ביקורת ספרים: מסילות בלבבם, הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ

פורסם באתר כיפה (קישור)

הספר "מסילות בלבבם - פרקי הגות, היחיד החברה והמדינה בראי התורה" ראה אור לפני כחצי שנה. הוא מכיל מאמרים מפרי עטו של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ, ראש ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים. בחדשים שעברו מאז יציאת הספר, נאמר ונכתב לא מעט על כך שהג"ר אהרן ליכטנשטיין זצ"ל היה קצת נטע זר בעולם התורה בארץ. דברים דומים ניתן לומר על הרב רבינוביץ', שנולד שנים ספורות לפני הרב ליכטנשטיין ושקשה להתעלם ממספר קווי דמיון בביוגרפיות של השנים. הופעתו של ספר זה יחד עם שו"ת שיח נחום שראה אור לפני מספר שנים, מאיר באור בוהק על גדלותו של הרב, ומסמן לנו, בני התורה, שיש כאן אמירות ודעות שראוי לתת אליהם את הדעת.
המאמרים המחלוקים בספר לשני שערים, היחיד והחברה, נכתבו בזמנים שונים והתפרסמו בבמות שונות. איחוד המאמרים תחת קורת גג אחת מעמידה בפני הקורא השקפת עולם שלמה תוך עיסוק בנושאים רבים המעסיקים את האדם המאמין בזמנינו. נזכיר חלק מהנושאים שהמחבר מתמודד עמם: השינוי במעמד האשה בזמנינו, היחס לגויים ולבני המיעוטים בארץ לאור ציוויי התורה, סתירות בין תורה ומדע, המשטר הדמוקרטי והערכים הדמוקרטיים, היחס למי שאינו שומר מצוות, מהי אמונת חכמים, תפקידו של הפוסק, תפקידם של בתי הדין, עליה להר הבית, ועוד ועוד.
כמעט בכל נושא המחבר מתחיל מניתוח של דברי הרמב"ם העוסקים בנושא הקרוב לנושא הנדון, אך מהר מאד הוא עובר מהפן התאורטי לפן המעשי ובכל נושא הוא מגיע לתובנות הרחוקים מלהיות בנאליים.
ניתן כמה דוגמאות:
- בדרך כלל מאמרים העוסקים ב"דמוקרטיה ויהדות" מתמקדים באלמנט אחד של הדמוקרטיה והוא: שלטון העם, אך לאמיתו של דבר המרכיבים האחרים בדמוקרטיה הינם מאתגרים פי כמה לאיש האמונה. מרכיבים כמו חופש הדת וזכויות הפרט. הרב רבינוביץ כן עוסק במרכיב החופש שהדמוקרטיה מעניקה לאזרחים, ובייחוד בשאלת גבולות החופש הזה. אחד התחומים בהם הוא מעלה את השאלה הזו הוא תחום החינוך. לדבריו, היה נכון למדינה לממן רק בתי ספר המלמדים את "התרבות השלטת בארץ", קרי לימודים בשפה העברית והנחלת ערכי המוסר היהודי גם למגזרים של בני המיעוטים.
- במקום אחר הרב יוצא חוצץ כנגד הענקת חסות לחברי כנסת. לדעתו, יש להגביל מאד את החסינות כך שהוא יתמקד רק בנושאים שיכולים להפריע ישירות למילוי תפקידם ולא מעבר לזה. לדידו העקרון ש"מלכי בית דוד דן ודנין אותן" הוא עיקרון חשוב ביהדות של שויון בפני החוק.
- בפרק אחר בספר מתאונן הרב על ה"מצב כל כך בלתי נסבל" שנוצר בהר הבית שבו אסור ליהודי לעלות ולקרוא במקום "שמע ישראל". לדבריו "יש ללמד ולחנך ולהודיע כיצד יש להיכנס להר הבית" ו"אין לזנוח את המקום הקדוש או להמנע מלעלות".
- אחת השאלות הקשות בניסיון להסביר את הכתוב בתורה באופן שיתאים להתפתחות המדע הוא בפעמים מסבירים את התורה באופן הסוטה מהמסורה המקובלת בפרשנות התורה. לדברי הרב לכך בדיוק נוסחו עיקרי האמונה כדי לומר שאלו העיקרים שמהם אין לסטות ומה שאינו מן העיקרים אין בעיה אמונית לפרש שלא כפי המסורה.
- בפרק העוסק ביחסי ישראל והעמים הוא מאריך לעמוד על כך שעם ישראל צריך לשתף פעולה עם הגויים כדי לקדם מטרות וערכים החשובים לו.

