ביקורת ספרים: "נפשי בשאלתי" מאת: הרב יונתן רוזנצווייג וד"ר שמואל הריס

 אומרים שביקורת הספרים הכי נבזית היא כזו שבו המבקר כותב: ממש חבל שהמחבר כתב את הספר שהוא רצה לכתוב ולא את הספר שאני רציתי שהוא יכתוב. שוב ושוב ניסיתי לבדוק את עצמי אם הביקורת שאני מתכנן לכתוב לא נכנסת לקטגוריה הזאת של הביקורת הנבזית, ולכן גם השהיתי את פרסומה. אך כעבור זמן וכשהגעתי למסקנה שבכל זאת אני חושב שלדברים שיש לי לומר יש תרומה לשיח סביב הספר הזה, החלטתי בכל זאת לפרסם את הדברים.

כשהספר "נפשי בשאלתי - הלכות בריאות הנפש" הגיע לידי, הייתי בטוח שמדובר בספר שו"ת. כך שכבר כשפתחתי את הספר הייתי מופתע. בספר קרוב ל500 עמוד: חציו פסקי הלכות וחציו נספחים. פסקי הלכות כתובים כסעיפים המחולקים לפי נושאים, כשלכל סעיף נלווית הערת שוליים ארוכה המרחיבה על השיקולים שהובילו לפסיקה שבראש העמוד ומביאה דעות שונות בנושא. הנספחים ברובם הינם מאמרים תורניים ארוכים, של עשרות עמודים, על נושאים כלליים הקשורים לנושאי הספר.

אחרי ההפתעה הראשונית ניסיתי להתרכז בספר שלפני, אך גם לאחר שקראתי בו התחזקה אצלי התובנה שאם אני קהל היעד לספר הזה (ואינני בטוח אם זו הנחה נכונה או לא) הרי שלענ"ד היה נכון יותר להוציא את הספר כספר שו"ת. אם אכן המחברים מבקשים להגיש בפני ציבור הלומדים כיצד נכון לגשת לפתרון שאלות הלכתיות מורכבות בנושאי בריאות הנפש, הרי שהדרך לעשות זאת הוא על ידי הדגמה כיצד הם ניגשים למגוון בעיות בנושא ופותרים אותן. מתודת השו"ת עוד יותר נצרכת בתחום ששום מקרה אינו ממש דומה למשנהו.

ולאחר פתיחה זו, נתייחס למה שכן יש בספר.

במבוא לספר מתריע הרב יונתן רוזנצוויג (עמ' יט, הדגשים במקור):

"כל סעיף מתאר מקרה מסוים, אך המקרה המסוים מספק מעין קרש קפיצה למקרים אחרים, שכן דרכו נחשפים העקרונות שמביאים לפסיקה. מתוך המקרה המסוים, ניתן ללמוד כיצד לפסוק גם במקרים דומים-אך-שונים שמתחדשים מדי יום ביומו. נקודה זו חשובה מאד להבנה, בעיקר לרבנים המעיינים בספר זה. חשוב להדגיש: אין לדמות מקרה למשנהו. עצתנו לרב המחפש תשובה בספרנו היא לדלות מכאן אך ורק את עקרונות הפסיקה. את הפסיקה הלכה למעשה יש לעשות אך ורק לאחר התייעצות הן עם שואל השאלה והן עם הרופא המטפל." 

אעפ"כ אני חושב שניתן להוציא את הכללים הבאים מתוך פרטי ההלכות המפורטים בספר:

א. שוטה פטור מכל מצוות התורה. אעפ"כ אם אפשר לסייע בידו לקיים מצוות יש בזה תועלת. 

ב. אדם הסובל ממחלת נפש הקרובה להביאו לידי סכנת חיים (סכנת אובדנות וכד') הרי שדינו ככל פיקוח נפש שניתן לעבור על מצוות התורה להצילו.

ג. אדם הסובל ממחלת נפש שאין בה סכנה מיידית לחייו, אך הוא אינו יכול לנהל אורח חיים "נורמליים" נידון כחולה שאין בו סכנה או כחולה עם סכנת אבר. 

נסקור את תרומת הספר בכל אחד מהסעיפים הנ"ל. 

בספר יש אריכות גדולה מאד בכל הנוגע להגדרת השוטה. הפרק הראשון בספר עוסק בכך. גם נספח א' עוסק כולו בנושא זה לאורך 50 עמודים. אך גם לאחר שצלחתי את הנספח כולו אינני יכול להצביע על מה המחבר מחדש בנושא הזה. בעיני, הדיון בנושא הזה קצת מיותר - מי שהולך כמו שוטה ומדבר כמו שוטה, הרי הוא שוטה. 

כמעט בכל פרק בספר מובאת ההערה הבאה:

"עוד שמענו בשם הרב נחום אליעזר רבינוביץ', על פי עדות נאמנה מתלמידיו, שבאופן כללי סבר שעצם עשיית המצוה יכולה לשמר אצל אדם חולה את תחושת הבריאות ועל כן יש חשיבות בכך שיקיים מצוות ושיסייעו בידו לקיימם."

מה משמעות ההערה הזאת?

הרי דבריו של הרב רבינוביץ' אינם "הלכתיים"! לכאורה המטפל, ולא הרב, הוא זה שהיה צריך לומר מה יסייע לשמור על בריאותו של המטופל. אלא, שלהבנתי, משמעות דבריו של הרב רבינוביץ' היא שבתחום הזה, של אדם המוגדר שוטה, השפה ההלכתית של חיוב ופטור אינה השפה הנכונה.

[עוד יש להעיר שלענ"ד אין מקום להביא בספר תורני עדות אנונימית. אם יש עדות כזאת, יתכבדו העדים וימסרו את עדותם באופן שניתן "להזימו".] 

בכל הנוגע לחולה נפש הקרוב לבוא לידי סכנת חיים ופיקוח נפש, לכאורה אין הרבה מה לחדש, שהרי הלכות פיקוח נפש ברורים וידועים לכל אחד. אך לא יהיה זה מוצדק לומר שאין בספר חידוש בסעיף הזה. החידוש בכל הנוגע לסעיף זה הוא באמירה שחולים מסוימים צריכים להיכלל בהגדרה זו, הגם שבמבט ראשון לא היינו מכלילים אותם שם. כדוגמא לכך, נביא סעיף העוסק באנורקסיה וצום יום הכיפורים:

"אצל [...] הסובלים מצימנות (אנורקסיה) יש לחלק בין שלושה מצבים: [...] במצב השני, הסכנה הגופנית המיידית חלפה, אלא שעתה יש צורך לטפל במחלת הנפש, ולהביא אותם לידי אכילה קבועה, על מנת שלא ישובו לפגוע בעצמם בצורה כזו. [...] אף כאן, אסור להם לצום כלל, אף לא לשיעורים, כי עדיין לא הגיעו למצב מאוזן, ומחלה קטלנית זו עדיין מקננת בקרבם באופן פעיל, ועל כן יאכלו על פי עצת הרופאים."

מתוך שלושת הסעיפים הנ"ל נדמה שהחידוש הגדול יותר נמצא בסעיף ג, בו המחברים מתייחסים לחולי נפש כחולה שאין בו סכנה. 

נביא שתי דוגמאות להמחשת סעיף ג :

"מי שמתמודדים עם דיכאון קליני [...] וסובלים בעקבות כך ממחשבות או רגשות המדרדרות את מצבם עד כדי מחשבות אובדניות (אך לא ברמה המגיעה לכדי ספק פיקוח נפש) או עד כדי השבתה משמעותית של תפקודם בתחומים מרכזיים וחשובים בחייהם, והכתיבה מסייעת בידם לגרש מחשבות אלו או לטפל בהן בצורה בריאה - יכתבו באופן שאין בו איסורי תורה, כגון ימני הכותב ביד שמאל, בשינוי או על ידי עט-שבת." (עמ' 112)

(בהערה לסעיף הנ"ל מובא שבשיחה עם הרב צבי (הרשל) שכטר הוא הגדיר אדם כזה כחולה שיש בו סכנה - מה שמתקשר למה שכתבנו לעיל על הסעיף השני.)

