נשים, קולך ורש"י

כבר התרגלתי לטרוניה העונתית של ארגון קולך כנגד מכון פוע"ה שלא מאפשרים דוברות בכנס השנתי שלהם. הופתעתי לראות שהשנה החליטו בקולך לא להסתפק בטרוניה העונתית ולארגן בשיתוף עם המחלקה למגדר באוניברסיטת בר-אילן מעין כנס מתחרה שיעסוק ב"פריון, הלכה ובריאות נשים". מבחינתי זו הדרך הנכונה לבקר אחרים, ושהציבור יצביע ברגליו איזה מהדרכים הוא מעדיף. אני בטוח שקנאת הסופרים תרבה חכמה.

כבר כמה שבועות שאני מבחין בפרסומת ל"טקס הקדשת בית המדרש 'בת בי רב דחד יומא'" של מכון לנדר. בארוע, המציין פתיחת מסלול לימוד לנשים, אמורים לשאת דברים האנשים הבאים:
זבולון אורלב, ניסן סלומינסקי, מנחם כהן, שמואל המר, פרופ' אברהם גרוסמן (בנושא: מעמד האשה בהשקפתו של רש"י).
את הערב ינחה הרב יוחנן פריד, וינעימו במוסיקה חנן בר-סלע ורועי גולן (מברוק, רועי!!)
בארוע אמורים לציין פתיחת מסלול לימוד לנשים. חזרתי על המשפט הזה כי אולי שכחתם כשקראתם את רשימת הדוברים בארוע. בית המדרש החדש מיועד לנשים!
אולי אני טועה, אבל אני לא שמעתי את קולן של "קולך" הקורא להחרים את הארוע הזה. וכאן לא מדובר במכון שהוקם ע"י הרב מרדכי אליהו, אלא במוסד שאמור להיות אקדמי.

ומעניין לעניין באותו עניין. כפי שנכתב לעיל, פרופ' גרוסמן אמור לדבר באותו טקס על "מעמד האשה בהשקפתו של רש"י". פרופ' גרוסמן הוציא ספר בשם "אמונות ודעות בעולמו של רש"י" בהוצאת תבונות, מכללת יעקב הרצוג ליד ישיבת הר-עציון. אני מבקש לשתף אתכם בדברים שהוא כתב שם על מעמד האשה בהשקפתו של של רש"י (עמ' 307 ואילך):
בפירושיו לתורה הרבה רש"י מאד להשתמש במדרש בראשית רבה. במדרש זה מובאת מחלוקת בין שני אמוראים על טיב הבריאה:
"ויקח אחת מצלעותיו - ר' שמואל בר נחמני אמר: מן סיטרוי [=צדדיו], היך דאת אמר [=כמו שנאמר] 'ולצלע המשכן השנית'. ושמואל אמר: עילעא [=צלע, חוליה], אחת מבין שתי צלעות נטל."
רש"י העדיף את הדעה שמדובר באחד מצדדיו של האדם ולא באחת מעצמותיו: "'ויקח אחת מצלעותיו' - מסטריו [=מצדדיו] כמו 'ולצלע המשכן'. זהו שאמרו: שני פרצופים נבראו"...
קשה להניח שהבחינה הלשונית בלבד הביאה את רש"י להעדיף את הדרשה שלאדם הראשון היו מלכתחילה משני צדדיו דמות גבר ודמות אשה... על כל פנים, קשה להפריז במשמעות הערכית של בחירה זו לגבי מקומה של האישה בעולמם האידאי של חכמי ישראל שהעדיפו אותה. הרבה דברים שנאמרו בגנותה בשל תהליך הבריאה נעלמו.
סבירות רבה יש להנחתנו שבחירת רש"י מכוונת - ואיננה רק תוצאה של הבחינה הלשונית. כך עולה מהתעלמותו המוחלטת של רש"י בפירושו לפרשת בראשית מן הדברים בגנותה של האישה המצויים לרוב בספרות המדרשית בסיפור הבריאה... במיוחד ראוי להעיר על הדרשה הצמודה בבראשית רבה לדרשה הנזכרת על בריאת האישה מאחד מצדדיו של האדם. היא מספרת שהשטן נברא עם האישה. רש"י התעלם לחלוטין ממנה בפירושו לפרשת הבריאה...
עם זאת, בפירושו לכתוב "והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז כט) כתב רש"י: "אשר עשה הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון ישר 'והמה' - משנזדוגה לו חוה אשתו ונעשו שנים ונקראו המה 'בקשו חשבונות רבים' - מזימות ומחשבות של חטא. כך נדרש במדרש". כוונתו של רש"י למדרש קהלת רבה על אתר. ייתכן שסיום דבריו של רש"י שמקור הדברים הוא במדרש, בא כמעין התנצלות כמי שאומר: פירוש זה איננו משלי.
זו אגב דוגמא מובהקת לסגנון הדברים בספר המדובר. אם גם אתם חשבתם שהדברים קרובים לגיחוך, תלמדו מהטעות שלי ותתרחקו מהספר הזה.

