שיעור כזית בליל הסדר

כידוע ישנו חובה מהתורה לאכול כזית מצה בליל הסדר. עפ"י הפוסקים, לכתחילה יש לאכול חמש כזיתות מצה (2 מוציא מצה, 1 - כורך, 2 - אפיקומן) ועוד שתי כזיתות מרור (1 - מרור, 1 - כורך). עוד דבר שידוע הוא שכיום אבד הוודאות בכל הקשור לכמות הנכללת בכזית.
לפני כשלושים שנה פירסם הג"ר יהושע בן-מאיר, ראש ישיבת שבות ישראל באפרת, מאמר ב"מוריה" ובו טען שכיוון שהשיעור המחמיר של כזית הוא פי שניים מהשיעור המקל, בשתי האכילות החשובות (מוציא מצה ואפיקומן) ניתן לאכול שיעור כזית אחת כשיעור המחמיר וזה כולל בתוכו שתי כזיתות כשיעור המקל (שיטת הגר"ח נאה, שהוא גם עיקר להלכה). מאמר מעודכן המבוסס על אותו מאמר ניתן למצוא כאן.
בסיכום דבריו הוא כותב שכך ראוי לנהוג:
ב- 2 דקות ראשונות יאכל לפחות 9.6 גרם [שהוא פחות משליש] מצה (כזית דאורייתא למנהג). ב- 4 דקות יאכל לפחות 16.5 גרם [שהוא כחצי] מצה (כזית לחזו"א וכזית דאורייתא ועוד כזית דרבנן לגר"ח נאה ע"פ המנהג). ואם אפשר 19.2 גרם [שהוא פחות מ- 2.3] מצה (כזית דאורייתא לגר"ח נאה דלא החשיב לנקבוביות). ב- 9 דקות המחמיר יסיים בשיעור זה קרוב למצה שלמה.
כפי שמציין הרב בן-מאיר במאמר המעודכן, שיטה זו היא היום נפוצה ומקובלת מאד בפי הרבה רבנים ומגידי שיעורים. [יש להוסיף במאמר מוסגר, שניתן להשתמש באותו היגיון גם בתחומים אחרים, כדוגמת נתינת זכר למחצית השקל שיש שיטות שאומרות שצריך לתת שלוש פעמים שיעור מחצית השקל, ויש שיטות הסוברות שצריך לתת עבור כל אחד מבני המשפחה - ניתן לתת את הכמות הגדולה עבור חלק מבני המשפחה ואז יוצאים לפי כל השיטות, וד"ל].

לפני כמה שנים סיפר לי אברך בישיבת מרכז הרב שהוא שאל את ר' אברהם שפירא זצ"ל אם לנהוג לכתחילה כפי שכותב הרב בן-מאיר או שלכתחילה עדיף לאכול יותר ולצאת לחלוטין ידי השיטות המחמירות, ר' אברום ענה לו שלכתחילה עדיף לאכול את כל השיעור לפי השיטות המחמירות לפחות באכילות שהם דאורייתא.
יש להוסיף על זה את מה שאומרים בשם הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק בדעת הרמב"ם שכל מצה שאוכלים בליל הסדר מקיימים מצווה, גם מעבר לכמות של כזית.
עם כל זאת יש לזכור את מה שהרב יהושע בן-מאיר מסיים בו את מאמרו:
ואפשר שאין ראוי להחמיר טפי בזה, שהוא חומרא דאתי לידי קולא שאולי נכנס לספק אכילה גסה, ולא מקרי כדרך אכילתו ולא קיים מצוות מצה כלל, ועוד ספקות רבים.

