דבר תורה לפרשת ויצא (משך חכמה)

 כשה' מתגלה ליעקב בחלום הסולם נאמר:

(יג) וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: 

המשך-חכמה שואל מפני מה התורה מבדלת בין האופן בו מוצג ה' ביחס לאברהם לבין זה של יצחק. לגבי אברהם נאמר "אלהי אברהם אביך", אך לגבי יצחק מופיע "ואלהי יצחק", ולא "יצחק אביך". 

זה לא רק כאן בתחילת הפרשה, ההבדל בין אברהם ליצחק נמשך גם בסופה של הפרשה:

- (מב) לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ: 

- (נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק: 

אך בתחילת פרשת וישלח השויון ביניהם חוזר:

(י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: 

המשך-חכמה מסביר שבעת שיעקב היה בגלות הרי שאחיו עשו זוכה לקשר עם יצחק, בזמן שהוא אינו יכול להיות בקשר עם אביו. לכן, בעת הזאת, כשיעקב בגלות, ראוי לא להזכיר את "אלהי יצחק אביך", כי ביחס לזה עשו כעת עולה על יעקב. לכן, הקישור הוא דווקא ל"אלהי אברהם אביך". הנה לשון המשך-חכמה:

(יג) אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק. יתכן על פי מה שהביא המהרי"ט בשניות אורח חיים סימן ז', דזרע אברהם לא מיקרי עשו, וזרע יצחק מיקרי, משום ד"ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב) נאמר לאברהם - "ביצחק - ולא כל יצחק" (נדרים לא, א). ולכך מדויק שפיר "אלקי אברהם אביך", וביצחק לא הזכיר "אביך", מפני שהוא אבי עשו גם כן. ולכן מסיים "אשר דברתי לך" (פסוק טו), ועיין רש"י "משום דביצחק וכו'". או משום שיצא מארץ ישראל ואינו מכבדו - אשר נענש על זה במכירת יוסף - ועשו מכבדו (בראשית רבה עו, ב), לא הזכיר "אביך". ולכך בוישלח קאמר יעקב (לב, י): אלקי (אבי אברהם ואלקי) אבי יצחק, משום שחזר לארץ ישראל ללכת אל אביו. והזוהר הקדוש מתרץ באופן אחר, עיין שם, ודו"ק.

אך נראה שכדי לתת תשובה שלמה אנו נדרשים להוסיף עוד פרשנות, מאת הרב יהודה הרצל הנקין (פורסם בספרו "מהלכים במקרא"). 

הרב הנקין מסביר שבעת שיעקב יוצא לגלות הוא מוצא את חיבורו לעולם הרוחני של אברהם בדווקא, ולא לזה של יצחק אביו. יעקב, אחר שיצא מבית אביו, מזדהה עם אברהם שקיים את הציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ולא עם יצחק שחי כל חייו בארץ ישראל, ולא נאלץ לברוח או לנטוש את בית אביו. 

זו הסיבה שבעת שיעקב נמצא בגלות, הוא מחובר בדווקא ל"אלהי אברהם", ופחות לשיטתו הרוחנית של יצחק. רק כשיעקב חוזר לארץ הוא שוב מתחבר ל"אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק". 

מחשבה לפרשת ויצא

 חלום סולם יעקב מכיל ארבעה פסוקים:

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. 

והִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. 

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. 

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ."

הפסוק הראשון הוא מראה החלום - הסולם המוצב והמלאכים העולים יורדים בו.

הפסוק השני - ברכת הארץ

הפסוק השלישי - ברכת הזרע

הפסוק הרביעי - הבטחה על השגחה פרטית

השאלה הנשאלת היא: מה הצורך במראה הסולם? מה מוסיף הפסוק הראשון על שלושת הפסוקים האחרים?

ראשית, כדאי לראות את ברכות ה' שבחלום בתחילת פרשת ויצא על רקע סוף פרשת תולדות. שם, יצחק שולח את יעקב לחרן ומברך אותו:

"וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם."

ברכת יצחק מכילה שתי ברכות בסדר הזה:

1. ברכת הזרע
2. ברכת הארץ

קל לראות כי הברכות שבחלום יעקב יוצרים מבנה כיאסטי עם הברכות של יצחק:

1. ברכת הזרע

2. ברכת הארץ

2. ברכת הארץ

1. ברכת הזרע

כלומר, יצחק איחל ליעקב "אל שדי יברך אותך", ובחלום מתקיימים דברי יצחק, וה' מברך.

אך בחלום יש ברכה נוספת: ההבטחה על ההשגחה.

ועתה, נפנה לעיין במראה הסולם עצמו.

מה מבטא הסולם והמלאכים העולים ויורדים בו?

