מחשבה לפרשת כי-תשא ולשבת שקלים

 "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ"

מה הופך שקל להיות "שקל הקודש"?

לפי הרמב"ן:

"ובעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן וכן כל כסף קצוב האמור בתורה, יקרא לו הכתוב שקל הקדש."

כלומר, מכיוון שהשקל משמש גם עבור דברים שבקדושה, הרי שנלוה לשמו הכינוי "הקודש". 

באותו אופן מסביר הרמב"ן מדוע הלשון העברית היא לשון הקודש, שכן כתבי הקודש כתובים בשפה זו:

"וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם: "

זאת, בניגוד לדעת הרמב"ם, הסובר שהעברית היא לשון הקודש משום שהשמות בהם מכנים את איברי המין הינן כינויים מושאלים, ולא שם עצמי: 

"והרב אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו, אבל הוא בדין, כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי. ואל יטעה אותך "שגל" (תהלים מה י), כי הוא שם אשה המזומנת למשכב, ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו, ופירושו יקח אשה לפילגש:" 

נמצא שיש הבדל בתפישה בין הרמב"ן לרמב"ם. לפי הרמב"ן כשיש כלל שחלקו משמש לקודש, הרי שכל הכלל הופך להיות קודש. אך לפי הרמב"ם, רק אם הכלל כולו קשור לקודש, או לכל הפחות מתרחק מהכיעור, רק אז הוא יכול להיקרא קודש. 

אך יש לשאול, לפי שיטת הרמב"ם, מה המשמעות של המילים "שקל הקודש" בפסוק? מה הופך את השקל להיות קודש? 

נראה לי להציע, שלפי הרמב"ם היה להקדש מטבע מסויים שייעודו היה לשקול מולו את השקלים שהיו תורמים למקדש. ובניגוד לרמב"ן שהבין את הפסוק "מחצית השקל" מאותו סוג ומשקל המכונה "שקל הקודש", לפי הרמב"ם הפירוש הוא שיביאו מחצית ממשקל המטבע הידוע שיש בידי ההקדש.  

יתכן וזה גם משמעות רש"י שכתב (אך לא כך הבינו חלק מפרשניו): 

"מחצית השקל בשקל הקודש - במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקדש, כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין ושדה אחוזה:"

"בשעה שירד משה מלפני הקב"ה" - לפרשת כי-תשא

הגמרא בשבת (פט ע"א) מתארת את הרגעים שלאחר מסירת התורה למשה:

וא"ר יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם תורה היכן היא? אמר לו: נתתיה לארץ ... הלך אצל משה אמר לו: תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה? א"ל הקב"ה למשה: משה בדאי אתה?! אמר לפניו: רבונו של עולם חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי?! אמר לו הקב"ה למשה: הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך, שנאמר "זכרו תורת משה עבדי וגו'":

הסיפור המתואר כאן מתרחש בפרשה שלנו, פרשת כי-תשא. אנו יכולים להניח שמדובר כאן בפעם הראשונה שבה התורה עושה את דרכה מהשמים לארץ, דהיינו הלוחות הראשונים. לכן, אפשר אם כן לשער, שהשטן בסיפור מפספס את מסירת התורה למשה, בדיוק בגלל שהוא עסוק כעת עם מעשה העגל במחנה. כשהוא חוזר לשמים הוא לא מבין היכן היא התורה. הוא הרי דאג כעת שלא יהיה מי שראוי לקבל את התורה בארץ!

כלומר, מאחורי הסיפור המדרשי הזה מסתתרת שאלה של חז"ל: מדוע בשעה שנצטווה משה "לך רד כי שחת עמך", החליט הקב"ה גם "ויתן אל משה... שני לוחות העדות"? הסברא נותנת שהקב"ה יאמר לו: רד וטפל בעם וכשיהיו מוכנים לקבל תורה תחזור ותקבל את הלוחות! גם מבחן התוצאה של שבירת הלוחות מצביע על כך שאולי נכון היה לא למסור למשה את הלוחות במועד הזה.

את שאלתם זו, מציבים חז"ל בדעתו של השטן, זה שאחראי במידה מסוימת למעשה העגל.

כבמדרש הקודם בו הקב"ה אומר למשה לאחוז בכסא הכבוד ולהשיב למלאכים, גם כאן הקב"ה משאיר למשה לענות על שאלתו של השטן.

