי אש" שעסק בנושא החליבה בשבת בגרמניה הנאצית (חלק א סימן לה עמוד עח):
אולם זה מקרוב הופיע ספר משפטי עוזיאל להרב הראשי הספרדי מתל - אביב והוא מראה פנים להיתר באופן שיחלוב לתוך קדירה שיש בה חלב נקפה או גבינה דהוי כחולב לתוך האוכל, וגם שיחלוב בכלי ולא ביד, וגם שיחלוב קמעא קמעא. עי"ש שהביא כן גם משו"ת אבן יקרה, שכתב ג"כ להתיר.
וידוע כי בארץ ישראל לא רצו הרבנים להתיר, והרב עוזיאל הי' יחיד בהוראתו הנ"ל. והנה בא"י יש סניף להיתר מטעם מצות ישוב ארץ ישראל, משא"כ באשכנז. ולאידך גיסא יש כאן משום פיקוח פרנסה למשפחות עבריות, שאין להן מקור אחר לפרנסה.
ולכן איני רוצה להורות בזה לא איסור ולא היתר ומי שדעתו יפה יבוא ויורה.
ועצתי, שגם כת"ר בל יתיר את החליבה, אלא יספר להם דברים כהויתם, כי יש רבנים מתירים באופנים הנ"ל ורובם אוסרים והוא בעצמו אינו יכול להכריע הלכה כמאן וישתמט מהם, והנח להם לישראל מוטב שיהי' שוגגים וכו', כי במקום שיש שאלת פרנסה אי אפשר להעמיד את הדין על תלו ולכוף את העם שיתנהגו עפ"י המחמירים.
לעניין העסקת גויים לעשות מלאכות דאורייתא בשבת. אם מדובר בחברה שהיא בבעלות לא-יהודית, קשה להגיד שיש כאן איזה שהוא בעיה. אם החברה יהודית (ולעניין זה יש להכנס גם לסוגיא איך להגדיר חברה בע"מ וחברה ציבורית הנסחרת בבורסא, ואכמ"ל), יש כאן בעיה לא פשוטה. חכמים אסרו על יהודי להנות ממלאכה שגוי עושה עבורו בשבת. היו מקומות שהיה מקובל לעשות מעין "היתר מכירה" לשבת. ה"חלקת יעקב" נשאל על "היתר מכירה כזה לעניין חליבה בשבת, וכך הוא השיב (שו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן סט):
כבר כתבתי לרב חרדי בארגענטיניען, דבמדינות הללו דהפרוץ מרובה על העומד, בקדושת שבת בעונ"ה, שאין לעשות שום היתר ע"י מכירה או שותפות עם עכו"ם שעי"ז יתזלזל קדושת השבת עוד יותר
גם הג"ר משה פיינשטין התייחס בקיצור לאפשרות לעשות הערמה ע"י היתר מכירה (אורח חיים חלק א סימן צ):
ושטר מכירה לעכו"ם כדרך שנוהגין במכירת חמץ אין לעשות במדינותינו בכאן ואין למילף ממה שעשו ביוראפ /באירופה/ בשדות וריחים בשטר מכירה לעכו"ם.
לסיכום, אין לי פתרונות קסם, והבעיה תמשיך ותטריד את מנוחתי.
לפני שאמשיך, יש לציין מספר דברים.
בתעשיית ייצור השבבים (chips) עובדים 24/7. זה נתון. אין יכולת מעשית ובטח שלא כלכלית לסגור את המפעל במשך יום בשבוע. החלטה לסגור מפעל של ייצור שבבים למשך יום בשבוע, כמוה בהחלטה לסגור את המפעל לחלוטין. אני חוזר שוב - זה נתון, שאין מישהו בתעשיה הזו שיחלוק עליה.
בעיני, שאלת הפעלת מפעלים כמו אינטל עפ"י התורה היא בעיה קשה הרבה יותר מכל שאלות התורה ומדע הידועות. מה זה אומר עלינו, ועל התורה, אם נגיע למסקנה שבמדינה יהודית שומרת מצוות לא ניתן לעסוק באחד התעשיות החשובות ביותר בעולם כיום (לשם ההגינות, יש לציין, שבשנה האחרונה חלק גדול מהחברות בעולם שמתעסקות בייצור שבבים חטפו מכה כלכלית קשה מאד)? ובניגוד לחלק משאלות התודה והמדע, הפתרון לשאלות אלו צריכה להיות בעולם המעשה ולא בתפיסות פילוסופיות למיניהם.
אז במישור העקרוני - והיה ואתם הינכם ראש הממשלה, שר התמ"ת או כל גורם אחר שבידו ההחלטה, האם הייתם מעודדים מפעל כמו אינטל לפתוח בישראל? והיה והיום מדינת ישראל היא מדינה המתנהלת עפ"י התורה, כיצד היא צריכה לקבל החלטה כזאת?
נתחיל מההתחלה. האם ליהודי מותר לעבוד בשבת? התשובה המפתיעה לשאלה זו היא: כן! לא מצינו איסור על יהודי לעבוד בשבת, כל עוד מדובר בעבודה שאין בה חילול שבת. הבעיה היחידה היא ההשתכרות מעבודה בשבת. כך כותב השולחן ערוך (אורח חיים סימן שו סעיף ד):
השוכר את הפועל לשמור זרעים או ד"א אינו נותן לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו; היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע, נותן לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר: תן לי של שבת, אלא אומר: תן לי שכר השבוע או החודש. או יאמר לו: תן לי שכר עשרה ימים.
מדברי השו"ע אנו רואים שגם בעיית ההשתכרות יכולה להפטר בקלות יחסית: ע"י שכר גלובלי.
לצערנו בעבודה הנעשית ע"י טכנאי אינטל יש משום חילול שבת: מדובר על ויסות המכונות בעזרת המחשב ותיקון תקלות (ביניהם גם תקלות מכאניות). בעבודות אלו יש מלאכות דאורייתא ומלאכות דרבנן.
דוגמא מקבילה לבעיה זו התעוררה בשעתו גם לגבי חליבה בשבת (שיש לגביה מחלוקת ראשונים אם היא מדאורייתא או מדרבנן). הנוהג הרווח היה להשתמש בגויים לחליבה בשבת. אך הנוהג הזה לא תמיד עבד. בגרמניה הנאצית, בעקבות חוקי הגזע, הגויים נמנעו מלעבוד אצל היהודים ולא היו מוכנים לבוא לחלוב. בארץ בתקופת החלוצים היה אידיאל של עבודה עברית שלא רצו שגויים יכנסו למשקים העבריים. בעקבות מחלות שהיו בארץ לפני קום המדינה ההנהגה אסרה על כניסתם של גויים למשקים, כך מתאר זאת הג"ר בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך א - אורח חיים סימן י):
ובהיות שמחלה זו היא מחלה מתדבקת ממקום למקום על ידי כניסתם של בני אדם מכפרים שנפוצה בהם מחלה זו למושב אחר, אסרה הממשלה כניסתם של תושבי הכפרים הערביים שבהם נגעה מחלה זו למושבות ישראל, ולכן נטלה האפשרות לחלוב הבהמות בשבת על ידי אינו יהודי
הרב עוזיאל הציע לחלוב ע"י יהודי בתנאים הבאים (שו"ת משפטי עוזיאל כרך א - אורח חיים סימן יא):
א. לחלוב ע"י כלי, ב'. בצנעה, ג'. לחלוב קמעא קמעא במדה הדרושה להקלת צערה, ד'. שאי אשפר לעשותו על ידי לא יהודי.
הרב עוזיאל לא סיים את תשובתו בפסיקה אלא כתב שהדברים צריכים לעלות על שולחנם של רבני א"י שיחליטו בנושא.
הרב קוק, שהיה רבה של ארץ ישראל לא אהב את היתרו של הרב עוזיאל, והתבטא כך (שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן סד):
קבלתי את מכתבו, והנני להשיבו, כי החליבה בש"ק =בשבת קודש= ע"י ישראל הוא איסור גמור וחילול - שבת נורא, וח"ו להורות בזה צד קולא, ואין שום דרך כי אם לחלוב בשבת ע"י נכרי, כמו שעשו אבותינו מעולם, ובכלל אי - אפשר לישוב יהודי שלא ימצאו בתוכו ג"כ נכרים אחדים, לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להעשות בשוי"ט =בשבת ויום טוב= דוקא ע"י נכרים, וחוקי תוה"ק הם בודאי יותר חזקים באין ערוך מכל מנהגי בדאות שבדאו להם אנשים [-כאן הכוונה כנראה לעיקרון העבודה העברית], והם חיינו ואורך ימינו ויסוד תחייתנו על אדמת הקודש. והנני בזה ידידו מברכו באה"ר. הק' אברהם יצחק ה"ק.
בשלב מאוחר יותר הכניסו למערכת החליבה בשבת מכונות העובדות בשבת באופן שיש גרמא.
כלומר, גישה זו אמרה שיש להפוך את כל האיסורים הנעשים לאיסורי דרבנן, ואז אפשר להקל בשיתוף מצוות צער בעלי חיים, הצורך להתפרנס ועוד.
כך כותב ה"שרידי אש" שעסק בנושא החליבה בשבת בגרמניה הנאצית (חלק א סימן לה עמוד עח):
אולם זה מקרוב הופיע ספר משפטי עוזיאל להרב הראשי הספרדי מתל - אביב והוא מראה פנים להיתר באופן שיחלוב לתוך קדירה שיש בה חלב נקפה או גבינה דהוי כחולב לתוך האוכל, וגם שיחלוב בכלי ולא ביד, וגם שיחלוב קמעא קמעא. עי"ש שהביא כן גם משו"ת אבן יקרה, שכתב ג"כ להתיר.
וידוע כי בארץ ישראל לא רצו הרבנים להתיר, והרב עוזיאל הי' יחיד בהוראתו הנ"ל. והנה בא"י יש סניף להיתר מטעם מצות ישוב ארץ ישראל, משא"כ באשכנז. ולאידך גיסא יש כאן משום פיקוח פרנסה למשפחות עבריות, שאין להן מקור אחר לפרנסה.
ולכן איני רוצה להורות בזה לא איסור ולא היתר ומי שדעתו יפה יבוא ויורה.
ועצתי, שגם כת"ר בל יתיר את החליבה, אלא יספר להם דברים כהויתם, כי יש רבנים מתירים באופנים הנ"ל ורובם אוסרים והוא בעצמו אינו יכול להכריע הלכה כמאן וישתמט מהם, והנח להם לישראל מוטב שיהי' שוגגים וכו', כי במקום שיש שאלת פרנסה אי אפשר להעמיד את הדין על תלו ולכוף את העם שיתנהגו עפ"י המחמירים.
לעניין העסקת גויים לעשות מלאכות דאורייתא בשבת. אם מדובר בחברה שהיא בבעלות לא-יהודית, קשה להגיד שיש כאן איזה שהוא בעיה. אם החברה יהודית (ולעניין זה יש להכנס גם לסוגיא איך להגדיר חברה בע"מ וחברה ציבורית הנסחרת בבורסא, ואכמ"ל), יש כאן בעיה לא פשוטה. חכמים אסרו על יהודי להנות ממלאכה שגוי עושה עבורו בשבת. היו מקומות שהיה מקובל לעשות מעין "היתר מכירה" לשבת. ה"חלקת יעקב" נשאל על "היתר מכירה כזה לעניין חליבה בשבת, וכך הוא השיב (שו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן סט):
כבר כתבתי לרב חרדי בארגענטיניען, דבמדינות הללו דהפרוץ מרובה על העומד, בקדושת שבת בעונ"ה, שאין לעשות שום היתר ע"י מכירה או שותפות עם עכו"ם שעי"ז יתזלזל קדושת השבת עוד יותר
גם הג"ר משה פיינשטין התייחס בקיצור לאפשרות לעשות הערמה ע"י היתר מכירה (אורח חיים חלק א סימן צ):
ושטר מכירה לעכו"ם כדרך שנוהגין במכירת חמץ אין לעשות במדינותינו בכאן ואין למילף ממה שעשו ביוראפ /באירופה/ בשדות וריחים בשטר מכירה לעכו"ם.
לסיכום, אין לי פתרונות קסם, והבעיה תמשיך ותטריד את מנוחתי.
יום חמישי, 19 בנובמבר 2009
דבר תורה, מאת: חיים ולדומירסקי
מתפרסם בעלון עולם קטן.
בהזדמנות זאת נאחל לחיים מזל טוב לרגל יום הולדתו החל השבוע. שתהיה שנה של יצירה פוריה ושמחה גדולה.
רעננה. סעודת ליל שבת בשבת שבע ברכות. "חיים, אני מקווה שהכנת דבר תורה" המשפט ממנו חששתי הגיע... " אבל זאבי, לא היה לי זמן להכין כלום" התחננתי, "שטויות" השיב חמי "זה לא צריך להיות ארוך, סומכים עליך". דמויות מפרשת השבוע החלו סובבות את ראשי, קישורים אפשריים בין הפרשה לחתונה, לחתן ולכלה, לפרשת בר המצווה של אח של החתן, אבל לא מצאתי דבר להיאחז בו. לא ישנתי באותו לילה, פתחתי ספרים, קראתי את כל הרש"ר הירש על הפרשה, עברתי על כל המדרשים ורק לפנות בוקר, הודיתי בפני עצמי בעיניים טרוטות שפשוט אין לי כלום, אין לי מה להגיד... ארוחת הצהריים התקדמה ועימה המרתון האדיר של דברי התורה. קרוב אמריקאי של הכלה עלה להגיד דבר תורה – הוא פתח בתיאור סרטון מ youtube וסיים בר' סולובייצ'יק – איך אני אמור להתחרות בדבר כזה ?! אחריו דיבר אח של החתן, אבא של החתן, אבא של הכלה, אמא של השדכן ודוד רחוק של המלצר. הקהל, על אף אהבתו לקב"ה בכלל ולתורתו בפרט היה על סף אובדן חושים. בתוככי ליבי החלה מתגנבת תקוה קטנה שמיהרתי לגרש. לא טוב לשגות באשליות. "אני זוכר בטירונות" לחשתי לגיסי "שכל יום היה מגיע הרגע ממנו פחדתי פחד מוות – מד"ס, ריצה של כמה ק"מ. כל יום הייתי שוגה באשליה שאולי היום ישכחו, אולי לא יספיקו, אולי הלו"ז יהיה כ"כ צפוף שפתאום הם יגלו שנגמר להם היום וכבר אין זמן למד"ס. יום אחד זה קרה... היום החשיך ועוד לא עשינו מד"ס. אושר החל להתפשט אט אט בגופי העייף... ואז הגיע המפקד אסף "ארבעה חבר'ה שיבואו עם פנסים. חמש דקות כולם על בגדי מד"ס"...
כשהייתי עוד בחור ישיבה נלהב, כל שבת שהייתי חוזר לביתי היה באמתחתי איזה דבר תורה. ללמד את המזרוחניקים קצת תורה, להפגיז אותם בר' קוק בקישור לפרשת השבוע. איך שהייתי מתחיל בהתלהבות להמריא אל על היתה אימי מקרקעת אותי "רגע, רגע, רגע, באיזו פרשה אנחנו בכלל ?" המשפט נהפך אצלנו לקאלט במשפחה. באופן קבוע שמישהו היה מתחיל להגיד דבר תורה, היינו מיד שואלים אותו "רגע, רגע, רגע, באיזה ספר אנחנו בכלל? רגע, רגע, רגע, באיזו דת אנחנו בכלל? רגע, רגע, רגע במה אנחנו מאמינים בעצם? ". אין ספק – רקע זה דבר חשוב.
מלון אי שם בירושלים. הייתי עם אשתי בשבת גיבוש של החברה שלה. עקב בעיה בריאותית חמורה ממנה אני סובל – חוסר עמוד שידרה, הסכמתי לומר דבר תורה לפני כל עובדי החברה ובני/בנות זוגם, שמותר לציין שהיו מורכבים מרוב חילוני מוצק. חשבתי לעשות איזה פתיח משעשע, ככה לשבירת הקרח, ופתחתי מול כל הקהל הגדול במילים – "מאחר שאני מניח שלא כולם מכירים את סיפור הפרשה, אני אספר קודם את הרקע – אז ככה בהתחלה ה' ברא את העולם ..." בנקודה זו ציפיתי לשמוע קולות צחוק מן הקהל... אולי איזה גיחוך קטן לפחות ... אפי' אשתי לא צחקה! אולי הם נעלבו ? אולי הם חושבים שזילזלתי בהם ? אולי זה פשוט לא מצחיק??? איך זה יכול להיות, זה מעולה – בדקתי את זה אפי' על עצמי וצחקתי (ואני עוד ביקורתי). אבל הקהל נעץ בי עיניים תמהות. בלית ברירה המשכתי בסיפור הרקע כאילו לא היתה זו בדיחה כושלת "ואחרי זה האדם גורש מגן עדן... ואז היה מבול... ואחרי זה היה מגדל בבל..." ובו בזמן תהיתי האם הצבע שפשה בפרצופי דומה יותר לעגבניה בשלה או לסיד חיוור. בישיבת המוסר בנוברדוק היו מעריצים אותי ... אף אחד שם לא שבר את מידת הגאווה כמוני...
רעננה. שבת שבע ברכות. חמי הגיע לשולחן בנחישות "אתה הבא בתור". אוי לא, הכל אבוד, אני אצא דביל מושלם. מוחי החל לעבוד במהירות של מעבד אינטל dual-core. משהו חייב לצאת מהפרשה הזו. נאדה... גורנישט... אבל אז זה קרה! הצלצול הגואל הגיע – הקהל המותש מדברי התורה התחיל לשיר את "שיר המעלות" וכמה ערבו צליליו באותה שעה... יש!!! אין מד"ס! ניצלתי! שלווה ברוכה נפלה עלי. לפחות בצהריים נספיק לחטוף איזו תנומה חסרת דאגות. או אז ניגש חמי שוב לשולחננו "טוב, אז אתה תדבר בסעודה שלישית". "אוי לא" רכנתי לגיסי "יש מד"ס עם פנסים".
לדברי תורה נוספים – www.haim.shoresh.org.il
לתמיכה נפשית - vlado@olam-katan.co.il
בהזדמנות זאת נאחל לחיים מזל טוב לרגל יום הולדתו החל השבוע. שתהיה שנה של יצירה פוריה ושמחה גדולה.
רעננה. סעודת ליל שבת בשבת שבע ברכות. "חיים, אני מקווה שהכנת דבר תורה" המשפט ממנו חששתי הגיע... " אבל זאבי, לא היה לי זמן להכין כלום" התחננתי, "שטויות" השיב חמי "זה לא צריך להיות ארוך, סומכים עליך". דמויות מפרשת השבוע החלו סובבות את ראשי, קישורים אפשריים בין הפרשה לחתונה, לחתן ולכלה, לפרשת בר המצווה של אח של החתן, אבל לא מצאתי דבר להיאחז בו. לא ישנתי באותו לילה, פתחתי ספרים, קראתי את כל הרש"ר הירש על הפרשה, עברתי על כל המדרשים ורק לפנות בוקר, הודיתי בפני עצמי בעיניים טרוטות שפשוט אין לי כלום, אין לי מה להגיד... ארוחת הצהריים התקדמה ועימה המרתון האדיר של דברי התורה. קרוב אמריקאי של הכלה עלה להגיד דבר תורה – הוא פתח בתיאור סרטון מ youtube וסיים בר' סולובייצ'יק – איך אני אמור להתחרות בדבר כזה ?! אחריו דיבר אח של החתן, אבא של החתן, אבא של הכלה, אמא של השדכן ודוד רחוק של המלצר. הקהל, על אף אהבתו לקב"ה בכלל ולתורתו בפרט היה על סף אובדן חושים. בתוככי ליבי החלה מתגנבת תקוה קטנה שמיהרתי לגרש. לא טוב לשגות באשליות. "אני זוכר בטירונות" לחשתי לגיסי "שכל יום היה מגיע הרגע ממנו פחדתי פחד מוות – מד"ס, ריצה של כמה ק"מ. כל יום הייתי שוגה באשליה שאולי היום ישכחו, אולי לא יספיקו, אולי הלו"ז יהיה כ"כ צפוף שפתאום הם יגלו שנגמר להם היום וכבר אין זמן למד"ס. יום אחד זה קרה... היום החשיך ועוד לא עשינו מד"ס. אושר החל להתפשט אט אט בגופי העייף... ואז הגיע המפקד אסף "ארבעה חבר'ה שיבואו עם פנסים. חמש דקות כולם על בגדי מד"ס"...
כשהייתי עוד בחור ישיבה נלהב, כל שבת שהייתי חוזר לביתי היה באמתחתי איזה דבר תורה. ללמד את המזרוחניקים קצת תורה, להפגיז אותם בר' קוק בקישור לפרשת השבוע. איך שהייתי מתחיל בהתלהבות להמריא אל על היתה אימי מקרקעת אותי "רגע, רגע, רגע, באיזו פרשה אנחנו בכלל ?" המשפט נהפך אצלנו לקאלט במשפחה. באופן קבוע שמישהו היה מתחיל להגיד דבר תורה, היינו מיד שואלים אותו "רגע, רגע, רגע, באיזה ספר אנחנו בכלל? רגע, רגע, רגע, באיזו דת אנחנו בכלל? רגע, רגע, רגע במה אנחנו מאמינים בעצם? ". אין ספק – רקע זה דבר חשוב.
