ולשנותה לכל מה שירצו?! - חלק ב'

בחלק א' הסקנו כי:
העולה מכלל הדברים הללו הוא שכל עוד דעת בני הקהילה או דעת התורם הוא לכסות דברים נוספים שאינם רק המטרה הספציפית שלשמו הוא תורם, אין עם זה בעיה.

יתרה מזאת, יש אומדן דעת שבמקרים מסויימים ברור שהאנשים תורמים על דעת שישתמשו בכספם לדברים אחרים. כך הרי למדנו מהגמרא במגילה (דף כז ע"א):
גבו והותירו - מותר
והגמרא שם מסבירה שניתן להשתמש בכספים לכל שימוש ציבורי אפילו לפרשא דמתא - מין פקיד האחראי לסדר את חשבונות הארנונה של בני הקהילה.

כך גם פוסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן קנג סעיף ה):
אם גבו מעות לבנות בהכ"נ או בית המדרש, או לקנות תיבה או מטפחת או ס"ת, ורצו לשנותו מלצורך מה שגבו אותם, אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה; אבל אם עשו בהם הדבר שגבו אותם בשבילו, משנין המותר לכל מה שירצו

וכך גם מקובל לפסוק. לדוגמא בספר טל לברכה (בעז"ה בשבועות הקרובים נסקור ספר זה בהרחבה) שכתב הרב רמי רחמים ברכיהו, רב היישוב טלמון, ח"א עמ' 98 הוא דן בשאלה:
היישוב אסף כסף לצורך כתיבת ספר תורה. אחר רכישת הספר הסתבר שנשאר כסף. מה מותר לעשות בכסף זה?
למסקנה עונה רב:
כסף שנאסף לצורך כתיבת ספר תורה - חלה עליו קדושה, ואין היתר לשנות את ייעודו. אמנם אם קנו את ספר התורה ונותר מן הממון שנאסף, אפשר להשתמש במותר זה לטובת צרכי ציבור שכל התורם על דעת גבאים הוא תורם.

כל זה כאשר התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף אך אם לא התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף, מסכם המאירי כך (בית הבחירה למאירי מסכת מגילה דף כז עמוד א):
ומ"מ אם נמלכו וגבו מס לבנות בית הכנסת או לכתוב ס"ת ובנו בית הכנסת או כתבו ס"ת והותירו מדמי הגוביינא אם נמלכו שלא לבנותה עושין מן הדמים מה שירצו ואף לצרכי צבור שבדברי חול שהרי לא בא מותר זה עדיין לכלל קדושה ... והוא הדין בכלן אלא דרבותא קמ"ל במותריהון אע"פ שכבר החלו בקדושתן ומ"מ גדולי המחברים כתבו שכל בכדי מה שצריך לדבר שעליו גבו אין יכולין לשנותו וא"כ דוקא נאמר כן במותריהן ודבר זה יש בו מחלוקת גדולה בין המפרשים

הדעה הראשונה שמביא המאירי האומרת שניתן לעשות כל שימוש בכסף גם אם לא התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף היא כנראה דעת בעלי התוספות (עי' דבריהם מגילה דף כז עמוד א ד"ה אבל התנו). הדעה השנייה היא דעת הרמב"ם.

כפי שראינו לעיל, השולחן ערוך פוסק כרמב"ם שאין משנים אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה, כל עוד לא התקיימה הצורך שלשמו גבו את הכסף.
לאור דברים אלו פוסק הרב עובדיה יוסף בשאלה הבאה שאסור לקהילה לשנות מהייעוד של הכסף שאותו הם גבו (שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן כה):
ולשאלתכם אודות סכום כסף שנתרם במשך למעלה מעשר שנים מהקהל הקדוש בטהראן לשם בניית בית כנסת גדול ומפואר, ומקוה טהרה, בצפון העיר טהראן יע"א, במקום המאוכלס בעשרות אלפים מאחינו בית ישראל. ואמנם יש שם בית כנסת, אך צר המקום מלהכיל את כל המתפללים בימים הנוראים ובחגים, גם אין שם מקוה טהרה בכלל, וצריכות הנשים לנדוד למרחקים לטבילתן. והן עתה בראות ראשי הקהלה כי אין התרומות שהגיעו עד כה מספיקות לבניית בית הכנסת ראוי לשמו, ברצונם להוציאן למטרות אחרות ולהתעלם מבניית מקוה ובית כנסת, ויש המצדיקים אותם בטענה שהלכה רווחת "הזמנה לאו מילתא היא", וגביית המעות נחשבת רק הזמנה בעלמא, ואין בהן קדושה. ונפשו לשאול הגיעה האם הצדק אתם בזה?