מעבר לדוגמאות אלו יש בספר פרקים שכל ניסיון שלי לתמצת אותם או להביא מהם רק תובנה בודדת יהיה עוול הן לכתוב והן לקוראי מאמר קצר זה (לפחות שני פרקים עולים בראשי: פרק העוסק במוסר ופרק העוסק במעמד האשה), ואני ממליץ לכל אחד לקרוא וללמוד אותם. גם מהפרקים שכן בחרתי להביא תובנה אחת ניתן לומר "יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן".

הספר "מסילות בלבבם" הוא בעיני כמורה נבוכים לבני הדור שלנו המנסים לשלב בחייהם מחויבות לתורה ולמסורת יחד עם השתלבות בעולם המערבי וערכיו. זכה דורנו שיש בו את הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שיורה לנו את הדרך.

הרב יוסף משאש על היחס למחללי שבת

משום מה מצאתי את עצמי לאחרונה חוזר לסוגיית ההתייחסות למחלל שבת בדורנו.
כידוע, במקומות רבים בחז"ל ובהלכה אנו מוצאים התייחסות לאדם המחלל שבת שהוא כעובד עבודה זרה. לכן, אין לו נאמנות, שחיטתו פסולה, הוא אוסר את יינו ועוד. מאז שחלק גדול מעם ישראל הפכו להיות מחללי שבת יש דיון הלכתי ער בקשר למעמדם של אותם מחללי שבת הגרים בתוכנו. ראו למשל את מאמרו של הרב ד"ר דרור פיקסלר צירוף מחלל שבת למניין והעלאתו לתורה, שהתפרסם בתחומין כו. ככלל, נדמה לי שכמעט בכל ספר מספרי תחומין יש מספר מאמרים הנוגעים להתייחסות ההלכה לאדם החילוני.
בכל אופן, במסגרת שיטוטי, חזרתי לספר "מסורת בעידן המודרני" בעריכת הרב יצחק שורקי, ולתשובות של הרב יוסף משאש שפורסמו בו. שלוש תשובות של הרב יוסף משאש בספר זה עוסקים ביחס ליהודים שאינם שומרי מצוות. הראשון מדבר אודות קצבים מחללי שבת, השני אודות יין של מחללי שבת והשלישי אודות אורחים שאינם מברכים. לעניין שלנו, היחס למחללי שבת, שתי התשובות הראשונות רלוונטיות.
על אף שרבים וטובים עסקו בנושא הזה, נדמה לי שיש חידוש בדבריו של הרב משאש. הרב משאש, בניגוד לאחרים, איננו משנה את הסטטוס של עוברי העבירה מתוך קביעה כי הם שוגגים או אנוסים, אלא משנה את הסטטוס של העבירה, קרי חילול שבת. לדבריו, חילול שבת כבר איננו חמור כפי שהיה פעם.
הנה ציטוט מהתשובה הראשונה (עמ' 223 בספר):

גם בזמננו זה באתרא דקפיד אשמירת שבת וחמור מאד בעיניהם כאשר כן הוא באמת, אזי כל היוצא מן הכלל ומחלל קדושת היום הקדוש, הורה בזה על זדון לבו ורשעתו כי אין לו חלק בישראל ולכן דינו כעכו"ם שאין לו שום שייכות באיסורין, ואין נאמן עליהם, אבל פה העירה וכל כיוצא בה, שרבים ונכבדים מחללי שבתות בפרהסיא עד שנעשה להם כהיתר, והרבה משאר מצוות שהם קלי ערך לגבי השבת החמורה הם נזהרים בהם זהירות יתירה... אם כן נימא שבזמן הזה חזר דין שבת כדין שאר עבירות שבתורה לענין זה, שכל מי שהוא מפורסם לעבור על אחת מהנה נאמן בשאר איסורין. 