מלון אי שם בירושלים. הייתי עם אשתי בשבת גיבוש של החברה שלה. עקב בעיה בריאותית חמורה ממנה אני סובל – חוסר עמוד שידרה, הסכמתי לומר דבר תורה לפני כל עובדי החברה ובני/בנות זוגם, שמותר לציין שהיו מורכבים מרוב חילוני מוצק. חשבתי לעשות איזה פתיח משעשע, ככה לשבירת הקרח, ופתחתי מול כל הקהל הגדול במילים – "מאחר שאני מניח שלא כולם מכירים את סיפור הפרשה, אני אספר קודם את הרקע – אז ככה בהתחלה ה' ברא את העולם ..." בנקודה זו ציפיתי לשמוע קולות צחוק מן הקהל... אולי איזה גיחוך קטן לפחות ... אפי' אשתי לא צחקה! אולי הם נעלבו ? אולי הם חושבים שזילזלתי בהם ? אולי זה פשוט לא מצחיק??? איך זה יכול להיות, זה מעולה – בדקתי את זה אפי' על עצמי וצחקתי (ואני עוד ביקורתי). אבל הקהל נעץ בי עיניים תמהות. בלית ברירה המשכתי בסיפור הרקע כאילו לא היתה זו בדיחה כושלת "ואחרי זה האדם גורש מגן עדן... ואז היה מבול... ואחרי זה היה מגדל בבל..." ובו בזמן תהיתי האם הצבע שפשה בפרצופי דומה יותר לעגבניה בשלה או לסיד חיוור. בישיבת המוסר בנוברדוק היו מעריצים אותי ... אף אחד שם לא שבר את מידת הגאווה כמוני...
רעננה. שבת שבע ברכות. חמי הגיע לשולחן בנחישות "אתה הבא בתור". אוי לא, הכל אבוד, אני אצא דביל מושלם. מוחי החל לעבוד במהירות של מעבד אינטל dual-core. משהו חייב לצאת מהפרשה הזו. נאדה... גורנישט... אבל אז זה קרה! הצלצול הגואל הגיע – הקהל המותש מדברי התורה התחיל לשיר את "שיר המעלות" וכמה ערבו צליליו באותה שעה... יש!!! אין מד"ס! ניצלתי! שלווה ברוכה נפלה עלי. לפחות בצהריים נספיק לחטוף איזו תנומה חסרת דאגות. או אז ניגש חמי שוב לשולחננו "טוב, אז אתה תדבר בסעודה שלישית". "אוי לא" רכנתי לגיסי "יש מד"ס עם פנסים".
לדברי תורה נוספים – www.haim.shoresh.org.il
לתמיכה נפשית - vlado@olam-katan.co.il
שביבים (תולדות) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
להיזהר מחומרות המביאות לידי עצבות
"לפעמים מטעה היצה"ר לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה ואע"פ שאינו אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל, וכונתו שיהא האדם בעצבות מכח זה. ויבוטל בעצבותו מעבודת הבורא ית'. וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר להיצה"ר, איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכונתך לבטלני מעבודתו ית' ושקר אתה דובר. וגם אם הוא באמת קצת חטא, [יאמר בליבו]יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא אשגיח החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו, אדרבה, אעבוד אותו בשמחה. כי זה כלל גדול, כי אין כונתי בעבודתי לצורך עצמי, רק לעשות נחת רוח לפניו ית', ואם כן אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר, לא יקפיד הבורא עלי, כי כל עיקר שאיני משגיח, הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו ית', ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא ית' שיזהר מעצבות כל מה שיוכל". [צוואת רבי ישראל בעל-שם-טוב]
האדמו"ר הדייג והטבח
בירחון "עקבתא דמשיחא" [למנויים בלבד] כינס העורך מהנהגותיו ומעשיו של רבי שמעון נתן נטע בידרמן, הלא הוא האדמו"ר מלעלוב זצ"ל, במלאת 30 יום להסתלקותו.
ובין היתר כתב: "לצדיקים יש כידוע עניין מיוחד באכילת דגים בשבת קודש. להרבי מלעלוב הקדוש והטהור, כאביו האדמו"ר זי"ע, היו סודות נשגבים באכילת דגים בסעודות השבת. בתקופת שהותו בצפת היה יוצא מדי ימי רביעי-חמישי לטבריה וקונה בעצמו את הדגים לשבת ולעתים אף דג אותם [בסיועם של הדייגים המקומיים] מן הכנרת. משהביאם לביתו לא איחר לבשלם בעצמו. ואף באחרונה, בערב שבת קודש פרשת בהעלותך , שבה חסידי לעלוב עולים , על פי מסורת עתיקה למירון, לציונו של הרשב"י , קנה הרבי כ-700 ק"ג מדגי טבריה ובלילה עמד ליד הסירים הענקיים וטרח בתיבול הדגים ופיקח על בישולם ולא הניח לאיש להפריעו במלאכתו. לא זו אף זו: הוא הזהיר אצת הבחורים ששהו במחיצתו שלא יגלו לאיש מי היה הטבח שהכין את הדגים.
חשש לעין הרע בדרשת בר-מצוה
הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א נדרש לשאלת אחת האמהות החוששת שמא יתנו עין הרע בבנה בעת שישא את הדרשה בהגיעו למצוות כנהוג וכמקובל.
ותשובת הרב ["חשוקי חמד" דף קצ"ה]: לכאורה החשש צודק כמבואר במסכת ברכות דף ל"א עמוד ב', שחנה ביקשה מהשי"ת שיתן לה זרע אנשים , והוא זרע המובלע בין אנשים ואינו מתבלט, שיהא לא חכם ולא טיפש. ופרש"י: לא חכם- לא חכם יותר מדי, שלא יהיה תימה בעיני הבריות ומתוך שנדברים בו שולטת בו עין הרע.
אולם, יעויין שם בהגהות יעב"ץ שכתב : לא חכם –בקטנותו לפני זמן של שני מדע [וזה לא נתקיים בו , כי שמואל היה חכם גדול כבר בהיותו בן שתי שנים]. משמע מהיעב"ץ שכל בקשת חנה הייתה , שבנה יהיה "זרע בין אנשים" ולא יבלוט בחוכמתו רק בהיותו ילד קטן, אבל בגדלותו לאחר י"ג שנים אין חשש, ויתכן שאז התימה אינה גדולה כל כך. ואם כן בענייננו אין לחוש, ובפרט שהוא כבר בר מצוות וחייב לחדש בתורה ולהאדירה ואז אין לחוש לעין הרע.
[כותרת] כמו שסופרים כסף...
בלא מעט סידורי תפילה, ניתן למצוא הנחיות מתבקשות למתפלל לפני כמה קטעי תפילה. כך למשל לפני המלים "ברוך שם כבוד מלכותו" שב"קריאת שמע" מצויין ברוב הסידורים "לומר בלחש" או "בלחש ". לפני "ברוך שאמר" אפשר עדיין למצוא סידורים המנחים את המתפלל לאחוז בציציות וכו'. או מתי אומרים "תחנון" ומתי לא וכהנה הנחיות בהחלט סבירות. אבל בסידור התפילה של עמיתי העתונאי ר' שבתאי טלר, מצאתי הערה יחודית לפני "הודו" [בתפילת שחרית], שככל הנראה הועתקה מסידור תפילה המיועד למתקרבים לשמירת מצוות דוברי יידיש. וכך כתוב שם ב- "סידור השלם נוסח ספרד , הוצאת "עטרת" [מוזס גרינפילד- ברוקלין ניו-יורק 1984] " בעמוד 32:
"מען ברויכט דאווענען געלאסען פונקט ווי מען ציילט געלד." ובעברית: צריך להתפלל בנחת בדיוק כמו שסופרים כסף. מדוע ההערה הזאת נכתבה דווקא לפני "הודו" ולא לפני "מודה אני"? למו"ל פתרונים.
מה למד ר' זושא מהגנבים
סח הרבי ר' זושא מאניפולי: שבעה דברים למדתי מן הגנב ושלושה מתינוק. כולם נדרי זרוזין בעבודת השם.
שבעה מן הגנב : עושה מלאכתו רק בלילה כשרואה ואינו נראה. אפילו נכשל היום למחר מנסה שוב את מזלו.
אוהב את חברו כגופו ולעולם לא יגנבהו. מסכן את עצמו עד כדי מסירות נפש על גניבה קלה כחמורה. מוכר את שללו בריווח מועט ובלבד שיטשטשו העקבות. אינו מגלה מה שהיה ואינו מספר מה שעתיד להיות. אוהב את אומנותו ומסרב להחליפה באחרת.
ושלושה מתינוק: ידיו עסקניות תמיד ואינו פונה לבטלה אף רגע. כשחסר לו דבר מה מיד בוכה ומבקש ואינו מעמיד פנים. כשאינו חסר הוא שרוי בשמחה, עליז וצוהל.
להיזהר מחומרות המביאות לידי עצבות
"לפעמים מטעה היצה"ר לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה ואע"פ שאינו אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל, וכונתו שיהא האדם בעצבות מכח זה. ויבוטל בעצבותו מעבודת הבורא ית'. וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר להיצה"ר, איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכונתך לבטלני מעבודתו ית' ושקר אתה דובר. וגם אם הוא באמת קצת חטא, [יאמר בליבו]יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא אשגיח החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו, אדרבה, אעבוד אותו בשמחה. כי זה כלל גדול, כי אין כונתי בעבודתי לצורך עצמי, רק לעשות נחת רוח לפניו ית', ואם כן אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר, לא יקפיד הבורא עלי, כי כל עיקר שאיני משגיח, הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו ית', ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא ית' שיזהר מעצבות כל מה שיוכל". [צוואת רבי ישראל בעל-שם-טוב]
האדמו"ר הדייג והטבח
בירחון "עקבתא דמשיחא" [למנויים בלבד] כינס העורך מהנהגותיו ומעשיו של רבי שמעון נתן נטע בידרמן, הלא הוא האדמו"ר מלעלוב זצ"ל, במלאת 30 יום להסתלקותו.
ובין היתר כתב: "לצדיקים יש כידוע עניין מיוחד באכילת דגים בשבת קודש. להרבי מלעלוב הקדוש והטהור, כאביו האדמו"ר זי"ע, היו סודות נשגבים באכילת דגים בסעודות השבת. בתקופת שהותו בצפת היה יוצא מדי ימי רביעי-חמישי לטבריה וקונה בעצמו את הדגים לשבת ולעתים אף דג אותם [בסיועם של הדייגים המקומיים] מן הכנרת. משהביאם לביתו לא איחר לבשלם בעצמו. ואף באחרונה, בערב שבת קודש פרשת בהעלותך , שבה חסידי לעלוב עולים , על פי מסורת עתיקה למירון, לציונו של הרשב"י , קנה הרבי כ-700 ק"ג מדגי טבריה ובלילה עמד ליד הסירים הענקיים וטרח בתיבול הדגים ופיקח על בישולם ולא הניח לאיש להפריעו במלאכתו. לא זו אף זו: הוא הזהיר אצת הבחורים ששהו במחיצתו שלא יגלו לאיש מי היה הטבח שהכין את הדגים.
חשש לעין הרע בדרשת בר-מצוה
הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א נדרש לשאלת אחת האמהות החוששת שמא יתנו עין הרע בבנה בעת שישא את הדרשה בהגיעו למצוות כנהוג וכמקובל.
ותשובת הרב ["חשוקי חמד" דף קצ"ה]: לכאורה החשש צודק כמבואר במסכת ברכות דף ל"א עמוד ב', שחנה ביקשה מהשי"ת שיתן לה זרע אנשים , והוא זרע המובלע בין אנשים ואינו מתבלט, שיהא לא חכם ולא טיפש. ופרש"י: לא חכם- לא חכם יותר מדי, שלא יהיה תימה בעיני הבריות ומתוך שנדברים בו שולטת בו עין הרע.
אולם, יעויין שם בהגהות יעב"ץ שכתב : לא חכם –בקטנותו לפני זמן של שני מדע [וזה לא נתקיים בו , כי שמואל היה חכם גדול כבר בהיותו בן שתי שנים]. משמע מהיעב"ץ שכל בקשת חנה הייתה , שבנה יהיה "זרע בין אנשים" ולא יבלוט בחוכמתו רק בהיותו ילד קטן, אבל בגדלותו לאחר י"ג שנים אין חשש, ויתכן שאז התימה אינה גדולה כל כך. ואם כן בענייננו אין לחוש, ובפרט שהוא כבר בר מצוות וחייב לחדש בתורה ולהאדירה ואז אין לחוש לעין הרע.
[כותרת] כמו שסופרים כסף...
בלא מעט סידורי תפילה, ניתן למצוא הנחיות מתבקשות למתפלל לפני כמה קטעי תפילה. כך למשל לפני המלים "ברוך שם כבוד מלכותו" שב"קריאת שמע" מצויין ברוב הסידורים "לומר בלחש" או "בלחש ". לפני "ברוך שאמר" אפשר עדיין למצוא סידורים המנחים את המתפלל לאחוז בציציות וכו'. או מתי אומרים "תחנון" ומתי לא וכהנה הנחיות בהחלט סבירות. אבל בסידור התפילה של עמיתי העתונאי ר' שבתאי טלר, מצאתי הערה יחודית לפני "הודו" [בתפילת שחרית], שככל הנראה הועתקה מסידור תפילה המיועד למתקרבים לשמירת מצוות דוברי יידיש. וכך כתוב שם ב- "סידור השלם נוסח ספרד , הוצאת "עטרת" [מוזס גרינפילד- ברוקלין ניו-יורק 1984] " בעמוד 32:
"מען ברויכט דאווענען געלאסען פונקט ווי מען ציילט געלד." ובעברית: צריך להתפלל בנחת בדיוק כמו שסופרים כסף. מדוע ההערה הזאת נכתבה דווקא לפני "הודו" ולא לפני "מודה אני"? למו"ל פתרונים.
מה למד ר' זושא מהגנבים
סח הרבי ר' זושא מאניפולי: שבעה דברים למדתי מן הגנב ושלושה מתינוק. כולם נדרי זרוזין בעבודת השם.
שבעה מן הגנב : עושה מלאכתו רק בלילה כשרואה ואינו נראה. אפילו נכשל היום למחר מנסה שוב את מזלו.
אוהב את חברו כגופו ולעולם לא יגנבהו. מסכן את עצמו עד כדי מסירות נפש על גניבה קלה כחמורה. מוכר את שללו בריווח מועט ובלבד שיטשטשו העקבות. אינו מגלה מה שהיה ואינו מספר מה שעתיד להיות. אוהב את אומנותו ומסרב להחליפה באחרת.
ושלושה מתינוק: ידיו עסקניות תמיד ואינו פונה לבטלה אף רגע. כשחסר לו דבר מה מיד בוכה ומבקש ואינו מעמיד פנים. כשאינו חסר הוא שרוי בשמחה, עליז וצוהל.
יום רביעי, 18 בנובמבר 2009
אור החיים לפרשת תולדות
"על כן קרא שמו אדום" פירוש הוא עשו קרא שמו אדום, והטעם לא לצד שקרא שם האדום האדום שני פעמים, אלא לצד שהיה הולך למות ובו החיה נפשו קרא שמו אדום בשמו ועשו בדיק בשמא היה כאומרו "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים".
האור-החיים מתקשה לקבל את זה ששמו של עשו השתנה רק בעקבות זה שהוא אמר פעמיים "האדום האדום". לכן הוא מסביר שהנזיד האדום היווה עבור עשו מעין קו פרשת המים – נקודת ציון חשובה. מכיוון שהוא עמד למות ו"האדום האדום" הציל את חייו הוא הרגיש שחייו הושפעו כל כך מאותו "אדום אדום" שהוא מעתה יתקרא כך: אדום.
האור החיים מוסיף הבחנה מאד חדה: עשו בדיק בשמא היה – עשו היה מקפיד בשמות, היה רואה בשם משמעות גדולה לדברים המרחשים בחיים.
לאור זאת, מעניין לבחון את העובדה שבפסוקים הראשונים של הפרשה, עוד לפני שאנחנו מספיקים לעכל את הדמויות, מופיעים לעשו שלושה שמות. שניים בגלוי: עשו ואדום, ואחד נסתר: שעיר.
המגיה בהוצאת מוסד הרב קוק, הרב ישראל יוסף פרידמן, הבין (או יותר נכון לא הבין) את דברי האור החיים כך:
ר"ל עשו קרא לנזיד 'אדום' על שמו כי לשון נופל על לשון הוא... ועי' דעת זקנים לבעלי התוס' שהקשו וכי בשביל הלעטה של מעט עדשים יקראו שמו אדום... ולדברי רבינו לא דבאמת כינו לעשו בשם אדום עוד קודם אכילת הנזיד, ועשו הוא הקורא לנזיד עדשים בשם אדום על שמו, ובזה יתיישב גם מה שאמר הכתוב 'על כן קרא שמו אדום' ולא אמרו 'קראו' לשון רבים [דאז הכוונה שקראו כן לעשו].
מלבד הטעות המוחלטת בהבנת דברי אור-החיים, המגיה לא שם ליבו להסביר, עפ"י שיטתו, מדוע שהתורה תספר לנו איך קראו לנזיד? האם זו קושיא פחותה מזו של בעלי התוספות?
האור החיים מוסיף הבחנה מאד חדה: עשו בדיק בשמא היה – עשו היה מקפיד בשמות, היה רואה בשם משמעות גדולה לדברים המרחשים בחיים.
לאור זאת, מעניין לבחון את העובדה שבפסוקים הראשונים של הפרשה, עוד לפני שאנחנו מספיקים לעכל את הדמויות, מופיעים לעשו שלושה שמות. שניים בגלוי: עשו ואדום, ואחד נסתר: שעיר.
המגיה בהוצאת מוסד הרב קוק, הרב ישראל יוסף פרידמן, הבין (או יותר נכון לא הבין) את דברי האור החיים כך:
ר"ל עשו קרא לנזיד 'אדום' על שמו כי לשון נופל על לשון הוא... ועי' דעת זקנים לבעלי התוס' שהקשו וכי בשביל הלעטה של מעט עדשים יקראו שמו אדום... ולדברי רבינו לא דבאמת כינו לעשו בשם אדום עוד קודם אכילת הנזיד, ועשו הוא הקורא לנזיד עדשים בשם אדום על שמו, ובזה יתיישב גם מה שאמר הכתוב 'על כן קרא שמו אדום' ולא אמרו 'קראו' לשון רבים [דאז הכוונה שקראו כן לעשו].
מלבד הטעות המוחלטת בהבנת דברי אור-החיים, המגיה לא שם ליבו להסביר, עפ"י שיטתו, מדוע שהתורה תספר לנו איך קראו לנזיד? האם זו קושיא פחותה מזו של בעלי התוספות?
יום שלישי, 17 בנובמבר 2009
אור החיים על "רב צעיר"
אומרו "ורב יעבוד צעיר" אין הכוונה באומרו "רב" ו"צעיר" ביחוד על יעקב או על עשו, אלא על אשר יהיה רב בזמנו ועל אשר יהיה צעיר בזמנו, וזה כפתור ופרח.
(אור החיים בראשית כה/כג)
(אור החיים בראשית כה/כג)
השימוש בשעון שבת המופעל מערב שבת
הנימוקי יוסף על בבא-קמא כא ע"א (י ע"א בדפי הרי"ף) שואל, בעניין מה שהגמרא אמרה לעניין חיוב תשלומי נזק ש"אשו משום חציו":
ואי קשיא לך אם כן היכי שרינן (=איך אנו מתירים) עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת?... ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת? וכל שכן הוא דאילו הכא לא נתכוון להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כוונתו היא שתדלק ותלך בשבת?
הג"ר משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן ס) כלל לא הבין את שאלת הנימוקי יוסף:
עצם סברת הנ"י לא מובן כל כך דאף אם נימא כהקושיא דנחשב מעשיו אח"כ בעת שנשרף גדישו של חבירו לא שייך זה לחיובי שבת, דלענין נזיקין הוא חייב מדין כחו כגופו דהא מפורש בגמ' דכשהכלב עשה האש הוא בדין צרורות דחייב רק ח"נ =חצי נזק=, שלכן באדם שליכא חדושא דצרורות להקל מגופו חייב נ"ש =נזק שלם= וכשהרג אדם חייב מיתה כדאיתא בדף כ"ב לר' יוחנן משום דגם על כח חייב, אבל לענין חיוב שבת לא מצינו שיהיה חייב על הכח כשבא ממעשה גופו שעשה קודם השבת, אף אם דין חציו הוא על זמן שנעשה בשבת וצ"ע דברי הנ"י
במילים אחרות, אין מקום להשוות בין חיוב נזיקין לחיוב שבת - בנזיקין השאלה היא על מי האחריות ובשבת השאלה היא מה האדם עשה.