גבולות לקיום שיעורים בבית כנסת - תשובה למגיב

בעקבות הדברים שכתבתי ברשימה "גבולות לקיום שיעורים בבית כנסת" אודות קיום שיעורה של פרופ' חנה ספראי ע"ה בבית כנסת, הגיעני תגובה מרב חשוב שבין יתר טענותיו נגדי כתב גם את הדברים הבאים:

בכל זאת צריכים להסתכל לענ"ד על הדברים 'בראש גדול' ולא 'בראש קטן', דהיינו האם הארוע הזה יוסיף לאהבת התורה ויראת השמים של בני הקהילה – או לא. בנתונים היום ברוב הקהילות התשובה היא חד משמעית – לא.

מצד אחד, אני מאוד מסכים אם נקודת ההסתכלות. שמעתי לפני כמה שנים שיחה מהרב י' מגנס שליט"א ובו הוא סיפר שהנקודה החשובה ביותר שהוא מנסה לחנך לפיה הוא: אל תשאל האם אפשר למצוא היתר הלכתי למעשה כזה וכזה, אלא האם זה מה שהקב"ה רוצה ממך. בהחלט ההסתכלות צריכה להיות ב"ראש גדול" ולא מתוך פילפולי סרק הלכתיים גם אם אלו נכונים.

מצד שני, דבריו של הרב המגיב הזכירו לי מאמר שקראתי לפני למעלה מעשור שהתפרסם בעיתון יתד נאמן אודות חידוני התנ"ך לנוער המתקיימים בארץ. באותה תקופה חידוני התנ"ך נחשבו ללהיט גם בקרב העיתונות הכללית ובתי הספר הכלליים. החידונים אף זכו לשידורים ישירים ולתקצוב מוגדל יחסית מהתקציב הממשלתי. אך ל"יתד נאמן", כמובן, היתה הסתכלות אחרת על ארועי חידון התנ"ך. שם נרשם שכיוון שבמסגרת חידונים אלו וההכנה עליהם הילדים החילוניים אינם נחשפים ללימוד תורה מתוך יראת שמיים וכמסורת ישראל סבא ובהכרח שלימוד כזה יביא אדם רק להתרחקות מאביו שבשמים, אזי עדיף היה אם משרד החינוך לא היה משקיע ולו שקל אחד ושעה אחת בהוראת תנ"ך בבתי ספר כלליים.

בעיני, דבריו של אותו פובלציסט מהיתד הינם רחוקים מתורת ישראל הרבה יותר מאשר לימודי התנ"ך של אותו נוער לא-דתי. בתורה שאני למדתי תמיד היה דגש על דברי המדרש (מדרש איכה רבה, פתיחה, סימן ב):

ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב (ירמיה טז11), " ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו". הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו! מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב. רב הונא אמר: למד תורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה!

המאמר ב"יתד" מוכיח שלפעמים ההסתכלות של "מה מוסיף יראת שמים" קרובה להיות סם המוות.

נחזור לענייננו. המציאות בקהילה האמורה היא שמספר לא מועט של אנשים הגיעו להרצאת המרצה מארגון "קולך" אך העדיפו לא להשתתף באף שיעור תורני אחר באותו ערב, על אף שגם הדוברים האחרים היו ברמה גבוהה. עתה, השאלה הניצבת בפנינו היא: מה עדיף? האם עדיף שאותם אנשים שמוכנים להגיע לשיעור של מרצה מקולך לא יגיעו אפילו לזה וישארו בבית לראות טלויזיה, או עדיף שיהיה שיעור אחד שיתאים לקבוצה זו גם אם ישתתפו בה אנשים אחרים שהיו מגיעים לכל שיעור שהיה מתקיים באותו זמן? אינני יודע איך יענה הרב המגיב, אך ברצוני להעלות מספר אפשרויות:

א. משיעור כזה יכול לצאת רק רע שכן המרצה הינה בעלת דעות כוזבות ולכן עדיף שאנשים יראו טלויזיה מאשר יבואו להרצאה. עוד יותר כאשר אפשר להתאים לקבוצה השנייה שיעור יותר איכותי.