בתשובה השניה הוא לוקח כיוון קצת אחר ומבקש להתיר את יינם בגלל דרכי שלום (עמ' 227):

אמנם, מצינו להם תקנה ממקום אחר, והיא, כי בעונותינו שרבו להאריך גלותינו, רבים עתה עם הארץ המחללים שבתות ה' ומועדיו ורוב משאינו ומתננו הוא עמהם, ותמיד עמנו בחברה, נכנסים לבתינו, ונכנסים לבתיהם,... ואם נבוא לאסור מגען ביין, אפילו ברמז קל ובתנועה קטנה, נצא לריב מהר ונבעיר אש המחלוקת עד לב השמים, ונגרם נזק גדול בידינו לעצמנו על ידי איבתם ושנאתם, ואפשר שיבעטו אפילו במעט המצוות שעושים, ויכפרו בכל חלילה, ולכן ראוי להקל בדבר, אפילו מפני השלום לחוד, שגדול כחו.

אתגר חידוש ההלכה

אחרי שבוע לא קל במילואים,  אני מנסה להשלים את מה שהפסדתי בגזרת הרשת.

למי שעוד לא ראה, לפני מספר שבועות התפרסם  במקור-ראשון מאמר של הרב יוסי סופר תחת הכותרת "אתגר חידוש ההלכה". בחדשים האחרונים הרב יוסי סופר (קישור לאתר שלו) מפרסם מאמרים מעל בימות שונות העוסקות בקבעון הלא בריא שההלכה נמצאת בה, ועל חוסר התאמתה למציאות חיינו. במאמר הנוכחי, הרב סופר בעצם מסכם את הנאמר במאמרים הקודמים, ומתקדם צעד נוסף לעבר הצבעה על השאלות המנחות עבור מי שירצה להתקדם בדרך של חידוש.

לקראת סוף המאמר הוא כותב כך:

לצערי הגדול והכן, רק אנשים שאהבת ההלכה בלבם, וכבודה הרמוס לא נותן להם מנוח, שמכירים אותה וחולמים על היום שהיא תתפוס את מקומה הראוי בעם היהודי, רק הם רוצים ויכולים לעשות את השינוי. הציבור הרחב, ברובו הגדול, ילך בעקבותיהם. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ואסור להחמיץ את השעה, שכבר היא מוכשרת לכך.
יש להתחיל בהעלאת הנושא אל סדר היום הציבורי. רבנים ברוח זו צריכים לפרסם פסקי הלכה המתאימים בין ההלכה למציאות, לאחר שיקול הדעת הראוי. אחר כך יגיעו שלבים מתקדמים יותר, שבהם תיעשה ההתאמה בין ההלכה למציאות באופן שיטתי, ובצורה מאורגנת ורחבת היקף.

לצערי הגדול והכן, אני בכלל לא בטוח שהציבור הרחב ילך בעקבותיהם. יצר השמרנות והפחד משינויים הוא כל כך גדול, שההצעה האלטרנטיבית צריכה להיות מאד מאד מושכת כדי שהציבור גם יקנה אותה. וכאן מגיעים לשאלה שהרב סופר לא העלה במאמרו, אך לדעתי צריכה להתווסף על השאלות הטובות שהוא העלה: איך יוצרים מנגנון של שמירת הלכה שאינה מבוססת על מסורת? הרי אם מדברים על חידוש ההלכה, פירושו של דבר שאנחנו פתאום נמצא את עצמנו עושים דברים השונים בתכלית ממה שעשו אבותנו. איך חיים עם זה?

למאמר זה התפרסמו כמה תגובות - ראו כאן. 