עדכון מיום ב' כ"א בטבת:
להלן תגובה של פרופ' גרוסמן שהועברה אלי:
הכותב לא ניחן ביושר אינטלקטואלי. הוא יצר קטע קצר משלושה עמודים שבספרי, כך שקוראי הדברים חושבים שמדובר בקטע רצוף ומתקשים בהבנת משמעותם, ואינם מכירים את הראיות הצמודות להם בטקסט גופו או בשש ההערות המפורטות שהושמטו ולא נרמזו.
אני מייעץ לקוראים לקרוא את הדברים במקורם (עמ' 309-307 בספרי), ורק אז לגבש את עמדתם.

סרבנות גט וה"הסכם לכבוד הדדי"

הפעם אני מתעתד לכתוב על נושא שאני לא ממש מבין בו ועל ספר שלא קראתי את כולו.

לאחרונה קיבלתי את ספרה של הטו"ר רחל לבמור, "מנעי עיניך מדמעה - הסכמי קדם-נישואין למניעת סירוב גט" (גם ידידי הרב חיים נבון קיבל את הספר, וכתב עליו כאן, ברוח אחרת ממה שאני אכתוב). את הנושא הזה מעולם לא הבנתי ודפדפתי בספר על מנת למצוא תשובות לשאלותי.

ברור לכולי עלמא שאדם שהחליט בדעתו שהוא לא ייתן גט לאשתו ויהי מה, אכן לא ייתן את הגט והאשה תצא כנראה רק במיתת הבעל. למזלנו ולמזלן של הנשים יש רק אנשים בודדים מאד שהגיעו לדרגת רשעות כזאת. הסכמי קדם הנישואין לא נועדו לאנשים מהסוג הזה.

למי כן נועדו ההסכמים הללו? כנראה לרוב המכונים "סרבני גט" (או סרבניות גט, אני אשתמש כאן בביטוי סרבני גט מטעמי נוחות, אך הכוונה לשני המינים), שהם אנשים הטוענים בבית הדין שהם מוכנים להתגרש אם האשה תמלא אחר דרישותיהם, בין אם אלו דרישות ממוניות, משמורת או כל דרישה אחרת. קבוצה זו מוחזקת להיות הבעיה, שכן הרבה הרכבים חוששים לכוף בעלים כאלה לתת גט, מחשש לגט מעושה ואז תהליך הגירושין מתמשך עד שאחד מבני הזוג מתקפל ומוכן למלא אחר תנאיו של השני.

איך הסכמי קדם-הנישואין אמורים לסייע לפתרון הבעיה הזאת? ובכן, בהסכם כתוב שמרגע שאחד מבני הזוג מודיע לשני שהוא מעוניין לסיים את הקשר מתחיל תקופה של כחצי שנה. לאחר חצי שנה, אם הם לא הצליחו להגיע לשלום-בית מחד או להתגרש מאידך, בן-הזוג שבגללו מתעכב הגירושין (דהיינו, אם הבעל מסרב לגרש או האשה מסרבת להתגרש) צריך לשלם דמי מזונות מוגדלים לצד השני. [ניתן לעיין בנוסח ה"הסכם לכבוד הדדי" המוצע בספר גם באתר קולך - קישור.]

