מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר הודע את ירושלים את תועבותיה, אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים - צא ובדוק בתועבות אמך.
לא פשוטה היא מלאכתנו, ונדרשים לה כוחות ומסירות נפש, אבל שכרה בצידה כשרואים את האור בעיני התלמידים ומרגישים שותפות בביסוס אהבת תורה ויראת שמים.למכתבה צורף גם מכתב מד"ר ליפשיץ ובו קריאה לאחדות (לא לגמרי ברור לי כלפי מי הקריאה):
אני מזמינה את כולנו לראות ברוחות ובסערות של השבועות האחרונים מחלוקות לשם שמים והזדמנות לחדד ולהעמיק את יסודות השליחות של לימוד התורה, וברוח זו ברצוני שנפעל.
בטיבם, תהליכים חדשים מלווים בחשדנות ובדאגה ק"ו כאשר השינוי מתחולל בתחום כל כך רגיש ומרכזי כמו הוראת התנ"ך. הדאגה יכולה לבוא לידי ביטוי בתחום האידיאה – האם התהליכים הללו ראויים ונכונים, ובתחום המעשה – האם נוכל לעמוד בהם ולהצליח להתמודד איתם. עלינו להתייחס לשני המישורים במשנה זהירות על מנת שלא נמצא את עצמנו חלילה מקלקלים במקום להיטיב. את החששות יכולים לשכך שני דברים: אמון במובילים ומבחן התוצאה. שנה אינה זמן מספיק לצורך שני הדברים גם יחד, אולם אני מקווה כי נוצר בסיס של אמון ממנו אנו יכולים לצאת לדרך ולהטות שכם ליצור את השינוי ולהפוך אותו למציאות.
בשבועות האחרונים התקיימו מפגשים עם רבנים מזרמים שונים בחמ"ד על מנת לבחון ולדייק את הדרכים להנחלת תכנית הלימודים החדשה. אני שמחה כי רבני החמ"ד הביעו אמון במהלך והעירו את הערותיהם על מנת לשפר ולטייב. (מצורף מכתבם). מגוון הקולות בחמ"ד נקראים להיות שותפים בכל דרך אפשרית להשפיע ולשפר את התהליך בו אנו מצויים על מנת לקרב אותנו כולנו, אל היעדים.
הנחת יסוד היא שהטעות היא אנושית, ו'אם לא עושים לא טועים'. אנו בתהליך של עשיה גדולה ועצומה, ממנה יגזרו לאורך הדרך פרטים הדורשים תיקון. שותפים נאמנים הם אלו המסייעים לגלות את הטעויות ופועלים בצוותא לתקן אותן. מורים רבים אכן חברו למאמץ ומתוך אמון ורצון לסייע הם מעירים, שואלים ומגיבים ובזכותם משתפרים כל הזמן התוצרים שאנו מנסים להעניק למערכת. ככל שמורים רבים יותר יצטרפו לתהליך האקטיבי של תגובות, הצעות והערות כך ירבו האמונה, החכמה והידע הבונים את בסיס ההוראה שלנו.
המקום המרכזי, כמעט הבלעדי... שהציונות הדתית נמצאת באחדות, ביחד, תחת אותה מסגרת ערכית, זהו החמ"ד (הזרמים הפנימיים הם רבים: 'לייטים', 'חרדלים'. שלוש תנועות נוער, הדגשים שונים בישיבות שונות...ועוד) התפילה והבקשה של כולנו היא לשמור על איחוד המחנה, על אחדות החמ"ד, כשהתורה והמשכן נמצאים במרכז מחננו, וכל אחד מוצא את מקומו הנכון לו , המתאים להלך נפשו , וכולם באותו מחנה...למכתב צורף גם סיכום דיון שהתקיים בהשתתפות הרב יעקב אריאל, הרב ישעיהו הדרי, הרב חיים דרוקמן, הרב איתן אייזמן והרב אבי גיסר, ובו נאמר כי "התוכנית החדשה מביאה בכנפיה רוב טובה ורוב ברכה לתלמידים ולצוותי ההוראה בחמ"ד בבחינת 'הישן יתחדש והחדש יתקדש'. הרבנים הנוכחים כולם מביעים הערכה ואמון מלא במפמ"רית ובמתווה התוכנית".