הנימוקי-יוסף מתרץ את שאלתו כך:
חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא... וכן הדין לעניין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל, וכמאן דאגמריה בידיים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב.
כלומר, היוצא מדברי הנימוקי-יוסף הוא שכל עוד המלאכה נעשתה בערב שבת, גם אם בפועל זה נמשך לתוך שבת, זה נחשב כאילו היא נעשתה לגמרי בערב שבת.
היוצא מכאן, לכאורה, שאין שום בעיה להפעיל מכשירים חשמליים שונים בעזרת שעון שבת המופעל מערב שבת.
עם זאת, הג"ר משה פיינשטיין (שם) סבר שיש מקום לאסור זאת חלקית מדין "זילותא דשבת":
הנה בדבר שע"י חשמל (ענין העלעקטרי) אפשר ע"י מורה שעות הנעשה לכך שיעמידנו בע"ש =בערב שבת= באופן שיתחיל לבשל למחר ביום השבת כשעה לפני זמן האכילה, הנה לענ"ד פשוט שאסור להתיר זה דהרי ע"י מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת (פעקטעריס) ואין לך זלזול גדול לשבת מזה, וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרין זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה, וגם אולי הוא ממילא בכלל איסור זה דאסרו אמירה לעכו"ם, דאסרו כל מלאכה הנעשית בשביל ישראל מצד אמירת הישראל וכ"ש מצד מעשה הישראל.
ר' משה מסייג את דבריו ומתיר בכל זאת שימוש בשעון שבת לצורך תאורה (וזכור לי ששמעתי ממקור נאמן שאף חימום/קירור בכלל זה):
אבל עכ"פ מה שכבר נהגו להעמיד ע"י מורה שעות לכבות הנרות דעלעקטרי שהודלקו וגם שיחזרו להדלק אח"כ בסוף היום, אין לאסור מאחר דלכבוי הנרות של המנורות הגדולות שנקראו בלע"ז לאמפן שהיו דאש ממש נהגו בכל המקומות לכבותם ע"י עכו"ם והיו גם מקומות שהיו נוהגין לחזור ולהדליקם
הג"ר עובדיה יוסף מתייחס לדברים אלו של האגרות-משה בתשובה ביביע אומר י' סי' לו:
ואין לומר שאילו היה דבר זה בימי חז"ל היו גוזרים עליו ואוסרים אותו, שמכל מקום הואיל והחכמים הראשונים שהיה להם סמכות והכח לאסור את המותר משום גזרה, אינם מצויים עתה בזמנינו, אנו אין בכוחינו לאסור את המותר משום גזרה... ולפע"ד אמינא ולא מסתפינא שהוא היתר גמור, וליכא למיחש למידי.
ואי קשיא לך אם כן היכי שרינן (=איך אנו מתירים) עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת?... ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת? וכל שכן הוא דאילו הכא לא נתכוון להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כוונתו היא שתדלק ותלך בשבת?
הג"ר משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן ס) כלל לא הבין את שאלת הנימוקי יוסף:
עצם סברת הנ"י לא מובן כל כך דאף אם נימא כהקושיא דנחשב מעשיו אח"כ בעת שנשרף גדישו של חבירו לא שייך זה לחיובי שבת, דלענין נזיקין הוא חייב מדין כחו כגופו דהא מפורש בגמ' דכשהכלב עשה האש הוא בדין צרורות דחייב רק ח"נ =חצי נזק=, שלכן באדם שליכא חדושא דצרורות להקל מגופו חייב נ"ש =נזק שלם= וכשהרג אדם חייב מיתה כדאיתא בדף כ"ב לר' יוחנן משום דגם על כח חייב, אבל לענין חיוב שבת לא מצינו שיהיה חייב על הכח כשבא ממעשה גופו שעשה קודם השבת, אף אם דין חציו הוא על זמן שנעשה בשבת וצ"ע דברי הנ"י
במילים אחרות, אין מקום להשוות בין חיוב נזיקין לחיוב שבת - בנזיקין השאלה היא על מי האחריות ובשבת השאלה היא מה האדם עשה.
הנימוקי-יוסף מתרץ את שאלתו כך:
חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא... וכן הדין לעניין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל, וכמאן דאגמריה בידיים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב.
כלומר, היוצא מדברי הנימוקי-יוסף הוא שכל עוד המלאכה נעשתה בערב שבת, גם אם בפועל זה נמשך לתוך שבת, זה נחשב כאילו היא נעשתה לגמרי בערב שבת.
היוצא מכאן, לכאורה, שאין שום בעיה להפעיל מכשירים חשמליים שונים בעזרת שעון שבת המופעל מערב שבת.
עם זאת, הג"ר משה פיינשטיין (שם) סבר שיש מקום לאסור זאת חלקית מדין "זילותא דשבת":
הנה בדבר שע"י חשמל (ענין העלעקטרי) אפשר ע"י מורה שעות הנעשה לכך שיעמידנו בע"ש =בערב שבת= באופן שיתחיל לבשל למחר ביום השבת כשעה לפני זמן האכילה, הנה לענ"ד פשוט שאסור להתיר זה דהרי ע"י מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת (פעקטעריס) ואין לך זלזול גדול לשבת מזה, וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרין זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה, וגם אולי הוא ממילא בכלל איסור זה דאסרו אמירה לעכו"ם, דאסרו כל מלאכה הנעשית בשביל ישראל מצד אמירת הישראל וכ"ש מצד מעשה הישראל.
ר' משה מסייג את דבריו ומתיר בכל זאת שימוש בשעון שבת לצורך תאורה (וזכור לי ששמעתי ממקור נאמן שאף חימום/קירור בכלל זה):
אבל עכ"פ מה שכבר נהגו להעמיד ע"י מורה שעות לכבות הנרות דעלעקטרי שהודלקו וגם שיחזרו להדלק אח"כ בסוף היום, אין לאסור מאחר דלכבוי הנרות של המנורות הגדולות שנקראו בלע"ז לאמפן שהיו דאש ממש נהגו בכל המקומות לכבותם ע"י עכו"ם והיו גם מקומות שהיו נוהגין לחזור ולהדליקם
הג"ר עובדיה יוסף מתייחס לדברים אלו של האגרות-משה בתשובה ביביע אומר י' סי' לו:
ואין לומר שאילו היה דבר זה בימי חז"ל היו גוזרים עליו ואוסרים אותו, שמכל מקום הואיל והחכמים הראשונים שהיה להם סמכות והכח לאסור את המותר משום גזרה, אינם מצויים עתה בזמנינו, אנו אין בכוחינו לאסור את המותר משום גזרה... ולפע"ד אמינא ולא מסתפינא שהוא היתר גמור, וליכא למיחש למידי.
יום ראשון, 15 בנובמבר 2009
לומדים תנ"ך
בזמנו, כשקראתי את הספר "נחמה" על נחמה ליבוביץ' ועל תורתה ואת החלקים בספר אודות בחינות הבגרות בתנ"ך המבוססים על שיטתה של נחמה, התחלתי להרהר באופן בו לימדו תנ"ך בישיבה התיכונית בה אני למדתי. את הספר קראתי במקרה סמוך ונראה למועד שבו מתקיימים בחינות הבגרות בתנ"ך בקיץ ובו מתקיים כריטואל קבוע הבכי על כך שהתלמידים לא מסוגלים להתמודד עם הבחינות.
הרהורי הביאו אותי למסקנה שאין לי מושג איך מישהו, בתיכון בו אני למדתי, חשב לעצמו שהתלמידים יצליחו בבחינות הבגרות - הרי עד כמה שאני זוכר בכלל לא לימדו בשיטתה של נחמה. מהבכיינות הרבה הסובבת את בחינות הבגרות בתנ"ך אני די נוטה לומר שהתופעה הזו, שבוחנים תלמידים על שיטה שלא למדו לפיה, מתרחשת במקומות נוספים גם כן. מכיוון שנושא לימוד התנ"ך תמיד בער בעצמותי, הגיתי רעיון כיצד ניתן לשפר את המצב: אפשר לפתוח בלוג העוסק בשיטת לימוד התנ"ך הנדרשת לבגרות. פניתי בעניין לגוף שחשבתי שיהיה מסוגל להרים נושא כזה וכתבתי לו דוגמא לרשימה שעלתה בראשי. אותו הגוף לא אהב את הרעיון שלי, והרעיון לא קרם עוד וגידים.
אני מתכוין להתחיל ללמד שיעור קצר בתורתה של נחמה וחשבתי שמכיוון שיתכן ואבחר להביא בעתיד כמה פנינים משיעורים אלו שאולי כדאי להביא בפניכם את מה שאני רואה בו כמבוא. אז הנה אני מביא בפניכם את אותה הרשימה שכתבתי בזמנו, ואולי ביניכם הקוראים יש אוהבי ומלמדי תנ"ך שירצו לקחת על עצמם להגשים את הרעיון שהיה לי (אני אשמח לייעץ ולסייע):
למעט מספר מורים מצומצם, די מוסכם כי לא ניתן להתכונן לבחינת הבגרות בתנ"ך. טענתנו היא, כי אמנם לא ניתן להתכונן לבגרות בתנ"ך, אך אפשר ללמוד כיצד לפתור את הבגרות בצורה נכונה. כדי לעשות זאת, יש לדעת כיצד לנתח פסוקים באופן הנכון.
כל הדוגמאות שיובאו להלן הן מפסוקים אקראיים (תצטרכו להאמין לי).
השלבים שנעבור בכל פסוק מהתורה, הם כדלהלן [הדברים כתובים בלשון זכר, מטעמי נוחות בלבד.]:
1. נחלק את הפסוק לחלקיו. האם אני מבין את כל חלקי הפסוק?
2. האם אני מבין את כל מילות הפסוק? אם לא, נסמן אותם.
3. האם יש מילים "מיותרות" בפסוק?
4. האם הקשר בין חלקי הפסוק מובן?
ניקח לדוגמא פסוק ידוע (בהחלט ייתכן שניתוח של מישהו אחר יעלה תוצאות שונות משלי, העיקר לשמור על אינטגריטי):
"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". (ויקרא יט יז)
שלב א' – חלקי הפסוק, האם אני מבין אותם?
לפסוק שלושה חלקים:
לא לשנוא את האח בלב. – אני מבין את משמעות הציווי בחלק זה.
להוכיח את העמית. – אני מבין את משמעות הציווי בחלק זה.
לא לישא עליו חטא. – אינני מבין את משמעות הציווי בחלק זה.
שלב ב'- האם אני מבין את המילים?
המונח "תשא... חטא" איננו מובן לי.
שלב ג' – האם יש מילים מיותרות?
מהחלק הראשון של הפסוק המילה "בלבבך" מיותרת – היה אפשר לכתוב באותו מידה "לא תשנא את אחיך".
מהחלק השני של הפסוק המילה "תוכיח" מיותרת – היה אפשר לכתוב "הוכח את עמיתך".
שלב ד' – האם הקשר בין חלקי הפסוק מובן?
לא ברור לי אם יש או אין קשר בין חלקי הפסוק.
אולי אם הייתי מבין את חלקו השלישי של הפסוק היה יותר ברור לי, אם יש קשר. בין שני החלקים הראשונים ניתן לשער שאולי קיים קשר: הדרך לא לשנוא את האח זה על ידי שמוכיחים אותו.
עד כאן סיכמנו לעצמנו מה ברור לנו ומה לא ברור לנו בפסוק. לא ניכנס עתה מה עושים עם מידע זה, אך כשנגיע לשלב "התשובות" נחזור לניתוח שעשינו כאן. מכאן ואילך אני ממליץ לקוראים שבכל פעם שנביא דוגמא, לקחת עט ונייר ולבצע את הניתוח בעצמם על פי השלבים האמורים, בטרם קוראים את הניתוח שלנו.
באותו אופן נוכל לנתח פסוקים רבים מהתורה. ניקח לדוגמא עוד פסוק (שמות יג יז): "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".
אם היינו עוברים על השלבים גם על הפסוק הזה, ייתכן והיינו רושמים לעצמנו שהמילים "נחם" או "ינחם" אינם מובנים לנו. מן הסתם בשלב על הקשר בין חלקי הפסוק היינו מציינים לעצמנו את "כי קרוב הוא" כנימוק שלא ברור למה הוא מתייחס ואת העובדה שיש שני נימוקים בפסוק: 1. "כי קרוב הוא". 2. "כי אמר אלוקים", ולא ברור הקשר ביניהם.
לפעמים מה שעומד בפנינו זה לא פסוק בודד, אלא מכלול של פסוקים, מצווה או עניין המתפרס על פני מספר פסוקים. את הניתוח נעשה באותו אופן בדיוק: חלקי הפרשיה (אילו חלקים לא מובנים), הבנת המילים, מילים מיותרות או פסוקים מיותרים, קשר בין החלקים.
קחו לדוגמא את הפרשיה הבאה (שמות לה א-ג):
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.
על פניו החלוקה לחלקים כאן ברורה, והחלקים עצמם ברורים. בעניין חלקים מיותרים אולי היינו מסמנים את "אלה הדברים... תעשו". אולי גם המילה "שבתון" או "כל עדת" מעט מיותרת. בשלב הקשר בין החלקים, אנחנו אמורים לשאול את עצמנו: מהו בדיוק הקשר בין הפסוק האחרון לזה שלפניו? האם זה כלל ופרט, או משהו אחר?
כאמור, עד כאן טיפלנו רק בהעלאת שאלות ובניתוח נכון של פסוקים על פי ארבעת השלבים. זהו החלק החשוב ביותר בלימוד תנ"ך בשיטה שבו בוחנים בחינות הבגרות.
הרהורי הביאו אותי למסקנה שאין לי מושג איך מישהו, בתיכון בו אני למדתי, חשב לעצמו שהתלמידים יצליחו בבחינות הבגרות - הרי עד כמה שאני זוכר בכלל לא לימדו בשיטתה של נחמה. מהבכיינות הרבה הסובבת את בחינות הבגרות בתנ"ך אני די נוטה לומר שהתופעה הזו, שבוחנים תלמידים על שיטה שלא למדו לפיה, מתרחשת במקומות נוספים גם כן. מכיוון שנושא לימוד התנ"ך תמיד בער בעצמותי, הגיתי רעיון כיצד ניתן לשפר את המצב: אפשר לפתוח בלוג העוסק בשיטת לימוד התנ"ך הנדרשת לבגרות. פניתי בעניין לגוף שחשבתי שיהיה מסוגל להרים נושא כזה וכתבתי לו דוגמא לרשימה שעלתה בראשי. אותו הגוף לא אהב את הרעיון שלי, והרעיון לא קרם עוד וגידים.
אני מתכוין להתחיל ללמד שיעור קצר בתורתה של נחמה וחשבתי שמכיוון שיתכן ואבחר להביא בעתיד כמה פנינים משיעורים אלו שאולי כדאי להביא בפניכם את מה שאני רואה בו כמבוא. אז הנה אני מביא בפניכם את אותה הרשימה שכתבתי בזמנו, ואולי ביניכם הקוראים יש אוהבי ומלמדי תנ"ך שירצו לקחת על עצמם להגשים את הרעיון שהיה לי (אני אשמח לייעץ ולסייע):
למעט מספר מורים מצומצם, די מוסכם כי לא ניתן להתכונן לבחינת הבגרות בתנ"ך. טענתנו היא, כי אמנם לא ניתן להתכונן לבגרות בתנ"ך, אך אפשר ללמוד כיצד לפתור את הבגרות בצורה נכונה. כדי לעשות זאת, יש לדעת כיצד לנתח פסוקים באופן הנכון.
כל הדוגמאות שיובאו להלן הן מפסוקים אקראיים (תצטרכו להאמין לי).
השלבים שנעבור בכל פסוק מהתורה, הם כדלהלן [הדברים כתובים בלשון זכר, מטעמי נוחות בלבד.]:
1. נחלק את הפסוק לחלקיו. האם אני מבין את כל חלקי הפסוק?
2. האם אני מבין את כל מילות הפסוק? אם לא, נסמן אותם.
3. האם יש מילים "מיותרות" בפסוק?
4. האם הקשר בין חלקי הפסוק מובן?
ניקח לדוגמא פסוק ידוע (בהחלט ייתכן שניתוח של מישהו אחר יעלה תוצאות שונות משלי, העיקר לשמור על אינטגריטי):
"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". (ויקרא יט יז)
שלב א' – חלקי הפסוק, האם אני מבין אותם?
לפסוק שלושה חלקים:
לא לשנוא את האח בלב. – אני מבין את משמעות הציווי בחלק זה.
להוכיח את העמית. – אני מבין את משמעות הציווי בחלק זה.
לא לישא עליו חטא. – אינני מבין את משמעות הציווי בחלק זה.
שלב ב'- האם אני מבין את המילים?
המונח "תשא... חטא" איננו מובן לי.
שלב ג' – האם יש מילים מיותרות?
מהחלק הראשון של הפסוק המילה "בלבבך" מיותרת – היה אפשר לכתוב באותו מידה "לא תשנא את אחיך".
מהחלק השני של הפסוק המילה "תוכיח" מיותרת – היה אפשר לכתוב "הוכח את עמיתך".
שלב ד' – האם הקשר בין חלקי הפסוק מובן?
לא ברור לי אם יש או אין קשר בין חלקי הפסוק.
אולי אם הייתי מבין את חלקו השלישי של הפסוק היה יותר ברור לי, אם יש קשר. בין שני החלקים הראשונים ניתן לשער שאולי קיים קשר: הדרך לא לשנוא את האח זה על ידי שמוכיחים אותו.
עד כאן סיכמנו לעצמנו מה ברור לנו ומה לא ברור לנו בפסוק. לא ניכנס עתה מה עושים עם מידע זה, אך כשנגיע לשלב "התשובות" נחזור לניתוח שעשינו כאן. מכאן ואילך אני ממליץ לקוראים שבכל פעם שנביא דוגמא, לקחת עט ונייר ולבצע את הניתוח בעצמם על פי השלבים האמורים, בטרם קוראים את הניתוח שלנו.
באותו אופן נוכל לנתח פסוקים רבים מהתורה. ניקח לדוגמא עוד פסוק (שמות יג יז): "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".
אם היינו עוברים על השלבים גם על הפסוק הזה, ייתכן והיינו רושמים לעצמנו שהמילים "נחם" או "ינחם" אינם מובנים לנו. מן הסתם בשלב על הקשר בין חלקי הפסוק היינו מציינים לעצמנו את "כי קרוב הוא" כנימוק שלא ברור למה הוא מתייחס ואת העובדה שיש שני נימוקים בפסוק: 1. "כי קרוב הוא". 2. "כי אמר אלוקים", ולא ברור הקשר ביניהם.
לפעמים מה שעומד בפנינו זה לא פסוק בודד, אלא מכלול של פסוקים, מצווה או עניין המתפרס על פני מספר פסוקים. את הניתוח נעשה באותו אופן בדיוק: חלקי הפרשיה (אילו חלקים לא מובנים), הבנת המילים, מילים מיותרות או פסוקים מיותרים, קשר בין החלקים.
קחו לדוגמא את הפרשיה הבאה (שמות לה א-ג):
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.
על פניו החלוקה לחלקים כאן ברורה, והחלקים עצמם ברורים. בעניין חלקים מיותרים אולי היינו מסמנים את "אלה הדברים... תעשו". אולי גם המילה "שבתון" או "כל עדת" מעט מיותרת. בשלב הקשר בין החלקים, אנחנו אמורים לשאול את עצמנו: מהו בדיוק הקשר בין הפסוק האחרון לזה שלפניו? האם זה כלל ופרט, או משהו אחר?
כאמור, עד כאן טיפלנו רק בהעלאת שאלות ובניתוח נכון של פסוקים על פי ארבעת השלבים. זהו החלק החשוב ביותר בלימוד תנ"ך בשיטה שבו בוחנים בחינות הבגרות.
יום שבת, 14 בנובמבר 2009
תוריד את הכיפה - המשך
לאחרונה כתבתי רשימה על "תוריד את הכיפה" - האם יש מקום לומר שאדם שחטא צריך לוותר על מצוות מסויימות משום שהן נתפסות כסמל ליראת שמיים?
תלמיד חכם אחד הפנה אותי לשיעור של הרב יובל שרלו הדן בדברי הנביאים הקוראים לעם ישראל החוטא להמנע מלהביא קרבנות - קישור.