תשובתו של משה לשאלה היא: "וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה?". הקב"ה נתן תורה דווקא לאלו שמכירים בחולשתם כבני אדם. מתן תורה, גם בשעה שישראל חוטאים בעגל, זו הצהרה של הקב"ה: התורה לא ניתנה לבני האדם כי הם מושלמים. להיפך, התורה ניתנה לבני האדם כדי שיהיה להם את השאיפה להיות מושלמים. מי שמכיר בדרך הארוכה שיש לו, הוא הראוי באמת לקבל את התורה, ושהתורה תיקרא על שמו.

ויקהל-פקודי: סמיכות השבת והמשכן

פעמיים הצמידה התורה את השבת למלאכת המשכן: הן בפרשת כי-תשא והן בתחילת פרשת ויקהל. אך, סדר הסמיכות הוא שונה - בפרשת כי-תשא קודם מלאכת המשכן לשבת, ובפרשת ויקהל קודם הציווי על השבת למלאכת המשכן. 

הרבה נכתב אודות שינוי זה, הנה מקבץ של דברים (מבוסס על הערתו של הרב מרגליות לספר חסידים הוצאת מוסד הרב קוק):

ספר חסידים (מרגליות) סימן תקסח

האב שמצוה לבנו מעשים מה שחפץ שיעשה תחלה יאמר לו באחרונה שהרי מלאכת המשכן נאמרה לו למשה תחלה ושמירת שבת באחרונה (שמות ל"א) משה הקדים לצוות את השבת תחלה (שם ל"ה) ודוד צוה תחלה על יואב (מ"א ב' ה') כי היה סבור שלא יוכל שלמה על יואב ונתגלגל שנפטר אדוניה על ידי שאחז בקרנות המזבח (שם א' נ') ועשה יואב כן (שם ב' כ"ח) אלו היה יודע ששלמה יחייבהו על אבנר ועמשא היה בורח וכן החלומות שאדם רואה באחרונה קרוב להיות תחלה ומה שרואה בתחלת הלילה יתקיים באחרונה. 

בית הלוי פרשת כי תשא

(יג) אך את שבתותי תשמורו. הנה כאן אחר שסידר בפרשה תרומה ותצוה כל מלאכת המשכן הזהיר על שבת ובפרשה ויקהל כשאמר משה לישראל הקדים מצות שבת למלאכת המשכן. ואפתחה במשל פי. גביר אחד היה משיא בנו והן צריך לעשות לבנו בגדים לחול ושבת ויו"ט וכן תכשיטין אשר הם ליתר פאר והידור ואינם בהכרח כל כך ורק הם לבני גבירים. וגם אם האב קצת בקפידא על הבן עכ"ז יעשה לו כל הדברים כמנהג הגבירים. ויש להבחין אם עושה כך למען אהבתו לבנו כי גדלה ושמח הוא בהטבת בנו או רק משום כי בנו הוא ומוכרח לעשות לו כל זה גם אם אין האהבה בו גדולה כל כך. וזה יש להבחין בסדר עשייתם, אם עושה אותם מצד האהבה והוא מקבל תענוג במה שמגיע תענוג לבנו אז יהיה ההתחלה בהדברים שאינם בהכרח כל כך, לקנות לו מורה שעות של זהב וכדומה דבזה ניכר יותר השעשועים שמשתעשע בתענוג המגיע לבנו, והבגדים המוכרחים דבהם אינו ניכר כל כך השעשועים מניחים לאחרונה בעת החתונה. ואם העשיה מצד ההכרח יען שהוא בנו הרי ההתחלה יהיה בדברים היותר הכרחים הם קודמים. הגם כי לבסוף יעשה לו הכל עכ"ז סידרן של דברים הם בחילוף זה מזה. והנה במצות יש שהם מוכרחים לאיש הישראלי וכמו שבת דהוא הכרח גמור ובלעדי זה אינו ישראל כלל. ויש מצות שהם לתוספת קדושה וכמו בנין בהמ"ק והקרבנות דהרי זה כמה ישראל בגלות ואין להם כל זה רק כדי שיהיו ישראל במעלותם הגדולה ובקדושה צריכים לזה. וזהו קודם מעשה העגל כתיב תחילה מעשה המשכן ואח"כ לבסוף אמר להם שבת בפרשת כי תשא. ואחר מעשה העגל התחיל בויקהל בשבת ואח"כ אמר להם מעשה המקדש: 