אך עתה עלינו לברר מה הטעם שאסור לשנות מהייעוד של הכסף אם לא התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף? הרי אין דין של הקדש על כסף שלא הוקדש לבית המקדש? אז מניין הגיע איסור שימוש בכסף זה?
המשך יבוא...

ולשנותה לכל מה שירצו?! - חלק א'

אחד הנושאים שצריכים להעסיק כל חבר קהילה וכל אדם שתורם כסף לעמותות שונות זה לאן כספי התרומות שלו הולכים בסופו של יום. אם נתמקד בקהילה, עלינו לשאול האם מותר להשתמש בכספי הקופה הציבורית המגיעים מתרומות ומדמי החבר עבור קידושים, מסיבות, פעילויות קהילתיות וכד'.

ישנן ארבע מקורות שראוי להתייחס אליהם:
שני המקורות הראשונים מציגים עמדה האומרת שניתן לשנות כסף ציבורי לכל שימוש ציבורי, הגם שאיננו שימוש של קודש:
1. תלמוד בבלי בבא בתרא דף ח עמוד ב
ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו

2. משנה מסכת מגילה פרק ג משנה א
בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת בית הכנסת לוקחין תיבה תיבה לוקחין מטפחות מטפחות לוקחין ספרים ספרים לוקחים תורה אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כז עמוד א
וכן במותריהן. אמר רבא: לא שנו אלא שמכרו והותירו, אבל גבו והותירו מותר.

שני המקורות הבאים מציגים את העמדה ההפוכה - כסף שנועד למטרה מסויימת צריכה ללכת דווקא למטרה זו:
3. ערכין דף ו ע"ב

האי מאן דנדב שרגא לבי כנשתא אסור לשנותה לדבר הרשות... האומר פרוטה זו לצדקה עד שלא באה ליד הגבאי מותר לשנותה משבאה ליד הגבאי אסור לשנותה לדבר הרשות

4. שקלים פרק ב משנה ה:
מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים

איך מסדרים בין שתי עמדות מנוגדות אלו? הרשב"א במגילה והתוס' בבבא-בתרא שניהם מתרצים על אותו הדרך: הכל תלוי בדעת בני הקהילה - האם בדעתם שכספם ילך רק למטרה ספציפית או לא.
הרשב"א מתרץ כך:
דאין דעת בני העיר ליתן המותר לבית הכנסת כיון שיש להן אחר וכן בספר וכן בכולן דדי להן באחד, אבל שבויים ועניים כיון דאיכא טובא וכל יומא מצטריך להו אדעתא דהכי יהוב דמה שהותיר יהא לעניים ולשבויים אחרים.
התוספות כותבים כך:
הכא שבני העיר משנים אותה שאני, לפיכך מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות ואפילו באה ליד הגבאי וכן היה ר״ת נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם.

כלומר, העולה מכלל הדברים הללו הוא שכל עוד דעת בני הקהילה או דעת התורם הוא לכסות דברים נוספים שאינם רק המטרה הספציפית שלשמו הוא תורם, אין עם זה בעיה.
אך זהו כמובן רק ההתחלה, נמשיך בעז"ה לפתח נושא זה בשבועות הקרובים.