נראה, שמלאכים העולים מהארץ לרקיע, הם מלאכים שסיימו את שליחותם כאן בארץ, ומלאכים היורדים הם מלאכים שקיבלו שליחות חדשה ואצים לבצע אותה.

במידה מסוימת זה מזכיר את התיאור של השטן בתחילת ספר איוב המגיע למפגש "בני האלהים" לאחר שחזר "משוט בארץ ומהתהלך בה".

בחלומו, יעקב רואה מלאכים שסיימו את שליחותם וממהרים לבצע את השליחות הבאה. המראה של המלאכים פותח את החלום החותם בהבטחה של ההשגחה "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך". המלאכים הללו הם אלו המוציאים לפועל את ההשגחה המיוחדת שיהיה מעתה על יעקב. 

לסיכום, בתחילה יעקב רואה את מחזה המלאכים והסולם, ה' מקיים את דברי יצחק ומברך אותו בברכת הארץ ובברכת הזרע, ואז הוא מפרש לו את מחזה הסולם: המלאכים האלה שאתה רואה - הם ילוו אותך בדרכך.

בשעה שיעקב נאלץ לצאת לגלות, לברוח מאחיו ולחפש אשה, מה שנמנע מאביו, יתכן והוא שואל את עצמו אם זו לא הנקודה שבה הוא יורד מעל בימת ההיסטוריה ויתקיים בו מעין "וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי". בשלב זה, הקב"ה נגלה אליו בחלום, מחזק ומאשר את דברי יצחק בשעה שנפרד מיעקב ובעיקר מוסיף ומדגיש שהשכינה תלווה את יעקב לאורך כל הדרך.

"התחת אלהים אנכי" (רעיון לפרשת ויצא)

הרמב"ן בתחילת אגרתו לבנו כותב על מידת הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם:

תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם.

בניגוד אולי לדתות אחרות, אין אצלנו מידה שהיא רעה לחלוטין ללא צדדים נצרכים או חיובים. הכעס, עם כל מסוכנותו, גם הוא נצרך לפעמים.

בפרשת ויצא, בתגובתו של יעקב לתביעתה של רחל "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי", יעקב מגיב בכעס: "התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (בראשית פרק ל):

(א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:
(ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן: 

הרמב"ן בפירושו שואל למה יעקב כעס (רמב"ן בראשית פרק ל):

הבה לי בנים - אמרו המפרשים (רש"י, וראב"ע) שתתפלל עלי. [...] ואני תמה, אם כן למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלהים אנכי, ושומע אל צדיקים ה'. 

הרמב"ן עונה שלוש תשובות:
התשובה הראשונה היא שהכעס לכאורה אינו מוצדק וחז"ל מבקרים אותו על כך:

ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו, אמרו בבראשית רבה (עא ז) אמר לו הקדוש ברוך הוא כך עונין את המעיקות, חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה: 

אלא שראוי להתעכב על לשון הרמב"ן. בניגוד ללשונו של הרמב"ן המבקר את אברהם ואת שרה בלשון "חטא":

רמב"ן בראשית פרק יב פסוק י - ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה
רמב"ן בראשית פרק טז פסוק ו - חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן 

ואלו כאן השתמש הרמב"ן בלשון "תפסוהו", וכך גם בתחילת פרשת וישלח (רמב"ן בראשית פרק לב פסוק ד):

וכבר תפסוהו החכמים על זה  

נראה שכוונת לשונם הוא שאין כאן חטא חד משמעי, אלא שהיה מצופה שיעקב יתנהג לפנים משורת הדין במקרה.
כלומר, יתכן שכעסו של יעקב היה מוצדק ובתגובה למתקפה של רחל מוצדק שיעקב יגיב בכעס, אלא שחז"ל מבקרים אותו שהוא לא מנע מעצמו את הכעס והתנהג לפנים משורת הדין, בדיוק כפי שמורה הרמב"ן לבנו באגרת.

התשובה השניה היא שהכעס היה מוצדק שכן נוסח תביעתה של רחל היה לא ראוי ולא מתאים:

ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו  

רחל, לדברי הרמב"ן, שמעה אל תוכחתו של יעקב, והתפללה בעד עצמה:

והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב, שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה  

התשובה השלישית היא גם כן שהכעס היה מוצדק שכן תוכן תביעתה של רחל היה לא ראוי:

ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן, ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד אלהים ולא בידו  

מחשבה לפרשת ויצא

פעמים שהקשר בין הפשט לדרש נראה די ברור ופשוט, ופעמים שהם נראים כה רחוקים זה מזה.
בפרשת ויצא חז"ל דרשו על המילים "ויפגע במקום" שיעקב אבינו תקן תפילת ערבית (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת ויצא פרק כח סימן יא):

רב הונא בש"ר מאיר אמר למה מכנים שמו של הקדוש ברוך הוא מקום, וכן הוא אומר בנעמן, והניף ידו אל המקום (מ"ב ה יא). לפי שהוא מקומו של עולם, וכה"א ה' מעון אתה היית לנו (תהלים צ א) אתה מעונו של עולם: ויפגע במקום. אין פגיעה אלא תפלה, וכה"א ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תפגע בי (ירמיה ז טז). 