משך חכמה פרשת ויקהל

הנה בפרשת תשא (לא, יב) נאמר שבת אחר מלאכת המשכן, ובפרשה זו נאמרה להיפוך - מלאכת המשכן (לה, ד) אחר שבת, וכבר עמד על זה בספר חסידים סימן תקס"ה. ויתכן דהנה מלאכת המשכן אינו דומה למכשירי עבודה דלא דחו שבת, משום דמכשירין אפשר לעשותן מערב שבת, מה שאין כן המשכן אי אפשר להיות בלא שבת, לכן הוי אמינא דדחי שבת. ויתכן, דבעבודה הותרה שבת, משום דבמשכן הלא שורה הכבוד והשכינה מצויה שם, והשבת עדות לבאי עולם שהשי"ת ברא העולם וחידשו מהאפס המוחלט, והעבודה מורה על השגחת השי"ת בפרטיות ומקיימו בכל עת ורגע ברצונו יתברך, וכל העולם הוא מתהווה ומתחדש בכל עת ורגע ברצונו יתברך, כאמור (תהלים קלו, ז) "לעושה אורים גדולים", אשר מזה למדו בתפילה 'המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית'. ושם מעון השם יתברך, וכמו שאמר שלמה (מלכים - א ח, יג) "בנה בניתי בית זבול לך". לכן אף המכשירים כמו קליית העומר וחבטתו ואפיית שתי הלחם [למאן דאמר דנפסל בלינה ותנור מקדש] דוחין שבת. אבל בנין המשכן והמקדש לא דחי שבת, דכל זמן דלא נבנה המקדש אין השכינה שורה בישראל, ובאמצעיות משכן ומקדש השכינה שורה בישראל, וכל זמן שאין שכינה שורה הלא לא נדחה שבת. אבל קודם שעשו בני - ישראל העגל הלא היה התנאי (שמות כ, כא) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", והשכינה היתה שורה בישראל שלא באמצעיות המשכן. רק הוא היה מקום מיוחד לעבודה ולהשראת השכינה, אבל לא באופן שעל ידו יזכו לראות בכבוד השי"ת, כי בני - ישראל בעצמם הם היו המעון להשי"ת, "והיכל ה' המה" (ירמיה ז, ד), אז היה בנין המשכן כאחד מפרטי צורך העבודה אחרי בנין המשכן אחר העגל, שכיון שהשראת השכינה וכבוד השי"ת חופף על בני ישראל קודם בנין המשכן, אם כן תו עבודה וכל צרכיה, אף בנין המשכן, דחי שבת, לכן נאמר משכן קודם לשבת. אבל אחר שחטאו בעגל, הלא לא היו ראויים לכבוד השי"ת רק באמצעיות המשכן, אם כן לא נדחית בבנין המשכן, לכן נאמר שבת קודם, וכמו שפרש"י 'הקדים להם ציווי שבת למשכן לאמר שאינו דוחה שבת'. אמנם רש"י בתשא יליף מ"אך את שבתותי תשמרו" (לא, יג) דאין בנין בית המקדש דוחה שבת, יעויין שם. אולם בסוף יומא יליף מ"אך את שבתותי תשמרו" למעט פקוח נפש דדוחה שבת יעויין שם, ודו"ק בכל זה. וכבר ביארתי דאם יעשו מלאכה בבנין המשכן בשבת לא יתחייבו מיתה בידי אדם. ועוד דאיתא במדרש פרשה ויקרא פרק א דכל זמן שלא נאמרה "מאהל מועד" לא נענשו ישראל עליה יעויין שם ודו"ק.

[דבריו של המשך-חכמה מחודשים מאד. לדבריו, לפני חטא העגל לא היה שייך שמלאכת המשכן לא ידחה את השבת, ורק לאחר החטא התחדש שמלאכת המשכן לא דוחה את השבת.]

הקדמת שו"ת באר משה (מהרב משה דנישבסקי) - קישור:

דבר תורה לפרשת כי-תשא

בסופה של הפרשה אנו קוראים על סיפור "המסוה" (שמות פרק לד):

(כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא  יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:
(ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:
(לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:
(לב) וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:
(לג) וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה:
(לד) וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה:
(לה) וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל  פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ: 

כשקוראים את הפסוקים לא ברור מדוע משה נצרך לשים את המסוה על פניו. 