"הסובל מהפרעת חרדה מוכללת והצורך בכוונה שלמה בתפילה גורם לו לחרדה זו, אך תפקודו הרגיל אינו נפגע משמעותית בעקבותיה - ינסה להתפלל לפחות תפילה אחת בשבוע בכוונה, ובשאר התפילות יתפלל באופן פשוט על ידי אמירת המילים ותו לא. אולם, אם תפקודו הרגיל נפגע בעקבות חרדה זו, הרי מעיקר הדין הוא פטור מן התפילה כשזו מהווה מכשול לרפואתו השלמה. וכן מי שיכול להתפלל אלא שהקפדה על זמן התפילה גורמת לו חרדה זו עד כדי פגיעה בתפקודו הרגיל, אינו חייב להקפיד על זמנה". (עמ' 74)

התגובה הראשונית שלי לדברי המחבר בהגדרה ההלכתית הזאת היתה קושי להבין את הדיון. בעיני, הדיון העיקרי בחיוב לקיום מצוות במצבים כאלה היה צריך להיות נסוב סביב דין אנוס, ולא דין חולה. אם אדם לא מסוגל לצאת מהמיטה, אין זה משנה אם מישהו קשר אותו שם, או שהוא חולה מדי לקום מהמיתה, הרי הוא אנוס ופטור מהנחת תפילין. 

אך המחבר לא יכל להסתפק רק בשימוש בכלל ש"אונס רחמנא פטריה", ונצרך גם לכללי חולה שאין בו סכנה או סכנת אבר בכדי להתיר דברים (איסורים דרבנן, או מנהגי איסור) בקום עשה, כמו בדוגמא הראשונה לעיל. וכאן נדמה לי שעדיין חסרה ביסוס לעמדה ההלכתית הזו. הדוגמאות ההלכתיות הידועות עוסקות בדר"כ בטיפולים רפואיים הנצרכים על מנת לתקן את המצב של החולה, בכדי שלא ייגרם נזק ארוך טווח. במצבו של החולה במחלה נפש, לא ברור לי עדיין שזו מציאות זהה. 

לסיכום, הספר "נפשי בשאלתי" פותח צהר בפני הקורא אל תוככי ההתמודדויות של החולים במחלות נפש. לא פעם במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מהרהר בכך שלא הייתי מודע שיש אנשים שפעולה מסויימת נצרכת להם, או שמצווה מסויימת קשה להם באופן מיוחד. בזה אני חושב שהספר הוא הצלחה. ועם זאת, להבנתי המחברים שאפו גם להעניק כלים בפני העולם הלמדני והרבני כיצד ניתן למצוא פתרונות לקשיים ולאתגרים המתעוררים בסוגית בריאות הנפש, וכאן אני בדעה שהספר קצת פספס ופורמט אחר היה מסייע יותר.  

קביעת רגע המוות - דעת הרב רבינוביץ'

בנוגע לדעת הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בנושא "קביעת רגע המוות" כתבתי בעבר כאן וכאן. 


עתה הגיע לידי תמלול דברים שאמר הרב רבינוביץ' בנושא "קביעת רגע המוות", ביום עיון שהתקיים בישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים בנושא "תרומת איברים". הנוסח עבר הגהה ואישור של הרב רבינוביץ':

אנסה בקצרה לעמוד על הלוז ההלכתי של הדברים.

כבר בזמן העתיק ידעו שלא כל חלקי הגוף מתים כאחד. לדוגמה, ידוע שגם אחרי שאדם מת לגמרי, עדיין יש גידול שיער וגידול ציפורנים, האם אפשר לומר שאדם זה אינו מת בגלל שציפורניו גדלו?! לחילופין, במצבים שונים חלקים שונים של הגוף נפגעים או נכרתים, ומכל מקום זה לא אומר שאדם מת.

איך מחליטים שאדם מת? האם יש הגדרה של מיתה ממש?

ברור שיש סימנים למיתה כגון אם דופק הלב או הנשימה מפסיקים. מצאנו בכמה מקומות בחז"ל שדיברו על בדיקה - האם יש נשימה, ודרשו מהפסוק 'ויפח באפיו נשמת חיים' שמן האף נראה אם יש בו נשמת חיים. אבל, כפי שאנו יודעים, היום ישנה אפשרות לקיים את הנשימה של האדם גם אם הוא אינו מסוגל לנשום באופן עצמאי. גם אם ניזוקו או נכרתו הקשרים בין החלק במוח המפקד על הנשימה אפשר לעשות הנשמה, ויש אנשים החיים בהנשמה מלאכותית לזמן ארוך. מאידך, אנו יודעים שניתן להוציא את הלב, ואם מניחים אותו בכלי ומספקים לו מה שהוא זקוק אפשר לקיים את הלב לזמן רב.

בחז"ל אנו לא מוצאים הגדרות ברורות למיתה. אבל שנינו במשנה אהלות א,ז:
"אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגויד (=שנחתכו עורקיו) ואפילו גוסס...וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשן. הותזו ראשיהם אף על פי שהן מפרכסין טמאין כגון זנב של לטאה שהיא מפרכסת".

הרמב"ם בפירוש המשנה שם מבאר, שהגדרת חיות יש להבינה כך:
"מפרכסין...התנועה שמתנועעים האיברים אחר המוות קוראים אותה פרכוס...ויארע זה למקצת בעלי חיים אם לא היה הכוח המניע מתפשט בכל האיברים מיסוד ומוצא אחד, אלא יהיה מפולג בכל הגוף".

כלומר, מסביר הרמב"ם שיש מרכז החולש על כל הגוף ויוצר אורגניזם אחד. מיתה היא כאשר המרכז השולט על הכול מאבד את שליטתו.

אבל ניתן גם להעלות שאלה אחרת. היום ניתן לקיים איברים בודדים גם אחרי שאדם מת. אחרי שהמרכז איבד את שליטתו, מכל מקום ניתן להפעיל איברים שונים מתוך מרכז אחר. אמנם בשלב זה הדבר נשמע כמו מדע בדיוני, אבל למה שלא תהיה אפשרות שיוכלו להוציא את המוח של בעל חיים ולשים אותו בתוך תמיסה, ולהפעיל את המוח ושהמוח הזה יוכל להפעיל איברים שאינם קשורים איתו באורגניזם אחד.

אנו יודעים שגם כיום המוח מסוגל להפעיל מחשבים שיעשו פעולות שונות, כגון חיבור פרוטזות לאנשים שנכרת להם איבר – יד או רגל, והלובש את הפרוטזה מפעיל אותה רק בכוח החשיבה. למוח יש פעילות חשמלית ויודעים באיזה איזור שבמוח קבועה ההשגחה על האיבר המסוים, ומתאימים אלקטרודות ורק בכוח חשיבה המוח משדר לפרוטזה ונעשית הפעולה של האיבר.

האם ניתן להעלות על הדעת שהמוח לא יהיה בתוך הגוף שהוא שולט עליו? כלומר, ייתכן שגם הגדרת הרמב"ם הנ"ל, אע"פ שהיא יחידה מסוגה שמצאנו בספרי ההלכה, לא תספיק כדי להגדיר מהי מיתה, כי ייתכן שיתגלו דרכים שונות להחיות גוף שכבר אבד בו המרכז השליט.

מדוע שאלה זו חשובה? כי חשוב לדעת שגם ההגדרה המקובלת כיום של מות המוח היא הגדרה זמנית, כי ייתכן שבזמן מן הזמנים תימצא דרך להחיות חלק מהמוח. ועוד זאת, כאשר אנו אומרים שגזע המוח מת, מסתבר שאין הכוונה שכל התאים שבמוח מתו, וייתכן שאי פעם יגלו שיש אפשרות להפוך את התהליך, ואם יש כמה תאים חיים יצליחו להחיות עוד תאים, ואם כן תשתנה ההגדרה של מיתה, וכדרך שההגדרה היום השתנתה מההגדרה של ימי קדם.

לפנים הגדרת מיתה לא הייתה על פי מות המוח, כי לא ידעו לוודא דבר כזה. הגדרת המיתה הייתה לפי הסימנים של הנשימה ושל הדופק. אם הלב דפק אז לכאורה עדיין חי. היום הפסק הנשימה ודאי אינו סימן למיתה, והרי יש אנשים שנשימתם נפסקת וע"י פעולות מחזירים את הנשימה, ולחילופין יש חולים שאצלם הנשימה הספונטנית נפסקה ואפשר למלא חיסרון זה על ידי הנשמה מלאכותית.

נמצא שהגדרת מיתה גם לפי ההלכה בעצם תלויה במעמד המדע הרפואי באותו זמן. אם המדע הרפואי מסוגל להחזיר את החיים, כי אז אי אפשר להגיד שהאדם מת ואפילו יהיו כל הסימנים בעולם. אבל אם אין דרך להחזיר את החיות, כי אז במצב של המדע היום, ברור שעל יסוד המשנה האומרת "התיז את ראשו" - הוא נקרא מת, על יסוד זה אנו יכולים להחליט בוודאות שאדם כזה מת. לא צריך להתיז את ראשו ממש. אם המוח מפסיק לפעול הרי כאילו הותז הראש, וברור שהיום רק זה מה שקובע. אבל אם יתרחש המדע הבדיוני שתהיה אפשרות להחזיק בחיים מוח מנותק מכל הגוף, מי יכול לומר שזה לא יחשב כחיים?!