אתמול פרסם העתונאי אבישי בן-חיים קטעים מספרו של הרב יהודה נקי ,"שו"ת מעין אומר", ובו אוסף של שאלות שנשאל הרב עובדיה יוסף מאנשים שונים ותשובותיו הקצרות. בין היתר מובאים הדברים הבאים (קישור):
מסופר על שאלה שהגיעה מבית הסוהר: "הרב של השב"ס סיפר שרוב ספרי התורה בבתי הכלא פסולים, וביקש מרבנו שיכתוב מכתב בקשה לראש השב"ס - שהיה בזמנו ממעריצי רבנו - שיאשר תקציב לקניית ספר תורה לכל אגף בשב"ס". התשובה: "אין צורך, ויסמכו על דעת הרמב"ם שמתיר לקרוא בספרים פסולים". הרב נקי הוסיף: "אמרתי לרבנו: 'שכבר נבדקו ונמצאו פסולים', וענה :'אף על פי כן יסמכו על דעת הרמב"ם ויברכו. וכי צדיקי הדור יושבים שם?'".
וגם: "יהודי הנשוי בנישואים אזרחיים לגויה ורוצה לקנות מזוזה לשים בפתחו. מותר?". התשובה: "למה לא? אם רוצה לקיים מצוות מזוזה ובתנאי שישמור אותה בכבוד. ואפילו גוי אם ישמרנה בכבוד מותר לתת לו". הרב נקי מקשה: "שאל לגבי הברכה על המזוזה. הקפיד עליו מורנו ורבנו ואמר 'נשוי לגויה ושואל שאלות, ייתנו לו וילך לו'".
תלמיד חכם אחד הפנה אותי לשיעור של הרב יובל שרלו הדן בדברי הנביאים הקוראים לעם ישראל החוטא להמנע מלהביא קרבנות - קישור.
אתמול פרסם העתונאי אבישי בן-חיים קטעים מספרו של הרב יהודה נקי ,"שו"ת מעין אומר", ובו אוסף של שאלות שנשאל הרב עובדיה יוסף מאנשים שונים ותשובותיו הקצרות. בין היתר מובאים הדברים הבאים (קישור):
מסופר על שאלה שהגיעה מבית הסוהר: "הרב של השב"ס סיפר שרוב ספרי התורה בבתי הכלא פסולים, וביקש מרבנו שיכתוב מכתב בקשה לראש השב"ס - שהיה בזמנו ממעריצי רבנו - שיאשר תקציב לקניית ספר תורה לכל אגף בשב"ס". התשובה: "אין צורך, ויסמכו על דעת הרמב"ם שמתיר לקרוא בספרים פסולים". הרב נקי הוסיף: "אמרתי לרבנו: 'שכבר נבדקו ונמצאו פסולים', וענה :'אף על פי כן יסמכו על דעת הרמב"ם ויברכו. וכי צדיקי הדור יושבים שם?'".
וגם: "יהודי הנשוי בנישואים אזרחיים לגויה ורוצה לקנות מזוזה לשים בפתחו. מותר?". התשובה: "למה לא? אם רוצה לקיים מצוות מזוזה ובתנאי שישמור אותה בכבוד. ואפילו גוי אם ישמרנה בכבוד מותר לתת לו". הרב נקי מקשה: "שאל לגבי הברכה על המזוזה. הקפיד עליו מורנו ורבנו ואמר 'נשוי לגויה ושואל שאלות, ייתנו לו וילך לו'".
יום חמישי, 12 בנובמבר 2009
שביבים (חיי-שרה) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
המכתב לטורונטו נענה
{המעשה המובא להלן פורסם בדפי פרשת שבוע של מר יעקב גולדבלט, תושב רעננה, בעבר מהידועים בענף התכשיטים.וכך כתב:}
"הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי מקורות השואה. בקראקא העיר הייתה משפחה בשם הילר, אב ואם עם בן קטן. הם ראו את המצב שהולך ומחמיר ולא חשבו שהילד יוכל לעבור את הגיהינום ההוא. החליטו ההורים לצאת מן הגטו ולמסור את הילד למשפחת גויים נוצרים שהם מכירים. לילה אחד יצאה האם עם בנה הקטן אל המשפחה שהכירה ואמרה להם: הנה הבן שלנו. אני מבקשת שתשמרו עליו, והיה אם לא נחזור אחרי המלחמה, אזי יש כאן שני מכתבים, האחד לדוד בקנדה והשני דוד בוושינגטון, ארה"ב. אם לא נצליח לחזור אחר המלחמה אנא שילחו את המכתבים האלה והדודים ידאגו לילד, וגם ישלמו לכם בעין יפה. היות ולא היו להם ילדים, אימצה המשפחה את הילד והחלה להביאו כל יום ראשון לכנסיה. זה היה ב-1942. אחר המלחמה כאשר ראתה שההורים לא חזרו לעיר, הלכה האישה עם הילד לכומר ואמרה שהיא רוצה להטביל אותו. הכומר שאל: למה לא הבאת אותו בגיל מוקדם יותר כנהוג, והאישה גימגמה ולא רצתה להגיד למה. הכומר החל לחשוד שזה ילד יהודי. הוא לחץ על האישה עד שגילתה לו את האמת שזה ילד יהודי אשר הוריו לא חזרו וסיפרה לו את כל הסיפור.
להפתעתה, הכומר יעץ לה לשלוח את שני המכתבים לכתובות שנרשמו אצלה. בלית ברירה שלחה הנוצריה את המכתבים, ואכן אחר זמן מה בא דוד מקנדה ולקח את הילד לטורונטו. הילד הזה לא ידע מי הוא ומה הוא, והוא כתב לנוצרייה ושלח לה מתנות וכסף גם אחרי שסיפרו לו שהוא ילד יהודי ואת כל עברה של משפחתו.
הילד גדל והפך להיות יהודי שומר תורה ומצוות וגם בעסקים הצליח מאד, ולאחר כמה שנים בקנדה, חתם הנשיא טרומן על היתר מיוחד שיורשה לבוא לארה"ב. כדאי לציין שהכומר שיעץ לנוצרייה ההיא להחזיר את הילד לקרובי משפחתו הנו היום האפיפיור ברומא.
רואים אנו כאן במקצת, איך הצדק האלוקי עובד, שהקב"ה אינו מקפח שכרו של אף אחד."
רפואה לכל
מוסדות "עמודי השלום" בראשות הרב משה יזדי שליט"א, מוציאים לאור עלון שבועי בענייני תורה, הלכה ומוסר. בגיליון האחרון מספרת אחת המנויות על העלון, כי קרה מקרה ונתקע לה עצם בגרון ומצבה היה קשה וברגע האחרון, טרם אישפוז, אחיה קישר אותה עם הרב יזדי שעשה שימוש בסגולה הכתובה בגמרא ומיד היא ניצלה. היא מבקשת מהרב שיפרסם הסגולה לכל, ומוסיפה ושואלת כיצד ניתן לעזור למכר עשיר שלקה בסרטן ומצבו קשה, שהרי לדברי הרב ניתן למצוא בתורה תרופה לכל מחלה... מכאן ואילך רשות הדיבור לרב והמסקנות לשיפוטכם:
תשובה: "סיפורך מרגש מאד!!! ואני חייב להדגיש שאני לא עושה ניסים ונפלאות, אלא בסך הכל מעביר הלאה את מה שכתבו לנו חכמינו זכרונם לברכה, והדברים מפורסמים כבר אלפי שנים בתלמוד,וצריכים אנחנו רק להגיע וללמוד תורה. ואכן כן אני חוזר ומדגיש את אשר אמרתי לך: "אין בעיה ואין מחלה שאין לה פיתרון בתורתינו הקדושה". מהסיבה הפשוטה: אבינו שבשמים ברא את העולם [דומם, צומח, חי בלתי מדבר וחי מדבר] על פי הוראות ייצור שנמצאים ומוצפנים בתורתינו הקדושה, וחכמי ישראל לדורותיהם שעמלו ולמדו תורה בקדושה ובטהרה, זכו לפענח את אותם צפונות, וכתבו והורו לנו מה לעשות בכל בעיה. וכאן אגש לענייננו: בגמרא במסכת שבת דף סז'. מובא: "מי שנתחב לו עצם בגרונו, מביא מאותו המין [סוג הדג]ויניח על קודקודו ויאמר: "חַד חַד נֲחִית בַלַע, נֲחִית בַלַע חַד חַד.." "נִנעַצתַא כַמַחַט נִנעַלתַה כַתרִיס שַיֵיא שַיֵיא". בספר טעמי המנהגים עמוד תקסו' מובא בשם מהרי"ל: שהלחש הזה בדוק ומנוסה ופועל מיידית!!! וברוך ה' זכינו כמה וכמה פעמים למנוע טיפולים קשים ומסובכים להוצאת העצם, וירד הוא מיידית באמירת הלחש הנ"ל...
"והן אמת שאפשר בעז"ה יתברך לרפא את כל המחלות כולן. אלא שבמחלות הקשות הריפוי תלוי בכמה דברים שצריך אני לעשות, ובכמה דברים שצריך החולה לעשות [לא קשים]. היות ובימים אלו אנחנו נערכים בעז"ה לקניית בניין גדול במרכז העיר, האמור לאכלס את בית המדרש ובית הכנסת ובית התמחוי ואת אולם ההרצאות, והמשרדים ועוד, אי לכך, את יכולה לומר לחברתך הטובה שתאמר לאביה העשיר שאם הוא יפקיד בנאמנות אצל עו"ד סכום כסף גדול (כפדיון) לטובת מוסדותינו [הסכום ייקבע בפגישתי עימו] למטרת רכישת הבניין, ויעשה את אשר אומר לו בפגישה, הריני מבטיחו בזאת שתוך שלושים יום המחלה תיעלם בעז"ה לחלוטין, לפליאת כל הרופאים ולשמחת כל המשפחה. ורק לאחר שיאמרו לו הרופאים שהמחלה נעלמה יעביר העו"ד את הכסף לחשבון רכישת הבניין. ומוכן אני לעשות הסכם זה עם כל אדם בכל נושא ובכל בעיה, כגון: עקרות [גם אם הרופאים התייאשו], זיווג ועוד... ולשם כך הנני מצרף את מס' הטלפון של עוזרי הנאמן ..."
הקוויטל האחרון
מחר כ"ה חשון חל יום ההילולא של הרה"ק רבי מרדכי מבילגורייא זי"ע, אחיו הצעיר של האדמו"ר מבעלז הקוה"ט, רבי אהרון מבעלז זי"ע, שידו לא משה מתוך ידו ["חלילה שיעזוב אותי ולו לרגע אחד בלבד"]. סמוך לפטירתו ביקר הרה"ק מבילגורייא באנטוורפן ואז התגלה אליו אביו, הק' רבי יששכר דב זי"ע בחלום ופקד עליו שיחזור תיכף ומיד לארץ-ישראל. למחרת כשהלך למקוה, הכניס לו משמשו בקודש את ה"קיטל" במקום חולצה. בהבחינו בכך נחרד רבי מרדכי חרדה גדולה, משום שראה בכך אות משמים שקרב יומו. הוא שלח מברק לאחיו לשאול לדעתו אם למהר ולשוב לארץ הקודש במטוס, והתשובה הייתה : דרך הים בספינה. לקראת יום הכיפורים הגיע לארץ ישראל ומיד בסמוך נפל למשכב בפתע פתאום עד כדי כך שלא יכול היה להשתתף בתפילות ןוב"טיש"ים. בחול המועד סוכות אושפז בבית חולים אסותא בתל אביב ונותח כמה פעמים בניסיון להצילו. אחיו האדמו"ר הגיע מספר פעמים לבקרו בבית החולים , ויממה לפני הסתלקותו עוד הגיש לו "קוויטל" בו כתב: "שאזכה לגדל את בני שיחיה לתורה לחופה ולמעשים טובים". זקני החסידים מעידים עליו כי בצד פיקחותו היה בעל רוח הקודש ממש, ופעל ישועות כאחד מקמאי. בנו הוא האדמו"ר הנוכחי מבעלז שליט"א, רבם ומנהיגם של עשרות אלפי חסידים, ובזכותו מפעלי תורה וחסד וקירוב רחוקים.
דואר חוזר
מכובדי הרה"ג ר' נתן קמינצקי שליט"א, נ"ט בר נ"ט, מצטט מספרו של אביו, הענק התורני, רבי יעקב קמינצקי זי"ע, קטע המתייחס לשדים המוזכרים רבות בתלמוד ואינם נראים עוד [וראה בסוד שיח גיליון וירא]. וכך כתב ב"אמת ליעקב": "...ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם וגו'": על דבר השאלה מדוע בזמנינו חדלו המכשפים , גם השדים נעלמו וכן הדיבוקים שסיפרו לנו אבותינו, וכן כל מיני החוכמות הנעלמות היכן הם?
נראה לי , דבאמת מה שסידר לנו השי"ת הוא שיהיה זה לעומת זה , שאילו לא היה כן היתה הבחירה נטולה מאת בעלי השכל. הן אמת שכשהרצון מוליך את האדם אינו רואה אפילו דברים שכליים , אבל בכל זאת מוכרח למצוא איזה מקום לטעות. וכמו שכתב הרמב"ן, שלפיכך הוצרך המקום בעת קריעת ים סוף לרוח קדים עזה כדי שיטעה פרעה ויאמר כי בקיעת הים היא על ידי רוח ולא על פי נס. ולכן גם הוא יכול לבוא [אל תוך הים]. אבל, כשהיו נביאים והיו נותנים אותות ומופתים לקיים דברי השם, אילו לא היו כשפים שגם על ידיהם היה אפשר לעשות מופתים היתה הבחירה בטלה וכמו שעשה פרעה.ואף שאחר כך במכת כנים הודו החרטומים ואמרו אצבע אלוקים היא, אמר פרעה בלבו שיתכן שהחרטומים בדו זאת מפני שלא רצו להודות שמשה גדול מהם בחוכמת הכישוף, אבל האמת היא שהוא גדול מהם בחוכמה זו....וכשהיו בעלי מופת עדיין היו שדים שהיו מגלים רוחניות ממרכבה שחורה, מה שאין כן כשחדלו בעלי מופת נעשה הכל גשמיות בלבד ומעתה רק השכל והרצון נשפטים ונאבקים".
המכתב לטורונטו נענה
{המעשה המובא להלן פורסם בדפי פרשת שבוע של מר יעקב גולדבלט, תושב רעננה, בעבר מהידועים בענף התכשיטים.וכך כתב:}
"הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי מקורות השואה. בקראקא העיר הייתה משפחה בשם הילר, אב ואם עם בן קטן. הם ראו את המצב שהולך ומחמיר ולא חשבו שהילד יוכל לעבור את הגיהינום ההוא. החליטו ההורים לצאת מן הגטו ולמסור את הילד למשפחת גויים נוצרים שהם מכירים. לילה אחד יצאה האם עם בנה הקטן אל המשפחה שהכירה ואמרה להם: הנה הבן שלנו. אני מבקשת שתשמרו עליו, והיה אם לא נחזור אחרי המלחמה, אזי יש כאן שני מכתבים, האחד לדוד בקנדה והשני דוד בוושינגטון, ארה"ב. אם לא נצליח לחזור אחר המלחמה אנא שילחו את המכתבים האלה והדודים ידאגו לילד, וגם ישלמו לכם בעין יפה. היות ולא היו להם ילדים, אימצה המשפחה את הילד והחלה להביאו כל יום ראשון לכנסיה. זה היה ב-1942. אחר המלחמה כאשר ראתה שההורים לא חזרו לעיר, הלכה האישה עם הילד לכומר ואמרה שהיא רוצה להטביל אותו. הכומר שאל: למה לא הבאת אותו בגיל מוקדם יותר כנהוג, והאישה גימגמה ולא רצתה להגיד למה. הכומר החל לחשוד שזה ילד יהודי. הוא לחץ על האישה עד שגילתה לו את האמת שזה ילד יהודי אשר הוריו לא חזרו וסיפרה לו את כל הסיפור.
להפתעתה, הכומר יעץ לה לשלוח את שני המכתבים לכתובות שנרשמו אצלה. בלית ברירה שלחה הנוצריה את המכתבים, ואכן אחר זמן מה בא דוד מקנדה ולקח את הילד לטורונטו. הילד הזה לא ידע מי הוא ומה הוא, והוא כתב לנוצרייה ושלח לה מתנות וכסף גם אחרי שסיפרו לו שהוא ילד יהודי ואת כל עברה של משפחתו.
הילד גדל והפך להיות יהודי שומר תורה ומצוות וגם בעסקים הצליח מאד, ולאחר כמה שנים בקנדה, חתם הנשיא טרומן על היתר מיוחד שיורשה לבוא לארה"ב. כדאי לציין שהכומר שיעץ לנוצרייה ההיא להחזיר את הילד לקרובי משפחתו הנו היום האפיפיור ברומא.
רואים אנו כאן במקצת, איך הצדק האלוקי עובד, שהקב"ה אינו מקפח שכרו של אף אחד."
רפואה לכל
מוסדות "עמודי השלום" בראשות הרב משה יזדי שליט"א, מוציאים לאור עלון שבועי בענייני תורה, הלכה ומוסר. בגיליון האחרון מספרת אחת המנויות על העלון, כי קרה מקרה ונתקע לה עצם בגרון ומצבה היה קשה וברגע האחרון, טרם אישפוז, אחיה קישר אותה עם הרב יזדי שעשה שימוש בסגולה הכתובה בגמרא ומיד היא ניצלה. היא מבקשת מהרב שיפרסם הסגולה לכל, ומוסיפה ושואלת כיצד ניתן לעזור למכר עשיר שלקה בסרטן ומצבו קשה, שהרי לדברי הרב ניתן למצוא בתורה תרופה לכל מחלה... מכאן ואילך רשות הדיבור לרב והמסקנות לשיפוטכם:
תשובה: "סיפורך מרגש מאד!!! ואני חייב להדגיש שאני לא עושה ניסים ונפלאות, אלא בסך הכל מעביר הלאה את מה שכתבו לנו חכמינו זכרונם לברכה, והדברים מפורסמים כבר אלפי שנים בתלמוד,וצריכים אנחנו רק להגיע וללמוד תורה. ואכן כן אני חוזר ומדגיש את אשר אמרתי לך: "אין בעיה ואין מחלה שאין לה פיתרון בתורתינו הקדושה". מהסיבה הפשוטה: אבינו שבשמים ברא את העולם [דומם, צומח, חי בלתי מדבר וחי מדבר] על פי הוראות ייצור שנמצאים ומוצפנים בתורתינו הקדושה, וחכמי ישראל לדורותיהם שעמלו ולמדו תורה בקדושה ובטהרה, זכו לפענח את אותם צפונות, וכתבו והורו לנו מה לעשות בכל בעיה. וכאן אגש לענייננו: בגמרא במסכת שבת דף סז'. מובא: "מי שנתחב לו עצם בגרונו, מביא מאותו המין [סוג הדג]ויניח על קודקודו ויאמר: "חַד חַד נֲחִית בַלַע, נֲחִית בַלַע חַד חַד.." "נִנעַצתַא כַמַחַט נִנעַלתַה כַתרִיס שַיֵיא שַיֵיא". בספר טעמי המנהגים עמוד תקסו' מובא בשם מהרי"ל: שהלחש הזה בדוק ומנוסה ופועל מיידית!!! וברוך ה' זכינו כמה וכמה פעמים למנוע טיפולים קשים ומסובכים להוצאת העצם, וירד הוא מיידית באמירת הלחש הנ"ל...
"והן אמת שאפשר בעז"ה יתברך לרפא את כל המחלות כולן. אלא שבמחלות הקשות הריפוי תלוי בכמה דברים שצריך אני לעשות, ובכמה דברים שצריך החולה לעשות [לא קשים]. היות ובימים אלו אנחנו נערכים בעז"ה לקניית בניין גדול במרכז העיר, האמור לאכלס את בית המדרש ובית הכנסת ובית התמחוי ואת אולם ההרצאות, והמשרדים ועוד, אי לכך, את יכולה לומר לחברתך הטובה שתאמר לאביה העשיר שאם הוא יפקיד בנאמנות אצל עו"ד סכום כסף גדול (כפדיון) לטובת מוסדותינו [הסכום ייקבע בפגישתי עימו] למטרת רכישת הבניין, ויעשה את אשר אומר לו בפגישה, הריני מבטיחו בזאת שתוך שלושים יום המחלה תיעלם בעז"ה לחלוטין, לפליאת כל הרופאים ולשמחת כל המשפחה. ורק לאחר שיאמרו לו הרופאים שהמחלה נעלמה יעביר העו"ד את הכסף לחשבון רכישת הבניין. ומוכן אני לעשות הסכם זה עם כל אדם בכל נושא ובכל בעיה, כגון: עקרות [גם אם הרופאים התייאשו], זיווג ועוד... ולשם כך הנני מצרף את מס' הטלפון של עוזרי הנאמן ..."