התורה מדגישה בתחילה שהעם ירא ממנו, אך לאחר מכן העם מצליחים להתגבר על פחדם ולגשת אליו, ללא שהוא שם מסוה. רק לאחר מכן הוא שם על פניו את המסוה. 

מה הסיבה לכך?

רש"י מסביר (רש"י שמות פרק לד פסוק לג):

ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם היה נותן המסוה כנגדן 

מנין רש"י למד שזו הסיבה - שהעם לא יזונו מאותם קרני הוד, אלא רק בשעה שהוא מוסר להם את דברי ה'? 

כמה פסוקים קודם לכן, רש"י מסביר מה מקורם של קרני ההוד (רש"י שמות פרק לד פסוק כט):

ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו, שנאמר (שמות לג כב) ושכותי כפי: 

רש"י מקשר בדבריו אלה את סיפור המסוה עם סיפור נוסף המופיע בפרשה (שמות פרק לג):

(יז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:
(יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:
(יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:
(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:
(כא) וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:
(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:
(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: 

נשים לב שגם בפרשיה זו, וגם בפרשית המסוה המילה "פנים" על נטיותיה השונות חוזרת פעמים רבות. 

במרכז הפרשה, משה מבקש לראות את פני ה', אך ה' מסתיר את פניו, "כי לא יראני האדם וחי", ומשה זוכה לראות רק את אחוריו. 

בסופה של הפרשה, פניו של משה קורנות מאותו מעמד נורא, וכשהוא מבחין בתגובה של העם ומבין את אשר מתרחש הוא מחליט לכסות את פניו שלו. משה הולך בדרכי ה' ולמעשה מציג בפני העם את אותה הסצנה שהוא היה שותף לה, וכשם שה' הסתיר את פניו ממשה, כך משה עתה מסתיר את פניו מהעם. 

מה המשמעות של הדמיון וההידמות הזו, לדעתכם? אשמח לשמוע. 

דבר תורה לפרשת ויגש

השאלה הזאת לקוחה מהתרגום לעברית של הספר המעולה "Torah Teasers" על פרשת ויגש (כתובת מייל המחבר:torahteasers@gmail.com).

התשובה היא כמובן שבפרשת ויגש קוראים ליעקב פעמיים בשמו (בראשית פרק מו):

(ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: 

ושלושת האנשים הנוספים שנקראים פעמיים בשמם, הם אברהם (בראשית פרק כב):

(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי: 

משה (שמות פרק ג):

(ד) וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: 

ושמואל (שמואל א פרק ג):

(י) וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ: 

לאמיתו של דבר, יש פעם נוספת שקוראים בשם של מישהו פעמיים, אלא שהוא אינו אדם (שמות פרק לד):

(ו) וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: 

מה אפשר ללמוד מהמקרים הללו? האם יש משמעות לקריאה פעמיים בשם? 

במיוחד בולט המקרה של אברהם, בו בתחילת הפרק, בציווי על העקידה, הוא נקרא רק פעם אחת (בראשית פרק כב):

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: 

לעומת סוף העקידה בו הוא נקרא פעמיים. 

נראה כי כל המקרים הללו שה' קורא פעמיים לאדם הנם מקרים שהאדם לא מצפה כלל לקריאה מה'. משה בסנה, ושמואל כלל אינם מורגלים בדיבור אלוהי לבני אדם. 

יעקב רואה לפניו את חשכת הגלות, אחרי עשרות שנים שלא היתה אליו דיבור אלוהי. 

אברהם, בניגוד לציווי על העקידה, שדבר ה' היה מצוי לו, בסוף העקידה הוא כלל לא ציפה שה' יעצור בעדו מלבצע את הציווי. 

הקריאה פעמיים היא קריאת כיוון לאדם האומרת: בניגוד למה שאתה חושב ומצפה, יש לך קשר עם אלוהים, הנה הוא נמצא כאן מעליך ומעוניין לדבר אתך. 

באותו אופן אפשר גם להבין את הקריאה הכפולה בשמו של ה' בתחילת שלוש עשרה מידות של רחמים. כפי שחז"ל הורונו:

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה ואמר לו, בכל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם 

מידות הרחמים נועדו למצב שהאדם מרוחק מה' ומבקש קרבתו. הקב"ה מלמד את משה: צריך לקרוא פעמיים!