תרומות ומעשרות בימינו

מה עושים כיום עם תרומות ומעשרות?
תרומה גדולה ותרומת מעשר - סך הכל מעט יותר מאחוז אחד אסורים באכילה.
מעשר ראשון: עקרונית מותר באכילה, מכיוון שאין לויים ודאיים. מי שמעוניין להדר ייתן למי שמוחזק כלוי, או יצטרף לבית האוצר (נתינת הלוואה שהפרעון שלה הוא בפירות מעשר ראשון).
מעשר שני: את המעשר השני יש לפדות על פרוטה מתוך מטבע כאשר אפשר לפדות כמה פעמים על מטבע המכיל מספר פרוטות (פרוטה = 10 אג' בערך) וכאשר המטבע מלא אפשר לחזור ולחלל את המטבע כולו על פרוטה מתוך מטבע אחר. אפשרות נוספת זה לחלל את המעשר השני על חלק מהפירות בשווי פרוטה.
מעשר עני: הרצוי ביותר זה לתת לעני, או להצטרף לבית אוצר (לתת הלוואה לעני שהפרעון שלה הוא בפירות מעשר עני. יש האומרים כי כיום אין חובה לתת את המעשר לעני, מכיוון שאף עני איננו בא לבקש את המעשרות, ולכן זה נחשב שהם מוותרים על המעשר. אפשרות אחרת (לא מומלצת) המופיעה בפוסקים זה לומר: זה מעשר עני, אני מפקיר את כל נכסי וזוכה בה מדין עני, ולאחר מכן יאמר שהוא זוכה מחדש בנכסיו.

בסופו של דבר אנו משתמשים בכל מיני "תחמונים" כדי לתת כמה שפחות ולהשאיר אצל הבעלים כמה שיותר מהפירות.
אפשר להסתכל על זה בשני אופנים:
אפשרות אחת לומר שיש כאן עוד דוגמא למקום שבו אין להלכה הכח לבטל דברים שאבד עליהם הכלח. בזמן קדום כשהכהנים והלווים לא התפרנסו והחברה היתה חברה חקלאית, היה מקום לתת תרומות ומעשרות אבל היום שהכהנים והלווים מתפרנסים בדיוק כמו כל אדם אחר, ובנוסף יש מערכות מיסים ממשלתיות שבעזרתם מפעילים שירותי רווחה וחינוך לטובת העניים היה מקום לבטל לחלוטין את החיוב של תרומות ומעשרות. אלא, שאין היום כח לאף אדם לעשות זאת. אבל אם היינו כנים, היה צריך לעדכן את החיוב למשהו יותר מודרני. לכן יש כל מיני "תחמונים" כדי להוריד מהאדם כמה שיותר, ומה שאיננו יכולים לפתור את האדם (תרומה גדולה ותרומת מעשר) אין לנו ברירה ומשאירים את הדבר באיסורו.
אפשרות שניה היא לומר שנכון שהיום אין שום עניין לפרנס כהנים ולוויים וגם העניים היום מפונקים ולא מעוניינים לרוב במעשרות שמגיעים להם, אבל בכל זאת נשאר בחיוב התרומות ומעשרות עניין חשוב גם לאדם המודרני. העניין שנשאר הוא האכילה משלחן גבוה, כלומר זה שהקב"ה נתן לך את האוכל ולא כחך ועצם ידך. עניין זה המתבטא בזה שאדם מפריש חלק ממאכלו ומשאיר בצד, מחנך את האדם לדעת את מקומו בעולם. לכן ההלכה בהתפתחותה הורידה מהאדם הרבה מהחיובים הקשורים ישירות לפרנסתם של אחרים, שהיום כבר לא שייכים כל כך, אבל השאירה מינימום מסויים כדי שהאדם יידע וילמד את החשיבות בהכרת הטוב להקב"ה. אני חושב שדרך זו נכונה יותר ומבטאת באופן נכון יותר את התפתחות ההלכה.