הקוויטל האחרון
מחר כ"ה חשון חל יום ההילולא של הרה"ק רבי מרדכי מבילגורייא זי"ע, אחיו הצעיר של האדמו"ר מבעלז הקוה"ט, רבי אהרון מבעלז זי"ע, שידו לא משה מתוך ידו ["חלילה שיעזוב אותי ולו לרגע אחד בלבד"]. סמוך לפטירתו ביקר הרה"ק מבילגורייא באנטוורפן ואז התגלה אליו אביו, הק' רבי יששכר דב זי"ע בחלום ופקד עליו שיחזור תיכף ומיד לארץ-ישראל. למחרת כשהלך למקוה, הכניס לו משמשו בקודש את ה"קיטל" במקום חולצה. בהבחינו בכך נחרד רבי מרדכי חרדה גדולה, משום שראה בכך אות משמים שקרב יומו. הוא שלח מברק לאחיו לשאול לדעתו אם למהר ולשוב לארץ הקודש במטוס, והתשובה הייתה : דרך הים בספינה. לקראת יום הכיפורים הגיע לארץ ישראל ומיד בסמוך נפל למשכב בפתע פתאום עד כדי כך שלא יכול היה להשתתף בתפילות ןוב"טיש"ים. בחול המועד סוכות אושפז בבית חולים אסותא בתל אביב ונותח כמה פעמים בניסיון להצילו. אחיו האדמו"ר הגיע מספר פעמים לבקרו בבית החולים , ויממה לפני הסתלקותו עוד הגיש לו "קוויטל" בו כתב: "שאזכה לגדל את בני שיחיה לתורה לחופה ולמעשים טובים". זקני החסידים מעידים עליו כי בצד פיקחותו היה בעל רוח הקודש ממש, ופעל ישועות כאחד מקמאי. בנו הוא האדמו"ר הנוכחי מבעלז שליט"א, רבם ומנהיגם של עשרות אלפי חסידים, ובזכותו מפעלי תורה וחסד וקירוב רחוקים.
דואר חוזר
מכובדי הרה"ג ר' נתן קמינצקי שליט"א, נ"ט בר נ"ט, מצטט מספרו של אביו, הענק התורני, רבי יעקב קמינצקי זי"ע, קטע המתייחס לשדים המוזכרים רבות בתלמוד ואינם נראים עוד [וראה בסוד שיח גיליון וירא]. וכך כתב ב"אמת ליעקב": "...ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם וגו'": על דבר השאלה מדוע בזמנינו חדלו המכשפים , גם השדים נעלמו וכן הדיבוקים שסיפרו לנו אבותינו, וכן כל מיני החוכמות הנעלמות היכן הם?
נראה לי , דבאמת מה שסידר לנו השי"ת הוא שיהיה זה לעומת זה , שאילו לא היה כן היתה הבחירה נטולה מאת בעלי השכל. הן אמת שכשהרצון מוליך את האדם אינו רואה אפילו דברים שכליים , אבל בכל זאת מוכרח למצוא איזה מקום לטעות. וכמו שכתב הרמב"ן, שלפיכך הוצרך המקום בעת קריעת ים סוף לרוח קדים עזה כדי שיטעה פרעה ויאמר כי בקיעת הים היא על ידי רוח ולא על פי נס. ולכן גם הוא יכול לבוא [אל תוך הים]. אבל, כשהיו נביאים והיו נותנים אותות ומופתים לקיים דברי השם, אילו לא היו כשפים שגם על ידיהם היה אפשר לעשות מופתים היתה הבחירה בטלה וכמו שעשה פרעה.ואף שאחר כך במכת כנים הודו החרטומים ואמרו אצבע אלוקים היא, אמר פרעה בלבו שיתכן שהחרטומים בדו זאת מפני שלא רצו להודות שמשה גדול מהם בחוכמת הכישוף, אבל האמת היא שהוא גדול מהם בחוכמה זו....וכשהיו בעלי מופת עדיין היו שדים שהיו מגלים רוחניות ממרכבה שחורה, מה שאין כן כשחדלו בעלי מופת נעשה הכל גשמיות בלבד ומעתה רק השכל והרצון נשפטים ונאבקים".
אור החיים לפרשת חיי-שרה
"ויבא אל האיש והנה עומד על הגמלים על העין" - צריך לדעת מה בא ללמדנו "והנה עומד וכו'"?
ועל פי דברי רבותינו ז"ל שאמרו כי הכיר אליעזר במרוצתו של לבן לרעה... והעמיד הגמלים באויר על העין... והוא עומד על הגמלים... וממקום גבוה קרא לו לבן...
עוד ירצה על זה הדרך "והנה עומד וגו'" שהגם ששאול שאל האיש את רבקה "היש בית אביך מקום" ואמרה "גם תבן וגו' גם מקום וגו'" אעפ"כ לא מפני זה נטה אחריה ללכת בית אביה אלא עמד במקומו על העין.
האור החיים הקדוש שואל לאיזה צורך התורה כותבת את המילים "והנה עומד על הגמלים על העין" - הרי אנחנו יודעים היכן נמצא האיש?
האור החיים מביא שני תירוצים:
א. משום שאליעזר ראה שלבן מבקש רעה הוא עשה מעין נס - הגמלים עמדו על העין והעבד עמד על הגמלים (שהיו כאמור על העין).
ב. היינו מצפים שאחרי שאליעזר ראה שה' מצליח דרכו והכל הולך על פי התוכנית שהוא ירוץ אחרי רבקה לפגוש את משפחתה, אך התורה אומרת לנו שלא. הוא נשאר עומד על העין עד שבא אליו לבן.
נראה ששני התירוצים מכוונים לאותו הדבר. אליעזר ממש מצליח במשימתו, התנאי שלו התקיים, הנערה היא ממשפחת אברהם, יש להם מקום בבית. אבל אליעזר לא נתן להצלחה לשבש את מחשבתו, הוא ידע שלא יהיה זה מן הנכון לבוא אל ביתו של לבן הרשע כעבד המתחנן שיכניסו אותו. הוא רצה שלבן יבוא ויבקש ממנו לבוא אל הבית. האמירה שאליעזר העמיד את הגמלים באויר - משמעו שאליעזר התעלה למקום גבוה בכדי שהוא יוכל לשלוט במצב ולהסתכל מלמעלה על לבן שבא אליו.
כפרפראזה לדברי הרמח"ל על מידת הזהירות במסילת ישרים - אליעזר יכל לבחור בין להיות בתוך המבוך לבין להיות על הגבעה המשקיפה על המבוך ושמשם רואים את כל הדרכים. אליעזר בחר בדרך השניה.
ועל פי דברי רבותינו ז"ל שאמרו כי הכיר אליעזר במרוצתו של לבן לרעה... והעמיד הגמלים באויר על העין... והוא עומד על הגמלים... וממקום גבוה קרא לו לבן...
עוד ירצה על זה הדרך "והנה עומד וגו'" שהגם ששאול שאל האיש את רבקה "היש בית אביך מקום" ואמרה "גם תבן וגו' גם מקום וגו'" אעפ"כ לא מפני זה נטה אחריה ללכת בית אביה אלא עמד במקומו על העין.
האור החיים הקדוש שואל לאיזה צורך התורה כותבת את המילים "והנה עומד על הגמלים על העין" - הרי אנחנו יודעים היכן נמצא האיש?
האור החיים מביא שני תירוצים:
א. משום שאליעזר ראה שלבן מבקש רעה הוא עשה מעין נס - הגמלים עמדו על העין והעבד עמד על הגמלים (שהיו כאמור על העין).
ב. היינו מצפים שאחרי שאליעזר ראה שה' מצליח דרכו והכל הולך על פי התוכנית שהוא ירוץ אחרי רבקה לפגוש את משפחתה, אך התורה אומרת לנו שלא. הוא נשאר עומד על העין עד שבא אליו לבן.
נראה ששני התירוצים מכוונים לאותו הדבר. אליעזר ממש מצליח במשימתו, התנאי שלו התקיים, הנערה היא ממשפחת אברהם, יש להם מקום בבית. אבל אליעזר לא נתן להצלחה לשבש את מחשבתו, הוא ידע שלא יהיה זה מן הנכון לבוא אל ביתו של לבן הרשע כעבד המתחנן שיכניסו אותו. הוא רצה שלבן יבוא ויבקש ממנו לבוא אל הבית. האמירה שאליעזר העמיד את הגמלים באויר - משמעו שאליעזר התעלה למקום גבוה בכדי שהוא יוכל לשלוט במצב ולהסתכל מלמעלה על לבן שבא אליו.
כפרפראזה לדברי הרמח"ל על מידת הזהירות במסילת ישרים - אליעזר יכל לבחור בין להיות בתוך המבוך לבין להיות על הגבעה המשקיפה על המבוך ושמשם רואים את כל הדרכים. אליעזר בחר בדרך השניה.
יום רביעי, 11 בנובמבר 2009
למי יש יותר כבוד
הטור הארבעה-עשר למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.
אחד מרבותי היה נוהג לענות על השאלה "מה שלום כבוד הרב?" במשפט "הכבוד תמיד מצוין, הלוואי שאני ארגיש כמו הכבוד".
חלק בלתי נפרד מתפקיד הרב זה הכבוד שתפקיד הרב דורש. סממני הכבוד משתנים ממקום למקום, כאשר חלקם נדרשים משורת ההלכה וחלקם הינם מנהגים בעלמא. בין היתר אפשר למנות: לקום בפני הרב, לא קוראים לרב בשמו (או לכל הפחות מוסיפים "הרב"), להמתין לרב בסיום עמידה וקריאת שמע, להעלות את הרב לעליות הנחשבות חשובות בין אם זה כל שבת (שישי או שלישי) ובין אם זה בעליות כדוגמת עשרת הדברות או שביעי חזק וכדומה, מייעדים מקום מכובד בבית הכנסת, לא יושבים במקומו, פנייה בגוף שלישי ועוד.
גם האופן בו הרבנים מתמודדים עם החלק הזה שתפקידם דורש, משתנה מרב לרב. ישנם רבנים שטרם התרגלו למעמד שלהם וכשהם ישמעו מישהו קורא להם "הרב משה" הם מיד יאמרו לעצמם בשקט "רגע, הוא מדבר אלי?". מאידך, יש רבנים שבכל דרשה הם יקפידו להאריך בסיפור המדגיש כיצד אחד מבני הקהילה כיבד אותם, לדוגמא: "חברנו רבי דוד הזמין אותי והוא אמר לי: כבוד הרב אני כל כך שמח שבאת, והוא ביקש שאני אדרוש בפני הציבור אבל הוא אמר לי: כבוד הרב, לא דרשה של דקה או שתיים אלא דרשה דרשה כדי שכל הציבור יראו את החכמה שלך", וכך הלאה.
בשלחן ערוך ישנם שני סעיפים המדברים על האופן בו הרב אמור להתייחס לכבוד שנותנים לו הקהל. האחד הוא בנושא קימה בפני הרב:
"אין ראוי לחכם שיטריח על הצבור לכוין לעבור לפניהם שיעמדו מפניו, אלא ילך לו בדרך קצרה כדי שלא ירבו לעמוד, ואם יוכל להקיף הדרך כדי שלא יעבור לפניהם זכות הוא לו." (שלחן ערוך יורה דעה רמ"ד סע' ו')
השני הוא על איך הרב אמור להתייחס למצב שלא מכבדים אותו:
"אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם שינהיג עצמו בדבר זה. במה דברים אמורים? שחירפוהו בסתר, אבל אם חירפוהו בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו." (שלחן ערוך יורה דעה רמ"ג סע' ט')
כל הורה יודע שכחלק מהחינוך לשמירת המצוות של ילדיו, הוא צריך ללמדם גם לכבד את ההורים. רב הקהילה אחראי במידת מה על עידוד שמירת המצוות של חברי הקהילה. אך האם הרב צריך גם ללמד את בני קהילתו לכבד את הרב? איך זה ייראה אם הרב ייתן, לדוגמא, שיעור בנושא: "מורא רבך כמורא שמיים"?
אין לי תשובה ברורה לשאלות אלו, אך אני מבקש להציע בכל זאת כיוון. כאמור, היחס של הרב לאופן בו מכבדים אותו בני הקהילה משתנה מרב לרב. יכול רב חדש להגיע לקהילה ולגלות שהרב הקודם אהב לשבת על גבי כסא עצום ממדים במקום הכי בולט בבית הכנסת, ואילו הוא מעדיף לשבת על כסא רגיל במקום שיש בו את הגישה הנוחה ביותר לחזן או לדוכן. לעומת זאת, לרב החדש יש דווקא ציפיות שלא היו לקודמו, לדוגמא: לעלות לקריאת פרשת זכור או הפטרת שובה, אך לקהילה אין מושג שזה מה שהוא רוצה.
נושא הכבוד בין הקהילה לרב מורה בראש ובראשונה על היות יחסי הרב-קהילה יחסים זוגיים כמעט לכל דבר. בני זוג מכבדים זה את זה באופן שחורג בהרבה מיחסם לחברים ומכרים אחרים, מכיוון שהם מבינים שהנתינה ההדדית מוסיפה למערכת היחסים ובונה אותה. אבל כאשר אחד מבני הזוג מרגיש שהנתינה מעיקה עליו, אז כנראה שהדרישה לא תואמת את טיב מערכת היחסים בין בני הזוג.
כך צריך להסתכל גם על מערכת היחסים בין הרב לקהילתו. אינני חושב שהרב צריך לתת שיעור או לדרוש ברבים על גינוני הכבוד שלדעתו הוא ראוי להם, אבל אין סיבה שהוא לא יביע את דעותיו בנושא זה כלפי הגורמים המחליטים בקהילה. זה החלק הפשוט. החלק המסובך יותר הוא לראות איך הקהילה קיבלה את דרישותיו של הרב. אם זה מתקבל בטבעיות ובהבנה מצד הקהילה, הרב יכול להניח שיש לו מערכת יחסים טובה עם הקהילה ושהקהילה באמת רוחשת לו כבוד. אבל, אם יש הרבה רטינות מתחת לפני השטח וחברי קהילה מתחילים להתלחשש מאחורי גבו, הוא צריך להבין שדרישותיו אינן תואמות את מערכת היחסים שיש לו עם הקהילה - ושלפני שהוא דורש כבוד מסוג זה עליו קודם להשקיע ולהוכיח את עצמו לחברי הקהילה.
אסיים נושא זה בסיפור המעיד יותר מאלף עדים על כך שלכל אמצעי כבוד יש מחיר. כך סיפר לי חבר:
שבת אחת הרב נתן שיעור בנושא כבוד ספר תורה, ובין היתר דיבר על החיוב לעמוד בפני ספר תורה. לאותו שיעור נקלע אדם שהתארח בעיר באותה שבת, ובאמצע השיעור הרים את ידו בבקשה להגיד משהו. כשקיבל את רשות הדיבור הוא התחיל לומר: מאד מפריע לי שאני מגיע לבית הכנסת הזה ורואה שאנשים לא קמים כשהרב נכנס. על אף שהרב ממש לא נהנה מההתפרצות הזו ואף העיר על כך, מאז באופן קבוע כשהרב נכנס לבית הכנסת הציבור קם על רגליו.
כשסיים לספר לי את הסיפור הוא הוסיף: עכשיו דמיין לך, בכל פעם שאני מגיע כמה דקות באיחור לתפילה אינני מסוגל להיכנס בשקט ולהתגנב לכסאי. תמיד יהיה מי שיבחין בי ויעמוד ואחריו יעמדו כל הנוכחים ויסתכלו על הרב המאחר לתפלה...
יום שלישי, 10 בנובמבר 2009
עוד על אמירת קדיש
מכיוון שעסקנו לאחרונה בעניין אמירת קדיש בבית הכנסת, רציתי לשתף במשהו נוסף בעניין אמירת קדיש שיש באמתחתי.
בספר הליכות שלמה, שהוא קיבוץ של הלכות בענייני תפילה מכתבי הג"ר שלמה זלמן אוירבך, מובא כך (עמ' קמ-קמא):
אם אין אבלים בבית הכנסת, יאמר אחד מן המתפללים קדיש בסיום התפלה... ומכל מקום מפני טרחא דצבורא עדיף שלא יאמר את כל ג' הקדישים, אלא את הקדיש שאחר עלינו ואת הקדיש דרבנן שלאחר פטום הקטרת. ואם אין בין המתפללים מי שאין לו אב ואם, יאמר אחד מהם את הקדיש דרבנן בלבד.
משום מה העורך של הספר לא ראה שום צורך להעיר על קביעה מעניינת זו שיש טרחא דצבורא באמירת כל ג' הקדישים.
בנוסף, שם בהערות מופיע כך (הערה 48):
וכן לעניין הקדיש שלאחר סיום מסכת, הורה רבינו שאין ראוי לאמרו כשהוריו בחיים, הואיל ונזכר שם בפירוש עניין תחית המתים "ולאחיא מתיא וכו'".
גם דבר זה הוא מבחינתי חידוש גדול שלא שמעתי ולא ראיתי שנוהגים כך בישיבות וכד'.
בספר הליכות שלמה, שהוא קיבוץ של הלכות בענייני תפילה מכתבי הג"ר שלמה זלמן אוירבך, מובא כך (עמ' קמ-קמא):
אם אין אבלים בבית הכנסת, יאמר אחד מן המתפללים קדיש בסיום התפלה... ומכל מקום מפני טרחא דצבורא עדיף שלא יאמר את כל ג' הקדישים, אלא את הקדיש שאחר עלינו ואת הקדיש דרבנן שלאחר פטום הקטרת. ואם אין בין המתפללים מי שאין לו אב ואם, יאמר אחד מהם את הקדיש דרבנן בלבד.
משום מה העורך של הספר לא ראה שום צורך להעיר על קביעה מעניינת זו שיש טרחא דצבורא באמירת כל ג' הקדישים.
בנוסף, שם בהערות מופיע כך (הערה 48):
וכן לעניין הקדיש שלאחר סיום מסכת, הורה רבינו שאין ראוי לאמרו כשהוריו בחיים, הואיל ונזכר שם בפירוש עניין תחית המתים "ולאחיא מתיא וכו'".
גם דבר זה הוא מבחינתי חידוש גדול שלא שמעתי ולא ראיתי שנוהגים כך בישיבות וכד'.
יום ראשון, 8 בנובמבר 2009
יצא לאור: המעיין, תשרי תש"ע
לאחר כמעט חדשיים מאז שיצא לאור, הגליון האחרון של כתב העת "המעיין" עלה לרשת. הגליון הנוכחי ראה אור לפני חגי תשרי ולכן כלולים בו מספר מאמרים הקשורים לחגי תשרי ולימים הנוראים.
מספר הערות שלי בירוק
בתוכן:
בדיקת עדי החודש במשנת הרמב"ם, ושאלת הפירוש לתלמוד למסכת ר"ה המיוחס לו / הרב שי ואלטר
'עד שירצה את חבירו': בין מחילה להתאחדות / הרב ד"ר שלמה קסירר
"ולא יהא אכזרי מלמחול, אם לא שמכוין לטובת מבקש המחילה" - ישוב דברי הרמ"א / הרב מאיר בראלי
"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט" במצות סוכה / הרב דוד מצגר
שותפות גוי הפוטרת את הוולד מן הבכורה / הרב מרדכי עמנואל
בענין גיורה של איזבל / הרב יצחק ברנד
גר שאינו מקיים מצוות / הרב אליעזר וייל
תגובות והערות
הערה בענין תולדות 'מדרשית נעם' פרדס-חנה / חנה שטרן
בענין המאבד עצמו לדעת, ובענין גרים בימינו / הרב מיכאל אברהם - למי שמתעניין בדבריו של הרב מיכאל אברהם על הגיור אני ממליץ לקרוא גם את מאמרו שהתפרסם באקדמות כ"ב.
עוד בענין כבוד ספרים / איתם הנקין - ר' איתם מתייחס לשתי סוגיות בעניין כבוד ספרים בספרים מודפסים: א. בספרים מודפסים אין איסור להניח ספר עם קדושה פחותה על ספר עם קדושה גבוהה יותר. ב. בספרים מודפסים אין איסור להניח ספר על השלחן כשכריכתו כלפי השלחן.
האם נהג יו"ט שני של גלויות בשושן? / הרב מאיר ברקוביץ
הערה על הספר 'ויואל משה' / מיכאל קליין
"תמכתי יתדותי... בזכות שלושת אבות" / הרב יעקב קאפל רייניץ
על ספרים וסופריהם
פירוש 'אבי עזר' על פירוש ראב"ע על התורה / הרב יעקב לויפר - מאמר מעולה ומעניין על הפירוש הקטן שמופיע בחלק מהוצאות מקראות גדולות בצמוד לפירוש האבן-עזרא. המחבר מוכיח שאין סיבה ראויה להעניק כבוד כה רב לפירוש זה.
"עד אשר אמצא מקום במשכנות לאביר יעקב": רבי שמעון שקופ זצ"ל וכהונת ראש ישיבת 'מרכז הרב' – מסורות ועובדות / שמריה גרשוני - מאמר מעניין מאד (שטביעות אצבעו של ר' איתם הנקין ניכרות בו) על כך [זהירות ספויילר לפניכם!] שהג"ר שמעון שקופ רצה ללמד בישיבת "מרכז הרב" אך הרב זצ"ל לא היה מעוניין בכך בטענה שהוא "חפצו, שעיקר מהלך לימוד הישיבה תהיה ע"פ סדרו ודרכו של הגר"א זצוק"ל. ואם אמנם יודע ומרגיש גם נחיצות גדולה לסדר הפיתוח של דרכי ההסברות וההבנות ההגיוניות, אבל עיקר רוח הישיבה רוצה הוא שיבוסס ע"פ מהלכו וכו'.". יש משפט אחד במאמר שלא הבנתי וזה המשפט הבא: "התנגדותו של הגרח"ע הוסרה בתרצ"ה, אך מסיבות מובנות כבר לא היה שייך אז לברר על משרה בישיבת 'מרכז הרב'" - מהם ה"סיבות המובנות"?
