איך הגלגל מסתובב לו

כעת, כאשר הולך ומתברר כי 300 הדירות החדשות שאמורות לפצות על הרס 30 הדירות בגבעת האולפנה הן ככל הנראה לא יותר מהבטחה שנכתבה על הקרח, צריך ונכון להסתכל גם על הצד החיובי שעשוי לצמוח מההתפכחות המאכזבת הזאת. לאחר שהוסר מעטה הצלופן הנוצץ ונחשף הריקבון המבאיש של מתווה נתניהו לפינוי-פיצוי בגבעת האולפנה, נאמני ההתיישבות ייאלצו, כך נראה, לעשות את מה שכל כך לא רצו לעשות: להיאבק. להוכיח שגם לאחר שראש הממשלה והשרים בגדו בה, ההתיישבות לא איבדה את רצון החיים שלה, את אמונתה ואת כוחה בשטח.

למשך כמה ימים, מהשבת הקודמת ועד להצבעה בכנסת ביום רביעי, הצליח נתניהו לאחז את עיני רבים ולתת תחושה שהנה נמצא ההוקוס-פוקוס שיאפשר לרבע את המעגל: גם להרוס 30 דירות של בניית קבע וגם להוציא את ההתיישבות מחוזקת. אך המתווה שגיבש נתניהו תוך עבודה בשבת התברר לבסוף כעבודה בעיניים. לא חלפו ימים רבים ונחשף כי שום נס לא קרה, והיועץ המשפטי ואנשיו לא הפכו פתאום ליקירי מועצת יש"ע. חוות הדעת של וינשטיין בה נופף נתניהו כלל לא מבטיחה שבמקרים עתידיים לא תשוב הפרקליטות ותאמץ את עמדת שלום עכשיו, הדוגלת בהרס ההתיישבות בכל מקום שניתן למצוא לכך תירוץ.
ואילו בנייתן של 300 דירות הפיצוי בבית אל כלל אינה זוכה לאישור הוד פרקליטותם...

החולשה של המעגל הפנימי מקרינה כמובן על המעגלים החיצוניים. אם בקרב המתנחלים יש בלבול וחולשת הדעת ואין נכונות למסירות נפש, התוצאה היא שגם שרים תומכי התיישבות מובהקים כיולי אדלשטיין, דניאל הרשקוביץ ועוזי לנדאו לא ממהרים לוותר על משרדיהם. ואם השרים הללו לא נותנים דוגמה לחבריהם, קשה לצפות ליותר מכך מגדעון סער, ישראל כץ, לימור לבנת ומשה כחלון. אפשר כמובן לתהות איזו תועלת יכלה לצמוח מהצבעה מצפונית של שרים שהיתה מובילה לפיטוריהם. אבל המאמץ הרב שהשקיע נתניהו כדי שאיש מבין שריו לא יתמוך בחוק הוא ההוכחה הטובה ביותר לחשיבות ההצבעה המצפונית. אפילו שר אחד ויחיד שהיה מסכן את כסאו ותומך בחוק היה גורם לטלטלה מצפונית שסביר להניח שהיתה סוחפת בעקבותיו שרים נוספים. היה חסר כאן אותו נחשון בן עמינדב שיעז לקפוץ למים. מסתבר שעוד רבים היו באים בעקבותיו, אם לא מייד אז לאחר כמה ימים או שבועות. אגב, השר הרשקוביץ שמתמודד על המשך כהונתו כיו"ר מפלגתו טעה לא רק אידיאולוגית אלא גם פוליטית כאשר לא קיבל על עצמו להיות אותו נחשון. הרשקוביץ יעשה טוב לאמת ולעצמו אם ידאג לא להיות חבר בממשלה בעת שזו תשלח את הדחפורים אל בתי גבעת האולפנה.

את הדברים הללו כתב רק לפני כשבוע עמנואל שילה בטורו בעיתון בשבע. בגליון השבוע משום מה הוא העדיף לכתוב על נושא אחר לחלוטין ואפילו לא הזכיר את נושא גבעת האולפנה. היה גם ראיון מפויס ורגוע מאד עם הרב זלמן מלמד.

