בני ישראל נצטוו במצרים לקיים את מצות הפסח כשיכנסו לארץ:
(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:
(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:
(ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:
(ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה:
ולכן מעט מפתיע למצוא בפרשת בהעלותך ציווי לחוג את חג הפסח בעודם במדבר סיני:
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:
(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:
(ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:
(ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח:
ואכן רש"י מביא את דברי חז"ל האומרים שזה היה הפסח היחיד שעשו ישראל במדבר:
(א) בחדש הראשון - פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד:
רמב"ן מסביר מהו "גנותן של ישראל":
ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בענין המרגלים, שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית ולא מלו, ולפיכך נאסרו בכל הקדשים. או שתהיה הברייתא הזו כדברי האומר (מכילתא בא טו) אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו, והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו, והוא גנות גדול. אבל הראשון הוא יותר נכון בעיני, כי היה משה מכריחם לעשותו ולא היה מניחם בחיוב כרת.
ובכל זאת יש לשאול, מה נשתנה שנה זו, השנה השניה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בו נצטוו בפירוש לעשות פסח, מכל שאר השנים במדבר בהם לא נצטוו? ואם נצטוו עתה לעשות פסח, הגם שטרם נכנסו לארץ, מדוע במצרים נאמר להם שהם יעשו את הפסח לאחר שיכנסו לארץ?
נראה שהתכנית המקורית היתה שבני ישראל יעשו פסח במצרים, והפסח הבא יהיה שנה לאחר מכן כשכבר יהיו בארץ ישראל. אלא, שבעקבות חטא העגל ארך הזמן בו נשארו ישראל במדבר, ולכן הם נצטוו עתה לעשות שוב פסח. פסח, שלאחריו יכנסו ישראל לארץ, והפסח שלאחריו יהיה לאחר כניסתם לארץ.
ואכן, כפי שהתורה נכתבה, בני ישראל עשו כעת פסח, התחילו ללכת לארץ ישראל, והפעם הבאה שאנחנו מוצאים שהם עומדים בחודש ניסן הוא בתחילת ספר יהושע, בפסח שלאחר כניסתם לארץ.
התורה מבליעה את 38 השנים שעוברים מפסח זה לעד לפסח שעשה יהושע בארץ ישראל.
אם נכונים דברינו, אפשר לראות כאן מבנה ברור: בני ישראל עושים פסח לפני יציאתם למצרים ולקראת הליכתם לארץ ישראל. לאחר שנכשלו בחטא העגל וארך הזמן, ה' מצווה לחזור ולעשות פסח כדי שאחריו ילכו לארץ ישראל. וכשמגיעים לארץ ישראל, שוב עושים פסח, לקראת כיבוש הארץ.
כך יוצא שפסח זה כמין תחנת בסיס, בו חייבים בני ישראל לעבור בטרם הם עוברים לשלב החשוב הבא בחייהם.
בפרשה אנו מוצאים תחנות בסיס נוספות מסוגים שונים. מרים נענשת על דיבורה כנגד משה, הגם שמשה היה ענו מכל האדם ומן הסתם היה מוכן לותר לאחותו. אך היא נענשת ע"י ה' משום שפגעה באחד מיסודות התורה - "פה אל פה אדבר בו". המשכן שוכן במרכז המחנה, כדי להצהיר שהוא מהווה מרכז לכלל ישראל.
מנהג ישראל שבעלי שמחה עולים לתורה, גם בעת שאדם נפגש עם אבלות הוא עולה לתורה. העלייה לתורה גם היא מהווה מעין "תחנת בסיס" שממנה יוצאים לדרכים חדשות ולתחנות הבאות בחיים שגם בהם נמצא את תחנת הבסיס בדמות העליה והמפגש עם התורה. התורה נותנת לאדם כוחות להתקדם לתחנות הבאות, והיא זו המאשרת לאדם שבעת קושי יש לו לאן לפנות ומהיכן לקבל השראה ועידוד להמשך הדרך.
לכבוד בר המצוה של בני הבכור, אברהם מרדכי.