ועתה בואו חשבון, נניח שאמנון ותמר חתמו על הסכם קדם-נישואין לפני נישואיהם וכעת הם נמצאים בתהליכי גירושין. אמנון מתנה את נתינת הגט בכך שתמר תוותר על חלקה בדירה המשותפת, ולכן מתעכב תהליך הגירושין. תמר תבוא לאמנון לאחר 180 יום, כמופיע בהסכם ותאמר לו שעליו להתחיל לשלם דמי מזונות מוגדלים. האם לדעתכם אמנון יתחיל לשלם? ברור שלא! אז בפני תמר יש שתי אפשרויות: לגשת לבית הדין ולהוציא את ההסכם או לגשת לבית המשפט לענייני משפחה. נניח שאין בהסכם שהם חתמו עליו שום בעיה של גט מעושה, דבר שלעולם לא הוכח במבחן המעשה (והרי זה תלוי בהרכב הספציפי שבפניו בא התיק). אם תמר תפנה לבית המשפט לעניני משפחה, אמנון יטען שהוא מוכן להתגרש, לדידו תמר היא המסרבת להתגרש שכן היא לא מוכנה למלא אחר תנאיו (כך לפחות יציג את הדברים עורך דינו של אמנון). אם השופט בבית המשפט הוא איש ישר, אני מניח שהוא לא יפסוק בתיק שכן התיק הזה מתברר באותו זמן בערכאה אחרת - בבית הדין הרבני. ואם השופט הוא לא ישר, בית המשפט יפסוק בשאלה שהיא עדיין פתוחה בבית הדין הרבני ויערער עוד קצת את מעמד בתי הדין הרבניים במדינת ישראל. מנגד, אם תמר תפנה לבית הדין הרבני, אם הדיינים מסכימים לנקודת מבטה של תמר שאמנון הוא הסרבן, האם הם זקוקים ל"הסכם לכבוד הדדי" כדי לחייב את אמנון לשלם מזונות, או אם כבר לשבת בכלא / לעכל את חשבונו וכו'?

זה מה שלעולם לא הבנתי. לא מצאתי בספר החדש של רחל לבמור שום התייחסות רצינית למה שקורה בפועל. המחברת אף מציינת שעוד לא קרה שזוג שחתם על "הסכם לכבוד הדדי" הגיע לתביעת גירושין בארץ, כך שההסכם טרם עמד במבחן המציאות. עם זאת, מכיוון שכל העולם ואחותו מדברים על הנושא של הסכמי קדם-נישואין, אני מניח שחוסר ההבנה שלי נובע מקוצר הבנתי את המציאות בבתי-הדין, כך שאשמח אם מישהו יכול להסביר לי קצת יותר.

מה שכן מופיע בספר זה הניסיון הטוב שיש עם ההסכם הזה בארצות הברית. שם רבנים רבים ממליצים לזוגות לחתום על הסכם כזה. אך יש לדעת שהמציאות בארה"ב שונה לחלוטין מזו בארץ. בארה"ב זוג שרוצה להתגרש צריך להתגרש אזרחית, שם לא נדרשת הסכמה של שני בני הזוג. בנוסף לגירושין האזרחיים, עליהם כמובן לסדר גט בפני בית דין כשר. במציאות כזאת, הזוג יכול להתגרש והבעל לא יסכים בכלל לבוא להתדיין בפני בית הדין הרבני אם לא ימולאו תנאיו. במקרה כזה, זה בהחלט מועיל שהאשה יכולה לתבוע את בעלה בבית דין אזרחי על פי ה"הסכם לכבוד הדדי" שעליו לשלם מזונות כי הוא עוד לא גירש אותה בבית דין רבני.

אך בארץ המצב הוא שונה לחלוטין, זוג איננו יכול להוציא תעודת גירושין בלי גט. כל פנייה לבית משפט אזרחי שיתערב בסיפור הוא ערעור מכוון של מעמד בית הדין (שלצערנו אנחנו נאלצים להודות, שבהרבה מקרים הוא הביא על עצמו את מעמדו הרעוע).