ב. אמנם עדיף שישמעו שיעור כזה מאשר לראות טלויזיה. אך אני מעדיף לתת לקבוצה השנייה שיעור איכותי ולא ש"ייפגעו" משיעור כזה, וכיוון שכך אני מוכן לוותר על הגעתם של הקבוצה הראשונה.

באשר לאפשרות הראשונה אין לי אלא למשוך בכתפיים ולהפנות למדרש הרשום מעלה (אולי יש מקום לחלק אם השיעור היה עוסק בנושא של מרידה במוסכמות הדתיות, לדוג': שיעור שקורא לבטל את ברכת "שעשני כרצונו" וכד'. וצ"ע. אך אנו דנים כאן בשיעור בנושא רגיל לחלוטין שמועבר ע"י איש/ה בעלי דעות כאלו ואחרות).

באשר לאפשרות השנייה, נראה לי שצריך לשאול מה הסכנה הגדולה הנשקפת לאותה הקבוצה השנייה. לדברי הרב המגיב הסכנה היא פגיעה ביראת שמיים ואהבת התורה. כאן אין לי אלא לומר שאני חלוק על הרב המגיב. אינני מבין כיצד איש או אישה הנותנים שיעור (גם אם הוא מעט פרובקטיבי) מתוך ידע תורני רחב יכולים לפגוע באהבת התורה של מישהו. כמדומני שההיפך הוא הנכון. כאשר הבעל-בית שאיננו מחובשי בית המדרש רואה שהמרצה שהינו בעל השקפת עולם "ליברלית" משקיע בהרחבת הידע התורני שלו ומצליח להגיע להשיגים מרשימים, הייתי חושב שגם אצלו יתגבר הרצון לתגבור הלימוד והידע התורני. את הדברים הללו אינני כותב מסברת כרסי אלא מתגובות שהגיעו אלי לאחר אותה הרצאה.

יש עוד מה להאריך בנושא זה, אך כמדומני שכבר הארכנו מספיק. לכל הדיון הזה יש עוד פנים שלא נגענו בהם. אחד מהם הוא לדעתי קריטי: איך אנו מסבירים לעצמנו את העובדה שיש ציבור לא מבוטל, בחלקה בוגרי מכינות וישיבות, שלא יופיעו לאף שיעור תורני בבית הכנסת אלא אם כן מדובר על שיעור שמועבר ע"י מישהו/י מהאקדמיה, קולך וכד'?