העובדה שהלב עדיין פועם אינה אומרת כלום כמו תנועה בכל אחד משאר האיברים, וזה ברור מדברי הרמב"ם הנ"ל שהתנועה בכל שאר האיברים אם אינה נובעת ממרכז אחד אינה נקראת חיים אלא נקראת פרכוס, והחיים אז נגמרו. לפי המצב כיום כל עוד אין דרך להחזיר חיות למוח שמת, העובדה שיכולים להחזיר חיות לאיברים אחרים כל זה אינו אלא בגדר פרכוס.

חשוב להבין שהפסיקה שניתן לתרום איברים כאשר מוודאים את מות גזע המוח, לפי הגדרת ההלכה כיום היא היחידה שיש לה מקום! כל החולקים אין להם מקור לבנות עליו. רק אם ישתנה המצב שיש אפשרות להחזיר לחיים גם אחרי שהפיקוח המרכזי נפסק, כי אז נצטרך לדון שוב בשאלה זו.

לפיכך, אשרי מי שיכול לתת מתנת חיים לאדם הזקוק לו, ובוודאי זכותו גדולה עד מאוד.

חתמנו לחיים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.



חודש אלול הוא זמן המיועד לבדיקת ולרענון ההרגלים שלנו. הרגלים הזקוקים לבדיקה ולרענון יכולים להיות מצוות והנהגות שאנו עושים כמצוות אנשים מלומדה, או קונספציות שאימצנו לעצמנו במהלך הזמן הדורשים בחינה באשר לנכונותם.


כחלק מההכנות לימים הנוראים, החלטתי השנה לערוך בקרב קהילתי קמפיין ומבצע החתמה על כרטיסי אדי לתרומת איברים. בכוונתי להציב במרכז בית הכנסת בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים דוכן להחתמה על כרטיס לתרומת איברים. אני מבקש הפעם לשתף אתכם בשיקולים ובמחשבות שלי בנושא זה.

נתחיל עם סקירה היסטורית קצרה. לפני כחצי יובל קיבלה מועצת הרבנות הראשית החלטה קריטית ויוצאת דופן. ההחלטה קבעה כי על פי ההלכה היהודית מוות מוחי-נשימתי (דהיינו שהחלקים במוח המשפיעים על נשימתו של האדם הינם מתים) הינו מוות לכל דבר ועניין. משמעות ההחלטה הזאת היא שניתן על פי ההלכה לערוך השתלות איברים לאיברים חיוניים, כדוגמת השתלת לב או כבד. החלטה זו לא היתה טריוויאלית בכלל, שכן פוסקים בולטים בעולם החרדי חששו שמא האדם אינו מוגדר מת עד שכל איבריו החיוניים ישבקו חיים. קשה לדמיין מה היו התוצאות אילו הרבנות הראשית היתה קובעת כי לא ניתן על פי ההלכה לערוך השתלות איברים. האם בתי החולים המובילים בישראל היו מקבלים פסיקה כזאת? כיצד היו רופאים יהודיים בכל העולם נוהגים בעקבות פסיקה כזאת? אין לדעת, וברוך ה' שלא הביא אותנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.

עם זאת, מועצת הרבנות סייגה את דבריה בכך שהדרך בה קובעים עבור חולה שהוא מת מוות מוחי-נשימתי צריך להיות בהסכמת הרבנות הראשית. במשך שני עשורים היתה בישראל חוסר אמון בין הממסד הרבני לממסד הרפואי בנוגע להסתייגות הזאת. לפני כשנתיים העביר ח"כ עתניאל שנלר תיקון לחוק השתלות האיברים בו נקבע בחוק הפרוצדורה לפיה קובעים מוות מוחי-נשימתי. בעקבות העברת החוק החדש, התכנסה מועצת הרבנית הראשית, שיש לומר בכנות שחבריה היום אינם בעלי אותו שיעור קומה של חברי מועצת הרה"ר מלפני חצי יובל, ופרסמה החלטה ובה הקביעה שחוק שנלר תואם את דרישות הרבנות הראשית בנוגע לפרוצדורה לקביעת מוות מוחי-נשימתי.

לאחר החלטה זו של הרבנות הראשית, היתה ציפייה שכמות החותמים על כרטיסי תרומת איברים תעלה עלייה חדה, אך מסתבר שהחלטת הרבנות הראשית לא ממש השפיעה על לציבור. האמת צריכה להאמר, מכיוון שלכרטיס תרומת איברים אין מעמד חוקי, ובכל מקרה משפחת הנפטר חייבת לתת את הסכמתה לתרומת האיברים, היה היגיון מסוים באי חתימה על הכרטיס ובכך השארת את ההחלטה, שממילא נמצאת בידיה, למשפחה.

אך כיום אנחנו עומדים במצב שונה במעט. עפ"י המפורסם באתר משרד הבריאות, מי שיחתום על כרטיס אדי עד לסוף השנה האזרחית הנוכחית, יזכה עבורו ועבור בני משפחתו בקדימות בתור להשתלת איברים באם יצטרכו (לא עלנו). אם עד היום היה הגיון מסוים לשבת על הגדר ולא להיות אקטיבי, כיום נראה שאין הגיון לא להיות אקטיבי ולחתום על הכרטיס, שכן אי חתימה כמוה כויתור על הקדימות בטור.

אני מדגיש זאת, מכיוון שכשאני ניצב היום מול בני קהילתי, כשאני מכיר את כל המחלוקות, תיאוריות ואמונות תפלות הקשורים לחתימה על כרטיס אדי, אינני מצפה שכולם יקבלו את עמדתי ויחתמו. מנגד, אני קורא ומצפה מכל אחד מהציבור שלי להביע עמדה בעד או נגד. אם מישהו שלם עם פסיקה הקובעת שלא ניתן הלכתית לבצע השתלת איברים, כי הדבר כרוך בספק רציחה, אני מוכן לחיות עם זה, אך שיהיה שלם עם החלטתו. אם מישהו מוכן לותר על קדימות לו ולבני משפחתו בתור להשתלת איברים אם אי פעם יצטרכו בגלל דאגה מה הוא יעשה בלי לב בתחיית המתים, אני מוכן גם לחיות עם זה (אבל מן הדין הוא שאם אותו אחד יצטרך יום אחד השתלה, שהוא יוותר עליה מאותו דאגה לחייו של התורם בתחיית המתים), כל עוד האדם קיבל החלטה בנושא.


מנגד, יהיה לי קשה מאד לישון בלילה עם יוודע לי שמישהו מקרובי או מבני קהילתי יצטרך ביום מן הימים השתלה ולא יקבל קדימות בטור רק בגלל שהוא לא חתם על כרטיס לתרומת איברים כי הוא העדיף לא לקבל החלטה. זה אולי נשמע אגואיסטי שאני דואג בעיקר למצפון שלי, אך בסופו של דבר האדם צריך לעמוד מול בוראו ולענות לשאלה האם הוא עשה כל שביכולתו כדי לשנות את המצב, אני מתכוון להתייצב ולהצהיר: בנושא זה אני את שלי עשיתי! אני מקוה שגם חברי ובני קהילתי יעשו את שלהם ויחתמו וייחתמו לחיים.


אפשר, אגב, לחתום גם באינטרנט.

על מוות מוחי ומוות 'בלבבי'

בימים האחרונים התבשרנו על כרטיס חדש לתרומת איברים המיועד לציבור הדתי, כרטיס 'בלבבי'. כרטיס זה נתמך ע"י גוף בשם "ערבים" - ועד הרבנים והרופאים לענייני השתלות, בראשות הרב פרופ' אברהם שטינברג והרב יגאל שפרן. הכרטיס אמור לפתור את כל הבעיות שישנן לציבור המקבל את פסיקת הרבנות הראשית לישראל שמוות מוחי-נשימתי הינו מוות אך נרתע עד היום מחתימה על הסכמה לתרומת איברים.

אתמול הופץ בקרב רבנים רבים ספר המסביר אודות מוות מוחי-נשימתי, דרכי קביעת המוות והכרטיס החדש. במכתב המלווה לספר התבקשו הרבנים לחתום על קול קורא לחתימה על הכרטיס החדש.

היום ואתמול באמצעי תקשורת שונים (קישור) דווח שח"כ עתניאל שנלר, שהעביר לפני מספר חדשים את חוק שנלר לקביעת רגע המוות, ניסה לקדם חקיקה שישווה בין הכרטיס החדש לכרטיס 'אדי' הקיים, אך הצעתו נדחתה הפעם. עפ"י אותם דיווחים, בזה הסתיימו חייה הקצרים של הכרטיס החדש (אינני בטוח שאכן זה כך, אך כך דווח).