מחשבה לפרשת כי-תשא

פעמיים בפרשה מתפלמס רבי אברהם בן עזרא עם דעות משונות בפרשנות על הפרשה:
אבן עזרא שמות פרק לד פסוק ח:
וימהר - ריקי מוח אמרו, כי מהר משה כאשר הזכיר רבעים, שלא יאמר חמשים. וזאת טעות גדולה, כי אין הדעת סובלת שיפסוק הוא דברי השם בעוד שהיה מדבר, כי היה בן מות לשעתו. רק כאשר נפסק הקול מיד מהר משה להתפלל.

אבן עזרא שמות פרק לד פסוק כט:
ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו (שמות לד ל), מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו, כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו. ועוד, אלו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו, ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלא ראה, כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה, ואף כי כאשר היה בן שמונים:

הפרשנות המשונה הראשונה אומרת שמשה למעשה קטע את דברי ה' כדי שדבריו לא יהפכו לחמורים יותר. 

הפרשנות המשונה השניה אומרת כי פניו של משה קרנו כי הוא היה חיוור מאי אכילה 40 יום ו40 לילה. 

שתי הפרשנויות הללו למעשה שמים מראה על פני אותם "פרשנים" ומראים לנו כיצד הם מבינים את תפקידו של משה, מנהיג העדה. 

הפרשנות הראשונה שמה את משה כמי שתפקידו למנוע יתר התערבות של ה' בענייני בני האדם. משה הוא למעשה זה שמונע מהא-ל הנוזף לפגוע יותר מדי בבני האדם. 

הפרשנות השניה גם היא למעשה רואה את ה' כא-ל נוזף, ככזה שלא מתרשם במיוחד ממצבו הפיזי של משה ומחזיק אותו בלי מאכל ומשקה במשך 40 יום, עד שצורת פניו משתנות. לפי פרשנות זו, משה הוא כמו שק החבטות של העם, מין נער שליחויות של ראשי המאפייה שמדי פעם מקבל מהם טובות הנאה, אך בפעמים אחרות סובל מנחת זרועם. 

האמת, כפי שדואג אבן-עזרא להורות לנו, היא שתפקידו של משה אינו להצר את צעדיו של ה' מחד, ואינו להיות שק החבטות של ה' מאידך. 

סיכום מחלוקות רש"י ורמב"ן סביב מתן תורה והקמת המשכן

המשך מהרשימות:
- מתי נצטוו ישראל על המשכן?
- מתי נצטוו ישראל במצוות פרשת משפטים?
- על מה אמרו ישראל "נעשה ונשמע"?

בטבלה הבאה מסוכמות מחלוקות רש"י והרמב"ן בסדר הפרשיות מ"בחודש השלישי", בפרשת יתרו, ועד לסוף פרשת כי-תשא:

	רש"י	רמב"ן
1	ג' ימי הגבלה	ג' ימי הגבלה
2	מעמד כריתת הברית ו"נעשה ונשמע" (סוף פרשת משפטים)
3	הקולות לפני עשרת הדברות	הקולות לפני עשרת הדברות
4		העם נעים אחורה ומבקשים ממשה שידבר עמם
5	עשרת הדברות	עשרת הדברות
6		פרשת משפטים
7		מעמד כריתת הברית ו"נעשה ונשמע"
8	משה עולה להר סיני	משה עולה להר סיני
9	40 יום בהר סיני - מצוות פרשת משפטים	40 יום בהר סיני - הציווי על הקמת המשכן
10	חטא העגל	חטא העגל
11	40 יום בהר סיני שניים	40 יום במחנה – הקמת אוהל מועד של משה
12	40 יום בהר סיני שלישיים – הציווי על המשכן	40 יום בהר סיני
13	הקמת אוהל מועד של משה	חידוש ספר הברית

הסבר לשורות הטבלה:

שורה #2: עפ"י רש"י הפסוקים בסוף פרשת משפטים על בניית המזבח, מעמד כריתת הברית יחד עם "נעשה ונשמע" מתרחשים לפני מעמד הר סיני.

שורה #4: עפ"י רמב"ן הפסוקים לאחר עשרת הדברות "וכל העם רואים את הקולות... ויאמר משה אל העם אל תיראו" מתרחשים כתגובה לקול השופר, לפני עשרת הדברות.

שורה #6,7: עפ"י רמב"ן מצוות פרשת משפטים נאמרים למשה מיד לאחר עשרת הדברות, לפני עלייתו להר סיני, ועל מצוות אלו נערך מעמד כריתת הברית.