איך הגלגל מסתובב לו...

צהר, דמוקרטיה ומכירת דירות לערבים

בגליון בשבע של שבת שעברה (מס' 421) פורסמו השורות הבאות:
בניגוד לפרסומים מטעם ארגון רבני צוהר, לפיהם פוסק נשיא הארגון, הרב יעקב אריאל, כי אין לאסור מכירת בתים לנכרים, הרי שבראיון לעלון 'עולם קטן' מתבטא הרב אריאל בזהירות ובהסתייגות ביחס לסוגיה. לדבריו, לא ניתן לתת תשובה חד משמעית וגורפת בסוגיה ויש לדון בכל מקרה לגופו. הרב מסביר כי הוא מסתמך על דברי הרב הרצוג בנושא, המביא צדדים לאסור ולהתיר, ולכן אין הוא חולק על החלטתו המקומית של הרב שמואל אליהו ביחס לעירו צפת, אולם מאידך אין הוא יכול להורות לכל עיר ועיר לנהוג באותה צורה.

במהלך השבוע שלח הרב יעקב אריאל את ההודעה הבאה לעיתון בשבע עם בקשה שהדברים יתפרסמו בגליון של השבת:
ההודעה שפורסמה ע"י צהר בקשר למכירת קרקעות לנוכרים הייתה על דעתי.
ראיתי את ההודעה לפני פרסומה.
הודעת צהר וראיונות אחרים שנתתי בנושא עולים בקנה אחד.

בתגובה החליטו השבוע ב"בשבע" לצאת במסע תעמולה כנגד חוסר הדמוקרטיזציה של צוהר. המסע כלל כתבת ביקורת על הארגון ורובו של מאמר המערכת הוקדש לביקורת זו. כתבת הביקורת, שנכתבה ע"י אותה עיתונאית שפרסמה את הכתבה ובה ביקורת על צהר בשבוע שעבר, עוטרה בתמונה גדולה של חלק מהנהגת צוהר בפגישה עם אריאל שרון ערב ההתנתקות.
הודעתו של הרב אריאל בנוגע לפרסום של צוהר הובאה כחלק מאותה כתבת ביקורת, ושודך לה דעתו של הרב חיים שטיינר החולק על הרב אריאל בפרשנות דברי הרב הרצוג.

במאמר המערכת של עמנואל שילה הובאה בין היתר הנקודה הבאה שאני מבקש להתייחס אליה:
האווירה הציבורית המתלהמת עלולה להביא לנקיטת צעדים נגד הרבנים - מפתיחה בחקירה ועד לדין פלילי או משמעתי שעלול לגרור הדחה. ההתנפלות הזאת היתה מתרחשת בכל מקרה, אך אין ספק שליהודה וינשטיין ולשי ניצן יהיה קל יותר לנעוץ שיניים חדות כאשר הם יכולים גם לומר לעצמם שהרבנים לא ביטאו עמדה הלכתית מקובלת. עמדתם של בכירי ארגון הרבנים ששמו הולך לפניו עלולה להיות גורם מכריע בהחלטת משרד המשפטים אם למצות כל אפשרות של התנכלות משפטית לרבנים החותמים או להניח לפרשה להתפוגג. חברי הנהלת צהר, שמדברים לעיתים קרובות על רלוונטיות וחיבור למציאות, אמורים לדעת את זה.

כבר התייחסתי בעבר לטענה מסוג זה ביחס למחברי הספר "תורת המלך". חז"ל לימדו אותנו שבנושאים כאלו יש לחשוש לאיבה. החשש לאיבה איננה רק החשש שאיוון באוקריינה ילך להרוג יהודי בגלל שהוא שמע מה שכתבו רבנים בארץ ישראל, אלא גם החשש שהדברים יובילו לאווירה ציבורית מתלהמת. אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו - גם לטעון שלא חוששים לאיבה וגם לזעוק חמס כשאותו איבה מגיע. [אגב, מעניין שבבשבע לא הזכירו שגם הסתדרות הרבנים של אמריקה הוציאו הודעת הסתייגות למכתב הרבנים. גם עובדה זו מחזקת את דברי.]