חז"ל דרשו את המילה "ויפגע" שמובנו תפילה, כמו בפסוק "ואל תפגע בי" בירמיה. וכן דרשו ש"במקום" הוא כינוי כלפי הקב"ה שהוא "מקומו של עולם".

זאת, כמובן, בניגוד מוחלט לפשט, אותו מביא רש"י:

ויפגע - כמו (יהושע טז ז) ופגע ביריחו, (שם יט יא) ופגע בדבשת. 

כך גם מתרגם אונקלוס:

וערע באתרא ובת תמן ארי על שמשא ונסיב מאבני אתרא ושוי איסדוהי ושכיב באתרא ההוא:

המילה "וערע" מובנו פגישה ומקרה, כמו "פן יפגענו בדבר" המתורגם "דלמא יערעיננא במות" (מתוך פרשגן/הרב פוזן ז"ל).

[אגב, עפ"י הפשט יש להסביר מדוע האות ב' של המילה במקום מנוקד בפתח ולא בשווא - כאילו מדובר במקום ידוע, מה שלא כל כך מסתדר עם פירוש כמו זה של רשב"ם:

ויפגע במקום - אירע לו דרכו במקום אחד חוץ מעיר לוז 

לעומתו, פירש אבן-עזרא:

וטעם פתחות בי"ת במקום דברי משה, והטעם במקום הידוע היום 

וכן רד"ק באופן אחר:

ונפתחה בי"ת במקום, לידיעת המקום שהיו ישנים שם הבאים מבאר שבע:]

יש להדגיש שהדרשות שהביאו חז"ל לכך שאברהם תקן את שחרית ויצחק את מנחה נראים קרובים יותר לפשט מאשר דרשה זו על יעקב המתקן את תפילת ערבית. 

אצל אברהם למדו מהפסוק "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'", ואצל יצחק "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב".

עם זאת, לאחר עיון, נראה שאפשר לקרב קצת את הפשט לדרש. השימוש במילה "ויפגע" בפסוק זה הוא ייחודי מאד במקרא. מה המשמעות של השימוש דווקא במילה זו במובן של הגעה למקום מסוים? 

נראה שהשימוש במילה "ויפגע" מעיד על הקושי של יעקב ה"איש תם יושב אהלים" להיות לבד ובמצב של מנוסה. "ויפגע במקום" משמעו שיעקב התנגש בקרקע המציאות. גם היידוע של המילה "במקום" יכול להצביע על כך שיעקב מחפש את מקומו. 

הרב סולובייצ'יק היה מסביר שהסיבה שמנחמים אדם בביטוי "המקום ינחם אותך", דווקא במונח "המקום", הוא משום שהאבל הוא אדם שמרגיש שהקרקע היציבה עליה עמד עד כה פשוט התפוררה לה, והוא עתה מחפש את מקומו החדש. המנחמים אומרים לו: תוכל במקום, אצל הקב"ה, למצוא את מקומך. 

תפילת ערבית שעניינה להגיד "אמונתך בלילות" מבטאת ממש את הנקודה הזאת. כשהאדם מרגיש שבמבט קדימה כל מה שהוא רואה זה חושך, כשהוא לא נמצא באזור הנוחיות שלו, כשהוא מרגיש שהוא "פוגע במקום" - אזי מה שיש בידו לעשות זה "ויפגע במקום", ואין פגיעה אלא לשון תפילה שנאמר "ואל תפגע בי". 

אור החיים לפרשת ויצא

"והיה ה' לי לאלוקים" - ועד עתה אינו לאלקים, חס ושלום?!
...והנכון הוא שנתכוין לומר שיתיחד אליו שם ה' לאלקים כדרך שנתיחד על אבותיו 'אלקי אברהם' 'אלקי יצחק' גם יאמר עליו 'אלקי יעקב', והוא אומרו "לי לאלוקים" פירוש 'לי' בייחוד, ודבר גדול דיבר יעקב בזה, ותמצא שכן היה דכתיב "ויקרא לו א-ל אלקי ישראל", ואחרי כן שלם נדרו אשר נדר לעשות אבן הזאת וגו'.