שורה #9: עפ"י רש"י מצוות פרשת משפטים נאמרים למשה בהר סיני, ולפי זה את הפסוקים האחרונים בפרשת משפטים, המצווים את משה לעלות להר סיני, מקדים רש"י לפני המצוות בפרשה. עפ"י רמב"ן לאחר כריתת הברית והפיכת עם ישראל ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש", משה מצטווה לעלות להר סיני לקבל לוחות ולהצטוות על הקמת משכן בו יוכל הקב"ה להשרות את שכינתו בתוך עם ישראל. 

שורה #11: עפ"י רש"י משה עולה שוב להר סיני למחרת ירידתו הראשונה מהר סיני. עפ"י רמב"ן משה נשאר במחנה והוא מקים את אוהל מועד מחוץ למחנה. 

שורה #12: עפ"י רש"י הציווי על המשכן הגיע רק לאחר חטא העגל, ולכן כנראה משה נצטווה בו בעלייתו השלישית להר סיני. 

שורה #13: עפ"י רש"י הקמת אהל מועד מחוץ למחנה מתרחש רק לאחר ירידתו השלישית של משה מהר סיני. עפ"י רמב"ן הפסוקים בסוף פרשת כי-תשא "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" משמעם שיש צורך לכרות מחדש את הברית לאחר חטא העגל והכפרה על החטא ולחזור לאמירת "נעשה ונשמע". עפ"י רש"י פסוקים אלו מתארים את הכנת הלוחות השניים. 

הלוז והבריח התיכון ברוב המחלוקות בין רמב"ן לרש"י הוא מקומו ותפקידו של המשכן: האם המשכן הוא לכתחילה ונועד לקיום התכלית של ממלכת כהנים וגוי קדוש, שיהיה מקום להשראת שכינה בתוך המחנה, כדברי רמב"ן, או שהמשכן הוא דיעבד שהצורך אליו התעורר רק בעקבות חטא העגל ושנועד להיות מקום פולחן מרכזי לעם ישראל? 

מתי נצטוו ישראל על המשכן?

המשך מהרשימות:
- מתי נצטוו ישראל במצוות פרשת משפטים?
- על מה אמרו ישראל "נעשה ונשמע"?

ידוע המחלוקת בין הרמב"ן לבין רש"י וראשונים נוספים באשר למיקום פרשיות המשכן. 

לרש"י פרשות תרומה, תצוה ותחילת כי-תשא ארעו למעשה לאחר חטא העגל (רש"י שמות פרק לא): 

(יח) ויתן אל משה וגו' - אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן:

לרמב"ן פרשות המשכן נכתבו כסדרן. 

לאור מה שראינו ברשימות הקודמות, ניתן לומר כך:

לדעת רש"י בארבעים הימים בהם היה משה בהר-סיני נאמרה לו פרשת משפטים. 

לדעת הרמב"ן, שפרשת משפטים נאמרה לפני עלייתו של משה להר סיני ועליה נעשתה מעמד כריתת הברית, בארבעים הימים בהם היה משה בהר-סיני נאמרו לו פרשות המשכן (רמב"ן שמות פרק כה):

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. 

המחלוקת היא מהותית: מה תפקיד ומטרת בניית המשכן?
לדעת הרמב"ן הציווי על המשכן הוא פועל יוצא מכך שבני ישראל כרתו ברית עם ה' והפכו להיות עם ה'. חלק מהיותם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" הוא שה' ישכון בתוכם במשכן.
לדעת רש"י המשכן בא כתיקון הנועד לאפשר השכנת שכינה במחנה לאחר שהעם ירד ממדרגתו בחטא העגל. כדברים הללו כותב בפירוש הספורנו (ספורנו שמות פרק לא פסוק יח):

(יח) ויתן אל משה ככלותו. אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (לעיל יט, א) ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך (שם כ, כא) עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (להלן לג, ו):

לדעת הרמב"ן המשכן הוא לכתחילה חלק מגאולת העם והחזרתם, לאחר גלות מצרים, למעמד שהיו בו האבות, כפי שהוא כותב בהקדמה לספר שמות:

והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד:

לעומת זאת, לדעת רש"י הצורך במשכן הוא בדיעבד, בעקבות חטא העגל. 