שילה מסיים את דבריו על צוהר בקריאה/איום לפיצול אם המצב לא ישתנה:
אם עד היום גברה המחשבה שלמען האחדות יש לחרוק שיניים ולכבוש את הטענות על העדר דמוקרטיה, נראה כי כעת הקווים האדומים נחצו ואין דרך חזרה. אם לא תתאפשר בחירת הנהלה שמבטאת באופן יותר מאוזן את הדעות השונות, התוצאה הצפויה עלולה להיות פרישתם של רבנים רבים ואולי הקמת ארגון מתחרה.

לי אישית מאד נח עם המצב הקיים, אני כמעט תמיד מזדהה עם המסרים אותם מפרסם הרב יעקב אריאל והנהגת צוהר. אינני יודע איך הייתי מתייחס אם המצב היה הפוך. אך בכל מקרה, אני חושב שהייתי מבין שקריאה לדמוקרטיה בצוהר זה צעד לא מספק בעליל. קיומה של דמוקרטיה לא תפטור שום בעיה אלא רק תגרום לבעיה קשה הרבה יותר, קרי: למי תנתן זכות הצבעה? תחת המטריה של צוהר יש כיום רבנים שהינם רבני ערים, רבני יישובים, רבני שכונות, מנהלי מוסדות, ראשי ישיבות, ר"מים, מורים באולפנות, רבני קהילות וגם כאלה שאינם משמשים בשום תפקיד רבני. למי מהאנשים הללו תהיה זכות הצבעה או זכות להיות חברים בארגון, ולמי לא?
בעיני, חלק גדול מההצלחה של צוהר קשורה לזה שאין שום דבר המחייב חבר צוהר. כל אחד יכול להגדיר את עצמו כחבר או לא חבר בצוהר. כך יכולים רבנים לא להיות מזוהים עם צוהר אך בכל זאת להשתתף בלא מעט פעילויות ופאנלים של צוהר (קחו לדוגמא את הרב יהושע שפירא או הרב אליקים לבנון). כל מי שמעוניין בדמוקרטיזציה של צוהר יצטרך לקבוע גדרים ברורים של מי יכול להיות חבר בצוהר. מי שלא מאמין לי, מוזמן להסתכל מעבר לים על הRCA (הסתדרות הרבנים דאמריקא, שהזכרנו אותם לעיל) ועל נסיונותיו וקשייו לקבוע מי יכול להיות חבר בו ומי לא.

האם אני חושש לפיצול? כן ולא. אני תמיד חושש לפיצולים. העולם הרבני ידוע כעולם המתקשה לדור בכפיפה אחת עם אנשים שהוא אינו מסכים לדעותיהם. בעבר עזבו רבנים שלא הסתדרו עם הקו המוביל בצוהר, ומן הסתם יעזבו גם בעתיד. אני רק יכול לקוות שזה ימשיך להיות מספרים קטנים ולא מאד משמעותיים. מאידך, אני לא חושש מאפשרות קיומה של גוף מתחרה לצוהר. בעבר היו נסיונות של "בניין שלם" להתחרות בצוהר שכל הקשור לעריכת חופות בציבור הכללי, נסיון שלא ממש צלח (אם אני טועה תתקנו אותי). הקול של צוהר נשמע בגלל הקול האלטרנטיבי שהוא מייצג, קשה להאמין שגוף שיתפצל מצוהר יצליח לייצר הד תקשורתי יותר מגופים כמו "רבני ישע" או גופים דומים.
אני חושב שרוב הנוגעים בדבר מבינים את הדברים שכתבתי כאן ויגיעו למסקנה שאת הפתרון צריך למצוא בתוך הגוף הקיים.