[ישנם גם כאלה הסוברים שעלינו לתת כמה שיותר תרומות ומעשרות, ואמנם הם מודים שהמצווה היום לא רלוונטית אך לדידם ככל שניתן יותר כך המצווה תהפוך להיות יותר רלוונטית. אני חושב שאנשים אלו הם קרובים בדעתם לקבוצה הראשונה בזה ששניהם לא מכירים בכך שההלכה מתפתחת.]

"סגירת" בתי כנסת

הנושא הזה מטריד אותי די הרבה שנים. לצורך המחשת הנושא אנסה לתאר בקצרה איך שהדברים התגלגלו בקהילה שלי, אך דברים דומים קרו בעוד קהילות בהם הייתי במהלך חיי.
לפני כשנה התחילו בקהילה להערך לקראת בניית מבנה קבע לבית הכנסת. בנוסף לתקציב שקיבלנו ממשרד הדתות (או לפחות ממה שהיה פעם משרד הדתות), שהספיק לבנות בערך את עזרת הנשים, הוחלט לאסוף מכל מי שמעוניין להתפלל בבית הכנסת סכום כסף (שהוא שווה ערך למטר בנייה פחות או יותר) ובתמורה מובטח למי שתרם שיהיה לו מקום קבוע בבית הכנסת שייבנה. לפני מספר חדשים ראשי העמותה היו צריכים לחתום על חוזה מול הקבלן המבצע ובו להתחייב על גודל המבנה שייבנה. ראשי העמותה חישבו לפי כמות הכסף שהצליחו לגייס ועוד הלוואה שהם מתכננים לקחת וסיכמו עם כל הגורמים המקצועיים על גודל מבנה מסויים. גם אחרי חתימת החוזה, מספר משפחות נוספות פנו מתוך רצון לתרום את הסכום האמור ולהיות שותפים בקהילה, והם התקבלו ושמם צורף לרשימה של אלו שיהיה להם בעז"ה מקום בבית הכנסת שייבנה.
לפני זמן לא רב, התחילו ראשי העמותה לחשב את מספר הכסאות שייכנסו במבנה החדש והגיעו למסקנה שהם כבר לא יכולים להתחייב כי יוכלו להעניק מקום למי שיצטרף מעתה ואילך. בישיבה שכונסה הוחלט, כמעט בפה אחד, שכרגע לא ניתן יותר לקבל חברים חדשים, אך ייפתח רשימת המתנה וכאשר יסתיים הבנייה יראו כמה כסאות באמת ניתן להכניס ואם כן הרשומים ברשימת ההמתנה יקבלו אפשרות להצטרף כחברים מן המניין לקהילה. אותם רשומים ברשימת ההמתנה לא יידרשו לשלם את דמי הבנייה עד שיתברר שניתן באמת להתחייב לתת להם מקום קבוע בביהכ"נ. עם זאת, ייעשה כל מאמץ לא לגרום לאי נעימות לאף אדם, וכל אחד שיבוא להתפלל יופנה ע"י הגבאי למקום פנוי. כך הוחלט בישיבה, ועד כמה שידוע לי כך גם מתבצע בפועל.

עד כאן תיאור המציאות. המציאות הזו גורמת לכך שבפועל בתי כנסיות הופכות להיות סגורות בפני מצטרפים חדשים. חלקם של המצטרפים החדשים, עברו להתגורר במקום בזמן מאוחר מהאחרים וזה חטאם הגורם לכך שהם לא יכולים להצטרף כחברים לבתי הכנסת. חלק אחר היו אדישים בזמן גיוס הכספים, ועליהם אני פחות מרחם, על אף שהייתי רוצה למצוא פתרון גם עבורם. יודגש שבפועל אותם אנשים יכולים להיות מתפללים קבועים באותם בתי כנסת שהם אינם חברים בהם מחוסר מקום, אלא שמשבת לשבת הם עוברים מקום.
כשהייתי צעיר יותר חשבתי שזו טעות להתחייב מראש שמי שישלם לקרן הבנייה יזכה במקום קבוע, היה עדיף לגייס כמה שיותר כסף עתה ולדחות את בעיית המקומות למועד מאוחר יותר. כיום אני רואה את הדברים קצת אחרת. איך שאני רואה את הדברים, הרבה אנשים לא היו תורמים מבלי שיובטח להם מקום או תמורה ממשית אחרת. אינני מנסה לומר שזה מצב אידיאלי, ובודאי שהייתי מעדיף שכל הציבור היה רואה בבניית בית כנסת מטרה נעלה שצריך להוציא כסף עבורו, אך אלו פני הדברים כפי שאני רואה אותם.