לסיום, המחברת מציינת מעט בגאווה שהעידן שלנו רואה לראשונה הסכמים שנועדו לטובת האשה שנכתבו בידי נשים. זאת, בניגוד להסכמים דומים (מהכתובה ואילך) מדורות קודמים שנכתבו כולם בידי גברים. כגבר, אני חייב לציין, שזה לא מעודד אותי לחתום על הסכם כזה. למי שלא מבין למה, הנה משל: כשעל ילדים לחלק חתיכת עוגה ביניהם - האחד אמור לחתוך והשני בוחר ראשון את החתיכה שהוא מעוניין בה.

קריאת מגילה לנשים ע"י נשים

בפורים אשתקד קראתי, כבעל קורא, את המגילה בבית הכנסת המרכזי בשכונה בערבית ובשחרית. בכל אחת מהקריאות השתתפו בין מאה למאתיים איש, לאחר מכן קראתי גם קריאה מיוחדת עבור נשים. גם בקריאה זו השתתפו בין מאה למאתיים נשים. עבור רב ככל הגברים שהשתתפו בשנה שעברה בקריאת המגילה לא הפריע שרק אדם אחד מתוך הקהל הוא הקורא, ואף אחד מהם לא החליט שהשנה הוא מתפצל מהמניין המרכזי על מנת שהוא יוכל לקרוא או לשמוע את המגילה דווקא עם חוג ידידיו. לעומת זאת, אצל הנשים כנראה שרוח אחרת עם חלקן. שכן השנה ישנה התארגנות של מספר נשים לייסד קריאת מגילה לנשים כאשר הקריאה תתבצע על ידי נשים. כפי שהבנתי מהפרסומים השונים מדובר שקבוצת נשים מחלקת ביניהן את הקריאה באופן שכל אשה מכינה וקוראת פרק או שניים מתוך המגילה.
לכשעצמי כלל אינני מבין את הצורך שחשות נשים אלו ליצור התארגנות כזו, שכן מה אשה שיושבת בעזרה שונה מעוד 199 גברים שיושבים בבית הכנסת ושומעים את המגילה מפי בעל הקורא. האם עצם העובדה שאילו רצו יכלו גברים אלו לפנות לגבאי ולבקש שהם יקראו את המגילה משקיט את מצפונם, מה שאין כן אצל הנשים? אולי בגלל זה אני מברך מידי יום "ברוך שלא עשני אשה"...
אך נניח לעת עתה את המוטיבציה בצד ונתייחס לעצם העניין. לא אכנס לדיון הלכתי מעמיק בנושא אם אשה יכולה להוציא נשים אחרות ידי חובת מקרא מגילה, רק נזכיר שהסוגיא מתחילה בסתירה ברורה בין הגמ' במגילה לבין התוספתא. בגמרא מובא (ד' ע"א):
ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס.
לעומת זאת בתוספתא (מגילה (ליברמן) פרק ב הלכה ז) נכתב:
הכל חייבין בקריאת מגלה כהנים לוים וישראל גרים ועבדים משוחררין חללים נתינים וממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כולן חייבין ומוציאין את הרבים ידי חובתן... נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן
סתירה זו הביאה את בעל הלכות גדולות לכתוב את הדבר הבא:
נשים... פטורין מקריאת מגילה אלא שחייבין במשמע, למה? שהכל היו בספק להשמיד להרוג ולאבד והואיל והכל היו בספיקא הכל חייבין במשמע.
הקורא מוזמן לעיין במסקנות להלכה העולות מסוגיא זו במקורות המובאות בדף מקורות בנושא שהכינה הגב' חנה קהת באתר קולך ובמאמרו של הרב אליעזר מלמד בנושא באתר ישיבה. המסקנות להלכה מובאות גם כן באתר קולך באופן די ברור.
כפי שהמעיין יווכח אין מסקנה חד משמעית להלכה אם אשה יכולה להוציא נשים אחרות. ייתכן שהיה מקום רב לומר שלכתחילה אשה לא תצא בקריאתה של חברה (כפי שמובא בספר מקראי קודש של הרב הררי), אך אני מבין גם גישות אחרות האומרות שבהתאם לשינוי הזמנים יש מקום פסוק דווקא כמתירים בעניין זה.
ישנו גישה האומרת בדיוק הפוך, שכיום יש לגדור פרצות כאלה ודווקא לפסוק כשיטות המחמירות על מנת שלא להדמות לרפורמים. התשובה לגישה זו מצויה לדעתי בידי הנשים להוכיח שההתארגנות נעשית לשמה וממניעים טהורים ולא על מנת לפרוץ פרצות בהיכל. (כאן חזרנו למוטיבציה שכאמור איננה ברורה לי).
הרב צבי שכטר (ארץ הצבי סי' יב) הגדיל לעשות ואסר התארגנויות מעין אלו מדין צניעות - שאצל נשים לא יכולה להיות התארגנות של ציבור שכן מונח זה, "ציבור", בכלל לא שייך עליהן. מומלץ מאד לעיין בדבריו, ואלו מקצת מדבריו שם:
דלעולם כוונת התורה שכל אדם ינהוג חיים של צניעות, דהיינו - חיים פרטיים, אלא דלפעמים הוכרחה ההלכה לקבוע דינים של ציבור, והלכות של פרהסיא, ודינים אלו צמצמה התורה רק לגברים ולא לנשים, דיותר הקפידה התורה על הנשים שיחיו חיים פרטיים מאשר על האנשים.
בתשובה שפרסם הרב יובל שרלו בשנת ה'תשס"ב באתר מורשת הוא כותב להתיר התארגנויות אלו אך הוא מסייג את דבריו:
כיוון שנושא זו נתבע על ידי חלק מהנשים, ניתן למצוא דרך בה תתברר התמונה באופן מוחלט, שאין כאן ניסיון להעמיד אלטרנטיבה לקריאה הציבורית, ולא רצון לעקור את הקהילה המשותפת מן היסוד, ואף לא רצון להכפיף את ההלכה לסטיות הזמן בו אנו חיים, כי אם דבר מה שהוא אינו מתחרה בהלכה. קריאה זו חייבת להיות מנותקת מסמלים של קריאה ציבורית, רצוי שהיא תהיה רק או בערב או בבקר (לא בבית הכנסת כי אם במקום שונה) ובקריאה השניה כל הנשים תקפדנה לבוא לבית הכנסת הציבורי וכדו'. בדרך זו תישמר הרוח הטהורה של הנשים המבקשות לקרוא את המגילה מתקלה שעשויה להתגלגל תחת ידן.
ניתן לראות ברשימה של הקריאות לנשים שהתפרסמה שנה שעברה באתר קולך שרוב הסייגים שקבע הרב שרלו אינם מחזיקים מעמד.