המכתב של מירי למורי התנ"ך המצ"ב, מדבר בעד עצמו. כשאנחנו טועים, יש תשובה בעולם... כשיש קושי או דבר מה הדורש תיקון, חשוב לפנות לאדם המתאים, וההקשבה היא אמיתית לגמרי וכולם רואים שיתוף מלא בהובלה! הנקודה המרכזית היא האמון המלא, שכולנו בתפילה להאהיב תורה, להגדיל תורה, ולהתחנך ע"פ תורה .
הזדעזענו זעזוע עמוק לגלות שחלק מהמאמרים ויחידות הלימוד המופצים באתר של החמ"ד נגועים בביקורת המקרא ובמבט קלוקל על אישי התנ"ך הקדושים, מבט מגובה עיניים טרוטותועוד:
לא נוכל להשלים בשום אופן בצורת לימוד נטולת יראת שמים, המציגה פרשנות של חול ושל גויים. אמנם הרבה חומרים נמחקו מהאתר אבל הבאת חומרים פסולים כאלה מעידה על הכוונות האמיתיות של מחברי התכנית.
ומצינו לכמה מנהגים שהיו מתירים בשר ויין בר"ח, אמנם אין זה אלא לאלו שנוהגים מידי חודש בחדשו לערוך סעודת ר"ח בבשר ויין כסעודת מצוה וקבלה להם מרבותיהם לנהוג כן גם בר"ח אב, אבל בלא זה אין לזוז מדברי השולחן ערוך לאסור בשר ויין מר"ח שהוא ראש לחודש הפורענות ובו נסתלק אהרון הכהן ע"ה והמזלזל בזה הוא פורץ גדר ישכנו נחש.
יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו. (ומותר בחומץ של יין) (אגודה ומהרי"ל). ויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית. ויש שמוסיפין מי"ז בתמוז.לאחר מכן, הוא כותב שלמרות שזה מנהג בלבד, זה מנהג שהפורצו ישכנו נחש:
כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור, פורץ גדר הוא וינשכנו נחש.זה לא בדיוק מה שה'פסקי תשובות' כתב ש"אין לזוז מדברי השולחן ערוך".
הרב נבנצל שליט"א שיתף אותנו בשיקול דעתו להכניס שינויים בהערותיו 'ביצחק ייקרא' לספר משנה ברורה. השינוי הוא בין המהדורה הראשונה לשניה: בין שאר השינויים שנעשו במהדורה החדשה השמיטו בה שתי פיסקאות בענייני שביעית, סעיף אחד העוסק בשימוש בכלים שבישלו בהם ירקות מהיתר מכירה, שם הובא בשם הגרשז"א זצ"ל שניתן להשתמש בכלים אלו גם למחמירים משום שהאדם שאכל בכלים אלו סמך על דעת גדולים ולכן הכלים לא נאסרו, ופיסקה שניה שבה היה כתוב שבגד מכותנה אין צורך לבער אותו בזמן הביעור משום שהכותנה גדלה אצל מי שסומך על היתר המכירה. הרב נבנצל שנשאל מדוע שתי הפיסקאות האלו הוסרו, ענה שעתה פוסק הדור הוא הגאון הרב אלישיב שליט"א, והוא מתנגד לפרסום פסקים שיכולים להחליש את ההתנגדות להיתר המכירה, והרב נבנצל קיבל את דעתוהרב הכותב הרגיש שמשהו כאן לא תקין והעיר על גבי הסיפור:
אולם הסבר זה קשה, הרי אין איש שמכחיש שזו אכן הייתה דעתו של הגרשז"א זצ"ל, והדברים נאמרים בשמו, ואין שום סברא לכאורה לצנזר את דעתו לאחר מותו מפני שדעת חברו גדול הדור שליט"א שונה! הרי אין לדבר סוף! וכי בכל דור העלימו והסתירו דעות של גדולים בנושאים שונים, מפני שגדול הדור עתה סבר אחרת? וצ"ע.
