‏הצגת רשומות עם תוויות לשמה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לשמה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 21 במרץ 2012

ילדים באפיית מצות

התורה מצוה "ושמרתם את המצות". ישנה מחלוקת ראשונים בהסבר מהי השמירה המיוחדת הנצרכת במצות (ראו סיכום של הרב מלמד כאן אות ג'). 
הרשב"א ואחרים סברו שיש בכך שני גדרים:
א. שמירה מיוחדת לבל יחמיץ.
ב. אפיית המצות לשם מצוות מצה. 
לעומתו סבר הרא"ה שהשמירה הנצרכת מהתורה היא דווקא שמירה מפני החשש שיחמיץ. 

הנפקא מינה בין שתי השיטות הוא האם אפשר לאפות מצות ע"י גויים וקטנים במידה וישראל גדול עומד על גביהם. הבית יוסף הכריע כדעת הרשב"א הסובר שכיוון שהגוי עושה על פי הדעה העצמית שלו בודאי שלא יועיל שיהודי יעמוד וישגיח עליו. לגבי קטן הרשב"א דן באריכות ומכריע בסופו שבניגוד לגט שקטן כשר לכתוב את הגט במידה וגדול עומד על גביו, במצה אין הקטן כשר לאפות אפילו גדול עומד על גביו:
בתשובות הרשב"א (ח"א סי' כו, תקצג) מצאתי שנשאל על מצה שלשה חרש שוטה וקטן ונכרי והשיב דכיון דבמצה בעינן שימור אין אדם יוצא במצה שלשה נכרי אפילו בישראל עומד על גביו ומזהירו שיכוין לשם מצה לפי שאין הגוי עושה אלא לדעת עצמו ולא על דעתם אבל בחרש שוטה וקטן יש לדון דבפרק ב' דגיטין (כב:) תנן דחרש שוטה וקטן כשרים לכתוב גט ואוקימנא (כג.) בגדול עומד על גביהם ובפרק קמא דחולין (ב.) תנן וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ואמרינן עלה (יב:) מאן תנא דלא בעי כוונה בחולין בשחיטה ואוקימנא כרבי נתן אבל לרבנן שחיטתן פסולה אלמא עמידה על גביהם לא מהניא והתוספות (ד"ה מאן) תירצו דאחרים רואים אותם שאני שאין (שהן) [שאין] מלמדין ומזהירין אותם לכוין למה שהם עושים כמו כשעומד על גביהם ועדיין קשה דמשמע דאין הפרש בין חרש וקטן לשוטה בגט ושחיטה ואילו בחליצה משמע (יבמות קד:) דיש הפרש ביניהם ותירצו דשוטה לאו בר דעת הוא כלל ובדבר שאין לו הוכחה לא מהניא עמידת גדול על גביו כשחיטה וחליצה אבל בגט הואיל ויש בו הוכחה שאומרים לו כתוב לשם פלוני ופלונית וכו' והוא כותב רמי אנפשיה ומכוין לשמן מה שאין כן בחליצה ושחיטה ולפי דבריהם במצה דמצוה חרש שוטה וקטן פסולים שהרי צריכה שימור לשם מצה ואילו היו עומדים אחרים על גביהם ומלמדין אותם בחרש וקטן דאית להו דעת קלישתה ואינם שוטים גמורים יוצאים בה אבל בשוטה אין יוצאים בה. ומורי ה"ר יונה כתב דכל שאפשר על ידי שליח כגט ושחיטה כוונת העומד על גביו ככוונת העושה מעשה דהוה ליה כשליח ולפיכך בגט כשר אפילו שוטה והוא הדין בשחיטה אילו היה גדול עומד על גביו אבל חליצה דאי אפשר על ידי שליח אף כוונת העומד על גביו לא מהניא בין בשוטה בין בחרש וקטן ולפי דברי רבינו [יונה] מצה שלשה חרש שוטה וקטן בשאחרים עומדים על גביהם יוצאין בה ומסתברא לי שהכל תלוי בהוכחה דבגט דאיכא הוכחה גמורה בשאחרים עומדים על גביהם אפילו שוטה כשר ובדבר שאין בו הוכחה כלל כשחיטה אף בשאחרים עומדים על גביהם אינם כשרים אבל בחליצה דאיכא הוכחה קצת חרש וקטן כשרים ע"י מה שמלמדין אותם העומדין על גביהם אבל שוטה דלאו בר דעת הוא כלל לא ולפי זה אף במצה כן דהא ליכא הוכחה כלל וכשחיטה היא דליכא הוכחה כלל והילכך אף בשאחרים עומדים על גביהם אין יוצאין בה ולזה הדעת נראה שנטה הפייט שכתב סתם ע"כ:
בשלחן ערוך סתם המחבר וכלל לא הזכיר דין של גדול עומד על גביהם (או"ח סימן תס סעיף א):
אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה ע"י אינו-יהודי ולא על ידי חרש שוטה וקטן. 
המשנה ברורה ס"ק ג' התייחס לגדול עומד על גביהם:
והסכימו הרבה פוסקים דאפילו ישראל עומד ע"ג ומזהירן שיכונו לשם מצות מצה ג"כ לא מהני ואינו יוצא ידי חובה אפילו בדיעבד. ויש מן הפוסקים שמקילין בעומד ע"ג ומזהירן שיכוונו בעשייתו לשם מצה דאז אמרינן אדעתא דישראל קעביד. וכתבו הב"ח והמג"א דיש לסמוך עלייהו כשאי אפשר בעניין אחר וטוב שהישראל בעצמו יסייעם גם כן קצת. 
את דברי המשנ"ב מביא גם בעל כף החיים, וכדעה זאת כותב גם הג"ר עובדיה יוסף ביביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן מו (הרב עובדיה יוסף חולק על חלק מהפוסקים האשכנזים ובכללם המשנ"ב האוסרים על קטן לתת את המים לתוך הקמח כי לדידם זה חלק מהלישה שצריכה לשמה, ולדעת הרב עובדיה יוסף יש מקום לנהוג כך).