בכל הסיפור הזה יש עוד דבר אחד שאני לא מצליח להבין. כבעל קורא של המגילה זה כחמש עשרה שנים, אני יודע שקריאת מגילה זה לא עניין לחובבנים (או לחובבניות במקרה זה). הקריאה צריכה להיות ברורה לחלוטין וקרובה להיות מושלמת על מנת להוציא את הציבור ידי חובה לכתחילה. זכיתי והיה לי מורה טוב שלמדני לקרוא בתורה, וכשביקשתי ממנו לאחר שנעשיתי בר-מצווה שילמדני גם את קריאת המגילה הוא ענה לי שהוא לא מוכן ללמדני עד שאהיה בן חמש עשרה ואוכיח שאני מסוגל ללמוד פרשיות נוספות חוץ מפרשת בר המצווה שלי ולקוראם לשביעות רצונו. שנתיים אחר כך כשהוכחתי את עצמי כבעל קורא מתחיל שוב פניתי אליו והוא אמר לי שבשבת שלאחר חנוכה נתחיל ללמוד, ומחנוכה ועד פורים למדתי בעזרתו את הקריאה ורק אחרי שהשמעתי לאוזניו את כל הקריאה מבלי לטעות הוא נתן לי אישור לקרוא את המגילה בציבור. אינני יודע אם בין הגברים ישנם אנשים שקוראים רק את המגילה ולא קוראים באופן שותף בתורה, אך בעיני לא ניתן לעשות אחד מבלי השני. מיומנות זאת נדרשת על מנת לדייק במלעיל ומלרע, בשוואים נעים ונחים וכד', ואת זה ניתן לענ"ד ללמוד רק מניסיון של קריאה.