נזכיר מעט נשכחות (כך אני לפחות מבין את מהלך העניינים - ואשמח אם מישהו יתקן אותי אם אני טועה). בשעתו מועצת הרבנות הראשית קיבלה החלטה בפה אחד שאכן מוות מוחי-נשימתי הינו מוות לכל דבר ועניין, אך על מנת לתרום איברים יש לנהוג בפרוצדורה מסויימת על מנת לקבוע שאכן יש מוות מוחי. לגבי הפרוצדורה היתה מחלוקת בין הרבנות לבין גופים רפואיים בארץ, ולכן הרבנות לא המליצה לחתום על כרטיס לתרומת איברים. כעבור כמה שנים התווסף לכרטיס 'אדי' משפט האומר "בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי". ולפני כמה חדשים נחקק חוק שנלר הקובע את הפרוצדורה כיצד לקבוע מוות מוחי-נשימתי, פרוצדורה שהינה מוסכמת בין הרבנות והרופאים.

על פי מה שהוסבר לי מגורם שהנושא קרוב ללבו, במשפט "איש הדת" הקיים בכרטיס 'אדי' יש בעיה, שכן המשפחה בשעת צרתה אינה יודעת מה לעשות. בצר להם הם פונים לבן-דוד המתחזק שלהם שיספק להם איש-דת מתאים, ובסופו של דבר האיברים לא נתרמים, בין אם זה בגלל התגייסות אותו איש-דת למנוע את מה שהוא חושב לרצח ובין אם זה בגלל הזמן שעובר עד שהמשפחה מקבלת החלטה. הכרטיס החדש, לדבריו, אמור לפתור את הבעיה הזאת, שכן הוא מגדיר מיהו אותו "איש דת" עלום.

על פי מה שנכתב בספר שהזכרתי לעיל:

בכרטיס התורם החדש הוכנסו שני שינויים עיקריים:

א. אין ייחוס עצמי למוות... משום פתיחת פה לשטן.

ב. תרומת האיברים מותנית באישור נציג ועד רופאים ורבנים "ערבים" במטרה לודא שהליך קביעת המוות המוחי נשימתי נעשה על פי דרישות הרה"ר והחוק, ולא היתה טעות בקביעה הרפואית. נוסח כרטיס התורם החדש נבחן ע"י משפטנים ממשרד היועץ המשפטי לממשלה וממשרד הבריאות ונמצא כי הוא עונה על דרישות חוק השתלת אברים, התשס"ח 2008, ומעניק לחותם עליו ניקוד יתר לקבלת איברים להשתלה בהתאם לתנאי החוק.

כאן מסתיימת הבנתי.

- אינני מבין מדוע "משום פתיחת פה לשטן" יש לפרוש מן הציבור - האם זה כזה ערך חשוב לא לפתוח פה לשטן? ואם הוא כן ערך כזה חשוב, אינני בטוח שאנשי 'אדי' לא יהיו מוכנים לאמץ את זה.

- אינני מבין מה מהות חוסר האמון ברופאים במקרה זה? כיום שהחוק קובע (חוק שנלר) שקביעת המוות מתבצע באותו אופן שהרבנות הראשית סמכה עליה את ידה, מפני מה אנו חוששים? האם חוששים מפני אחוז זעיר של רופאים המצפצפים על החוק? או שאנחנו חושדים שיש אחוז גדול של רופאים שמזלזל בחוק?

כפי שכתבתי לעיל, אינני יודע אם כרטיס 'בלבבי' מת בטרם זמנו כפי שדווח (על פי מה שנכתב בספר אמור להתקיים מחר, יום ג', כנס בנושא הכרטיס החדש), אך הייתי רוצה להמליץ על משהו חדש:

אם אכן הבעיה הגדולה זה שהמשפחות אינן יודעות עם מי להתייעץ בשעת מעשה - מדוע לא לקרוא לציבור לחתום על שני הכרטיסים - כרטיס 'אדי' למען השתלת איברים וכרטיס 'בלבבי' או דומה לו שיקבע מיהו 'איש הדת' הרצוי. ושלום על ישראל.

עוד על הספר "ואכלת ושבעת"

המשך מכאן

לפני שנניח את הספר הזה מידינו, אני מבקש להסב את תשומת לבכם לפרק האחרון בספר. פרק העוסק בנושא "דברים האסורים באכילה מפני הסכנה", כדוגמת שתיית מים מגולים, הלנת בצל מקולף וכד'.

בהקדמה לפרק הזה כתב המחבר את הדברים הבאים:

כאשר נכנסים לפרטי הדברים המוזכרים במקורות כאסורים משום סכנה, נמצא שחלק מהדברים שאותם אסרו חכמים משום שמירת הנפש אינם נחשבים למסוכנים על פי הידע הרפואי הקיים כיום...

השאלה היא: האם על פי הידוע לנו כיום, ישתנו חלק מהלכות אלה? האם מה שנקבע על ידי חכמים כאסור מפני הסכנה שווה במעמדו לשאר תקנות חז"ל ואין לנו הכוח לבטל אותו, גם אם כיום איננו רואים בדבר זה נזק בריאותי, או שמא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ופרטי השמירה מן הסכנה ייקבעו לפי הבנת חכמי הרפואה שבכל דור ודור?...

אכן, בכמה הלכות מסוג זה מצינו שהפוסקים דנו על מידת הרלוונטיות שלהן בזמננו... אך כמעט ולא נמצא מישהו שהתיר לגמרי את אותו האיסור. נראה שהדבר נובע מתוך זהירות, שמא בכל זאת יתברר שיש בדבר סכנה סמויה, וכן מתוך יחס של כבוד ויראה למנהגים שנהגו בהם ישראל בכל הדורות. התלבטות זו עומדת למול עיניי, ולא אכחיש שאני נבוך בבואי לכתוב פרק זה.

בדברים כנים אלו פותח המחבר את הפרק הנ"ל. הפרק מסתיים בהבאת דברי הפוסקים בנושא העישון ותמיהת המחבר על כך שעישון לא נכלל בתודעה ההלכתית של שומרי המצוות כדבר מסוכן ומבחינה הלכתית חמירא סכנתא מאיסורא.

קביעת רגע המוות - שאלה רפואית או אתית? - הבהרה

לפני למעלה מחודש כתבתי רשימה בשם "קביעת רגע המוות - שאלה רפואית או אתית?" שהצביע על התנסחות יוצאת דופן שכתב הרב נחום רבינוביץ' בספרו "שיח נחום" כשהוא דן בנושא קביעת רגע המוות והשתלת איברים:
הגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה. כיום ההגדרה המקובלת היא שלב המוות המוחי, דהיינו כאשר גזע המוח מפסיק לפעול. משלב זה ואילך מותר להשתמש באיבריו של הנפטר לצורך השתלה באדם אחר והצלתו.

ההתנסחות היא יוצאת דופן, כפי שהערתי בזמנו, מכיוון שהדעה המקובלת בעולם ההלכה (וגם העולם האתיקה הרפואית בכלל) היא שאת ההגדרה לרגע המוות קובעים אנשי האתיקה והמוסר, שהם לענייננו יושבי בתי המדרש, ולא הרופאים.

בעקבות דברי ניסח הרב יואל קטן את השאלות הבאות אל הרב רבינוביץ':

הרב כתב ב"שיח נחום" יו"ד סי' עט (עמ' 272) שהגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה, וכיום ההגדרה המקובלת היא שלב המוות המוחי דהיינו כאשר גזע המוח מפסיק לפעול, ומשלב זה ואילך מותר להשתמש באיבריו של הנפטר לצורך השתלה.
הדברים מובאים בסיכום התשובה, שבה סברת ההתבססות על הרפואה המודרנית מובאת רק לחומרא, כלומר שגם מי שבתקופת חז"ל היה מוגדר כמת - יתכן שטכניקות רפואיות מודרניות עשויות לשמור אותו בחיים והוא נחשב לחי. אולם בסיכום מובאים הדברים באופן כוללני, שהגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה.
לענ"ד משפט זה יכול להטעות טועים ופשרנים ופוסחים-על-שני-הסעיפים לחשוב שאם ייקבע ע"י הרופאים\המדינה למשל שמות קליפת המוח מספיק להגדרת מוות - זה יספיק גם מבחינה הלכתית, מה שבוודאי שאינו. לכן אולי כדאי שהרב שליט"א יבהיר את הדברים בחלקים הבאים או במהדורות הבאות, כדי למנוע תקלות בתחום הבעייתי הזה אצל הרבה אינשי שיסברו בטעותם שאכן קיימת כפיפות ח"ו של ההלכה למדע, למוסר האנושי, לתרבות, ל'חיים' וכו' וכו'.