לדעת הרמב"ן תפקיד ומהות המשכן הוא להוות המשך של השראת השכינה בהר סיני, כך שיהיה מקום בתוך עם ישראל בו ה' משכין שכינתו ומשם הוא מדבר עם משה. לדעת החולקים על הרמב"ן, נראה שתפקיד המשכן הוא יותר להוות מקום ומרכז לעבודת ה', ובכך לייתר את הצורך בעגל זהב נוסף. 

ייתכן והמחלוקת הזאת קשורה גם למחלוקת נוספת - כמה פעמים משה היה ארבעים יום בהר סיני?
כך כותב הרמב"ן (רמב"ן שמות פרק לג):

(ז) ומשה יקח את האהל - כתב רש"י (להלן בפסוק יא) הדבר הזה היה משה נוהג מיוה"כ עד שהוקם המשכן, לא יותר, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, בי"ח שרף את העגל ודן החוטאים, בי"ט עלה ועשה שם ארבעים יום, בר"ח אלול נאמר לו (להלן לד ב) ועלית בבקר לקבל לוחות שניות ועשה שם ארבעים יום אחרים, בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ומסר לו לוחות האחרונות וירד, התחיל לצוות על מלאכת המשכן ועשאוהו באחד בניסן, ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא משם. וכן דעת רבי אברהם שהיה כל זה אחר שהוריד את הלוחות השניות, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
ואינו נכון בעיני, כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה, ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל, דרש משה, מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכמו שהזכיר רש"י (שם) אני בכעס ואתה בכעס א"כ מי יקרבם. ואם היה הוצאת האהל אחרי יוה"כ, הנה גם הקדוש ברוך הוא גם משה ברצון היו. אבל הנראה כי ביום רדתו בי"ז בתמוז שרף העגל ודן עובדיו, ויהי ממחרת אמר להם שיעלה אל ה' לכפר עליהם, ועלה אל ההר ששם הכבוד, וזהו וישב משה אל ה' (לעיל לב לא), והתפלל תפלה קצרה אנא חטא העם הזה, והשם ענה אותו מי אשר חטא לי, ועתה לך נחה את העם, והחל בהם הנגף (פסוקים לג - לה), וצוה לו לך עלה מזה אתה והעם (פסוקים א - ג), והוא הגיד זה לישראל, ויתאבלו ויתנצלו את עדים (פסוקים ד - ו). אז ראה משה כי הדבר ארוך מאד ולא ידע מה יהא בסופו, ולקח האהל ונטה לו חוץ למחנה (פסוק ז) שתהיה שכינה מדברת לו משם, כי איננה שורה בקרב העם, ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם. ואמר (שם) והיה כל מבקש ה', טעם, שיהי' כל מבקש ה' יוצא אליו. והכתוב ישלים לספר (בפסוקים ח - יא) כל מה שהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן, והוא מיוה"כ עד אחד בניסן על דעת רבותינו (שבת פז ב):
וראיתי בפרקי רבי אליעזר (פרק מו) רבי יהושע בן קרחה אומר, ארבעים יום עשה משה בהר, קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה. ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. בי"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו. ובר"ח אלול אמר לו הקדוש ברוך הוא עלה אלי ההרה, והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר שלא יתעו עוד אחר ע"ז, והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים מז ו) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. וכן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה. עד כאן דברי אגדה זו:
ואם כן יהיה ומשה יקח את האהל וכל הפרשה (פסוקים ז - יא) מי"ח בתמוז עד סוף ארבעים ומיוה"כ עד אחד בניסן. אבל לא יבא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב (דברים ט יח יט) ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי וגו', וכתיב (שם ט כה) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם. ואי אפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים אחר שנאמר לו (להלן לד א) פסל לך ועלה אלי ההרה, כי היו ברצון, וכבר ביטל להשמיד אתכם:

לדעת רש"י משה היה בהר סיני למשך ארבעים יום שלוש פעמים. לדעת הרמב"ן משה היה רק פעמים למשך ארבעים יום, ובאמצע הוא היה ארבעים יום במחנה. 

לדברי רש"י שראינו לעיל הציווי על המשכן נעשה לאחר חטא העגל, בניגוד לרמב"ן ששום ציווי לא התווסף לאחר חטא העגל. זה יכול להוסיף נופך להבדל בזמן השהות בהר סיני. לדעת רש"י משה היה צריך ללמוד עתה את כל פרטי הציווי על המשכן. לכך הוא היה צריך להוסיף ארבעים יום. מה שאין כן לרמב"ן, שמשה לא למד פרשיות חדשות בעליה השניה להר סיני. 