זה אולי יישמע מצחיק שאני מוכן לחיות עם ההתפלגות מהציבור, ועם הבעיה ההלכתית היבשה, ועם בעיית המוטיבציה, ועם הדברים שמעלה הרב שכטר ועם רמיסת הסייגים שקבע הרב שרלו ואני נתלה דווקא בצד הפרקטי, כאשר ברור שאם באמת אשה פלונית תרצה בכך היא בוודאי תצליח גם ללמוד לקרוא מגילה כהלכתה (זה כנראה יותר קל מאשר ללדת). אך בשורה התחתונה אני חושב שזה אמנם דבר קטנוני, אך פרט שמעיד על הכלל כולו. ודי למבין.

גבולות לקיום שיעורים בבית כנסת - תשובה למגיב

בעקבות הדברים שכתבתי ברשימה "גבולות לקיום שיעורים בבית כנסת" אודות קיום שיעורה של פרופ' חנה ספראי ע"ה בבית כנסת, הגיעני תגובה מרב חשוב שבין יתר טענותיו נגדי כתב גם את הדברים הבאים:

בכל זאת צריכים להסתכל לענ"ד על הדברים 'בראש גדול' ולא 'בראש קטן', דהיינו האם הארוע הזה יוסיף לאהבת התורה ויראת השמים של בני הקהילה – או לא. בנתונים היום ברוב הקהילות התשובה היא חד משמעית – לא.

מצד אחד, אני מאוד מסכים אם נקודת ההסתכלות. שמעתי לפני כמה שנים שיחה מהרב י' מגנס שליט"א ובו הוא סיפר שהנקודה החשובה ביותר שהוא מנסה לחנך לפיה הוא: אל תשאל האם אפשר למצוא היתר הלכתי למעשה כזה וכזה, אלא האם זה מה שהקב"ה רוצה ממך. בהחלט ההסתכלות צריכה להיות ב"ראש גדול" ולא מתוך פילפולי סרק הלכתיים גם אם אלו נכונים.

מצד שני, דבריו של הרב המגיב הזכירו לי מאמר שקראתי לפני למעלה מעשור שהתפרסם בעיתון יתד נאמן אודות חידוני התנ"ך לנוער המתקיימים בארץ. באותה תקופה חידוני התנ"ך נחשבו ללהיט גם בקרב העיתונות הכללית ובתי הספר הכלליים. החידונים אף זכו לשידורים ישירים ולתקצוב מוגדל יחסית מהתקציב הממשלתי. אך ל"יתד נאמן", כמובן, היתה הסתכלות אחרת על ארועי חידון התנ"ך. שם נרשם שכיוון שבמסגרת חידונים אלו וההכנה עליהם הילדים החילוניים אינם נחשפים ללימוד תורה מתוך יראת שמיים וכמסורת ישראל סבא ובהכרח שלימוד כזה יביא אדם רק להתרחקות מאביו שבשמים, אזי עדיף היה אם משרד החינוך לא היה משקיע ולו שקל אחד ושעה אחת בהוראת תנ"ך בבתי ספר כלליים.

בעיני, דבריו של אותו פובלציסט מהיתד הינם רחוקים מתורת ישראל הרבה יותר מאשר לימודי התנ"ך של אותו נוער לא-דתי. בתורה שאני למדתי תמיד היה דגש על דברי המדרש (מדרש איכה רבה, פתיחה, סימן ב):

ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב (ירמיה טז11), " ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו". הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו! מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב. רב הונא אמר: למד תורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה!

המאמר ב"יתד" מוכיח שלפעמים ההסתכלות של "מה מוסיף יראת שמים" קרובה להיות סם המוות.

נחזור לענייננו. המציאות בקהילה האמורה היא שמספר לא מועט של אנשים הגיעו להרצאת המרצה מארגון "קולך" אך העדיפו לא להשתתף באף שיעור תורני אחר באותו ערב, על אף שגם הדוברים האחרים היו ברמה גבוהה. עתה, השאלה הניצבת בפנינו היא: מה עדיף? האם עדיף שאותם אנשים שמוכנים להגיע לשיעור של מרצה מקולך לא יגיעו אפילו לזה וישארו בבית לראות טלויזיה, או עדיף שיהיה שיעור אחד שיתאים לקבוצה זו גם אם ישתתפו בה אנשים אחרים שהיו מגיעים לכל שיעור שהיה מתקיים באותו זמן? אינני יודע איך יענה הרב המגיב, אך ברצוני להעלות מספר אפשרויות:

א. משיעור כזה יכול לצאת רק רע שכן המרצה הינה בעלת דעות כוזבות ולכן עדיף שאנשים יראו טלויזיה מאשר יבואו להרצאה. עוד יותר כאשר אפשר להתאים לקבוצה השנייה שיעור יותר איכותי.