בתשובתו הפנה הרב רבינוביץ' למאמרו "הערכה מדעית כיסוד לפסיקת ההלכה".

שוב בנידון דידן: עברתי על הדברים היפים והחשובים שהרב שליט"א כתב בעיוניו, ואכן אם אני מבין נכון כל מה שהאריך שם הרב שליט"א בהסבריו החשובים, כולל החילוק בין טריפה באדם וטריפה בבע"ח וכו', בא רק להחמיר עלינו להתייחס אל ה'מת' כספק מת כאשר על פי המדע הרפואי הקיים ניתן אולי להחיותו, כאשר אה"נ לפני חמישים ומאה שנה יתכן שעל פי ההלכה היה כבר נחשב כמת גמור. אבל לא עלה על דעתו של הרב שליט"א שיש בדבר גם להקל, דהיינו שאם ייקבע מחר בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות שעל פי החוק והנוהג בישראל יוגדר המוות כפגיעה בלתי הפיכה בקליפת המוח, למרות שגזע המוח ובעקבותיו הנשימה ומחזור הלב עדיין מתפקדים - לא יהיה הדבר בשום אופן מקובל להלכה, מפני שלמרות אי-הפיכות המצב הרפואי של אותו 'מת' הוא אינו מת עדיין על פי ההלכה כי הוא מסוגל לנשום עצמונית, כמו שכתב החת"ס הידוע והסכימו לו באופן עקרוני כל הפוסקים. ואם כנים הדברים - יש לכאורה מקום להבהירם בבמה זו או אחרת, כי ראיתי מצטטים את הרב שליט"א כאילו בסיכום תשובתו בשיח נחום הנ"ל הוא קובע שגם לקולא ההגדרה הרפואית המקובלת היא הנכונה גם מבחינה הלכתית, והרי זה אינו.

האם צדקתי?

תשובת הרב רבינוביץ' על דברי הרב יואל קטן:
ודאי שכב' צודק.
אבל תמיהני איך ייתכן לפרש את דבריי אחרת? הרי שם מבואר בפירוש שמדובר במי שנראה לנו מת, אבל הואיל והרופאים המציאו דרך להחיותו - חי הוא!

רק נוסיף להשלמת העניין שבתשובה של החתם סופר המדוברת כאן הוא כותב כך (חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שלח):
שלום וכל טוב לה"ה הרב המאה"ג החרוץ המופלג זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו כבוד מו"ה פלוני נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פלוני.
יקרתו הגיעני ונפשו היקרה בשאלתו נידון עיר א' שהרופא כהן ומנימוסי המדינה שאין המתים נקברים עד אחר שבדקו הרופא ומעיד עליו שנתיאש אחר נפלו אם מותר לכהן לכנס אפי' ליגע לבדוק כנ"ל וחפץ מעלתו להתיר

ועל זה עונה החתם סופר לרב האלמוני (במאמר הנ"ל של הרב רבינוביץ' מובא שהשואל הינו המהר"ץ חיות):
הנה בקראי דברים אלו יוצאים מפה גברא דכוותיה עמדתי מרעיד ונבהל מאד מי הוא זה ואיזהו שהתיר בדור שלפנינו הלנת מתים ולהתיר עפ"י חכמי ישראל לא שמעתי ולא ראיתי והנה פר"מ נתלה באילן גדול בתשו' יעב"ץ ח"ב ודמיונו וזכרונו כוזב לו כי לא נמצא שם כן אך בספרי המאספים ובס' בכורי עתים נמצא אגרות משנת תקל"ב שהחכם רמ"ד טען להתיר איסורן של חכמי ישראל [רמ"ד הינו משה מנדלסון] באמרו כי רופאי זמנינו אמרו שאין נודע גבול המגביל בין חיים למות וא"א אלא בעיכול הבשר והביא ראיתו ממתני' סוף מס' נדה הזב והזבה והנדה וכו' מטמאי' עד שיתעכל הבשר וכן פסק הרמב"ם ועוד מריש פרק ח' דמסכתת שמחות שמבקרים על המתים עד ג' ימים ופ"א חי אחד אחרי כן כ"ה שנים והוליד בנים וא"כ ק"ו ומה משום כבודו של מת מלינים להביא לו ארון ותכריכים כש"כ מפני פקוח נפשו וכ' מאז חפרו בכוכין והיה אפשר לדפוק על קברו אבל בזמנינו שקוברין בארץ ממש על כרחך להלינו אלו דבריו והאי חילוק בין קברים לכוכין הזכיר הפרישה בי"ד סי' שצ"ד ובש"ך שם סק"ב.

אך הגאון מו"ה יעב"ץ מחה לי' אמוחא מאה עוכלי בעוכלא ולא נשא לו פנים וגם אגרות מהרב המ"ץ דשווארין יע"ש כי היטב דיבר הרב ההוא ומעתה לא ידעתי מאן ספון מאן חשוב להתיר וכמדומה לי הואיל במדינת קיסר יר"ה הורגלו להלין מטעם המלך וגדוליו נשכח הדבר עד שחשבוהו לדין תורה.

קביעת רגע המוות - שאלה רפואית או אתית?

כפי שכתבתי לפני מספר ימים, אני עוסק עתה מעט בנושא קביעת רגע המוות. אני מניח שידוע לכולם שישנה מחלוקת בין פוסקי דורנו כיצד נקבע שאדם הוא מת - האם אפשר להסתפק במוות מוחי נשימתי או שצריך בנוסף הפסקה של פעילות הלב?
לרוב, שני צדדי המחלוקת הזאת מסכימים ששאלת קביעת רגע המוות היא שאלה אתית. ולכן, לדידם המוסמכים לקבוע ולהכריע בשאלה גורלית זאת הם אנשי ההלכה ולא אנשי הרפואה.

תובנה זו אינה רק נחלתם של הרבנים שעסקו בנושא, אלא גם של רופאים בכירים. כך מתאר הרב דר' אברהם שטיינברג את הפנייה לרבנות הראשית שיעסקו בנושא (קישור):

בחורף שנת תשמ"ה (ראשית 1985) פנו מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' דן מיכאלי, ופרופ' סהר, אז מנהל המחלקה הנוירו כירורגית במרכז הרפואי שיבא בתל השומר לרבנות הראשית לישראל בבקשה לקבוע את עמדת ההלכה ביחס להשתלות לב בישראל. הם הסבירו לרבנים הראשיים
"כי מאחר ואין המדובר בשאלה רפואית, אלא בשאלה דתית - האם ניתן על פי ההלכה לקבל את מות מרכז הנשימה כמוות של הגוף כולו" [מכתב לחבר, כרך מט, חוב' 8, תשמ"ז, עמ' 8]

מעניין אם כן לציין לדברים יוצאי דופן של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' בספרו "שיח נחום" יו"ד סי' עט (עמ' 272) שכתב כך:
הגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה. כיום ההגדרה המקובלת היא שלב המוות המוחי, דהיינו כאשר גזע המוח מפסיק לפעול. משלב זה ואילך מותר להשתמש באיבריו של הנפטר לצורך השתלה באדם אחר והצלתו.

דברים אלו מובאים בסיכומה של התשובה. בגוף התשובה סברת ההתבססות על הרפואה המודרנית מובאת רק לחומרא, כלומר שאם בתקופת חז"ל היו מחשיבים אדם במצב רפואי מסויים למת, וכיום יש טכניקות רפואיות להחיות אדם כזה, בודאי שהאדם נחשב לחי (ראה הרחבה של עניין זה במאמר "הערכה מדעית כיסוד לפסיקת ההלכה" שפרסם הרב רבינוביץ' בתחומין - קישור). אך כאמור בסיכום התשובה הדברים מובאים כאמירה כוללת: הגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה.

דברים אלו של הרב רבינוביץ' הם קשים לעיכול, ולא רק משום שנראה שהם דעת יחיד. אך מאידך, יש בהם גם הגיון מסויים שגם אם לא מסכימים איתם (וגם אם יתברר שהרב רבינוביץ' לא התכוין למה שאני הבנתי בדבריו) יש לתת עליו את הדעת. ברגע שהרפואה העולמית מחליטה החלטה גורפת בנושא גורלי כמו "קביעת רגע המוות", עד כמה היהודי המאמין יכול לא לקבל קביעה זו? כלומר, נניח לרגע שההלכה מקבלת באופן חד משמעי שמוות מוחי נשימתי אינו מוגדר כמוות, האם יהודי החולה במחלה סופנית יוכל ללכת לבית חולים המתמחה במחלתו כשהוא יודע שמנהלי בית חולים זה אינם מקצים משאבים למתים מוות מוחי? כמובן, שלשאלה זו גם מתווספת השאלה ההלכתית-מוסרית של קבלת איברים להשתלה כאשר אתה לא מוכן לתרום, בגלל אמונתך הדתית. ויש עוד שאלות כהאי גוונא.