מדרש לפרשת כי-תשא

ד"א "ויתן אל משה" אמר ר' אבהו: כל מ' יום שעשה משה למעלה היה למד תורה ושוכח. א"ל: רבון העולם! יש לי מ' יום ואיני יודע דבר. מה עשה הקב"ה? משהשלים מ' יום נתן לו הקב"ה את התורה מתנה, שנאמר: "ויתן אל משה". (שמות רבה מ"א)

המדרש מספר את הקורות את משה רבינו עת היה בהר סיני לקבל את התורה. על פי דברי חז"ל אלו, משה היה לומד אך הדברים לא היו נשארים בזכרונו והוא היה שוכח אותם. לאחר ארבעים יום הקב"ה נתן לו במתנה את התורה.

על דברי המדרש יש לשאול: מה המשמעות של ארבעים היום במדרש? משה לא התלונן לקב"ה עד שעברו ארבעים יום והקב"ה מצידו לא נתן את התורה למשה במתנה עד שעברו ארבעים יום. מדוע הם חיכו כל כך הרבה? האם לא היו יכולים לסיים את העניין אחרי שבוע? בנוסף, מדוע לא הצליח משה ללמוד את התורה באופן שזה ישאר בזכרונו?

נראה שארבעים היום ששהה משה בהר סיני אינם מספר מקרי של ימים. מצינו בתורה מקומות נוספים בהם התקופה של ארבעים יום חוזר. הפעם הראשונה זה המבול שנמשך ארבעים יום וגם מצאנו שהמרגלים תרו את הארץ ארבעים יום. נראה שפרק זמן של ארבעים יום זה תקופה שבאה לסמל עזיבה של עולם ישן וכניסה לעולם חדש. המבול נמשך 40 יום כי בתקופה זו נהרס העולם הישן ו"נוצר" העולם החדש. בזעיר אנפין גם המרגלים שתרו את הארץ ארבעים יום יצרו מציאות חדשה בפרק הזמן הזה - מציאות של שינוי דורות בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ.

גם ארבעים היום ששהה משה בהר סיני היה בהם לשנות את העולם - לעזוב עולם ללא תורה וליצור עולם שיש בו תורה. למטרה זו של "החלפת העולמות" נדרשת ארבעים יום. לכן ישב משה ארבעים יום וניסה ללמוד את התורה על מנת שהוא יוכל להוריד אותה לעולם הזה. אחר שעבר פרק הזמן שנועד לשינוי העולם, תקופה של מ' יום, בא משה בטרוניה לקב"ה ואמר לו: עברו ארבעים יום ועדיין איני מסוגל להנחיל את התורה לעולם. בשלב זה עונה לו הקב"ה שאכן משה עשה כל שביכלתו על מנת ללמוד את התורה ואף הקדיש לכך את פרק הזמן הדרוש אך לשנות עולם דרוש יותר מכלים של בן-אנוש. התורה, שהיא כולה שמותיו של הקב"ה אינו יכול לרדת לעולם הזה מבלי שהקב"ה יוריד אותה. התורה, המייצגת את מחשבתו של הקב"ה, צריכה באיזה שהוא אופן כביכול להיפרד מהקב"ה על מנת שבן אדם יוכל להשיג ממנה משהו. לצורך זה הקב"ה נותן את התורה במתנה למשה - "ויתן אל משה". לולי תהליך הלמידה והשכחה לא היה משה יודע וחש על בשרו את המעלה הגדולה שיש בתורה שהיא מגיעה ישירות מהקב"ה, ואינה כאחת מחכמות בני האדם שהאדם בשכלו לבד יכול להשתלט עליה.

פסוק זה "ויתן אל משה וכו'" הוא הפסוק המקשר בין הדברים שלמד משה בהר סיני לבין תחילת חטא העגל, והמדרש ממחיש לנו עד כמה גדולה המעבר מתורה הנמצאת אך ורק אצל הקב"ה שמתעסקים בה בענייני משכן ושבת לבין תורה הצריכה לרדת לבני האדם על כל חולשותיו - לעם ישראל הנמצאים בתחתית ההר ומתלבטים בין המתנה לרבם שהלך למקום לא ידוע לבין עבודה לעגל שזה עתה נוצר.