עוד על הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל / הרב יהושע מגנס - עוד סיפורים על גדלותו של הרב צבי יהודה מלצר, כהמשך לדברי נכדו הרב יואל עמיטל בגליון תמוז תשס"ט. בפעם הקודמת הבאנו את הסיפור על פתיחת (או אי-פתיחת) בית הספר הדתי בפרדס חנה, הרב מגנס מוסיף מספר פרטים לסיפור:
את הסיפור על החזו"א שהתבקש להכריע אם להוציא את הילדים הדתיים מבית הספר המשותף בפרדס חנה, שמעתי מהרב מלצר זצ"ל בתוספת קטנה: החזו"א הסתובב בחדר ואמר: 'זה דיני נפשות. אני איני יכול להכריע בזה. כבודו יפסוק בזה'. שאל הרב מלצר: 'אם כבודו אינו יכול להכריע, כיצד אני אוכל להכריע'? על כך ענה לו החזו"א: 'כבודו הוא המרא דאתרא, ויש לו סייעתא דשמיא שאין לאף אחד אחר'. הרב מלצר סיפר שבכל זאת הוא התקשה להכריע. הוא אמר שאף על פי שיש לילדים הדתיים השפעה מאד חיובית על ביה"ס, ההורים מצידם צודקים שהם רוצים חינוך שהוא לגמרי דתי. כפי שהתרשמתי, והייתי אז בס"ה בן י"ח שנים, עמד לעיני הרב מלצר גם השיקול הכללי: האם זה נכון לשנות בפרדס חנה מהנהוג בכל ארץ ישראל, שבכל מקום נאבקים על הקמת בתי ספר דתיים נפרדים? באותה תקופה הגיעה אליו ההצעה לקבל את רבנות רחובות, ואחת הסיבות להיענותו להצעה היתה הקושי להכריע בשאלת פתיחת בי"ס הדתי בפרדס חנה.
על 'גידולו של גדול' / פרופ' זאב לב ז"ל - מאמר שכבר היכה גלים בכמה אתרים באינטרנט על הספר Making of a Godol ועל החרם שהוא גרם. עוד דוגמא כיצד אנשים שרוממות "כבוד התורה" בפיהם גורמים לבזיון התורה במעשיהם.
נתקבלו במערכת / הרב יואל קטן - מעניין כרגיל, אך הפעם לא מצאתי יותר מדי עניין בספרים המסוקרים (אני גם חושב שאין מקום לתקוף או לעורר על כשרותו של ספר בגלל שהמחברת הודתה לפרופ' שפרבר בהקדמתה, שלית מאן דפליג שהינו אדם חכם שיכול ללמד את מי שצעיר ממנו בחכמה ובשנים דבר מה. בטח שלא ניתן לבסס ערעור כזה רק על דברי תודה אלו.).
מספר הערות שלי בירוק
בתוכן:
בדיקת עדי החודש במשנת הרמב"ם, ושאלת הפירוש לתלמוד למסכת ר"ה המיוחס לו / הרב שי ואלטר
'עד שירצה את חבירו': בין מחילה להתאחדות / הרב ד"ר שלמה קסירר
"ולא יהא אכזרי מלמחול, אם לא שמכוין לטובת מבקש המחילה" - ישוב דברי הרמ"א / הרב מאיר בראלי
"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט" במצות סוכה / הרב דוד מצגר
שותפות גוי הפוטרת את הוולד מן הבכורה / הרב מרדכי עמנואל
בענין גיורה של איזבל / הרב יצחק ברנד
גר שאינו מקיים מצוות / הרב אליעזר וייל
תגובות והערות
הערה בענין תולדות 'מדרשית נעם' פרדס-חנה / חנה שטרן
בענין המאבד עצמו לדעת, ובענין גרים בימינו / הרב מיכאל אברהם - למי שמתעניין בדבריו של הרב מיכאל אברהם על הגיור אני ממליץ לקרוא גם את מאמרו שהתפרסם באקדמות כ"ב.
עוד בענין כבוד ספרים / איתם הנקין - ר' איתם מתייחס לשתי סוגיות בעניין כבוד ספרים בספרים מודפסים: א. בספרים מודפסים אין איסור להניח ספר עם קדושה פחותה על ספר עם קדושה גבוהה יותר. ב. בספרים מודפסים אין איסור להניח ספר על השלחן כשכריכתו כלפי השלחן.
האם נהג יו"ט שני של גלויות בשושן? / הרב מאיר ברקוביץ
הערה על הספר 'ויואל משה' / מיכאל קליין
"תמכתי יתדותי... בזכות שלושת אבות" / הרב יעקב קאפל רייניץ
על ספרים וסופריהם
פירוש 'אבי עזר' על פירוש ראב"ע על התורה / הרב יעקב לויפר - מאמר מעולה ומעניין על הפירוש הקטן שמופיע בחלק מהוצאות מקראות גדולות בצמוד לפירוש האבן-עזרא. המחבר מוכיח שאין סיבה ראויה להעניק כבוד כה רב לפירוש זה.
"עד אשר אמצא מקום במשכנות לאביר יעקב": רבי שמעון שקופ זצ"ל וכהונת ראש ישיבת 'מרכז הרב' – מסורות ועובדות / שמריה גרשוני - מאמר מעניין מאד (שטביעות אצבעו של ר' איתם הנקין ניכרות בו) על כך [זהירות ספויילר לפניכם!] שהג"ר שמעון שקופ רצה ללמד בישיבת "מרכז הרב" אך הרב זצ"ל לא היה מעוניין בכך בטענה שהוא "חפצו, שעיקר מהלך לימוד הישיבה תהיה ע"פ סדרו ודרכו של הגר"א זצוק"ל. ואם אמנם יודע ומרגיש גם נחיצות גדולה לסדר הפיתוח של דרכי ההסברות וההבנות ההגיוניות, אבל עיקר רוח הישיבה רוצה הוא שיבוסס ע"פ מהלכו וכו'.". יש משפט אחד במאמר שלא הבנתי וזה המשפט הבא: "התנגדותו של הגרח"ע הוסרה בתרצ"ה, אך מסיבות מובנות כבר לא היה שייך אז לברר על משרה בישיבת 'מרכז הרב'" - מהם ה"סיבות המובנות"?
עוד על הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל / הרב יהושע מגנס - עוד סיפורים על גדלותו של הרב צבי יהודה מלצר, כהמשך לדברי נכדו הרב יואל עמיטל בגליון תמוז תשס"ט. בפעם הקודמת הבאנו את הסיפור על פתיחת (או אי-פתיחת) בית הספר הדתי בפרדס חנה, הרב מגנס מוסיף מספר פרטים לסיפור:
את הסיפור על החזו"א שהתבקש להכריע אם להוציא את הילדים הדתיים מבית הספר המשותף בפרדס חנה, שמעתי מהרב מלצר זצ"ל בתוספת קטנה: החזו"א הסתובב בחדר ואמר: 'זה דיני נפשות. אני איני יכול להכריע בזה. כבודו יפסוק בזה'. שאל הרב מלצר: 'אם כבודו אינו יכול להכריע, כיצד אני אוכל להכריע'? על כך ענה לו החזו"א: 'כבודו הוא המרא דאתרא, ויש לו סייעתא דשמיא שאין לאף אחד אחר'. הרב מלצר סיפר שבכל זאת הוא התקשה להכריע. הוא אמר שאף על פי שיש לילדים הדתיים השפעה מאד חיובית על ביה"ס, ההורים מצידם צודקים שהם רוצים חינוך שהוא לגמרי דתי. כפי שהתרשמתי, והייתי אז בס"ה בן י"ח שנים, עמד לעיני הרב מלצר גם השיקול הכללי: האם זה נכון לשנות בפרדס חנה מהנהוג בכל ארץ ישראל, שבכל מקום נאבקים על הקמת בתי ספר דתיים נפרדים? באותה תקופה הגיעה אליו ההצעה לקבל את רבנות רחובות, ואחת הסיבות להיענותו להצעה היתה הקושי להכריע בשאלת פתיחת בי"ס הדתי בפרדס חנה.
על 'גידולו של גדול' / פרופ' זאב לב ז"ל - מאמר שכבר היכה גלים בכמה אתרים באינטרנט על הספר Making of a Godol ועל החרם שהוא גרם. עוד דוגמא כיצד אנשים שרוממות "כבוד התורה" בפיהם גורמים לבזיון התורה במעשיהם.
נתקבלו במערכת / הרב יואל קטן - מעניין כרגיל, אך הפעם לא מצאתי יותר מדי עניין בספרים המסוקרים (אני גם חושב שאין מקום לתקוף או לעורר על כשרותו של ספר בגלל שהמחברת הודתה לפרופ' שפרבר בהקדמתה, שלית מאן דפליג שהינו אדם חכם שיכול ללמד את מי שצעיר ממנו בחכמה ובשנים דבר מה. בטח שלא ניתן לבסס ערעור כזה רק על דברי תודה אלו.).
יום שבת, 7 בנובמבר 2009
עוד על קדיש ושינוי מנהגים
לפני כשבוע כתבתי אודות "לא תתגודדו ואמירת קדיש", קיבלתי יחסית די הרבה תגובות. אחת מהן שקיבלתי במייל (לאחר שהרשימה המקורית נשלחה ברשימת התפוצה של הרב "מענה לשון") מובאת לפניכם כלשונה:
בקשר לקדיש, אוסיף מה ששמעתי מר' אברום שפירא זצ"ל כשלמדתי במרכז הרב (למרות שאין זה בדיוק דומה). דומני שהיה זה באחת ממוצאי השבתות בעת שיעור ב"קצות", כשמחצית השיעור היתה מוקדשת לשו"ת וכו'. שאלו בחור משיעור א: אני מתפלל בנוסח אשכנז (ולכן איני אומר ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה), האם מותר לי לענות אמן אחרי ויצמח פורקני' וכו' בקדיש שאחרי שומר עמו ישראל לעד או שזה הפסק ואסור לי לענות?
ענה לו ר' אברום זצ"ל בתשובה אופיינית:אספר לך סיפור:
מעשה בליטוואק שנקלע לגליציה ביום היארצייט שלו, כמובן שחיפש מקום בו יוכל להתפלל כשליח ציבור, ונכנס לאחד השטיבעלים. הוא ביקש לעבור לפני התיבה, אך החסידים אמרו לו: בתנאי שאתה אומר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה". אמר להם: יהודים רחמנים בני רחמנים, רחמו עלי, אני לא יכול, "אל תיטוש...". אך החסידים בשלהם: אם לא תאמר ויצמח, לא תתפלל...
לבסוף, מחוסר ברירה הסכים היהודי לתנאים והתפלל לפני התיבה ו...אמר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה".
לאחר התפילה נגשו אליו החסידים בשמחה עם בקבוק י"ש ואמרו לו: ר' ייד, תשתה, נו היה כל כך נורא לומר ויצמח?
אמר להם: שוטים שבעולם, אמנם בפה אמרתי: "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" אבל בלב אמרתי: "לא יצמח פורקניה, ולא יקרב משיחיה"....
בקיצער, קצת פרופורציות, מה יקרה לאחינו האשכנזים אם ימתינו מעט עד שהספרדים יאמרו חיים ושבע וכו'? נראה לי פשוט שאם האגרות משה היה משוכנע שכולם יתייחסו בצורה נורמלית, לא היה חושש למחלוקת...
בקשר לקדיש, אוסיף מה ששמעתי מר' אברום שפירא זצ"ל כשלמדתי במרכז הרב (למרות שאין זה בדיוק דומה). דומני שהיה זה באחת ממוצאי השבתות בעת שיעור ב"קצות", כשמחצית השיעור היתה מוקדשת לשו"ת וכו'. שאלו בחור משיעור א: אני מתפלל בנוסח אשכנז (ולכן איני אומר ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה), האם מותר לי לענות אמן אחרי ויצמח פורקני' וכו' בקדיש שאחרי שומר עמו ישראל לעד או שזה הפסק ואסור לי לענות?
ענה לו ר' אברום זצ"ל בתשובה אופיינית:אספר לך סיפור:
מעשה בליטוואק שנקלע לגליציה ביום היארצייט שלו, כמובן שחיפש מקום בו יוכל להתפלל כשליח ציבור, ונכנס לאחד השטיבעלים. הוא ביקש לעבור לפני התיבה, אך החסידים אמרו לו: בתנאי שאתה אומר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה". אמר להם: יהודים רחמנים בני רחמנים, רחמו עלי, אני לא יכול, "אל תיטוש...". אך החסידים בשלהם: אם לא תאמר ויצמח, לא תתפלל...
לבסוף, מחוסר ברירה הסכים היהודי לתנאים והתפלל לפני התיבה ו...אמר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה".
לאחר התפילה נגשו אליו החסידים בשמחה עם בקבוק י"ש ואמרו לו: ר' ייד, תשתה, נו היה כל כך נורא לומר ויצמח?
אמר להם: שוטים שבעולם, אמנם בפה אמרתי: "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" אבל בלב אמרתי: "לא יצמח פורקניה, ולא יקרב משיחיה"....
בקיצער, קצת פרופורציות, מה יקרה לאחינו האשכנזים אם ימתינו מעט עד שהספרדים יאמרו חיים ושבע וכו'? נראה לי פשוט שאם האגרות משה היה משוכנע שכולם יתייחסו בצורה נורמלית, לא היה חושש למחלוקת...
יום חמישי, 5 בנובמבר 2009
על הסתה והסטה, מאת: חיים ולדומירסקי
מתפרסם השבת בעלון "עולם קטן"
חשבון נפש
שמעתי בשבוע שעבר את הנאומים לזכר רבין וגם את דבריו של יונתן בן ארצי, נכדו של רבין, בדבר ההסתה הפרועה כנגד סבו – עד כדי השוואה של ההפגנה נגד רבין לליל הבדולח. הדברים הביאו אותי לחשבון נפש נוקב ולכתיבת השורות הבאות (בתקווה לנאום שנה הבאה בכיכר) -
"היתה זו כרוניקה ידועה מראש, בל ניתמם. האצבע שלחצה על ההדק אכן היתה של אדם בודד, אך האוירה שלפני הרצח היתה קיימת. ההסתה היתה חסרת גבולות – יכולת לשמוע אנשים שטוענים שאין לממשלה מנדט, שצעקו בריש גלי שהממשלה מביאה לאסון. היו אפי' רבנים (ויש ברשותי את השמות) שטענו שיש להפיל את הממשלה. לא פחות – להפיל. היתה אוירה שהזכירה (להבדיל אלף אלפי הבדלות!!! אבל ממש הזכירה) את אירופה של 1939. כאילו חוץ מהקטע של המחנות, אבל אוירה . איפה חשבתם שזה ייעצר? במילים? לא חשבתם שאף אחד ייקח את החוק לידיים? ומה לגבי הצעקות שצעקו "רבין בוגד" (ואל תשוו לי לצעקות אחרי מלחמת לבנון - "שרון בוגד! בגין בוגד!" הם באמת היו בוגדים). אבל השיא היה במשפט שאני אפי' מתקשה לחזור עליו, שלא האמנתי שבמדינה דמוקרטית יישמע אי-פעם, רק שבמו אזניי שמעתי אותו, ולא מאיש אחד... " פעם הבאה אני לא בוחר רבין" – אתם לא מתביישים? והדברים הגיעו עד עד כדי כך שבתוככי משכן הדמוקרטיה, בכנסת ישראל, היו חברים שחלקם חברי כנסת עד היום,לבושתנו, שהגישו הצעת אי אמון! מה המרחק בין אי-אמון – איננו מאמינים בממשלה בראשותך, לבין רצח ראש ממשלה ? ואנחנו שתקנו...
זהו! מעכשיו למדנו לקח. לא עוד! אני קורא לתפוס את כל אלו המסיתים ופשוט לפוצץ להם את הצורה. לקחת את אלו שלא מבינים שמילים יכולות להרוג ופשוט לדפוק להם כדור בראש. די להסתה! נמאסתם!"
סנוב, בלוד כבר היית ?
לפני מס' שבועות עיינתי להנאתי במקור ראשון. במהלך שיטוטי בין דפי העיתון הגעתי לאחד המדורים הקבועים ומתוכו נזדעק אלי מקום מגוריי. הכותב התלונן באותו טור על מצוקת הדיור של המשפחה הדתית הצעירה. בסדר. מקובל. אולם על אף מצוקתו הוא מבקש לא לשלוח אליו מיילים בקשר ללוד. או בלשון קודשו "הבנו, אפשר לקנות שם שישה חדרים בזול. סבבה. לא רוצים לגור בלוד." לא רוצה לגור בלוד? זכותך. אולם מה הסיבה , שימו לב - "כי זה קרוב מדי לנתב"ג ואנחנו חוששים שיום אחד במקום לחזור הביתה נפנה שמאלה במחלף וניכשל בטיסה לחו"ל". ובכן, לכתב היקר ולכל המודאגים האחרים (אם ישנם) - הריני להרגיעכם שהשילוט בנושא לא רע בכלל וגם אם פניתם בפניה הלא נכונה, יש פניית פרסה ממש לפני לוס אנג'לס. את הסיפא התקשיתי עוד יותר להבין – "ניכשל בטיסה לחו"ל" – למה התכוון המשורר? האם הוא באמת מפחד שברגע שיפנה לכיוון נתב"ג הוא מייד ייבלע בתוך מטוס בדרך לאי שם, או האם ישנה איזו כוונה נסתרת אחרת. אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני... הכתב כותב בלשון רבים - "לא רוצים לגור בלוד", אז איפה כן "רוצים?" – כמובן, “בגבעת שמואל, רעננה, פתח תקוה וכדו'.”
ובכן ידידיי מסתבר שדוקא יש הרבה שכן רוצים בלוד וב"ה הפרוייקטים החדשים והשכונות הותיקות מתמלאים בחבר'ה דתיים צעירים לשמחתנו ולשמחת התושבים הותיקים בעיר.
כתושב לוד וחבר הגרעין זה תשע שנים, אני יכול רק להמליץ לכם על האופציה הזו. אני יודע, אני יודע, לצופה מבחוץ לוד נשמעת כמו מקום די מפחיד, אבל מי שחי בעיר יודע את האמת... שהמצב קצת יותר גרוע ממה שחושבים... וברצינות – על אף החסרונות של העיר מסתבר שהיתרונות בה עולים בהרבה על החסרונות. וזו עובדה – אנשים מבסוטים! הגרעין כיום מונה קרוב ל250 משפחות וזאת עוד לפני הקליטה המסיבית הצפויה בשכונות החדשות. מה הסוד? האמת שיש כאן פשוט קהילה נהדרת, איכות חיים במובן האמיתי של המילה והרגשה של עשיה. אפי' אם לא עשית כלום ואתה רק חי כאן.
אני מניח שהקורא כעת תוהה לעצמו – מה הוא משחק אותה ? מדוע הוא לא מדבר על הבעיה המרכזית בלוד? למה הוא לא מדבר על בעיית הערבים בלוד ? ובכן רבותיי זו לא כזו בעיה. אמנם אין הרבה מקומות בילוי בעיר אבל אפשר ערב אחד לשחק כדורסל, ערב אחר יש כולל ערב, בקיצור הערבים זו לא כזו בעיה.
לסיכום - אם אתם מחפשים אלטרנטיבה במחיר שפוי, קהילה טובה, וגם קצת אידיאלים (אם זה עדיין לא מילה גסה) אתם מוזמנים. גם אם נכשלתם בעבר בטיסות לחו"ל. אה, ולא לשכוח - במחלף ימינה!