קביעת רגע המוות ועוד

כמה דברים שהיו על שולחני בזמן האחרון.


1. בשבוע האחרון עלתה, סביב פטירת שחקן הכדורגל אבי כהן, סערה תקשורתית בדבר קביעת רגע המוות והשתלת איברים. בארה"ב הנושא עלה לפני כמה שבועות כשגורמים בRCA ניסו להתחיל מהלך לבחינה מחדש של הגישה המקובלת בRCA זה שנות דור המגדירה מוות מוחי כמוות לכל דבר. בזמנו פורסם ב"הרהורים בלוג" פוסט אורח באנגלית (קישור) שהוא לדעתי המאמר הטוב ביותר שקראתי בנושא. אני חושב שזו תהיה זכות גדולה למי שיתרגם את המאמר הזה לעברית.


2. עוד בנושא קביעת רגע המוות והשתלת איברים. יש המון חומר ברשת בנושא הזה שכל אחד מכם בודאי יכול למצוא בעצמו בחיפוש פשוט, ובכל זאת אציין לחומרים שעשיתי בהם שימוש בשבוע האחרון: הרב פרופ' אברהם שטיינברג במאמר מקיף בנושא, ועוד מאמרון שבסופה תיאור הניסויים והדיונים שערך עם הג"ר שלמה זלמן אוירבך. הרב יואל קטן בהרצאה מאד מעניינת ומסכמת בנושא (תורף דבריו: הגישה הדוגלת ב"מוות מוחי נשימתי" היא השיטה המבוססת מבחינת המקורות, השיטה הנגדית היא שיטה המתבססת רק על הספק שאולי בכל זאת יש כאן פגיעה בחיים). הרצאתו של הרב יואל קטן נאמרה במסגרת כנס שהתקיים לא מזמן בישיבת הכותל - ההרצאות נמצאות כאן, טרם הספקתי להאזין להרצאות האחרות אך הנושאים נראים מעניינים.

3. בזמנו פרסמתי את תוכנית הכנס "מחשבת ישראל ואמונת ישראל" שהתקיים באוניברסיטת בן-גוריון בתחילת הקיץ. ההקלטות של ההרצאות עלו לרשת לא מזמן וניתן למצוא אותם כאן. ההמלצות שלי: המושב החמישי וההרצאה של פרופ' אשר כהן.

4. מאן דהוא העלה לרשת דיון בין חברי הקהילה שהתקיים בקהילת הרמב"ן בירושלים של הרב דר' בני לאו. הדיון הוא מרתק ממספר סיבות - והוא ניתן להורדה כאן (זה קובץ גדול מאד. מומלץ לשמור למחשב ולהאזין/לראות רק אחרי גמר ההורדה.). בכל מקרה, אני כמעט יכול להבטיח שמי שיצליח להוריד ולמצוא זמן להאזין לדברים, בהחלט יקום בסוף ויאמר לעצמו "דבר כזה עוד לא ראיתי בחיי".

נשים, קולך ורש"י

כבר התרגלתי לטרוניה העונתית של ארגון קולך כנגד מכון פוע"ה שלא מאפשרים דוברות בכנס השנתי שלהם. הופתעתי לראות שהשנה החליטו בקולך לא להסתפק בטרוניה העונתית ולארגן בשיתוף עם המחלקה למגדר באוניברסיטת בר-אילן מעין כנס מתחרה שיעסוק ב"פריון, הלכה ובריאות נשים". מבחינתי זו הדרך הנכונה לבקר אחרים, ושהציבור יצביע ברגליו איזה מהדרכים הוא מעדיף. אני בטוח שקנאת הסופרים תרבה חכמה.

כבר כמה שבועות שאני מבחין בפרסומת ל"טקס הקדשת בית המדרש 'בת בי רב דחד יומא'" של מכון לנדר. בארוע, המציין פתיחת מסלול לימוד לנשים, אמורים לשאת דברים האנשים הבאים:
זבולון אורלב, ניסן סלומינסקי, מנחם כהן, שמואל המר, פרופ' אברהם גרוסמן (בנושא: מעמד האשה בהשקפתו של רש"י).
את הערב ינחה הרב יוחנן פריד, וינעימו במוסיקה חנן בר-סלע ורועי גולן (מברוק, רועי!!)
בארוע אמורים לציין פתיחת מסלול לימוד לנשים. חזרתי על המשפט הזה כי אולי שכחתם כשקראתם את רשימת הדוברים בארוע. בית המדרש החדש מיועד לנשים!
אולי אני טועה, אבל אני לא שמעתי את קולן של "קולך" הקורא להחרים את הארוע הזה. וכאן לא מדובר במכון שהוקם ע"י הרב מרדכי אליהו, אלא במוסד שאמור להיות אקדמי.

ומעניין לעניין באותו עניין. כפי שנכתב לעיל, פרופ' גרוסמן אמור לדבר באותו טקס על "מעמד האשה בהשקפתו של רש"י". פרופ' גרוסמן הוציא ספר בשם "אמונות ודעות בעולמו של רש"י" בהוצאת תבונות, מכללת יעקב הרצוג ליד ישיבת הר-עציון. אני מבקש לשתף אתכם בדברים שהוא כתב שם על מעמד האשה בהשקפתו של של רש"י (עמ' 307 ואילך):
בפירושיו לתורה הרבה רש"י מאד להשתמש במדרש בראשית רבה. במדרש זה מובאת מחלוקת בין שני אמוראים על טיב הבריאה:
"ויקח אחת מצלעותיו - ר' שמואל בר נחמני אמר: מן סיטרוי [=צדדיו], היך דאת אמר [=כמו שנאמר] 'ולצלע המשכן השנית'. ושמואל אמר: עילעא [=צלע, חוליה], אחת מבין שתי צלעות נטל."
רש"י העדיף את הדעה שמדובר באחד מצדדיו של האדם ולא באחת מעצמותיו: "'ויקח אחת מצלעותיו' - מסטריו [=מצדדיו] כמו 'ולצלע המשכן'. זהו שאמרו: שני פרצופים נבראו"...
קשה להניח שהבחינה הלשונית בלבד הביאה את רש"י להעדיף את הדרשה שלאדם הראשון היו מלכתחילה משני צדדיו דמות גבר ודמות אשה... על כל פנים, קשה להפריז במשמעות הערכית של בחירה זו לגבי מקומה של האישה בעולמם האידאי של חכמי ישראל שהעדיפו אותה. הרבה דברים שנאמרו בגנותה בשל תהליך הבריאה נעלמו.
סבירות רבה יש להנחתנו שבחירת רש"י מכוונת - ואיננה רק תוצאה של הבחינה הלשונית. כך עולה מהתעלמותו המוחלטת של רש"י בפירושו לפרשת בראשית מן הדברים בגנותה של האישה המצויים לרוב בספרות המדרשית בסיפור הבריאה... במיוחד ראוי להעיר על הדרשה הצמודה בבראשית רבה לדרשה הנזכרת על בריאת האישה מאחד מצדדיו של האדם. היא מספרת שהשטן נברא עם האישה. רש"י התעלם לחלוטין ממנה בפירושו לפרשת הבריאה...
עם זאת, בפירושו לכתוב "והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז כט) כתב רש"י: "אשר עשה הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון ישר 'והמה' - משנזדוגה לו חוה אשתו ונעשו שנים ונקראו המה 'בקשו חשבונות רבים' - מזימות ומחשבות של חטא. כך נדרש במדרש". כוונתו של רש"י למדרש קהלת רבה על אתר. ייתכן שסיום דבריו של רש"י שמקור הדברים הוא במדרש, בא כמעין התנצלות כמי שאומר: פירוש זה איננו משלי.
זו אגב דוגמא מובהקת לסגנון הדברים בספר המדובר. אם גם אתם חשבתם שהדברים קרובים לגיחוך, תלמדו מהטעות שלי ותתרחקו מהספר הזה.

עדכון מיום ב' כ"א בטבת:
להלן תגובה של פרופ' גרוסמן שהועברה אלי:
הכותב לא ניחן ביושר אינטלקטואלי. הוא יצר קטע קצר משלושה עמודים שבספרי, כך שקוראי הדברים חושבים שמדובר בקטע רצוף ומתקשים בהבנת משמעותם, ואינם מכירים את הראיות הצמודות להם בטקסט גופו או בשש ההערות המפורטות שהושמטו ולא נרמזו.
אני מייעץ לקוראים לקרוא את הדברים במקורם (עמ' 309-307 בספרי), ורק אז לגבש את עמדתם.