על בשבע, צהר והרב לבנון

העיתון "בשבע" פירסם בשבוע שעבר כתבה-מאמר נגד תיקון ליל שבועות שאירגן אירגון רבני צהר בתל-אביב. באירוע היו אמורים להשתתף סלברטאים מסוגים שונים - חלקם ממש לא דתיים.
השבוע התפרסם מכתב למערכת מאחת הקוראות, תהילה פרוידיגר שכתבה בין היתר את הדברים הבאים (קישור):
חבל ששוב הוכיחו אנשי 'בשבע' שהם שייכים לקבוצה קטנה, מתבדלת ואליטיסטית הדוגלת ב"הכל או כלום", ואינה יכולה להכיל דרכים שונות ומעשים גדולים של אחרים הפועלים להגדיל תורה ולהאדירה. אחרים שלא נבהלים מגוונים שונים ומדרכים בלתי סלולות בעבודת ה', נותנים מענה לכל שבטי ישראל ופותחים שערי תורה בלי פחד, בעוז ובענווה.

לתגובה זה בחר העורך להוסיף "תגובת המערכת" אנונימית, המוכיחה אפילו יותר מהכתבה המקורית את דבריה של הגב' פרוידיגר. אלו מקצת הדברים:
לא יצאנו לבדוק בציציותיהם של חילונים שלומדים את התורה כיצירה אנושית, רק תהינו האם ארגון רבנים לא מסוגל לארגן תיקון ליל שבועות שגם יהיה אטרקטיבי לקהל הרחב וגם יעלה על הבמה דברי תורה אמיתיים מפי חכמי תורה מלומדים.
הניסיון מוכיח שאין סיבה לפחד, לטשטש או להתחנף. בציבור הרחב יש היום ביקוש לאלטרנטיבה תורנית בהירה ואמיתית לא פחות מאשר לליל מתן תורה שבמרכזו סלבריטאים, אנשי תקשורת, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ושלושה רבנים.

המגיב האנונימי לא מסביר מה פירוש "הניסיון מוכיח" - האם היה עוד ארוע שהיה מוצלח יותר מהארוע של צהר? ניסיון של מי?

בפועל מי שרוצה לגבש דעה על הארוע שהפיקו רבני צהר, צריך לשאול את עצמו בין היתר מה הוא מעדיף - בורים או אפיקורסים? התייחסנו לזה בעבר ברשימה "מי עדיף - רשע או שאינו יודע לשאול? ". מערכת "בשבע" כנראה הכריעו לטובת הבורים, ולא חשבו שבתור "העיתון הנפוץ לציבור הדתי" ראוי לפחות שיציגו את הדילמה. הכל פשוט וברור.

לא הייתי מתייחס לעניין הזה אם לא היתה חוזרת על עצמה אותה התופעה, הפעם סביב פסיקתו של הרב אליקים לבנון שאין לאשה להתמודד על מקום במזכירות היישוב אלון מורה. הרב לבנון הסביר את דבריו בכך ש"הציבור באלון מורה מקבל הדרכות של 'לכתחילה'". "בשבע" הביאו את דברי הרב לבנון כאילו שהם פשוטים וברורים, ונתנו על הראש לכל מי שהעיז לצאת נגד דבריו של הרב. אבל מה פירוש "הדרכה של לכתחילה"? האם היישוב נריה, שהוא לא פחות תורני מאלון מורה, שבה כיהנה במזכירות הרבנית (אשת הרב המקומי) הרשקוביץ איננו מקבל הדרכות של לכתחילה? ומה לגבי היישוב טלמון - האם הוא לא מספיק תורני כדי לקבל הדרכות כאלו?
ובכלל, הרב לבנון הוא מהעומדים בראש ארגון הנקרא קוממיות הכותבים ומפרסמים טורים בנוגע להנהלת המדינה לכתחילה. האם השאיפה שלנו כציבור דתי הוא שכאשר המדינה תתנהל על פי משפט התורה לנשים לא תהיה זכות הצבעה, כפי שקבע הרב קוק בזמנו? ואם כן, למה?
את הדיון סביב השאלות הללו, שמקומו הטבעי היה אמור להיות בעיתון של המתנחלים, לא תמצאו ב"בשבע". במקום זאת תמצאו את השאלה הבאה שנשאלה הגב' ליאורה מינקה "השאלה המתבקשת היא מניין מקור הסמכות שלך לקבוע מהם נימוקים הלכתיים ומהי ההלכה".
גם תגובתו של שריה דמסקי, חבר מזכירות אלון מורה, שקבע כי "מי שהוציא את הדברים בצורה מעוותת כזו לתקשורת, כנראה רצה לפגוע בשמו של היישוב או בשמו של הרב", היתה צריכה להרים גבה אצל כל מי שחשובה לו ההופעה התקשורתית של הציבור באלון מורה (ביניהם אמור להיות גם מערכת בשבע). זאת בהינתן שמי שהוציא את הדברים לתקשורת הוא לא אחר מרב היישוב שבחר לפרסם את הדברים בכתב בעלון היישוב, הכתב שפרסם את הדברים בYNET, לא עשה יותר מאשר לצטט את דברי הרב.