לחומרי הסתה נוספים – www.haim.shoresh.org.il
לתגובות ולתיאום שבת קליטה - vlado@olam-katan.co.il
חשבון נפש
שמעתי בשבוע שעבר את הנאומים לזכר רבין וגם את דבריו של יונתן בן ארצי, נכדו של רבין, בדבר ההסתה הפרועה כנגד סבו – עד כדי השוואה של ההפגנה נגד רבין לליל הבדולח. הדברים הביאו אותי לחשבון נפש נוקב ולכתיבת השורות הבאות (בתקווה לנאום שנה הבאה בכיכר) -
"היתה זו כרוניקה ידועה מראש, בל ניתמם. האצבע שלחצה על ההדק אכן היתה של אדם בודד, אך האוירה שלפני הרצח היתה קיימת. ההסתה היתה חסרת גבולות – יכולת לשמוע אנשים שטוענים שאין לממשלה מנדט, שצעקו בריש גלי שהממשלה מביאה לאסון. היו אפי' רבנים (ויש ברשותי את השמות) שטענו שיש להפיל את הממשלה. לא פחות – להפיל. היתה אוירה שהזכירה (להבדיל אלף אלפי הבדלות!!! אבל ממש הזכירה) את אירופה של 1939. כאילו חוץ מהקטע של המחנות, אבל אוירה . איפה חשבתם שזה ייעצר? במילים? לא חשבתם שאף אחד ייקח את החוק לידיים? ומה לגבי הצעקות שצעקו "רבין בוגד" (ואל תשוו לי לצעקות אחרי מלחמת לבנון - "שרון בוגד! בגין בוגד!" הם באמת היו בוגדים). אבל השיא היה במשפט שאני אפי' מתקשה לחזור עליו, שלא האמנתי שבמדינה דמוקרטית יישמע אי-פעם, רק שבמו אזניי שמעתי אותו, ולא מאיש אחד... " פעם הבאה אני לא בוחר רבין" – אתם לא מתביישים? והדברים הגיעו עד עד כדי כך שבתוככי משכן הדמוקרטיה, בכנסת ישראל, היו חברים שחלקם חברי כנסת עד היום,לבושתנו, שהגישו הצעת אי אמון! מה המרחק בין אי-אמון – איננו מאמינים בממשלה בראשותך, לבין רצח ראש ממשלה ? ואנחנו שתקנו...
זהו! מעכשיו למדנו לקח. לא עוד! אני קורא לתפוס את כל אלו המסיתים ופשוט לפוצץ להם את הצורה. לקחת את אלו שלא מבינים שמילים יכולות להרוג ופשוט לדפוק להם כדור בראש. די להסתה! נמאסתם!"
סנוב, בלוד כבר היית ?
לפני מס' שבועות עיינתי להנאתי במקור ראשון. במהלך שיטוטי בין דפי העיתון הגעתי לאחד המדורים הקבועים ומתוכו נזדעק אלי מקום מגוריי. הכותב התלונן באותו טור על מצוקת הדיור של המשפחה הדתית הצעירה. בסדר. מקובל. אולם על אף מצוקתו הוא מבקש לא לשלוח אליו מיילים בקשר ללוד. או בלשון קודשו "הבנו, אפשר לקנות שם שישה חדרים בזול. סבבה. לא רוצים לגור בלוד." לא רוצה לגור בלוד? זכותך. אולם מה הסיבה , שימו לב - "כי זה קרוב מדי לנתב"ג ואנחנו חוששים שיום אחד במקום לחזור הביתה נפנה שמאלה במחלף וניכשל בטיסה לחו"ל". ובכן, לכתב היקר ולכל המודאגים האחרים (אם ישנם) - הריני להרגיעכם שהשילוט בנושא לא רע בכלל וגם אם פניתם בפניה הלא נכונה, יש פניית פרסה ממש לפני לוס אנג'לס. את הסיפא התקשיתי עוד יותר להבין – "ניכשל בטיסה לחו"ל" – למה התכוון המשורר? האם הוא באמת מפחד שברגע שיפנה לכיוון נתב"ג הוא מייד ייבלע בתוך מטוס בדרך לאי שם, או האם ישנה איזו כוונה נסתרת אחרת. אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני... הכתב כותב בלשון רבים - "לא רוצים לגור בלוד", אז איפה כן "רוצים?" – כמובן, “בגבעת שמואל, רעננה, פתח תקוה וכדו'.”
ובכן ידידיי מסתבר שדוקא יש הרבה שכן רוצים בלוד וב"ה הפרוייקטים החדשים והשכונות הותיקות מתמלאים בחבר'ה דתיים צעירים לשמחתנו ולשמחת התושבים הותיקים בעיר.
כתושב לוד וחבר הגרעין זה תשע שנים, אני יכול רק להמליץ לכם על האופציה הזו. אני יודע, אני יודע, לצופה מבחוץ לוד נשמעת כמו מקום די מפחיד, אבל מי שחי בעיר יודע את האמת... שהמצב קצת יותר גרוע ממה שחושבים... וברצינות – על אף החסרונות של העיר מסתבר שהיתרונות בה עולים בהרבה על החסרונות. וזו עובדה – אנשים מבסוטים! הגרעין כיום מונה קרוב ל250 משפחות וזאת עוד לפני הקליטה המסיבית הצפויה בשכונות החדשות. מה הסוד? האמת שיש כאן פשוט קהילה נהדרת, איכות חיים במובן האמיתי של המילה והרגשה של עשיה. אפי' אם לא עשית כלום ואתה רק חי כאן.
אני מניח שהקורא כעת תוהה לעצמו – מה הוא משחק אותה ? מדוע הוא לא מדבר על הבעיה המרכזית בלוד? למה הוא לא מדבר על בעיית הערבים בלוד ? ובכן רבותיי זו לא כזו בעיה. אמנם אין הרבה מקומות בילוי בעיר אבל אפשר ערב אחד לשחק כדורסל, ערב אחר יש כולל ערב, בקיצור הערבים זו לא כזו בעיה.
לסיכום - אם אתם מחפשים אלטרנטיבה במחיר שפוי, קהילה טובה, וגם קצת אידיאלים (אם זה עדיין לא מילה גסה) אתם מוזמנים. גם אם נכשלתם בעבר בטיסות לחו"ל. אה, ולא לשכוח - במחלף ימינה!
לחומרי הסתה נוספים – www.haim.shoresh.org.il
לתגובות ולתיאום שבת קליטה - vlado@olam-katan.co.il
שביבים (וירא) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
לאן נעלמו השדים?
הצדיק האמיתי, האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל [רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם] מסביר באחת משיחות הקודש שלו לאן נעלמו השדים המוזכרים חדשות לבקרים בגמרא.
"...זהו גם הטעם להיעדר מציאות השדים בזמננו, אשר הש"ס מלא על כל גדותיו מענייניהם [וכבר יצא הגר"א בביאורו לשו"ע (יו"ד סי' קעט סקי"ג) לדבר קשות נגד הרמב"ם (הלכות ע"ז פרק יא ובפה"מ ע"ז פ"ד) שהכחיש את מציאות השדים. ואין לך מקום שהגר"א יצא מגדרו כמו בעניין זה, כי איך יוכחש דבר שכל הש"ס מלא מענייני כשפים, שדים ומזיקים], ואילו בזמננו לא שמענו שמעם, ובעינינו יפלא להיכן נעלמו השדים הללו? אך הטעם כי זה לעומת זה עשה אלקים, ולכן היו מתגברים בדורות שהיו בהם צדיקים, ואילו בימינו שנתמעטו הדורות אף הם ספו, תמו.
שמעתי מפי קדשו של כ"ק אאמו"ר זי"ע, ששמע בעצמו מפה קדשו של זקה"ה מצאנז זי"ע {הכוונה לבעל "דברי חיים" }, שסיפר, שבימי ילדותו היה רגיל ללכת בשעה אחת בלילה ללמוד עם חברו בבית המדרש, ובדרך כלל הלך לבית חברו להקיצו משנתו, ומשם היו הולכים יחדיו לביהמ"ד . בוודאי תורתם של ילד קדוש כזקני הקדוש ושל החבר הנ"ל שמסתמא גם כן היה בר הכי, האירה בכל העולמות, ונתקנאה בהם הסיטרא אחרא. לילה אחד בלכת זקני הקדוש אל בית חברו כדרכו,פגש לפתע את חברו באמצע הדרך, וכששאלו לפשר הדבר, נענה הלה ואמר, שהקיץ מעצמו וראה שכבר הגיעה השעה היעודה, לכן התיישב בדעתו ללכת לקראתו, ויילכו שניהם יחדיו לביהמ"ד. בדרך הילוכם, כשהגיעו אל הרחוב הסמוך לביהמ"ד, הבחין לפתע זקני הקדוש שגוף חברו החל להתמתח למעלה למעלה עד שהגיע לשמים. זקני הקדוש נבהל עד מאוד וברח בשארית כוחותיו לבית המדרש.
בלילה שלאחריו אף אחר מה שאירע עימו בלילה הקודם, לא נמנע זקה"ק מלהשכים קום כדרכו, כי לא איש כה"דברי חיים" יתבטל מתלמודו בשביל דברים כאלו, והלך גם בלילה השני בשעה אחת אל בית חברו. ויהי בלכתו בדרך והנה שוב בא חברו לקראתו, באמרו, שאחר המעשה שאירע עימו אמש החליט לבוא לקראתו ללוותו לביהמ"ד שלא יצטרך ללכת יחידי. נהנה זקה"ק מאד והמשיך ללכת עימו. בבואם סמוך לרחוב שבו בית המדרש, נענה זקה"ק ואמר לחברו: "במקום הזה אירע עימי המעשה אמש". השיב הלה: "וכי רק אמש קרה הדבר? גם היום כך הוא", והתחיל גופו להתמתח עד לשמים. נבהל זקה"ק עד מאד וברח עד ביהמ"ד בפחד גדול ושם התעלף. כשנעור, ראה יהודי עומד ונותן מעט יי"ש לתוך פיו להשיב את רוחו. וסיים זקה"ק ואמר: "לכשגדלתי, נודע לי שאליהו הנביא הוא האיש שהשיב את נפשי". ומסתמא, אם אליהו הנביא היה צריך לבוא ולהצילו, בוודאי אף המשחית הלז היה כוחו גדול מאד...
בזמן שהצדיקים זכו לגילוי אליהו ולגילוי צדיקים ומלאכים קדושים, ובשעה שהיה אליהו בא להציל, היו כנגדם משחיתים ומכשפים לחבל, ואילו בזמננו שנאספו הצדיקים התבטלו גם כוחות הטומאה... ."
היונים של רבי נתן דוד זי"ע
ב-ז' מרחשון ציינו חסידי ביאלא ווורקא את יום ההילולא של רבי נתן דוד משידלובצא זי"ע. בשולחנו הטהור סיפר האדמו"ר מפוריסוב, המקובל הצדיק, רבי עקיבא רבינוביץ' שליט"א, על אישיותו המאוד יחודית של רבי נתן דוד. הנה קטעים מדבריו:
"היה לו עסק מיוחד עם יונים. כל אימת שהיה מוציא את ראשו מהחלון, התעופפו לקראתו מאות יונים. באותם יונים התגלגלו נשמות והם באו אליו כדי שיתקן את הטעון תיקון.
באחד מימי ראש השנה עפה יונה לתוך היכל בית מדרשו ונעמדה שם על הבימה. הדבר היה קודם התקיעות. הורה הצדיק שלא לגרשה ולאפשר לה לעמוד על מקומה. לא זו אף זו: הוא ביקש מאחד המתפללים להביא לה מים כדי שתרווה את צמאונה. וראו זה פלא , בשעת פטירתו נעלמו מיד כל היונים שהמתינו רק לרגע שיוציא את ראשו מחלון חדרו.
רבי נתן דוד משידלובצא נהג לומר שאדם אשר מסגף את עצמו באכילה לא מועילה לו תשובה. וכל כך למה? משום שכאשר אינו אוכל הריהו מחליש את הגוף ומונעו מעבודת השי"ת ועל זה אין כפרה. צריך להשתדל שהגוף יהיה חזק ובריא, כדי שיוכל האדם לעבוד כראוי את השם יתברך."
וגם נתן לי ערבות
טילפן אלי [מחו"ל] ביוזמתו, אחד מכרישי החוטאים בעבירות הצווארון הלבן, ישראלי המוכר לי היטב והמצהיר על עצמו כשומר מצוות. וכך אמר: "רציתי לספר לך מי היה רבי שמעון בידרמן זצ"ל, האדמו"ר מלעלוב, שהסתלק בליל יום הכיפורים. מעולם לא תרמתי למוסדותיו וגם לו אישית לא נתתי מעולם פרוטה. ותראה מה זה צדיק: הוא בא כמה פעמים לבקר אותי בכלא ולא חס על כבודו. היה שלב שהייתי צריך להשתחרר בערבות ולא היה לי כסף וכל מכריי פחדו לערוב לי. נתן האדמו"ר את ביתו כערבון כדי שאוכל לצאת לחופשי. מכאן תוכל להבין איזה צדיק אמיתי היה האדמו"ר הזה. מה הוא היה מוכן לעשות בשביל יהודי אפילו שסרח."
עדות נוספת על הרב יצחק חליבה
בימים אלה הגשתי תביעה לבית הדין של ועידת רבני אירופה, נגד הרב הראשי של טורקיה, הרב יצחק חליבה. אני מאשים את הרב חליבה במעורבות אישית בחילול בתי העלמין העתיקים במדינה. בראש בין הדין אמור לשבת הגאון הרב חנוך ערנטרוי שליט"א הידוע כמי שאינו ירא מאיש. סמוך להנחת התביעה על שולחנו של מנכ"ל הוועידה, הרב אבא דונר, פירסמה העדה החרדית עדות יד ראשונה על הרב חליבה, שלא הייתה ידועה למעורבים בהגשת התביעה הזאת. וכך כותב בטאון העדה החרדית: "כבר לפני כארבע שנים יצאה משלחת דחופה של רבנים ובראשם להבלח"ח הגאון האדיר, רבי מאיר בראנדסדארפער זצוק"ל ,לביקור בזק בשלושה בתי עלמין בטורקיה, בעיר קושטא היא איסטנבול. הרבנים השתוממו קשות על ההרס הנורא שראו במו עיניהם , והביעו את הזדעזעותם בפני הרב הראשי, שכל זה נעשה בהוראתו ובפיקודם הישיר של ראשי הקהילה היהודית , שאינם שומרי תורה ומצוות כלל. הרב הראשי הגיב באדישות ואף העיז להתבטא כי אחרי 50 שנה אפשר להרוס קברים ר"ל. וכידוע מדובר בקבריהם של קדמונים כגון המחנה אפרים , המעם לועז, הרא"ם, מהר"י בסאן, המשנה למלך ועוד אלפים מגדולי ישראל. ועוד טען ברוב חוצפתו מה להם לאשכנזים להתערב בענייני רבני הספרדים. הלה גם הגיע לירושלים ושיקר לרבנים במצח נחושה כי נפסק ההרס למרות שהוצגו בפניו תמונות טריות מהימים האלחרונים..."
לאן נעלמו השדים?
הצדיק האמיתי, האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל [רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם] מסביר באחת משיחות הקודש שלו לאן נעלמו השדים המוזכרים חדשות לבקרים בגמרא.
"...זהו גם הטעם להיעדר מציאות השדים בזמננו, אשר הש"ס מלא על כל גדותיו מענייניהם [וכבר יצא הגר"א בביאורו לשו"ע (יו"ד סי' קעט סקי"ג) לדבר קשות נגד הרמב"ם (הלכות ע"ז פרק יא ובפה"מ ע"ז פ"ד) שהכחיש את מציאות השדים. ואין לך מקום שהגר"א יצא מגדרו כמו בעניין זה, כי איך יוכחש דבר שכל הש"ס מלא מענייני כשפים, שדים ומזיקים], ואילו בזמננו לא שמענו שמעם, ובעינינו יפלא להיכן נעלמו השדים הללו? אך הטעם כי זה לעומת זה עשה אלקים, ולכן היו מתגברים בדורות שהיו בהם צדיקים, ואילו בימינו שנתמעטו הדורות אף הם ספו, תמו.
שמעתי מפי קדשו של כ"ק אאמו"ר זי"ע, ששמע בעצמו מפה קדשו של זקה"ה מצאנז זי"ע {הכוונה לבעל "דברי חיים" }, שסיפר, שבימי ילדותו היה רגיל ללכת בשעה אחת בלילה ללמוד עם חברו בבית המדרש, ובדרך כלל הלך לבית חברו להקיצו משנתו, ומשם היו הולכים יחדיו לביהמ"ד . בוודאי תורתם של ילד קדוש כזקני הקדוש ושל החבר הנ"ל שמסתמא גם כן היה בר הכי, האירה בכל העולמות, ונתקנאה בהם הסיטרא אחרא. לילה אחד בלכת זקני הקדוש אל בית חברו כדרכו,פגש לפתע את חברו באמצע הדרך, וכששאלו לפשר הדבר, נענה הלה ואמר, שהקיץ מעצמו וראה שכבר הגיעה השעה היעודה, לכן התיישב בדעתו ללכת לקראתו, ויילכו שניהם יחדיו לביהמ"ד. בדרך הילוכם, כשהגיעו אל הרחוב הסמוך לביהמ"ד, הבחין לפתע זקני הקדוש שגוף חברו החל להתמתח למעלה למעלה עד שהגיע לשמים. זקני הקדוש נבהל עד מאוד וברח בשארית כוחותיו לבית המדרש.
בלילה שלאחריו אף אחר מה שאירע עימו בלילה הקודם, לא נמנע זקה"ק מלהשכים קום כדרכו, כי לא איש כה"דברי חיים" יתבטל מתלמודו בשביל דברים כאלו, והלך גם בלילה השני בשעה אחת אל בית חברו. ויהי בלכתו בדרך והנה שוב בא חברו לקראתו, באמרו, שאחר המעשה שאירע עימו אמש החליט לבוא לקראתו ללוותו לביהמ"ד שלא יצטרך ללכת יחידי. נהנה זקה"ק מאד והמשיך ללכת עימו. בבואם סמוך לרחוב שבו בית המדרש, נענה זקה"ק ואמר לחברו: "במקום הזה אירע עימי המעשה אמש". השיב הלה: "וכי רק אמש קרה הדבר? גם היום כך הוא", והתחיל גופו להתמתח עד לשמים. נבהל זקה"ק עד מאד וברח עד ביהמ"ד בפחד גדול ושם התעלף. כשנעור, ראה יהודי עומד ונותן מעט יי"ש לתוך פיו להשיב את רוחו. וסיים זקה"ק ואמר: "לכשגדלתי, נודע לי שאליהו הנביא הוא האיש שהשיב את נפשי". ומסתמא, אם אליהו הנביא היה צריך לבוא ולהצילו, בוודאי אף המשחית הלז היה כוחו גדול מאד...
בזמן שהצדיקים זכו לגילוי אליהו ולגילוי צדיקים ומלאכים קדושים, ובשעה שהיה אליהו בא להציל, היו כנגדם משחיתים ומכשפים לחבל, ואילו בזמננו שנאספו הצדיקים התבטלו גם כוחות הטומאה... ."
היונים של רבי נתן דוד זי"ע
ב-ז' מרחשון ציינו חסידי ביאלא ווורקא את יום ההילולא של רבי נתן דוד משידלובצא זי"ע. בשולחנו הטהור סיפר האדמו"ר מפוריסוב, המקובל הצדיק, רבי עקיבא רבינוביץ' שליט"א, על אישיותו המאוד יחודית של רבי נתן דוד. הנה קטעים מדבריו:
"היה לו עסק מיוחד עם יונים. כל אימת שהיה מוציא את ראשו מהחלון, התעופפו לקראתו מאות יונים. באותם יונים התגלגלו נשמות והם באו אליו כדי שיתקן את הטעון תיקון.
באחד מימי ראש השנה עפה יונה לתוך היכל בית מדרשו ונעמדה שם על הבימה. הדבר היה קודם התקיעות. הורה הצדיק שלא לגרשה ולאפשר לה לעמוד על מקומה. לא זו אף זו: הוא ביקש מאחד המתפללים להביא לה מים כדי שתרווה את צמאונה. וראו זה פלא , בשעת פטירתו נעלמו מיד כל היונים שהמתינו רק לרגע שיוציא את ראשו מחלון חדרו.
רבי נתן דוד משידלובצא נהג לומר שאדם אשר מסגף את עצמו באכילה לא מועילה לו תשובה. וכל כך למה? משום שכאשר אינו אוכל הריהו מחליש את הגוף ומונעו מעבודת השי"ת ועל זה אין כפרה. צריך להשתדל שהגוף יהיה חזק ובריא, כדי שיוכל האדם לעבוד כראוי את השם יתברך."
וגם נתן לי ערבות
טילפן אלי [מחו"ל] ביוזמתו, אחד מכרישי החוטאים בעבירות הצווארון הלבן, ישראלי המוכר לי היטב והמצהיר על עצמו כשומר מצוות. וכך אמר: "רציתי לספר לך מי היה רבי שמעון בידרמן זצ"ל, האדמו"ר מלעלוב, שהסתלק בליל יום הכיפורים. מעולם לא תרמתי למוסדותיו וגם לו אישית לא נתתי מעולם פרוטה. ותראה מה זה צדיק: הוא בא כמה פעמים לבקר אותי בכלא ולא חס על כבודו. היה שלב שהייתי צריך להשתחרר בערבות ולא היה לי כסף וכל מכריי פחדו לערוב לי. נתן האדמו"ר את ביתו כערבון כדי שאוכל לצאת לחופשי. מכאן תוכל להבין איזה צדיק אמיתי היה האדמו"ר הזה. מה הוא היה מוכן לעשות בשביל יהודי אפילו שסרח."