חיסיון רפואי בהלכה - המשך

המשך מהרשימה חיסיון רפואי בהלכה.

העולה, להבנתי, מהמקורות שהובאו ברשימה הקודמת היא שההלכה אינה מכירה באיזה שהם זכויות יתר שיש לרופא על פני כל אדם אחר. כלומר, מידע שאסור לכל אדם לפרסם על אדם אחר - אסור גם לרופא לפרסם. מאידך, מידע שחובה על כל אדם אחר לפרסם גם הרופא חייב לפרסם. זה שהרופא נשבע את שבועת הרופאים לשמור על חיסיון המידע של מטופליו אינו מעלה או מוריד לפי המקורות הללו.

[יש להוסיף על זה שלחלוטין לא מובן לי דבריהם של ענקי העולם, הציץ אליעזר והחלקת יעקב, שהבאתי. לדבריהם הרופא חייב לספר, גם אם לא נשאל על כך משום שיש בזה משום "לא תעמוד על דם רעך". עד היכן מגיע חיוב זה? האם על הרופא לעכוב אחר המטופל הזה לכל מקום שאליו יעבור להתגורר וידאג שלכל אדם שהם עלולים להתארס איתם לספר על מצבם הרפואי? או שמא, במקרה הנדון יש "חולה לפנינו" דהיינו הארוס/ה הנוכחי ורק אליהם מופנה התשובה?]

המצב הזה, שבעצם ההלכה אינה מכירה בקיומו של חיסיון רפואי, מעוררים הרבה שאלות. האם צריך רופא דתי להודיע למטופליו שהוא איננו מחוייב לשבועת הרופאים במקרים מסויימים? סביר להניח שאותה מטופלת חסרת רחם לא היתה מגיעה לטיפול אצל הרופא הספציפי הזה אם היא היתה יודעת שלא תהיה למצבה חיסיון, האם זה משנה?
וגם אם נקבל את המצב הבעייתי הזה אצל רופאים, מה נאמר לגבי המקרה היותר בעייתי של חיסיון משפטי? [היום יש בחדשות הרבה דיבורים גם ביחס לחיסיון עיתונאי, האם במדינה יהודית היינו מעוניינים לותר לחלוטין על המושג של חיסיון עיתונאי?]

האם מישהו מהקוראים מכיר מקורות הטוענים כי ניתן להכליל את החיסיון הרפואי בתור תקנות הקהל, שיש כאן אינטרס ציבורי שהמידע שהמטופל מוסר לרופא לא ימסר לאף גורם אחר?

[לסיום, בספר "שיח נחום" שו"ת של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' ישנה שאלה אם הרופא מחוייב לדווח למשרד הרישוי אודות מטופל שיש לו מחלת הנפילה. הרב רבינוביץ' העלה שבמקרה כזה שהחולה מסכן את עצמו ואת הציבור אזי הרופא מחוייב לדווח (אם אחד הקוראים ישלח לי את התשובה בפורמט שאני יכול להעלות לבלוג, אעשה זאת). עד כמה שידוע לי זה מקרה שגם החוק מחייב לדווח, והוא קיצוני יותר מהמקרים שנידונו לעיל.]

חיסיון רפואי בהלכה

לפני כחדשיים שהיתי בשבת בקיבוץ שלוחות. לאחר תפילת מוסף בשבת בבוקר רב הקיבוץ נותן שיעור בנושאים בהלכה. יש לציין לזכותו של הרב במקום, הרב מיכאל סיטבון, שהוא נחשב בקרב חברי הקיבוץ כמעביר שיעורים מעולה ומספר חברים בקיבוץ פנו אלינו, האורחים, כדי להדגיש בפנינו שכדאי לנו להישאר ולשמוע את השיעור. השיעור באותו שבת עסק בנושא "כלה נאה וחסודה - המותר להסתיר מידע רפואי?".

במהלך השיעור הרב הביא שתי מקורות הנוגעים בנושא של חיסיון רפואי.

המקור הראשון משו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן ד (מובא כאן עם קיצורים):
שאלה. כ"ג כסלו תשמ"ג. לכבוד הרב הגאון א. י. וולדינברג שליט"א. כבוד הרב שליט"א

אני מקוה כי כבודו זוכרני בעת עבודתי בבי"ח שערי צדק כרופא במחלקת נשים, כעת אני עובד בבי"ח לניאדו בקרית צאנז נתניה, וכן במרפאת פוריות במרפאה המרכזית של קופ"ח מרפאת זמנהוף בת"א. באחרונה נמצאת בטיפולנו אשה רוקה בת 19 שפנתה אלינו בגלל אי הופעת הוסת, במסגרת הבדיקות שבצענו אצלה נמצא כי אין לה לא נרתיק ולא רחם אלא שחלות בלבד. זוהי תסמונת נדירה הידועה בספרות. מכיון שהאשה עומדת להנשא ולאחר שהוסברה לה הבעיה במדויק היא בקשה מאתנו לבנות לה נרתיק בנתוח פלסטי על מנת שתוכל לקיים יחסי אישות, הוסבר לה בפירוש שללדת לא תוכל לעולם. ואכן נתחנו אותה. הנתוח עבר בשלום ובהצלחה מירבית כך שאדם בלתי מקצועי לא יוכל לגלות שאין מדובר בנרתיק טבעי. הבחור אתו היא עומדת להתחתן אינו יודע כלל על הבעיה של אשתו. והאשה בקשה בכל לשון של בקשה שלא נספר לו על כך דבר.

שאלתי מכבודו היא, האם מחובתי לספר לבחור גם אם אין הוא פונה אלינו בדבר אשתו לעתיד, או אולי רק אם הוא יפנה בשאלה מפורשת, האם יש דמיון בין בעיה זו ובין בעיה של אשה החולה במחלה ממארת ועומדת לפני נשואין שאז נפסק כי יש לספר לחתן.

כמובן שאותה בעיה קיימת במקרים דומים כאשר ברור שהבחור עקר לחלוטין - אשכיו מנוונים לחלוטין ולפי ידיעת מדע הרפואה היום אין לו תקנה. האם מחובתינו לגלות את אזנה של הנערה אתה עומד הוא להתחתן ולהסיר מכשול מלפניה. בכל הכבוד ד"ר יעקב ממט מחלקת נשים בי"ח קרית צאנז ע"ש לניאדו, נתניה.

תשובה: לדעתי מחויב הרופא לגלות לבחור ממום הבחורה הגם שלא עולה על דעתו לפנות אליו בשאלה על מצבה מפאת חוסר ידיעה מהחיסרון והגם שהבחורה ביקשה ממנו שלא לספר לו, אין לו לשמוע לה. ואותו הדבר אם קורה להיפך שהבחור עקר והבחורה איננה יודעת מזה מחובתו להודיע מזה לבחורה, ואבסס את דברי בהלכה.

למדנו מדברי הרמב"ם והשו"ע הנז' שבכלל האיסור של לא תעמוד על דם רעך כלול לא רק כשהמדובר על שפיכות דמים ממש, אלא הוא כולל על כל העומד מנגד ונמנע מלעשות פעולה כדי להציל את חבירו מכל רעה שחורשים עליו או מכל פח שטומנים לו, ולאו דוקא רציחה ממש, והוא יכול להצילו מזה הן באופן פיזי, הן על ידי פיוס שיפייס את חושב הרעה, והן על ידי הקדמה להקדים לגלות מזה את אוזן חבירו, ואיננו עושה זאת, בכל אלה הוא עובר על לאו של לא תעמוד על דם רעך.

ומעתה, לנידוננו, היש לך חרישת רעה וטמינת פח גדול מזה, ממי שרוצה לאמלל בחור להטמין לו פח מראש שלא יוכל להביא תולדות בחיה, ויהא מנוע מלקיים מצות פריה ורביה ולעסוק בבנינו של עולם? והלא בהודע לו לאחר מיכן מזה ילקה בהלם גדול אשר יוכל כתוצאה מזה לחלות בגופו או בנפשו, וכעת מחוסר ידיעה הוא הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא, עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח, ולא ידע כי בנפשו הוא, וא"כ היעלה על הדעת שלא מוטל חוב גדול להודיעו מכך? ולכן ברור הדבר ע"פ הדין שכל מי שיודע מזה ואיננו מגלה לו להזהירו מזה, דהוא פשוט עומד על דמו, כי הדבר כלול בכלל אזהרת התורה של לא תעמוד על דם רעך.