לאור זאת אני חושב שראוי לחזור על תוכן המכתב למערכת גם לעניין פרשת הרב לבנון:
חבל ששוב הוכיחו אנשי 'בשבע' שהם שייכים לקבוצה קטנה, מתבדלת ואליטיסטית הדוגלת ב"הכל או כלום", ואינה יכולה להכיל דרכים שונות ומעשים גדולים של אחרים הפועלים להגדיל תורה ולהאדירה. אחרים שלא נבהלים מגוונים שונים ומדרכים בלתי סלולות בעבודת ה', נותנים מענה לכל שבטי ישראל ופותחים שערי תורה בלי פחד, בעוז ובענווה.

על עקירת יישובים, אידיאולוגיה, דמוקרטיה וסירוב פקודה

עמנואל שילה כתב בטורו ב'בשבע' האחרון את הדברים הבאים (קישור):

בהמשך לאותו עניין: צדקה עשה עימנו הרב יובל שרלו כאשר פרסם לאחרונה באופן ברור את עמדתו התורנית בנושא עקירת יישובים ומסירת שטחי א"י. הדברים נכללו במאמר שפורסם לאחרונה באתר ישיבת פ"ת, תחת הכותרת "תגובה לדברי הרב דרוקמן המעודדים סרבנות". מסתבר כי הרב שרלו הולך בדרך רבותיו, ראשי ישיבת הר עציון, וסבור כי "למדינה יש סמכות הלכתית לקבוע את גבולותיה". לדעתו, "אם הריבון במדינה, העם, קבע כי לטובת ארץ ישראל ועם ישראל יש לשנות את גבולות המדינה - חובה על המדינה לעשות זאת". הרב שרלו מתנגד במרומז לטענה שעקירת יישובים היא פגיעה בלתי לגיטימית בזכויות הפרט, ומגייס את ההלכה "מלך פורץ גדר ואין מוחין בידו" כדי להכשיר את פגיעת המדינה במגורשים.
אין זה המקום לוויכוח למדני עם עמדתו של הרב שרלו בהיבטיה התורניים. במישור המעשי נראה כי הרב שרלו, אולי מתוך רצון לקצר, מדלג על שאלות קריטיות. למשל, האם ניתן לסמוך על כך ששיקוליה של הממשלה הם אכן ענייניים, או שמא צדקו רבים שטענו כי אריאל שרון הוביל את ההתנתקות כדי לחמוק מלתת את הדין על שחיתותו? ומה קורה כאשר תפישת הממשלה לגבי טובת המדינה מבוססת על שיקולים מוסריים הומניסטיים הסותרים את היהדות - כגון הכרה ערכית בזכותו של העם הפלשתיני למדינה בארץ ישראל?
מה שבעיקר חשוב לציין הוא שתנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון, שיצאה מבית מדרשה של ישיבת 'מרכז הרב', נישאה על גבי השקפה שונה לחלוטין של מו"ר הרב צבי-יהודה קוק. הרצי"ה כתב פעמים רבות כי החלטה על מסירת שטחים היא חסרת לגיטימיות מבחינה תורנית, בהיותה סותרת את מצוות ירושת הארץ שנוהגת גם בזמן הזה. הדברים נכתבו ופורסמו גם ביחס להחלטות שהתקבלו על ידי ממשלה נבחרת מתוך שיקולים של טובת העם והמדינה לפי מיטב הבנתה. לדעה זו הצטרפו גדולי הרבנים של הציונות הדתית - הרב שפירא, הרב גורן, הרב נריה ועוד מאות רבנים שחתמו מעת לעת על גילויי דעת ברוח זו. מי שאינו מספיק למדן כדי לגבש דעה עצמאית מתוך לימודו, אין סיבה שיעדיף את דעת הרב שרלו ורבותיו על פני דעתם.