ב. אמנם עדיף שישמעו שיעור כזה מאשר לראות טלויזיה. אך אני מעדיף לתת לקבוצה השנייה שיעור איכותי ולא ש"ייפגעו" משיעור כזה, וכיוון שכך אני מוכן לוותר על הגעתם של הקבוצה הראשונה.

באשר לאפשרות הראשונה אין לי אלא למשוך בכתפיים ולהפנות למדרש הרשום מעלה (אולי יש מקום לחלק אם השיעור היה עוסק בנושא של מרידה במוסכמות הדתיות, לדוג': שיעור שקורא לבטל את ברכת "שעשני כרצונו" וכד'. וצ"ע. אך אנו דנים כאן בשיעור בנושא רגיל לחלוטין שמועבר ע"י איש/ה בעלי דעות כאלו ואחרות).

באשר לאפשרות השנייה, נראה לי שצריך לשאול מה הסכנה הגדולה הנשקפת לאותה הקבוצה השנייה. לדברי הרב המגיב הסכנה היא פגיעה ביראת שמיים ואהבת התורה. כאן אין לי אלא לומר שאני חלוק על הרב המגיב. אינני מבין כיצד איש או אישה הנותנים שיעור (גם אם הוא מעט פרובקטיבי) מתוך ידע תורני רחב יכולים לפגוע באהבת התורה של מישהו. כמדומני שההיפך הוא הנכון. כאשר הבעל-בית שאיננו מחובשי בית המדרש רואה שהמרצה שהינו בעל השקפת עולם "ליברלית" משקיע בהרחבת הידע התורני שלו ומצליח להגיע להשיגים מרשימים, הייתי חושב שגם אצלו יתגבר הרצון לתגבור הלימוד והידע התורני. את הדברים הללו אינני כותב מסברת כרסי אלא מתגובות שהגיעו אלי לאחר אותה הרצאה.

יש עוד מה להאריך בנושא זה, אך כמדומני שכבר הארכנו מספיק. לכל הדיון הזה יש עוד פנים שלא נגענו בהם. אחד מהם הוא לדעתי קריטי: איך אנו מסבירים לעצמנו את העובדה שיש ציבור לא מבוטל, בחלקה בוגרי מכינות וישיבות, שלא יופיעו לאף שיעור תורני בבית הכנסת אלא אם כן מדובר על שיעור שמועבר ע"י מישהו/י מהאקדמיה, קולך וכד'?