אך עם כל הרצון לנתח את המציאות כפי שהיא, אני נשאר עם שאלות ובעיות שאין לי עבורם פתרון. חוץ מהבעיה שהזכרתי לעיל, בנוגע לאנשים שהינם מתפללים קבועים בבית הכנסת אך אינם חברים בו. יש בעיה של אנשים שאין להם את התעוזה הנדרשת להיות מתפלל קבוע בבית כנסת שאתה נאלץ כל שבוע לשאול מי לא נמצא בשבת. אנשים אלו, חלקם ימצא מקום אחר להתפלל בו וחלקם פשוט יגיע פחות לבית הכנסת. יש גם פן נוסף, וזה הדור הצעיר. בית הכנסת מלא ואינו יכול לקלוט חברים חדשים, אך החברים בו אינם נהיים יותר צעירים והאפשרות לצרף חברים צעירים לשורות בית הכנסת ולעודד אותם לקחת תפקידים בניהול בית הכנסת כמעט ולא קיים בגלל הבעיה שהעלנו כאן. כך, במקום שיהיה מעבר דורות מסודר, אנו מוצאים לעתים קרובות בתי כנסת שרק על סף גסיסה, מתעוררים לצרף כוחות צעירים לבית הכנסת וזה חבל מאד.

תרומות לבניית בתי כנסת

העיר מודיעין, בה אני גר, הינה עיר צעירה. דבר זה בא לידי ביטוי בדברים רבים, אחד החשובים ביניהם הוא המחסור החמור בבתי כנסת. משרד השיכון והעירייה מקצים תקציב מסויים לכל שכונה לבנות בית כנסת אך אין הקומץ משביע את הארי ומספר המניינים המתפללים בבתי ספר ובגנים הוא רב. מניינים רבים מעוניינים לבנות משכן קבע, אך המחסור בתקציב הוא בעיה קשה שהרבה לא מצליחים להתגבר עליה.
הקהילה שלי, קהילת "מיתר" שבשכונת קייזר נמצאת בשלבים אחרונים לקראת התחלת בנייה של משכן קבע, אך עדיין חסר לנו סכום של כמאה אלף שקלים על מנת להגיע ליעד התקציבי שלנו להשלמת שלב א' של הבניין. יחד עם קהילת "מיתר" שהינה קהילה ספרדית מתוכנן להיבנות באותו מבנה גם אולם תפילה עבור קהילת "השחר", קהילה אשכנזית. גם לקהילת השחר חסרים כמאה אלף שקלים על מנת להשלים את הבנייה במחצית השטח המוקצה להם. ביום חמישי הקרוב, קהילת "השחר" עורכת ארוע הפנינג לכלל תושבי השכונה, דתיים וחילונים, בתקווה שהמשתתפים בארוע יתרמו לבניית בית הכנסת. הם אף מחלקים לתורמים כרטיסי הגרלה (כל כרטיס תמורת תרומה של 50 ש"ח) לעודד לתרום להם. להשלמת התמונה נראה שצריך להוסיף ששתי הקהילות: "השחר" ו"מיתר" כבר הגישו תוכניות לעירייה וכבר קיבלו את כל האישורים הכרוכים בכך. התוכניות כוללות אך ורק אולמות תפילה, מבואה קטנה, חדרי שירותים ומטבחונים - לזה נועד כל הכסף, ולא מתוכנן כרגע אולם ארועים וכד' (בעיקר בגלל חוסר בתקציב).