תשובתו של הרב לא היתה יכולה להיות חמה ותומכת יותר. "אתה מכוסה הלכתית במאה אחוז", אמר, "הקושי שלי, כולו פוליטי: מה יאמרו מנהיגים אורתודוקסים אחרים, כאלה שאינם מתמודדים עם אתגרים כמו אלו שבקהילה שלי, ושחוששים יותר ממני לחרוג ממוסכמות שהיו מקובלות עד כה". הרב אף הציע שייתן בעצמו שיעור ב"לינקולן סקוור", מעין הכרזה של "נראה עכשיו מי יעז לומר שאתה ובית הכנסת שלך לא אורתודוקסים!" וכך עשה.מצאתי עניין בדברים אלו, לא רק משום הסיפור עצמו, אלא גם משום שהכרתי מקור אחר בנושא. כך מופיע בספר "מפניני הרב" על הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק שכתב הרב צבי (הרשל) שכטר:
שמעתי מהר"ר שלום רפהון, שבפעם האחרונה שביקר אצל רבנו ז"ל בקיץ בבוסטון כבר היה חלש מאד, וכשהיה מהלך עמו הוצרך הר"ר שלום להחזיקו בזרועו לסייעו ללכת. ושאלו (בין השאר) לחוות דעתו בדבר ההנהגה החדשה שהנשים מחזיקות בספר תורה ועושות הקפות לעצמן בעזרת הנשים, היות שהיו כאלה שאמרו שנתייעצו עם רבנו בשעה שהנהיגו חידוש זה בבתי כנסיות שלהם. ופתאום נעשה כל גופו של רבנו קשה, ונתחזק לעמוד בעצמו – בלי שום סיוע, וסיפר היאך שלפני כמה שנים התחיל רב צעיר, אחד ממוסמכי הישיבה הנהגה זו בקהילתו בשמחת תורה, ואחר תום החג בא לשאול לחוות דעתו של רבנו ואמר, שענהו (באנגלית) שבדבר זה "הוא בניגוד גמור לכל המסורה שלנו".אז הנה לנו שני תיעודים אודות עמדת הרב סולובייצ'יק ביחס לאותו נושא, עם עמדות הפוכות לגמרי.
שאלתי את הרב [ליכטנשטיין]: האם אני צריך לעודד את הנשים לרקוד עם ספר תורה? הרב השיב: בהחלט לא, יש כאן בעיה של מדרון חלקלק. כשמתחילים בריקודי נשים האוחזות בספרי תורה, יכולים להידרדר למחוזות בעייתיים מאד מבחינה הלכתית ותורנית.עד כאן ההערות.
גם אגלה לו מה שראיתי ושמעתי מגאוני ארצי שהועד נאמנה שהגרי"ד סולובייצ'יק שליט"א כמה פעמים התיר תפלה במחיצה בת י' טפחים בשעת דחק גדול. ומעשה היה כאשר יצקתי מים על ידי מו"ז [=מורי וזקני] הגאון האדיר ציס"ע הרי"א [=צדיק יסוד עולם הרב יוסף אליהו] הנקין זצלה"ה ושאלוהו לגבי בית כנסת בבית ספר תיכון שעמדו הבנים מקדימה והבנות מאחור ומחיצת י"א טפחים ביניהם בתפלות המנחה, ולא אמר לא איסור ולא היתר אבל נתן רשות לרב השואל אחרי שישתדל להגביה המחיצה אם רואה רואה שאי אפשר לו לשכנעם להגביהה ואין דרך אחרת, שיכול להתפלל שם.בעז"ה בעתיד הקרוב נחזור לעסוק בשיטתו של הרב הנקין בעניין מחיצה.
.jpg)
יש סיפורים שקרו באמת אבל אינם אמתיים, ויש סיפורים אמתיים שלא קרו באמת.