לא הייתי רואה לנכון להגיב על דבריו אלה של עמנואל שילה, לולי המשפט האחרון. מה פשר המשפט הזה:
מי שאינו מספיק למדן כדי לגבש דעה עצמאית מתוך לימודו, אין סיבה שיעדיף את דעת הרב שרלו ורבותיו על פני דעתם.
לכאורה גם המשפט ההפוך נכון באותה מידה:
מי שאינו מספיק למדן כדי לגבש דעה עצמאית מתוך לימודו, אין סיבה שלא יעדיף את דעת הרב שרלו ורבותיו על פני דעתם. מה מנסה שילה לומר במשפט הזה? שיש כאן דין של רוב ומיעוט? שיש בהכרח ללכת אחרי מי שגדול יותר? למה? איזה מין צורת דיון זה? האם בגלל שהרב שפירא, הרב גורן, הרב נריה ועוד מאות רבנים אמרו משהו הוא כבר לא יכול להידון בבית המדרש, ועוד כשידוע שיש הסוברים אחרת?

כיוון שכבר העלנו את הנושא, איני יכול לפתור את עצמי מלהתייחס לעצם העניין. הטענה המרכזית של שילה, כפי שאני הבנתי אותה, זה שמפעל ההתיישבות קם על פי השקפתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, ולכן השקפות אחרות (שהיו קיימות כבר אז) לא ישפיעו על הציבור כשדנים בהרס אותם יישובים. אך דא עקא, ממקום מושבי במודיעין, אני מזמין כל אדם לעשות סקר בין המתיישבים בשאלה: במידה וידוע ללא צל של ספק שרוב העם היהודי היושב בציון מתנגד להוספת יישובים נוספים, האם בכל זאת יש לבנות יישובים נוספים?
טענתי היא, שיהיה רוב מוחץ בקרב המתיישבים שיאמרו שאין ללכת כנגד דעת רוב העם. מניין לי הבטחון המופרז הזה? התשובה היא פשוטה: מהרטוריקה שנשמעה ונכתבה בכל כלי התקשורת הדתיים (כולל 'בשבע') ערב הגירוש מגוש הקטיף. הרטוריקה שנשמעה אז היתה בעיקרה שנשלחנו ע"י ממשלות ישראל, ששרון פועל בניגוד למצע שלו, שאין שום תכלית למהלך, שרוב העם מתנגדים למהלך (ויוכיח משאל מתפקדי הליכוד) ועוד טענות שונות שהמכנה המשותף של כולם הוא שאנחנו משחקים במגרש הדמוקרטי. טענות מהסוג של "זו ארצנו" ומצוות יישוב הארץ כמעט ולא נשמעו, לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. [גליונות 'בשבע' נמצאות ברשת - אתם מוזמנים להוכיח שאני טועה]. ואם הטענות המרכזיות שלנו הם שאנחנו פועלים במגרש הדמוקרטי, מה רוצים מהרב שרלו שסך הכל אומר שאם משחקים במגרש הדמוקרטי הצבא הוא מחוץ למשחק?
זה לא אומר שהרב שרלו בהכרח צודק, אך בודאי שסוג הדיון והטיעונים שמעלה עמנואל שילה בטור הזה מופרכים מיסודם.