בציבור הדתי, וקל וחומר בציבור הלא-דתי, תרומה לבניית בית-כנסת נחשב לצדקה הכי פחותה שיש. לא רק שכשאדם יצטרך לבחור בין תרומה לבית-כנסת לבין תרומה למטרה אחרת, הוא יעדיף את המטרה האחרת, גם כשאין סתירה בין התרומות והתרומה לבית הכנסת לא באה על חשבון תרומה למקום אחר אנשים נרתעים מלתרום לבניין בית כנסת. משום מה, זה נראה להרבה אנשים כמותרות או כאילו שביקשו מהם להשתתף בכיסוי המשכנתא של אדם כזה או אחר שאיננו נצרך בעיניהם. לא מזמן פניתי לרב בעל השפעה ושאלתי אותו מדוע הוא לא קורא לציבור לתרום להשלמת בית כנסת שכבר עומד תקוע, בגלל בעיות תקציב, כבר הרבה שנים. הרב הסתכל עלי כאילו שאיננו מבין בכלל את השאלה שלי ואמר לי בפשטות: מה פירוש? כל קהילה דואגת לעצמה.
כנראה בגלל שאני נוגע בדבר והקהילה שלי צריכה תרומות לבנייה, אני חושב שדרוש שינוי קטן בגישה של הציבור ואני גם חושב שהרבנים הם אלו שצריכים להוביל את השינוי הזה. אני מאמין ומקווה שמשפחה דתית ממוצעת ששני ההורים עובדים תורמת למטרות שונות כמה אלפי שקלים בשנה. אני לא חושב שיקרה אסון לאף גוף אם יהיה מקובל חברתית שכל משפחה דתית תתרום בשנה 50 או 100 שקל לבית כנסת שהם אינם מתפללים בו. לאיזה בית כנסת בדיוק ילך הכסף הזה? כל משפחה תחליט מעצמה. יהיו כאלה שירצו לתרום לבניית בתי כנסת ביו"ש ויהיו כאלה שירצו לתת דוקא בעיר חדשה או כאלה שיתרמו דוקא לגרעין תורני בעיר ותיקה. זה לא משנה, העיקר שכל משפחה תדע שבין יתר התרומות שהם נותנים לצדקה יהיה הסכום הפעוט הזה שהוא מיועד אך ורק לבתי כנסת. אני חושב ששינוי כזה בגישה לתרומה לבית כנסת הוא הכרחי ואני חושב שהיא אינה פוגעת בשום גוף ובשום גורם אחר.
הפוסקים חלקו עד כמה לתרומה לבית כנסת יש דין של צדקה. כיום, החשיבות שיהיו בתי כנסת בשכונות עירוניות עולה יותר מאשר בדורות הקודמים. ברור כיום שיותר אנשים יגיעו מדי פעם (אנשים שונים בתדירויות שונות) לבית הכנסת ככל שיהיה בית כנסת יותר זמין לביתם, והם ימנעו יותר מלהגיע ככל שיהיה בזה טרחה עליהם. לפיכך, נראה לי שהדעות האומרות שיש בזה צדקה מקבלות משנה חשיבות בדורנו. זה, מבלי שהזכרנו ערכים כמו "ואהבת לרעך כמוך", "נושא בעול עם חבירו" ועוד ועוד.
אני מקווה שגם אם שינוי הגישה לא יתרחש עד שקהילתי, קהילת מיתר, יסיימו לגייס את הכספים שהיא צריכה, לפחות עד שילדי יתחילו לגייס כספים עבור בית הכנסת שהם יבנו הגישה הציבורית כבר תשתנה.

כופין לבנות בית כנסת

דברי הלכה באתר זה הם להלכה ולא למעשה.

ההלכה הראשונה שמביא מרן השו"ע בהלכות בית הכנסת (או"ח קנ) הוא:

כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ולקנות להם תורה נביאים וכתובים.