זכרו שלא עליכם המלאכה לגמור, אך אינכם בני חורין להיבטל ממנה. לא כל מי שחולם זוכה לראות את חלומו מתגשם, אבל אם אין לכם חלום בכלל, אין ספק שהוא לא יתגשם. ולפעמים, אם ה' ירצה באמת, ואם אתם תכרו אוזן למסרים שהוא מטמין לכם, ההתגשמות תהיה אולי גדולה אפילו יותר מהחלום. אני אוהב לחשוב שמי שמאמין באל הבלתי נראה, יש לו עין פנימית שיכולה לחלום את הבלתי אפשרי, ושרק מי שמעז לחלום את הבלתי אפשרי יש לו סיכוי להשיג את הבלתי אפשרי...
רבים אומרים שמי שרואה מאמין. אני סבור שמי שמאמין - גם רואה.
כעת, כאשר הולך ומתברר כי 300 הדירות החדשות שאמורות לפצות על הרס 30 הדירות בגבעת האולפנה הן ככל הנראה לא יותר מהבטחה שנכתבה על הקרח, צריך ונכון להסתכל גם על הצד החיובי שעשוי לצמוח מההתפכחות המאכזבת הזאת. לאחר שהוסר מעטה הצלופן הנוצץ ונחשף הריקבון המבאיש של מתווה נתניהו לפינוי-פיצוי בגבעת האולפנה, נאמני ההתיישבות ייאלצו, כך נראה, לעשות את מה שכל כך לא רצו לעשות: להיאבק. להוכיח שגם לאחר שראש הממשלה והשרים בגדו בה, ההתיישבות לא איבדה את רצון החיים שלה, את אמונתה ואת כוחה בשטח.
למשך כמה ימים, מהשבת הקודמת ועד להצבעה בכנסת ביום רביעי, הצליח נתניהו לאחז את עיני רבים ולתת תחושה שהנה נמצא ההוקוס-פוקוס שיאפשר לרבע את המעגל: גם להרוס 30 דירות של בניית קבע וגם להוציא את ההתיישבות מחוזקת. אך המתווה שגיבש נתניהו תוך עבודה בשבת התברר לבסוף כעבודה בעיניים. לא חלפו ימים רבים ונחשף כי שום נס לא קרה, והיועץ המשפטי ואנשיו לא הפכו פתאום ליקירי מועצת יש"ע. חוות הדעת של וינשטיין בה נופף נתניהו כלל לא מבטיחה שבמקרים עתידיים לא תשוב הפרקליטות ותאמץ את עמדת שלום עכשיו, הדוגלת בהרס ההתיישבות בכל מקום שניתן למצוא לכך תירוץ.
ואילו בנייתן של 300 דירות הפיצוי בבית אל כלל אינה זוכה לאישור הוד פרקליטותם...
החולשה של המעגל הפנימי מקרינה כמובן על המעגלים החיצוניים. אם בקרב המתנחלים יש בלבול וחולשת הדעת ואין נכונות למסירות נפש, התוצאה היא שגם שרים תומכי התיישבות מובהקים כיולי אדלשטיין, דניאל הרשקוביץ ועוזי לנדאו לא ממהרים לוותר על משרדיהם. ואם השרים הללו לא נותנים דוגמה לחבריהם, קשה לצפות ליותר מכך מגדעון סער, ישראל כץ, לימור לבנת ומשה כחלון. אפשר כמובן לתהות איזו תועלת יכלה לצמוח מהצבעה מצפונית של שרים שהיתה מובילה לפיטוריהם. אבל המאמץ הרב שהשקיע נתניהו כדי שאיש מבין שריו לא יתמוך בחוק הוא ההוכחה הטובה ביותר לחשיבות ההצבעה המצפונית. אפילו שר אחד ויחיד שהיה מסכן את כסאו ותומך בחוק היה גורם לטלטלה מצפונית שסביר להניח שהיתה סוחפת בעקבותיו שרים נוספים. היה חסר כאן אותו נחשון בן עמינדב שיעז לקפוץ למים. מסתבר שעוד רבים היו באים בעקבותיו, אם לא מייד אז לאחר כמה ימים או שבועות. אגב, השר הרשקוביץ שמתמודד על המשך כהונתו כיו"ר מפלגתו טעה לא רק אידיאולוגית אלא גם פוליטית כאשר לא קיבל על עצמו להיות אותו נחשון. הרשקוביץ יעשה טוב לאמת ולעצמו אם ידאג לא להיות חבר בממשלה בעת שזו תשלח את הדחפורים אל בתי גבעת האולפנה.