עדות נוספת על הרב יצחק חליבה
בימים אלה הגשתי תביעה לבית הדין של ועידת רבני אירופה, נגד הרב הראשי של טורקיה, הרב יצחק חליבה. אני מאשים את הרב חליבה במעורבות אישית בחילול בתי העלמין העתיקים במדינה. בראש בין הדין אמור לשבת הגאון הרב חנוך ערנטרוי שליט"א הידוע כמי שאינו ירא מאיש. סמוך להנחת התביעה על שולחנו של מנכ"ל הוועידה, הרב אבא דונר, פירסמה העדה החרדית עדות יד ראשונה על הרב חליבה, שלא הייתה ידועה למעורבים בהגשת התביעה הזאת. וכך כותב בטאון העדה החרדית: "כבר לפני כארבע שנים יצאה משלחת דחופה של רבנים ובראשם להבלח"ח הגאון האדיר, רבי מאיר בראנדסדארפער זצוק"ל ,לביקור בזק בשלושה בתי עלמין בטורקיה, בעיר קושטא היא איסטנבול. הרבנים השתוממו קשות על ההרס הנורא שראו במו עיניהם , והביעו את הזדעזעותם בפני הרב הראשי, שכל זה נעשה בהוראתו ובפיקודם הישיר של ראשי הקהילה היהודית , שאינם שומרי תורה ומצוות כלל. הרב הראשי הגיב באדישות ואף העיז להתבטא כי אחרי 50 שנה אפשר להרוס קברים ר"ל. וכידוע מדובר בקבריהם של קדמונים כגון המחנה אפרים , המעם לועז, הרא"ם, מהר"י בסאן, המשנה למלך ועוד אלפים מגדולי ישראל. ועוד טען ברוב חוצפתו מה להם לאשכנזים להתערב בענייני רבני הספרדים. הלה גם הגיע לירושלים ושיקר לרבנים במצח נחושה כי נפסק ההרס למרות שהוצגו בפניו תמונות טריות מהימים האלחרונים..."
אור החיים לפרשת וירא
"וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר" – "כאשר אמר" פירוש לא לצד שהתפלל על אבימלך, ומטעם כל המתפלל על חברו וכו', וזולת זה לא היה נפקד, וזה ימעיט ח"ו בהבטחה האמורה בתחילת הפרשה, אלא "כאשר אמר".
עוד לעולם כי תפילתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת שרה, והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן והזמין לו ה' מצוה שסגולתה שיפקד, ובזה נתקיימה הבטחתו, והוא אומרו "כאשר אמר" פירוש ולצד האמירה שאמר ה' הוא שהזדמן לו הדבר ונפקדה, כי כשירצה ה' להטיב יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת ותמצא שקודם הבטחת הפקידה כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה שהוא בדומה למעשה אבימלך, ולא עצרו ה' לפרעה כדי שיתפלל עליו אברהם וזה לך האות למה שפרשנו.
האור-החיים מבאר מה פשר המילים "כאשר אמר" הנראים לכאורה מיותרים בפסוק. הוא מציע שני פירושים מנוגדים:
א. ה' פקד את שרה בגלל שאמר לה שיפקוד אותה, בלי שום קשר למעשה אבימלך ולזה שאברהם התפלל עליו.
ב. ה' פקד את שרה בזכות התפילה של אברהם על אבימלך (כך מפרש גם רש"י), וכל השתלשלות הארועים עם אבימלך נזדמן כדי לקיים את "אשר אמר" הקב"ה. כלומר, הקב"ה זמן לאברהם מקרה שהוא יצטרך להתפלל על פקידתם של אנשים אחרים כדי שהוא ושרה עצמם יפקדו.
בעקבות הפירוש השני, האור החיים קובע ככלל שכך דרכו של ההשגחה להזמין לאדם מצווה הנצרכת לו כדי שהוא יקיים את המצווה וכך יזכה במה שהוא עצמו צריך.
ההבדל העצום בין שני הפירושים הוא לכאורה שעפ"י הפירוש השני דבר ה' תלוי במעשה האדם. הגם שה' הבטיח לאברהם, אברהם נזקק להתפלל עבור אבימלך כדי שדבר ה' יתקיים ויחול עליו. לעומת זאת, לפי הפירוש הראשון אין ולא היה שום קשר בין מעשיו של אברהם לקיום הבטחתו של ה'.
עוד לעולם כי תפילתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת שרה, והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן והזמין לו ה' מצוה שסגולתה שיפקד, ובזה נתקיימה הבטחתו, והוא אומרו "כאשר אמר" פירוש ולצד האמירה שאמר ה' הוא שהזדמן לו הדבר ונפקדה, כי כשירצה ה' להטיב יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת ותמצא שקודם הבטחת הפקידה כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה שהוא בדומה למעשה אבימלך, ולא עצרו ה' לפרעה כדי שיתפלל עליו אברהם וזה לך האות למה שפרשנו.
האור-החיים מבאר מה פשר המילים "כאשר אמר" הנראים לכאורה מיותרים בפסוק. הוא מציע שני פירושים מנוגדים:
א. ה' פקד את שרה בגלל שאמר לה שיפקוד אותה, בלי שום קשר למעשה אבימלך ולזה שאברהם התפלל עליו.
ב. ה' פקד את שרה בזכות התפילה של אברהם על אבימלך (כך מפרש גם רש"י), וכל השתלשלות הארועים עם אבימלך נזדמן כדי לקיים את "אשר אמר" הקב"ה. כלומר, הקב"ה זמן לאברהם מקרה שהוא יצטרך להתפלל על פקידתם של אנשים אחרים כדי שהוא ושרה עצמם יפקדו.
בעקבות הפירוש השני, האור החיים קובע ככלל שכך דרכו של ההשגחה להזמין לאדם מצווה הנצרכת לו כדי שהוא יקיים את המצווה וכך יזכה במה שהוא עצמו צריך.
ההבדל העצום בין שני הפירושים הוא לכאורה שעפ"י הפירוש השני דבר ה' תלוי במעשה האדם. הגם שה' הבטיח לאברהם, אברהם נזקק להתפלל עבור אבימלך כדי שדבר ה' יתקיים ויחול עליו. לעומת זאת, לפי הפירוש הראשון אין ולא היה שום קשר בין מעשיו של אברהם לקיום הבטחתו של ה'.
יום שלישי, 3 בנובמבר 2009
בישול בשבת: בישול ע"י שעון שבת - המשך
לפני כשבועיים ראינו את דעתו של הג"ר צבי פסח פרנק בשאלה: האם מותר להעמיד מרק קר על גבי פלטה כבויה שעתידה להידלק ע"י שעון שבת?
לדברי הרב פרנק הדבר קרוב להיות איסור תורה. ניתן לסכם את נימוקיו כך:
א. לכל הפחות יהיה כאן איסור דרבנן כפי שכתב הרמ"א שאסור (מדרבנן) לישראל להניח קדרה על תנור החורף ביודעו שהשפחה הגויה תבוא אח"כ להדליק את התנור וכך תתחמם הקדרה.
ב. מכיוון שבמקרה שלנו אין תלות בדעתו של אדם אחר אלא בשעון, ומכיוון שלמעשה תתקיים מחשבתו של האדם שהמרק יתחמם, הרי שזה ממש איסור מבשל בשבת - ומה אכפת לי אם זה יתחמם בחצי שעה או בשעה? המרק הונח על הפלטה כדי להתחמם ובפועל הוא אכן יתחמם.
הג"ר עובדיה יוסף (יביע אומר י' או"ח סימן כו) חולק לחלוטין על דברי הרב פרנק ומתיר לכתחילה להניח מרק קר על גבי פלטה כבויה.
ראשית, הוא אומר, בודאי שאין כאן מלאכה דאורייתא. מה שהאדם עושה כשהוא מניח את המרק על גבי הפלטה הכבויה, זה גורם לכך שהמרק יתחמם לאחר זמן. פעולה שאדם עושה שיגרום בעתיד לעשיית מלאכה - זהו גרמא. גרמא בשבת הוא בודאי לא איסור דאורייתא. ומה שהרב פרנק רצה להוכיח מזה שהזורה ורוח מסייעתו חייב במלאכה דאורייתא - על אף שהאדם רק גרם למלאכה לקרות (והמלאכה עצמה התבצעה ע"י הרוח), דוחה הגרע"י בטענה שכל עוד אין מעשה-איסור אזי זה גרמא - ובבישול מעשה האיסור הוא הנחת תבשיל על גבי מקור חום, דבר שלא קיים במציאות שאנו דנים בה (בניגוד לזורה שמעשה האיסור הוא זרייה לרוח).
דין גרמא בשבת נלמד מהלכה בנושא כיבוי שריפה בשבת (שולחן ערוך אורח חיים סימן שלד):
ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר.
כלומר, מותר בשבת לעשות מעשה שיגרום למלאכה דאורייתא. הביאור הלכה כותב על דין זה:
לאו דוקא כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפילו בכל מלאכות הדין כן
אמנם, הרמ"א מביא על דין זה את דברי המרדכי:
הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ).
אך אחרונים רבים תמהו על הרמ"א שהוא הכריע כמרדכי נגד ראשונים אחרים (עי' שער הציון סימן תקיד ס"ק לא).
ואם הנחת המרק על הפלטה הכבויה שעתידה להידלק הוא בסך הכל גרמא - בודאי שאיסור תורה אין כאן.
אך גם לעניין אם יש כאן איסור דרבנן דוחה הג"ר עובדיה יוסף את דבריו של הרב פרנק.
על דברי הרמ"א בשם תרומת הדשן הוא כותב שיש לעיין מדוע הכריע כך תרומת הדשן והרמ"א בעקבותיו. הוא אף מוסיף כסעיף להקל את מחלוקת הראשונים בדין בישול אחר בישול בלח. אמנם המחבר הכריע שיש בישול אחר בישול בלח, אך מכיוון שכל הדיון כאן הוא בדין בישול דרבנן ניתן להוסיף כסעיף להקל את דעות הראשונים שבכלל אין דין בישול בחימום מרק שהתבשל לפני שבת.
אחד הטיעונים המרכזיים של הרב פרנק הוא שעשיית מלאכה ע"י שעון אוטומטי הוא חמור יותר מעשייתו ע"י אדם אחר, שכן אם המלאכה נעשית ע"י או בשיתוף אדם אחר תוצאת המלאכה תלויה בדעתו של האדם האחר ואילו אם המלאכה נעשית באופן אוטומטי תוצאת המלאכה תלויה אך ורק בדעתו של זה שהתחיל את ביצוע המלאכה.
מעניין שהג"ר שלמה זלמן אוירבך כתב בספרו מאורי אש פרק ד' סברה הפוכה לחלוטין:
ולפי"ז נלענ"ד חדוש גדול דאיסור העמדת הקדרה קודם ההיסק הוא דוקא אם אח"כ נעשה ההיסק ע"י אדם בין שהוא ישראל ובין שהוא עכו"מ, משא"כ העמדת קדרה בשבת על תנור אלקטרי שהוא ידלק אח"כ מעצמו ע"י השעון בכה"ג קיל טפי משום דמלאכת הבישול שלאח"כ מתיחסת רק להשעון ולהמכונה האלקטרית שבתחנה שהיא מהוה את הזרם וא"כ גם לבסוף אין כאן כלל מלאכה הנעשית ע"י אדם ושרי שפיר לדעת הסוברים דגרמא שרי אף שלא במקום פסידא, אם נאמר דאף בכה"ג שהמלאכה נעשית ודאי לאחר זמן מ"מ חשיב רק גרמא כיון שאינה נעשית מיד.
בסופו של דבר הגרש"ז אוירבך מכריע אמנם לחומרה בדין זה מטעמים אחרים.
לדברי הרב פרנק הדבר קרוב להיות איסור תורה. ניתן לסכם את נימוקיו כך:
א. לכל הפחות יהיה כאן איסור דרבנן כפי שכתב הרמ"א שאסור (מדרבנן) לישראל להניח קדרה על תנור החורף ביודעו שהשפחה הגויה תבוא אח"כ להדליק את התנור וכך תתחמם הקדרה.
ב. מכיוון שבמקרה שלנו אין תלות בדעתו של אדם אחר אלא בשעון, ומכיוון שלמעשה תתקיים מחשבתו של האדם שהמרק יתחמם, הרי שזה ממש איסור מבשל בשבת - ומה אכפת לי אם זה יתחמם בחצי שעה או בשעה? המרק הונח על הפלטה כדי להתחמם ובפועל הוא אכן יתחמם.
הג"ר עובדיה יוסף (יביע אומר י' או"ח סימן כו) חולק לחלוטין על דברי הרב פרנק ומתיר לכתחילה להניח מרק קר על גבי פלטה כבויה.
ראשית, הוא אומר, בודאי שאין כאן מלאכה דאורייתא. מה שהאדם עושה כשהוא מניח את המרק על גבי הפלטה הכבויה, זה גורם לכך שהמרק יתחמם לאחר זמן. פעולה שאדם עושה שיגרום בעתיד לעשיית מלאכה - זהו גרמא. גרמא בשבת הוא בודאי לא איסור דאורייתא. ומה שהרב פרנק רצה להוכיח מזה שהזורה ורוח מסייעתו חייב במלאכה דאורייתא - על אף שהאדם רק גרם למלאכה לקרות (והמלאכה עצמה התבצעה ע"י הרוח), דוחה הגרע"י בטענה שכל עוד אין מעשה-איסור אזי זה גרמא - ובבישול מעשה האיסור הוא הנחת תבשיל על גבי מקור חום, דבר שלא קיים במציאות שאנו דנים בה (בניגוד לזורה שמעשה האיסור הוא זרייה לרוח).
דין גרמא בשבת נלמד מהלכה בנושא כיבוי שריפה בשבת (שולחן ערוך אורח חיים סימן שלד):
ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר.
כלומר, מותר בשבת לעשות מעשה שיגרום למלאכה דאורייתא. הביאור הלכה כותב על דין זה:
לאו דוקא כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפילו בכל מלאכות הדין כן
אמנם, הרמ"א מביא על דין זה את דברי המרדכי:
הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ).
אך אחרונים רבים תמהו על הרמ"א שהוא הכריע כמרדכי נגד ראשונים אחרים (עי' שער הציון סימן תקיד ס"ק לא).
ואם הנחת המרק על הפלטה הכבויה שעתידה להידלק הוא בסך הכל גרמא - בודאי שאיסור תורה אין כאן.
אך גם לעניין אם יש כאן איסור דרבנן דוחה הג"ר עובדיה יוסף את דבריו של הרב פרנק.
על דברי הרמ"א בשם תרומת הדשן הוא כותב שיש לעיין מדוע הכריע כך תרומת הדשן והרמ"א בעקבותיו. הוא אף מוסיף כסעיף להקל את מחלוקת הראשונים בדין בישול אחר בישול בלח. אמנם המחבר הכריע שיש בישול אחר בישול בלח, אך מכיוון שכל הדיון כאן הוא בדין בישול דרבנן ניתן להוסיף כסעיף להקל את דעות הראשונים שבכלל אין דין בישול בחימום מרק שהתבשל לפני שבת.
אחד הטיעונים המרכזיים של הרב פרנק הוא שעשיית מלאכה ע"י שעון אוטומטי הוא חמור יותר מעשייתו ע"י אדם אחר, שכן אם המלאכה נעשית ע"י או בשיתוף אדם אחר תוצאת המלאכה תלויה בדעתו של האדם האחר ואילו אם המלאכה נעשית באופן אוטומטי תוצאת המלאכה תלויה אך ורק בדעתו של זה שהתחיל את ביצוע המלאכה.
מעניין שהג"ר שלמה זלמן אוירבך כתב בספרו מאורי אש פרק ד' סברה הפוכה לחלוטין:
ולפי"ז נלענ"ד חדוש גדול דאיסור העמדת הקדרה קודם ההיסק הוא דוקא אם אח"כ נעשה ההיסק ע"י אדם בין שהוא ישראל ובין שהוא עכו"מ, משא"כ העמדת קדרה בשבת על תנור אלקטרי שהוא ידלק אח"כ מעצמו ע"י השעון בכה"ג קיל טפי משום דמלאכת הבישול שלאח"כ מתיחסת רק להשעון ולהמכונה האלקטרית שבתחנה שהיא מהוה את הזרם וא"כ גם לבסוף אין כאן כלל מלאכה הנעשית ע"י אדם ושרי שפיר לדעת הסוברים דגרמא שרי אף שלא במקום פסידא, אם נאמר דאף בכה"ג שהמלאכה נעשית ודאי לאחר זמן מ"מ חשיב רק גרמא כיון שאינה נעשית מיד.
בסופו של דבר הגרש"ז אוירבך מכריע אמנם לחומרה בדין זה מטעמים אחרים.
יום ראשון, 1 בנובמבר 2009
פעולות בנקאיות ביום שישי
לפני כשבוע התפרסם ברדיו קול חי ובעקבות זה באתרי האינטרנט השונים שהרב אברהם יוסף ממליץ לא לעשות פעולות בנקאיות ביום שישי, מפני שהפעולות הללו נעשות בפועל ע"י עובדים יהודים שעובדים בשבת. יש להדגיש, שעד כמה שידוע לי, הוא לא אמר שאסור לבצע פעולות אלו אלא שהוא ממליץ לא לבצע.
מכיוון שמעולם לא שמעתי על עובדי בנק שעובדים בשבת, פניתי לבנק שלי ושאלתי, לאור הדברים שהתפרסמו בכלי התקשורת הדתיים, האם הם מעסיקים עובדים יהודים שיבצעו את הפעולות הבנקאיות בשבת.
קיבלתי בסוף שבוע שעבר מכתב מהבנק ובו הודעה לקונית ממנהל מרכז פניות לקוחות, מר אלי רטנר:
בתשובה לפנייתך..., ולאחר ברור הנושא, נמצא שהעובדות שציינת בפנייתך אינן נכונות.
מכיוון שמעולם לא שמעתי על עובדי בנק שעובדים בשבת, פניתי לבנק שלי ושאלתי, לאור הדברים שהתפרסמו בכלי התקשורת הדתיים, האם הם מעסיקים עובדים יהודים שיבצעו את הפעולות הבנקאיות בשבת.
קיבלתי בסוף שבוע שעבר מכתב מהבנק ובו הודעה לקונית ממנהל מרכז פניות לקוחות, מר אלי רטנר:
בתשובה לפנייתך..., ולאחר ברור הנושא, נמצא שהעובדות שציינת בפנייתך אינן נכונות.
תוריד את הכיפה
אני בטוח שכל אדם דתי זוכר לפחות פעם אחת בחייו שאמרו לו "תוריד את הכיפה". אני חייב לומר שמעולם לא הבנתי את האמירה הזאת: וכי משום שאיני מתנהג כהוגן אני אמור לוותר על מנהג ישראל לכסות את ראשי?! וכי מי שאכל שום וריחו נודף יאכל שום וריחו ידוף?
בכל זאת הסברתי זאת לעצמי שאולי מדובר על מה שאומרים חז"ל שאדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שליבו חפץ.
הרב שמואל אליהו כתב היום מאמר באתר של מעריב ברוח "תוריד את הכיפה", כך סיכם זאת עורך האתר:
הרב שמואל אליהו מנסה להסביר לאליאור חן שהכיפה שלו לא תעשה רושם על אף שופט, אז שיוריד אותה במקום לפגוע בכל הדתיים
האם זו אמירה אמיתית? האם עדיף לפושע מהמגזר הדתי או החרדי להוריד את הכיפה? מה פשר האמירה "במקום לפגוע בכל הדתיים" - האם נאמר שפושע גלוי ראש פוגע בכל החילונים?
דבר נוסף שהציק לי במאמר זה בעניין האם לקרוא לפושע זה בכינוי הרב. אני מצטער אבל הנימוק:
בבדיקות שעשינו ברבנות הראשית לישראל לא מצאנו שום אדם שנתן לך כושר להיות "רב"
לא עושה עלי שום רושם.
הרב שמואל אליהו התפרסם רק לאחרונה כמי שמגבה את ניר בן-ארצי, ולא שמעתי שהוא טוען טענה דומה.
בכל זאת הסברתי זאת לעצמי שאולי מדובר על מה שאומרים חז"ל שאדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שליבו חפץ.
הרב שמואל אליהו כתב היום מאמר באתר של מעריב ברוח "תוריד את הכיפה", כך סיכם זאת עורך האתר:
הרב שמואל אליהו מנסה להסביר לאליאור חן שהכיפה שלו לא תעשה רושם על אף שופט, אז שיוריד אותה במקום לפגוע בכל הדתיים
האם זו אמירה אמיתית? האם עדיף לפושע מהמגזר הדתי או החרדי להוריד את הכיפה? מה פשר האמירה "במקום לפגוע בכל הדתיים" - האם נאמר שפושע גלוי ראש פוגע בכל החילונים?
דבר נוסף שהציק לי במאמר זה בעניין האם לקרוא לפושע זה בכינוי הרב. אני מצטער אבל הנימוק:
בבדיקות שעשינו ברבנות הראשית לישראל לא מצאנו שום אדם שנתן לך כושר להיות "רב"
לא עושה עלי שום רושם.
הרב שמואל אליהו התפרסם רק לאחרונה כמי שמגבה את ניר בן-ארצי, ולא שמעתי שהוא טוען טענה דומה.
הירשם ל-
רשומות (Atom)