גבולות לקיום שיעורים בבית כנסת

אתמול, יום ב', לפנות בוקר הלכה לעולמה פרופ' חנה ספראי. פרופ' ספראי היתה מהמובילות בדורינו של תנועות הנשים הדתיות הפמניסטיות. יש שיסברו שהקנאות שלה לנושא זה גם קשור לעובדה שמעולם לא מילאה את התפקיד המסורתי של האשה: שכן מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה. בשל ידיעותיה בתחומי התמחותה, מחשבת ישראל, אני מניח שגם החולקים עליה ראו בה ברת-פלוגתא ראויה על אף לשונה החדה והעוקצנית.
פרופ' ספראי נתנה בשנתיים האחרונות שני שיעורים בקהילה בשכונתי שהיה לי קשר אתם, על אף שלא היה לי כל תפקיד רשמי בה: רב וכד'. בפעם הראשונה היה זה בשבת, כאשר אחת מנשות הקהילה פרסמה את השיעור מבעוד מועד והשיעור יועד לנשים ולגברים והיה מתוכנן שהוא יתקיים בעזרת הנשים של בית הכנסת. לאחר פרסום המודעה פנה אלי אחד מהקנאים בקהילה ושאל מדוע אינני מוחה על קיום השיעור. עניתי לו שאינני מבין מה הוא רוצה ממני וכי אינני רואה צורך לעשות מזה עניין גדול. באותה שבת במקרה לא הייתי בעיר אך לאחר השבת שאלתי מספר אנשים מה הפסדתי ונענתי באופן שניתן לסכמה כך: אמנם השיעור היה פרובקטיבי במידה מסויימת אך הקהל בהחלט נהנה מאופן מסירת הדברים ומסגרתם. (אמנם היו גם כאלה שהתפלאו שהיא באה ללא כיסוי ראש, אך לאחר שהוסבר להם מצבה המשפחתי הונח להם).
בהושענא רבה האחרון שוב הוצע בפני הקהילה שפרופ' ספראי תבוא ותתן את השיעור הראשון בליל הלימוד של הושענא רבה. הפעם נשאלתי לדעתי ואמרתי שאינני רואה פסול בזה שהיא תבוא, מכיוון שר' משה פיינשטיין כותב (או"ח ה יב) שאשה יכולה לתת שיעור גם בפני קהל המורכב מנשים וגברים כל עוד זה באופן אקראי ולא קבוע ושמעבירת השיעור תשב. אמנם הוא מסייג זאת שזה יהיה בבית פרטי ולא בבית הכנסת, אך דומני שכיוון שזה מתקיים בעזרת הנשים זה מספיק שומר על גדרי הצניעות. לקחתי בחשבון שייתכן והיא תגיד דברים שלא אסכים איתם או שלדעתי יהיו מוטעים לחלוטין, אך סברתי שלא משום כך יש למנוע ממנה לדבר. הגם שבהכרותי את הקהילה המדוברת, המציאות היא שרבים (אם לא כל) מאנשי הקהילה אינם מקפידים לשמוע שיעורים והרצאות דווקא מפי גברים ולא מנשים וכן ידעתי שיש אנשים שיבואו לשיעור בליל הושענא רבה גם אם יהיה זה שיעור מהסגנון שתעביר פרופ' ספראי.
מכיוון שלא כיהנתי כרבה של אותה קהילה, דעתי נשקלה עם דעתם של אחרים והרוב הכריע בעד קיום השיעור. השיעור התקיים ברוב עם, פרופ' ספראי העבירה שיעור ברמה גבוהה, הוא לא היה פרובקטיבי במיוחד על אף שהיה מה לדון בנכונות הניתוח שהציגה. נוכחתי לראות בשיעור שאכן היה מספר לא מבוטל של גברים ונשים מחברי הקהילה שהשתתפו רק בשיעור זה, על אף שגם הדוברים אחריה היו מצויינים.
לאחר השיעור ניגשו אלי ואל עמיתי מספר אנשים שלא הסכימו עם ההחלטה לאפשר לפרופ' ספראי לתת שיעור בבית הכנסת. נשאלתי מה הגבול שאני מציב שאם אדם מביע דעות פרובקטיביות הוא לא יורשה למסור שיעור תורני בבית הכנסת. לאחר מחשבה קצרה עניתי שהגבול הוא האם האדם מגדיר עצמו כשומר תורה ומצוות וכירא שמיים. כל עוד זה המצב אין לי התנגדות שהוא ייתן שיעור בבית הכנסת. בתוך גבולות אלו נמצאים חברות קולך יחד עם חב"דניקים משיחיסטיים ועוד קבוצות שאינני נמנה עליהם. אני מוכן שמי שאיננו מגדיר עצמו שומר תו"מ וירא שמיים ייתן שיעור טכני דוגמת: "כיצד לשמור על תכני הגלישה של ילדים באינטרנט" וכד' אך לא שיעור המוגדר כתורני.
אינני חושב שכל שיעור המתקיים בבית הכנסת צריך להיות מיועד לכולם ושבמידה והוא מתקיים אז כולם צריכים להגיע אליו. בסופו של דבר הציבור צריך להצביע ברגליו ולהגיע רק לשיעורים המתאימים לרוחו. אך זה עובד לשני הצדדים - כל עוד יש ציבור המעוניין בסוג מסויים של דוברים ושיעורים והם אינם חורגים מהגבולות האמורים יש לאפשר את קיומם.