אור החיים מבין כי המילים "והיה ה' לי לאלוקים הוא חלק מההתניה שיעקב עושה "אם יהיה אלוקים עמדי... והיה ה' לי לאלוקים [אז] והאבן הזאת וכו'". אך מה הפירוש של המשפט הזה: אם ה' יהיה לי לאלוקים? האם עתה הוא איננו אלקים?
האור החיים מתרץ קושיא זו באומרו שיעקב רצה "שיתיחד אליו שם ה' לאלקים", כפי שלגבי אברהם ויצחק שמו של הקב"ה מצטרף לשמותם, כדוגמת מה שמצינו בחלום יעקב "אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק", כך גם יהיה לגבי יעקב "אלקי יעקב". האור החיים מוכיח את דבריו בזה שיעקב קיים את נדרו בעלותו בית אל רק אחרי שהתקיים עליו "ויקרא לו א-ל אלקי ישראל".
את השאיפה הזו והבקשה הזאת של יעקב מכנה אור-החיים "דבר גדול דיבר יעקב בזה". אך מהו "הדבר הגדול בזה"? נראה שהאמירה "אלקי יעקב" מראה על שייכות, כביכול האלקים שייך ליעקב – "לי לאלוקים".
אך מה זה אומר? מה פירוש אלקים ששייך לאדם? נראה שהכוונה היא אלקים שלאדם יש מערכת יחסים איתו. אלקים שהאדם יכול לנהל איתו דו-שיח ולא רק להיות בצד של המצווה, הוא אלקים ששיך לאדם.

מדרש לפרשת ויצא

הפעם מדרש המופיע דווקא בויקרא רבה בפרשת אמור (מקבילה שלו מופיעה במדרש תנחומא על הפרשה), אך הנוגע לפרשה שלנו. מדרש מופלא על חלום יעקב:

אמר רבי ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן יוחאי בשם ר' מאיר מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד של מדי עולה ויורד ושל יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב אף אתה עולה באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן אמר לו הקב"ה ואתה אל תירא אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית לא האמין ולא עלה

המדרש מבאר את חלומו של יעקב הרואה מלאכים עולים ויורדים בכך שיעקב ראה את המלכויות עולות ויורדות. הוא ראה כל מלכות עולה ולאחר זמן יורדת. הקב"ה מציע ליעקב לעלות גם הוא, אך יעקב מפחד שמא אחרי העליה מצפה גם לו ירידה כמו מלכויות הגויים שהוא ראה לפניו. הקב"ה מבטיח לו שאם הוא יעלה לא תהיה לו ירידה, אך יעקב ממשיך לפחד והמדרש מסיים בביטוי הקשה, עד כדי לא יאומן: "לא האמין ולא עלה".

המדרש הוא ללא ספק מדרש מופלא ביותר. העובדה שהמוסרים את המדרש הם שני התנאים המופלאים רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר, רק מגדיל את הרושם שהמדרש הזה עושה.

אני מניח שקוראים רבים יכולים להציע כיוונים רבים לאן לקחת את הסבר המדרש הזה, החל מפספוסים הסטוריים של היהודים במהלך הדורות, ועד לדברים של הרב קוק על צדיקים שאינם מאמינים. ברצוני להציע הסבר עפ"י דברים ששמעתי ממו"ר הרב יהושע בן-מאיר.

ישנם בעולם תורות שונות כיצד על האדם לעבוד את הבורא. כאשר מתחלפים ממלכות, איתן מתחלפות הדתות הרווחות בעולם. כל דת מציעה דרכים להגיע לאיזה שהוא ייעוד רוחני. המכנה המשותף לדתות השונות הוא שעליה רוחנית קשורה בהכרח להתרחקות ולהתנתקות מחיים נורמליים בעולם הזה. כל דת עם הניואנסים שלה, אך ככלל השיטה המקובלת היא שהמאמין הרוצה להתקרב לרוחניות צריך להתנתק מהעולם הזה ולעלות לשמיים. אך כל דת בתורה מגלה שהשאיפה הזו והרצון להתנתק מהעולם כדי להגיע לייעוד הרוחני, בסופו של דבר גם גורמת לה לרדת למטה (ע"ע מסעי הצלב העקובים מדם, ואת מעללי האיסלם בשנים האחרונות). הקב"ה מציע גם ליעקב לעלות, להגיע לפסגות רוחניות שהוא לא יכל להגיע אליהם קודם לכן. לא רק זה, הוא אף מבטיח לו שהעליה שלו תהיה שונה מהעליות האחרות שקדמו לו, עליה שלא תהיה קשורה בהכרח בירידה.

אבל יעקב אבינו "לא האמין ולא עלה", יעקב מעדיף להשאר בארץ, להיות למרמס תחת רגליו של לבן ולעסוק בדברים הגשמיים ביותר, ולעבוד את הקב"ה ולהגיע לדרגות רוחניות בלי "קונצים" ובלי קפיצות הדרך.