דין זה מבוסס על תוספתא בבבא-מציעא, והוא מובא בשולחן ערוך גם בחושן משפט סי' קסג יחד עם הדין שכופין לתקן את כל צרכי הציבור, כגון: חומה דלתיים ובריח לעיר. הרב צבי שכטר (ארץ הצבי סי' יב) כותב שיש שני צדדים לדין הזה של כפייה לבניין בית כנסת: יש את הדין הפשוט שיש זכות לחלק מהציבור לכפות חלק אחר מהציבור לתקן את צרכי הרבים, כשם שכיום לדייר בבניין משותף יש זכות לחייב את שכניו לשלם עבור תחזוקה ותיקונים בשטחים המשותפים להם - זה הדין המובא בחושן משפט, כפייה על צרכי הרבים. אך בבית כנסת יש צד נוסף על צרכי הרבים הרגילים וזה מצד הדין של כפייה על המצוות, כיוון שזו מצווה לבנות בית כנסת.

איזה מצווה מקיימים בבנין בית כנסת? השדי-חמד (מערכת ב' אות מג - מובא בארץ הצבי ובפסקי תשובות ח"ב) מביא בשם כמה אחרונים שבניין בית כנסת הוא בכלל המצווה לבנות בית מקדש, דהיינו "ועשו לי מקדש". באופן זה יש להסביר גם את דברי הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא הלכה א)שהוסיף על הנאמר בשלחן-ערוך מעין הקדמה:

כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בית הכנסת, וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בה"כ ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים.

הרב משה פיינשטיין מסביר (חו"מ ח"א סי' מב ואו"ח ח"ב סי' מד) שהרמב"ם לא הסתפק בדין "כופין... לבנות בה"כ", כי אז היינו חושבים שאם יש מקום (שאיננו בית כנסת) שבו הציבור יכול להתפלל או אפילו מתפלל בפועל, אזי הוא פטור מלבנות בית כנסת. על זה מקדים הרמב"ם ואומר ש"צריך להכין לו בית... ומקום זה נקרא בית הכנסת", כלומר שעדיין יש מצווה על ציבור זה לבנות בית כנסת. ולבניין בית כנסת זה, על אף שיהיו מחברי הקהילה שיטענו שאין זה מצרכי הרבים, בכל זאת ניתן לכוף כדרך שכופין על המצוות.

מי נחשב לעניין זה בני העיר? ר' משה (בחו"מ שם) כותב שכל מי שנמצא במקום שהעולם מחזיק אותו כמנותק ומרוחק מבית הכנסת הקרוב ביותר אליו נחשב מבני העיר שניתן לכוף אותו לעניין זה. דין זה הוא כנראה נכון גם אם יש בקרבת מקום בית כנסת מעדה אחרת ועתה רוצים להקים בית כנסת בנוסח אחר, אזי כל מי שמתפלל באותו נוסח באותו מקום ייחשב כבני העיר. אבל מי שמתפלל באופן קבוע בבית הכנסת של הנוסח השני אזי לא ניתן לכפות אותו כי כולם רואים שבית הכנסת שייבנה לא אמור לשמש אותו כלל (ועל זה מסכימים גם אותו אדם וגם הקבוצה המעוניינת לבנות עתה).

כיצד ניתן לכפות? האחרונים (מובא בפסקי תשובות סי' קנ הע' 8) כותבים "שבזמננו אין בכוחנו לכפות להוציא מעות, ואין הכפיה אלא בדברים". להבנתי כוונת אותם האחרונים היא שאין בידינו לכפות ע"י מכות מבית דין, אך בודאי שבנוסף ל"דברים" יש בכח הקהילה, המעוניינת לבנות בית כנסת ,לכפות את חבריה להשתתף בהוצאות ע"י חלוקת מקומות ישיבה רק למתפללים ששילמו לצורך הבנייה, מניעת כיבודים ממי שלא שילם וכד'. אך בודאי שעם כל זאת יש להמנע מהלבנת פנים וכד', כי אז יצא שכרם בהפסדם.