גבולות לקיום שיעורים בבית כנסת

אתמול, יום ב', לפנות בוקר הלכה לעולמה פרופ' חנה ספראי. פרופ' ספראי היתה מהמובילות בדורינו של תנועות הנשים הדתיות הפמניסטיות. יש שיסברו שהקנאות שלה לנושא זה גם קשור לעובדה שמעולם לא מילאה את התפקיד המסורתי של האשה: שכן מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה. בשל ידיעותיה בתחומי התמחותה, מחשבת ישראל, אני מניח שגם החולקים עליה ראו בה ברת-פלוגתא ראויה על אף לשונה החדה והעוקצנית.
פרופ' ספראי נתנה בשנתיים האחרונות שני שיעורים בקהילה בשכונתי שהיה לי קשר אתם, על אף שלא היה לי כל תפקיד רשמי בה: רב וכד'. בפעם הראשונה היה זה בשבת, כאשר אחת מנשות הקהילה פרסמה את השיעור מבעוד מועד והשיעור יועד לנשים ולגברים והיה מתוכנן שהוא יתקיים בעזרת הנשים של בית הכנסת. לאחר פרסום המודעה פנה אלי אחד מהקנאים בקהילה ושאל מדוע אינני מוחה על קיום השיעור. עניתי לו שאינני מבין מה הוא רוצה ממני וכי אינני רואה צורך לעשות מזה עניין גדול. באותה שבת במקרה לא הייתי בעיר אך לאחר השבת שאלתי מספר אנשים מה הפסדתי ונענתי באופן שניתן לסכמה כך: אמנם השיעור היה פרובקטיבי במידה מסויימת אך הקהל בהחלט נהנה מאופן מסירת הדברים ומסגרתם. (אמנם היו גם כאלה שהתפלאו שהיא באה ללא כיסוי ראש, אך לאחר שהוסבר להם מצבה המשפחתי הונח להם).
בהושענא רבה האחרון שוב הוצע בפני הקהילה שפרופ' ספראי תבוא ותתן את השיעור הראשון בליל הלימוד של הושענא רבה. הפעם נשאלתי לדעתי ואמרתי שאינני רואה פסול בזה שהיא תבוא, מכיוון שר' משה פיינשטיין כותב (או"ח ה יב) שאשה יכולה לתת שיעור גם בפני קהל המורכב מנשים וגברים כל עוד זה באופן אקראי ולא קבוע ושמעבירת השיעור תשב. אמנם הוא מסייג זאת שזה יהיה בבית פרטי ולא בבית הכנסת, אך דומני שכיוון שזה מתקיים בעזרת הנשים זה מספיק שומר על גדרי הצניעות. לקחתי בחשבון שייתכן והיא תגיד דברים שלא אסכים איתם או שלדעתי יהיו מוטעים לחלוטין, אך סברתי שלא משום כך יש למנוע ממנה לדבר. הגם שבהכרותי את הקהילה המדוברת, המציאות היא שרבים (אם לא כל) מאנשי הקהילה אינם מקפידים לשמוע שיעורים והרצאות דווקא מפי גברים ולא מנשים וכן ידעתי שיש אנשים שיבואו לשיעור בליל הושענא רבה גם אם יהיה זה שיעור מהסגנון שתעביר פרופ' ספראי.
מכיוון שלא כיהנתי כרבה של אותה קהילה, דעתי נשקלה עם דעתם של אחרים והרוב הכריע בעד קיום השיעור. השיעור התקיים ברוב עם, פרופ' ספראי העבירה שיעור ברמה גבוהה, הוא לא היה פרובקטיבי במיוחד על אף שהיה מה לדון בנכונות הניתוח שהציגה. נוכחתי לראות בשיעור שאכן היה מספר לא מבוטל של גברים ונשים מחברי הקהילה שהשתתפו רק בשיעור זה, על אף שגם הדוברים אחריה היו מצויינים.
לאחר השיעור ניגשו אלי ואל עמיתי מספר אנשים שלא הסכימו עם ההחלטה לאפשר לפרופ' ספראי לתת שיעור בבית הכנסת. נשאלתי מה הגבול שאני מציב שאם אדם מביע דעות פרובקטיביות הוא לא יורשה למסור שיעור תורני בבית הכנסת. לאחר מחשבה קצרה עניתי שהגבול הוא האם האדם מגדיר עצמו כשומר תורה ומצוות וכירא שמיים. כל עוד זה המצב אין לי התנגדות שהוא ייתן שיעור בבית הכנסת. בתוך גבולות אלו נמצאים חברות קולך יחד עם חב"דניקים משיחיסטיים ועוד קבוצות שאינני נמנה עליהם. אני מוכן שמי שאיננו מגדיר עצמו שומר תו"מ וירא שמיים ייתן שיעור טכני דוגמת: "כיצד לשמור על תכני הגלישה של ילדים באינטרנט" וכד' אך לא שיעור המוגדר כתורני.
אינני חושב שכל שיעור המתקיים בבית הכנסת צריך להיות מיועד לכולם ושבמידה והוא מתקיים אז כולם צריכים להגיע אליו. בסופו של דבר הציבור צריך להצביע ברגליו ולהגיע רק לשיעורים המתאימים לרוחו. אך זה עובד לשני הצדדים - כל עוד יש ציבור המעוניין בסוג מסויים של דוברים ושיעורים והם אינם חורגים מהגבולות האמורים יש לאפשר את קיומם.