והתחשבתי דיתכן דבכגון דא דשבועת הרופאים, יתכן כי בתור רופא צריך בדייקא לעשות התרה לפני שיגלה, דהא השבועה היא בכולל על דבר הרשות ועל דבר מצוה, דהא כללית היא, וכשהשבועה היא בכולל הא היא חלה גם על דבר מצוה, כדמצינו שמבארים כן האורים ותומים בחו"מ סי' כ"ח סק"א, ושער המשפט סק"ב, ופ"ת בסק"ג, וכן בפ"ת בסי' ל"ד ס"ק י"ד, בנוגע להעדאת עדים יעו"ש.

אבל התרה שפיר מועיל בזה, וגם צריך לעשות בכזאת כדי שלא יעבור על המצוה, וכפי שמבאר באמת בדומה לזה הערוך השלחן בחו"מ שם סימן כ"ח סעיף ה' וכותב שבמקרה שחלה השבועה לענין העדאת עד אחד, דמכל מקום מצוה להתיר לו השבועה על ידי חרטה היות והוא דבר מצוה כדי להציל ממון חבירו ע"ש, ודון מינה ומינה.

ובכלל נזהרתי לכתוב בזה בלשון של "יתכן" שצריך לעשות התרה, כי למעשה יש גם לצדד לאידך גיסא ולומר שהרופא, ובפרט הרופא הדתי, לא כוון בכלל בשעת שבועתו "שבועת הרופאים" לכלול בה שלא לגלות דבר אשר בהמנעותו מלגלות יעבור על דבר תורה, כשם שפשוט הדבר שלא כלול בזה שלא לגלות דבר שיכול לסכן את הציבור, או אחד את משנהו, כגון לגלות מחלה מדבקת אצל פלוני ל"ע כדי שיזהרו ממנו שלא לבוא במגע אתו, וכל הדומה לזה [והרי אין משביעים זאת בלא על דעתך וכו'], וא"כ אין בכלל שאלה של חלות שבועה זאת על כגון מקרים חריגים כאלה, וממילא אין גם בכלל מקום להצרכת התרה.

לאור כל האמור המסקנה להלכה לדעתי היא, כי כבו' מחויב לגלות לבחור מהמום הגדול הזה שאצל הבחורה אפילו אם הבחור לא יפנה אליו בשאלה מפורשת על כך, ומהיות טוב שיעשה מקודם התרה אצל שלשה מחשש שבועת הרופאים, על מקרה שיש לה חלות על כגון דא, ועל מקרה שנרצה לחשוש לאולי היא חלה בכולל גם על דבר מצוה.

אלא ברצוני ליעץ לו עצה הוגנת נוספת, והוא זה, שלפני שיגלה להבחור מהחיסרון שאצל הבחורה (וכן יש לעשות גם במקרה הפוך) יזמן אליו את הבחורה ויסביר לה בשפת נועם מחובה זאת המוטלת עליו על פי דין תורה לגלות ממום זה לבחור, פן על ידי כן תסכים בעצמה לגלות מזה לבחור, ועי"כ ימנע עלבון ובושת פנים ממנה, ואם לא תאבה שמוע לו אזי יהא נקי מכל, ויגלה לבחור ממומה גם בלי הסכמתה כדי שלא יעבור על לאו של לא תעמוד על דם רעך, וכדי להציל עשוק מיד עושקו, ולקיים מצות השבת גופו וממונו גם יחד, הכל כפי שנתבאר לעיל בדברינו בע"ה. והנני בכבוד רב ובברכה מרובה אליעזר יהודא וולדינברג

המקור השני משו"ת חלקת יעקב אבן העזר סימן עט (גם הוא מובא רק בחלקו):
רופא חרדי שאלני שאלה מענינת, וז"ל בחור אחד כבן עשרים שנה יש לו רח"ל חולאת מסוכנת (רח"ל סרטן) ולהחולה עצמו וגם למשפחתו לא נודע כלל מזה, וכמובן שזה מחוקי הרופאים שלא לאמור זאת להקרובים וגם לא להחולה בכדי שלא יכבד עליו החולאת כשיתוודע זאת להחולה, והוא נתארס לנערה בתולה ורוצה לינשא עמה, והשאלה אם מחויב לאמור זאת להכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחי' יותר משנה או שנתיים, וכמובן שאם הכלה תדע זאת לא תנשא עמו, או שב ואל תעשה עדיף דכל זמן שלא נשאל על זה לא הוי בכלל יעצנו רע, ואינו מחויב לחזור עלי' בכדי לייעצה.

ולאחר העיון קצת בזה, נלפע"ד שמחויב הרופא לומר זאת להכלה, ובאתי בזה בשתים.

א) ברמב"ם פרק א' דרוצח הלכה י"ג, ונעתק לשונו בחו"מ סי' תכ"ו, וז"ל הרואה את חברו טובע בים וכו' או חיה רעה באה עליו או ששמע עכו"ם או מומרים מחשבין עליו רעה או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חברו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך עכ"ל. הרי להרמב"ם ושו"ע, כשמחשבים עליו רעה או טומנים לו פח וכיוצא בדברים אלו, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך - וני"ד ודאי בכלל מה שמסיים הרמב"ם והשו"ע "וכיוצא בדברים אלו" דמה לי אם אחרים מחשבים עליו רעה מחמת רשעותם או לסבה אחרת, עובדא היא, כשהוא ישא אותה יביא עליה רעה, שבזמן קצר לאחר נשואיה תשאר אלמנה, ונוסף לזה, כפי שאומרים הרופאים, בזמן קצר יצטרך לקבל זרמי-חשמל (בעשטראלונג בלע"ז) לרפאותו ולהקל מעליו קצת ממחלתו וכאבו, ולפי דעתם זה קשה מאוד להולד, אם תתעבר בינתיים שיוולד עובר שאינו מתוקן בגופו או בשכלו וכדומה, ואין לך רעה להאשה יותר מזה, ועוברים על לא תעמוד על דם רעך אם לא יגלה אזנה מקודם לידע מה לעשות.

ב) יש בזה הלאו דלפ"ע, וכמבואר ברמב"ם הל' רוצח פי"ב הל' י"ד וז"ל וכן כל המכשיל עור בדרך והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, הרי זה עובר בל"ת דלפ"ע

עוד מקורות בנושא החיסיון הרפואי בהלכה ראו כאן, כאן וכאן.

המשך יבוא...

תרומת איברים

הכתבה הבאה התפרסמה במדור בריאות של אתר ynet ביום שישי. עד לרגעים אלו הכתבה זכתה ליותר מ700 תגובות (טוקבקיסטים). אני אביא כאן את עיקרי הדברים, ומי שמעוניין לקרוא עוד יכול לראות שם (לינק). הכתב הוא ד"ר איתי גל (אינני יודע אם מדובר בד"ר ברפואה או בתחום אחר).

חייהם של אלפים בישראל ניצלים בזכות תרומות אברים. אחת מהם היא אישה בת 70 שעברה השתלת כליה לפני שנתיים, שהצילה את חייה. לפני מספר ימים לקתה אותה אישה בשבץ והיא כעת מתה מוות מוחי. עתה, לאחר שנתבקשו בני משפחתה לתרום את אבריה, נדהמו אנשים בית החולים לשמוע כי המשפחה מסרבת, לאחר שרב המשפחה מבני ברק הטיל וטו על ההשתלות.
החולה, המאושפזת בבית חולים במרכז הארץ, לקתה באי ספיקת כליות, ועברה לפני כשנתיים השתלת כליה שעברה בהצלחה. לפני ימים אחדים לקתה בשבץ, והיא הוגדרה במצב של מוות מוחי. על-פי מידע שהגיע לידי ynet מגורמים בבית החולים, לאחר שהובהר למשפחתה כי אין סיכוי להצילה, פגשה אותם מתאמת ההשתלות של בית החולים.
בשיחה עם המשפחה, על-פי אותו מקור בבית החולים, נדהמה המתאמת כאשר בנה של האשה הביע סירוב להשתלת אברים מגופה של אמו, בטענה שהרב של המשפחה מבני ברק (פרטי הרב שמורים במערכת - א.ג.), מתנגד לתרומת האברים. המדובר ברב הידוע בסירובו לתרומות אברים. לאחר שהרב שוחח עם בנה של המושתלת, שיכנע אותו להתנגד לתרומת האיברים. בהמשך, שיכנע הבן את יתר בני המשפחה לסרב לתרומת האיברים מגופה של אם המשפחה.
חרף גילה של האישה התברר כי ניתן להשתיל מגופה את ריאותיה. בשעות אלה ממש נאבק חולה אחר על חייו, רב מחב"ד, לאחר שלקה במחלת פיברוזיס ריאתי. רופאיו צופים כי נותרו לו ימים ספורים לחיות, אם לא יעבור השתלת ריאות דחופה בשעות הקרובות.