נפסק בשו"ע (חו"מ סי' כו סעי' א):האם זה באמת מסתבר?
"אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"ה."
אף על פי שדברי השו"ע נאמרו בקשר לדיינים גויים, מסתבר שדיינים ישראלים שמאמצים מערכת משפט נוכרית אינם עדיפים. אדרבא, נראה שמצב זה חמור יותר, שאנשים מישראל הולכים לחצוב להם בורות נשברים ולרעות בשדות זרים, ויש בכך הרמת יד חמורה יותר בתורת משה.
ושתי העבירות האלו החמורות יותר מן הרציחה, והן הגזל והחילול השם שתיהן נכללות בעון ערכאות של גוים, חילול השם, שהרי זה בודאי מחלל את השם ונותן כבוד לאחר ותהלתו לפסילים, והוא מייקר שם עו"ג להחשיב אותה, ואמר הכתוב כי לא כצורנו צורם ואובינו פלילים, כלומר שאויבנו פלילים כו'.
גזל, שכל המניח דיני ישראל ומוציא בערכאות של גוים ה"ז גזל גמור, ואינו חושבו לגזל, ועל כן אינו מחזיר, ולפיכך אין לו מחילה לעולם.
הדבר הקל ביותר הוא להתנתק וליצור מנין משלך. "אני את שלי עשיתי", "אני פותר את הבעיות שלי לבד". לצערי הרב אנו חיים בתרבות של כיתתיות. המילים 'כלל', 'ציבוריות', 'קהילתיות', הן מילים שעבר זמנן... עם זאת, הלכות רבות בנויות על הערך של 'ברוב עם הדרת מלך'. אין מדובר בכלל הלכתי טכני, או ברעיון יפה גרידא, אלא באידיאל עצום. לא בכדי הדגישה התורה שלפני מעמד הר סיני 'ויחן שם ישראל נגד ההר', ודרשו זאת חז"ל כדבר המביע את אחדות האומה – 'כאיש אחד בלב אחד'. עבודת ה' ברוב עם, משמעה היכולת להיות שותף לקבוצה גדולה ככל שתהיה המבקשת קרבת אלוקים ביחד.אם נצליח להגיע לחיים משותפים מתוך הבנה, הסכמה ופשרה בקהילות הקטנות שלנו, אולי נצליח לדרוש מהמנהיגים שלנו גם כן למצוא את הדרכים בו חלקים שונים מהציבור ירגישו בנוח.
גם בזמננו זה באתרא דקפיד אשמירת שבת וחמור מאד בעיניהם כאשר כן הוא באמת, אזי כל היוצא מן הכלל ומחלל קדושת היום הקדוש, הורה בזה על זדון לבו ורשעתו כי אין לו חלק בישראל ולכן דינו כעכו"ם שאין לו שום שייכות באיסורין, ואין נאמן עליהם, אבל פה העירה וכל כיוצא בה, שרבים ונכבדים מחללי שבתות בפרהסיא עד שנעשה להם כהיתר, והרבה משאר מצוות שהם קלי ערך לגבי השבת החמורה הם נזהרים בהם זהירות יתירה... אם כן נימא שבזמן הזה חזר דין שבת כדין שאר עבירות שבתורה לענין זה, שכל מי שהוא מפורסם לעבור על אחת מהנה נאמן בשאר איסורין.