שימו לב בעיקר לדבריו של פרופ' נדב שנרב בטוקבקים, בו הוא מגיב לתגובתו של הרב יעקב שפירא (ראש מוסדות יעוד). רק אוסיף על דבריו של שנרב, שמפליא אותי שהרב יעקב שפירא לא ראה צורך להסביר איך הוא מתמודד עם השאלות שעלו. האם הוא מתמודד אתם? האם הוא כאיש מאמין לא נתקל בבעיות הללו? 

צניעות במקום העבודה

הרב עזריאל אריאל, בנו של הרב יעקב אריאל ורב היישוב עטרת, הוציא את הנייר עמדה הבא בנושא "צניעות במקום העבודה" לתועלת הציבור:

בתחילה כשקראתי את נייר העמדה ראיתי בו משב רוח מרענן, ביחס לכל מיני גילויי דעת חרדיים שהורגלנו אליהם בשנים האחרונות. לאחר חשיבה נוספת אני לא בטוח שיש בנייר הזה הרבה יותר מאשר הגיון בריא (common sense), שכדי להגיע למסקנותיו לא באמת נדרשים עשרות הערות שוליים. אשמח לשמוע איך אתם התרשמתם מנייר העמדה הזה.

בכל מקרה, אני מצאתי שחסר במסמך המטרה הכללית, הלכתחילה. כלומר, איך מסיקים מסקנה באירוע מעט יותר מורכב מאשר עבודת היום יום, ובגדול מה העמדה התורנית ביחס לשויון הזדמנויות לנשים. קחו לדוגמא את הסיטואציות הבאות:

- האם יעדיף מנהל שומר מצוות לגייס רק בני מין אחד?

- האם מותר לאדם שעובד (ומשתכר ברווח) במקום בו יש רק גברים, לחפש אחר עבודה אחרת, שהתנאים שם מעט יותר טובים כשהוא יודע שבמקום העבודה האחר תהיינה גם עובדות?

העוסק במצוה פטור מן המצוה

הדברים הבאים הם כתוצאה מדיון שניהל בימים האחרונים גיסי הרב יואב שטרנברג. תזכורת: הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

דברי הר"ן במסכת סוכה:
ובפרק היה קורא נמי אמרינן החופר כוך למת פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובודאי דרכן של חופרין דבתר דמחו בה טובא מיפשי פורתא והדרי ומחו ובעידנא דמיפשי למה הוא פטור (לתת פרוטה לעני העומד אצלו) ובודאי דהחופר כוך למת כדרכו שנינו
לפיכך נ"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן וההיא דנדרים לא מוכחא מידי דודאי בשעה שהאבדה משומרת בתיבתו לא מפטר דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה ומי שאבדה אצלו אף על פי שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו אלא בההיא גוונא לא שכיח והיינו טעמא דמדפטר רחמנא חתן אף על גב דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא ילפינן כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר:

מדברי הר"ן (המודגשים) נראה, שגם כאשר נחים במהלך התרגיל, כגון בזמן ה'שינוי משימה', יש פטור מקיום מצוות. עד כמה יש להרחיב פטור זה?
יוצא למשל, שאם אני נוסע כדי לנחם אבלים, או לבקר חולים, אני פטור באותו זמן מתפילה למשל (שהרי גם ההולך להקביל פני רבו נחשב עוסק במצווה כמבואר בסוגיא שם).

אמנם, הפוסקים כותבים, שכאשר ניתן לקיים את שתיהן בקלות, יש להשתדל לקיים את שתיהן, ולכן יש להניח תפילין ולהתפלל בהפסקות בתרגילים גדולים וכד', אבל מי שנמצא במחסום או במקום שבו הוא עסוק כל הזמן, אכן פטור מן המצוות. גם מי שצריך את המנוחה, פטור מן המצוות בזמן זה.

דיון בנושא זה בתחום דומה נמצא במאמר של הרב נחום נריה באסיא ט שעוסק בנושא של פטור צוות רפואי מדין העוסק במצווה.