דיון זה קיבל במאה השנים האחרונות משנה תוקף סביב הדיון בכשרותם של מצות מכונה. הרי אם נצרכת כוונה חיובית שכל הנעשה במצה הוא לשם מצות מצה וכדעת הרשב"א, היכן נכנס הכוונה שמעשה המכונה? 
אכן זו הסיבה שגם האוכלים מצות מכונה בכל ימי הפסח נוהגים להקפיד בדוקא על מצות יד בליל הסדר. כדברי הג"ר עובדיה יוסף בשאלה העוסקת במצות מכונה (יחוה דעת ח"א סימן יד):
ולפי זה נראה שאין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח במצת מכונה, מפני שמעשה הלישה והעריכה והאפיה, הכל נעשה באופן אוטומטי, ולא על ידי כח אדם מישראל שמחויב במצוות. והרי זה דומה למעשה חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת ואינם מחויבים במצות... ואף שהלוחץ על הכפתור להפעלת המכונה אומר בפירוש לשם מצת מצוה, אין זה מועיל, מפני שאמירתו חלה רק על כח ראשון של המכונה, וכשהיא ממשיכה אוטומטית לפעול נפסק כוחו הראשון, ולא חלק על המשך הפעולה אמירת לשמה.
ובשעת הדחק שאינו מוצא מצה של עבודת יד שנעשית על ידי אנשים יראי שמים, נראה שיש לסמוך על סברא זו לצאת ידי חובה במצת מכונה. 



יום שני, 18 בפברואר 2008

תורת אמת היתה בפיהו

ב"הרהורים בלוג" מובאת קושיה מראש ישיבה לאמריקאים בירושלים. ראש הישיבה הוא אדם, שעל פי מכריו ותלמידיו, קרא ושנה ושימש תלמידי חכמים. הקושיה, לדברי המקשן, היא "סתירה ברורה" בין דברי הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה לבין דברי ר' אברהם בן הרמב"ם במאמר על אודות דרשות חז"ל. מתוך קושיא זו ונוספות הכותב מעוניין לעורר חשד שמא לא ר' אברהם הוא מחבר המאמר. דברי הכותב ב"הרהורים בלוג", ככל הידוע לי, פורסמו לבקשתו וביזמתו.

הסתירה, לדברי אותו ראש ישיבה, היא בהבנת המימרא הבאה בגמרא בחולין (קכד ע"א):
א"ל: האלהים! אי אמר לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא ליה!

הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות (עמ' ח' במה' ר"י קאפח):
ובזה (האפשרות לקבוע הוראת שעה -ר.צ.) בלבד נבדל הנביא משאר בני אדם בתורה, אבל בעיון ובדין ובחקירה בדיני התורה הרי הוא כשאר החכמים הדומים לו שאינם נביאים, ואם יפרש איזה פירוש, ויפרש מי שאינו נביא פירוש אחר, ויאמר הנביא אמר לי ה' כי פירושי הוא הנכון אין שומעין לו, אלא אפילו אלף נביאים שכולם כאליהו ואלישע פירשו איזה פירוש, ואלף חכמים וחכם אחד פירשו היפך אותו הפירוש - אחרי רבים להטות, ועושים כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף נביאים מופלגים, וכך אומרים חז"ל: האלהים אלו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא הוה ציתנא ליה ולא שמענא מניה... כוונתם בכך שאין תוספת וגרעון בתורה מצד הנבואה בשום פנים.

רבי אברהם בן הרמב"ם במאמר על אודות דרשות חז"ל (עמ' פד במה' ר"ר מרגליות):
אתה רואה החכמים במה שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם אומרים: האלהים אלו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה, כלומר לא הייתי מאמין בזה ואע"פ שהוא נביא, כיון שאין בידו יכולת להודיע הענין בכוונה מדרך הסברא והמשא והמתן והדרכים שבהם ניתן התלמוד להדרש, ודי בזה ראיה ומופת.

אשמח מאד אם אחד הקוראים יוכיח שטעיתי בדברים שאני עומד כעת לכתוב.
כאשר ראיתי את הקושיא לראשונה חשבתי שאולי מפני מיעוט התבונה שיש בי, אינני מצליח להבין משהו בסיסי, ואולי זה מפני השנים הרבות שעברו מאז שחבשתי את ספסלי בית המדרש. אך לאחר מחשבה ואחר שכל מי שהראיתי לו את הדברים לא הצליח להסביר לי מה בדיוק "הסתירה הברורה", התחלתי להבין שכנראה הפגם, הפעם, איננו בי. הסיבה שאני מפרסם את הדברים האלה, היא בגלל שאני חושב שזה צריך להוות תמרור אזהרה לכל אדם שלומד תורה. ה"קושיא" הנ"ל לא נשאלה תוך כדי לימוד ולא על מנת להגדיל תורה, אלא על מנת לנסות ולפגוע בהצלחתו של אדם אחר בשם ר' נתן סליפקין. חז"ל אומרים (פרקי אבות פ"ו) שכל הלומד תורה לשמה נהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, ממקרה זה רואים בדיוק את הצד השני: כל הלומד תורה שלא לשמה מסתלקת ממנו התושיה והבינה. שהקב"ה יצילנו שלא נגיע לא לידי נסיון ולא בזיון.