אמנם, מצינו להם תקנה ממקום אחר, והיא, כי בעונותינו שרבו להאריך גלותינו, רבים עתה עם הארץ המחללים שבתות ה' ומועדיו ורוב משאינו ומתננו הוא עמהם, ותמיד עמנו בחברה, נכנסים לבתינו, ונכנסים לבתיהם,... ואם נבוא לאסור מגען ביין, אפילו ברמז קל ובתנועה קטנה, נצא לריב מהר ונבעיר אש המחלוקת עד לב השמים, ונגרם נזק גדול בידינו לעצמנו על ידי איבתם ושנאתם, ואפשר שיבעטו אפילו במעט המצוות שעושים, ויכפרו בכל חלילה, ולכן ראוי להקל בדבר, אפילו מפני השלום לחוד, שגדול כחו.
לצערי הגדול והכן, רק אנשים שאהבת ההלכה בלבם, וכבודה הרמוס לא נותן להם מנוח, שמכירים אותה וחולמים על היום שהיא תתפוס את מקומה הראוי בעם היהודי, רק הם רוצים ויכולים לעשות את השינוי. הציבור הרחב, ברובו הגדול, ילך בעקבותיהם. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ואסור להחמיץ את השעה, שכבר היא מוכשרת לכך.לצערי הגדול והכן, אני בכלל לא בטוח שהציבור הרחב ילך בעקבותיהם. יצר השמרנות והפחד משינויים הוא כל כך גדול, שההצעה האלטרנטיבית צריכה להיות מאד מאד מושכת כדי שהציבור גם יקנה אותה. וכאן מגיעים לשאלה שהרב סופר לא העלה במאמרו, אך לדעתי צריכה להתווסף על השאלות הטובות שהוא העלה: איך יוצרים מנגנון של שמירת הלכה שאינה מבוססת על מסורת? הרי אם מדברים על חידוש ההלכה, פירושו של דבר שאנחנו פתאום נמצא את עצמנו עושים דברים השונים בתכלית ממה שעשו אבותנו. איך חיים עם זה?
יש להתחיל בהעלאת הנושא אל סדר היום הציבורי. רבנים ברוח זו צריכים לפרסם פסקי הלכה המתאימים בין ההלכה למציאות, לאחר שיקול הדעת הראוי. אחר כך יגיעו שלבים מתקדמים יותר, שבהם תיעשה ההתאמה בין ההלכה למציאות באופן שיטתי, ובצורה מאורגנת ורחבת היקף.
תנו רבנן: הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור.
אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור
הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור.
ופירוש כבוד הצבור הוא שלא יאמרו: שאין בין האנשים מי שיודע לקרא בתורה אבל לא אמרו משום פריצות.
ואגב יש להעיר במה שכתב מרן בשו"ע בסימן רפ"ב סעיף ג', הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור. וצריך עיון, שאם עכ"פ אין אשה עולה מפני כבוד הציבור, מאי נפק"מ שאשה עולה למנין שבעה, ולשם מה כתב מרן הלכה זו.והנה תשובתו המפתיעה (המסתיימת, שימו לב, ב "ולמעשה צ"ע"):
ולכן היה נראה לומר שנפק"מ במקום שאין חשש משום כבוד הציבור, כגון במקום שהמתפללים הם בני משפחה אחת, והאשה היא ראש הבית וכל שאר המתפללים הם בניה ונכדיה, שאז אין חסרון כבוד הציבור במה שתעלה לתורה, בכה"ג שפיר יכולה לעלות לתורה ולהצטרף למנין שבעה. ולמעשה צ"ע.לגופו של עניין, האדר"ת חולק על דינו של הרב אבא-שאול (מתוך עובר אורח סי' קי מובא בספר דף על הדף מגילה שם, מצוי בפרוייקט השו"ת):
ויש לומר ג"כ דמיירי כשהציבור הם כולם מקרוביה, כמו אביה ואחיה ובניה, דאף דמשום טפח באשה גם בקרובים שייך, מ"מ ודאי דבקול אין לאסור כשרגילים בה ואין קולה ערוה להם, ומ"מ משום כבוד ציבור אסור, וצריך עיון בכל זהיש להעיר עוד בנושא זה שהרמ"א כותב על דברי השו"ע שם:
ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים, אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים
ובכלל, הייתי ממליץ לכל אדם לשקול היטב בטרם ישקיע את מיטב כספו בקניית ספרים. מעבר לעובדה שקיים פער אדיר, לעיתים של חמישים אחוזים ויותר, בין עלות הספר במקור לבין המחיר שבו הוא נמכר (פער המפרנס מתווכים מפוקפקים למיניהם), יש מקום להעמדת סדר עדיפויות: ביחס לספרי סיפורת (פרוזה) אותם קורא אדם, על פי רוב, לא יותר מפעם אחת - מדוע לא להשאיל אותם בספרייה ולחסוך עלויות כספיות? גם בנוגע לספרי עיון כדאי להפעיל שיקול דעת: למעט מספר ספרי יסוד שאין בית יהודי ותרבותי שלם בלעדיהם, רוב ספרי העיון רק צוברים אבק על המדפים. אני, למשל, לא קונה יותר מאשר שניים-שלושה ספרים בשנה. רק ספרים שאני עומד ללמוד בתקופה הקרובה באופן שיטתי. זהו אינו רק חיסכון כספי אלא העמדה נכונה של סדר עדיפות נפשי וערכי. דברי החוכמה של שלמה המלך: "ויתר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" (קהלת יב, יב) רלוונטיים בימינו יותר מתמיד. הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ספרים בעידן הפוסט מודרני הופכת לעיתים לרועץ, ואנו מוצפים בים אינסופי של מלל מיותר ומסיח דעת. מיקוד הקנייה בספרים ראויים מאפשר התעמקות במה שאכן ראוי להתעמק בו.
ה"מקדש מעט" שבכל בית יהודי צריך לגלם בתוכו את כל שלושת העמודים האמורים:
תורה: — "בית שמגדלין בו תורה", בית שבו לומדים תורה בקביעות, ובאופן של "מגדלין", גדלות בכמות ובאיכות, כולל גם שהבית יהיה "בית מלא ספרים", שהספרים לא ישארו על המדף או בארון, אלא שכל הבית יהיה "ממולא" ב(תוכנם של) הספרים.תפלה: — "בית שמגדלין בו תפלה", החל מפתיחת היום ב"מודה אני לפניך מלך" ועד ל"השכיבנו אבינו לשלום" בקריאת שמע שעל המטה.
התפלה היא בצבור בבית הכנסת, אבל מיד שיתעורר משנתו על מטתו — יקום ויאמר: מודה אני וכו', והיום מסתיים בקריאת-שמע שעל המטה, וביניהם כמה תפלות וברכות, ברכות לפני המזון ולאחרי המזון וכו'.
גמילות חסדים: — נוסף לקופת הצדקה שבבית, הרי זה בית שמקיימים בו הכנסת אורחים, גמילות חסדים בנפשו בגופו ובממונו ליחידים ולכלל, תמיכת והחזקת מוסדות תורה, בתי כנסיות לתפלה, ומוסדות צדקה וחסד וכו'.
כל הנ"ל שייך במיוחד להענין שדובר אודותו לאחרונה ע"ד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — שהכח על העבודות כל ימי המשכן בא מחנוכת המזבח שע"י קרבנות הנשיאים (כנ"ל סעיף ד) — ו"כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם",אני בטוח שללא קניית ספרים - לא נהיה עם הספר.
שכל ישראל, אנשים נשים וטף, יעשו ביתם וחדרם כו' — ע"ד "מקדש מעט", בית תורה תפלה וגמ"ח (צדקה), עד שהבית הגשמי וכליו הגשמיים (השולחן, כסא וכיו"ב) ייעשו כלים לקדושה (תורה, תפלה וצדקה), שיהי' "בית מלא ספרים" וכו',