מכאן תוספות שלי: כל אחד מאיתנו שעבר שירות צבאי או שירות מילואים יודע שבפועל אנחנו עושים הכל גם שמירות וסיורים כמו כולם, גם מתפללים וגם דואגים לצרכינו הגשמיים.
ישנן צורות שונות להסתכל על התופעה הזו:
א. יכול להיות שיש בזה משהו שלילי (אולי גלותי) - איננו מסוגלים להתנתק תודעתית מקיום המצוות הפרטי ולהרגיש שאנחנו מקיימים מצווה ציבורית. המצווה הציבורית נראית לנו כמפריעה לנו לקיים את המצווה הפרטית, על אף שבאמת אין זו הסתכלות נכונה.
ב. יכול להיות שזה חלק מ"חיי החומרות" שאנחנו חיים בתוכו. רצון לעשות הכל בצורה הטובה והמושלמת ביותר, הגם שזה לא ממש נדרש מאיתנו. הסתכלות זו יש מקום לדונה לשבח ויש מקום לדונה לגנאי.
ג. ההסתכלות שאני מעדיף - זה חלק מהעידן המודרני. אנחנו חיים בעולם שעושים בו הכל, בכל מקום, ובכל זמן. תחושה זו משפיעה גם על אופן קיום המצוות שלנו. אם פעם אדם עבד רק בשעות האור, היום האדם יכול (ולפעמים מוכרח) לעבוד בכל שעה ביממה. פעם האדם היה צריך להיות במקום מסויים כדי לבצע את עבודתו ולתקשר עם אנשים אחרים, היום הוא יכול לעשות זאת מכמעט בכל מקום בעולם. האדם התרגל לחיים כאלה, ואין זה פלא שגם קיום המצוות שלו מושפע מחשיבה זו.

ערכים תורניים והעולם המודרני - חלק ג'

אחרי ההקדמה הארוכה (קישור1, קישור2), אנחנו מגיעים לעניין.

כזכור, בפרק ל"ב בספר התניא מתחיל הרב במשפט (הפרק במלואו):
והנה, על ידי קיום הדברים הנזכרים לעיל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה

לאחר מכן מסביר בעל התניא שכיוון שכולנו מכילים בתוכנו נפש אלוקית, שהיא בעצם אותו הדבר אצל כולם, אזי כל ההבדלים בינינו נובעים אך ורק מהגוף. אם הגוף יהיה בטל אצל האדם אזי כל אחד יכיר בכך שהוא וחבירו הם בעצם אותו הדבר ואין מניעה שיהיה "ואהבת לרעך כמוך" - כמוך ממש, שהרי אתם אותו הדבר.

כשלימדתי פרק זה בקהילתי פתחתי וקראתי את המשפט הראשון "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו" ושאלתי את הנוכחים אם יש מישהו שיכול לומר שהוא מזדהה עם המשפט הזה. כמובן שכולם הסתכלו עלי במבט מוזר. אז אמרתי שאינני יודע איך מישהו שחי בחברה המערבית כמונו יכול להזדהות עם המשפט הזה. אינני יודע מה היה הלך הרוחות בזמן אדמו"ר הזקן ואם אז כן היו יכולים להתמודד עם המשפט הזה, אך אני בטוח שהיום אדם שחי בעיר שלי ומחזיק לפחות רכב אחד ועוד אי אלו גאדג'טים איננו יכול לומר שאצלו "גופו נבזה ונמאס בעיניו". ולא רק שהוא איננו יכול לומר זאת, הוא גם איננו יכול להבין איזה מין שאיפה זאת, או במילים אחרות: למה זה טוב.

אך לא עצרתי בכך והמשכתי לומר שלא בגלל המשפט הראשון אנחנו נמנע מללמוד את דברי בעל התניא. אך מכיוון שאינני יכול להסביר ולהזדהות עם המשפט הראשון, אני לוקח את דברי בעל התניא על דרך השלילה. כלומר, נניח שבעל התניא צודק ומי שרוצה להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" צריך לבטל את גופו כדי להכיר בכך שכולנו בעלי נפש אלוקית. עתה, שאיננו יודעים ואיננו שואפים לבטל את גופנו, לפחות נאמץ את דבריו שאם איננו נמצאים במקום של "ואהבת לרעך כמוך" זה בגלל שאנחנו נמשכים יותר מדי אחרי דברים הקרובים לגופנו - ובשורש העניין בדרך כלל נמצא דבר הקרוב לגופנו שהוא המעכב אותנו מלאהוב את חברינו. ברגע שנכיר בכך שהדבר המעכב הוא כנראה דבר הקשור לגופנו שלנו גם יש סיכוי שנגיע למסקנה שהדבר המעכב הוא גם ניתן לשינוי כך שהוא כבר לא יהווה גורם מעכב.

כלומר, אינני מאמץ את זה שחייבים לבטל את הגוף כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", אך אני מוכן לשקול שאם איננו נמצאים ב"ואהבת לרעך כמוך" יש סיכוי טוב שהבעיה נמצאת במישור של החשבת הדברים הקרובים לגופנו יתר על המידה.

יש לי לפחות עוד דוגמא אחת לסוג כזה של חשיבה, בע"ה בימים הקרובים נכתוב עוד.

ערכים תורניים והעולם המודרני - חלק ב'

לפני כשבוע הצגתי בפניכם שאלה:
כיצד הייתם מסבירים לבני קהילתכם את דבריו של הרב בעל התניא בתחילת פרק לב שיש להגיע לכדי "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה"?

אלחנן העיר, בצדק לטעמי, שהכותרת "ערכי התורה והעולם המודרני" איננה מתאימה. אני מקבל את דבריו ושניתי את הכותרת להיות "ערכים תורניים והעולם המודרני". אני עדיין מסופק גם לגבי החלק של "העולם המודרני" - האם שאלות מהסוג הזה עולות רק בעולם המודרני? ואולי הן עלו גם בדורו של בעל התניא? אינני יודע.

כמובן, שבבסיס השאלה עמדה השאלה הנוקבת - מה עושה האדם המודרני החי ומקושר לעולם המערבי עם משפט מהסוג הזה? האם יש איזו שהיא דרך שהוא יכול להתחבר אליו? האם הוא בכלל צריך להתחבר אליו?

כולנו מכירים את תורת הרב קוק הגורסת שלכל האידיאות המתחדשות בעולם יש מקום בעולמה של תורה ושיש למצוא בכל רעיון או ערך מתחדש את נקודתו הפנימית שהיא אמיתית ואותה יש להכניס לבית המדרש.
כאן אני מעלה שאלה נוספת, אחרי שאנחנו מחליטים להכניס ערכים מן החוץ פנימה כתוצאה מתמורות העולם המודרני, האם יש ערכים מן הפנים שיש להוציא החוצה מאותה סיבה?
בזמנו, הרב יואב שטרנברג כתב סדרת רשימות בנושא "הלכה וערכים" שבו הוא דן בשאלה האם אפשר לשנות את ההלכה בהתאם לערכי הזמן המשתנים (ומסיק שבגדול אי אפשר אך יש הרבה תחומים שהם לא הלכה "פרופר" ובהם יש מקום להשפעה של ערכי הזמן). אני דן יותר בצד הרעיוני, הלכאורה פחות מחייב, ולא בצד ההלכתי שבדר"כ נתפס כיותר מחייב.

נחזור לשאלה אודות דבריו של בעל התניא. הצגתי בפעם שעברה את דבריה של הרבנית וינגורט בספרה "אור הלבנה" ובו היא מסבירה ש"להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו" פירושו לא להיות אנוכי ולראות את טובת הזולת לפני טובתך. אני מתקשה להאמין שלכך התכוין האדמו"ר הזקן בדבריו, אך אני רואה בדבריה שיטה להתמודדות עם השאלה שהעליתי (וגם שלמה שהגיב בפעם שעברה התמודד באופן דומה). אופן זה אומר שיש להתאים את דבריו לעולם שבו אנו חיים. אז נכון, אומרת הגישה, שאף אחד מאיתנו לא יכול לומר על עצמו ש"גופו נבזה ונמאס בעיניו" או אפילו שהוא שואף לדרגה הזאת, אך אפשר למצוא את הנקודות והמקומות שבהם כן אפשר להרגיש משהו מזעיר אנפין של המידה הזאת.

זו ללא ספק הגישה המקובלת כיום בבתי המדרש.

אני אבקש להציג גישה אחרת, בפעם הבאה.

ערכים תורניים והעולם המודרני - חלק א'

נושאים הקשורים לאדם המאמין בעולם המודרני מעסיקים אותי מאד. בשבוע-שבועיים הקרובים אני מבקש להעלות כאן עוד אחד מהנושאים הללו. הפעם רק נתחיל ונגיע לעניין רק בהזדמנות אחרת.

בשבת הסמוכה לי"ט כסלו האחרון אזרתי אומץ ולימדתי את פרק ל"ב מתוך ספר התניא לאדמו"ר הזקן מחב"ד. התכוונתי ללמד פרק זה במהלך ספירת העומר שנה שעברה, שכן הוא עוסק במצוות "ואהבת לרעך כמוך", אך זה לא יצא לפועל. מכיוון שבדיוק נפל שבשבת שלפני כן סיימתי נושא ועוד לא הייתי מוכן להתחיל לדבר על חנוכה, החלטתי לנצל את ההזדמנות (יש שיקראו לזה השגחה פרטית) וללמד את דברי בעל התניא.

הפרק מתחיל במשפט הזה (הפרק במלואו):
והנה, על ידי קיום הדברים הנזכרים לעיל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה

הרבנית אורה רבקה וינגורט, בספרה "אור הלבנה" (קראתי רק חלק קטן מהספר, אותו קניתי לפני מספר חדשים לאשתי למתנה, אך ממה שקראתי מדובר על קנקן חדש מלא ישן, במובן החיובי ביותר. כמי שזכה להכיר את בעלה של המחברת, הרב שאול וינגורט, אני יכול להעיד שמדובר באדם שחזקה עליו שלא יוציא מתחת ידו דבר שאיננו מתוקן ולכאורה אשת חבר כחבר. אם כי במקרה פתחתי את הספר אתמול לראות מה היא כותבת על חגי חודש אייר ונדהמתי לראות שיש התעלמות מוחלטת מהנושא. תמוה ביותר.) מבארת את דברי הרב כך (עמ' 222):
בשביל להגיע לאהבה ואחווה, עלינו להבין קודם כל, מהו שורש הפירוד. מה גורם לריחוק בינינו לבין האחרים? תשובת בעל התניא במלה אחת היא: ה'גוף'.
ה"גוף" איננו רק הצד הפיזי שלנו, הוא כולל את כל הנספחים שלו. קניינים, נוחיות, עונג, כבוד, מעמד, תדמית אישית. מן הסתם נתקלתם פעם בילדים שרבים ביניהם על צעצוע, תוך כדי זעקת 'זה שלי!'. הילדים גדלים ואתם גדלים ומשתכללים גם הצעצועים (קחו למשל את המכונית...), אבל ה'שורש פורה ראש ולענה' נשאר - הדאגה העצמית. וכבר אמרו בדרך צחות, שבדורנו פשה הנגע מעבר לדורות הקודמים, ורמז לזה בשמות המאכלים. במקום המאכלים המסורתיים 'קניידלך' ו'בייגלך', עברנו לדבר על 'פרילי', 'ביסלי' ו'כיפלי'.
במלה אחרת ניתן לקרוא למה שחוצץ בינינו לבין הזולת: 'אנוכיות' (תרגום שמו של החטיף הפוסט-מודרני 'אגו')...

ועכשיו שאלתי אליכם הקוראים, נניח ואתם מלמדים את הפרק הזה לחברי קהילתכם, כיצד הייתם מסבירים את המשפט הראשון של הרב בעל התניא? תזכרו את המילים "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו".

אינני מחפש תשובות מהסוג "בחיים לא הייתי מלמד בקהילה שלי 'תניא'". תודה.